|
|
|
“ה |
זכות לשקר” אינה מופיעה ברוב מגילות זכויות האדם העולות על דעתי. היא אינה מובטחת ברוב החוקות, ורק בתי משפט מעטים מחייבים עֵדים להישבע כי יגידו את השקר, השקר בלבד, ושום דבר מלבד השקר.
מה טוב איפוא לדעת, שאנשים חכמים וּמוּסריים שקלו את הזכות הזו עוד לפני 2,500 שנה. אפלטון שָׂם בפי מורו הגדול סוקראטס את המלים, אם יש להעניק את הזכות לשַקֵר, הנה על שליטי המדינה להיות מקבליה; ובמשאם ובמגעם עם אויבים, או עם אזרחיהם שלהם, הם יורשו לשקר לטובת הכלל (‘הרפובליקה’, 389).
אפלטון הואיל להעניק לציוויליזציה המערבית, ולכל ציוויליזציה מעוניינת אחרת, את מטבע הלשון “השֶקֶר האציל”, כדי לתאר אמצעי רטורי, שיואיל לשכנע את השליטים, או את הציבור, שעליהם להגן בחירוף נפש על האינטרסים של המדינה.
“השקר האציל” התנער בחודשים האחרונים מֵאֲבק הדורות בקשר עם תיאוריה לא-תמיד-משכנעת על הנסיבות האינטלקטואליות של החלטת ארה”ב לצאת למלחמה בעיראק. על פי התיאוריה, פרופסור יהודי, שנמלט בעור שיניו מגרמניה של היטלר, ולימד פילוסופיה יוונית עתיקה באוניברסיטת שיקאגו, הצליח לשלוח משושים אל מוקד קבלת ההחלטות של ממשלת ארה”ב. שמו היה ליאו שטראוס, ועם תלמידיו נמנו כמה מן האינטלקטואלים היהודיים, שהגיעו לעמדות השפעה ניכרות במימסד הבטחוני של אמריקה.
פול ווּלפוֹביץ (במרכז) נראה כאן בשעת סיור ברחובות מוצול, בצפון עיראק, 21 ביולי. הוא הפך לכליא-הברק הראשי של ממשל בוש, האינטלקטואל הקר שֶהֶגיונו הנִפתל דחף את ארה”ב למלחמה. יש בזה הגזמה ניכרת, אבל קשה לטעון שזה מופרך מעיקרו. (הצילום: משרד ההגנה של ארה”ב)
|
לצורך התיאוריה, הבולט שבתלמידי שטראוס הוא פול ווּלפוֹביץ, המִשנה לשר ההגנה. הוא הוגה דעות בענייני מדיניות ואסטרטגיה, עם רקע מגוּוָן של אקדמיה ושל דיפלומטיה. וולפוביץ היה מן הראשונים שקראו להפלת סדאם חוסיין, עוד באמצע שנות ה-90.
הטענה שהוא מוציא אל הפועל את רעיונות מורו ורבו שטראוס משעשעת את וולפוביץ. אומנם כן, הוא לקח שני קורסים אצל שטראוס באמצע שנות ה-60, ואחד מהם עסק בחוקי אפלטון; ואומנם כן, הוא מעריץ את חוכמתו של שטראוס (אשר מת לפני עשרים שנה); אבל להגיד שתלמידיו של ליאו השתלטו על התהליך הוא “פרי רוחם הרעה של מי שאינם מסוגלים להבין כי אחד-עשר בספטמבר שינה… את הדרך שבה אנחנו צריכים לנהוג בעולם. מאחר שהם מסרבים להתמודד עם זה, הם מחפשים איזו תיאוריית קונספירציה”.
את הדברים האלה וולפוביץ אמר בחודש מאי, בראיון לכתב העת ‘ואניטי פר’ (Vanity Fair). באותו הראיון, וולפוביץ גם גילה משהו על תהליך קבלת ההחלטות, שהקפיץ את קוראיו. הסיבה שממשל בוש העמיד את נשק ההשמדה ההמונית של עיראק במרכז הצדקותיו למלחמה היתה ביורוקרטית, אמר וולפוביץ. כן, ביורוקרטית. היה צריך ליצור מכַנֶה משותף בין כל הנוגעים בדבר, אלה שוולפוביץ מכנה “הביורוקרטיה של הממשלה”, ונשק ההשמדה ההמונית היה העניין היחיד שהכול יכלו להסכים עליו.
|
המשך מעמוד 1 |
האם אפשר להאמין?
