ממשלת מרדכי היהודי

מתי הוזמן בפעם הראשונה יהודי דתי להרכיב ממשלה, ואיפה זה קרה? אם לא נביא בחשבון את שמואל הנגיד, התשובה הלא סבירה היא, לפני 95 שנה, בריגה שבלטביה. שמו היה מרדכי נוּרוֹק. הרב נורוק. יום אחד הוא יהיה חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל. אבל ב-1926, נשיא לטביה ביקש ממנו למצוא מוצא ממשבר קואליציוני מתמשך. סיפורה של ׳ממשלת נורוק׳, וסיפורה של הפוליטיקה היהודית בלטביה בין שתי מלחמות העולם, ראוי לחזור ולהיקרא, אפילו בנשימה עצורה. אם תרצו, זה היה מעשה בשנֵי-מרדכי, שניסו לשבת בשערי מלכים

15 בדצמבר 1926. ׳הצפירה׳ היה העיתון העברי היומי הוותיק ביותר בעולם, והופיע בוורשה


הרב מרדכי נורוק בצילום מ-1932


קריקטורה בעיתון יידי בריגה מתארת את מרדכי נורוק (נוראָק, בכתיב היידי) ״יושב בשער המלך״. מימין, ״המלך זאמועל [סמואל]״, משמאל ״המלך אולמאניס״. שניהם היו ראשי ממשלה בלטביה הדמוקרטית. השני הפך לדיקטטור ב-1934

באמצע דצמבר של שנת 1926 הוּכּה העולם היהודי בתדהמה. מברק מסתורי של סוכנות הידיעות היהודית JTA נחת על שולחנותיהם של עורכי עיתונים מווארשה עד ניו יורק, מווילנה עד ירושלים, וחִשמל את מקבליו: נשיא לטביה הטיל על רב אורתודוקסי, שהיה גם פוליטיקאי פעיל וחבר בפרלמנט של לטביה, להרכיב ממשלה חדשה באחת המדינות הקטנות והחדשות ביותר באירופה.

ההתרגשות היתה מוּבנת, לפחות בִּזמן קבלת המברק. לא היה כדבר הזה מזמן שמואל הנגיד בממלכת גרנדה המוסלמית בספרד, במאה ה-11. מזמן לזמן, יהודים הועמדו בכהונות רמות פה ושם. הם נטו להיות חילונים, או מוּמרים. אבל רב אורתודוקסי? בלטביה?

יהודֵי הזמן ההוא, שהתרגלו לקרוא ידיעות קודרות ממזרח אירופה על פוגרומים ועל חקיקות אנטישמיות, התקשו להאמין למראה עיניהם.

לטביה בשום פנים לא היתה הגרועה ביותר ביחסה ליהודים. אבל היא גם לא היתה מזהירה. חיו בה אז 95,000 יהודים, בערך חמישה אחוזים של האוכלוסיה. אבל על יהודים נאסרה הקצונה בצבא, ושערוריה פרצה כאשר קצין אחד נשא יהודיה לאשה. לפי נתוני 1925, רק 21 יהודים שימשו בשירות המדינה, רק שניים עבדו בדואר, רק אחד היה שוטר. הגבלות לא פורמליות על יהודים היו בתוקף באוניברסיטאות. עם זאת, חמישה יהודים ישבו ב׳סאיימה׳ (saeima), בית הנבחרים של לטביה, שהיו בו מאה חברים. מספרם התאים לחֶלקָם היחסי באוכלוסיה.

1925: חמישה יהודים נבחרים לסאיימה הלטבית. נורוק נראה במרכז, מרדכי דובין (׳אגודת ישראל׳) משמאל

אַחַד החברים היהודים היה הרב מרדכי נוּרוֹק, עסקן דתי ציוני נמרץ, יפה קלסתר (כפי שחזרו וציינו עֵדֵי ראייה ב-40 השנה הבאות), ששמו התחיל להיוודע בחוגים ציוניים הרחק מלטביה. הוא היה נציג תנועת ׳המזרחי׳, אִמָּהּ-הוֹרָתָהּ של המפד״ל, סבתא-רבתא של ׳ימינה׳. אבל הרב נוּרוֹק לא הגביל את התעניינויותיו לעולם היהודי. הוא היה אחד הפעילים הבולטים בהתאגדות של מיעוטים לאומיים באירופה, שעשו יד אחת כדי להבטיח את זכויותיהם. 

בשׂיא כוחם, בפרלמנט של לטביה ישבו ששה-עשר בני מיעוטים: גרמנים, יהודים, רוסים ופולנים. נוּרוֹק היה הבולט שבהם, וּמן המיעוטים נבע כוחו הפוליטי. כאשר הוא הוזמן להרכיב ממשלה, היה מקום להניח שהוא יביא אתו את הנדוניה של גוש המיעוטים, או לפחות חלק ממנו (כפי שנראה להלן, המיעוטים היו מפולגים).

פטריות שלאחר הגשם

מלחמת העולם הראשונה נועדה ״לכונן עולם בטוח בשביל הדמוקרטיה״, ברוח חזונו של וודרו וילסון, הנשיא האידיאליסטי של ארה״ב (אשר דגל באותו הזמן בהפרדת גזעים מבית. לכו תבינו).

בפעם הראשונה בהיסטוריה, מדינות-לאום בתור שכאלה צצו במזרח אירופה וּבמרכזה, כפטריות שלאחר הגשם, או בעצם לאחר המבול. הן עשו צדק עִם עמים קטנים, שחֵרוּתם הפוליטית והכלכלית נגזלה במשך דורות. אבל מדינות הלאום עצמן היו מטוּפּלות במיעוטים לאומיים, מי יותר וּמי פחות. המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה חייבו אפוא את המדינות האלה לחתום על אֲמָנוֹת מיוחדות להבטיח את שלום מיעוטיהן. מלאכת האכיפה הוטלה על חבר-הלאומים, הגִלגול הקודם, הלא-אפקטיבי, של האו״ם. 

רוב המדינות החדשות שנאו את האמנות. הן חשבו אותם לעלבון לִכבודן ולַהפרה של ריבונותן. הן עשו כמיטב יכולתן לרוקן את האמנות מִתוכנן. אבל בשנים הראשונות של עצמאותן הן נאלצו לחרוק שיניים, להעניק זכויות אזרח מלאות, וּלהבטיח גם זכויות מיוחדות בחינוך וּבתרבות. 

חלק מן היהודים לא היו בטוחים בחוכמת העמידה על זכויותיהם, או בחוכמת ההשתתפות הפעילה בחיי המדינה שבפרלמנט שלה הם שירתו. הם העדיפו מסורת רבת ימים של שתדלנות זהירה ודיסקרטית. ביהודים ״הסתתר הפחד התמידי שמא ייהפך נושא מסוים ל׳עניין יהודי׳, זה הפחד של ׳מה יאמרו הגויים?׳״, הסביר לימים אחד הפוליטיקאים היהודיים המעמיקים ביותר בלטביה, מאקס מתתיהו לזרסון, ציוני סוציאליסטי שנבחר לסאיימה פעמיים.

אבל לפני מאה שנה, רוב היהודים לא התביישו לעשות שרירים פוליטיים. בפולין, ב-1922, הם הצליחו לבחור את הגוש הגדול ביותר של יהודים, שישב באיזשהו בית נבחרים בעולם עד הקמת מדינת ישראל. הם עשו כן באמצעות שיתוף פעולה בינם ובין עצמם, בין שמאל לימין, בין חילונים לחרדים, במסגרת ׳רשימה משותפת׳ (כך ממש הם קראו לה); והם עשו כן באמצעות שיתוף פעולה חסר תקדים עם מיעוטים לאומיים אחרים.

התוצאה היתה שבסוף 1922, הגוש היהודי בסֵיים (פרלמנט) הפולני היטה את הכף לטובת מועמד השמאל לנשיאות. הלאומנים הפולניים לא ידעו את נפשם מזעם. הם קראו לאיש, פרופסור נעים הליכות ששמו היה גבריאל נארוטוביץ׳, ״הנשיא של היהודים״, והתחילו שיסוי ארסי נגדו. הוא נרצח חמישה ימים לאחר השבעתו.

הם לא רצו להיות מיעוטים

כל המיעוטים, בכל המדינות, התחבטו בשאלה מה לעשות בַּכוח הפוליטי, שאמנוֹת המיעוטים העניקו להם. בפולין, שליש האוכלוסיה היו מיעוטים. בלטביה הקטנטנה המיעוטים החזיקו חמישית ויותר.

מכנה משותף ברור היה שהמיעוטים לא בחרו לחיות במדינת הלאום. שנתיים קודם הם היו נתיניה של מדינה זרה. הם לא זזו ממקומם. מקומם הוא שזז. הם נפלו תחת שליטתו של לאום, שהם לא היטיבו להכיר, או לא החשיבו. מדינה לטבית (או אסטונית) בתור שכזאת מעולם לא היתה קיימת, אפילו לא על הנייר. 

והנה היא נולדה, ואימצה לשון לאומית שרוב בני המיעוטים לא דיברו, והתחילה מאמץ מסיבי להעניק ללטבים בכורה במדינתם. יעד מרכזי שלה היה הפקעת קרקעות מבעלי-אחוזות גרמניים לצורך חלוקתן בין איכרים לטביים קשי-יום.

אבל לטביה החדשה גם הסכימה, או נטתה להסכים, להעניק אוטונומיה תרבותית לכל אחד ממיעוטיה. הם הורשו לנהל בתי ספר בלשונותיהם הלאומיות. מוטב לזכור שֶעֶרכָּם של פלורליזם ושל רב-תרבותיוּת עדיין היה מוגבל. רווח החשש, שזכויות למיעוטים יחלישו את המדינה, שהיתה ממילא פגיעה מבית וּמחוץ.

