Archive for the ‘הדמוקרטיה הישראלית’ Category

מדינה ללא ראש

שבת, מאי 17th, 2014

אי אפשר לבטל את מוסדות הרפובליקה רק מפני שראש הממשלה אינו סובל את המועמד המוביל. זה מה שעשו מאו, היטלר ומרשל פטן, לא שמישהו משווה

יום אחד אני אוריד לו את האצבע. מאו צה טונג בחברת הנשיא ליו שאו צ׳י, בצילום ללא תאריך, כנראה מסוף שנות ה-50. ב-1967 נגרר ליו ברחובות בייג׳ינג בידי חברי המשמרות המהפכניים. מאו ואשתו ניהלו את תהליך השפלתו ועינוייו של ליו

יום אחד אני אוריד לו את האצבע. מאו צה טונג (משמאל, כמובן) בחברת הנשיא ליו שאו צ׳י, בצילום ללא תאריך, כנראה מסוף שנות ה-50. ב-1967 נגרר ליו ברחובות בייג׳ינג בידי חברי המשמרות המהפכניים. מאו ואשתו ניהלו את תהליך השפלתו ועינוייו של ליו

המשך…

דמוקרטיה בלי פיאה נוכרית

שבת, אפריל 5th, 2014

לפני 50 שנה היה נדמה שחיקוי הדגם הבריטי יספיק — ויעלה יפה. אבל הדמוקרטיה הליברלית עומדת בנסיגה כללית. הודים, טורקים, אפילו צרפתים ואנגלים מאותתים שהליברליוּת הספיקה להם

המשך…

טוני לא רצה להיות אציל

יום ראשון, מרץ 23rd, 2014

אחד הפוליטיקאים המעניינים של זמננו מת בשבוע שעבר בלונדון. הוא נכשל באשר הלך, אבל לימד לקח חשוב על הסכנות של פשרה ללא קו סיום

טוני בֶּן האמין בפוליטיקה של חלוּפוֹת. מי צריך שלטון, אם אינו כרוך במנדט לשינוי רדיקלי. מי צריך שלטון? השיבה מפלגתו. אנחנו צריכים שלטון,מנדט-שמנדט (המקור״ ׳גארדיין׳ של לונדון, חמשה-עשר במארס 2014)
טוני בֶּן האמין בפוליטיקה של חלוּפוֹת: מי צריך שלטון, הוא שאל רטורית, אם אינו כרוך במנדט לשינוי רדיקלי. תשובת מפלגתו הלא-רדיקלית, מקץ 18 שנות אופוזיציה, היתה, ״אנחנו צריכים שלטון״ (גזיר מ׳גארדיין׳ של לונדון, חמשה-עשר במארס 2014)

היו ימים שבהם אנשים פוליטיים נהגו לעקוב אחר הפוליטיקה הבריטית כמעט באותו אופן שאוהדי ספורט עוקבים אחר הליגה האנגלית. המעקב היה קשור כמובן במשקלה היחסי של בריטניה בעולם — היא משלה פעם על פני חמישית שטח היבשה של כדור הארץ, והיתה המרכז הפיננסי החשוב ביותר — אבל לא רק. זה היה גם עניין של איכות, של רצינות, של ליטוש.

הפרלמנט הבריטי מעולם לא היה מועדון ג‘נטלמנים. האיפיון הזה, אם בכלל, ראוי יותר לסנאט של ארה״ב (אגב, לא לבית הנבחרים).

כוחו של הפרלמנטריזם הבריטי הוא בדיוק בזה שמליאת בית הנבחרים היתה תמיד שדה-קרב, שבו צוחצחו חרבות רעיוניות (ואישיות), שבו ענקים (וננסים) התכתשו כמעט ללא מעצורים.

מבחנו ההכרחי של כל פוליטיקאי בריטי, בייחוד זה השואף לעלות לגדוּלה, הוא מבחן רטורי. מה עושה מנהיג האופוזיציה במרוצת חצי השעה של ”זמן השאלות“ לראש הממשלה, ביום ד‘ בצהריים, חורץ את גורלו, וממילא את גורל מפלגתו.

”הכנסת היהודית“ של מר נתניהו אינה דומה לפרלמנט הבריטי (שהיה פעם ”הפרלמנט הנוצרי“, עד שיהודים הורשו להצטרף אליו). אבל הסיבה היא לא רק תרבות הדיבור וההפרעות. הסיבה העיקרית היא השיעמום האיום, התוקף את אלה המאזינים לרוב ישיבות הכנסת. כמה חברי כנסת היו עומדים במבחן הסגולות הרטוריות של בית הנבחרים בלונדון?

קנוניה רבת-משתתפים

בשבוע שעבר מת בלונדון איש, שבימי האימפריה מותו היה מצוין בעמודים הראשונים גם בעתונים לא-בריטיים. הוא היה משתתף פעיל ורדיקלי בנסיון ללוש את החברה ואת הכלכלה של ארצו. הוא עשה כן משמאל.

זה לא היה סתם שמאל, אלא שמאל רדיקלי. בזקנתו הוא מאס כמעט בכל המוסדות החברתיים והפוליטיים, ונעשה מליץ יושר של עריצים. הוא לא תמך בעריצותם, אלא רק עשה בהם שימוש מטאפורי, כדי לנגח את ההסכמה החברתית הרחבה. אבל אגב כך הוא הזדהם בזוהמתם.

שמו היה טוני בֶּן. הוא נולד לאצולת-דם, אבא היה דייוויד ווֶדג‘ווּד-בן, פוליטיקאי ממפלגת הלייבור שקיבל תואר אצולה מורשתי (עניין נדיר, בדרך כלל בריטים מואצלים רק לימי חייהם). הבן ויתר על אצולת אבא (נדרשו לו שלוש שנים כדי להיפטר מן התואר ״מרקיז״), השמיט את ”וודג‘ווד“ משם משפחתו, והמיר את ״אנתוני״ ב״טוני״. הוא שלח את ילדיו לבתי ספר ציבוריים, במקום לפרטיים מיוחסים.

לפנים, הקריירה שלו היתה מבטיחה מאוד. הוא הוזמן להצטרף לקבינט בהיותו בן 39. הוא היה שר הטכנולוגיה הראשון של בריטניה. אחר כך היה שר התעשיה. הוא התנהל במסלול, שפוטנציאל ההתקדמות בו היה ניכר. אבל הוא ויתר על הסיכוי, והפך למורד בממסד.

הוא הגיע למסקנה, שקנוניה רבת-משתתפים קשרה קשר נגד רפורמה חברתית בבריטניה. בקנוניה ההיא השתתפו לדעתו תעשיינים ואילי-עתונות (הוא השווה אותם עם הכנסיה הנוצרית של ימי הביניים), אנשי פיננסים וּפקידי-ממשלה בכירים. מפלגת העבודה אינה מסוגלת להתמודד איתם, ולפיכך צריך תחילה לתקן את המפלגה.

תמהיל מוחלש של תאצ‘ריזם

הוא התחיל מלחמת-אזרחים בתוך הלייבור, שהקלה מאוד על השמרנים להישאר בשלטון 18 שנה תמימות. בן היה יעד נוח ביותר למרגרט תאצ‘ר. התגלמו בו רוב התכונות שתאצ‘ר ייחסה לשמאל הסוציאליסטי. אבל פרדוקסלית הוא היה תאצ‘ריסט מבחינת הצורה, אם גם כמובן לא התוכן. הוא אמר עליה (ב-1996, שבע שנים לאחר שמפלגתה הדיחה אותה):

״ראשי הממשלה הזכורים הם אלה החושבים וּמלמדים, ולא רבים עושים כן. גב׳ תאצ׳ר השפיעה על מחשבתו של דור שלם״.

ממש כמו תאצ׳ר הוא האמין שמפלגה פוליטית צריכה להציג חלופות ברורות וחד משמעיות, ולשמור להן אמונים. אין טעם, הוא חשב, לנסות ולהציג תמהיל מוחלש של תאצ‘ריזם, בפזילה אל המרכז הפוליטי, כדי לִזכות בפופולריות קצרת-טווח. מה יהיה הטעם בנצחון אלקטורלי, אם לא יהיה כרוך בו מנדט רציני של שינוי?

המקור להשקפה הזו לא היה תאצ׳ר, אף לא בן, אלא וינסטון צ׳רצ׳יל, אשר אמר פעם, כי מוטב למפלגה השמרנית

״ללכת לאבדון בשעה שהיא אומרת את האמת, ונשארת נאמנה לעקרונותיה, מאשר לזכות בשלטון הנקנה באמצעות מלל הפכפך וקל-דעת״.

בן היה רחוק רעיונית מצ׳רצ׳יל, בוודאי בענייני האימפריה, החברה והכלכלה, אבל תיאר את צ׳רצ׳יל כ״תמרור-דרכים, לא שבשבת-רוח״.

זהירות, יותר מדיי דמוקרטיה

ב-1971, בן התחיל מאבק רב-שנים לָכוֹף את הנהלת מפלגתו, שהיתה אז באופוזיציה, לרצונם של חברי המפלגה. 

