המשימה: להשתחרר מחיבוק טראמפ (מבלי להגזים)

דונלד טראמפ יצק השבוע רוטב גזעני מובהק על אוּמצת הבחירות שלו בהתקפה מרה על נאמנותן האזרחית של ארבע צירות קונגרס רדיקליות, שהן גם שחורות וחוּמות. הוא מקווה כנראה להביך את המפלגה הדמוקרטית לטובת סיכויי הבחירות שלו. אבל הוא מביך גם את ישראל ואת ידידיה. איך למַזער את הנזק ארוך הטווח של הזיהוי הרעיוני עם טראמפ? זו משׂימה הצריכה להעסיק את ישראל, אם גם באופן דיסקרטי

תמונה קבוצתית עם גברת: טראמפ נגד אילהאן עומר (משמאל) ונגד שלוש שותפותיה באגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית. קשה להחליט למי בדיוק הועיל השבוע החולף — לנשיא הגזען, שעורר את חסידיו לקרוא ״שִלחו אותה הביתה״ (Send Her Back), או למפלגה הדמוקרטית שהתלכדה להגנתן וּלגינוי גזענוּתוֹ

הרי לכם משל על מדינת כל-אזרחיה: אמריקה בין השְמָשוֹת, חמישה-עשר חודשים לפני הבחירות הבאות לנשיאות. היא מפולגת ומקוטבת, זולגת טינות וּשׂנָאות; היא מלבלבת כלכלית, אבל שקועה עד צוואר בדיסהרמוניה חברתית.

מלחמה מתנהלת עכשיו, ממש עכשיו, על זהותה, או לפחות על הגדרת זהותה. זו מלחמה שיש לה צבעים ברורים: לבנים, חומים, שחורים. נשיא שנבחר על ידי רוב הלבנים, נגד רצונם של רוב הלא-לבנים, יצק השבוע רוטב גזעני מובהק על אומצת הבחירות שלו. הוא קרא לארבע חברות קונגרס דמוקרטיות לא-לבנות, שתיים מהן מוסלמיות, לעזוב את אמריקה ״ולחזור אל הארצות רווּיוֹת-הפֶּשע שמהן באו״. שלוש מן הארבע נולדו בארה״ב, אבל זה פרט לא חשוב. 

אמריקה (הארץ, לא היבשת) כמובן אינה מדינת-לאום. את ״העם האמריקאי״ אי אפשר להגדיר אתנית, אלא רק טריטוריאלית. במשך הרבה שנים היה אפשר להגדיר אותו גם על סמך רצונותיו הקיבוציים, אבל זו היתה הגדרה מופשטת. 

אמריקה היא מדינת-כל-אזרחיה. זה מובן מאליו. החוק מעניק בדיוק אותן הזכויות לכל אזרח. הוא אינו מעניק זכויות קולקטיביות בתור שכאלה לציבור המוגדר אתנית או דתית.

שום דבר אינו נצחי

במדינת-כל-אזרחיה, הכול יחסי ושום דבר אינו נצחי. לפני 230 שנה ויותר, חוקת ארה״ב נמנעה אפילו מלהגדיר את הלשון הרשמית. היה ברור שהיא אנגלית, אבל זה לא נכתב.

כיוצא בזה היה ברור ששורשיה של הרפובליקה החדשה טמונים באדמת אירופה. כמובן, היו חילוקי דעות מרים, והיו דפוסי התנהגות שונים, אבל הם נטו, באמריקה של סוף המאה ה-18, להפריד אמריקאים ממוצא אנגלי מאמריקאים ממוצא סקוטי, הולנדי, גרמני, או סקנדינבי, רובם ככולם פרוטסטנטים. ברבות הימים הגיעו הרבה יותר קתולים, ואז הסתמנו קווי-הפרדה בין הוותיקים לאירים, לפולנים ולאיטלקים. אבל עדיין עמד לכולם המְכַנֶה המשותף של אירופה הנוצרית.