אצל היהודים שאלת החינוך היתה מסובכת. קודם כול, מה תהיה לשון ההוראה. עברית? יידיש? רוסית? גרמנית? מספר ניכר של יהודים דיברו בכל אחת מן הלשונות האלה. הראשונה ייצגה ציונות. השניה ייצגה בייחוד את המוני העם, שהיו מזוהים עם השמאל. השלישית והרביעית ייצגו דרגה כלשהי של טמיעה, אם גם לא בהכרח של התבוללות. וכמובן עמדה השאלה של מקום הדת בבתי הספר. הרוב הגדול של יהודי לטביה לא היו חרדים. 

הרב נורוק (משמאל) ונשיא לטביה אלברטס קווייסיס (Kviesis) ב-1932, מעמד האזכרה לחיילים היהודים שנפלו במלחמת העצמאות של לטביה. בין הנשיא לרב עומד אחד היהודים העשירים בלטביה, התעשיין והנדבן קלמן מנדל מִזרוֹח (=מזרח, בהגיה האשכנזית). בין מזרוח לנורוק נראה המשפטן מקס מתתיהו לזרסון, ציר הפרלמנט השמאלי מסיעת ׳צעירי ציון׳

האינטרס העצמי – או תיקון עולם?

הרב נוּרוֹק התחיל את פעילותו הציונית ב-1903. הוא היה מצעירי הצירים בקונגרס הציוני האחרון שניהל הרצל. היתה אפילו חליפת מכתבים בינו למייסד הציונות, והוא פגש אותו פנים אל פנים לפחות פעם אחת.

שם הוא שמע את הרצל מלמד סניגוריה על הִתרָאוּתוֹ השנויה במחלוקת עם שר הפנים הרוסי הידוע לשִמצה פון פלהווה (Plehve), אנטישמי נִפסד שידו היתה לו בפוגרומים. הרצל הפציר בפלהווה לבטל איסור על פעילות ציונית. השר הרוסי נעתר לו, וּבלבד שהציונים יתחייבו להגביל את פעילותם להגירה לארץ ישראל. בעיני יהודים רבים זה היה אקט של מעילה באמון. היתכן לדרוש שהם יגבילו את עצמם לפן אחד, לא ריאלי, של חייהם, וִיוַתרוּ על מאבק לטובת זכויותיהם האזרחיות?

הדילמה הזו תוסיף לפעם ביהודי מזרח אירופה ב-35 השנה הבאות, עד השואה: האם עליהם להועיל רק לאינטרס העצמי המיידי שלהם, או להרהר גם בתיקון העולם שבתוכו הם חיים.­­­ לטביה ביטאה יפה את הדילמה.

נורוק מוציא את ׳הבימה׳

נורוק בא מרקע דתי. מצד אמו, היו לו קשרי משפחה עם רבנים בולטים. אביו ואחיו שימשו ׳רבנים מטעם׳ תחת המשטר הצארי. נראה שלו וּלמשפחתו היו יחסים טובים עם השלטונות. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, והחזית התקרבה אל ריגה, חלק ניכר של יהודי האיזור גורשו אל תוך רוסיה.  לנורוק הרוסים הציעו להישאר, ולשמש צנזור בשירותם.

הוא העדיף גירוש, ובילה את המלחמה בפטרוגרד (=פטרבורג) ובמוסקבה, בסיוע לִפליטי מלחמה יהודיים. סביר להניח שהוא היה נשאר ברוסיה, אילמלא פרצה המהפכה הבולשביקית, שאסרה עד מהרה על פעילות יהודית עצמאית. 

נורוק שב אפוא לריגה בזמן שהמדינה הלטבית החדשה התחילה להתארגן. העסקן הציבורי מצא את מקומו בפוליטיקה הפרלמנטרית המסובכת והרעשנית של המדינה הבלטית הקטנה. הוא גם הוסיף לדאוג ליהודים. אפשר שלנורוק אנחנו חייבים את תיאטרון הבימה, שהוא מילא תפקיד מפתח בהוצאתו ממוסקבה וּבהבאתו לריגה, לאחר שהבולשביקים השלימו את השתלטותם על רוסיה. ריגה היתה קרש הקפיצה של ׳הבימה׳ לארץ ישראל.

מרדכי נורוק, ששיבה ראשונה זרקה בזקנו, נראה כאן במזנון הכנסת, סליחה, הסאיימה, בריגה, באמצע שנות ה-20. הוא שני משמאל בשולחן השמאלי ביותר

לטביה 1925, או ישראל 2021?

לטביה נולדה על חורבות האימפריה הרוסית. במשך שנתיים התחוללו מלחמות על אדמתה, וּמשטרים נכנסו ויצאו. שתי אימפריות, הרוסית והגרמנית, חשבו שאין לה סיבה להתקיים. הצלחתה להתחמק מאחיזתן היתה תוצאה של צירוף נסיבות נדיר: התמוטטות האימפריות כמעט בעת וּבעונה אחת. ההצלחה הזו היתה רופפת מלכתחילה, כמעט מנוגדת לשכל הישר. לטביה היתה זקוקה לשיעורים ניכרים של רצון טוב, מצד זרים וּמקומיים. הצורך הזה השפיע על כיווּניה הפוליטיים, כולל הצורך לפייס את מיעוטיה, שהיו להם בעלי ברית חזקים מחוץ לגבולותיה.

החוקה, שלטביה תפרה לעצמה, היתה דמוקרטית לִמהדרין. היא העניקה ייצוג יחסי לכל המשתתפים. התוצאה, הידועה יפה לישראלים, היתה חוסר יציבות כרונית. ממשלות התקשו למצוא רוב פרלמנטרי. הן היו זקוקות ללשונות-מאזניים. המיעוטים התאימו.

אם ישראלים נתקפים אסוציאציות, אין זה אלא מפני שהמִבנה המפלגתי של ישראל, ושל התנועה הציונית לפניו, שאל בנדיבות מן הדגמים הפוליטיים והאלקטורליים של מזרח אירופה. במידה לא מעטה, ישראל היא בִּתָן הפוליטית של פולין ושל המדינות הבלטיות. מרדכי נורוק עצמו יהיה יום אחד מן המוציאים והמביאים בתהליכים של הקמת קואליציות במדינת ישראל. את נסיונו הוא רכש בסאיימה של לטביה.

בין 1920 ל-1926 היו בלטביה תשע ממשלות. אף אחת מהן לא כיהנה יותר משנה אחת. אחדות כיהנו רק חצי שנה. עניין רגיל היה שבכל קואליציה ישבו חמש או שש מפלגות, או רסיסי מפלגות. 

הסוציאל דמוקרטים אמנם ניצחו בבחירות של 1925, אבל היו רחוקים כדי 19 מושבים מרוב מוחלט. מה מעניין לקרוא, שאף כי למפלגה העיקרית של השמאל היו 32 מושבים, את הממשלה הקימה השניה בגודלה, הימנית, עם 16 מושבים; 1925 בלטביה, לא 2021 בישראל.

הקואליציה הזו החזיקה מעמד ארבעה חודשים וחצי. תחתיה קמה עוד קואליציה ימנית. היא נפלה כעבור שלושה חודשים. ב-9 בדצמבר 1926, סוכנות הידיעות היהודית JTA דיווחה, ש״את תבוסת הממשלה גרמו קולות הצירים היהודים״. ומדוע החליטו היהודים להצביע נגד הממשלה? הבה נצבוט את עצמנו לפני שנאזין לתשובה.

הם הצביעו נגדה בגלל סירובה לחוקק חוק אזרחות, שיאפשר ליהודים חסרי נתינוּת, המתגוררים על אדמת לטביה, להתאזרח בה בשוויון מלא. בהיעדר חוק כזה, דיווחה הסוכנות, ״אלפים רבים של יהודים המתגוררים בלטביה תקועים במצב של ׳אנשים ללא ארץ׳״. 

׳הצפירה׳, 15 בדצמבר 1925

הרב מגיש את עץ חג המולד

זו היתה כמעט ללא ספק הפעם הראשונה בהיסטוריה, אולי הפעם היחידה, שבה צירי פרלמנט של המיעוט היהודי הפילו ממשלה בארץ מגוריהם. נראה שרוב הלטבים משכו בכתפיהם. ממשלות קמו ונפלו בתכיפות כזאת, שעוד נפילה אחת לא עשתה רושם מופרז על המתבוננים.

אף על פי כן, המהלך הבא לא היה מובן מאליו. נשיא לטביה, יאניס צ׳אקסטה (Jānis Čakste), הגיב באופן פרגמטי לחלוטין: הם הפילו, שהם יקימו. ב-14 בדצמבר דיווחה JTA שצ׳אקסטה הטיל על הרב מרדכי נוּרוֹק להקים ממשלה חדשה. ״זו הפעם הראשונה שבן מיעוטים מוזמן להקים ממשלה באחת המדינות הבלטיות״, מסרה הסוכנות בלשון המעטה לא מוּבנת. אפשר לחשוב על אִפיוּן קצת יותר דרמטי של הראשוניוּת הזו, כמו ״היהודי הראשון״, או ״הרב הראשון זה 900 שנה״, או משהו כזה. 

אף כי תאריך הידיעה היה 14 בדצמבר, ההזמנה לנורוק יצאה עוד קודם. צילום נמוך-רזולוציה בעיתון לטבי ב-13 בדצמבר מראה קבוצת אנשים, שישראלים היו מכנים ״צוותי המשא-ומתן הקואליציוני״: הרב נורוק, לצד הציר היהודי השמאלי מקס מתתיהו לזרסון, מסוּבּים בקצה הימני של שולחן ארוך עם צירי פרלמנט אחרים, כדי לדבר על הרכב הממשלה הבאה.

המשא-ומתן הקואליציוני של נורוק. הוא נראה, בקושי, שני משמאל. בקצה השמאלי נראה ציר פרלמנט יהודי שמאלי, מקס לזרסון. נראה שהשאר הם חברי סיעות של מיעוטים לאומיים, שנורוק ניסה לגייס את תמיכתם לממשלה השמאלית. הצילום הא מדצמבר 1926, והופיע בעיתון לטבי

קשה להגיד מה בדיוק היתה תגובתה של דעת הקהל בלטביה. אבל ברור למדי מה חשבו בקוטב הימני לאומני שלה. עיתון ימני קיצוני אחד, ששמו היה ׳לאטביס׳ (׳הלטבי׳), פירסם ב-19 בדצמבר קריקטורת ענק בראש עמודו הראשון, תחת הכותרת ״פגישת שבת [schabos במקור] של ממשלת נוּרוֹק״. לא רק הרב עצמו נראה שם, עטוף בטלית ובציצית, אלא מניין שלם של יהודים, חבושים בכיפות ענקיות, מתנועעים אגב תפילה, עיניהם נעוצות בסידוריהם, פמוטות מימין ומשמאל.