זה כשלעצמו אינו אומר שהדגש על נשק ההשמדה ההמונית היה שקר – אף על פי שבזמן פירסום הראיון, ואפילו חודשיים אחריו, האמריקנים והבריטים עדיין לא מצאו שום דבר שאפשר לסווג בקטגוריה של “נשק השמדה המונית”. גם זה כשלעצמו אינו מוכיח שום דבר, מפני שבהחלט יתכן שסדאם חוסיין החביא את הנשק שלו. כל זמן שאפשר להאמין לחומר המודיעיני, שעמד ביסוד היציאה למלחמה, אפשר לחכות באורך רוח לגילוי הראיות הפיזיות.
אבל בזה בדיוק העניין. האם אפשר להאמין?
בנובמבר שעבר דרש האו”ם מעיראק להמציא לו הצהרה מפורטת על נשק ההשמדה ההמונית שלה. ב-7 בדצמבר 2002 היא הגישה 12,000 עמוד, והכול הסכימו כי ההצהרה היתה מלאה השמטות וסימני שאלה.
אחת ההשגות החשובות של ארה”ב היתה, שעיראק לא גילתה בהצהרה הזו, כי היא ניסתה לרכוש אוראניום מועשר מניז’ר אשר במדבר הסהרה. הטענה הזו עשתה רושם ניכר על שומעיה, בייחוד בארה”ב. חודש אחד אחר כך, ב-7 בינואר, ‘לוס אנג’לס טיימס’ ציין את הדבר במאמר מערכת, בחזקת עקשנות לא-מובנת של סדאם, המעניקה תחמושת לנִצים [בארה”ב], הרוצים להדיחו.
הסוכנות לאנרגיה אטומית של האו”ם חזרה וביקשה מארה”ב העתקים של המסמכים. וושינגטון דחתה אותה בלֵך-ושוב. ב-28 בינואר הודיעה הסוכנות, כי חודשיים של בדיקות בעיראק לא אישרו את טענת ארה”ב, כי סדאם חידש את מאמציו לייצר נשק גרעיני. מנכ”ל הסוכנות, ד”ר מוחמד אל-באראדיי, גם התלונן על היעדר ראיות בעניין האוראניום הניז’רי.
עשרים וארבע שעות אחר כך נשא ג’ורג’ בוש את נאומו השנתי על מצב האומה לפני שני בתי הקונגרס בוושינגטון. זה היה נאום המלחמה שלו, והוא נועד בייחוד לאוזני העם האמריקני. הוא כלל בו את הטענה על ניז’ר. לממשלת בריטניה נודע, אמר הנשיא, כי סדאם חוסיין ניסה לאחרונה להשיג כמויות ניכרות של אוראניום באפריקה.
זהו. שש עשרה מלה (באנגלית) מתוך 1,219 שהנשיא הקדיש לביסוס התיק נגד סדאם. זה לא הרבה. זה גם לא היה החלק החשוב ביותר. גם אילו נעדרו המלים האלה מן הטקסט, היה אפשר לטעון שהנשיא הציג גליון אישום משכנע. ואם לא משכנע, כי אז לפחות ראוי לעיון.
חמשה ימים לאחר הנאום הוזמנה משלחת של הסוכנות לאנרגיה אטומית אל שגרירות ארה”ב בווינה, וקיבלה תִדרוך בעל פה על תוכן המסמכים הנוגעים לאוראניום הניז’רי. יום אחד אחר כך קיבלה הסוכנות העתקים של המסמכים.
ב-7 במארס הודיע ד”ר אל-באראדיי, כי אין הוא יכול לאַמֵת את תוכן המסמכים. ממשל בוש לא השמיע אף הסתייגות אחת ממסקנתו. ששה ימים אחר כך הודה מזכיר המדינה, כי המסמכים אומנם זויפו.
הסנאטור הדמוקרטי ג’ון רוקפלר, החבר הבכיר ביותר של מפלגתו בוועדת הביון של הסנאט, ביקש מן הבולשת הפדרלית לחקור אם הממשל מילא תפקיד בַּזיוף. אבל חוץ מזה נשאלו מעט מאוד שאלות. כלי התקשורת העיקריים נמנעו מלהציג את השאלה הפשוטה ביותר: מדוע נכלל הזיוף בנאום הנשיא, בייחוד מפני ששלושה חודשים קודם יעצה סוכנות הביון המרכזית לבית הלבן להימנע מלכלול את הטענה בנאום אחר?