היהודים היו כבר עניין אחר. הם התחילו להגיע במספרים גדולים רק בעשרים השנה האחרונות של המאה ה-19, והם נדפו ניחוחות של זָרוּת. הוָתיקים באמריקה התחילו לחשוש מפני השפעתם המשחיתה של היהודים על אַמות-המידה של ההתנהגות הציבורית. 

פרדוקסלית, או לפחות במידה המנוגדת לאינטואיציה, לא זו בלבד שיהודים לא הרחיקו את אמריקה מן הדימוי העצמי שלה, אלא אדרבא, היא חייבת ליהודים יחידים את העמקת הדימוי הזה ואת הפצתו. מה לנו אמריקה בלי הוליווד. 

הילד היהודי איזי ביילין, משטעטל אחד בביילורוסיה, שהיגר לאמריקה בגיל חמש, העניק לה את השירים הפטריוטיים המפורסמים ביותר בתולדותיה, וּבהם ׳אלוהים, ברך-נא את אמריקה, הארץ שאני אוהב׳. איזי היה ידוע יותר בשם שנטל לעצמו בבגרותו, ארווינג ברלין. לשיר הזה, שכמעט הפך להמנון הלאומי, עתה זה מלאו מאה שנה.

״אימפריה של חירות״

מדינת-כל-אזרחיה הצליחה לשַמֵר את עֶרכי מייסדיה מאתיים שנה ויותר, עד שהיה נדמה לה כי הם חקוקים בצופן הגנטי שלה. היא נשארה מערבית, גם פוליטית וגם תרבותית; היא התפארה ב״מיוּחדוּתה״ (exceptionalism); היא האמינה, כפי שהקדים להגיד לה תומס ג׳פרסון, שהיא נועדה לכונן ״אימפריה של חֵרות״, ולהיות אור-לגויים; היא התפארה ב׳דרך האמריקאית׳; היא הזדקפה למשמע ההמנון הלאומי ולמראה ה Old Glory, הלוא הוא דגל הכוכבים-והפסים. היא ידעה שאין היא נקִיָה מחטאים וּמדופי, אבל היתה בטוחה שהיא מסוגלת לתקן מסלול בשעת סערה.

הגדרות הפטריוטיוּת של מדינת-כל-אזרחיה משתנות, מפני שהדמוגרפיה שלה משתנה. היא חדלה בהדרגה להיות אירופית. אוצר האסוציאציות הכרוך באירופיוּת הזו מאבד את תוקפו. היא גם עוברת תהליך מוּאץ של חילון (סקר חדש של גאלופ מראה, כי רק לשליש האמריקאים יש אמון במסגרות דתיות פורמליות. מִטֶבע הדברים, הירידה נרשמת בעיקר בין נוצרים). מספר גדל של אמריקאים אינם מאמינים במה שכתב עליה ההיסטוריון הצרפתי דה טוקוויל לפני 180 שנה, ״אמריקה גדולה מפני שהיא טובה״. (למען האמת, הוא הוסיף, ״אם אמריקה תֶחדל להיות טובה, היא תחדל להיות גדולה״.)

ארבע הצירות הדמוקרטיות, שהנשיא שולח ״הביתה״, מתבקשות לארוז ולצאת ״אם אין הן אוהבות את אמריקה״. זה מה שהוא אמר, בכתב ובעל פה.

קצת קשה להגיד על איזשהו חיווי של מר טראמפ ש״הפעם הוא חצה את הגבול״, בייחוד מפני שהערכות כאלה מקשטות את העיתונות האמריקאית זה שנתיים וחצי. אבל אפשר בהחלט לטעון, שהנשיא אימץ את אחד משימושי הלשון הנפסדים ביותר של הזמן המודרני. זה שימוש המופיע בלקסיקון של שונאי-זרים לפחות מתחילת המאה ה-19. יהודים היו קהל היעד הקבוע של חיוויים כאלה.