זה היה כמובן רעיון דמוקרטי לעילא ולעילא. אבל כל ראש ממשלה ישראלי מצוי יודע מה קורה, כאשר מפלגתו מנסה לחַשק אותו באמצעות החלטות של המרכז, או של הוועידה. התוצאה היא שיתוק באמצעות רדיקליזציה.

בארץ זה כנראה לא משנה, מפני שהימין אינו צריך לחשוש מפני התוצאות של קלוּת-דעתו, לפחות לא בזירה הפנימית. אבל בבריטניה, הרדיקליזציה השמאלית של מפלגת העבודה בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה עלתה לה ביוקר.

זמן קצר, בתחילת שנות ה-80, היה נדמה שידו של בן תהיה על העליונה. אבל כמעט כל חלקי המפלגה עשו יד אחת להתגונן מפניו. הוא הובס, ונדחק אחר כך לעמדה של קורא קריאות ביניים.

(הווידיאו, המובא להלן, מתאר את נסיבות המלחמה שהכריז בן על הממסד במפלגתו, ב-1981. נדמה לי שהוא מעניין גם בשביל מי שהשמות המוּבאים בו אינם מעוררים אצלם כל אסוציאציות.)

כאשר מפלגת העבודה חזרה אל השלטון, היא עשתה כן על יסוד אימוץ-שלאחר-מעשה של רוב מרכיבי התאצ‘ריזם. היא בוודאי לא ניסתה להשיב את הגלגל אחור. הנוסחה הזו השאירה אותה בשלטון 11 שנה, וטוני בן שנא כל רגע מן ה-11 ההן, כולל הצטרפות בריטניה לקואליציה נגד עיראק, ב-2003.

ערב המלחמה ההיא הוא נסע לבגדאד, לראיין את סדאם חוסיין, כדי להוכיח עד כמה הרודן ואיש-הדמים הוא בעצם שוחר שלום. כאשר הבי.בי.סי ראיין אותו על מסעו, הוא התפרץ כלפי המראיין, והכריז ששירות השידור הממלכתי של בריטניה הוא ״נשק כזב המוני״ (משחק מלים על ״נשק השמדה המוני״, שיוחס לסדאם).

בסופו של דבר, התנגדות בן למלחמה היתה סבירה, בייחוד בהתחשב בתוצאותיה. אבל ההתנגדות לא הצדיקה אידיאליזציה של עריץ ברוטלי.

הרולד וילסון, ראש הממשלה בשנות ה-60 וה-70, אשר הושיב את בן בקבינטים שלו, אמר עליו, כי הוא מאבד בגרות ככל שהוא מוסיף שנים (״He immatures with age״). חכמינו היו אומרים על מצב-דעת כזה, ש״כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים״.

גם בן פגע בכבודו של ווילסון. ב-1976, ווילסון התפטר וולונטרית מכהונת ראש הממשלה כדי לפַנות מקום לדור הבא (הוא היה בן 60, אבל מפלגתו הושיבה תחתיו איש בן 64). בן התבונן בו לאחר פרישתו, ונוכח שווילסון ״נראה מכווץ לחלוטין״. הוא כתב אז ביומנו (שהתפרסם לימים),

״השלטון הוא משהו המאדיר אדם רק אם היה בו ממש מלכתחילה״.

פשרה כצופן גנטי

תאצ‘ר רחשה בוז תהומי למי שכינתה ”השמרנים הרטובים“, אשר היקף השינויים שלה הילך עליהם אימים. השגיה היו רבים, אבל היא השאירה בעקבותיה שובל של מרירות חברתית, שכל יורשיה, מימין ומשמאל, ניסו לרפא במידה מוגבלת של הצלחה.

תאצ‘ריזם נעשה מושג אלמנטרי במדע המדינה. דורות של פוליטיקאים בכל רחבי העולם נכספו אל התווית הזו. איש אינו מדבר על טוני-בֶּניזם. בצדק. אם כי זה היה יכול בקלות להיות ההיפך. ב-1979, בריטניה היתה מוכנה לשינוי רדיקלי, והאופציה היחידה היתה לפנות ימינה. טוני בן מוריש לנו, אם בכלל, את ההזהרה מפני הסתגלות להוטה מדיי לנורמות; מפני הנכונות לקבל את עול הקונסנסוס לצרכים טקטיים.

האם לקחי טוני בן יכולים ללמד משהו את מפלגת העבודה הישראלית, צל חיוור של המפלגה שבן הכיר והוקיר לפני ארבעים שנה?ֿ

קשה להגיד. המפלגה הישראלית פעלה תמיד בסביבה קואליציונית מסובכת, גם כאשר היתה בשלטון. פשרה נכתבה, אם תרצו, אל הצופן הגנטי שלה. שבת-אחים-גם-יחד בין יצחק הרצוג לאריה דרעי לא יכלה לחמם לב חילוני, אזרחי, ליברלי, אבל אין למפלגה בררה. אין היא יכולה לרחוץ בנקיון כפיה. היא צריכה למצוא דרך סבירה לחזור לשלטון.

אולי יש טעם שהיא תלמד דבר אחד: לא כל פשרה מובילה לשלטון, ולא כל שלטון מצדיק את היקף הפשרות שאיפשרו אותו. קריאות הביניים של טוני בן היו לא פעם צרודות וצורמות, אבל הן הזכירו לשומעיהן את מידת התרחקותם מקו ההתחלה.

טוני בן על הרשת

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

ציון ועגל הזהב

שבת, נובמבר 10th, 2012

ראש הממשלה מושח את מנהיגי העתיד. הוא חניך אמריקה, תוצר (לא מושלם) של הרגליה הליברליים. משוּחיו יהיו מנוּכּרים וּמנותקים מן העולם האנגלו-סאקסי. לזה יש מחיר

המשך…

על מה הוא מדבר

יום ראשון, אוקטובר 21st, 2012

יאיר לפיד מציג את חזונו: הוא יפיל את ”השיטה“. הוא מעורר אסוציאציות אצל היסטוריון מלומד. קיץ 1932, ברלין. לא, לפיד הוא לא כזה. הוא רק זורע זרעים של עירעור הדמוקרטיה

כרוז נאצי נגד “השיטה”, שהופץ במערכת הבחירות לרייכסטאג בדיוק לפני 80 שנה. “השיטה” היתה כמובן הרפובליקה הדמוקרטית, שנולדה בעיר ויימאר. עליה הוטלה האחריות לכל אסונותיה של גרמניה ב-12 שנה הקודמות. התעמולה נגד “השיטה” דיברה אל לבו של מעמד בינוני עייף, מאוכזב ופסימי

המשך…

זהירות, פקיסטניזם

שבת, אוקטובר 30th, 2010

שבועת אמונים? הנה לכם שבועה מארץ של 175 מיליון, המוסיפה לחפש סיבות לעצם קיומה. גנרלים ציניים יצקו איסלאם פוליטי אל קלחת אתנית. התוצאות טרגיות. רק לא פקיסטן המשך…

אם תרצו הרי זו אגדה: השערות על הניהיליזם השקט של הבורגנות הליברלית, על עייפוּתה ועל טיוֹטוֹתֶיהָ

שבת, מאי 12th, 2007

 מה קורה כשהיא מתעייפת מן המאמץ להגיע אל הנורמליות? היא מוכנה לוותר, גם על המנונים לאומיים. אנדריי לוצ’ניקוב כבר ניסה. “בראבו, אנדריי! כשרונותיך המיסטיים אינם נופלים מכשרונותיך העתונאיים”, אמר לו הבמאי ההוליוודי. לאחר העייפוּת מתחיל גם המוות המוּזָר 

 

 

 

גירסה מורחבת במקצת של רשימתי המקורית

 

ב-1935, העתונאי הבריטי-אמריקני ג’ורג’ דיינג’רפילד ניסה לפענח את סוד התמוטטותה וכמעט-מותה של מפלגת שלטון עתירת-כוח ורבת השפעה. לספרו הוא קרא ‘מותה המוזר של אנגליה הליברלית’. בחירתו העניקה אחר כך השראה למפענחי מוות אחרים, ‘מותה המוזר של בריטניה המוּסָרית’, ‘מותה המוזר של אמריקה הליברלית’, ‘מותה המוזר של הקיסרות הסובייטית’ וכן הלאה. (אגב, ‘מותה המוזר של אנגליה הליברלית’ הוא כיום שמה של להקת רוק אנגלית לא רעה).

מותן המוזר של חברה, של תרבות, של אידיאולוגיה הוא בדיוק זה, “מוזר”, בייחוד כשהוא מתרחש בשיא כוחן, או סמוך לשיאן. מה קורה להן פתאום? התשובה המיידית היא, כמובן, ששום דבר אינו קורה פתאום. רק נדמה לנו שהוא קורה פתאום. לאחר מעשה מתברר לנו בהחלט מדוע המוות היה בלתי נמנע. חוץ מזה שאולי דווקא היה לא בלתי נמנע, וּבִלבד שהאינטליגנציה לא היתה מוותרת, ולמעמד הבינוני לא היה נגמר החשק.

ויתור, אני אומר, חשק. לא בגידה. הנסיון לפענח את המוות צריך לעסוק בתרבות, בחברה, בפסיכולוגיה. אין בו מקום לאיפיונים פתולוגיים. שמעתי זה לא כבר את מירון בנבנשתי, כאן בוושינגטון, חוזר ומבטיח למאזיניו, “אני אינני בוגד”.