שאֵלָה של Google
|
לא היה צריך בדיקה במעבדה פלילית, לא היה צריך לשלוח בלשים באישון לילה. היה צריך רק Google, ועוד איזה אנציקלופדיה, ואיזה ספר שנה ישן של ‘בריטניקה’ |
טכניקת אימוּת המסמכים של הסוכנות לאנרגיה אטומית הצטיינה בכל האיפיונים של פַּשטוּת ושל שׂכל ישר. לא היה צריך בדיקה במעבדה פלילית, לא היה צריך לשלוח בלשים באישון לילה. היה צריך רק Google, ועוד איזה אנציקלופדיה, ואיזה ספר שנה ישן של ‘בריטניקה’. כך היה אפשר לגלות, למשל, שאחד השמות החתומים על המסמכים היה של שר בממשלת ניז’ר, אשר חדל לכהן עשר שנים לפני התאריך הרשום על המסמכים.
יודעי דבר קוראים לזיוף כזה “גס”, או “חובבני”. בשבת שעברה’ עתונאית איטלקיה גילתה, כי היא שמסרה את המסמכים על ניז’ר לשגרירות ארה”ב ברומא. היא עשתה כן לאחר שהגיעה למסקנה, כי הם כנראה מזויפים. העתונאית, אליזבטה בּוּרבַּה, כתבת של השבועון ‘פנורמה’, אמרה, כי קיבלה את המסמכים מידי “מקור מהימן בדרך כלל”.
,ידעתי שזה יכול להיות סקופ עולמי, אבל זה בדיוק מה שהדאיג אותי. אם יתברר שזו מתיחה, זה יהיה סוף הקריירה שלי“, אמרה בורבה.
אכן, מה לך אמינותו של נשיא ארה”ב לעומת אמינותה של עתונאית איטלקיה. היא אומרת, שהתייחסה לכל העניין בחשד מלכתחילה. עורכיה החליטו להיזהר לפני שהם מפרסמים, ושלחו את בּוּרבַּה לניז’ר, לרחרח. בשובה לרומא היא אמרה לעורכיה, “הסיפור נראה לי מזויף”.
היא החליטה בכל זאת למסור את המסמכים לידי איש קשר שלה בשגרירות ארה”ב. היא אמרה לאיש הקשר, שאין היא מתכוונת לכתוב שום דבר, והסבירה מדוע, “ומבחינתי כל העניין נשכח”. עד שהיא שמעה את ההאשמות באות מפי פקידי ממשל בוושינגטון, ואחר כך מפי הנשיא בכבודו ובעצמו.
המשך מעמוד 2
| המשך מעמוד 2 |
האיש שלנו בניאמֵי
הדעת נותנת שהמקור שלה היה הביון האיטלקי. זה היה גם מקור המידע של ממשלת בריטניה, שעליו הסתמך הנשיא בוש בנאומו על מצב האומה. הבריטים עצמם אישרו החודש, שקיבלו את המידע מאיטליה. מדוע ממשל בוש לא עשה מה שעשו עורכי שבועון ברומא? מדוע הוא לא שלח מישהו לניז’ר לבדוק את ההאשמות?
התשובה היא, שהוא דווקא כן שלח. ב-7 ביולי גילה דיפלומט אמריקני בדימוס, ג’וזף ווילסון, כי הוא יצא לניז’ר בפברואר 2002 על פי בקשת הסי.איי.אי, כדי לבדוק את החשדות על מכירת אוראניום לעיראק. ווילסון הוא לא רק מומחה לענייני אפריקה (הוא ניהל את הדסק האפריקני במועצה לבטחון לאומי בזמן הנשיא קלינטון), אלא גם היה מיופה הכוח האחרון של ארה”ב בבגדאד, ערב מלחמת כוויית, ב-1990.
|
ווילסון בילה את שמונת הימים הבאים “בשתיית תה מֶנטה מתוק ובפגישות עם עשרות אנשים”, ולא נדרש לו זמן רב כדי להטיל ספק גדול בעצם קיומה של העיסקה |
בניאַמֵי בירת ניז’ר שמע ווילסון מפי שגרירת ארה”ב, כי היא כבר הפריכה את ההאשמות האלה. אף על פי כן הוא בילה את שמונת הימים הבאים “בשתיית תה מֶנטה מתוק ובפגישות עם עשרות אנשים: אנשי ממשלה בהוֹוֶה, אנשי ממשלה בעבר, אנשים הקשורים בעסקי האוראניום של המדינה”. כל מכירה של אוראניום מחייבת תהליך כל כך מסובך של פיקוח, הכולל לא רק את נשיא המדינה, אלא גם את הסוכנות לאנרגיה אטומית של האו”ם, עד שלווילסון “לא נדרש זמן רב כדי להטיל ספק גדול בעצם קיומה של העיסקה” עם עיראק.
