Archive for the ‘\’פרוייקט ארלוזורוב: 1933 — שנת אפס\’’ Category

ז’בוטינסקי על ההסתדרות הכללית: ‘כן, לשבור!’

יום שני, יוני 23rd, 2003
קריאתו של זאב ז'בוטינסקי "לשבור" את ההסתדרות הכללית התפרסמה בראשונה בבטאון תנועתו בווארשה, 'היינט', תחת הכותרת "יא, ברעכען!" ותורגמה לעברית בעמוד הראשון של 'חזית העם', 2 בדצמבר 1932 (בַּצילוּם).  בעיני השמאל היא היתה הכרזת מלחמה על העבודה המאורגנת בארץ ישראל, ובתור שכזאת נדפו ממנה ניחוחות האותוריטריזם האירופי של הזמן ההוא. היא היתה מן האקורדים החשובים במוסיקה הצורמת אשר ניסרה בחלל היישוב היהודי בארץ בחודשים שלפני רצח ד"ר ארלוזורוב.

קריאתו של זאב ז’בוטינסקי “לשבור” את ההסתדרות הכללית התפרסמה בראשונה בבטאון תנועתו בווארשה, ‘היינט’, תחת הכותרת “יא, ברעכען!” ותורגמה לעברית בעמוד הראשון של ‘חזית העם’, 2 בדצמבר 1932 (בַּצילוּם).
בעיני השמאל היא היתה הכרזת מלחמה על העבודה המאורגנת בארץ ישראל, ובתור שכזאת נדפו ממנה ניחוחות האותוריטריזם האירופי של הזמן ההוא.
היא היתה מן האקורדים החשובים במוסיקה הצורמת אשר ניסרה בחלל היישוב היהודי בארץ בחודשים שלפני רצח ד”ר ארלוזורוב.

16 ביוני 1933, ‘חזית העם’ נגד

יום שני, יוני 23rd, 2003


שנה וחצי לאחר רצח ד”ר ארלוזורוב היתה תלויה ועומדת שאלת אחריותם הישירה של שני פעילים רוויזיוניסטיים, אברהם סטַבסקי וצבי רוזנבלט.  הראשון הורשע, והשני זוּכָּה, בבית המשפט המחוזי.
 

סטבסקי נידון למוות, ואחר כך זוּכָּה בבית המשפט העליון על יסוד דיני רְאָיוֹת שנהגו אז בפלשתינה הבריטית, אבל לא נהגו למשל בבריטניה עצמה: בארץ ישראל לא היה אפשר להרשיע אדם ברצח על סמך עֵד-ראיה אחד בלבד. מחוץ לרוצחים, רק חיים וסימה ארלוזורוב נכחו במקום הרצח, וממילא רק גב’ ארלוזורוב יכלה להעיד.

 

צריך להגיד, שלסטבסקי היה אליבי משכנע למַדַי – הוא נראה בירושלים זמן קצר לפני הרצח, וקשה לראות איך היה יכול להגיע לתל אביב בתנאֵי התחבורה של הזמן ההוא. 45 דקות בין ירושלים לתל אביב היו נחשבות אז למדע בדיוני.

 

יהיה האליבי הפרטי אשר יהיה, ותהיה חַפּוּתם של החשודים חד-משמעית כאשר תהיה, לא בִּכדִי נפל חשד כבד ומיידי על הרוויזיוניסטים. עתוניהם תקפו את תנועת העבודה בכלל, ואת חיים ארלוזורוב (ואת דויד בן גוריון) בפרט, בטונים שגם קנֵי-המידה הגמישים של ימינו היו מתקשים להכיל.

 

אין זו כלל הפרזה להגיד, שב-1933, היישוב היהודי בארץ, ואולי גם חלקים ניכרים של הקהילות היהודיות במזרח אירופה ובדרומה (זאת אומרת, פולין, הרפובליקות הבלטיות, רומניה) התייצבו סמוך מאוד למלחמת אזרחים. פשוט קשה להאמין לעוצמת השנאה, שפיעפעה אז בין ימין לשמאל.