׳לאטביס׳, עיתון לאומני בריגה, הואיל לתאר את פגישת הקבינט של ״ממשלת נורוק״ (דצמבר 1926) כתפילת שבת של יהודים. אמנם בקבינט הזה לא היה אף יהודי אחד, אפלו לא נורוק עצמו, אבל מה זה משנה (דצמבר 1926)

הרב נורוק כסנטה קלאוס מגיש את ממשלתו תלויה על עץ חג המולד ל״אומה הריבונית״ של לטביה. קריקטורה בעיתון לטבי לאומני, ערב חג המולד של 1926

עיתון אחר המתין עד ערב חג המולד, 24 בדצמבר, כדי לצייר את הרב נוּרוֹק, הנראה יותר כמו מנהיג קוזאקי, מניף עץ חג מולד ענקי המקושט במאריונטות, זאת אומרת שרי הממשלה שהוא הקים ושאותם הוא עמד לכוון. ״סנטה קלאוס מגיש את עץ חג המולד לאומה הריבונית״, מלגלגת הקריקטורה (במקור לא ״סנטה קלאוס״, אלא ״זקן חג המולד״).

קריקטורה בעיתון שלישי הציגה את נוּרוֹק בבגדי נווד, עם תרמיל גדול על כתפיו, נמלך בדעתה של מגדת עתידות צוענית. היא גומרת עליו את ההלל. ״אדוני היקר״, היא אומרת לו,

הרב נורוק אצל מגדת-העתידות הצוענית בקריקטורה נואלת במיוחד בעתון לטבי, דצמבר 1926. היא מייעצת לו לזכור את ״הדרך לפלשתינה״

״קומתך כקומת הגיבור, קולך כקול העוגב. אתה בר מזל. נועדת לגדולות. ראשות הממשלה מתאימה לך להפליא״. ואז היא מוסיפה, ״האם אתה מכיר את הדרך לפלשתינה?״

לשון אחר, אדוני היקר, זו אינה ארצך. הישמר לך.

״ראשי היהודי החכם״

מעניין אגב ששני ראשי ממשלה קודמים של לטביה היו ממוצא יהודי, עם שמות יהודיים, אף כי בעצמם לא היו יהודים. אחד היה ״מאירוביץ׳״, השני היה ״סמואל״. אין זה מן הנמנע שעצם נוכחותם של בעלי שמות יהודיים בפסגת הכוח הקלה על הנשיא לזמן את נורוק. 

הנשיא עצמו היה וָתיק מאבק העצמאות, פרופסור למשפט בין לאומי, אינטלקטואל כבַד ראש שהיה קורא כל דוח דיפלומטי מנציגי ארצו בחו״ל. עד כמה שאנחנו מסוגלים לרדת לסוף דעתו של הנשיא (לרוע המזל הוא מת בדיוק שלושה חודשים אחר כך, ולא ניתנה לו ההזדמנות להעלות זכרונות), הוא אמנם התכוון להעמיד את נורוק בראש הממשלה, לא רק להשתמש בשירותי המרכבה שלו.

אבל נראה בעליל שהאפשרות הזו כלל לא עלתה על דעתו של נוּרוֹק. על אף תַאבונו הפוליטי, הוא זכר אֶל נכון מה קרה בפולין ב-1922 ל״נשיא של היהודים״. לא זו בלבד שנורוק לא התייצב בראש הממשלה שהקים, אלא שהוא אפילו לא צירף את עצמו אל הקבינט.

נורוק אומר לנשיא צ׳אקסטה, ״אפילו ראשי היהודי החכם״ לא הועיל. קריקטורה בעיתון לטבי, דצמבר 1926

קריקטורה אחת מתארת את נוּרוֹק עומד בלשכת הנשיא, ואומר לו, ״את המצב המסובך הזה לא יכולתי לפתור אפילו בראשי היהודי הֶחכם״. כל זה לא חסך מן הממשלה את התווית ׳ממשלת נורוק׳. אפשר למצוא בעיתוני לטביה של הימים ההם כותרות כמו ״הרב היהודי נוּרוֹק הקים את הממשלה השלישית״ (מאז הבחירות). כותרת מעין זו הופיעה גם בעיתונות היהודית בחו״ל.

המאורעות בלטביה עוררו את התעניינותו הדרמטית של זקן העיתונים היומיים בלשון העברית. שמו היה ׳הצפירה׳, והוא הופיע (מאז 1862) בוורשה. הכותרת הראשית של ׳הצפירה׳ על הצלחת נורוק לכונן ממשלה מופיעה בראש הרשימה הזו.

מאמר מערכת ב׳הצפירה׳, בחתימת י.ה. (קרוב לוודאי יוסף הפטמן, שהיה אז עורך העיתון), תחת הכותרת ״תפקידו של הרב נוּרוֹק״, היה בעיקרו אנליטי, אבל גם שיקף התרוממות רוח. (אנא שימו לב לשימוש-הלשון ׳ממלכות׳, או ׳ממלכה׳. בעברית העיתונאית של הזמן ההוא, גם באירופה וגם בארץ ישראל, ׳ממלכה׳ באה בהוראת ׳מדינה׳, ולא ציינה שיטת ממשל. נשיא המדינה היה אפוא ׳נשיא הממלכה׳):

״אנו עומדים לפני [ת]ופעה חשובה מאד, הראשונה בקורות ימיהן של הממלכות החדשות במזרח אירופה, שלידיו של בא-כח המיעוטים הלאומיים — ולידיו של י ה ו ד י, — נמסר תפקיד אחראי זה של יצירת ממשלה חדשה.

״אין להניח, כי במקרה הצלחתו של תפקיד זה יעמוד הרב נוּרוֹק בראש הממשלה הלטבית. כפי שנראה מהידיעות האחרונות, אין הסיעה הזאת של המיעוטים הלאומיים מעוניינת כל עיקר בהשגת תיקי-מיניסטרים בממשלה החדשה, וגם עדיין לא הוכשרה הפסיכולוגיה העממית במדינות החדשות לתופעה כזאת, שיהא יהודי עומד בראש הממשלה. אבל עובדה זו בלבדה, שראש הממלכה יציע לפני המיעוטים ליצור את הממשלה, ראויה לשימת לב מיוחדת והיתה יכולה לשמש מופת גם לארצות אחרות הגובלות [ב]לטביה״.

בעל המאמר, שמקום מושבו הוא בירת פולין, מתקנא בגלוי ביהודי לטביה. בפולין (הוא כותב ׳פולניה׳), שבה חיו אז בערך שלושה מיליון יהודים, כמעט עשירית האוכלוסיה, התנהגותו של נשיא לטביה נחשבת ל״קוריוז״.

מאמר המערכת ב׳הצפירה׳, 15 בדצמבר 1926, על תפקידו ההיסטורי של הרב נורוק

כדאי לה לפולניה להתבונן למעשי שכנותיה, לפעמים. והל[ו]א עד כאן לא היתה כלל מבצבצת ההשערה, כי אפשר, בשעת משבר, [להיוועץ] עם יהודים, או — שומו שמים! — להציע תיק של מיניסטר ליהודי. במובן זה ריגא היא בעלת העזה יותר מוורשה״.

ב-21 שנותיה של הרפובליקה הפולנית השניה (כך היא מכוּנה), בין שתי מלחמות העולם, יהודים כיהנו בפרלמנטים שלה, במספרים פוחתים והולכים; אבל היהודים הראשונים הוזמנו לכהן בממשלתה רק לאחר נפילת פולין בידי הנאצים, ב-1939. זו היתה ממשלה גולה, תחילה בפאריס ואחר כך בלונדון.

׳הצפירה׳, 30 בדצמבר 1925

״ממשלת נורוק״ נכנסה לכהונתה ב-19 בדצמבר 1926. הנהיגה אותה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ועמד בראשה איש ששמו מרגיירס סקוּיֶנְיֶקְס (Marģers Skujenieks), עם רקורד דמוקרטי מרשים, אבל גם עם נטיות פופוליסטיות שעוררו לא פעם חשד של אנטישמיות, או לפחות חשד של נכוֹנוּת לנצל רגשות אנטישמיים אצל הבוחרים. הוא היה אחד מפוליטיקאים לטביים רבים שנרצחו בידי סטאלין ב-1941.

מרגיירס סקוּיֶנְקְס (Skujenieks), הסוציאל-דמוקרט שהתייצב בראש ״ממשלת נוּרוֹק״, בדצמבר 1926

הוויכוח במליאת הסאיימה על הצבעת האמון בממשלתו היה סוער וּמשוּפּע ברמזים אנטישמיים, דקים ועבים. ציר אחד של הימין האגררי, אדולף קְליוֶה (Klīve), אשר עמד אחר כך בראש הבנק המרכזי של לטביה, הכריז, ״לא לשווא הממשלה הזו ידועה כקבינט של נוּרוֹק״, ודחק בראש הממשלה החדש לגלות את ״החלק הסודי״ של הסכם הקואליציה, הכולל את ההבטחות לנורוק בשכר ״שירותיו בארגון הקבינט״. ציר אגררי אחר תיאר את הממשלה החדשה ״סוציאליסטית-יהודית״.

ציר של הימין הלאומני, ששמו היה ריינהרדס (Reinhards), הכריז כי נוּרוֹק הוא הסרסור לדבר עבירה, ״המתווך״, ״הסוכן״ של ראש הממשלה החדש. ״יהודי!״, עלתה קריאת ביניים מן המליאה. אבל מה מחירו של נוּרוֹק? הקשה ריינהרדס, והשיב, ״גבוה מאוד״. כה גבוה, שלא היה אפשר להזכירו בהסכם המפורש של הקואליציה, אלא

״היה צורך לכתוב אותו על פיסת נייר נפרדת, חתומה וּמבוּיֶלֶת; והיא חבויה עכשיו בכיסו של נוּרוֹק״.

