אז של מי המפלגה הזו?

אמנות ההשתלטות מִבִּפנים: לחדור אל מפלגה מתונה, ולסחוב אותה הרחק שׂמאלה, או הרחק ימינה. זה מה שקורה למפלגות פוליטיות בארה״ב ובבריטניה. בישראל יש, אולי, ״אופציה קנדית״

״של מי המפלגה הזו?״ על שער ׳טיים׳, חמישה באוגוסט 2019

עמוד השער של השבועון ׳טיים׳ מציג השבוע כוורת של פרצופים פוליטיים. ג׳ו ביידן, ננסי פֶּלוֹסי, ברני סנדרס, אליזבת ווֹרן, קַמַאלה האריס – וגם אלכסנדריה אוקאסיו קוֹרְטֶס (AOC) ואילהאן עוֹמר ורשידה טלייב ואייאנה פרסלי. כולם שייכים נומינלית למפלגה הדמוקרטית. 

הכותרת ב׳טיים׳ שואלת, ״של מי המפלגה הזו?״, וּמוסיפה, ״התשובה תקבע את גורלו של טראמפ״.

ארבע האחרונות מייצגות את האגף הרדיקלי של המפלגה. הן מושכות בכל כוחן שמאלה. אחד מעוזריה של AOC הכריז זה לא כבר, שהמתונים במפלגה ״מסכּנים את שלום העולם״, לא פחות. 

בשעה שהזרם המרכזי במפלגה מנסה לפתח נוסחה להוצאת דונלד טראמפ מן הבית הלבן בעוד חמישה-עשר חודש, הרדיקליות אומרות שאין טעם להוציא אותו בלי נוסחה לתיקון העולם. הן ושותפיהן בזים למתינוּת ולמתונים. 

בעלי בריתן מתמודדים על כהונות פוליטיות בכל הדרגים. הם מנסים לחקות את המופת של AOC, שהיכתה ציר קונגרס ותיק ורב השפעה בבחירות המקדימות בשנה שעברה. נצחונה חישמל את השמאל. אילו היו עוד מאה כמותה בקונגרס, הן היו מובילות את המפלגה הדמוקרטית אל מקום שבו מעולם לא היתה, ובעצם לא רצתה להיות.

בקיצור: הן היו מסיימות את המפלגה הדמוקרטית בתור שכזאת — לא בהכרח בזכות תמיכת הרוב, אלא הודות להצלחתו של אקט חתרני. 

המפלגה הרפובליקאית כבר נפלה קורבן למה שקוראים בעולם העסקים ״השתלטוּת עוינת״. טראמפ נהג כאחד מ״ציידי התאגידים״ (corporate raiders). הוא אמנם לא קנה מניות מכל הבא ליד, אלא הביא אתו בעלי מניות חדשים: מצביעים בבחירות המקדימות של המפלגה, שלפחות חלקם לא חשבו את עצמם לרפובליקאים, ולפחות חלקם מעולם לא טרחו להצביע. תחת מנהיגוּת טראמפ, המפלגה ויתרה על תמיכתה בסחר חופשי ועל פרגמטיות יחסית בענייני הגירה. 

וִיהִי מה

בבריטניה, בוריס ג׳ונסון נעשה בחודש שעבר ראש הממשלה מתוקף העדפתם של 92,000 חברים רשומים במפלגה השמרנית, או בערך שתי עשיריות האחוז של בעלי זכות הבחירה.

חלק ניכר מחברי המפלגה הצטרפו רק בשנתיים האחרונות, במאמץ יזום להבטיח את פרישת בריטניה מן האיחוד האירופי. ואמנם ג׳ונסון מיהר להודיע, תיכף לבחירתו, כי הוא יעמוד על ׳ברֶקזיט׳ בסוף אוקטובר ויהי מה. רוב הבריטים אחוזים פחד מפני ה״מה״. 