הוא חזר לוושינגטון במארס 2002, שנה לפני הפלישה לעיראק, מסר דין-וחשבון מפורט לסי.איי.אי, והעביר את המידע גם לאגף אפריקה במחלקת המדינה. הוא הניח שבזה נסגר העניין. מה גדולה היתה תדהמתו, כאשר בספטמבר 2002 הופיע סיפור ניז’ר ב”ספר לבן” שפירסמה ממשלת בריטניה על מאמצי ההתחמשות של סדאם חוסיין.
לא הוא בלבד הופתע. לפי אחד מאנשי אגף הביון והמחקר של מחלקת המדינה, סיפור ניז’ר היה “פיסת זוהמה מגוחכת”. הסי.איי.אי יעץ לבריטים להפסיק להשתמש בסיפור. הבריטים משכו בכתפיהם. הם לא חשבו שהאמריקנים יודעים הכול, והם לא רצו לגלות לאמריקנים את מקורותיהם (כפי שנודע החודש, במהלך חקירה פרלמנטרית בלונדון).
יוונית קלה עם נקודות
מדוע הסי.איי.אי לא הניא את הבית הלבן מלכלול את “הזוהמה המגוחכת” בנאום על מצב האומה? קצת משונה שהשאלה הזו עלתה במלוא רצינותה רק לאחר שג’וזף ווילסון פירסם את פרטי מסעו לניז’ר בעמוד המאמרים של ה’ניו יורק טיימס’. להלן התחילה שרשרת של שיעולים מן הבית הלבן. כן, אמר דובר הנשיא, אין בזה שום חדש, מפני שהממשל הודה זה כבר, כי “המידע אומנם התברר כלא-מדויק”.
נאומי נשיא בארה”ב אינם נכתבים על גב מעטפה, שהנשיא מוציא מכיסו ברגע האחרון. לנשיא יש צוות שלם של נואמים. ויש לו שורה של עוזרים בכירים, העוברים על הטיוטות. והבית הלבן שולח את הטיוטות למשרדי ממשלה הנוגעים בדבר, כדי שיעירו ויתקנו. והעתקים נשלחו אל מחלקת המדינה ואל סוכנות הביון המרכזית. ואחרי כל הבדיקה, ואף על פי שיודעי דבר בוושינגטון כבר ידעו שניז’ר היתה מצוצה מן האצבע, הנאום אושר, והונח על שולחן האומה.
מותר לסלוח לכמה חובבי פילוסופיה יוונית עתיקה, אם הם שומעים את קולם של סוקראטס ושל אפלטון בוקע מגרונו של ג’ורג’ בוש (כמובן רק ביוונית קלה, עם נקודות). “שקר אציל” חקוק על מצחו של… של מי?
מי בדיוק שיקר בנאום הנשיא על מצב האומה? את השאלה הזו הציג בשבוע שעבר בעל הטור השנון מייקל קינסלי ב’וושינגטון פוסט’ ועוד בכמה עשרות עתונים נוספים המעתיקים את טורו:
השאלה ‘מי שיקר בנאום ג’ורג’ בוש על מצב האומה’ מזכירה במידת מה את החידה המפורסמת, ‘מי טמון בקברו של גראנט?’… מאין לי אנלוגיה מן החיים האמתיים, אשר תיטיב לבטא את מורכבותה של חידת הנאום, ואת הקשיים העצומים שיכבידו על כל נסיון לפתור אותה, אנשי מדע המדינה אומרים לי, כי ההשוואה הטובה ביותר תהיה עם רב סרן שטראסר בסרט ‘קזבלנקה’. אתם זוכרים אולי את האמפרי בוגארט עומד מעל הגופה, כאשר בידו אקדח מעלה עשן. קלוד ריינס אומר, ‘רב סרן שטראסר נורה! עיצרו את החשודים הרגילים’. וכך, תעלומת הרצח לעולם אינה נפתרת.