אבל הוא, ריינהרדס ידע יפה את המחיר: חוק האזרחות. היהודים רצו בחוק הזה, כדי לאפשר את התאזרחותם של אלפים מבני עמם, שהמשטר הצארי גירש מלטביה במרוצת מלחמת העולם הראשונה, כאשר החוף הבלטי היה שדה מערכה בין רוסיה לגרמניה.

נוח מייזל, ציר פרלמנט יהודי מטעם מפלגת הבוּנד, השמאלית הרדיקלית, כינה את החוק הזה ״הבעיה הכרונית של הפוליטיקה הלטבית״ ו״שאלה מכאיבה. אין זו שאלה של מיעוט, אלא שאלה עקרונית וחוקתית של המדינה… בלתי מתקבל על הדעת הוא מצב עניינים שבו עשרות אלפים [החיים במדינה] אינם מורשים להיות אזרחיה״.

בעיני מתנגדי החוק, הוא היה אִיוּם על אופיה הדמוגרפי של המדינה. דווקא ראש ״ממשלת נוּרוֹק״, סקוּיֶנְיֶקְס הנ״ל, התבטא בחריפות מיוחדת נגד החוק, לפני שהתייצב בראש הממשלה. הוא טען, שהחוק יאזרח רבע מיליון לא-לטבים (היו אז בלטביה 1.8 מיליון בני אדם). זו היתה כנראה הגזמה ניכרת, שעוררה עליו את חמתם של צירים יהודיים, מן השמאל ומן הימין. היא הפכה את שותפותם של נורוק ושל סקוּיֶנְיֶקְס כמעט ללא-טבעית.

אכן, אפשר לסלוח לישראלים שימצאו את כל הטענות וטענות-הנגד האלה מוּכּרוֹת. הן היו יכולות להישמע בשינויים קלים גם במליאת הכנסת, בזמן מן הזמנים.

ב-21 שנות עצמאותה של לטביה, בין שתי מלחמות העולם, רק יהודי אחד כיהן בממשלתה, מייד לאחר העצמאות. שמו היה פאול מינץ, הוא היה מבקר המדינה הראשון, ואחר כך כיהן זמן קצר כסגן שר העבודה. הגירסה הלטבית של ויקיפדיה אומרת שהוא ״השתתף בייסוד לטביה״, והיה ״מאבות החוקה הלטבית״. אבל הוא סולק מן הממשלה ב-1921, כאשר היא הוכרזה ״נקיה ממיעוטים״.

ב-20 השנה הבאות הוא היה פרופסור למשפטים באוניברסיטת ריגה, עמד בראש ועדה שתיקנה את החוק הפלילי של לטביה והיה חבר בוועדה להאחדת החוק הפלילי הבין לאומי. הסובייטים, לאחר שפלשו ללטביה, ב-1940, גירשו את פרופ׳ מינץ למחנה כפייה בסיביר. הוא מת שם בסוף 1941. זה היה מקום גלותם וּמותם של לטבים בולטים רבים, שהסובייטים רצו להיפטר מהם, בהם שרי ממשלה וקציני צבא (אגב, פרופ׳ מינץ היה סבו של תנחום כהן-מינץ, כוכב העבר המהולל של הכדורסל הישראלי, שנולד בריגה, וּמשפחתו הצליחה להימלט בעור שיניה בהיותו בן חצי שנה).

ב-1930, ראש ממשלה לטבי, הפעם ממפלגת האיכרים הימנית, ניסה לצרף את הרב נוּרוֹק לקבינט שלו כשר ללא תיק. הווטו בא מצד לא צפוי: אגודת ישראל, שנציגה בסאיימה, מרדכי דוּבּין, לא החמיץ הזדמנות לנגח את נוּרוֹק.

שתדלן-על ששמו דוּבּין

מרדכי דובין. קריקטורה בעיתון לטבי, סביבות 1930

היחסים בין ׳המזרחי׳ של נוּרוֹק לאגודת ישראל של דובין הצטיינו במרירות וּבטינה אישית. הם שיקפו איבה עמוקה בין אורתודוקסים מודרניים לחרדים –- ובין ציונים לחרדים. האיבה היתה שזורה בגילויים מפליאים של קטנוניות.

׳דבר׳ דיווח בינואר 1927, למשל, כי שני רבנים ציוניים, נורוק ולוין, התכוונו לערוך אזכרה לאחד העם, שעתה זה מת, בבית הכנסת הגדול של ריגה. החרדים הטילו וטו. ״נימוקם – אפיקורסותו של אחד העם״.

כיוצא בזה, בקיץ 1938 אסר הרב הראשי של ריגה, ר׳ מנחם מנדל דובער ז״ק, על עריכת אזכרה להרצל. ׳הצופה׳, עיתונה של תנועת ׳המזרחי׳ בארץ ישראל, דיווח אז, כי ״בפעם הראשונה זה 33 שנה״ נאסר על יהודי ריגה להתייחד עם זכרו של מייסד הציונות.

הרב, שעמד בראש ישיבה, והיה שש שנים קודם מועמדה של העדה החרדית לרבנות הראשית בירושלים, תירץ את האיסור שלו במסורת יהודית, שאין עורכים אזכרה אלא בשנה הראשונה שלאחר המוות. כמובן, אזכרות להרצל נערכו שנה אחר שנה בין 1904 ל-1937. (הרב ז״ק נשאר עם צאן מרעיתו בריגה, ונרצח בשואה, כנראה בסוף 1941.)

מדוע אפוא אסר הרב על אזכרת הרצל? בעיקר מפני שהוא יכול. בלטביה היתה הפיכה צבאית ב-1934. את הדמוקרטיה הפגומה אך הפלורליסטית שלה החליפה דיקטטורה עם סממנים פשיסטיים. היא לא היתה אנטישמית בתור שכזאת. אדרבא, היא העדיפה יהודים חרדים על פני חילונים, או על פני אורתודוקסים מודרניים. היא מסרה את השליטה בחיי הקהילה היהודית לידי באי כוחו של המיעוט החרדי הקטן.

מרדכי דוּבּין היה הנשכר העיקרי. הוא נעשה המוציא-והמביא בקהילה היהודית, והיה שותפו הקרוב של הדיקטטור קרליס אוּלמניס. דוּבּין פיטר מאות מורים יהודיים, שהיו חשודים ב׳שמאלנות׳. אכן, מעט מאוד חדש תחת השמש, והקוראות מוזמנות, גם הקוראים, לנחש מה היה עושה מרדכי דוּבּין ברבע השני של המאה ה-21 במדינת ישראל, אילו רק יכול; וּמה היו עושים בני דמותו, וּבני אגודתו, אילו רק יכלו. ואפשר בהחלט שהם עוד יוכלו, יום אחד.

האיסורים מדאורייתא על האזכרות לאפיקורסים הציוניים היו כאין וכאפס, כמובן, לעומת נסיונו של דובין להשתלט על מערכת החינוך היהודית.

ככה ייעשה לאיש שהמלך חפץ ביקרו. הקריקטוריסט בעיתון היידי בריגה קצת הרחיק לכת, וּקצת שיבש את הפסוק המקראי. קרל אולמאניס (עדיין לא הדיקטטור הכול יכול, רק ראש ממשלה בדמוקרטיה פרלמנטרית לא יציבה) מוליך את סוסו של דובין

דובין היה גזור בצלמו הקלאסי של גביר יהודי, בעל בְּעַמָּיו, עשיר מופלג, המסור לקהילתו על פי דרכו. עושרו בא לו מִסַחַר עצים. הוא היה שתדלן-על, ששמו ותווי פניו היו ידועים יפה לאוכלוסיית לטביה. בעיתוני הזמן ההוא אפשר למצוא קריקטורות עסיסיות של דובין, המבטאות את כוחו ואת השפעתו. בניגוד לנוּרוֹק, הוא דיבר לטבית שוטפת, והופעותיו במליאת הפרלמנט היו וירטואוזיות. נאומיו נגד נורוק היו ארסיים, שזורים ברמזים על שחיתות ועל בגידה באינטרסים של היהודים.

בדיון לקראת הצבעת האמון ב״ממשלת נוּרוֹק״, לא זו בלבד שדובין התנגד בכל כוחו, אלא שהוא הכריז

״אם מר נוּרוֹק יתמוך במר סקוּיֶנְיֶקְס לראשות הממשלה, אני אינני בטוח שהעם היהודי יודה לו״.

מאמצי דובין לא עלו יפה. ״ממשלת נוּרוֹק״ קיבלה את אמון הבית, 52 לעומת 35. הופרכה מעיקרה תחזיתו, שהממשלה תתמוטט אם תנסה לאמץ חוק, שיאפשר לכל היהודים (ובני מיעוטים לאומיים אחרים) על אדמת לטביה להתאזרח כדת וכדין. החוק אוּמץ ששה חודשים אחר כך. השמאל והמיעוטים הצביעו בעד, בעלי בריתו של דובין בימין הצביעו נגד.

אחד ממנהיגי הימין, הציר הימני יוּראשֶבְסְקיס הכריז, כי החוק מנוגד ל״רצונו של רוב העם״, והבטיח להעמיד אותו למשאל-עם. דֵי חתימות נאספו כדי לערוך את המשאל, בדיוק שנה אחת לאחר הקמת הממשלה. אבל מאחר שרק רבע מבעלי זכות הבחירה טרחו להגיע לקלפיות, המשאל בוטל, והחוק נשאר בתוקפו. ימים אחדים אחר כך, אותו יוּראשֶבְסְקיס הוזמן להקים ממשלה חדשה. דובין נתן לה את ברכתו — ואת קולו.