״הן שונאות את ארצנו״, חוזר הנשיא וּמאפיין את ארבע הרדיקליות (בעתון במדינת מיזורי. דיווחים מפורטים על הפרשה הזו הציפו את התקשורת בימים האחרונים)

אפקט השערוריה

מה הביא את טראמפ להשמיע את קריאתו, אפשר רק לנחש.

יתכן כמובן שלא היו לו מניעים, במובן של סוף-מעשה-במחשבה-תחילה. סביר להניח שהוא פשוט נענה לדחפיו, כפי שהוא עושה לעתים קרובות. בא לו להטיל דופי, והוא אָמוּן על הקצנה. הֶגיון הרטוריקה שלו הוא משיכה בלתי פוסקת של תשומת לב באמצעות אפקט השערוריה.

ההיגיון הרגיל במקרים כאלה הוא ש״הבסיס שלו אוהב את זה״, כלומר מיליוני תומכיו הלבנים בערים הקטנות של ״אמריקה האמצעית״, השומרים לו אמונים ויוצאים מגדרם באסיפות-הבחירות הענקיות שלו.  

יתכן, אבל הכרזת מלחמה על חברות קונגרס לא-לבנות אינה הכרחית להתגייסות הבסיס. הבסיס מגויס מכוח שורה של דברים אחרים, במיוחד המאבק נגד מהגרים לא-חוקיים.

הנה אפוא השערה על מניע מתוחכם וּפתלתל יותר של מר טראמפ: הוא רוצה להכריח את המפלגה הדמוקרטית להזדהות עם ארבע חברות הקונגרס האלה, כדי לפגוע בסיכוייה האלקטורליים בשנה הבאה. 

מתינוּת, איפוק, פרגמטיוּת

מנהיגת המפלגה בקונגרס, ננסי פֶּלוֹסי, מנסה זה חודשים רבים לנטרל את הארבע. היא מדברת בביטול על משקלן ועל חשיבותן.

יש לה סיבה טובה: הדמוקרטים הצליחו לחלץ את בית הנבחרים מידי הרפובליקאים בנובמבר שעבר לא בזכות הרדיקלים, אלא בזכות המתונים והפרגמטיים. הארבע הנ״ל נבחרו במחוזות בחירה שבהן יש למפלגה רוב אוטומטי. הדמוקרטים רגילים לנצח במחוזות האלה גם כאשר הם מפסידים בבחירות הכלליות. לעומת זאת, נצחון המפלגה בבחירות של 2018 היה קשור בהצלחת מועמדיה ב-31 מחוזות בחירה, שבהם דונלד טראמפ ניצח ב-2016. 

לשון אחר, הרוב הדמוקרטי בקונגרס תלוי בקולותיהם של בוחרים, הנוטים ימינה, אבל מוכנים להצביע לטובת מועמדים של המפלגה היריבה אם הם מגלים מתינות, איפוק ופרגמטיות. זה בדיוק ההיפך ממצע הפעולה של ארבע הרדיקליות.

ננסי פלוסי, מאז נעשתה יושבת ראש בית הנבחרים בתחילת השנה, שוקדת על ביצור הרוב הדמוקרטי בבחירות הבאות. אף כי הרפובליקאים נהגו לתאר אותה כאשת שמאל קיצונית, פלוסי שייכת לאגף הליברלי הקלאסי של מפלגתה, שהוא לכל היותר קצת שמאלה מן המרכז.

מלחמת פלוסי בארבע הרדיקליות (אלכסנדריה אוקאסיוֹ-קוֹרְטֶס, אילהאן עומר, רשידה טְלֵייבּ ואייאנה פְּרֶסלי) קוממה עליה חלק ניכר של האגף הפרוגרסיבי במפלגתה. אבל היא הדפה את ההתקפה, הן מפני שמשקלן היחסי של הרדיקליוֹת היה קטן, והן מפני שהתנהגותן חזרה והמחישה את האיוּם הנשקף מהן לקיומו של הרוב הדמוקרטי.