קוֹרבּין והאדוּמים. מנהיג הלייבור מכריז, שהוא רוצה ״פוליטיקה מעודנת וחביבה יותר״ בשעה שפעיליו מנהלים מערכה לשלול את המנדט (deselect) ממועמדים לפרלמנט שאינם נאמנים די הצורך לקו הרעיוני השמאלי הרדיקלי. (קריקטורה ב׳סאנדיי אקספרס׳ השמרני, 24 ביולי 2016)

גם על מפלגת העבודה הבריטית השתלט מיעוט רדיקלי באמצעות הצטרפות מסיבית של חברים חדשים. ג׳רמי קוֹרבין הוא המנהיג השמאלי ביותר של המפלגה מאז התחילה להתחלק בשלטון, כמעט לפני מאה שנה. אף כי היתה תמיד מפלגת שמאל, היא עמדה בצד הסוציאל-דמוקרטי של המפה. קורבין וּמקורביו לעומת זאת הם מרקסיסטים, אולי לניניסטים; אנטי קפיטליסטים, אנטי-מערביים (וגם אנטי-ישראליים לתיאבון במפלגה עם מסורת ארוכה של אהדה לציונות). 

הם הצליחו לעשות משהו שקודמיהם הטרוצקיסטים ניסו לעשות בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה: להשתלט על המפלגה בשיטות חתרניות, מחוז-בחירה אחר מחוז-בחירה. המפלגה שילמה מחיר כבד על עוויתותיה הרדיקליות, ונשארה באופוזיציה 18 שנה רצופות, בין 1979 ל-1997. רק חזרתה אל המרכז חילצה אותה משם, והנחילה לה שלטון של 12 שנה.

הימין השמאלי ביותר

בישראל לא התרחשו חטיפות פוליטיות מן הסוג הזה, זאת אומרת חדירה חתרנית, כדי לתפוס את הפלטפורמה לטובת דגל אחר. היו כמובן מקרים של חברי מרכז, בשורה של מפלגות, שגייסו קולות כדי לשפר את סיכוייהם להגיע לכנסת. 

אם אינני טועה, ׳הליכודניקים החדשים׳, המודיעים על רצונם ״לקדם את האג׳נדה הליברלית-דמוקרטית בליכוד״, הם הנסיון הראשון בארץ ליזום הצטרפות רחבה אל מפלגה, כדי למַתֵן את מצעה. זה רעיון עם פוטנציאל מעניין, אבל אין קושי לנחש שלליכוד הקלאסי יש פילטרים, נוגדנים ופוליסות ביטוח.

לפי שעה לליכוד אין עניין להשתנות רעיונית. מפלגת העבודה לעומת זאת עושה ניסיון גלוי להינצל באמצעות פניה ימינה. אני מנסה להיזכר איפה עלה יפה משהו מן המין הזה. אולי בקנדה.

היא התמוטטה ב-1992, היא התאבדה ב-2003, היא קמה לתחיה ברֶה-פירמוּט ימני ב-2006. ״השמרנים חוזרים״, מודיע עתון בחבל אונטריו, קנדה, 24 בינואר 2006

שם, מפלגת מרכז-ימין עם נטיות פרוגרסיביות (כנראה הימנית-השמאלית ביותר באיזושהי דמוקרטיה מערבית), נחלה את הנצחון הגדול ביותר בתולדותיה ב-1984 (211 מ-282 מושבי הפרלמנט). תשע שנים אחר כך היא נחלה את התבוסה האיומה ביותר, כנראה, של איזושהי מפלגת שלטון דמוקרטית, וירדה לשני מושבים. בשני סיבובי הבחירות הבאים היא התאוששה טיפה, אבל רק טיפה, ולא הצליחה להגיע אפילו לעשירית ההישג של 1984. 

ב-2003 היא החליטה להתאבד. היא קפצה אל זרועותיה של מפלגת ימין לא-פרוגרסיבית (הכול יחסי, סוף סוף זו קנדה). האיחוד עלה יפה. שלוש שנים אחר כך, המפלגה המאוחדת (׳השמרנית׳) עלתה לשלטון, בהנהגת הימין-הימני, ונשארה בו תשע שנים. סקרי דעת קהל מראים, שיש לה סיכוי סביר לחזור לשלטון בבחירות העומדות להיערך לא יאוחר מאוקטובר. 