כמובן, הפיסקה האחרונה טעונה במפלים כל כך עשירים של סרקאזם, שהקורא אותה צריך לוודא שעדיין לא טָבַע.
“השקר המלכותי”
קצת קשה לראות איך אפשר להימנע מן המסקנה, שנשיא ארה”ב שיקר לאומה בנאום על מצבה. האם הוא שיקר ביודעין? האם מישהו אחר שיקר לו? סוקראטס ואפלטון הואילו להביא בחשבון את כל האפשרויות. הם דיברו במפורש לא רק על שקר אציל, כי אם גם על “שקר מלכותי”, שיעדיו לא יהיו ההמונים, אלא “השומרים”, זאת אומרת החוג הנבחר והמורם מֵעַם של שליטי המדינה.
| “יש לאדם רצון חופשי, כאשר הוא נפטר מן השקר, ומרחיב את ידיעותיו; ואין לו רצון חופשי, כל אימת שניטלת ממנו האמת” |
לזכותם של חכמי אתונה הקדמונים צריך להגיד, שהם לא התכוונו להכשיר תעשיה של שקרים. הם דיברו רק על שקר-פתיחה הכרחי, שיהיה מעורבב ביסודות הבניין. אפלטון קרא לשקר הזה “מיתוס”. הוא חשב שמותר להמציא את התחלת ההיסטוריה, כדי שיהיה אפשר להמשיך אותה. זאת אומרת, מותר לשכנע אנשים שהם יצאו מחלציהם של איזה אבות משותפים מיתיים באיזשהו עידן מרוחק, כאשר הפרֶה-היסטוריה היתה מכוסה ערפילים.
אפלטון אולי לא האמין באֵלֵי יוון, אבל הוא החשיב את הצורך להעניק לאתונאים מופת של חיקוי ושל הערצה. הוא תיעב את האיליאדה ואת האודיסיאה, זו העוסקת במלחמת טרויה, מפני שהיא תיארה את האלים כבני אדם, טובים ורעים, קַלֵי דעת וקפריזיים, ושומרים טינה והפכפכים. אי אפשר לחנך מעמד שליט על יסודות כאלה, חשב אפלטון. טובת המדינה מחייבת אֵלים מושלמים.
אין זאת אומרת שאפלטון חייב את השקר בתור שכזה. אדרבא, בדיאלוגים שלו, בחיבורו על הרפובליקה, הוא שם בפי סוקראטס דברים חד-משמעיים בשבח האמת. יש שני סוגי החלטות שאדם מסוגל לקבל, אומר אפלטון. סוג אחד הוא זה שאדם מקבל באופן חופשי, וסוג אחר הוא זה שאדם מקבל נגד רצונו. יש לו רצון חופשי, כאשר הוא נפטר מן השקר, ומרחיב את ידיעותיו; ואין לו רצון חופשי, כל אימת שניטלת ממנו האמת.
עצת אפלטון על “מיתוס היסוד” של המדינה שימשה מאז כל כך הרבה מדינות, וכל כך הרבה תנועות לאומיות, עד שכמעט אי אפשר עוד לעשות את האבחנה הקלאסית של אפלטון בין ה”מיתוס” ובין ה”לוֹגוֹס”‘, בין הפיקציה המועילה של הראשונים ובין ההיגיון הבריא של יורשיהם. כולנו שבויים במיתוס הרבה אחרי שיתרונותיו ושימושיו היו צריכים לפקוע.
אבל השאלה בעינה עומדת: האם מותר לשַקר ביודעין? היש שקר שהוא כל כך מועיל, עד שלמנהיגים פוליטיים בחברה דמוקרטית מותר לשַקר? או אולי לא רק מותר, אלא הכרח הוא לשַקר?
דה גול באלג’יריה, מה?
התרבות הפוליטית שלנו מלאה רמזים בשבח השקר, הן משמאל והן מימין.
למה מתכוון השמאל, כאשר הוא גומר את ההלל על גנרל דה גול, שהוציא את צרפת מאלג’יריה? דה גול עלה לשלטון בהבטחה להציל את צרפתיותה של אלג’יריה. שלוש שנים אחר כך הוא סיים 130 שנות התיישבות צרפתית באלג’יריה, והפך יותר ממיליון מתיישבים צרפתיים לפליטים. מֵאָז, שמאל מובס ולא רלוונטי בכל מיני מצבים ובכל מיני ארצות מקווה שמנהיג ימני יוציא בשבילו את הערמונים מן האש.
