הדילמה של מיעוט לאומי: לשרת את הנצח, או את הרגע

מנצור עבאס אינו הראשון. ציבורים, שמצאו את עצמם במדינת-לאום-לא-להם מבלי שזזו אף מילימטר אחד, כבר התחבטו בשאלה, וּבדרך כלל לא מצאו את התשובה

 

הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו״ר מגור (במרכז), ציווה על אגודת ישראל לפרוש מן ״הרשימה היהודית המשותפת״ ולתמוך במשטר הפולני הקתולי ב-1927

אין צורך להתקנא במיעוטים לאומיים, בייחוד כאשר הם שייכים לרוב אזורי עוין; וּבייחוד כאשר הם עצמם נהנו ממעמד של רוב עד זה לא כבר.

התלבטויותיו הפומביות של מנצור עבאס היו יכולות לעורר אמפתיה מצד שורה של מיעוטים, שמצאו את עצמם במדינת-הלאום של מישהו אחר מבלי שזזו אף מילימטר אחד ממקומות מושבם. מישהו הזיז את הגבול הבין לאומי, אם מפני שחשב את הגבול החדש לצודק יותר, ואם מפני שהצדק לא מילא אצלו כל תפקיד.

אני מטעים כאן את האמפתיה. אפשר להבין ללבו של מישהו מבלי לקבל את ההיגיון של מעשיו, או את התוצאות של ציפיותיו. למען האמת, זה פחות או יותר מה שנבע מנאומו ה״היסטורי״ של עבאס אל יהודי ישראל. הוא הציע פשרה מעשית, לא ויתור על מאוויי הקבוצה שהוא מייצג. היהודים המאזינים לו חופשים להעריך את הפרגמטיות שלו, או לדחות אותה כעורמה טקטית.

הכבוד — והקיום

עצם המונח ״מיעוט לאומי״ הוא חדש למדי, וּבעצם לא התאזרח ביחסים הבין לאומיים אלא לפני מאה שנה, כאשר גבולות אירופה חזרו וסורטטו, קיסרויות רב לאומיות פוזרו, וקבוצות אתניות מצאו את עצמן במדינות-לאום לא-להן. אֲמָנוֹת להגנת מיעוטים נכפו הר כגיגית על מדינות הלאום החדשות. הלאומים הדומיננטיים גמרו אומר לקרוע את האמנוֹת לגזרים. מֵעֵבֶר לגבול, קבוצות לאומיות לא חדלו לרקום מזימות להחזיר את פזורותיהן הלא-טבעיות הביתה. 

ברֵרתם של המיעוטים-שלא-כדרך-הטבע היתה מכאיבה: מִצִיוּת לכללי המשחק שנאכפו עליהם השתמעה הסכמה למעמד של נחיתוּת; הפרת כללי המשחק התיישבה עם צורכי הנצח, אבל העמידה בספק את יכולתם לשָרֵת צרכים חומריים וקבוצתיים מיידיים. 

השאלה היתה אם לריב לשם הכבוד, או לשתף פעולה לשם הקיום. רוב המיעוטים פסחו על שתי הסעִפּים. מלחמת העולם השניה יישבה את ספקותיהם. היא חיסלה את המיעוטים הלאומיים (יהודים), או העבירה אותם אל רשות אחרת (אוקראינים), או איפשרה את גירושם ההמוני (גרמנים).

ספק אם התנהגות שונה של המיעוטים היתה משנה את מר גורלם. אבל מרכז/מזרח אירופה של הזמן ההוא היתה מעבדת ניסויים יוצאת מגדר הרגיל בשביל מיעוטים לאומיים באשר הם. יש כל כך הרבה מה ללמוד.

מחוספס, חסר טאקט, חסר חן

הטור הזה השתעשע במרוצת השנים בהשוואות בין המיעוט הערבי בישראל למיעוט היהודי בפולין. באמצע פברואר כתבנו כאן שלרע״ם יש בעצם ״סבתא פולנייה״, וּשמה אגודת ישראל. מה שקורה בארץ מאז הבחירות מחזק את תוקפה של האנלוגיה (שהיא בהכרח לא-מדויקת, ונוגעת לדמיון הדינמיקות, לא למקבילים עובדתיים).

גדולי התורה של אגודת ישראל בפולין התלבטו. הם נתנו תחילה את ידם ל׳רשימה משותפת׳ (כן, כך היא נקראה בעיתוני הזמן ההוא) של כל הפלגים היהודיים בפוליטיקה הפולנית. היהודים היו בערך 10% של האוכלוסיה. בזכות שיתוף הפעולה, מן השמאל הציוני הרדיקלי, עבור בימין הכלכלי וגמור בחרדים, היהודים הצליחו לזכות בייצוג הגדול ביותר באיזשהו פרלמנט באיזשהו מקום עד שקמה מדינת ישראל.