התחיה מפלגת העבודה היבשה הזו?

האם מפלגה החוזרת וּמוּבסת צריכה לחכות שהמציאוּת תשתנה, או שהיא עצמה צריכה להשתנות? מה רדיקלי צריך להיות השינוי? היש קו אדום, שחצייתו מביאה מפלגה היסטורית אל קיצה הטבעי? 

תשובה על השאלה מצריכה הגדרת כוונות.

האם היעד העיקרי של מפלגה פוליטית הוא להגיע לשלטון, או לפחות להישקל כחלופה לשלטון?

או אולי היעד הוא להשפיע על התהליך הפוליטי באמצעות נוכחות רעיונית וּמוּסרית?

המציאוּת הפוליטית חייבה את מפלגת העבודה בישראל לענות על השאלה הזו עכשיו, מפני שבהיעדר תשובה היא עמדה להיעלם אלקטורלית, או לאבד את הטעם בקיום נפרד. היא העדיפה קיום נפרד באמצעות הגדרה מחדש. ממפלגת מרכז-שמאל היא הופכת למפלגת מרכז-ימין. הבה נקרא לזה ״האופציה הקנדית״, אם גם מבלי דעת. קצת קשה להאמין שהתוצאה תהיה קנדית, אבל אולי רק מפני שאנחנו קטני-אמונה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. מסר לא יתפרסם בהיעדר כתובת אמתית.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

11 Responses to “אז של מי המפלגה הזו?”

  1. צור שפי הגיב:

    המאמר מעניין, אלא שאינני בטוח שהעבודה היא מקרה של מעבר מהמרכז-שמאל למרכז-ימין.

    מה שלהבנתי עמיר פרץ מנסה לעשות הוא למַתג את המפלגה בראש ובראשונה כנושאת הדגל החברתי (כשהקו בנושא זה הוא שמאלי מובהק), ולרדת למדרון אחורי בנושא הפלסטיני, מבלי לטשטש בראיונות את עמדותיו הידועות, שהן בפירוש שמאליות.

    החיבור עם אורלי לוי-אבקסיס שהיתה עם ליברמן איננו מצביע על מירכוז או היימנה של העבודה, שכן היא זכתה במוניטין שלה בשדה החברתי.

    • Yoav Karny הגיב:

      צור, אני מבין בהחלט את מה שאתה אומר, אבל נוטה לפירוש אחר: לא פירוש של כוונות עמיר פרץ, אלא פירוש ארוך-טווח של המהלך.

      אני אינני חושב שמפלגה היסטורית, אשר החזיקה בשלטון 35 שנה (בהפסקות), וּמנהיגיה החזיקו בתיקי החוץ והבטחון גם כאשר לא היתה השותפת העיקרית בקואליציה, יכולה להתנער מדיון בנושאי חוץ-וּבטחון מבלי להשפיע על דמותה ועל כיווּניה.

      מה שאתה מתאר כ״שׂמאלי מובהק״ בענייני חברה לאמִתו של דבר אינו שמאלי מובהק, אלא סוציאלי מובהק.

      בשנות ה-60, כאשר הליכוד בגילגולו הקודם (גח״ל) נכנס להסתדרות, הוא תמך בִּשׂכר מינימום גבוה מזה של השׂמאל. הנהיג אותו אז בהסתדרות דויד לוי. מנהיגי ההסתדרות תיארו את דעות גח״ל כ״דמגוגיה סוציאלית״.

      אין קושי למצוא עֲמָדוֹת כמו-שמאליות בימין פופוליסטי כמעט מאז ומעולם. ביסמרק העניק לגרמנים את הביטוח הסוציאלי (=לאומי) הראשון בתולדות המערב. היטלר (סליחה, אינני משווה) העניק לפועלי גרמניה חופשות שנתיות בתשלום.