מה מעניין, וגם אופייני למהלך הפוליטיקה הלטבית, שסקוּיֶנְיֶקְס, האיש שעמד בראש ״ממשלת נוּרוֹק״, ניסה ארבע שנים אחר כך, בהיותו באופוזיציה, להחליש במידה ניכרת את חוק האזרחות שהוא יזם ואימץ. הוא רצה להוסיף התנייה לשונית לאזרחות: המתאזרח חייב לשלוט בלשון הלטבית. זה היה אמצעי בדוק להכשלת התאזרחותם של אלפים.

הציר היהודי השמאלי מן הבּוּנד, מייזל, נזף בסקוּיֶנְיֶקְס באירוניה. שליטה בלטבית חשובה וּמועילה, הא אמר, אבל מוטב שסקוּיֶנְיֶקְס יַפנה את מִרצו לביעור הבערוּת, שהיא המכשול לשליטה באיזושהי לשון. שיעורי הבערות באזורים הכפריים של לטביה הגיעו עד 30%.

יוזמת סקוּיֶנְיֶקְס הוכשלה.

סטטיסטיקה מעניינת של הנהנים מחוק האזרחות מראה, כי בזכותו מספר האזרחים היהודיים בלטביה גדל ב-6.15%, שיעור צנוע (לעומת רוב המיעוטים הלאומיים האחרים).

ישראלי, אילו הזדמן למליאת הסאיימה בימים ההם היה משתומם על שיעורי הדמיון עם הכנסת, הן בנושאים הנידונים והן בטונים של הוויכוחים. מדינת הלאום הלטבית הקטנה התחבטה, וחזרה והתחבּטה, מה עליה לעשות כדי לכבד את זכויות מיעוטיה, וּמה עליה לסרב לעשות כדי להבטיח את בכורת הלאום במדינתו. ישראל במובן הזה היא תופעה של תחילת המאה ה-20. מאה שנה אחר כך היא מוּבנת לצופים בה הרבה, הרבה פחות

לא מצאתי שום ראיה שדוּבּין התחרט על התקפותיו, או הודה בטעותו. הוא הוסיף לצקת סרקזם על ראשיהם של כל בני הפלוגתא שלו, יהודים ולא-יהודים. והוא הוסיף וניסה לפגוע בכבודו של נורוק ובמעמדו הפוליטי.

״שם, משמאל, יש חופש, דמוקרטיה, אנושיוּת״

פליקס צֶלֶנְס (Fēlikss Cielēns), שר החוץ בממשלת השמאל שהקים נורוק, כתב לימים על דובין, כי בשעה שרוב נציגי המיעוטים בפרלמנט נטו להצטנע וּלהנמיך פרופיל, ״הציר היהודי דובין, שדיבר רוסית ללטבים [בפרלמנט הזמני הראשון לאחר העצמאות], מדבר עכשיו רק לטבית, בחיוך של נאמנות״. אפשר רק לנחש את שיעורי האירוניה, שנטפו מן החיווי הזה.

לרוע המזל, נורוק לא כתב את זכרונותיו, ולא נמצא לו ביוגרף, מוסמך או לא-מוסמך. זו כשלעצמה אבדה גדולה להיסטוריוגרפיה היהודית של המאה ה-20. אבל הוא כתב הקדמה מפורטת לספר הזיכרון של יהדות לטביה, שהופיע ב-1952.

הוא סיפר שם, כי בימי עצמאותה הראשונים של לטביה היתה יוזמה לכונן סיעה משותפת של כל נציגי המיעוטים הלאומיים. אחד מהם היה ארכיבישוף של הכנסיה הרוסית האורתודוקסית, ששמו יוהן פּוֹמֶר, ״שונא ישראל מובהק […] אני לא ראיתי אפשרות להסב עמו על שולחן אחד״.

כך קמה ״סיעת מיעוטים דמוקרטית״, שהיו בה שלושה רוסים, שני פולנים ושני יהודים. אלה האחרונים היו נורוק עצמו ולזרסון המוזכר למעלה, איש ׳צעירי ציון׳, שהיתה קבוצה ציונית שמאלית ודמוקרטית. נורוק נבחר לעמוד בראש סיעת המיעוטים הדמוקרטית. הוא מעיר ביובש: ״שני יהודים מ׳אגודת ישראל׳ הצטרפו לצערי אל אנשי הימין״. הוא אינו נוקב בשמותיהם, אבל ברור בהחלט שהוא מתכוון למרדכי דובין ולראובן ויטנברג.

נורוק אינו מרחיב את הדיבור על יחסיו עם דובין בהקדמה הזו. אבל על תפקידו בהרכבת הממשלה הסוציאל-דמוקרטית בדצמבר 1926 הוא כותב:

״בשנת 1926, כאשר סייענו להפלת הממשלה הימנית […] הטיל עליי ידידי נשיא המדינה צַ׳קְסְטֶה להרכיב ממשלה. זו היתה הממשלה השמאלית הראשונה והאחרונה, שבה השתתף המשורר העממי הגדול והסוציאליסט רייניס כמיניסטר החינוך״.

אהדתו הגלויה של נורוק לשמאל הדמוקרטי לא הוטלה בספק, אף כי הוא עצמו לא היה איש שמאל. ב-1928 התחוללה התנגשות גלויה בינו לדובין במליאת הסאיימה. דובין תקף את נורוק בלשון אישית פוגעת, והטיל ספק במניעיו ואפילו ביושרו האישי. חמתו של דובין יצאה על תמיכתו של נורוק בקואליציה שמאלית. נורוק השיב:

״הסוציאל-דמוקרטיה היא היסוד המוּסָד של הקואליציה השמאלית. היא אבן-הפינה של הדמוקרטיה שלנו ושל חרותנו״.

על סירובו לשתף פעולה עם הימין בסיעת המיעוטים אמר נורוק:

״מר דובין מכוּבָּדי, אין אתה יכול ואין אתה רוצה להבין ללבי. אנחנו מדברים בלשונות שונות. אינני יכול לשבת ליד שולחן אחד עם אנשים, הדורסים ברגליהם את כבודנו הלאומי ואת ערך האדם שבנו, המשליכים גושי-בוץ על כל היקר והקדוש לנו, המטיחים הכרזות איבה נגד היהודים מעל הבמה הנעלה הזו… אין אני יכול למכור את הכבוד הלאומי, את הערך העצמי, את ההכרה העצמית ואת גאוותו הלאומית של עמי.

״אם כל הדבר הזה נראה בעיניכם כעניין של מיקח וּמִמכּר — שִלחו נא את ידיכם במסחר כאוות נפשכם. אבל אני מצדי איני רוצה במיקוח. רצוני הוא להשיב מלחמה שערה [….]

״ידוע לי שאני שוחה נגד הזרם, שהרי שולחיי הם הבורגנים, שעליהם הכול משתדלים להשפיע. אמנם לא כל היהודים יורדים לסוף דעתי, אבל אני את דעתי לא אשנה״.

[…]

״בצד הזה״, אמר נורוק, והחווה בידו שמאלה, ״יש חופש, דמוקרטיה, אנושיוּת, תבונה ותכנית, קו ברור, השקפת עולם ועתיד. ואילו שם״, הוא הורה ימינה, ״שנאת-אדם, זלילת יהודים, ריאקציה מובהקת, שנאת-מוות, דיכוי החופש, אנטישמיות גלויה ואפלה.

״העבר והעתיד של עמי, קיום לטביה, הקול הפנימי שבלבי וּמצפוני — כל אלה מתווים את דרכי. שוויון-זכויות גמור למיעוטים ומשטר ממלכתי חופשי יוכלו לקום רק מכוח הליכה משותפת צעד בצעד עם הדמוקרטיה״.

״אין תיק בשביל מר נורוק״

הפרוטוקולים של ישיבות הסאיימה כוללות עוד השתלחויות אישיות סרקסטיות של דובין נגד נורוק. אולי הקיצונית ביותר באה במארס 1931, ועסקה בניסיון לצרף את דובין אל הממשלה כשר ללא תיק.

״מר נורוק טען, שהממשלה הישנה, הבלתי-מיומנת, יצאה נגד המיעוטים ונגד היהודים. אכן! הממשלה הישנה לא היתה מיומנת, ואף זו הנוכחית לא תצלח. הנה שְאֵלתי: מה היו פני הדברים אילו מר נורוק היה מקבל תיק? מה אז? האם היינו אומרים שהממשלה מיומנת או לא-מיומנת? [״צחוק באולם״, לפי הפרוטוקול הרשמי]. הממשלה הלא-מיומנת הזו עצמה היתה טובה, כל עוד היה תיק ברשותו של מר נורוק; ואילו עתה, ממשלה זו, הנוכחית, שאין בה תיק בשביל מר נורוק, אינה שווה אף פרוטה אחת. אינה שווה פרוטה, משום שאינה מסַפּקת תיק לאדון נורוק!״

התרגומים של נאומי נורוק ודובין שאולים ממסה על ׳היהודים והפרלמנטריזם הלטבי׳, שכתב מתתיהו לזרסון, הציר היהודי השמאלי, שנוא נפשו האחר של דובין. המסה הופיעה בספר הזיכרון ליהדות לטביה, בשנת 1952. לזרסון כתב על דובין, איש חב״ד, מנהיג אגודת ישראל:

״נעיר ללא הגזמה, שמעולם לא הגיע עוד ציר יהודי בסאיימה לדרגה כזו של חילול השם״.

מה מעניין, שלאחר מות דובין, ב-1956, נורוק ספד לו בנדיבות רבה בעיתון תנועתו ׳הצופה׳, בישראל, תחת הכותרת ׳אחרי מיטתו של ידיד׳.

״ר׳ מרדכי דובין היה מידידיי וחבריי רבות בשנים. היינו חברים בסיים הלטבי הראשון, השני, השלישי, הרביעי, עד פיזורו במהפכה צבאית […] וכל השנים הללו לא זזה ידו מתוך ידי.

״למרות שהיו חילוקי דעות בינינו ביחס לגישתנו לעבודה הפוליטית והציבורית, אני רואה לעצמי חובה להדגיש שזו היתה מחלוקת לשם שמיים, ולא פגעה חלילה ביחסינו האישיים״.

אולי.

ואולי נורוק, כיאה לאיש מאמין, אימץ אל לבו את הדְרָש ׳אחרי מות קדושים אֱמוֹר׳.

