קו המשווה

אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם, יצאה בשבוע שעבר למלחמה. 50,000 חיילים ושוטרים, בחיפוי מטוסים ומסוקים, נשלחו לבָעֵר כמה אלפי לוחמי גרילה ממחוז נידח ששמו אַצֶ’ה (Aceh). גם הם מוסלמים, והם לוחמים זה 27 שנה כדי לכונן באַצֶ’ה ממלכה עצמאית.

אצ’ה מעוררת עניין קטן יחסית. אולי זה מפני שהיא רחוקה, אולי זה מפני שהיא מוסלמית, אולי זה מפני שעוד מלחמה מקומית אחת אינה עושה שום רושם. אבל במלחמה הזו כרוכים כמה סיפורים מעניינים על העולם שבו אנחנו חיים.

היא מזכירה לנו עד כמה חדש ורופף הוא המבנה הפוליטי הבין לאומי; עד כמה לא-טבעיים הם הגבולות בין ארצות; באיזו מידה שרירות לבם של פולשים אירופיים מן המאה ה-19 מוסיפה להכתיב את חייהם של בני אדם, שנים אחרי שהפולשים האלה עזבו מוּכּים וַחפויי ראש.

בשוודיה יושב אדם אחד בן 76, ששמו חַסַן די טירוֹ, איש עסקים בין לאומי מצליח, בעל תארים אקדמיים מאוניברסיטאות אמריקניות מעולות. הוא רוצה להיות הסולטן הראשון של אצ’ה העצמאית. דודו היה הסולטן האחרון. לפני 92 שנה הוא נפל בקרב נגד ההולנדים.

הסולטן האחרון, צ’יק די טירו 

השמש ההולנדית לא שקעה

קצת קשה להאמין כיום שהולנד הקטנה והלא-כל-כך חשובה היתה פעם גבירתם של עמים רחוקים. היתה לה אימפריה עשירה, שבה השמש מעולם לא שקעה: מן הים הקאריבי ועד מרכז האוקיאנוס השקט, או כפי שהיו אומרים מ”איי הודו המערבית” עד “איי הודו המזרחית”. את “הודו המזרחית” דיכאו ההולנדים ללא רַחֵם. הם גזלו מארצות עתיקות את חֵרוּתָן, הרגו את טובי בניהן, וניצלו את משאַבּיהן.

אפילו נסיונם במלחמת העולם השניה, כאשר הם עצמם נכבשו ודוכאו בידי פולשים זרים, לא הוציא מן ההולנדים את הדיבוק האימפריאלי. הם ניסו לחזור ולחדש את שלטונם ב”הודו המזרחית”, וניהלו לשם כך מלחמה של ארבע שנים. לא רצונם הטוב והגינותם החזירו את ההולנדים הביתה, אלא תבוסתם. על חורבות האימפריה שלהם קמה הרפובליקה האינדונזית.

ההולנדים באים, ההולנדים באים (תחריט משנת 1595)

את אַצֶ’ה, אשר בצפון האי סומאטרה, ההולנדים תקפו בשנות ה-70 של המאה ה-19. היא היתה מדינה עצמאית כמעט 500 שנה, אולי יותר. היו לה אפילו יחסים דיפלומטיים עם כמה ארצות. בריטניה החזיקה בה קונסול. מחלקת המדינה של ארה”ב החליפה איתה שדרים דיפלומטיים. אצ’ה היתה לפנים מעצמה אזורית.

מיקומה, בקצה נתיב ההפלגה מאסיה אל חצי האי ערב, חשף אותה לאיסלאם עוד לפני אלף שנה. מהגרים ערביים התיישבו בתחומיה, והתחילו בה מסורת ארוכה של למדנות וגם של קנאות.

היא היתה קרש קפיצה לַחלקים אחרים של אסיה – והיא גם היתה בית נתיבות לצליינים מוסלמיים בדרכם אל ערי הקודש של חיג’אז. אז דבק בה הכינוי “המִרפֶּסֶת הקִדמית של מֶכַּה”. נאמן למסורת הזו, אתר הרשת של “התנועה למען אַצֶ’ה החופשית” מתאר את אַצֶ’ה כ”מוסלמית אמתית”, בשעה שרוב האינדונזים הם “עובדי אלילים”.