      אם נסיון החיבור עם לוי-אבקסיס יעלה יפה (אני מקווה דווקא שיעלה), בהכרח מפלגת העבודה תיטה ימינה, מפני שסיעתה תיטה ימינה. גם אם חוץ-ובטחון אינו סימן-ההֶכּר של לוי-אבקסיס, תומכיה באים מן הסביבה הפוליטית של הליכוד. שם יהיה הפוטנציאל של העבודה בעתיד, ובכפוּף למידת הצלחתה הוא יגדל ויילך, ויתבסס ימינה מן המרכז.

      ראינו משהו מעין זה (שלא הזכרתי ברשימתי) בשוּתָפוּת בין תנועת החירות לציונים הכלליים בשנות ה-60. אלה האחרונים פשטו אז צורה, ונקראו ׳המפלגה הליברלית׳, אבל הם היו יוצאי חלציה המובהקים של תנועת מרכז מתונה, אשר ישבה בקואליציות עם מפלגות הפועלים, והסתייגה מן הימין הלאומני במשך שנים.

      השוּתפוּת של 1965 נועדה להיות ברית של שווים. זה היה שנתיים לפני ששת הימים, ועדיין לא עמדו על הפרק נושאי כיבוש וסיפוח והתנחלות.

      הליברלים בגח״ל עשו נסיון אחרון להיאחז במורשת המתונה שלהם ב-1970, כאשר רובם הצביעו נגד פרישה מממשלת הליכוד הלאומי (לרגל התנגדות תנועת החירות להסכמת ישראל לתכנית שלום אמריקאית, שנקראה על שם מזכיר המדינה דאז ויליאם רוג׳רז). אבל מאותו הזמן ואילך הם מצאו את עצמם בתוך מערבולת של פוליטיקה לאומנית, הפכו ללוויין של תנועת החירות, עד שנבלעו במֵעֵיהָ. אני איני חוזה מקבילה מדויקת כאן, בוודאי שלא. אני מדבר על דמיון של דינאמיקות.

      הצלחה של השותפות פרץ-אבקסיס תהפוך לדעתי את פרץ לדמות חולפת, ותעביר את המפלגה לידי הנהגה שתהיה לפחות אקטיביסטית בענייני חוץ ובטחון. הלא-מאושרים יוכלו למצוא מקלט באופוזיציה המוּסרית של מרצ, עם ויתור משתמע על תקווה ממשית של הגעה לשלטון, או אפילו השתתפות בו.

      • צור שפי הגיב:

        תודה על התייחסותך המפורטת והמכבדת וברשותך אגיב:

        אינני שותף לדעתך לפיה הצלחה של השותפות פרץ-אבקסיס תהפוך הראשון לדמות חולפת שתפַנֶה את מקומה להנהגה יותר אקטיביסטית (משמע נצית) בתחומי חוץ-ובטחון. אשמח לדעת על מה אתה מבסס אותה.

        אוסיף שאני נמנה על אלה הסבורים כי בנושא הסכסוך ישראלי-פלסטיני נמצא רוב גדול של הישראלים (כ-60-70 אחוז מהיהודים ורוב גדול יותר מקרב הלא-יהודים) על אותה משבצת בקירוב, לאמור – בהינתן התנאים הנכונים יש נכונות לראות מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית.

        אמת ידועה ולעוסה היא שדפוס ההצבעה איננו משקף זאת בגלל פוליטיקת הזהויות הדומיננטית בקרב מצביעי כל המפלגות. גם התפיסה שניתן לתמצת כ”אין פרטנר” תורמת למצב הקיים. אני מתנגד לתפיסה זו אבל חייב להודות ששכנינו הפלסטינים עשו לא מעט כדי לקַבֵּעַ אותה בדעת הקהל הישראלית.

        לוי-אבקסיס המחישה היטב את הסנטימנט הזה כאשר אמרה בראיון, שהנושא איננו רלבנטי כרגע אבל עקרונית היא תהיה מוכנה לקבל מדינה פלסטינית, כפי שהסכימו בעבר גם נתניהו (בנאום בר-אילן, ב-2010) וליברמן.

        הערה אישית לסיום: לטעמי יחסנו למפלגות פוליטיות צריך להיות קר ואינסטרומנטלי, ההפך הגמור מאהדה לקבוצת ספורט.