 

זו לא היתה יריבוּת פוליטית, אלא איבה תהומית, קיומית, מלֵאָה בּוּז. כל אחד מן הצדדים היה משוכנע בהחלט לא רק בעֶליוֹנוּתוֹ המוסרית והאידיאולוגית, אלא גם בנחיתוּתוֹ המוחלטת של יריבו. יריבים לא היו ראויים להישמע, הם היו ראויים לִסקילה.

 

השאלה שנשאלה לאחר מעשה היתה אם הקריאה לסקילה הושמעה רק לתפארת המליצה, תרגיל של רטוריקה מתלהמת, או שהיא היתה הסתה לפגיעה פיזית. זה עניין שקצת קשה לשפוט ממרחק של שבעים שנה.

 

שורה של פאקטורים צריכים להיבחן, כולל סגנון העברית של הזמן ההוא, רמת הרטוריקה לא רק בארץ כי אם באירופה, מסורת של כתיבה עתונאית מהפכנית שינקה בייחוד ממקורות רוסיים, האופי האינטימי של רוב עתוני התקופה ההיא (אינני יודע בכמה עותקים נמכר עתון הרוויזיוניסטים ‘חזית העם’, אבל לא אתפלא אם רק בכמה מאות), וכמובן אופיים האינדיבידואלי של הכותבים. האם הם היו יוצאים מן הבית? האם הם היו פוגשים אי פעם אנשים שלא מֵחוּגם האידיאולוגי הַצָר? מֶה היו אוכלים? מֶה היו שותים?

 

אני מוריד את הדיון לרמה קצת אנקדוטית, רק כדי להציע סייגים של שיפוט ושל הערכה.

 

המחלוקות שהסעירו את היישוב במחצית הראשונה של 1933 היו אומנם הרות-עולם.

 

מבית שרר משבר כלכלי חמור, היתה אבטלה רחבת ממדים, ואגב כך התנהל מאבק מר על התארגנות של פועלים במקומות עבודה. ‘ההסתדרות הכללית’ היתה דומיננטית, אבל ‘הסתדרות העובדים הלאומית’ של הרוויזיוניסטים נאבקה בה בחמת זעם. אנשיה הפרו שביתות, וראשיה נענו לקריאתו המפורסמת של ז’בוטינסקי, “כן, לשבור!”, זאת אומרת לשבור את ההסתדרות.

 

מחוץ, העיניים היו מופנות ביִראה גוברת לגרמניה. היטלר עלה לשלטון בינואר 1933, ובתוך שבועות אחדים התחילו להתחוור תכניותיו כלפי היהודים.

 

מעטים מאוד העלו אז על דעתם את אושוויץ – אגב, אחד המעטים, שאפילו השתמש במלה “שואה”, והזהיר מפני מלחמת השמד נגד “הגזע היהודי”, היה בן ציון נתניהו, אביו של מנהיג הליכוד, ממייסדי המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל – אבל גם פיטורים המוניים של יהודים מִמִשׂרוֹת ציבור בגרמניה, חרם על חנויות יהודיות וּשׂריפת ספרים מאת מחברים יהודיים הספיקו לעורר חרדה עמוקה בכל העולם היהודי.

 

השאלה מה לעשות להצלת יהודי גרמניה ניסרה אז בחלל במלוא תוקפה. הימין הציוני, בהנהגת ז’בוטינסקי, רצה להחרים תוצרת גרמנית. נציגי רוב היישוב, שמאל ומרכז (ב”מרכז” אני כולל את האיכרים ואת המושבות הוותיקות) רצו לנסות להוציא מגרמניה כמה שיותר רכוש יהודי, להעבירו לארץ ישראל, ולאפשר התיישבות של פליטים יהודיים בארץ. ד”ר ארלוזורוב, שגדל בגרמניה והגיע בה לפִרקוֹ, ייצג את ההנהלה הציונית בתהליך ההסדרה של מה שנקרא לימים ‘ההעברה’, או ‘טראנספר’.

 

 

‘חזית העם’, בטאון הרוויזיוניסטים בארץ ישראל, נערך ונכתב בידי אנשי האגף הרדיקלי ביותר של התנועה, ‘מקסימליסטים’, שֶחֶלקם רחשו אהדה גלויה לפשיזם האיטלקי, ואפילו הערצה מסויגת לנאציזם, אם כי כמובן לא לאנטישמיות שלו. אבל כאשר ז’בוטינסקי נתן את האות ל”מלחמה על היטלר”, ‘חזית העם’ התגייס במלוא כוחו הרטורי. הוא ליווה את ארלוזורוב בבליסטראות של איבה, של לעג ושל איומים.