זה לא היה בדיוק הקהל הנכון, מפני שידיעות השומעים לא כללו דַקויות של רטוריקה ישראלית — אבל זו היתה נהמת לבו של ד”ר בנבנשתי, שכל כך הרבה עלילות שווא הועללו עליו ועל מניעיו.

הוא איננו בוגד, אף על פי שהוא חושב שמדינת לאום יהודית היא אחיזת עיניים ואין בה עוד צורך. אדרבא, מותר בהחלט לקבל את טענתו שהוא פטריוט מובהק, אוהב עמו וארצו. אהבתו לשכניו אינה יכולה להיזקף אלא לזכותו. הוא מאמין שאין אקט לויאלי יותר מהודעתו שאבד הכֶּלַח על הציונות. אולי זה אפילו האקט הציוני האחרון, בחזקת “אם תרצו או לא תרצו, הרי זו אגדה”.

במובן הזה, ד”ר בנבנשתי אינו שונה הרבה מאנדריי לוצ’ניקוב.

שַווּ בנפשכם שֶלַחֲצי האי קרים לא היה שרווּל


בפוטומונטאז’ הזה, אקסיונוב משקיף על כריכת ספרו ‘אוסטרוב קרים’ (‘האי קרים’). על הכריכה, אניות מלחמה סובייטיות מגיחות מן האופק — ו’קן הסנונית’, הטירה הפסאודו-גותית על צוק אורורה סמוך ליאלטה, עומד ליפול.

 

אני חושש ששמו של לוצ’ניקוב אינו ידוע לישראלים. הוא פרי דמיונו של ואסילי אַקְסְיוֹנוֹב, הסופר הרוסי. גם אקסיונוב כמעט אינו ידוע לישראלים. קצת משונה, בהתחשב בזה שסופרים רוסיים מודרניים מתורגמים לא פעם לעברית עוד לפני שהם מתורגמים לרוב הלשונות האחרות. על פי קטלוג בית הספרים הלאומי, רק שניים מספריו התפרסמו בארץ, לפני ארבעים שנה ויותר. הוא היה מן הסאטיריקונים הנועזים של סוף העידן הסובייטי, עד שנמאס על זקני הקרמלין, ושוּלַח לכל הרוחות (למזלו, רוחות גלותו נשבו בקאמפוס הנעים של קולג’ לנשים ליד בולטימור, מרילנד).

אין כנראה ספר יותר ביש-מזל מזה שאקסיונוב הגולה פירסם בתחילת שנות ה-80. שמו היה ‘האי קרים’, להבדיל מחצי האי קרים, או בעצם לא כל כך להבדיל. אקסיונוב הכניס תיקון קל לגיאולוגיה של הים השחור: הוא ניתק את חצי האי קרים מאירופה. שַווּ בנפשכם שבמקום השרוול הדקיק המחבר את קרים ליבשת היו שם ששים קילומטר של מים. זה היה יכול לקרות, ומי יודע, אפשר שזה אמנם יקרה בתוך מאתיים או שלוש מאות שנה של קרחונים נמסים.

התיקון הגיאולוגי הֵקֵל על אקסיונוב לשַבּש את המהלך הַתַקין של ההיסטוריה. בהיסטוריה העובדתית, חצי האי קרים היה השלל הטריטוריאלי האחרון שנפל בידי הבולשביקים, בסוף מלחמת האזרחים הרוסית, ב-1921. בהיסטוריה העובדתית, אויבי הבולשביקים, אשר כּוּנוּ “המשמרות הלבנים”, נמלטו על נפשם (150,000 פונו לאיסטנבול, ונפוצו בכל רחבי העולם). בַּמציאוּת ההיפך-עובדתית של אקסיונוב, הבולשביקים אינם מצליחים לחצות את המצרים, והלבָנים מכוננים מדינה רוסית קטנה. מייסדיה מניחים, או מעמידים פנים שהם מניחים, כי קרים תהיה קרש קפיצה, והם ייכנסו בבוא היום אל מוסקבה עטורי נצחון.

“האי קרים” מתחיל כדיקטטורה אישית, אבל מתפתח בהדרגה לדמוקרטיה ליברלית וקפיטליסטית, משגשגת ופלורליסטית, הדומה במידה חשודה לטייוואן. גם שם, בירכתי ים סין הדרומי, המנוּצחים במלחמת האזרחים נמלטו מֵעֵבֶר לַמְצָרים, וידם של הקומוניסטים הלא-אמפיביים קצרה מלהגיע אליהם. מדינתם התחפשה ל”סין האמתית”, והיתה במשך שלושים שנה דיקטטורה צבאית מרושעת. לימים היא נֶעֶשתה פנינה של יצירה תעשייתית וטכנולוגית וּפיתחה דמוקרטיה רעשנית, המראה לסינים שביבשת מה הם היו יכולים להיות, אולי.

מדוע איפוא לא היה ספר יותר ביש מזל מן ‘האי קרים’? מפני שההיסטוריה העובדתית הפכה את ההיסטוריה ההיפך-עובדתית למיותרת. הדיקטטורה הסובייטית התמוטטה במהירות, והסאטירה השנונה של אקסיונוב איבדה את טעמה. ‘האי קרים’ נגוז אל חנויות של ספרים משומשים. כשלעצמי עדיין לא פגשתי אדם אחד – רוסי, או היסטוריון של רוסיה, או חובב היסטוריה רוסית – שקרא את הספר, או יודע את פרטיו.

“אכן, הזרע הטאטארי פעל את פעולתו על האריסטוקרטיה הרוסית”

אינני יודע מה בדיוק עורר בי השתוקקות פתאומית לקרוא אותו, בערך לפני חצי שנה. מצאתי את עצמי מתעניין פחות בדיוקנאות השנונים של הדינוזאורים הסובייטיים המפוחלצים, והרבה יותר בדינאמיקה המשונה של מדינת קרים. יש בה אוטוסטרדות ממודרגות, מגרדי שחקים דמויי סיגר, מכוניות מעולות מתוצרת עצמית, נמלי ים ואויר, בליל של לשונות, תקשורת פלורליסטית עד כאב. יש בה אפילו רשת טלויזיה דמוית סי.אן.אן, המעבירה הכול בשידור חי, פשוט הכול, כולל את המאורעות שעדיין לא קרו. (אקסיונוב השלים את כתיבת הספר עוד לפני שסי.אן.אן האמתית עלתה לאויר בפעם הראשונה.)

גיבור הספר הוא עורך עתון בתחילת גיל העמידה, כריזמטי, אתלטי, רב כשרונות, רב נשים. שמו של אנדריי לוצ’ניקוב הולך לפניו בכל העולם. עתונו נקרא בכל עיר בירה חשובה. לוצ’ניקוב מצליח בכל מה שהוא נוגע, כמעט כלאחר יד. ואף על פי שהספר מתרחש בערך ששים שנה לאחר מלחמת האזרחים, ואף על פי שלוצ’ניקוב הוא אזרח העולם, נפשו קשורה בעבותות של אהבה למולדת הרוסית.

לוצ’ניקוב הופך את עתונו לשופרה של תנועה פוליטית חדשה, הנקראת “הגורל המשותף”. היא רוצה להחזיר את האי קרים אל חיקה של רוסיה. הוא מכנס את הרהוריו הפטריוטיים בספר, והספר הופך לרב-מכר נצחי בריביירה המפונקת של ים אזוב.

הזמן אינו עומד מִלֶכֶת במדינת קרים. בליל הלשונות והתרבויות והרב-קיום (בין רוסים לבנים לטאטארים מוסלמים, בין מהגרים אנגליים ללוחמים קוזאקים) מניב כל מיני תופעות ורצונות, כולל תנועה למען יצירת לאום חדש, אשר קרים תהיה מולדתו היחידה, ושעטנז של רוסית-טורקית-אנגלית יהיה לשונו. אבל אף אחד מן הרצונות האלה אינו עומד בפני רצונו של לוצ’ניקוב.

במאי הוליוודי מפורסם נתקל בלוצ’ניקוב בשדרה בפאריס, ואומר לו על חזון ההתאבדות בחיקה של אמא רוסיה הטוטליטרית

לנו זה נשמע כמו צירוף של שחיקה מוסרית ושל יצר התאבדות – אבל כל זה מסתדר למופת בספרך! בראבו, אנדריי! כשרונותיך המיסטיים אינם נופלים מכשרונותיך העתונאיים. אכן, הזרע הטאטארי פעל את פעולתו על האריסטוקרטיה הרוסית! אבל רק דבר אחד הייתי רוצה שתגיד לי. הרעיון של איחוד מחדש, הרעיון של מסירת קרים למוסקבה על מגש של כסף – האם אתה מתכוון ברצינות?

התשובה ניתנת על פני 300 העמודים הבאים: הוא, לוצ’ניקוב, המו”ל, העורך, העתונאי, איש העסקים, המיסטיקון, הוא מתכוון לכל מלה. הוא מכיר יפה את המציאוּת הסובייטית, הוא נוסע לברית המועצות פעם אחר פעם, הוא כותב עליה בעתונו. אף על פי כן הוא להוט להיבָּלע במֵעֵיהָ.