        בהתאם לכך הצבעתי בעבר למספר רב של מפלגות החל ממרצ ועד הליכוד (של בגין, לאחר השלום עם מצרים, לפני מלחמת לבנון הראשונה).

        דעותיי ואמונותיי הבסיסיות קרובות מאוד לאזור החיוג של מרצ, אבל זה שנים רבות היא חוטאת בהסתגרות הרסנית שתורמת לזיהוי הערכים החיוביים עם השבט האשכנזי השָׂבֵעַ, העשיר ובעל-זכויות-היתר (אני נמנה איתו).

        לכן, כך אני מקווה, אנשים עם רקורד חיובי מוּכח כפרץ, לוי-אבקסיס, שמואלי ועוד יצליחו לשבור את הזיהוי הזה.

        • גיא טרייבר הגיב:

          אינני יודע עם מי הצדק. אך חושב שגם האופציה שחלק ממי שחושבים עצמם לימנים מדינית יתמתנו בעקבות החיבור הזה אפשרית. כפי שנדמה לי שחלק מאותם האנשים (או הדור שמעליהם) נדד לתפיסה כלכלית ימנית לאורך זמן תחת ה”שהות” בימין

  2. ori הגיב:

    תחת מנהיגוּת טראמפ, המפלגה ויתרה על תמיכתה בסחר חופשי ועל פרגמטיות יחסית בענייני הגירה

    הויתור על הסחר החופשי והפרגמטיות בהגירה נועדו כדי להגן על עקרונות בסיסים שהם רפובליקאיים באופיים, להגן על ארצות הברית, על העוצמה הכלכלית והמדינית שלה ועל ה”לאומיות” . מדינות עולם השלישי עשו בסחר החופשי שימוש לא ראוי ויש להגיב.

    זה יותר הסגנון הדוחה של טראמפ שמטריד את מנהיגי הרפובליקאים מאשר העקרונות שהוא מציג שהם שמרניים. הרפובליקאים התחילו בשנים שעברו להחליק שמאלה בדעות, כיוון שהעריכו כי יש להתפשר כדי שלא לאבד את הסכוי לשלוט, והוא החזיר אותם ימינה, והראה שעדיין ניתן לנצח.

    אצל הדמוקרטים ההקצנה שלהם משנה לחלוטין את מצע המפלגה, וכשיעלו לשלטון הם ישנו לחלוטין את האופי של המדינה מקפיטליסטי לסוציאליסטי, אף כי ההיסטוריה הוכיחה שסוציאליזם לא עובד. אמריקה תהיה ישות אחרת.

    ׳הליכודניקים החדשים׳, היו גייס חמישי, לא רצון למתן. הם רצו להרוס מבפנים כמו סרטן.

    האם מפלגה החוזרת וּמוּבסת צריכה לחכות שהמציאוּת תשתנה, או שהיא עצמה צריכה להשתנות?

    מפלגה היא חברה כמו מקדונלדס, היא צריכה להתאים את עצמה למציאוּת המשתנה ולטעמים המשתנים. אם אתה רוצה למכור גזר ירוק, כי אלו העקרונות שלך, אתה יכול לשכנע אנשים שזה מה שטוב להם בתקווה שתשכנע מספיק כדי להתקיים או לסגור את העסק.

    • יואב קרני הגיב:

      מפלגה היא חברה כמו מקדונלדס […] אם אתה רוצה למכור גזר ירוק

      כן, קצת מאכזב להיתקל בסגנון הזה, המעתיק את שיחתנו אל מישורים לא-רציניים.

      הרפובליקאים התחילו בשנים שעברו להחליק שמאלה בדעות

      לא ידעתי. הם החליקו שמאלה, ואני לא שמתי לב. ׳מסיבת התה׳, אני מניח, היתה אקט ההשמאלה העיקרי, לצד הסירוב הנחרץ לשתף פעולה עם אובמה במשך שש שנים של רוב רפובליקאי לפחות באחד משני בתי הקונגרס. שמאלנים שכמותם.