 

המאמר החמור ביותר הופיע ביום ששי, 16 ביוני 1933, תחת הכותרת הקשה “ברית סטאלין – בן-גוריון – היטלר”. ארלוזורוב, אז ראש ההנהלה הציונית בירושלים, היה לַאֲמִתּוֹ של דבר היעד העיקרי של המאמר. לא יצאו אלא שעות אחדות מן הפירסום, וארלוזורוב היה מוטל מת.

 

מחבר המאמר, אחד, יוחנן פוגרבינסקי, שילח כל רסן. פיסקת הסיום של המאמר היתה כל כך מבשרת רעות, עד שבעיני המקטרגים מתנועת העבודה הוא תואר כקריאה לרצח.

 

האומנם? זה עניין של הערכה ושל שיפוט, ואני חושש שיתרון הפרספקטיבה, והחוכמה שלאחר מעשה, בייחוד לאחר שבעים שנה, אינם מקילים על השיפוט. מוטב לא לבחון את כוונות המאמר באמצעות אבני-הבוחן של זמננו. יש לפחות אפשרות, שהטון המוטרף של המאמר היה לתפארת המליצה, חלק מן הסגנון הפאמפלטי של הזמן ההוא.

 

אף על פי כן, אני חושב כי ראוי שהמאמר הזה ייזכר לדראון עולם בתולדות העתונות העברית, הזהרה מפני התוצאות האפשריות של זעם קדוש.

 

הנה מבחר של הקטעים הקיצוניים ביותר בו, מצולמים מן המקור, בצירוף כמה הערות הסבר.

א) ‘הינוקא האדום’

 

“העתון הלופבאני המזוהם” המוזכר להלן הוא ‘הפועל הצעיר’, בטאונה הרעיוני של מפא”י, שעורכו היה יצחק לוּפְבַּאן. עד הקמת מפא”י, שנתיים קודם, ‘הפועל הצעיר’ היה שמה של מפלגה עצמאית, שחיים ארלוזורוב היה שייך אליה. בן גוריון בא ממפלגת פועלים אחרת, רדיקלית יותר, ששמה היה ‘אחדות העבודה’.

 

“הינוקא האדום” הוא רמז לגילו הצעיר של ארלוזורוב, רק בן 34 בזמן ההוא, אבל כבר היה מתואר כ”שר החוץ של התנועה הציונית”. כותבים רוויזיוניסטים לא החמיצו שום הזדמנות להזכיר את הצבע האדום על דגל ההסתדרות הכללית, והשווּ אותו מעשה שגרה עם הצבע האדום על דגל ברית המועצות, ולאחרונה גם עם הצבע האדום על רקע צלב הקרס הגרמני. הם נפגעו ומחו, כל אימת שהזכירו להם שנוער בית”ר היה לובש מדים חומים, כצבע מדי ה SA, צבאה הפרטי של המפלגה הנאצית.

 

“תחנת הנסיונות הווילנסקאית” היא רמז למה שנודע לימים כמכון וולקני ברחובות.

 

 

  

ב) מכרו את כבוד העם היהודי להיטלר

 

שימוש הלשון “יאהודים” היה ביטוי של זלזול כלפי יהודי חצר, המשרתים זרים ואינם לויאליים לעמם.

 

 

ג) “מנהיג אחד שלהם מטיף בלי בושה”

 

הקווים המתוחים מתחת לשורות הופיעו כך במקור. ללמדך, שהלהט הרטורי לא הספיק לכותב, הוא היה צריך להכפיל אותו באמצעות הדגשתו.

“יהוּדה מוּתי” היתה מקריאות הקרב של בריוני ה SA, צבאה הפרטי של המפלגה הנאצית. היא היתה חלק ממערכון, שה SA היו חוזרים ומציגים. מנהיג הקבוצה היה שואל “איפה היא יהודה הגדולה”, פקוּדָיו היו משיבים, “במרתף, הוּ-הוּ-הא”. המנהיג וּפקוּדָיו היו קוראים אז יחד, “עוּרי, גרמניה”, ואחר כך היו צורחים במלוא ריאותיהם, פעם אחר פעם, עד אקסטזה, “מוּתי, יהודה”, All-Juda verrecke, verrecke, verrecke.