״התקציב היהודי״ ו״התקציב הלטבי״

בניגוד לנורוק ולצירים יהודיים אחרים, נראה שדובין גילה עניין מוגבל בנושאים שלא היתה להם נגיעה ישירה לחיי היהודים. ב-1923 הוא נשא נאום חוצב להבות בסאיימה נגד התקציב השנתי. כולו היה מוקדש לתלונות על קיפוח יהודים: ביורוקרטיה קונסולרית, המונעת חזרה של פליטי מלחמה יהודיים, בייחוד מרוסיה; ביורוקרטיה של משרד הפנים, המסכלת התאזרחותם של יהודים; ביורוקרטיה משפטית, המכבידה על רכישת קרקעות בידי יהודים; אפליה במשרד החקלאות; הימנעות של משרד התחבורה מלפעול נגד תקריות אנטישמיות על רכבות.

ציר פרלמנט מן הימין הלאומני, שעלה לדוכן בעקבות דובין, לעג לו: ״אני מבקש את רשותו של הבית הנעלה הזה לחזור ולדון בתקציב המדינה הלטבי לאחר כל הדיון הזה ב׳תקציב היהודי׳״. העיתונות התענגה על האיפיון הזה. המלים ׳התקציב היהודי׳ חזרו והופיעו בה בימים הבאים. בעיני רבים, ההתרכזות בענייני קהילה ״צרים״ היתה ראָיָה שנציגי המיעוטים אינם מעוניינים להשתלב בפוליטיקה של ׳קח ותן׳. זו היתה הערה לא הוגנת. אבל נראה שהיא נפלה על קרקע פוריה. אנטישמיות לא היתה זרה ללטביה (אם כי הביטויים הקיצוניים ביותר שלה יצטרכו להמתין לכניסת הנאצים, ב-1941).

השפעתם, הממשית או המשוערת, של נוּרוֹק ושל דובין על מהלך הפוליטיקה של לטביה היתה עניין להתנגחויות תכופות במליאת הפרלמנט. כנגד ההאשמות של הימין על ״ממשלת נורוק״ נשמעו האשמות של השמאל על ״ממשלת דובין״. התווית הזו נענדה למשל לממשלתו של ארטורס אלברינגס, ב-1926, הקואליציה קצרת-הימים שקדמה ל״ממשלת נורוק״.

בוויכוח בסאיימה בדצמבר 1926, ציר פרלמנט סוציאל-דמוקרטי, ויליס הולצמניס, שר המשפטים לשעבר (נרצח בידי סטאלין, ב-1941), הכריז:

״אם עלינו לבחור בין נורוק לדובין, או אז לִבֵּנוּ עם נורוק, הנוטה אל הדמוקרטיה, ולא עם דובין, שהוא יד ימינו של אוּלמַניס״.

אולמניס היה מנהיג המפלגה האגררית הימנית, ראש ממשלה פעמים אחדות, שנאמנותו לדמוקרטיה היתה חשודה. בצדק, כפי שיוכיחו השנים הבאות.

ב-1929, לאחר ההתמוטטות בוול סטריט, שהתחילה את השפל הכלכלי הגדול, דובין נסע לארה״ב. אחת ממשימותיו היתה לנסות ולהסדיר הלוואת חרום ללטביה. קשה להאמין, אבל בדצמבר 1929 הוא הצליח להתקבל אצל הנשיא הרברט הוּבֶר בבית הלבן. לא ברור אם הובר עזר לו, אבל נראה שדובין אמנם השיג את ההלוואה המבוקשת.

מוטיב רגיל בקריקטורות בעיתוני היידיש של לטביה. דובין הוא ״מרדכי היושב בשער המלך״, או, במקרה הזה, ראש הממשלה. לרוע המזל, דלתו של ראש הממשלה מוגפת על סוגר ובריח. זה ראש הממלשה הסוציאל דמוקרטי, שדובין התנגד לבחירתו. תאריך הקריקטורה הוא 1932

מטבעות של שני לאטים בכיסו

דוּבּין היה איש מיוחד במינו. הוא ידע איך להשתמש בכוחו המוגבל. הוא היה מבוֹרך בדינמיוּת וּבעקשנוּת, שמוּתר להניח כי לא היו חלק טבעי של המזג הצפון-אירופי שסביבו.

עֵדויות מן הזמן ההוא, מצד צירי פרלמנט לטביים, מגַלוֹת מידה של התפעלות מטכניקות העבודה של דובין.

עד ראיה אחד, אלפרֶדְס בְּרֶזינְס, כתב עליו שנים הרבה אחר כך, כי אף שהוא היה ״מעורר לעג״ מפעם לפעם, אולי מפני שהתיישב עם קריקטורה עממית של יהודי, ״הוא היה ראוי לפחות לאהדה״. הא היה משתרך בִּרחובות ריגה עם מִשנֶהוּ שמעון ויטנברג, ציר הפרלמנט השני של אגודת ישראל, והם היו סרים למשרדי ממשלה כדי להשתדל לטובת היהודים.

״בכיסיו היה נושא אין סוף מטבעות של שני לאטים, שהוא היה מחלק בין הממתינים בתור, והוא היה משלם את מס הבולים בשבילם. הוא לא נרתע מפני לעגם של הביורוקרטים, ומעולם לא התלונן על שרירות לבם. דובין האמין, כי תלונות רק יעצימו את הבעיות בעתיד״.

דרגות התערבותו לטובת היהודים היו מדהימות מפעם לפעם את יעדיהם. הוא היה מופיע במשרדו של מפקד המחוז הצבאי של ריגה, ואומר לו באיזה קסרקטין עליו לשבץ את החיילים היהודיים. הוא היה רומז על קשריו בחלונות הגבוהים של השלטון. הוא כבר דיבר עם אולמניס, הוא היה אומר, ואם מבוקשו לא יינתן לו הוא יפנה אל מפקד הצבא, גיבור מלחמת העצמאות גנרל באלודיס, בכבודו ובעצמו.

פשוט קשה להאמין שפוליטיקאי יהודי במזרח אירופה של שנות ה-30 שפע שיעורים כאלה של ביטחון עצמי ושל תובענות. מארינה גרמאני (Germane), שכתבה עבודת דוקטורט באוניברסיטת גלזגו על התפתחות הרעיון הלאומי בלטביה, מתארת את דובין כ״ללא כל ספק, הנציג הטוב ביותר של ציבור בוחריו״.

״הוא היה יוצא מגדרו לעזור לכל יהודי באשר הוא. אוסף מסמכיו האישיים בארכיון ההיסטורי של לטביה כולל מאות מכתבים ביידיש, ברוסית, בגרמנית ובלטבית, מכל פינות לטביה, וגם מרוסיה, מגרמניה, מיוגוסלביה ומארצות נוספות. כל המכתבים הם בעיקרם קריאות נואשות לעזרה… למרבה הפליאה, לא זו בלבד שדובין מצא את הזמן ואת תעצומות הנפש לטפל בכל הפניות האלה, אלא שהיו לו די השפעה וקשרים כדי לעמוד במשימות״.

אידיאולוגיה לא עניינה אותו. היסטוריון של יהודי לטביה, מנדל בּוֹבֶּה, כתב על דובין, כי

״בעיקרון הוא תמך בקבוצות ימניות, בטענה שהשמאל — הסוציאל-דמוקרטים וכו׳ — יתמכו ביהודים ממילא על יסוד עקרונות מפלגותיהם; ומאחר שהיה צריך לעתים קרובות להשיג את עזרתן של קבוצות אנטישמיות, היה הכרח לתמוך בהן״.

קרליס אולמניס הופך לדיקטטור של לטביה. כאן הוא נושא נאום בעיר ליפאיה, 1934

מלחמת אגודת ישראל נגד העברית ונגד הציונות

שעתו הגדולה של דובין באה ב-1934, כאשר קרל אולמניס תפס את השלטון בכוח, הקים דיקטטורה, וּפיזר את כל המפלגות הפוליטיות. בזה הקיץ הקץ על הקריירה הפוליטית הלטבית של נורוק, אם כי הוא הספיק עוד לכהן במועצת העיר של ריגה. דובין, לעומת זאת, נעשה בן לילה יהודִי-הֶחָצֵר של אולמניס. הוא קיבל שליטה מלאה על הקהילה. הרודן הרעיף עליו גילויי ידידות פומביים.

ז. מיכאלי (מיכלסון) שימש מנהל בית הספר העברי לנערים בריגה מאז 1923. הוא פוּטר ב-1934, מפני שנמצא ״לא נאמן לרוחו של המשטר החדש״. הוא נזכר שנים אחר כך, ב-1971, כי ההפיכה של אולמניס קראה דרור למאווייו של דובין. ״לא זו בלבד שהוא תמך באולמניס, אלא שהוא השתמש במעמדו המיוחס, כדי לקדם את עניינה של חב״ד בחיי היהודים של לטביה על חשבון היהודים החילוניים והציונים״. יהודים ליברליים וחילוניים תמיד הסתייגו מקרבתו של דובין לימין, אבל התנהגותו לאחר כינון הדיקטטורה אישרה את חששותיהם, וּמילאה אותם מרירוּת, סיפר מיכאלי.

״עם הפיכת אולמניס [כתב מיכאלי בספר הזיכרון של יהדות לטביה] הקיץ הקץ על האוטונומיה התרבותית היהודית. אכן, בתי הספר העבריים הוסיפו להתקיים עד בוא הסובייטים ללטביה [ב-1940], אך הם נתרוקנו מכל תוכן לאומי וציוני. ההשגחה על בתי הספר נמסרה לידי נציגי ׳אגודת ישראל׳, ואלה, כנאמני המשטר החדש, דאגו לחיסולם של בתי הספר העבריים והחילוניים, אם על ידי סגירתם ואם על ידי צירופם המלאכותי לבתי-הספר של ׳אגודת ישראל׳״.

הנה כי כן, משני המרדכי של הפרלמנט הלטבי שחשקו בשער המלך, ידו של מרדכי דובין היתה על העליונה. אבל סיפור הצלחתו ממלא את הקורא הליברלי בן ימינו ברגשות מעורבים.