      הויתור על הסחר החופשי והפרגמטיות בהגירה נועדו כדי להגן על עקרונות בסיסים שהם רפובליקאיים באופיים

      אחד משנינו חייב לרענן את ידיעותיו על המפלגה הרפובליקאית בארה״ב. לי היה הרושם שהרפובליקאים מניפים את הדגל של סחר חופשי מאז מלחמת העולם השניה. אם תקרא את מאמרי המערכת של ׳וול סטריט ג׳רנל׳, התומך בטראמפ בדרך כלל, תוכל לראות מה חושבים הוגי הדעות של הימין הרפובליקאי על מדיניות הסחר שלו. אבל, טעות לעולם חוזר.

      ׳הליכודניקים החדשים׳, היו גייס חמישי, לא רצון למתן. הם רצו להרוס מבפנים כמו סרטן.

      אני מציע לתועלת הציוויליוּת, שלא להשתמש באיפיונים כאלה כאן. אני חושב ששימוש בהם הורס חברה דמוקרטית מבפנים כמו סרטן. צא וּלמד מי בהיסטוריה אהבו דימויים כאלה.

      מקווה שאתה נשמר מפני הגאז המדמיע ברחובות הונג קונג.

  3. דני פ הגיב:

    ישראל, שנהוגה בה שיטת בחירות יחסית היא מקרה שונה בתכלית מארה״ב, בריטניה או קנדה שבהן יש שיטת בחירות אזורית. בארצות, שבהן יש שיטת בחירות אזורית יש למפלגות גדולות יתרון עצום על פני מפלגות קטנות.

    כיוון שמגוון הדעות בציבורים האלה אינו בהכרח פחות רחב מאשר במדינות אחרות, זה הופך את המפלגות למאוד הטרוגניות מבחינה אידאולוגית, ובאותה מפלגה חיים ביחד טוני בלייר וג׳רמי קורבין, או דונלד טראמפ וג׳ון מקיין.

    אילו שיטת הבחירות היתה יחסית אזי כבר מזמן מפלגות אלו היו מתפצלות ואגף אחד של המפלגה לא היה מרגיש כאילו הוא נאנק תחת שלטון עוין של פלג יריב. שני הפלגים היו מנסים להשיג את אמון הציבור בנפרד.

    זה מה שקרה אגב, בגרמניה, שבה בשנות ה-90 התפטר שר האוצר השמאלי לפונטיין מממשלת הקנצלר שרודר, חָבַר לקומוניסטים המזרח גרמניים לשעבר, ולקח איתו את האגף השמאלי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

    גם עלייתם של הירוקים בשנות ה-80 למפלגה משמעותית בגרמניה לא היתה מתאפשרת בשיטת בחירות אזורית כמו בריטניה (הירוקים מצטיירים כהצלה של המרכז-שמאל הגרמני לאחר שהסוציאל דמוקרטים חדלו להתנהג כמפלגה חפיצת שלטון).

    שמתי לב שאתה משתמש במילה ״חתרני״ (במובן הרע של המלה) כדי לתאר את השתלטות השוליים האידאולוגים, אף כי לא היה דבר סמוי בעלייתם של טראמפ וקורבין ,שזכו בנצחונות מרשימים בקרב ציבור רחב למדי.

    הם חשפו פערים רחבים למדי בין אליטות מפלגתיות, המחויבות לאג׳נדה ניאו-ליברלית מסוג כזה או אחר, לציבור המצביעים, פערים שיכולים לקרות במיוחד בשיטות בחירה אזוריות, שבהן חסמי הכניסה מפני מפלגות חדשות הם מאוד גבוהים.

    אני מניח שהיית רוצה שמפלגות עם אג׳נדה ניאו-ליברלית, מגָוֶן שמרני עד סוציאל דמוקרטי ורוד-חיוור, יאחזו ב-100% מהכוח הפוליטי. זה אמנם היה המצב בארצות עם שיטת בחירות אזורית מאז נפילת ברה״מ ועד המשבר הכלכלי של 2008 — אך לא לעולם חוסן. יש אנשים המרגישים שהסדר הניאו-ליברלי אינו משרת אותם, וזה באמת עצוב מכל מיני בחינות. גם להם, מה לעשות, יש זכות הצבעה, וכשיש יותר מדי אנשים כאלה, הם עלולים אפילו לנצח.