אפשר שכל זה השתנה. אפשר שלפלוסי ולעמיתיה לא תהיה עכשיו בררה אלא להפסיק את מאבקם נגד ארבע הרדיקליות מפני שהן הפכו לקורבנות של גזענות טראמפ. אפילו ביקורת לגיטימית והוגנת על עמדותיהן תועמד מייד בקונטקסט של דברי הנשיא, והמבקרים יואשמו בעזרה עקיפה לגזענות.

בעל כורחה, אפשר שעל המפלגה הדמוקרטית יהיה להזדהות עם הרדיקליות במקום להתנער מקיצוניותן. אם זה יקרה, הרווח הפוליטי של הנשיא מגזענותו יהיה גדול מהפסדיו. הוא יהיה חופשי לתאר את המפלגה הדמוקרטית כמפלגתן של רדיקליוֹת, השוחרות ביטול כל הסייגים על הגירה לא חוקית, ורוצות לכונן ״מדינה סוציאליסטית״. הצלילים הזרים של שמותיהן ישרתו אותו היטב.

טראמפ בעצרת הבחירות בצפון קרוליינה, שידובר בה כנראה עוד שנים רבות. הוא ניסה להמעיט מחשיבותה למחרת, כפי שמסביר הדיווח הזה ברשת סי.בי.אס

נכס וּשמו דוּ-מפלגתיוּת

הנשיא עשה עוד משהו. הוא לא הסתפק בגינוי חוסר הפטריוטיות של ארבע הצירות. הוא גם הסמיך את ״חוסר נאמנותן״ לאמריקה ל״שנאתן לישראל״, על פי שיטתו (המרכאות הכפולות לא נועדו לציין ציטוט, אלא איפיוּן של דבריו). הוא הכניס את ישראל אל תוך אחת המחלוקות הפנימיות המרות ביותר בפוליטיקה האמריקאית זה שנים. גזענותו כרוכה עכשיו רשמית בידידותו לישראל. 

הרוב הגדול של הישראלים תומכים בטראמפ בשיעורים משתנים של התלהבות ושל חום. אני יודע את זה לא רק מן הסקרים, אלא גם מִמִסרֵי אי-הסכמה, המצטברים בתיבת הדואל שלי. אפשר להבין תמיכה והכרת-טובה לנשיא שהכיר בבירת ישראל, ועומד לצידה בזירה הבין לאומית. אין כל טעם לגמול לו רעה תחת טובה; איש לא היה עושה כן בשום ארץ, גם לא בארצות שרוב אזרחיהן מתנגדים לטראמפ. מדינות רציונליות אינן דוחות את ידידותו של נשיא ארה״ב, יהיה אשר יהיה.

אבל מוטב להבין את פוטנציאל הנזק מכריכת ישראל במחלוקת הזו.

את הידידות הקרובה בין ארה״ב לישראל אפשר להתחיל לִמְנוֹת מנשׂיאוּיוֹתיהם של ג׳ון קנדי ולינדון ג׳ונסון, במיוחד ג׳ונסון, בשנות ה-60 של המאה שעברה. הם היו דמוקרטים, והמפלגה הדמוקרטית היתה ביתם הטבעי של היהודים בארה״ב ב-90 השנה האחרונות. (זכותו של הארי טרומן תעמוד לו על הכרתו המהירה בישראל ב-1948, אבל הוא מייד הטיל עליה אמברגו צבאי. גם הוא היה דמוקרט.)

מבחנה הגדול של הידידות הזו בא מייד אחר כך, כאשר ריצ׳רד ניקסון הרפובליקאי עלה לשלטון עם תמיכה יהודית זעומה ועם נטיות אישיות אנטישמיות (שסלילי ההקלטה המפורסמים שלו חזרו ואישרו). הידידות עמדה במבחן הזה. ניקסון הציל את ישראל מהתמוטטות צבאית במלחמת יום הכיפורים. באחרית נשיאותו, לא היה פופולרי פחות ממנו בתולדות אמריקה. הוא היה נשלח לכלא, אלמלא קיבל חנינה מיורשו. אבל כל ישראלי רשאי להיות אסיר-תודה לניקסון על אוקטובר 1973.