הנְגיף הפוליטי של לוצ’ניקוב מתפשט במהירות בלתי מובנת. מִגזר אחר מִגזר של החברה הקרימית נופל בשִביו של החזון. יַזָמים פרטיים מנחמים זה את זה שגם במדינה קומוניסטית שונאת-יוזמות פרטיות, כשרונות הניהול שלהם יהיו נחוצים. עתונאים, הרגילים להגיד את ההיפך, מוכנים להקריב את חירותם לטובת קוֹנפוֹרמִיוּת עריצה, וּבלבד שהיא תהיה “רוסית”. אפילו הקוזאקים שוחרי החירות, אפילו הנסיכים הטאטאריים מתרפקים על “הגורל המשותף”, שכמובן אין בו שום דבר משותף, אלא הוא תנובתם המשותפת של עייפות החומר ושל שיעמום אינטלקטואלי ושל שִכחה היסטורית ושל אופנתיות סאלונית.

וּבבִחירות דמוקרטיות בהחלט, מדינת קרים מחליטה לחדול, בדרכי שלום.

לוקח לה זמן, לבורגנות, עד שההווה מתחיל להימאס עליה

יהי נא הטור הזה יומן הקריאה הראשון והאחרון שלי: מוּעקה איומה התפשטה בלבי בהתקרב הספר אל סיומו. מה מאוד רציתי שמשהו יקרה כדי שקרים תינצל מידי עצמה. היא אינה ניצֶלֶת, סליחה שאני מגַלֶה את הסוף. לוצ’ניקוב מנצח, ומייד, פשוט תיכף ומייד הוא מבין שהוא הפסיד. בנו הצעיר מצליח להימלט בסירת אגוז אל חופי טורקיה, בשעה שטנקים סובייטיים דורסים את חרותה של קרים.

אני אינני מעמיד פנים שאקסיונוב התכוון לַלֶקַח שאני מפיק מספרו. בעיניו, ועל פי צורכי זמנו, קרים היתה רק איזמל ערמומי לחיטוט בפצעי המשטר הסובייטי. אני מוצא בו משל על מאווייה של הבורגנות הליברלית ובמיוחד על שקיעת מאווייה. לוקח לה זמן, לבורגנות, עד שההווה מתחיל להימאס עליה. בְּרָגיל, הבורגנות הזו אינה מהפכנית, לפחות לא במתכוון. היא נכספת אל הנורמליות, היא שונאת רדיקלים ודמגוגים, ורובנו צריכים להיות אסירי תודה לה על כך. לרוע המזל, כאשר כיסופיה אל הנורמליוּת אינם נענים, או אינם נענים במהירות מספקת, או אינם נענים בִּמלואם, מתפתח והולך אצלה ניהיליזם שקט.

מאחר שהיא רציונלית, היא יודעת שהכול יחסי, ואין אמִתות מוחלטות. ומאחר שהכול יחסי, אנשים רציניים אינם צריכים להגן על מיתוסים, על תעתועי הדמיון המכוּוָנים או המקריים, המצמיחים זהות לאומית.

“קהילות מדומות”, קרא פעם ההיסטוריון בנדיקט אנדרסון לנסיונות לכונן זהויות לאומיות, ושינה מאז ללא הַכֵּר את צורת המחשבה של אנשים רציניים ואת סגנון דיבורם.

המו”ל של ‘הארץ’, עמוס שוקן, קרא זה לא כבר להיפטר מאחד הסמלים החשובים ביותר של הקהילה המדומה. הוא הציע לקבוע תאריך יעד קרוב להחלפת ההמנון הלאומי: יום העצמאות ה-60. אני ממכבדיו של מר שוקן וּמִמוקיריו, לא רק מפני שפעם עבדתי בשבילו. אני חושב שהתרבות הישראלית כולה חייבת לו תודה, מפני שבמידה רבה בזכותו ‘הארץ’ עדיין קיים. חיים בר-און המנוח, האיש שהקים את ‘גלובס’ והפיח בו רוח חיים, אמר לי פעם, כמעט בנזיפה, ש”‘הארץ’ הוא עתון קדוש”. מנהלי ‘גלובס’ אולי יסתייגו מן המלים האלה, בימים שבהם ניטשת מלחמת חורמה על הבכורה בעתונות הפיננסית. אינני בטוח ש’הארץ’ קדוש, אבל אני נוטה להאמין שבלעדיו לא היתה בישראל דעת קהל ליברלית ושוחרת זכויות אדם.

אינני בטוח, לעומת זאת, שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לעמוס שוקן על הרגע הניהיליסטי הלא-מלומד, שהניב את רשימתו נגד ההמנון. ראוי בהחלט להערצה רצונו להגביר את מידת הזדהותם של האזרחים הערביים עם המדינה. אבל הוא מוכרח לדעת שביטול ההמנון הלאומי יחליש את מידת הזדהותם של הרבה אזרחים יהודיים עם המדינה, ובוודאי של המוני יהודים בכל העולם. יהודים אמריקנים שאינם יודעים אף מלה אחת בעברית, וצריכים תעתיק לטיני כדי לקרוא, נניח, את ההגדה של פסח, מסוגלים לשיר שתיים או שלוש מלים מן ‘התקווה’, או לפחות לזמזם אותה.

הוא בוודאי יודע את כל זה, ומפני שהוא יודע הוא מציע, ומפני שהוא מציע הוא מודיע כי אין לו עוד חשק, כי הגיע זמן הוויתור, כי מתקרב והולך “המוות המוזר”.

מעשה ב”סיפור לאומי חדש”, מעשה בכוּר היתוּך של סיפורים ישנים

מה משונה היה לקרוא את המלצתו של מר שוקן, על יסוד מה שקרא בשבועון ‘אקונומיסט’, לשוות לעינינו את דרום אפריקה. היא “דוגמה חיובית ליצירת ‘סיפור לאומי’ חדש, שאינו כבול על ידי אידיאולוגיות נוקשות [של אחד הצדדים]”, כתב.

רבת אירוניה היא הדוגמה הזו, בייחוד בימים האלה, כאשר מִתרבים הסימנים שהמאמץ הדרום אפריקני ליצור “סיפור לאומי חדש” עלה על מסלול הרסני. הרסני, פשוטו כמשמעו, כאשר בפעם הראשונה שלטונות מקומיים באחד החבלים של דרום אפריקה סמכו את ידיהם על הריסת אנדרטה היסטורית של המיעוט האפריקנרי.

קשה לרחוש יותר מדיי אהדה לאפריקנרים, אשר האמינו במשך חצי מאה כי יש להם הזכות האלוהית להנחיל השפלה וייסורים לרוב השחור. אבל לזכותם צריך להגיד שהם ויתרו לבסוף על השלטון מבלי לגרור את דרום אפריקה אל מרחץ דמים. אין לי כאן המקום לתאר את היקף שקיעתם הלאומית. גם מתנגדי אפרטהייד נועזים שביניהם, אנשים שסיכנו את עצמם במאבק לטובת החרות, חושבים שהכתובת נחרטת והולכת על מצבתם של האפריקנרים. אומרים כי פזמון רחוב פופולרי נשמע עכשיו בין השחורים. “כאשר מאנדלה ימות”, אומר השיר, “ימותו גם האפריקנרים כזבובים” (באנגלית זה מתחרז).

אני משער שעמוס שוקן לא ידע את זה. אבל אולי אני טועה. אולי הוא דווקא יודע שהאליטה השחורה בדרום אפריקה – הבאה ברובה משבט אפריקני אחד, הקוסה (Xhosa) – רוצה לברוא לאומיות “דרום אפריקנית”, שלשונה תהיה אנגלית והליכותיה יהיו עירוניות. בכור ההיתוך הזה לא יהיה עוד צורך לבזבז זמן על הגדרה עצמית, ומסורות אתניות יוגבלו לפולקלור: לריקודים, לתלבושות, למתכוני-בישול.

כשלעצמי אני דווקא תומך בקריאתו של מר שוקן להשיב על כנם שמות גיאוגרפיים ערביים. למען האמת, כדברים האלה ממש כתבתי ב’גלובס’ בינואר 2001, ואפשר לחזור ולהיתקל בהם גם באתר הזה. אני חושב שצריך להעניק מקום של כבוד לדמויות מן ההיסטוריה הקדם-ציונית של הארץ. למשל, חיפה צריכה לחוג מדי שנה בשנה את יום ד’אהר אל עומאר, הנסיך הגלילי רב החזון, שבלעדיו העיר לא היתה קיימת. רחוב מרכזי צריך להיקרא על שמו, צריך להנפיק בול דואר לכבודו.

אבל עמוס שוקן אינו עוסק בקטנות האלה. הוא מדבר על ניתוק פתאומי, בה’ באייר תשס”ח, של המדינה הישראלית מן העם היהודי. מִמַה נַפשָךְ, אם ההמנון הלאומי מרופף את זיקתו של המיעוט הערבי למדינה וּמגביר את ניכורו, העקיבוּת מחייבת את הֶחָלַת ההיגיון הזה גם על סמלים מנַכּרים אחרים. קודם כול הדגל, הטלית הכחולה-לבנה עם המגן דויד. ואחר כך סמל המדינה, מנורת שבעת הקנים. ואחר כך דיוקנו של הרצל בהיכל הכנסת. ואחר כך שמה של הכנסת, מה פתאום “כנסת”? ואחר כך שמות גיאוגרפיים מַרבֵּי-ניכּוּר כמו תל אביב (הנקראת לא על שם עירו המקראית של יחזקאל הנביא, אלא על שם התרגום העברי המליצי ל’אלטנויילנד’ של הרצל).