מישהו הצליח לספור את הפעמים שבהם אנשי שמאל ישראלים הביעו בקול רם את התקווה שאריאל שרון יהיה “כמו דה גול”? הם אומרים בעצם, שהם מקווים כי מנהיג פוליטי יעשה את ההיפך ממה שהבטיח לבוחריו. הם מקווים לאמיתו של דבר ל”שקר אציל”.
שקרים אצילים טמונים גם באמתחת הימין. יצחק שמיר אמר פעם, שלמען ארץ ישראל “מותר לשקר”. אילו ניצח בבחירות של 1992, הוא תיכנן למתוח את המשא-ומתן בוועידת מדריד על אוטונומיה פלסטינית עשר שנים לפחות. זאת אומרת, הוא תיכנן להעמיד פנים שהוא נושא ונותן. בתקופה הזו, הוא האמין, מִספַּר המתיישבים בשטחים היה מגיע לחצי מיליון, והשקר האציל היה מציל את ארץ ישראל.
| האומנם מלחמת עיראק נוהלה על יסוד שקר אציל, מפני שהאמת לא הספיקה לשכנע את דעת הקהל? האומנם ענייני מדיניות ואסטרטגיה נעשו מסובכים במידה כזאת, שאין לציבור הרחב הכלים להבין אותם? |
זה פחות או יותר מה שהניח אפלטון, כאשר ייחל לרפובליקה מושלמת, שבראשה יעמוד מלך פילוסוף, או פילוסוף מלך. זה מה שמניחים סופרי מדע בדיוני, כאשר הם מתארים את ממשלות העתיד.
במובן הזה, המחלוקת המתרחבת והולכת בוושינגטון על נסיבות המלחמה בעיראק היא אולי ציון דרך לקראת שינוי היסטורי של נורמות ושל ציפיות.
לפני שלושים שנה וכמה ימים התחיל בארה”ב משבר האמון הגדול ביותר בסדר החוקתי. שמו היה ‘ווטרגייט’, והוא הניב את ההתפטרות היחידה של נשיא בתולדות ארה”ב.
קצת קשה להאמין שארה”ב עומדת להיקלע לקתרזיס עצום ממדים מן הנוסח של ‘ווטרגייט’, וגם מוטב לקוות שהוא אינו עומד להתחולל. הרבה יותר פשוט יהיה אם הבוחר האמריקני יחליט בנובמבר 2004 שאין הוא מוכן להעניק לשליטיו את הזכות לשקר. אבל זו כמובן התערבות בענייניה הפנימיים של מעצמת-על ידידה. סליחה.
רקע על ליאו שטראוס נתתי בטור קודם, הכול בגלל ליאו
עידכוני חדשות
-
30 ביולי 2003: סקר דעת קהל בארה”ב מראה כי הספקות גוברים ביחס להצדקות שהמימשל נתן למלחמה בעיראק (כולל וידיאו)
-
30 ביולי 2003: הנשיא בוש “מקבל אחריות” לטענה הכוזבת על תכניות הגרעין של סדאם חוסיין בנאומו לאומה (כולל וידיאו)
מקורות על הרשת
הנוסח המלא של ראיון וולפוביץ עם Vanity Fair, על פי התמליל של הפנטאגון
מחלקת המדינה קיבלה את המסמכים המזויפים לפני נאום הנשיא (וושינגטון פוסט, 18 ביולי)
נאום טוני בלייר לפני שני בתי הקונגרס, 16 ביולי
עתונאית איטלקיה מגלה: מסרתי את המסמכים לארה”ב
שאלת ההסתרה אינה מהותית כאן, הרי יש נגישות למידע הסותר, אלא שההתייחסות אליו היא שולית. במלים אחרות, גם אם תירוץ הנשק הלא-קונב’ יופרח לחלוטין, תימצא עילה אחרת להמשך האסטרטגיה. ההתייחסות היא שדעת הקהל אינה נוטה בגלל תוכן עובדות אלה או אחרות, אלא בגלל האינטסיביות בה מסרים אלה משודרים ונקלטים. לפי כללי התעמולה די לשייך את המשטר העיראקי מספיק פעמים ביום לנשק לא קונב’ בכדי ליצור את הקישור האסוציאטיבי האוטומטי, גם אם העובדה אינה מדוייקת.