בימי ניקסון, הידידות בין ישראל לארה״ב הפכה למה שאמריקאים אוהבים לכנות, בשורה של הקשרים, ״דו-מפלגתית״ (bipartisan), כלומר מיוסדת על הסכמה פוליטית רחבה. לא הרבה עניינים שרויים בהסכמה כזאת באמריקה.

ישראלים לא תמיד הפגינו עודף מדינאוּת וּרגישוּת בטיפוח הדו-מפלגתיות. על יצחק רבין, אז השגריר בוושינגטון, נאמר שהוא עזר לניקסון בבחירות של 1972 (ניקסון נחל נצחון עצום). עזר וייצמן, אז שר הבטחון, עזר לג׳ימי קרטר בבחירות של 1980 (קרטר הפסיד). בנימין נתניהו התערב נגד ברק אובמה בבחירות של 2012, וניסה לעזור למועמד הרפובליקאי מיט רוֹמְני (אובמה ניצח). ב-2015, נתניהו נשא נאום במליאת הקונגרס על פי הזמנת היושב ראש הרפובליקאי של בית הנבחרים, נגד רצונו המפורש של אובמה.

אף על פי כן, הדו-מפלגתיות נשמרה. עכשיו היא מועמדת בסכנה ממשית. לא טוב הוא הזיהוי הקרוב מדיי של ישראל עם נשיא, הניזון פוליטית מפילוג של ארצו, ועושה שימוש חוזר במוטיבים גזעניים ולאומניים קיצוניים. 

התמיכה — והַבּחילה

המוטיבים האלה אולי נושאים חן בעיני רוב הישראלים, החושבים אותם לביטויים של עוצמה ושל גאווה לאומית. טראמפ אולי איש כלבבם. אבל כל התבוננות ריאלית במפה הפוליטית של ארה״ב צריכה להזכיר לישראלים את זמניותו של טראמפ.

כן, הכול הוא זמני, שום פוליטיקאי אינו נשאר לנצח, אלא אם כן שמו פוטין, או ארדואן. אבל זמניותו של טראמפ אינה קשורה רק בגילו המתקדם, או בהגבלה החוקתית על אורך כהונותיו של נשיא. זמניותו נוגעת להתנהגותו ולסגנונו.

צריך להקדיש תשומת לב כלשהי לעובדה, שבזמן של גאות כלכלית היסטורית הנשיא רושם פעם אחר פעם גרעונות ניכרים במאזן הפופולריות. שגשוג כלכלי בדרך כלל מנחיל פופולריות, לא גורע אותה.

עיינו-נא בממצאי הסקר הבא, שהופיע השבוע בעתון USA Today. כמעט 60% הסכימו עם ההערכה, שהתקפת הנשיא על ארבע צירות הקונגרס היתה מעשה המנוגד לרוח אמריקה (un-American).

מדוע אפוא אפילו מכון הסקרים הנוח ביותר לטראמפ, ראסמוסן, הראה בתחילת השבוע, אם גם בחתף, גרעון של ששה אחוזים; וסקר של רשת אן.בי.סי הראה השבוע כי ג׳ו באיידן היה מביס את טראמפ בהפרש של 9%, אילו הבחירות לנשיאות היו נערכות עכשיו (אפילו ברני סנדרס הסוציאליסט היה מנצח בהפרש של 7%)?

ההסבר הסביר ביותר לקשייו של הנשיא הוא התנהגותו האישית. נשיאים תמיד עוררו התנגדות חריפה מצד האופוזיציה. זה טבעי. אבל ספק אם איש מהם עורר אי פעם התנגדות כזאת. צריך להגיד, באופן אינפורמטיבי בהחלט, שלא פעם התנהגות הנשיא מצליחה לעורר בחילה, אפילו כאשר מדיניותו מעוררת תמיכה.

חיקו של הנשיא הזה אינו המקום החם והבטוח ביותר באמריקה, בוודאי לא בשביל מדינה זרה.

איך נחלצים מן החיבוק הֶהדוק מדיי?

