טיוטה לכרזת בחירות: אחמד טיבי לראשות הממשלה של ישראל-לשעבר

נסו-נא להפוך את הבחירות הבאות למשאל-עם על תכנית טיבי לפתרון סופי של השאלה הציונית: איך תיראה ממשלת ישראל-לשעבר יום אחד לאחר כינון המדינה הדו-לאומית. הוא רק חמד לצון, אולי, אבל לצון מתחרז עם רצון

(פרסום חוזר. המקור: אפריל 2017)

האם אפשר להתלונן על פוליטיקאים, האומרים מבעוד מועד מה בדעתם לעשות אם ינצחו בבחירות? או,לצורך זה, אלה האומרים שלא יהיו בחירות, מפני שמי צריך אותן? או שיהיו בחירות, אבל הן יהיו האחרונות בהחלט?

היו אחדים כאלה בהיסטוריה המודרנית. בימים האלה אנחנו נזכרים באחד המצליחים שבהם, לנין, האיש שרקם את המזימה הגדולה ביותר של כל הזמנים: השתלטות סיעה קטנה ואלימה של מהפכנים מרקסיסטים על האימפריה הרוסית. החודש לפני מאה שנה [נכתב באפריל 2017] הוא עדיין ישב בציריך, וכוסס את ציפורניו. אבל עד מהרה הוא יהיה ברוסיה, ויכשיר את הקרקע לנצחונו.

שלושה חודשים לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, ב-1914,לנין כתב:

״הסיסמה ׳שלום׳ אינה נכונה עכשיו. זו סיסמה של שרלטנים ושל מתחסדים. סיסמת הפרולטרים צריכה להיות ׳מלחמת אזרחים׳״.

אכן, לציניוּת מקפיאת-הדם של לנין היה קשה להשתוות. אבל לא הוא ואנשיו הפילו את הצאר, ב-15 במארס 1917. פועלי עיר הבירה פטרוגרד (=פטרבורג) ברחובות, וחברי הדוּמה במליאת הפרלמנט, הם שהפילו.

נֶאֶמנֵי לנין היו מעטים וּנבוכים. החברים קאמֶנֶב וסטאלין חזרו לרוסיה לפני לנין, והסיקו מייד שהבטחה לצאת ל״מלחמת אזרחים״ לא תהלך קסמים על ההמונים. שנתיים וחצי של מלחמת דמים (נגד גרמניה, אוסטריה וטורקיה) הספיקו להם. הבה נבטיח להם ״משא-ומתן לשלום״.

מתכוונים (כמעט) לכל מלה

על כתפיה של הסיסמא המתוקנת רכבו הבולשביקים של לנין אל השלטון. הם דווקא עמדו בדיבורם, חשו אל שולחן המשא-ומתן, נתנו לגרמניה כל מה שרצתה, וּמיהרו לחזור הביתה כדי להתחיל, אלא מה, את מלחמת האזרחים. לנין עמד בדיבורו, והנחיל לקח חשוב למדי לדיירי המאה ה-20: כאשר בולשביקים מדברים, מוטב להאזין, מפני שהם מתכוונים (כמעט) לכל מלה. 

לא, לא ממש. כדי להבין את מִשנותיהם היתה נחוצה אסכולה של פרשנים, שהתנהלה באיזור הדמדומים שבין הבנה לניחוש. השאלה היא אם צריך לקרוא אותם כִּפשוטם התחילה להישאל מאה שנה לפני שדונלד טראמפ הצריך שאלות דומות. ״קִראוּ אותו ברצינות, אבל לא באופן מילולי״, הציעו כמה מעוזרי הנשיא הארבעים-וחמישה. לשון אחר, גוזמותיו והפרזותיו נועדו להשיג אפקט, לא להציב יעד מדיני.

היא זורמת, היא בעד העתיד

ההקדמה הארוכה הזו נועדה לד״ר אחמד טיבי. הוא העניק ראיון ל׳הארץ׳ בתחילת החודש, שבו הציג את מועמדותו לכהונת ראש הממשלה של ישראל-לשעבר, לכשתוכרז מדינה אחת בין הים לירדן, ויוענקו זכויות שוות לכל תושביה. 