מאחר שעל עמוס שוקן אי אפשר לפקוד עוון של חוסר היגיון (לא הערה אירונית אלא ציון של כבוד), אני חושב שאפשר להניח כי לשם בדיוק, או לשם בערך, הוא רוצה להגיע.

והשאלה הצריכה להישאל עכשיו ברצינות היא לא אם כדאי לבטל את המנוי על ‘הארץ’ (תשובה: לא, בהחלט לא), אלא אם הרהורי עמוס שוקן בערב יום העצמאות הם הרהורי לבו בלבד, חלק מסגנון האיפכא מסתברא שעבר מסב לאב, ומאב לבן. אני נוטה להאמין שלא. אני חושב שהוא משקף את עייפותם הגוברת של אנשים הקוראים את ‘הארץ’, ועוד יותר מזה של אנשים המפרסמים מודעות ב’הארץ’. הם נכספים אל הנורמליות, הם קיוו למצוא אותה באמצעים אחרים. הם לא מצאו. הם מוכנים לעשות ויתור היסטורי, אולי ויתור על עצם ההיסטוריה.

הקנטה? כיעכוע גרון? טיוטה שהתחננה לעורך?

לפני שאני מלביש את עמוס שוקן בבגדי אנדריי לוצ’ניקוב ומכפתר את מקטורנו, רק הערה קטנה אחת: ההמנון הלאומי יכול להישאר. הצרפתים שרים בהתלהבות ניכרת מארש מלחמה נואל למדי מסוף המאה ה-18, הכולל הבטחות לשפוך את דמם של אויבים עריצים. אפילו המועמדת הסוציאליסטית לנשיאות חזרה וקראה למשתתפים בעצרותיה להזדקף על רגליהם ולשיר אותו. והאנגלים שרים המנון כנסייתי אנגליקני, הכולל קריאה לאלוהים לנצור את המלך/מלכה, אף על פי שרוב האנגלים אינם מאמינים עוד באלוהים. ההמנון האמריקני הוא שיר התרסה נגד הבריטים ממלחמת 1812 עם מנגינה בלתי אפשרית.

המנונים יכולים להיות ארכאיים. הארכאיות שלהם מעניקה להם אפילו נופך של נעימות. אנשים שרים אותם שלא על מנת להסכים עם תוכנם, אלא שעל מנת להיזכר. ולא מוכרחים לשיר, אם לא רוצים. אפשר לזמזם, ואפשר רק לכבד בשתיקה. אפשר אפילו להוסיף שני בתים בערבית, ולהזכיר בהם את ד’אהר אל עומאר.

האם רשימתו של עמוס שוקן היתה הקנטה? כיעכוע גרון? טיוטה שהתחננה לעורך? אני חושב שכל שלוש האפשרויות מתקיימות בה. זה חינהּ וזה ייתוּרָהּ.

 

 

מדינה רוסית לא-קומוניסטית אמנם התקיימה בחצי-האי קרים במשך כמה חודשים בשלהי מלחמת האזרחים. צרפת אפילו העניקה לה הכרה רשמית, ונציגיה הדיפלומטיים תוארו כשליחיה של “ממשלת רוסיה הדרומית”.בקטע שלמעלה (מעשה סריקותיי להתפאר), ה’ניו יורק טיימס’ מודיע (16 ביוני 1920), על הצלחותיו הצבאיות של שליט המדינה, הבארון וְראנגֶל (בצילום נפרד, משמאל), גנרל לשעבר בצבא הצאר, צאצא של משפחת אצולה שוודית. אלה היו הצלחות קצרות מועד, אף כי העתונות המערבית הפריזה מאוד בתיאורן.

המשטר הבולשביקי העמיד את מדינת קרים בראש הרשימה של אויבי המהפכה. הכּרזה המשועתקת למעלה מזהירה ללא עודף ניואנסים, “וראנגל בא” — וראנגל הוא הקינג-קונג ארך הציפורניים וּרחב המלתעות — וּמעוררת את “הפרולטארים” להתנגד לו. מי שבאמת היו צריכים להיאחז חרדה מפני ‘הבארון השחור’ היו היהודים, קרבנות תכופים של מעשי טבח ברוטליים מצד הקוזאקים של הצבא הלבן.

 

 

 

ה’ניו יורק טיימס’ חזר והודיע לקוראיו בהתלהבות ניכרת על הצלחותיו של הבארון. בהתחשב בחרדה הכללית שאחזה אז את הדמוקרטיות המערביות מפני התפשטות הבולשביזם, אפשר להבין מדוע העתון רצה להאמין שווראנגל יציל את הציוויליזציה. אפםשר להבין פחות מדוע היה עליו לעורר רושם כל כך מופרך אצל קוראיו. הנה בכותרת למעלה, “וראנגל — תקוותם החדשה של נֶאֶמני רוסיה”. הכותרת הזו, 25 ביולי 1920, מוסיפה כי “הצלחותיו ומדיניותו המרחיקה ראות מתחילות להרשים את המשקיפים” בוושינגטון. הרושם לא האריך ימים, כפי שמראה הכותרת שלמטה: וראנגל המוּכֶּה נמלט מקרים על סיפונה של אניית מלחמה רוסית, ופאניקה מתפשטת בין אחרוני הלבנים בעיר הנמל סבאסטופול. בתוך כמה ימים תסתיים מלחמת האזרחים האיומה של רוסיה 

 

 

“שירת פִּירִיקוֹפּ” התפרסמה במוסקבה בשנים הראשונות של המשטר הסובייטי, לציין את יום הנצחון על הלבנים. פיריקופ שולטת על מצר היבשה שחיבר את קרים עם שאר רוסיה (כיום, שאר אוקראינה). ראו-נא את השרוול הצר במפה שלמטה. בהיסטוריה ההיפך-עובדתית של ואסילי אקסיונוב, מצב הצבירה של פיריקופ משתנה: במקום יבשה סולידית היא נתיב מים בוגדניים, הקופאים למראית עין בבוא החורף. הצבא הסובייטי מתפתה לחצות, אבל קברניט של אניית מלחמה בריטית חומד לו לצון, ומפגיז את הקרח מסיבות לא-אידיאולוגיות בהחלט. הבולשביקים טובעים בים על סוסיהם ועל רכבם. בקרים העצמאית של אקסיונוב ייקרא יום מיוחד על שמו של הקפטן, שבעצם היה קצת שתוי כאשר הפגיז

חופי קרים בּמציאוּת (מימין) וחופי קרים בהיסטוריה ההיפך-עובדתית של אקסיונוב (משמאל). אם נדמה למתבוננת שהיא כבר ראתה את קו החוף הזה, אין היא אלא צודקת. זה קו החוף של מנהטן. מנהטן על הים השחור מופיעה על תקליטור שֶמַע של ‘האי קרים’ ברוסית, שאפשר לרכוש על הרשת ב-237 רובל, אם כי אני מנחש שאם המתעניין מתגורר בשדרות, אפשר להזמין עותק חינם מן האוליגרך הסמוך

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

מן הארכיון: מי צריך דעת קהל, אמר יוסי ביילין

יום שלישי, דצמבר 2nd, 2003

אם הדרך המוליכה אל העתיד מחייבת את מפלגת העבודה להיות בלי יוסי ביילין, אין זו אלא תרומה צנועה לטובת נצח ישראל (‘גלובס’, 20 בדצמבר 2001)

 

כאשר “פושעי אוסלו” מצטרפים אל “פושעי ורסאי” ואל “פושעי יער בֶּלוֹבֶז'”, הם מזכירים לנו את חולשת היסוד של דעת קהל דמוקרטית: היא צריכה לראות בעין בלתי-מזוינת לפני שהיא מאמינה.
הוויתור על ארץ ישראל השלמה ב-1993, כיווץ גרמניה ב-1918, ופירוק ברית המועצות ב-1991, לא היו תוצאות של בחירה. הם שיקפו תבוסה אסטרטגית.
לרוע המזל, דעת קהל אינה רואה תבוסות אסטרטגיות. היא זקוקה לתבוסה גלויה, כדי להאמין.

הפרדוקס הטראגי של אוסלו הוא, שהיא היתה מחויבת המציאות – אבל עכשיו צריכים אדריכליה להיענש לא סתם על כשלונם, אלא קודם כול על יהירותם

 

פורסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 20 בדצמבר 2001

 

ארבע פעמים מפורסמות במרוצת המאה העשרים, מנהיגים פוליטיים הותקפו על ידי יריביהם כ”בוגדים”, מפני שחתמו על הסכמי פשרה מרחיקי לכת. בכל אחת מן הפעמים נטבעו מטבעות לשון, שהיו יצוקים באותה תבנית עצמה: סמיכוּת, שבה המלה “פושעים” היתה הנִסמָך, ושֵם המקום שֶבּוֹ נחתם ההסכם היה הסומך.