“חבריהם לאינטרנציונל” הוא רמז לרדיפת סוציאליסטים בידי היטלר. מפלגות סוציאליסטיות, כולל  מפא”י, היו שייכות למה שנקרא “האינטרנציונל השני”.

 

“ליקבידטורי”, מלשון “ליקווידיציה”, או “חיסול”, היה מושג שהימין הציוני הרבה להשתמש בו לתיאור יריביו מן השמאל. כיום היינו אומרים “בוגדים”, או “עוסקים במכירת חיסול”.

 

ד) “הדיפלומט האדום” נמכר ל”אביר שונאי ישראל”

 

“הדיפלומט האדום” הוא כמובן ד”ר ארלוזורוב.

 

ה) “להגיב על הנבלה”

 

האם הפיסקה הזו היתה “האקדח המעשן” של רצח ארלוזורוב? זה מה שחשבו הרבה אנשים בתנועת העבודה שנים רבות.

 

כל ההדגשות הופיעו במקור.

 

 

פרוייקט ארלוזורוב: הקדמה (20 ביוני 2003)

שנת אפס: היום שבו נברא עולמנו, ביריה אחת, על שפת הים בתל אביב, השבוע לפני שבעים שנה (20 ביוני 2003)

ז’בוטינסקי על ההסתדרות הכללית: ‘כן, לשבור!’ (23 ביוני 2003)

 

 

 

 

פרוייקט ארלוזורוב: 1933 — שנת אפס

יום שישי, יוני 20th, 2003
 
 

ב

-16 ביוני מלאו שבעים שנה לרצח ד”ר חיים ארלוזורוב. קצת קשה לי להעיד באופן משכנע מן הצד הזה של האטלנטי, אבל נדמה לי שהתאריך עבר כמעט בשתיקה גמורה בכלי התקשורת בארץ, אם כי לא באקדמיה(ראו מסגרת). חבל.

 

מאז הודעתי על ‘פרוייקט ארלוזורוב’, ב-20 ביוני, הואילו לכתוב אליי ע”ד מיכל ארלוזורוב, נכדתו של ד”ר ארלוזורוב, ומר יורם שמיר מאוניברסיטת תל אביב, להסב את תשומת לבי שיום השנה לָרֶצַח צוין בכינוס של מרכז יצחק רבין, במעמד מאות משתתפים. לפני הכינוס דיברו יצחק בן אהרן, אחרון בני דורו של ד”ר ארלוזורוב; פרופ’ שלמה אבינרי, אשר כתב ביוגרפיה פוליטית של ד”ר ארלוזורוב; אריה “לובה” אליאב, שהיה בין השאר מפקד ספינת המעפילים ‘חיים ארלוזורוב’; וד”ר דני גוטוויין מן החוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. הקדימו דברים שאול ארלוזורוב, בנו של ד”ר ארלוזורוב, וּממוּמחֵי המים הגדולים של ישראל; ודליה רבין, בתו של יצחק רבין.

אני מקווה שמרכז רבין יפרסם את נוסח ההרצאות, ואולי אוכל לצרף אותן לפרוייקט הזה, או לפחות להציע קישורי-רשת.

חבל, לא רק מפני שראוי לזכור את קורבנו של ארלוזורוב, העילוּי המזהיר של תנועת העבודה – אלא מפני שדיון היסטורי במה שקרה סביב הרצח, לפניו ואחריו יכול להיות נסיון מעשיר באופן יוצא דופן. אני חושב, שֶרֶצַח חיים ארלוזורוב פתח עידן חדש בחיי היהודים בארץ ישראל. אני מאמין שאין זו הפרזה לטעון, כי ב-1933 נולד עולמנו. (אני מרחיב על זה את הדיבור במקום אחר באתר).