האם זה אומר שצריך לראות במרד של אַצֶ’ה עוד נסיון של איסלאם קיצוני לזכות בטריטוריה ובבסיס-שילוח? לא בטוח. אומנם היו ידיעות בעשרים השנה האחרונות על סיוע איראני למורדי אַצֶ’ה. גם ידוע, שֶחֵלֶק ממנהיגיהם קיבלו הכשרה צבאית בלוב. אבל חסן די טורו הנ”ל מתאר את עצמו “פרו אמריקני”.

יש ידיעות, שדווקא צבא אינדונזיה פתח את שערי אַצֶ’ה לפני קנאים איסלאמיים, בתקווה להחליש את תנועת העצמאות – אולי באותו האופן שישראל עודדה בשעתה את עליית חמאס כַּחֲלוּפָה לאש”ף, ובאותו האופן שהמודיעין הצבאי של פקיסטן עודד את עליית הטליבאן באפגניסטן.

המסגד המרכזי בבַּנדאר אַצֶ’ה, אשר נִבנָה בזמן השלטון ההולנדי

                                                 www.uah.edu/msa/mosques.html

אינדונזיה, במרכאות כפולות

חסן די טירו חזר אל אַצֶ’ה בהיחבא בשנת 1976, ופירסם “הכרזת עצמאות”. הוא לא הסתיר את דעתו, שלא אַצֶ’ה בלבד צריכה עצמאות, אלא כל האי סומאטרה, שהוא המרכיב השני בגודלו של אינדונזיה. כאשר חסן די טירוֹ כותב את השם אינדונזיה, הוא נוהג להקיף אותו במרכאות כפולות. בעיניו, המדינה הזו היא המצאה הולנדית, זיוף של היסטוריה ושל גיאוגרפיה, ואין שום הצדקה לקיומה.

ב-1991, בראיון לעתון הולנדי, הוא הציע לכונן בסומאטרה קונפדרציה של מדינות אתניות, שאחת מהן תהיה אפילו נוצרית, אבל כל השאר יהיו מוסלמיות. “כמו שווייץ”, הוא אמר. הוא אישר בזה את חשדותיהם של האינדונזים, שלא בעצמאות הוא מעוניין, אלא בפיזור אינדונזיה.

חשש לשלמותה הטריטוריאלית מקנן באינדונזיה מאז יומה הראשון. זה עניין לא בלתי מובן בשביל ארץ המשתרעת על פני שני מיליון קמ”ר, לאורך 5,100 ק”מ של אוקיאנוס, משני עברי קו המשווה, וכוללת 17,000 איים (מהם 6,000 מיושבים); שמתגוררים בה 230 מיליון בני אדם ויותר, השייכים לא רק ללאומים שונים, או לדתות שונות, כי אם גם לגזעים שונים.

האיים האלה מעולם לא היו מאוחדים לפני בוא ההולנדים. מדינה אינדונזית מעולם לא היתה קיימת. אפילו השם לא היה קיים, עד שגיאוגרף גרמני טבע אותו בשנת 1884.

הרפובליקה האינדונזית יכלה לנסות ללמוד מנסיונה של הודו, לכונן מבנה פדרלי, ולהעניק אוטונומיה למיעוטים אתניים. היא לא עשתה כן. כמו ארצות אחרות בעולם השלישי, היא האמינה לא רק באחדות טריטוריאלית, אלא בריכוזיות.

להיטותה לטשטש הבדלים, כדי להבטיח את שיורה, הקנה לה עד מהרה את המוניטין של ארץ דיכוי. היא ניסתה שיטות של הנדסה דמוגרפית, ועודדה הגירה של בני הקבוצה הדומיננטית, מן האי יאווה, אל המחוזות הרחוקים. הכוונה הברורה היתה להפוך את המקומיים למיעוטים בארצותיהם.

המקרה הבוטה ביותר היה במזרח טימור, מושבה פורטוגלית שעמדה לקבל עצמאות ב-1975. האינדונזים פלשו אליה, סיפחו אותה, וניהלו מלחמת משחית נגד תושביה. אולי שליש מהם נספו. הלחץ הבין לאומי הכריח לבסוף את האינדונזים לצאת, ב-1999, אבל רק אחרי שהבאישו את ריח ארצם ללא תקנה. התנהגותו המחפירה של צבא אינדונזיה במזרח טימור הביאה את ארה”ב לנתק את קשרי הבטחון עם אינדונזיה.