    אגב קנדה – מפלגת הרפורמה והמפלגה השמרנית-הפרוגרסיבית נתפסו כשתי מפלגות אחיות, והחיבור ביניהן נתפס כטבעי לחלוטין. התמוטטות השמרנים ב-93׳ נבעה בגלל התפרקות הקואליציה (לא פורמלית) של מאלרוני בין ימנים, בעיקר במערב קנדה (שעברו למפלגת הרפורמה) אנשי מרכז במזרח, וקוויבקים לאומנים-לייט, שהקימו מפלגה בדלנית בעקבות כשלון הניסיון להעניק לקוויבק מעמד מיוחד – כך שהאיחוד היה כינון מחדש של שני שלישים מהקואליציה של מאלרוני.

    כמובן שיטת הבחירות האזורית מענישה פיצול וּמעודדת איחוד, וכיוון שהשמרנים חתרו לשלטון, איחוד בין שתי המפלגות היה צעד מתבקש.

    לגבי ישראל, ההחלטה של פרץ נראית תמוהה למדי, במיוחד מבחינת האינטרס האישי. לוּ היה מתאחד עם מרצ היה יכול לעמוד בראש גוש משמעותי.

    אני לא חושב שאצביע לו, אבל בכל זאת אאחל לו הצלחה. אגב, אם יצטרף לממשלת נתניהו לא תהיה זו הפעם הראשונה שמפלגת העבודה מצטרפת כשותפה זוטרה תחת הליכוד.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, דני. מבלי להיכנס לדיון מעמיק מדיי בפוליטיקה הקנדית הלא-כל-כך-חשובה לענייננו, האיחוד בין שאריות המפלגה השמרנית הפרוגרסיבית לימין השמרני הביא אל קיצו עידן של ימין ליברלי בקנדה. אינני חושב שזה מוטל בספק. בוודאי שזה נעשה מפני שהעושים רצו בשלטון, אלא מה. שאריות הפרוגרסיבים לא רצו להפוך למרצ קנדית, מה גם שהמשבצת הזו תפוסה. אז הם זינקו אל חיקו של הימין.

      אמנם השתמשתי ב׳חתרנוּת׳, במובן של חתירה תחת יסודותיה של המפלגה. בלייבור, ההצטרפות המסיבית של חברים רדיקליים כדי להניף את קורבין על כתפיהם לא היתה אקט שקוּף. הא ראיה שאיש לא ציפה לנצחון קורבין. ההצטרפות נמשכה גם לאחר נצחונו, והעניקה לרדיקלים יתרון שאינו משקף את הדמוגרפיה של מצביעי הלייבור בציבור הרחב. בעיניי זה מעשה חתרני עם תוצאות חתרניות. אבל הבה לא נעסוק בסמנטיקה.

      כיוצא בזה, הצבעה מסיבית של לא-רפובליקאים אמריקאיים במקדימות הרפובליקאיות לטובת טראמפ (זה קרה גם בשנים קודמות, לטובת אחרים, אבל לא באותה המידה ולא עם אותן התוצאות) אִפשרה לו לחטוף את המפלגה.

      כינוי הגנאי שאתה חוזר ונותן, ״ניאו ליברלי״ (אולי בעיניך אין זה כינוי גנאי, אבל זה שימושו בימים האלה), אינו נראה לי כלל. ההכללה הנובעת ממנו היא כמעט תעמולתית (אני יודע כמובן שזו אינה כוונתך). אני מעדיף ״מתונים מימין ומשמאל״, או ״מרכז-שמאל״, או פשוט מרכז.

      היעד החשוב ביותר של פוליטיקה דמוקרטית בעיניי הוא יצירת הסכמה רחבה, שתבטיח המשכיוּת, ותגן על המערכת הדמוקרטית מפני דמגוגים.