 

אני מתעניין בהיסטוריה הזו כמעט בעל כורחי: הוויכוחים הפוליטיים הראשונים ששמעתי כילד קטן בבית סבי נגעו לרצח ארלוזורוב. אומנם כבר אז הרצח היה בחזקת היסטוריה מתרחקת, אבל היצרים היו מִתלַבּים כהרף עין, והדֶציבֶּלים היו עולים פלאים, כל אימת שארלוזורוב הושלך אל חדר האורחים הזעיר והצנוע של סבא.

 

סבא היה פועל בניין, וסוציאליסט, וחבר נאמן של מפא”י כל זמן שבן גוריון עמד בראשה. לסבא מעולם לא היה ספק מי רצח את ארלוזורוב. אבא לא היה סוציאליסט, הוא בא ממשפחת איכרים של המעמד הבינוני. הוא גם לא היה אנטי-סוציאליסט, אבל הוא נהנה להקניט את סבא.

 

אני הייתי עֵד שמיעה מִשתָאֶה, ולא רחק היום ונעשיתי משמיע מן המניין. מי-רצח-את-ארלוזורוב-ולמה היתה ההשקה הפוליטית שלי. אני מודה שכבר אז לא ידעתי את התשובה.

 

 

אני פותח בזה את פרוייקט ארלוזורוב: 1933 – שנת אפס. השאלה מי רצח, או לא רצח, מעניינת כשלעצמה, אבל היא לא תעמוד במרכז הפרוייקט. הפרוייקט הזה יוקדש לנסיון להתחקות אחרי מקורותיה של התרבות הפוליטית הישראלית ושל תרבות הדיבור. אני טוען ששתיהן הושפעו במידה דרמטית על ידי מאורעות 1933, ולפיכך הנסיון להבין מה קרה בשנה ההיא יכול להועיל לנסיון ההתחַקוּת.

 

 

שנת אפס: היום שבו נברא עולמנו, ביריה אחת, על שפת הים בתל אביב, השבוע לפני שבעים שנה (20 ביוני 2003)

 

16 ביוני 1933, ‘חזית העם’ נגד “מיסטר ארלוזרוב, הינוקא האדום הזה” (22 ביוני 2003)

 

ז’בוטינסקי על ההסתדרות הכללית: ‘כן, לשבור!’ (23 ביוני 2003)

 

ז

ה “פרוייקט”, ולא מאמר חד-פעמי, במובן הזה שהוא דינאמי, ומיועד להתפתח. אני מתכוון להוסיף חומר, ככל שירשה לי לוח הזמנים. אני מזמין את כל מבקרֵי האתר הזה להצטרף למאמץ, לא רק כִּמגיבים (כמובן, תגובותיהם יישמעו ברצון), אלא ככותבים וכסַפָּקֵי-עובדות. בשבוע שעבר צללתי קצת אל תוך אוסף המיקרופילם של ספריית הקונגרס בוושינגטון, ושָליתי משם שורה של קטעי עתונות מן הזמן ההוא. תוצאות חלקיות אני מתכוון להראות מייד, ותוצאות נוספות יבואו בהמשך.

 

אני מעודד גם אחרים לצלול אל עתונים ישנים – בבית הספרים הלאומי, בספריות האוניברסיטאיות, בבית אריאלה בתל אביב; לנבור בארכיונים, אם הם נמצאים בהֶשׂג יד, או אולי אפילו אם אינם נמצאים; לעיין בספרים, ולהמציא לי כל הגיג, כל עובדה וכל שבר עובדה. אין זה מן הנמנע שאגב דיון בתולדות תרבותנו הפוליטית נתקרב גם להבנת מוּמֶיהָ, ואולי אפילו להכרת תַקָנוֹתֶיהָ. 

 

אני להוט מאוד למאמץ הזה, חלקי ומוגבל כאשר יהיה. אני משתעשע במחשבות עליו זה שנים. הוא ראוי לסֵפֶר, אם לא לסִדרה של ספרים. האינטרנט בא כאן לעזרתי כהתחלה טֶנטטיבית. אולי המרץ והיוזמה והרעיונות יתפתחו יחד עם הפרוייקט הזה.

 

מה מאוד אני מקווה לעורר את סקרנותכם. זה נועד להיות מסע ספקולטיבי, אין לו יעדים מוגדרים, והוא אינו מכוּוָן להוכיח שום תיזה. לא איכפת לי כלל אם הוא יוכיח את ההיפך הגמור ממה שטענתי בסאלונו של סבא. למען האמת, זה יהיה העונג האמתי. מה לך עונג גדול מהפרכה משכנעת של אמִתוֹת קדומות ומהוללות.