הייצוג היהודי המוגדל סינוור את הלאומנים הפולניים. הם יצקו קיתונות של שנאה לא-פרלמנטרית על ראשי הצירים והסנאטורים היהודיים. הם חשדו בלויאליות שלהם, וחשבו אותם לאיום על טוהר האומה הפולנית.

את הסיעה היהודית הגדולה בסֵיים, הבית התחתון של הפרלמנט הפולני, הנהיג יצחק גרינבוים, מי שנעשה אחר כך שר הפנים הראשון של מדינת ישראל. הוא חשב את פולין המודרנית לאנטישמית מן היסוד. הוא ראה את ייסורי היהודים, חזה בפוגרומים של מלחמת העצמאות הפולנית, האזין לזוהמה האנטישמית במליאת הפרלמנט, וגמר אומר להשיב מלחמה שערה. הוא היה מחוספס, חסר טאקט וחסר חן. 

כשהיהודים היו לשון מאזניים

אף כי היתה להם נציגות גדולה בפרלמנט, היהודים לא היו ׳לשון מאזניים׳, אלא פעם אחת וִיחידה, שהיתה גורלית מאוד. ב-1922 הם העניקו רוב למועמדותו של מדען ליברלי לכהונת נשיא הרפובליקה. הלאומנים כינו אותו מייד ׳הנשיא של היהודים׳, אולי כפי שהציונות הדתית היתה קוראת לנפתלי בנט אילו נעשה ראש הממשלה (׳של הערבים׳) בתמיכת המיעוט הלאומי השנוא.

׳הנשיא של היהודים׳ נרצח חמישה ימים לאחר השבעתו. הלאומנים גמרו אומר לצמצם את הייצוג היהודי. מאותו היום ואילך, מעמד היהודים בפולין הידרדר והלך.

הצלחתם האלקטורלית לא שירתה את צורכיהם החומריים של היהודים, שרובם היו עניים מרודים, או סמוכים אל עוני מרוד, וכל טלטלה כלכלית קלה איימה להטביעם.

ב-1927, גדולי התורה החליטו להוציא את אגודת ישראל מן הרשימה המשותפת. היא הצטרפה אל ׳הגוש הלא-פוליטי׳ שתמך במשטר. נציגי האגודה לא היו לשון מאזניים, אבל נוכחותם במחנה הממשלה העניקה להם טובות הנאה מינוריות. הם נשארו במחנה הזה עד שהטנקים הגרמניים הופיעו בוורשה, בספטמבר 1939.

ממי צריכים מנצור עבאס ואיימן עודה ללמוד? מיצחק גרינבוים, או מיצחק מאיר לוין (המנהיג הפרלמנטרי האחרון של האגודה בפולין)? האם הם צריכים לשתף פעולה עם המיעוט השמאלי-ליברלי מקרב הלאום הדומיננטי, או שהם צריכים לחתור לשותפות מעשית עם הרוב של הרוב?

אני מתקשה לחשוב על דילמה גדולה מזו בשביל באי כוחו של מיעוט, המתקשה לקבל את עצם מיעוּטיותוֹ. אני מניח שפיכחון מחייב בדיוק מה שעשה עבאס: פילג את נציגות עמו, כדי שהביצים הלאומיות יונחו ביותר מסל אחד. הכול חייבים בזהירות, יהודים וערבים. כבדהו וחשדהו הוא המוטו של כל מדינת לאום עתירת-מיעוטים, הלוא כן.

Tags: , , , , , , , , , , , , , , , ,

2 Responses to “הדילמה של מיעוט לאומי: לשרת את הנצח, או את הרגע”

  1. דני פ הגיב:

    רשימה מצויינת, תודה, ובהחלט מעוררת מחשבה. בעקבות רשימתך קראתי קצת בוויקיפדיה על הזירה הפוליטית בפולין בין המלחמות ואני רואה ש׳הגוש הלא-פוליטי, שאגו״י תמך בו היה דווקא תומכיו של המרשל פילסודסקי, קרי מה שאתה קורא לו ״המיעוט השמאלי-ליברלי מקרב הלאום הדומיננטי״ שאולי אינו מיעוט ואינו שמאלי ואינו ליברלי אבל לפחות החלק הפחות האנטישמי בציבוריות הפולנית דאז.

    • Yoav Karny הגיב:

      מחנה פילסודסקי בוודאי לא היה שמאלי או ליברלי, אף כי פילסודסקי עצמו בא מרקע סוציאליסטי מהפכני.

      כדבריך, מחנהו היה פחות אנטישמי מן הימין הלאומני. אילמלא היה, יהודים לא היו יכולים להצטרף אליו.

      אבל האגודה העדיפה אותו על פני ישיבה באופוזיציה עם שותפים יהודיים, שחלקם ניסו למצוא בעלי ברית בשמאל הפולני.

Leave a Reply for דני פ