      אולי לא ירדת לסוף דעתי בהשערות על מניעי עמיר פרץ. האיחוד עם לוי-אבקסיס קשור לדעתי בדיוק בחוסר רצונו של פרץ להתייצב בראש מועדון חברים שמאלי-ליברלי עם מקומות שמורים בשורה העשירית. אם אני מנחש את מניעיו כהלכה, הוא רוצה לנסות ולאפות מחדש את העוגה, לשבור את התבנית (break the mould). סיכוייו מוכרחים להיחשב לקטנים, אבל אני חושב שהוא היחיד הניחן באיזו מידה של העזה.

  4. אורן אביטוב הגיב:

    תודה על (עוד) מאמר מצויין. אנסה לתרום כמה דברים לדיון:

    1) אני לא חושב שצריך לקרוא למהלך של טראמפ “השתלטות”. המפלגה הרפובליקאית המציאה, אולי, את עצמה מחדש, ומצאה את מצביעיה. היא שינתה בדרך לא מעט מעקרונותיה ההיסטוריים, אבל זה כנראה חלק מהאקלים הדמוקרטי, שבו מפלגה היא לא עצם על זמני, אלא גוף רלוונטי שמייצג את בוחריו. זה מאלץ גם את המפלגה הדמוקרטית להתאים את עצמה למצב ולשמר את מצביעיה או לגייס חדשים. בתיאוריה, המהלכים האלה נראים כמו הדבר הנכון וההולם את האקלים הדמוקרטי. בפועל, אנחנו חוזים אולי בהתמוטטות האימפריה האמריקנית, ובעליית הסיכוי למלחמה או מלחמות.

    2) ׳הליכודניקים החדשים׳ הם מהלך הנגד לקבוצת ‘זהות יהודית’ שהפכה את הליכוד ממפלגת מרכז-ימין פופוליסטית למפלגת ימין-משיחי מתונה. ללא פייגלין והקבוצה שלו, יש סיכוי טוב שהליכוד היה יותר פרגמטי (הלכו: דן מרידור, מיכאל איתן, בני בגין. באו: מירי רגב, דוד ביטו, מיקי זוהר). בכל מקרה, ההליכה ימינה של הליכוד נובעת מקיומו של אוונגארד ימני במפה הפוליטית הישראלית, בניגוד לצד השמאלי של המפה.

    3) לשמאל בישראל אין אוונגארד מאז סוף שנת 2000, שאז ריסק אהוד ברק את ‘מחנה השלום’ הישראלי על קרחון המו”מ הכושל שלו עם ערפאת. בהעדר אוונגארד שיאתגר את הקונבנציות הרעיוניות הקיימות ויציב יעדים שאפתניים, הגוף המרכזי נידון ללכת באוויר כמו ויילי אי קויוטי, ומתישהו ליפול לתהום. נראה כאילו מפלגת העבודה מסיימת בקרוב את ההליכה שלה באוויר.

  5. ori הגיב:

    סליחה, הניסוח אם אתה רוצה למכור גזר ירוק, בשום אופן לא היה מכוון אליך אישית. הכוונה שלי היתה שאם פוליטיקאי רוצה להציג עקרונות שאינם מקובלים, עליו לשכנע את הקהל שהם הדבר הנכון והנחוץ ולא לבחור בסט עקרונות אחר כדי לשאת חן. כיום די הרבה פוליטקאים נזהרים לא להביע דעות ושומרים על עמימות כדי לזכות בקולות המצביעים בכל מחיר.

    מפלגה צריכה להתאים את עצמה לדעת הקהל ולבצע שינויים קטנים כשהזמנים משתנים אבל היא צריכה להשאר באותם העקרונות היסודיים שלה ולאותו קהל יעד. זו ההשואה שלי למקדונלד.

    ככל הנראה הרמה האינטלקטואלית שלי מספיקה כדי להנות מדבריך אבל לא להגיב אצלך.

    • Yoav Karny הגיב:

      כאשר אתה מכנה בני פלוגתא ״סרטן״, מוטב שתפתח עור עבה ויכולת ספיגה כדי לקבל תגובה הולמת. איך אמר הארי טרומן, אם אינך יכול לסבול את החום, צא מן המטבח, או משהו כזה.

Leave a Reply for גיא טרייבר