מה חשבה Exxon-Mobil

בסוף שנות ה-90, אינדונזיה עברה שינויים דרמטיים. ההתמוטטות הפיננסית בדרום מזרח אסיה הביאה אל קיצו את משטר היחיד של גנרל סוהרטו. בפעם הראשונה בתולדותיה ניתנה לאינדונזיה ממשלה אזרחית נבחרת. התעורר אפילו הרושם, שהיא תרשה לאַצֶ’ה לבחור בנוסחת מזרח טימור, ולצאת מאינדונזיה. אבל זה היה קצת יותר מדיי הן בשביל הגנרלים והן בשביל דעת הקהל.

המלחמה באַצֶ’ה עלתה במרוצת השנים בחייהם של 12,000 בני אדם. אבל לא ייסוריהם של ארבעה מיליון אַצֶ’נים, אלא אינטרסים פוליטיים ועסקיים עוררו את עניינו של העולם החיצון. יציבותה הפוליטית של אינדונזיה נעשתה אינטרס אמריקני ראשון במעלה לאחר אחד-עשר בספטמבר. הסכנה שאוכלוסיה מוסלמית כל כך גדולה תיקלע למערבולת, ותצא מכלל שליטה, אינה צריכה הסברים.

חוץ מזה, לאַצֶ’ה יש אוצרות ניכרים של גאז טבעי, המכניסים לממשלת אינדונזיה מיליארד דולר ויותר בשנה. את השדות האלה מפעיל תאגיד רב-לאומי שמושבו בארה”ב, Exxon-Mobil. וושינגטון נרתמה איפוא לנסיון לשכנע את חסן די טורו לוותר על דרישת העצמאות שלו. היא נתנה את ברכתה ליוזמה של מרכז שלום פרטי בשווייץ לתווך בין ממשלת אינדונזיה ובין המורדים.

בדצמבר שעבר נחתם הסכם הפסקת אש. אינדונזיה הבטיחה להוציא בהדרגה את צבאה, ולהעניק לאַצֶ’ה אוטונומיה נדיבה, כולל שליטה על 70% מן ההכנסות מבארות הגאז. המורדים נדרשו להתפרק מנשקם, ולוותר על דרישת העצמאות.

מעטים מאוד האמינו שהפסקת האש תאריך ימים, לא רק בגלל תקוותיו של חסן די טירוֹ לעלות על כֵּס המלוכה של דוֹדוֹ המת, אלא מפני שהמלחמה נעשתה עסק מכניס. הן הצבא האינדונזי והן המורדים עסקו בסחיטה מסיבית של כספים מן האוכלוסיה המקומית. היו אפילו דיווחים על שיתוף פעולה בין שני הצדדים, ועל התקפות מבוימות שנועדו לעורר רושם כוזב של פעילות צבאית כדי להמשיך את הסידור הכלכלי הנוח.

להתבונן בעתיד דרך קנֵה-הרובה: חיילי אינדונזיה

באַצֶ’ה, ערב המלחמה.                 צילום: AFP   

בשבוע שעבר חידש צבא אינדונזיה את המלחמה. וושינגטון ספקה כפיים, ואמרה שהיא חושבת כי הסיכויים הדיפלומטיים לא מוּצוּ. אבל הקולות הבאים מאינדונזיה אינם נשמעים פייסניים במיוחד. הפעולה הצבאית המסיבית באַצֶ’ה חוזרת ומעניקה לגנרלים תפקיד מוביל בהגנה על שלמות אינדונזיה – והזדמנות לחזור ולהתערב בפוליטיקה שלה.

לצבא ניתנו ששה חודשים – זה אורך “מצב החֵרום” שהכריזה נשיאת אינדונזיה, מגאוואטי סוּקארנוֹפּוּטרי (שהיא בתו של מייסד אינדונזיה, סוקארנו). קצת קשה להאמין, שהצבא יוכל לסיים בחצי שנה מלחמה הנמשכת זה רבע מאה. נראה יותר שאַצֶ’ה תתפתח לצֶ’צ’ניה אינדונזית: פצע פָּעוּר, שיוסיף לדַמֵם, לפעמים רק בטיפות, לפעמים בקילוחים עַזים.

כמו צ’צ’ניה, לאַצֶ’ה יש הפוטנציאל של שיבוש חיי אינדונזיה. כמו צ’צ’ניה, גם היא עלולה ליהפך לחממה של איסלאם קיצוני. בינתיים היא תספק עוד סטטיסטיקה של מַעשֵׂי טבח. בעוד עשרים שנה מישהו יגַלֶה את קברי-האחים.