שנת אפס

יום רביעי, יוני 18th, 2003

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 20-19 ביוני 2003
 

 

אינני יודע מדוע בדיוק החלטתי לשמור את קטעי העתונים האלה. במרוצת השנים צברתי כמות מבעיתה של קטעי עתונים, עשרות ארגזים. נפרדתי מהם בזה אחר זה. לא נשמרו מהם אלא מעטים. ובין המעטים נשמרו שלושה, מקיץ 1973.

אנחנו יודעים שזה היה הקיץ האחרון של ימי אשליה מתוקים. זה הקיץ שבו הכריז האלוף הפורש אריאל שרון, כי ישראל זקוקה לשבוע ,כדי לכבוש את כל המרחב שבין מרוקו למפרץ הפרסי. זה הקיץ שבו אספו אותנו, תלמידי בית הספר בליך, באולם ההתעמלות, כדי לשמוע את המושל הצבאי לשעבר של רצועת עזה מכריז, “מלחמת ששת הימים היתה פיקניק בשביל הערבים לעומת מה שהם יחטפו במלחמה הבאה”.

שלושת קטעי העתונים ששמרתי לא נגעו כלל לקטסטרופה הממשמשת ובאה, מפני שאיש לא הרגיש בהתמשמשותה. הנושא המרתק ומעורר המחלוקת ביותר בקיץ ההוא, מחודש יוני ועד סוף ספטמבר, היה יום השנה ה-40 לרצח חיים ארלוזורוב.

יום השנה עצמו חל ב-16 ביוני 1973, והעתונים היו מלאים, פשוט מלאים בהרהורים ובהרהורי-נגד. אפילו שלושה חודשים וחצי אחר כך לא שככו הדי הוויכוח. מוסף ערב ראש השנה של ‘ידיעות אחרונות’ הקצה ארבעה עמודים לראיון של רפאל בשן עם סימה ארלוזורוב. בשן היה אבי כל המראיינים, והוא היה נוהג לשזור את ראיונותיו בשפע של תוארי-פועל, בסוגריים, בגופן שחור, כדי להמחיש לקורא את נעימוּת הקול ואת לשון הגוף של מרואייניו. סימה דיברה איפוא “אט, אט, אחרי הירהור ממושך”, או “בלהט”, או “בתמיהה”, או “בצער רב”.
 
 
 
בתחתית העמוד הרביעי של הראיון עם גב’ ארלוזורוב בא הציון “כתבה ראשונה בסדרה”. אינני בטוח שהיתה כתבה שניה או שלישית, מפני שבדיוק עשרה ימים נוראים אחר כך נשמעה אזעקה עולה ויורדת בשעה 1:51 אחר הצהריים.

אחרי האזעקה ההיא, לאיש לא נשאר כוח. שמונה שנים אחר כך, מנחם בגין עוד הספיק לכפות ועדת חקירה ממלכתית על ציבור משועמם ונרגן, אבל כל העניין נעשה בלתי רלוונטי לחלוטין. מי-רצח-את-ארלוזורוב הפך לפילפול-סרק, ביטוי של סניליות פוליטית.

ארלוזורוב החי – וארלוזורוב המת

 את הטור הזה אני כותב במוצאי יום ראשון, 15 ביוני. אינני יודע אם מישהו טרח לציין את יום השנה השבעים לרצח ארלוזורוב, אשר חל ביום שני. ההפסד גדול. אילו היינו צריכים לציין שנה אחת במאה העשרים, אשר שינתה מעיקרה את כל כיווני התפתחותה של ההיסטוריה היהודית, נדמה לי שאין מועמדת טובה מ-1933.

יש סיבות ידועות: היטלר עלה לשלטון, והרס את עולמנו; רוזוולט התחיל את המערכה להצלת אמריקה מן השפל הכלכלי הגדול, כדי שהיא תוכל להציל את עולמנו מהיטלר 12 שנה אחר כך. הסיבה השלישית היא ארלוזורוב. ארלוזורוב החי – וארלוזורוב המת. שניהם השפיעו במידה דרמטית.