הוא מזכיר לנו את נסיבות הולדתה של אגודת ישראל ואת דרכי פעולתה. את מנוחתה של האגודה לא טרדו המשטרים הטוטליטריים של אירופה כשלעצמם, אלא כמובן כאשר הטוטליטריוּת התמזגה עם האנטישמיות. מאחר שבלטביה, הדיקטטור דחה אנטישמיות בתור שכזאת, אגודת ישראל המקומית אימצה אותו אל לבה, גם בשעה שחנק מחשבה חופשית, ושלח יריבים פוליטיים למחנה ריכוז (כולל הציר הבונדיסטי מייזל, המוזכר למעלה) .

יש בכל זה לקח מועיל וּמעורר מחשבות: גם כאשר חלק ניכר של היהודים, בייחוד באמריקה, העדיפו שוּתפוּת עם ליברלים, לא רק לטובת האינטרסים שלהם אלא גם לטובת זכויותיהם של מיעוטים אחרים, מספר לא מבוטל של יהודים התייצבו לצד דיקטטורות ברוטליות, או לפחות לא התייצבו נגדן

לא רק אגודת ישראל בלטביה חטאה בזה. חלק ניכר של יהודי איטליה התייצבו לצד מוסוליני, לפעמים במידה ניכרת של קנאוּת ושל עיוורון. חלק ניכר של היהודים בדרום אפריקה קיבלו את האפרטהייד, אם גם לא סמכו בהכרח את ידיהם על הֶגיונו המוסרי והתיאולוגי. אני זוכר את התחסדותו של שמעון פרס, כאשר ניסה להשתמט מדיון בברית הצבאית שכָּרַת עם משטר האפרטהייד. ״יהודים אינם יכולים לתמוך באפליה גזעית״, הוא נהג להגיד.

אבל יהודים יכולים גם יכולים, לא רק בארצם.

יום שואה, שקל ואגורה

סיפורנו מגיע כאן אל קיצו, אם כי סיפוריהם של שני המרדכי רחוקים מסיום. הפרק הטראגי של חייהם רק עמד להיפתח. ב-1941, הפולשים הסובייטיים גירשו אותם אל ירכתי המזרח הרחוק. חודשים אחדים אחר כך, הנאצים פלשו, והשמידו 85% מיהודי לטביה במהירות מסחררת, בעזרתם הנדיבה של משתפי פעולה מקומיים (כדבר הזה קרה גם בשתי המדינות הבלטיות האחרות, ליטא ואסטוניה). בין הנרצחים היו נְשֵיהם ויַלדיהם של נורוק ושל דובין.

דובין מעולם לא הצליח לצאת. הוא בילה את השנים הבאות בין גלות למאסר. לפי תיאור אחד, הסובייטים החזיקו אותו בתא כלא עם פושע מלחמה נאצי. בסוף שנות ה-40 נמתחה ביקורת בארץ על אגודת ישראל, שלא השתדלה די הצורך להוציא את דובין מארץ הגזרה. לא ברור מה עשתה חב״ד לטובת האיש, שעזר בחילוץ הרבי מלובאביץ׳ מן הכלא הסובייטי רבע מאה קודם. דובין מת ב-1956. שנים לאחר מותו הוקמה מצבה הולמת על קברו, בירכתי רוסיה (ביוגרפיה אוהדת שלו אפשר למצוא באתר חב״ד לצד ניגון הגעגועים המובא להלן).

מרדכי נוּרוֹק בילה את רוב ימי המלחמה בטשקנט, בעוני ובדוחק. ב-1944 הוא הגיע אל מוסקבה, והצטרף אל הכרזת שלושה-עשר רבנים, שהרעיפה דברי חנופה על הרודן סטאלין.

״מצוּוים אנו להתפלל לנצחון מַעַצְמות הברית, וּבראש וּבראשונה לנצחון שלם וסופי של הצבא האדום הנֶאֱזָר בִּגבורה בהנהלתו וּפיקודו של סטאלין, זה המלאך הגואל והקברניט הצופה למֵרָחוק של העם הסובייטי״.

הם לא ידעו שבעצם הימים ההם סטאלין המלאך הגואל עסק בחיסולם של עמים קטנים בצפון הקווקז. הם ידעו בהחלט על מחנות הכפיה שבהם נספו מיליונים. הם גם זכרו מה עולל המשטר הסובייטי, לאחר שכבש את המדינות הבלטיות ואת מזרח פולין, בשנים 1940-1939. אבל מה לנו כי נשפוט. אם חנוּפּה לסטאלין היתה כרטיס היציאה מארץ גזֵרה, מעטים מאיתנו לא היו חותמים עליה.

יחסיו עם ברית המועצות מאותו הזמן היו מורכבים. הוא נפגש ללא הרף עם דיפלומטים סובייטיים, והוא תיאר אחר כך את קשריו האישיים עם בוס קומוניסטי רב השפעה בליטא הסובייטית. בזמן המלחמה הקרה, קשרים כאלה חייבו אישור של מישהו בכיר מאוד במידרג הסובייטי. אל נכון, נורוק לא נחשב לאויב. אף על פי כן, בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק״י) תקף את נורוק לאחר שהשתתף בהקמת ארגון לטובת יציאת יהודים מברית המועצות. ׳קול העם׳ הוקיע אותו על ״כפִיוּת הטובה״ שלו כלפי המדינה הסובייטית, ש״הצילה אותו מציפורני הנאצים״.

אבל נורוק עמד בהסכמה לבבית עם אחד היעדים העיקריים של מדיניות החוץ הסובייטית בימים ההם: הבאשת ריחה של מערב גרמניה והתנגדות להתחמשותה. תכיפוּת הכרזותיו של נוּרוֹק נגד חימושה של גרמניה מחדש והטון הדרמטי שלהן הפכו אותו, מִדַעַת או מבלי דעת, לנכס תעמולה סובייטי. ׳קול העם׳ עצמו נהג לצטט אותו בִּדבֵקוּת. הכותרות שלהלן הן מדצמבר 1951

נורוק עלה לארץ ב-1946, הצטרף אל הפוליטיקה שלה, שימש חבר כנסת מטעם ׳המזרחי׳, לפני שהתמזגה עם ׳הפועל המזרחי׳ ושתיהן יצרו את המפד״ל. הוא כיהן במשך חודש וחצי שר הדואר בממשלת בן גוריון השלישית (1952). מינויו עורר חיוכים ספקניים. מנהיג הציונים הכלליים, פרץ ברנשטיין, שהצטרף אחר כך בעצמו לממשלה, הגביל את עצמו להערה המנומסת והמרומזת, ״לרב נורוק אני רוצה לאחל הצלחה רבה… באופן אישי אני חושב, שכולנו מעריכים אותו כציוני ותיק וכאיש מאוד אהוב על הציבור. בעניין ניהול הדואר נצטרך לתת לו אשראי״.

׳הארץ׳, 5 בנובמבר 1952: נורוק מצטרף לממשל בן גוריון. הוא נאלץ לצאת ממנה ששה שבועות אחר כך

בו בחודש שאדרת השר הוטלה על כתפי נורוק, נשיא המדינה הראשון חיים וייצמן הלך לעולמו. תנועת ׳המזרחי׳ החליטה אפוא להציג את מועמדות נורוק לכהונת הנשיא. הוא אמנם הפסיד, אבל מספר מכובד של חברי כנסת הצביעו בעדו, 40. יצחק בן צבי נבחר.

נורוק הסתבך אחר כך בשערוריית שלמונים, ונחשד בעדות שקר במשפט עמיתו מתנועת ׳המזרחי׳, סגן שר הסעד, חבר הכנסת שלמה רוזנברג (לימים בן-מאיר). שמו של נורוק נכרך במשפט הזה שבועות ארוכים, ולא הועיל למוניטין שלו. אבל הוא נחלץ בשלום.

הוא השאיר שתי ירושות מעניינות: את יום הזיכרון לשואה, שהוא יזם עוד ב-1951; ואת ההצעה להחליף את שם המטבע הישראלי מלירה לשקל, שהוא הקדים והציע ב-1958, 20 שנה ויותר לפני שהחילופים התרחשו. הוא גם הציע ׳אגורה׳ במקום ׳פרוטה׳.

ששה במארס 1958

נסיון המלחמה והשואה שינה את נוּרוֹק. איך לא. הוא היה מן המתנגדים החריפים ליחסים בין ישראל לגרמניה. זה מובן בהתחשב בטרגדיה של משפחתו ושל קהילתו.

אבל ב-1959 הוא נסע לדרום אפריקה, וגמר את ההלל על משטר האפליה הגזעית שלה, שמנהיגיו תמכו בגלוי בנאצים בימי המלחמה.

מזעזע לקרוא על פגישתו הלבבית עם ראש הממשלה פֶרְווּרְד (Verwoerd), הוֹגֵה האפרטהייד, שהודה באמצע שנות ה-30, כי מפלגתו שואבת את השראתה מן ״המאורעות בגרמניה״, והכריז כי בדרום אפריקה יש ״בעיה יהודית״; ועם שר החוץ של דרום אפריקה בימים ההם, אריק לוּב (Louw), שקרא ב-1935 לחוקק חוקי נירנברג נגד היהודים בדרום אפריקה, מפני ששום אדם ממוצא יהודי מלא או חלקי ״אינו ניתן לטמיעה״. לוב גם קרא לבנו Izan, היפוך אותיות של Nazi.

באוזני פרוורד, נורוק דיבר בשבח הדמוקרטיה של דרום אפריקה. כך ממש. דיווח בעיתון תנועתו, ׳הצופה׳, במאי 1959, מסר שבאוזני אדריכל האפרטהייד נורוק הטעים את ״שיתוף הגורל לשני העמים״, זאת אומרת היהודים והאפריקנרים. ״בשתי המדינות רווחת שאיפה עזה לחופש, לעצמאות-אמת וריבונות. שתיהן דמוקרטיות ולהן משטר פרלמנטרי תקין״. הוא אפילו הביע תמיכה באפריקנרים במלחמת הבורים נגד הבריטים, 60 שנה קודם.