 

ב-1918 הוכרזו הבולשביקים ברוסיה ל”פושעי בְּרֶסְטְ-ליטוֹבְסְקְ”, אחרי שוויתרו על חלקים ענקיים של נדונייתם לגרמניה, רק כדי להישאר בשלטון.

 

ב-1919 הוכרזו מנהיגי הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית ל”פושעי ורסאי”, מפני שסירבו לצאת למלחמת עולם חדשה, כדי להגן על גבולותיה ההיסטוריים של גרמניהוחתמו על הסכם משפיל, שהכתיבו להם המעצמות המנַצחוֹת (אילו ניצחו, הגרמנים עצמם התכוונו להכתיב הסכם משפיל שבעתיים).

 

ב-1991, נשיאי רוסיה ואוקראינה ויושב ראש הפרלמנט של בלארוּס הסכימו לפרק את ברית המועצות. הם חתמו על ההסכם ביער בֶּלוֹבֶז’ בבלארוּס, וּמשוּם כך הוכרזו ל”פושעי בילוֹבֶזְ’סְקאיה פּוּשצַ’ה” על ידי אויביהם, הן מן הימין הקיצוני והן מן השמאל הקיצוני.

 

ב-1993, על מדשאת הבית הלבן, יצחק רבין ושמעון פרס התחילו נסיון פוליטי נועז מאין כמותו: להתיר את הקשר הגוֹרְדי במזרח התיכון. הם הקימו מובלעות ריבוניות דה-פאקטו בשביל ארגון, שעד אותו היום תואר בדרך כלל כאויב הגדול ביותר של העם היהודי מאז אדולף היטלר. הנסיון הזה התמוטט בדם ואש שבע שנים אחר כך. עוד לפני שהתמוטט, אבל ביתר שְׂאֵת אחרי שהתמוטט, רבין ופרס וכל עוזריהם הוכרזו “פושעי אוסלו”, על שם העיר שבה נולדו ההסכמים והגיעו אל פִּרקם.

מחוץ להסכמי ברסט-ליטובסק של 1918, לַ”פושעים” לא ניתנה ההזדמנות לתקן את עצמם. ההסכמים שחתמו הֵניבוּ קטסטרופות לאומיות והבאישו את ריחו של מחנה פוליטי שלם. קריאת הקרב נגד “פושעי ורסאי” היתה אומנם דמאגוגיה צרופה אבל הצליחה להרוס את הדמוקרטיה הגרמנית, ולסלול את הדרך להיטלר. בעיני גרמנים רבים, היטלר כשלעצמו היה אולי מוּקְצֶה מחמת מיאוס, אבל הצורך לגוֹל את חרפת ורסאי בער כאֵש בעצמותיהם, וקדם לכל צורך אחר. התנועה נגד ורסאי בדתה מלִבּהּ את אגדת “הסכין בגב”, ושיכנעה את רוב הגרמנים, שארצם מעולם לא הפסידה במלחמה עובדה, כוחותיה עמדו בלב צרפת, ובלב רוסיה; והפוליטיקאים, “פושעי ורסאי”, הם שנעצו סכין בגבה.

 

המשלחת הסובייטית מגיעה לברסט-ליטובסק. הגרמנים מקבלים את פניה בקסדות מחודדות. בברסט-ליטובסק, ב-1918, ויתרו הבולשביקים על חלקים עצומים של רוסיה, כדי לזכות בשלום, כדי להישאר בשלטון. למזלם, מישהו אחר הביס את גרמניה לפני תום השנה, והרוסים היו חופשים לקרוע את ברסט-ליטובסק לגזרים

המשלחת הסובייטית מגיעה לברסט-ליטובסק. הגרמנים מקבלים את פניה בקסדות מחודדות. בברסט-ליטובסק, ב-1918, ויתרו הבולשביקים על חלקים עצומים של רוסיה, כדי לזכות בשלום, כדי להישאר בשלטון. למזלם, מישהו אחר הביס את גרמניה לפני תום השנה, והרוסים היו חופשים לקרוע את ברסט-ליטובסק לגזרים

 

לוורסאי, ליער בילובז’ ולאוסלו יש מכַנֶה משותף מובהק: לא היה מנוס מפניהם, אחרי שחותמיהם נחלו תבוסה אסטרטגית. אבל הם הקדימו לחתום, עוד לפני שהתבוסה האסטרטגית התפתחה לתבוסה צבאית גלויה. מפני שהתבוסה לא היתה גלויה, החותמים התקשו להצדיק את אקט החתימה, ולדעת הקהל היה קשה להבין את סיבותיה.

 

אני נזכר בשיחה שהיתה לי עם אינטלקטואל רוסי במוסקבה בשנת 1994, זמן קצר אחרי שהנשיא ילצין פיזר בכוח את הפרלמנט האחרון של העידן הסובייטי, השליך חלק ממתנגדיו לכלא, וכפה על רוסיה חוקה נשיאותית. כשניתנה לרוסים ההזדמנות להביע את דעתם בבחירות חופשיות לפרלמנט, הם העניקו את הבכורה לדמאגוג לאומני היסטרי, ולדימיר ז’ירינובסקי, ולמפלגה קומוניסטית לא-מתוקנת, שֶעָרגָה בגָלוּי אל ברית המועצות הישנה. הרוסים לא הבינו מדוע פוזרה ברית המועצות, ולא הבינו את מקורות חולשתה הפוליטית והכלכלית של רוסיה.

 

בן שׂיחי, בתחילת שנות ה30 שלו, התלונן על הכֶּשֶל הקוֹגנטיבי של בני ארצו. “הרוסים”, הוא אמר, “אינם מבינים שהם נמצאים במקום שבו הם נמצאים, מפני שהם הובסו במלחמה הקרה. קשה מאוד להסביר להם את זה, כי קשה לשכנע אנשים שהם הובסו, כאשר הראיות לתבוסה מורכבות מסטטיסטיקה, מִתוֹבָנוֹת היסטוריות, מניתוחים אסטרטגיים”. בן שיחי נאנח, נע באי-נוחות קלה על מושבו, והוסיף כמעט בלחישה: “לפעמים אני חושב, שאולי היה מוטב לרוסיה להפסיד לא במובן אסטרטגי, אלא במובן צבאי. אולי אם טנקים אמריקניים היו נראים במוסקבה, אנשים היו מבינים את גודל התבוסה, ומאמינים בה”.

 

הם עמדו בשערי פאריס (כמעט), אז איך הם הפסידו? בציור: יורש העצר הגרמני, הנסיך וילהלם, מבקר אצל חיילי גרמניה בלב צרפת, יולי 1915. גם בנובמבר 1918 לא עמד אף חייל זר אחד על אדמת גרמניה – ומיליוני גרמנים לא הבינו מדוע ארצם הניחה את נשקה

הם עמדו בשערי פאריס (כמעט), אז איך הם הפסידו?
בציור: יורש העצר הגרמני, הנסיך וילהלם, מבקר אצל חיילי גרמניה בלב צרפת, יולי 1915. גם בנובמבר 1918 לא עמד אף חייל זר אחד על אדמת גרמניה – ומיליוני גרמנים לא הבינו מדוע ארצם הניחה את נשקה

רוסיה דמתה בזה לגרמניה של נובמבר 1918. הגנרלים הגרמניים הודיעו לממשלה, כי כלוּ משאבּיו של הצבא הגרמני. ואף כי הוא עמד כִּמְטַחַוֵּי תותח כבד במיוחד מפרברי פאריס, ואף כי הוא כבש את בלגיה, ואת פולין, ואת כל האזורים המערביים של רוסיה, וחיל-מצב שלו אפילו החזיק בגרוזיה, ונסיך גרמני הומלך על פינלנד — הצבא לא יכול עוד להילחם נגד עוצמתה התעשייתית האדירה של ארה”ב, ושורותיו ממילא כבר התחילו להתפורר.

 

גרמניה ביקשה איפוא שביתת נשק מיידית ממעצמות ההסכמה, והתחילה את הנסיגה הבלתי מובנת ביותר בדברי ימי המלחמות: היא פינתה שטחים עצומי-ממדים, מבלי שאיזשהו אויב מנצח היה מסוגל לתפוס את מקומה. במרוצת התהליך הזה היא הפקירה לגורלם מיליוני גרמנים, אשר נעשו בן-לילה אזרחיהן של “מדינות ורסאי”, כמו פולין, או צ’כוסלובקיה, או לטביה. שתי האחרונות הומצאו בוורסאי, מפני שמעולם לא היו קיימות.

 

הוא לא שר את שיר השלום

 

במידה לא מבוטלת, זה מה שקרה גם באוסלו: ישראל ויתרה על נכסים טריטוריאליים, והעניקה יתרונות פוליטיים עצומים לאויביה, מבלי שרוב אזרחיה עמדו על הסיבה. סקרי דעת קהל של הזמן ההוא מלמדים אותנו, שהרוב אומנם תמכו בהסכמי אוסלו. אבל הם תמכו בהם, מפני שנשקף מהם סיכוי להסדר פוליטי לא מפני שדעת הקהל הבינה, כי הם נעשו מחויבי מציאות לרגל תבוסה אסטרטגית.