ד״ר טיבי היטיב את לבו בתופינים שהגישה לו מראיינתו (הוא שאל אותה מבעוד מועד מה יהיה כיווּן הכתבה, בעד או נגד מדינה אחת. ״אני כמו טראמפ״, היא ענתה. ״אני זורמת, אני בעד העתיד״).

היואיל טיבי בטובו להרכיב את ממשלתו הראשונה? בוודאי, מדוע לא. הנשיא, מִצִדו, יכול להיות יהודי, נגיד רובי ריבלין. יהיה לו ״שר ההגירה״, זאת אומרת כונס הנכסים של המדינה הציונית, ולכהונה הזו הוא מועיד את ד״ר אילן פֶּפֶּה.

על רשימת השרים לא נחזור כאן. הקורא משלם-המנוי יוכל למצוא אותה באתר הרשת של ׳הארץ׳. התעניינתי לעומת זאת בכהונות המיניסטריאליות שראש ממשלת ישראל-לשעבר עדיין לא מסר למשמרת. הוא לא נקב בשמותיהם של שר הפנים, השר לבטחון פנים, שר החוץ והשר לענייני ירושלים. אבל ארבעתם יהיו פלסטינים.

ללַמֶדכם, שד״ר טיבי, כאשר היה קטן, למד משהו בגן הקומוניסטי הסגור. כמעט כל תכנית השתלטות הדרגתית של מפלגות קומוניסטיות כללה ממשלות קואליציה עם לא-קומוניסטים, שלא היו צריכות לקום על בסיס שוויוני כל זמן שהשליטה במשרד הפנים וּבמשטרה נמסרה ליד הקומוניסטים.

פרודיה של חודש אדר

ובכן, ד״ר טיבי כמובן רק קרץ. הוא לא התכוון ברצינות. הוא היה מעדיף שתי מדינות, הוא אומר. אבל אם יהפוך אלוהים את לבם של הציונים, כפי שהפך פעם את לבו של בלעם, וכפי שהפך לפני 25 שנה את לבם של האפריקנרים בדרום אפריקה, או אז ד״ר טיבי ישמח לפקוד נוסחת השתלטות לנינית-סטאלינית על מדינת ישראל-לשעבר.

את הראיון החגיגי ב׳הארץ׳ אפשר כמובן לחשוב לפרודיה של חודש אדר, שבו מרבים בשמחה [הרשימה נכתבה סמוך לפורים]. השועל הפוליטי הוותיק הזה יודע איך להקניט את שומעיו היהודיים, איך ללעוג להם ואיך למרוט את עצביהם. אבל אין כל סיבה שהראיון הזה יישאר פרודיה.

נואם כיכרות מבריק יכול להפוך את הראיון לכלי נשק פוליטי רב עוצמה. במערכת הבחירות הבאות, הראיון הזה צריך להשתכפל במיליון עותקים, לנוח בתיבות הדואר של רוב בתי האב והאם, להיות מחולק ברחובות וּבעצרות. הנואם המבריק צריך לנופף בו לעיני ההמונים, להציג אותו כתכנית מוסמכת של האויב להרוס מבפנים, עם משרד הפנים והמשרד לבטחון פנים ודוקטור-פפה-גם. הבחירות הבאות יוכלו להיות משאל-עם על תכנית טיבי לפתרון סופי של השאלה הציונית.