ארלוזורוב החי היה הרוח החיה בהסכמי “ההעברה” עם גרמניה הנאצית, אשר איפשרו הוצאה של חלק מרכוש היהודים לארץ ישראל. אפשר לטעון, כי ההעברה ההיא הצילה את היישוב היהודי מהתנוונות ומפשיטת רגל, והעניקה לו אנרגיה מחודשת. אפשר להשוות אותה רק עם העברה אחרת, גם היא מגרמניה: הסכמי השילומים של 1952. בלעדי ההעברות האלה, מי יודע איפה היתה כיום מדינת ישראל.

ארלוזורוב המֵת הרס את הלגיטימיות של הימין הציוני, העניק לתנועת העבודה הגמוניה בלתי מופרעת של 44 שנה, ושלח את הרוויזיוניסטים ואת יורשיהם אל ישימון האופוזיציה. הם יצאו משם רק ב-1977.

ארלוזורוב היה בן 34 במותו. כמעט הכול הסכימו, שהוא היה עילוי. אילמלא נרצח, הוא היה מתחלק עם בן גוריון בהנהגת מפא”י, אולי אפילו היה מנהיג אותה בעצמו. אפשר שהוא, לא בן גוריון, היה מכריז על הקמת המדינה. הואיל והיה הרבה יותר צעיר מבן גוריון, יתכן שהוא היה ראש ממשלת ישראל עוד באמצע שנות ה-70. “היה בו צירוף לא רגיל של אינטלקטואל ושל איש מעשה”, אומר זאב וולטר לקוויר, ההיסטוריון של הציונות.

האם היינו נשכרים מן האינטלקט שלו? מי יודע. הואיל והיה איש חושב, הוא נהג לחזור וּלהַרהֵר בכל האמיתות המהוללות. בתחילת שנות ה-20 הוא הזהיר את התנועה הציונית מפני תוצאות התעלמותה מן הלאומיות הערבית בארץ ישראל. בתחילת שנות ה-30 הוא עשה מאמצים הירואיים לכונן דיאלוג עם כל ערבי שהיה מוכן לדבר. הוא תיכנן מפעלי התיישבות בשביל אריסים אביונים, שהציונים גאלו את אדמות אדוניהם.

אבל הוא גם כתב ב-1932 מכתב סודי לחיים וייצמן, שבו הציע לחולל הפיכה צבאית נגד הבריטים, לתפוס את השלטון בכוח, ולכונן בארץ דיקטטורה של המיעוט היהודי. זה היה רעיון מוזר במידת חוסר המעשיות שלו, אבל הוא שיקף ייאוש מוצדק בהחלט. הציונות נקלעה למבוי סתום ביחסיה עם הבריטים ועם הערבים – ומה נשאר איפוא חוץ מאשר להשתעשע בפתרונות רדיקליים.

פרדוקסלית, הרעיון הזה העמיד את ארלוזורוב בעמדת קירבה בלתי רגילה לז’בוטינסקי, אשר הציע כמה שנים אחר כך, בהשפעת אותו ייאוש, את רעיון ה”אבקואציה”, הפינוי של יהודי מזרח אירופה, וכיבוש הארץ מידי הבריטים. שנים אחר כך יטען ההיסטוריון ישראל אלדד, מן האידיאולוגים המזהירים של הימין הלאומני, כי הקירבה הרעיונית הזו מוכיחה שלרוויזיוניסטים לא היתה סיבה לרצוח את ארלוזורוב.

“ברית סטאלין-בן גוריון-היטלר”

 אין לי כל כוונה לטעון את ההיפך. אבל אי אפשר להכחיש שהסתה פרועה התנהלה נגד ארלוזורוב בעתונות הרוויזיוניסטית. הצדקות של רצח יריבים פוליטיים, לאו דווקא ארלוזורוב, ניסרו בחלל הרוויזיוניסטי עוד מסוף שנות ה-20.

הפלירט של הימין הרדיקלי עם הפשיזם היה גלוי לחלוטין. אב”א אחימאיר, שנחשד לימים במזימת הרצח, כתב טור בעתון ‘דואר היום’, אשר נקרא “מפנקסו של פשיסטן”. הוא העריץ את מוסוליני, לימד סניגוריה על הלאומנים בגרמניה, ואפילו ראה בנאציזם תנועת שחרור. הקריאות לשבור את ההסתדרות עמדו אז במרכז הרטוריקה של הימין.