נשאלת השאלה, מה מותר לציבור לדעת, מה רצוי עבור הציבור לדעת?
האם הציבור כקולקטיב, בהינתן כל המידע לפניו, מסוגל לקבל החלטות מושכלות או שהוא יהיה נתון אז בדילמה בלתי ניתנת לפתרון או יהיה חשוף למניפולציות של גורמים אינטרסנטים אחרים, לא פחות משהוא נתון כרגע (כמתואר בכתבה) למניפולציות של הממשלות?
אני בהחלט מקבל את שתי הנקודות. אף על פי כן, החולשות הנתונות של הדוגמא שנתתי אינן צריכות לטשטש את העניין העקרוני. האמריקנים נכווּ קשה בשנות ה-60 וה-70 מידי ממשלות, אשר שיקרו להן ביודעין בעניין וייטנאם והודו-סין בכלל. התוצאה: כמעט 60,000 הרוגים, וקֶרַע חברתי פנימי שלא התאַחָה עד עצם היום הזה.
הצדק עם ט.מ. בעניין יכולתה של הממשלה להשתמש במיקרופון הפתוח לפניה, כדי להוסיף ולהטעות את הציבור (זו התימה המפורסמת של טדי רוזוולט, שכוחו העיקרי של הנשיא אינו בסמכויות הביצוע שלו, אלא בהיותו המחזיק בדוכן הדרשנים, ה bully pulpit).
אני מסכים עם ספקותיו של ירדן על יכולת הציבור לקבל החלטות מסובכות. זה עניינה של הדמוקרטיה היציגה, בניגוד לדמוקרטיה הישירה. האזרחים מאצילים את סמכויותיהם לממשלה נבחרת, והיא מוסמכת להחליט עד הפעם הבאה, כאשר תישפט על החלטותיה.
אבל אינני חושב שהאצלת הסמכויות מעניקה למואצלים (1) את הסמכות לעשות את ההיפך ממה שהבטיחו; או (2) להסתיר באופן שיטתי מֵעֵינֵי הציבור את הסיבות למעשיהם. זו התקרבות מסוכנת מדיי אל הרעיון האפלטוני, או אל אליטיזם. אליטיזם הוא אביו מולידו של הטוטליטריזם במאה העשרים.
מסקנה? אינני בטוח שיש. צריך להוסיף ולהתווכח.
אני רוצה לשבח אותך על העלאת הבעיתיות בהפרת הבטחות לבוחר. כדאי להזכיר את בגין, שלפני בחירות 77 הצהיר שלא יפנה את סיני (ואף שיעבור לגור שם כשיפרוש). תמיכה בשלום עם מצרים אינה הופכת שקר זה לחיובי יותר.
מוזר בעיניי ששקר לבוחר לגבי כוונותיו של מועמד נתפס לגיטימי בציבור כה רחב.
האם מותר למנהיג לשקר בקשר למדיותו כלפי ה”שקר האציל”? 🙂
מי קובע איזה שקר הוא אציל? האם אדם שמשקר שקרים אצילים יוכל להמנע מלהמשיך לשקר כהרגל? אולי זו כוונת הביטוי “כח משחית”?
(דיווח מהחזית: שלושה יתושים חוסלו בזה הרגע)
מדובר רבות על “זכות הציבור לדעת”, אך לא מוזכר בשום מקום “רצון הציבור לדעת”. על-אף תפקידה של התקשורת ככלב שמירה, כשמתפרסמת ידיעה שאינה פופולרית בקרב קליינטורת התקשורת – למשל ידיעות אנטי פטריוטיות – יש ציבור רב המאשים את העיתונות בדימורליזציה ואף חתרנות. הרי העלאת ספקות בארה”ב לאחר אסון התאומים גומדה לנוכח התמיכה הפטריוטית בבוש – ללא קשר לרטוריקה שלו, שנתפשה כדמגוגית ופשטנית כבר קודם. מקרים כגון גדעון לוי הם נדירים בעיתונות המסחרית. תמיד ימצא ציבור גדול שאינו רוצה להתעמת עם השלכות אמת בה שרירות תופסת את מקום האידיאולוגיה , ושיקולי טווח קצר מיושמים במקום תכנון.