עם קצת רצון טוב, וּקצת קריצה, וּקצת פרודיה, ד״ר טיבי אפילו יכול לעזור לשתי-המדינות, אם מערכת הבחירות של הרשימה המשותפת תתנהל תחת הסיסמא ״אחמד טיבי לראשות הממשלה״. צירוף המלים הזה אולי יעזור לשיפור כושר הריכוז של חלק מן הבוחרים, לפני שהם יחליטו שהגיע הזמן לזרום עם העתיד.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. מסר לא יתפרסם בהיעדר כתובת אמתית.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

8 Responses to “טיוטה לכרזת בחירות: אחמד טיבי לראשות הממשלה של ישראל-לשעבר”

  1. עמוס באר הגיב:

    הפואנטה במאמר ברורה אבל נדמה לי שהיא מתבססת על ההנחה שכאשר בין הים לירדן תהיה מדינה אחת היא תהיה דמוקרטית. אני חושש שזאת הנחה חזקה מידי – הכיוון אליו הולכת ישראל דומה יותר מידי לדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד. יש מי שיגידו שהיא כבר שם.

    • יואב קרני הגיב:

      בהחלט. אבל זה רק מחזק את הצורך בהפצת הכרזה. היא תוציא את המרצע מן השק, תניח את הדיון המלא על המדוכה, ותכריח את הימין להודיע כי הפאזה הבאה של עצמאות ישראל תהיה לא-דמוקרטית.

      היש סיכוי שהודאה כזאת תביא די אנשים להרהור חוזר, כדי שחמישה מושבים בכנסת יעברו מן הליכוד אל כחול-לבן, או אל מפלגת העבודה? אני מקווה.

      באמריקה השאלה החוזרת ונשאלת היא אם הדמוקרטים יצליחו להעביר לצידם פֶּלַח של מצביעים בעלי אינסטינקטים פרגמטיים, אף כי אין להם תגובה רגשית על טראמפ, רק מפני שהם מכירים בנזק שהוא מֵסֵב לרִקמה החברתית. הם הצליחו לעשות כן בבחירות של אמצע הקדנציה לבית הנבחרים, בסתיו שעבר. היצליחו גם בנובמבר 2020?

      אני חושב שדינמיקה כזאת קיימת בכל דמוקרטיה בוגרת. המאבק על תשומת לבם הלא-אמוציונלית של הפרגמטיסטים היא לא פעם המפתח לחילופי שלטון.

      • עמוס באר הגיב:

        רק שהדמוגרפיה בארה”ב תומכת בכיוון הזה ואילו ישראל היא המדינה היחידה במערב חוץ מפולין שבה הצעירים יותר ימניים ודתיים מהוריהם.

        אני חושש שגם אם תהיה תזוזה זמנית של המטוטלת בגלל מיאוס מנתניהו (אישית לא חושב שתהיה) הרי שהיא תהיה בדיוק כזאת – זמנית.

        כל ארבע שנים יש יותר ויותר מצביעי ימין/דתיים ופחות מרכז/שמאל/חילוניים.

        • יואב קרני הגיב:

          מסכים בהחלט עם הערתך. הדמוגרפיה האמריקאית היא לטובת השמאל, הדמוגרפיה הישראלית היא לטובת הימין.

          אבל גם כך, אני חושב שיש מרכיב של פרגמטיות אפילו במשוואה הישראלית — וכרזת טיבי יכולה למלא תפקיד כלשהו בהתנהגות המרכיב הזה.

          אשר לעתיד, אבוי.

          • גיל הגיב:

            אני חושב שסיבה אחת לנטיית הדמוגרפיה נגד השמאל היא שיותר שמאלנים מהגרים מישראל. בארה”ב לבדה מדברים על הערכות של לפחות חצי מיליון ישראלים לשעבר, שסיבה אחת לעזיבתם היא המיאוס מהכיוון שאליו ישראל פונה.
            ֿ
            בהקשר הזה הייתי שמח לשמוע את דעתך יואב, לגבי הצבעות של ישראלים שאינם תושבי המדינה בבחירות כמו שמקובל במדינות רבות. אני בעד, לפחות לכאלו שעזבו את הארץ בחמש או עשר שנים האחרונות.

            כמעט כל ישראלי שעוזב הוא בעל משפחה בארץ, ישראל חשובה לו, והייתי שמח אם היה יכול להשפיע על המצב כאן.