מה חבל, שהימין הציוני התעסק ב-50 השנה שאחרי רצח ארלוזורוב רק בנסיונות לטהר את עצמו מחשד הרצח, במקום לנסות ולטהר את עצמו מאימפולס ההסתה נגד יריבים פוליטיים: “ברית סטאלין-בן גוריון-היטלר”; “סכין בגב האומה”; “מוכרי כבוד עמם”. אפשר להשמיע תלונה דומה גם כלפי השמאל.

 


כותרתו של מה שאולי ראוי להיחשב למאמר ההסתה החמור ביותר בתולדות העתונות העברית. הוא התפרסם ב’חזית העם’, בטאון תנועת ז’בוטינסקי בארץ-ישראל, ב-16 ביוני 1933, היום שבו נרצח ד”ר ארלוזורוב. קטעים מן המאמר יכולים להתפרש כהסתה לרצח, ואומנם תנועת העבודה פירשה אותו בדיוק כך, לאחר מעשה. כותב המאמר, יוחנן פוגרבינסקי, היה תורם פורה מאוד ל’חזית העם’. אבל אחרי רצח ארלוזורוב לא הופיע עוד שמו בגליונות העתון.

 קטעים מן המאמר והערות רקע מופיעים במקום אחר ב’פרוייקט ארלוזורוב

 

בכלל, אני חושב שהתרבות הפוליטית הישראלית משלמת עד היום הזה את המחיר על רצח ארלוזורוב. הארס הרטורי, החשדת המניעים, התוויות של “בוגד” (מימין לשמאל) ושל “פשיסט” (משמאל לימין) אומנם לא נולדו בצל הרצח, אבל טופחו וליבלבו והבשילו בקיץ 1933.

שבועות אחדים לאחר רצח ארלוזורוב היו הבחירות לקונגרס הציוני ה-18. עד הרצח נשקפו לרוויזיוניסטים סיכויי נצחון. כוחם עלה בהתמדה בשנים הקודמות, והתקרב במידה מאיימת אל כוחו של גוש הפועלים. רצח ארלוזורוב שם לזה קץ. הוא הוריד את הרוויזיוניסטים מִנִכסֵיהם, ל-14%. למרבה העניין, זו היתה תקרת התמיכה האלקטורלית בתנועת החרות עד שנת 1973, כאשר קם הליכוד.

להלן עשו הרוויזיוניסטים מעשה התאבדות. שנתיים לאחר רצח ארלוזורוב הם פרשו מן ההסתדרות הציונית, ודנו את עצמם כמעט לחצי מאה של חוסר רלוונטיות. הם ויתרו על כל יומרה של שיקול דעת, של שכל ישר, של פראקטיות, של ריאליזם. הם נפלו בשבי סימני הקריאה של נואמיהם. הם החמיצו את ההזדמנות להשפיע על מהלך העניינים בתקופת השואה, בזמן הקמת המדינה, ואחר כך ב-27 השנה הראשונות של קיומה.

הפרגמטיות של תנועת העבודה, על יתרונותיה ועל חסרונותיה, הקימה את מדינת היהודים וכיוונה את מהלכיה.

הכול התחיל ביריה אחת על שפת הים בתל אביב, בליל שבת, 16 ביוני 1933. זו היתה שנת אפס. ביום ההוא התחילה ספירה חדשה. מה ראוי היה לכתוב על זה הרבה יותר מטור אחד.
 
מקורות על הרשת
 
על הסוציאליזם של ארלוזורוב (באתר יסו”ד, ‘ישראל סוציאל-דמוקרטית’)
מנחם בגין מגיש הצעת חוק לכנסת לחקור את רצח ארלוזורוב, יוני 1956

פרוייקט ארלוזורוב: הקדמה (20 ביוני 2003)

16 ביוני 1933, ‘חזית העם’ על “מיסטר ארלוזרוב, הינוקא האדום” (22 ביוני 2003)

2 בדצמבר 1932, ז’בוטינסקי: ‘כן, לשבור!’ את ההסתדרות (23 ביוני 2003)