 

יצחק רבין היה צריך להודיע, שישראל הובסה אסטרטגית במערכה על עתיד השטחים, והיא מתחילה לפנות אותם, כדי להקטין את אבדותיה. תחת זאת הוא העדיף את אחיזת העיניים, שישראל מתחילה את ההתקַפּלוּת מתוך ברירה, והנסיגה היא אקט של נדיבוּת. ההימנעות מלהגיד את האמת היתה קשורה כמובן בקושי להמחיש אותה. כך או כך, האי-אמת זרעה את זַרעֵי החורבן של אוסלו, והֵניבה את הבדיה של “פושעי אוסלו”. 

 

מה חבל, שיצחק רבין נרצח כמה דקות אחרי שמירי אלוני הכריחה אותו לשיר את “שיר השלום”. המעמד ההוא הפך את רבין לקדוש מעונה בעיני מחנה, שהוא, רבין, מעולם לא היה שייך לו; שהוא, רבין, לאמיתו של דבר רחש לו בוז; מחנה, שעל פי אורחו ורבעו, על פי שׂיגוֹ ושׂיחוֹ, היה ההיפך הכמעט-מָלֵא מכל מה שרבין האמין ועשה.

 

מה קל לשכוח, שֶאֶת רבין עִניֵן רק דבר אחד: הסיכוי האסטרטגי של ישראל. רבין כנראה לא היה סומך את ידיו על הפירוש הזה של כוונותיו, אבל אין זה מן הנמנע שבסתר לבו הוא הגיע למסקנה, כי ישראל עומדת על סף תבוסה אסטרטגית.

 

מסקנה כזאת לא היתה כמובן מטבע עובר לבוחר. “תבוסה אסטרטגית” היתה עניין יותר מדיי מופשט מכדי שיתקבל על דעתו של רוב הציבור. כדי להוכיח אותה היה צורך בסטטיסטיקות על דמוגרפיה, או בהערכת הההשפעות הרות האסון של המרי הפלסטיני על אופי התעסוקה המבצעית של הצבא (“טכנולוגיות מתקדמות נגד רוגתקות במקום טכנולוגיות מתקדמות נגד טילים”, כפי שאמר פעם המתווך האמריקני דניס רוס, בשעה שדיבר על לבה של ממשלת יצחק שמיר לחתור להסדר עם הפלסטינים).

 

רבין היה צריך לייחד חלק ניכר של זמַנוֹ, מאוסלו ואילך, כדי לבסס תמיכה ציבורית במהלכיו. הוא היה צריך לבַלוֹת יום-יומיים בשבוע הרחק מן האוטוסטרדה ירושלים-תל אביב, היה צריך ללַטֵף שֵׂיעָר בבית שמש, לחַבֵּק כתף בבית שאן, לִמחוֹת דמעות בדימונה, וּלהַראוֹת לציבור עד כמה הוא קשוב ועד כמה אין מָנוֹס מן הוויתור.

 

אבל רבין חָסַר את מגע הקסמים הפופוליסטי של ביל קלינטון. לא היה עניין פחות סביר בשבילו ממֶחְוַת “האֶמפּאתוֹר הגדול”, זה השומע את כאֵבוֹ של הָעָם, מושיט את ידו לניחומים וזוכה אגב כך בלגיטימיות. רבין לא בָּטַח בָּעָם, ולפיכך ויתר על ההזדמנות לִזְכּוֹת בלגיטימיות. בהיעדר כֵּנוּת נוֹצַר הרושם שאוסלו היתה ויתור ווֹלוּנטרי על עמדות כוח; שאוסלו ייצגה אפשרות אחת מיני רבות.

 

זו היתה מעידה טראגית של ממשלת רבין. היה עליה לשכנע את הציבור, כי אוסלו היתה רק השם הפרטי של כיוון בלתי-נמנע, שבסופו עמדה עצמאות פלסטינית. אם לא היו קוראים לה אוסלו, היו קוראים לה שטוקהולם, או הלסינקי; ואם היא לא היתה באה אל העולם ב-1993, היא היתה באה שנתיים אחר כך.

 

להשתַנוֹת, אמר מֶקְמילֶן

 

אוסלו ייצגה הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל להעניק גושפנקה אזורית ובין לאומית לנוסחת חלוקה, שהיתה חדלה להיות מעשית 20 שנה אחר כך. ישראל של רבין עשתה מה שהמיעוט הלבן בדרום אפריקה, למשל, לא היה מסוגל לעשות כאשר ניתנה לו ההזדמנות להציל את עצמו, לפני 40 שנה.

 

זה היה בימים הראשונים של שחרור אפריקה השחורה מֵעוֹל אירופה. דרום אפריקה היתה אז חלק מֵחֶבֶר הָעַמים הבריטי. ראש ממשלת בריטניה, הרולד מקמילן, הופיע אז לפני הפרלמנט הלבן בקייפטאון, ונשא באוזני חבריו נאום מפורסם על “רוחות השינוי”, הנושבות באפריקה. הוא קרא ללבנים להתחיל לסַגֵל את עצמם לשינוי. הוא לא הכתיב להם נוסחת פתרון, ולא דרש מהם להתאַבֵּד. אבל הוא קרא להם לשקול טרנספורמציה. הלבנים הגיבו בזעם קדוש, פרשו מחבר העמים הבריטי, הגביהו את חומות מצדה שלהם, והאריכו את קיום משטר האפליה הגזעית בשליש מאה. כשֶתָמָה האַרְכָּה הם מצאו את עצמם בידיים ריקות. אילו היו מוכנים להעניק לרוב השחור ויתורים גדולים ב-1960, אולי לא היו נאלצים להעניק להם הכול ב-1994.

 

יש לי סָפֵק פרטי אם יצחק רבין ראה לנגד עיניו את דוגמת דרום אפריקה, וניסה ללמוד את לקחי נאום מקמילן. אבל אוסלו ייצגה אצלו הכרה, שאחרי המלחמה הקרה, ואחרי פירוק ברית המועצות, ואחרי מלחמת כוויית, העולם השתנה מעיקרו; ומדינה, שתפיסת הבטחון הלאומי שלה הותנתה בסטאטוס קוו העולמי שקדם ל-1991, נדרשה להתאים את עצמה לַמציאוּת. כאשר מדינות בנות 50 שנה, או אפילו 70 שנה, התמוטטו בזו אחר זו במזרח אירופה ובמרכזה, והנחות בלתי מעורערות על אופי הַסֵדֶר הבין לאומי עורערו כמעט כלאחר יד, למנהיג פוליטי בעל אחריות לא נותרה ברירה, אלא לקבל עליו סיכּוּנים.

 

הפרדוקס המכאיב של תהליך אוסלו הוא שהתחלתו היתה הכרחית, אבל על כשלונו צריך להיגָבוֹת מחיר פוליטי הן מן המתחילים והן מן הממשיכים. סוף סוף, מה זאת אומרת “לקבל סיכונים”? פירושו, להסתכן בכשלון. כאשר אנשים מקבלים עליהם סיכונים, הם מבינים אל-נכון, שהם לא רק יזכו בפרס ההצלחה, אלא ייתבעו לשלם את מחיר הכשלון. אין זה עניין של ציניות לתבוע את ראשיהם הפוליטיים, אלא אדרבא, זה עניין של קבלת אחריות במבנה ארגוני רציונלי. אם הימור עולה יפה, המהמרים מתעשרים; אם הוא אינו עולה יפה, הם יורדים מנכסיהם.

 

רעש האדמה והמחט שלא זזה

 

משהו מטריד מאוד מתרחש עכשיו בשמאל הישראלי, בייחוד במפלגת העבודה. אדריכלי אוסלו מעמידים פנים, שלא-קרה-שום-דבר. זאת אומרת, אם אוסלו לא עלתה יפה, אין זה אלא מפני שהפלסטינים עשו ככה וככה ב-1995, וביבי נתניהו עשה ככה וככה ב-1996, ואהוד ברק, ואריק שרון, ויאסר ערפאת עשו ככה וככה אבל חוץ מזה אוסלו לא נכשלה, כי אילו היו נותנים לה שאנס אמתי היא היתה מצליחה, והם תמיד צדקו, והם עדיין צודקים.

 

מה פאתטי הוא החיזיון הזה בעיני משקיפים מן הצד – מה מכעיס בעיני אויבים, מה עצוב ומדאיג בעיני אוהבים. הכשלון של אוסלו לא היה מקרי, הוא היה תוצאה של הערכות שגויות על מניעי הפלסטינים ועל הדינמיקה של הסכסוך. כדי שאוסלו תצליח היתה צריכה להתפתח דינמיקה של פיוס, אפילו עוד לפני שהוסדרו השאלות העיקריות. במובן הזה, הצדק היה עם שמעון פרס, שחיפש “מזרח תיכון חדש”. בהיעדר “מזרח תיכון חדש” לא היה סיכוי לאוסלו.