            • יואב קרני הגיב:

              קצת קשה להתייחס ברצינות להערכות על מספר הישראלים באמריקה. יש נטיה ידועה בציבורים אתניים באמריקה להפריז במספר חברי הקבוצה. אני נזכר באיראני שסיפר לי על ״שבעה מיליון איראנים״ בארה״ב.

              מיפקד האוכלוסים האמריקאי העריך ב-2017, שיש 141,000 אנשים בארה״ב, שאחד מהוריהם היגר מישראל.

              אני יודע שמתהלכות הערכות אחרות. Times of Israel מצטט את סוכנות הידיעות היהודית JTA, המייחסת למקור בשגרירות ארה״ב בישראל את ההערכה שבארה״ב מתגוררים בין 750,000 למיליון ישראלים. אבל TOI מסייג במקצת את האומדן, ומביא בשם המועצה האמריקאית-ישראלית הערכה שהמספר הזה כולל 400,000 ילדי ישראלים.

              מחקר על יהודי אמריקה שעשה מרכז Pew (פְּיוּ) בוושינגטון ב-2013 העמיד את חלקם של הישראלים בין כל יהודי אמריקה על ארבעה אחוזים. עורכי המחקר הסתמכו על מִדגם של 140,000. הם לא נקבו במספרים, אבל אנחנו חופשים להניח שאם יש קצת יותר מחמישה מיליון יהודים באמריקה, מספר הישראלים עומד על קצת יותר מ-200,000.

              אינני מכיר מחקרים, או הערכות מוסמכות, על התפלגות דעותיהם הפוליטיות. אני מניח שאתה מסתמך על אינטואיציה, כשאתה אומר שהם עזבו את ישראל מתוך אכזבה. אני אינני בטוח שזה הפרופיל. אדרבא, לפחות בהסתמך על התנהגותם של ציבורים אתניים אחרים, אני נוטה להניח שהם נוטים בכיוון ניצי, אולי לאומני. אבל האינטואיציה שלי אינה טובה מזו שלך.

              אינני חושב שההגירה מישראל מסבירה את שקיעת האגף השמאלי, או הליברלי, או המתון בארץ. ההסברים הם פנימיים, חברתיים, היסטוריים, דתיים.

              אשר לשאלתך, אני אינני תומך במתן זכות בחירה לישראלים שבחרו לחיות מחוץ לארץ מולדתם. כידוע לך, אני אחד מהם. עניין אחר הוא אם ישראלים המתגוררים חמש שנים ופחות יורשו להצביע. על זה אפשר להסכים. (הנה קישור להצעה מפורטת מן המכון הישראלי לדמוקרטיה על הצבעת ישראלים בחו״ל.)

              מעשה קוריוז, אני נזכר בבחירות גורליות שהיו ברפובליקה של סן מרינו בשנות ה-70 (20,000 תושבים באותו הזמן). הבחירה היתה בין המפלגה הקומוניסטית למפלגה הנוצרית-דמוקרטית, או משהו כזה. באמריקה היו יותר אנשים ממוצא סן-מריני ממה שהיו בסן מרינו עצמה. היתה רכבת אויר של מצביעים. אני מסתמך על זכרוני. נדמה לי ש-30,000 טסו הביתה להצביע.

              אם ישראלים באמריקה להוטים להשתתף בתהליך האלקטורלי בארץ מוצאם, שיטוסו הביתה ויצביעו בקלפיות נוסעים, או משהו כזה. אבל אני מודה שלא התעמקתי בשאלה הזו, ויתכן מאוד שתגובתי-מן-השרוול אינה מתיישבת עם אמות-מידה של משפט ושל צדק.

              • גיל הגיב:

                תודה רבה על ההתייחסות והנתונים. מפקד האוכלוסין ומכון פיו הם מוסדות מחקר מצוינים ולכן אמינים בעיניי בהרבה מהערכות שאני שמעתי, והתבססו כנראה על המקורות היהודים שציינת, שיש להם כנראה נטייה להגזים במספרים. אפשר לומר שכנראה יש בסביבות 200 אלף לכל היותר.