נוּרוֹק נסע לדרום אפריקה, כדי לחנוך אנדרטה לשואה ביוהנסבורג. קשה להבין איך לא נעלמה ממנו האירוניה. אולי נציגי ׳המזרחי׳ בדרום אפריקה הטעו אותו. אולי הנציגות הישראלית לא תדרכה אותו כראוי. אולי לא היה איכפת לו.

שנתיים לאחר פגישתו עם נוּרוֹק, שר החוץ לוב הנ״ל ניסה לתקוע טריז בין יהודי דרום אפריקה לישראל. קשה להאמין, אבל בימים ההם ישראל התייצבה נגד משטר האפרטהייד בעצרת האו״ם. שר החוץ הפרו-נאצי הזהיר את היהודים, במשתמע, מפני התוצאות של חוסר נאמנותם למשטר. אינני יודע אם נורוק הזקן והחולה שמע את האיומים על היהודים הבוקעים מפרטוריה, או התעניין בהם.

עוד ב-1946, נוּרוֹק ראה צורך לפרסם מאמר בשבח מוסוליני, לזכר הימים שבהם הרודן הפשיסטי ״היטיב עם היהודים״. נראה שהמאמר הזה הופיע בעיתון יהודי בארה״ב, אבל ׳המשקיף׳, בטאון המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל, חזר ופִרסם אותו, כנראה במידה של הסכמה. במאמר הזה, נוּרוֹק הטיל על בריטניה את האחריות ליציאת מוסוליני ל״תרבות רעה״, מפני שסירבה לסמוך את ידיה על הפלישה האיטלקית לחבש, ב-1935. נורוק אפילו טען, שעל היהודים רובצת אחריות, מפני ש״כל יהודי העולם עמדו לצד חבש״. מה זה נכנס בו.

פעם אחר פעם, נוּרוֹק דיבר על הצורך בכינון ״ממשלה מקיר לקיר״ בישראל, ב״שביתת נשק פוליטית״, ב״ממשלת הצלה״, ב״משטר חֵרום״. הוא עשה כן במשך שנים, באותו התוקף וּבאותה ההתרגשות. קריאותיו לא היו קשורות במאורעות קונקרטיים. אין מנוס מלהניח, שהן שיקפו אי-אמון במערכת הרב-מפלגתית בתור שכזאת. הוא הציע להעניק את סמכויות החרום המלאות האלה לדויד בן גוריון. אולי מבלי מֵשים דבק בנורוק משהו מן הדיקטטור הלטבי קרליס אולמניס, ששם קץ לשטויות הפרלמנטריות ב-1934, וּמשל ביד ברזל במשך שש שנים, עד שבא סטאלין, עד שבא היטלר.

הרב מרדכי נוּרוֹק היה איש מורכב ורב סתירות, ועל אף הגינוי המשתמע להתנהגותו בשנות חייו האחרונות אינני מציע לשפוט אותו. הוא עמד בצומת דרכים יוצא מגדר הרגיל, בזמן שהעולם הישן פשט צורה, והתחיל ללבוש צורה חדשה, כאשר לאיש לא היה מושג מה תניב המוטאציה. הוא ייצג את התקוות הרמות ביותר של יהודי זמנו, בעצם של אירופה כולה, לפני מאה שנה; הוא ראה את התקוות נכזבות במלואן, ואחר כך מתחדשות. 

תשעים-ושתיים שנה לאחר שנשיא לטביה הטיל על הרב מרדכי נוּרוֹק להקים ממשלה חדשה, הפרלמנט של לטביה העצמאית בחר באגילס לְֶוויטְס, בנו של מהנדס יהודי מריגה, לנשיא הרפובליקה. קשה להגיד שהמעגל נסגר, מפני שלוויטס אינו חושב את עצמו ליהודי, אלא לפטריוט לטבי לאומי, שלא לומר לאומני. אבל נוּרוֹק היה כנראה מחייך חיוך קטן וּמיוּסר מגומחת קברו.

סוף 1952: האחים שמיר, שני מעצבים גראפיים מהוללים מריגה, מגישים מנחה לשר הדואר החדש, מרדכי נורוק. האחים שמיר עיצבו את סמל המדינה, ועוד ידה של משפחתם נטויה

אני אסיר תודה למנהל המוזיאון היהודי בריגה, איליה לנסקי, על הזמן שהואיל להקדיש ועל הצילומים שהואיל להמציא לי מלטביה של שנות ה-20 וה-30 

שלמי תודה ליעקב לופט, היסטוריון ומדריך נסיעות בירושלים, יליד לטביה, שידו לו רב בחקר לטביה ומזרח אירופה כולה, על חוכמתו ועל ידיעותיו. אפשר להתוודע אל המסעות שהוא מארגן בעקבות ההיסטוריה בעמוד הפייסבוק שלו.

תודה גם להיסטוריון הלטביאמריקאי Aldis Purs, מאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, על עצותיו המחכימות

הפקתי תועלת רבה מעבודת הדוקטורט של Marina Germane מאוניברסיטת גלזגו על התפתחות הרעיון הלאומי הלטבי. מן העבודה הזו נטולים רוב הציטוטים מן הדיונים בפרלמנט הלטבי בשנות ה-20 וה-30

נעזרתי גם בספר הזיכרון של יהדות לטביה, שהופיע בישראל ב-1954. לרקע על שאלת המיעוטים הלאומיים באירופה בין שתי מלחמות העולם נעזרתי במספר ניכר של ספרים ושל מאמרים, שאולי עוד יגיע זמן פירוטם

אני מפנה את המתעניינים אל הארכיון המרהיב של העיתונות היהודית והעברית בספריה הלאומית. הגולשות מוזהרות, גם הגולשים, מפני הסכנה שלאחר כניסה ראשונה הן לא ירצו לצאת 

אשמח להשיב על כל שאלה ביבליוגרפיתוגם כמובן לקבל תיקונים. הרשימה הזו, שגירסה מקוצרת שלה הופיעה בגליון ראש השנה של ׳גלובס׳, לא נחתמה. אני מקווה שהיא תשתפר ותלך במהלך הזמן, גם בעזרת קוראותיי וקוראיי

Tags: , , , , , , , ,

6 Responses to “ממשלת מרדכי היהודי”

  1. אורי ו. הגיב:

    תודה רבה על המאמר מרחיב הדעת.

  2. יאיר דקל הגיב:

    אבי ז”ל היה יליד ריגה והגיע כחלוץ צעיר לארץ ב-1935. הוא לא סיפר לי דבר על ריגה ולטביה. מה שקראתי במאמר המצוין זה הוסיף לי הרבה מידע חשוב ומעניין. תודה.

    • יואב קרני הגיב:

      זכות היא לי לעורר את הזיכרון, בייחוד כאשר הוא נמחק כמעט מלכתחילה. מעניינת מאוד היא המידה שבה חלק מדור האבות והאמהות העדיפו לעבור בשתיקה על העולם הישן. זה מן האיפיונים של מהגרים בהרבה חֲבָרוֹת. בן כמה היה אביך כאשר עלה לארץ, אם מותר לי לשאול? האם הוא היה איש של דברים מעטים, או ששתיקתו בעניין הזה היתה יוצאת דופן?

      חבל אגב שנורוק עצמו לא טרח לכתוב זכרונות. אולי אנשים פשוט לא עשו את זה באותם הימים. יש פסקול של ראיון אתו ביוטיוב (רק קול). לא האזנתי לכולו בהקפדה גדולה, אבל התרשמתי שלא הוצגו לו שאלות על תפקידו בפוליטיקה הלטבית, והוא גם לא התנדב לספר. מדיווחים בעיתונות הישראלית עולה שהוא גילגל זכרונות, לפעמים באריכוּת, במאורעות פומביים, אבל איש לא רשם, לפי מיטב ידיעותיי.

  3. דני פ הגיב:

    מאמר מרתק, תודה. מעניין שהסובייטים הגלו את נורוק ודובין מלטביה וכך בעצם חייהם ניצלו. מדוע הם הוגלו בעצם? האם כל הפוליטיקאים הוגלו?

    מלחמות העולם פתרו בצורה כזאת או אחרת את רוב בעיות המיעוטים במזרח אירופה – אך לא את כולן. כ-10% מתושבי לטביה בימינו אינם אזרחים שכן לרוב הם דוברי רוסית שגרו בלטביה אבל אינם דוברי לטבית. אני מניח שלא היה עדיין נשיא לטביה ממוצא רוסי… באופן דומה, נשיא רומניה היום הוא בן המיעוט הגרמני אבל נשיא בן המיעוט ההונגרי יהווה בעייה.

    • Yoav Karny הגיב:

      כמעט כל הפוליטיקאים של ימי הרפובליקה הלטבית הראשונה (והליטאית, והאסטונית) הוגלו. הבולטים שבהם הוצאו להורג. כך אגב הגיע מנחם בגין לגולאג. היהודים שהוגלו למרכז אסיה ולסיביר סבלו עינויים ורדיפות, אבל נשארו בחיים. ההיגיון היה פשוט: לסלק את כל האליטות, יהודיות ולא-יהודיות.

      הרוב הגדול של הרוסים בלטביה הגיעו אליה לאחר הכיבוש הסובייטי. זה מקור האיבה. הם נתפסים כקולוניאליסטים, או צאצאי קולוניאליסטים. אגב, המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט הלטבי היא של דוברי הרוסית, או לפחות היתה בחלק מן הזמן מאז 1991. אבל היא רחוקה מאוד מרוב, ואין לה כל סיכוי להרכיב ממשלה, או אפילו להיכלל בה. הגיון לטביה הוא זה של מדינת לאום קלאסית, לא מדינת אזרחיה.

  4. אבי הגיב:

    היום קיים בלטביה מיעוט רוסי (כ- 25%) וגם היום הלטבים מתקשים להתמודד עם זה. למשל חוק האזרחות בלטביה דורש את ידיעת השפה, והדבר מקשה בכוונה על הרוסים (לפחות המבוגרים מביניהם) להתאזרח.

Leave a Reply