זה קשה, כמובן. אבל יש צורך דחוף להזכיר לאמריקאים, כי הכרת-הטובה הישראלית לטראמפ אינה ביטוי של העדפה אידיאולוגית. זה צריך להיעשות בזהירות ורק במשתמע, למשל באמצעות מאמץ מוגבר להידבר עם דמוקרטים, בייחוד מבני הדור הצעיר, בייחוד עם מה שאמריקאים קוראים ״בעלי צבע״, people of color, היינו לא-לבנים.

אם עדיין לא התמנה צוות דיסקרטי בהחלט להכין את העידן שלאחר טראמפ, מוטב שימונה. זה הזמן לסיעור מוחות, מפני שמה שהיה לא יהיה, ומה שנעשה לא ייעשה, ועוד מעט קט יהיה גם יהיה חדש תחת השמש.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. מסר לא יתפרסם בהיעדר כתובת אמתית.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

One Response to “המשימה: להשתחרר מחיבוק טראמפ (מבלי להגזים)”

  1. דני פ הגיב:

    “[טראמפ] רוצה להכריח את המפלגה הדמוקרטית להזדהות עם ארבע חברות הקונגרס האלה, כדי לפגוע בסיכוייה האלקטורליים בשנה הבאה.”

    אני בטוח בכך. הוא מעונין בקוֹרְבּיניזציה של המפלגה הדמוקרטית. השמרנים בבריטניה הם כה גרועים, שרק החששות מפני קורבין מעניקים להם שמץ של סיכוי.

    גם בבריטניה הנשק העיקרי שמפעילים נגד קורבין הוא יחסו ליהודים/ישראל. באופן אישי אני מתגעגע לשנות ה-80, שבהן מפלגת הלייבור היתה יכולה לקרוע את עצמה לגזרים מבלי להתעסק בישראל בכלל.

    (באותה תקופה השיח לגבי השמאל הקיצוני בבריטניה עסק בהלאמות אין-סופיות, בפירוק מנשק גרעיני, במיסוי גבוה, וכן, ברצונו של השמאל הקיצוני לצאת מהשוק האירופי המשותף – עניינים שעברו מסדר היום, אולי מפני שהשמאל הקיצוני הוא היום הרבה יותר מתון. אבל בעניין ישראל התהליך היה בכיוון ההפוך).

    כנראה שהדרך הטובה ביותר להוריד את הזיהוי של ישראל עם טראמפ היא להחליף את השלטון בישראל. כמובן, ההזדהות של נתניהו עם הרפובליקאים לא התחילה עם טראמפ. נתניהו יצא מגדרו לתמוך ברומני וּלהשׂניא את עצמו על אובמה.

    אני מניח שהיחס אליו יהיה גרוע אם הדמוקרטים יעלו לשלטון ב-2020, לא משנה מי יהיה הנשיא. אם חלילה AOC [אלכסנדריה אוקאסיו-קורטס] תיבָּחר ב-2024, אני לא יודע מה יעזור.

    ״אמריקה היא מדינת-כל-אזרחיה. זה מובן מאליו. החוק מעניק בדיוק אותן הזכויות לכל אזרח״

    תומכי טראמפ לאו דווקא מתנגדים למדינת-כל-אזרחיה (אם כי חלקם כן). הם כן מתנגדים למדינת-כל-האֱנוֹשוּת.

    הם חושבים שאזרחיה הנוכחיים של ארה״ב רשאים להחליט על העתיד הדמוגרפי של ארצם באמצעות מדיניות הגירה. הם אינם חושבים שלתושבי כל העולם יש הזכות להגר לארה״ב.

    כל זה נשמע מאוד מאוד הגיוני למען האמת אבל דווקא בנושא זה הדמוקרטים מתחילים לאמץ רעיונות שבאמת ארה״ב היא מדינת-כל-האנושות.

    אין כל סיכוי שמדינת-כל-האנושות תחשוב את מדינת ישראל ליֵשוּת לגיטימית.

Leave a Reply