                לגבי הצבעה בארץ, סביר שרוב האנשים המתונים לא יבואו במיוחד להצביע בבחירות. אני בעיקר חושב על ישראלים שמטיילים בעולם בזמן הבחירות או כאלו שנמצאים באופן זמני בארה”ב, ולכן טווח של חמש עד עשר שנים מרגע העזיבה סביר בעיניי.

                יש כאן פרדוקס מסוים שבו ישראל רואה בכל יהודי בעולם ישראלי בפוטנציה מכח חוק השבות, אבל לא מוכנה לתת זכות הצבעה לאלו שהיגרו. לדעתי, זו דרך לנסות לשכנע מהגרים, שאולי שוקלים חזרה לארץ, לחזור.

  2. דני פ הגיב:

    היה קמפיין הפחדה לפני כשנתיים של ארגון ״מפקדים למען בטחון ישראל״ שעסק בדיוק בעניין זה. על אף בּוֹטוּת השלטים, העניין לא היכה גלים, ולא נראה לי שהפצת הראיון עם טיבי תעשה משהו, מה גם שהמרואיין עצמו סקפטי לגבי אפשרות מימושה.

    עם זאת נחמד לחשוב כיצד תיראה המערכת הפוליטית אם חלילה תינתן זכות בחירה לכל תושבי ארץ ישראל, יהיה בארץ רוב פלסטיני, לא תפרוץ מלחמת אזרחים, ולא תתרחש עזיבה המונית.

    אפשרות אחת היא הכרה פורמלית בקיומם של שני לאומים ובניית מנגנונים שיטביחו כי עם אחד לא ישלוט על עם אחר, למשל בצפון אירלנד, הממשלה חייבת לכלול נציגים משתי הקהילות. זה נשמע לא רע, אבל בדרך כלל נחוץ גורם חיצוני שיִכפֶּה על שתי הקהילות להסתדר ביחד – במקרה שלנו כנראה האו״ם – ומשמעותו איבוד הריבונות, אם כי לפחות נאבד את הריבונות שלנו לאו״ם ולא לפלסטינים.

    אפשרות אחרת היא הסדר של מבנה פדרלי וחלוקה לקנטונים – למשל האפשרות הזו. כל מבנה פדרלי יוצר סיכון שהמדינה תתפלג על הגבולות של הקנטונים שלה. העדפה אישית שלי היא שלאחר שהקנטונים בעלי הרוב היהודי יפרשו ונחזור לפיתרון שתי המדינות. כדי שזה לא יקרה, כמו באופציה הראשונה, נחוצה כפייה חיצונית. הפתרון הזה מיושם כיום בבוסניה הרצגובינה.

    האופציה האחרונה היא זו שטיבי כיוון אליה והיא מדינה דמוקרטית שמתעלמת מקיומם של שני לאומים, כמו דרום אפריקה בימינו. סביר לחשוב שהממשלה שטיבי מציע של אנשים שמסכימים איתו היא לחלוטין לא ריאליסטית (כנראה שגם הוא חושב כך), הוא איננו מביא שם אחד של מישהו שאינו אזרח ישראלי.

    סביר שהמפלגות העיקריות בצד הפלסטיני יהיו פתח וחמאס. המפלגה השלטת תהיה מבוססת על אחד הפלגים האלה, ככל הנראה הפלג שיביא להם את הניצחון. אם יהיו יהודים שם הם יהיו לקישוט בלבד.

    היתרון הדמוגרפי של הפלסטינים לאחר מימוש זכות השיבה על היהודים יהיה גדול (וויקיפדיה מונה 13 מיליון פלסטינים) מה גם שסביר שתהיה ירידה המונית של יהודים מהארץ. הדומיננטיות הפלסטינית במדינה הזו תתקרב בהיקפה לזו של השחורים בדרום אפריקה, כך שהשלטון יהיה בידי הפלסטינים. בדרום אפריקה הממשלה הראשונה של מנדלה היתה ממשלת אחדות עם המפלגה הלאומית האפריקנרית, אך מאז ה-ANC שולט לבד.

Leave a Reply for יואב קרני