 

עכשיו אנחנו יודעים, בחוכמה שלאחר מעשה, כי המזרח התיכון החדש היה מישאלת-לב ואחיזת עיניים. הציפיה למזרח תיכון חדש נבעה מן ההנחה המוטעית, שרעשי האדמה העולמיים של 1991, שהיטו באופן כל כך דרמטי את המחט הישראלית, נקלטו גם בסייסמוגרף הערבי. את עצם ההנחה אי אפשר לזקוף לחובת המניחים. סוף סוף, היתה להם סיבה סבירה להניח, שאיש לא יחמיץ את שינוי העולם, מפני שאיך אפשר. שמעון פרס החיל את אמות-המידה שלו ואת ציפיותיו הרציונליות על העולם הערבי. ואו-אז התברר, שהעולם הערבי כל כך מבוהל מפני השינוי, עד שהוא גמר אומר להעמיד פנים שלא היה שינוי, או שאין הוא נוגע לו.

 

יש סיפור אחד על היום, בדיוק לפני 12 שנה, בדצמבר 1989, שבו הופלה רודנותו הברוטלית של ניקולַאֶה צ’אושסקו ברומניה. בבריסל היתה מכונסת אז הפגישה התקופתית של נציגי הקהיליה האירופית עם הליגה הערבית, כאשר הגיעה הידיעה על המהפכה הרומנית. זה היה חודש אחד אחרי מהפכות הקטיפה של צ’כוסלובקיה ושל מזרח גרמניה, ורוח עצומה של אופטימיות נשבה בכל אירופה. יושב ראש הישיבה האירו-ערבית הודיע על המאורעות ברומניה, והמערב אירופים קמו ממושביהם כאיש אחד, והריעו בהתלהבות. הערבים נשארו ישובים בכסאותיהם בשתיקה קודרת. אירופים לא מעטים נדהמו, עד שנזכרו בהסבר: כל אורחיהם החזיקו בשלטון באמצעים דומים מאוד לאלה של צ’אושסקו.

 

גורלו של צ’אושסקו הילך אימים על כל אוטוקרט בעולם, ורוח השינוי התחילה לטלטל אפילו את אגוזי הקוקוס של אפריקה. בזמביה הרחוקה התמוטטה רודנות בת 30 שנה בקשר ישיר עם מה שקרה ברומניה. באותו הזמן התחיל גם המשבר עצום-הממדים בזאיר-קונגו, שהניב כעבור כמה שנים את הסכסוך הצבאי הגדול ביותר בתולדות אפריקה. משטרים צבאיים וחד-מפלגתיים קרסו בכל חלקי היבשת, אם כי לפעמים רק למראית-עין. האין זה מדהים להיווכח, כי 12 שנה אחרי צ’אושסקו, ושבע שנים אחרי שהתחוורה במלוא עוצמתה מהפכת האינטרנט (זאת אומרת, כאשר אפילו ביל גייטס חדל להכחיש אותה), דמוקרטיזציה בעולם הערבי מוגבלת, אם בכלל, לשוליים המרוחקים?

 

איך הצליחו 300 מיליון בני אדם, בקִרבָה מיידית לאירופה, להישאר מחוץ למעגל השינוי זה עניין המצריך דיון נפרד. כאן אנחנו עוסקים רק בתוצאות. השאלה אינה אפילו אם היה אפשר לחזות את הכשלון הקיבוצי המבעית הזה. סוף סוף, כל מִשוָאָה מכילה נֶעלמים, ואם פוליטיקאים מתכוונים לרחוץ בנקיון כפיהם כל אימת שהנֶעלמים האלה מתנהגים באופן לא-חזוי, פירושו שפוליטיקאים יוכלו להתחמק מכל אחריות.

 

מדריך ליונה יהירה

 

יוסי ביילין הוציא לאחרונה ספר, “מדריך ליונה פצועה”, שהוא כתב הגנה והתחמקות מאחריות. בנקודה אחת בספר הוא מצטט נאום תוכחה, שנשא באוזני שמעון פרס, אחרי שהתקבלה ההחלטה במרכז מפלגת העבודה להצטרף לממשלת אריאל שרון. הוא מזכיר בו לפרס, שסקרי דעת קהל אינם חזות הכול. אז מה אם העם מתנגד לירידה מן הגולן? מקשה ביילין. ממתי חשובה דעת העם בשאלות כאלה? “מה היתה גדוּלתך כמנהיג?”, הוא שואל את פרס, ומשיב, “אתה הלכת בעקבות בן גוריון, שאמר: יש ציבור, תמיד צריך להתחשב בו, קודם כול בבחירות ובתוצאות, אבל במדיניות אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור, אלא לנסות ולשכנע אותו”.

 

אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור.

 

אני מוכרח להודות, שנשימתי נעצרה. הנה כי כן, מנהיג פוליטי חשוב בחברה דמוקרטית, שר משפטים לשעבר, מרצה לשעבר בחוג למדע המדינה, נוזף במפלגתו על נסיונה המאוחר מאוד להתחשב ברצון העם. אם למישהו נחוץ הסבר יותר תמציתי על סיבות כשלונה הפנומנלי של המפלגה הזו, המועמדת עכשיו להתכווץ לממדים של סיעה בינונית בכנסת, ספק אם מישהו היה יכול להעניק את ההסבר בדיוק יותר נמרץ.

 

כשלעצמי, אני תמכתי בתהליך אוסלו. אני חושב גם היום שהוא היה מחויב המציאות. אבל אני אינני עומד למשפט ציבורי, מפני שלא קיבלתי החלטות, ולא כפיתי החלטות. יוסי ביילין, לעומת זאת, עומד למשפט. הוא היה ראוי לכל הכתרים, אילו אוסלו עלתה יפה. הוא היה מועמד טבעי להיות מנהיג המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. אבל אוסלו לא עלתה יפה, ועכשיו דרכו הטבעית היחידה היא ביקורת עצמית נוקבת.

 

חטאו הכבד ביותר של יוסי ביילין אינו טעותו המדינית, ואינו הערכתו השגויה על פוטנציאל השינוי של העולם הערבי ושל הפוליטיקה הפלסטינית. חטאו הכבד ביותר הוא יהירותו. הפירוש שהוא מעניק לְמַנהיגוּת בחברה דמוקרטית הוא בלתי נסבל, לא רק מפני שהוא מניב תבוסות אלקטורליות, אלא מפני שנודפים ממנו ניחוחות אליטיסטיים מסוכנים.

 

יצחק רבין היה גיבור דורנו, אבל לרוע המזל הוא היה שותף לפירוש היהיר הזה של מנהיגות בחברה דמוקרטית. ביקורת מעולם לא עוררה אצלו הרהור שני. במידה שהיא הביאה אותו לשנות דרך, אין זה אלא מסיבות טקטיות. מבקריו היו “קשקשנים”, או “פרופלורים”. הוא לא ראה את עצמו מחויב לבקש את הסכמת העם, רק מפני שהוא לא עמד בהסכמה הקודמת, שעל יסודה  נבחר. התוצאות הטראגיות באמת כנראה נחסכו ממנו. אין זה מן הנמנע, שאילמלא נרצח, ואילו היה חוזר ומתמודד על ראשות הממשלה ב-1996, הוא היה נוחל תבוסה ממין זו שנחל נתניהו ב-1999. תבוסה כזאת היתה מביאה את אוסלו אל קיצה, כבר אז.

 

אהוד ברק לא למד שום דבר מנסיונו של רבין. הוא הקרין אותה יהירות, והונחה על ידי אותו בוז כלפי ביקורת. גם הוא חרג באופן דרמטי מן ההסכמה שהעלתה אותו אל השלטון, ולא חשב שהוא זקוק לייפוי כוח חדש. גם בעיניו, מנהיגוּת הגיעה אל שיאה כאשר המנהיג החשיב את הכרתו האסטרטגית יותר מאשר את רצון העם. אבל בעוד שלרבין היו כשרונות פוליטיים מסוימים (ובסיס פרלמנטרי הרבה יותר רחב), הנה לברק לא היה כל כשרון פוליטי, ויהירותו הגיעה אל שיאים כאלה, עד שלבשה ממדים של פארסה. הוא היה נפוליאון ויוליוס קיסר וצ’רצ’יל ודה גול והגנרל המקסיקני קַסטַנְיֶטַה כרוכים יחדיו.

 

מרכז מפלגת העבודה עמד להתכנס ביום פירסום הרשימה הזו, 20 בדצמבר, כדי להאזין לדרישת יוסי ביילין, שהמפלגה תוציא את נציגיה מממשלת שרון. יתכן שהמרכז צריך להיענות לדרישה הזו, כדי להתפַּנוֹת לדיון בשאלה החשובה ביותר לעתיד המפלגה, ואולי גם לעתיד השלום: מה יכולה מפלגת העבודה לעשות, כדי להבטיח שבראשה לא יתייצבו עוד אנשים, הסומכים על עליונותם האינטלקטואלית יותר ממה שהם סומכים על רצון העם; הסבורים, שמנהיגות אמתית כרוכה באי-אמת ובמניפולציה; המשוכנעים, שבחירות הן אקט של האצלת סמכויות, כדי לעשות באמצעותן את ההיפך ממה שרצו הבוחרים.

 

כאשר תינתן ההזדמנות הבאה לעשות שלום, בנסיבות אחרות ובמידה הרבה יותר גדולה של פיכחון, מפלגת העבודה תצטרך לשכנע את העם, לא את עצמה, ולא את יוסי ביילין. אם הדרך המוליכה אל העתיד מחייבת את מפלגת העבודה להיות בלי יוסי ביילין, אין זו אלא תרומה צנועה לטובת נצח ישראל.