הבנים מן הפלוגה

עֲקָרוּתה של הפוליטיקה הישראלית מעולם לא היתה ברורה יותר: נתניהו נגד ברק בשידור חוזר. מפלגת העבודה רוצה עוד, מפני שהיא שכחה כמעט הכול. הנה כמה תזכורות על קנוניותיהם ועל קַטנוּניוֹתיהם

18 בינואר 2011. ברק מפרק את מפלגת העבודה. אלוף בן כתב ב׳הארץ׳: ״ברק ונתניהו חולקים השקפת עולם זהה.שניהם אוהבים לעשן סיגרים ולקרוא ביוגרפיות של צ׳רצ׳יל״.
איתן הבר כתב: ״ביבי ואהוד עשו את מה שהם אוהבים: להכין תכנית, להפתיע, לבלבל את האויב״
בן כספית ב׳מעריב׳: ״קברן בלתי נלאה״. עופר שלח: ״איש ההרס״


דפדוף בדפי הארכיון מזכיר לשוכחים, שבדצמבר 2004 מפלגת העבודה השתעשעה ברעיון להחזיר את אהוד ברק להנהגתה, כמעט ארבע שנים לאחר תבוסת הבחירות שלו שהעלתה את אריאל שרון לשלטון.

״היא עכשיו חוככת בדעתה״, כתבתי אז בעמודים האלה, ״אם לא הגיעה השעה להחזיר לעמדת מנהיגוּת את האיש שהרס את הבסיס האלקטורלי שלה, הרחיב את הפער התרבותי בינה וּבין ׳ישראל האמצעית׳, ניסה להרוס את מוסדות הרפובליקה הישראלית, הפגין חוסר הבנה של תהליכים פוליטיים, והאזין בייחוד לעצמו — איש שענן של חוסר לגיטימיות העיב על חודשי שלטונו האחרונים, איש שעדיין לא ביקש סליחה״.

הדפדוף נמשך. ביוני 2007 התחילה להידון האפשרות הסוריאליסטית, שבבחירות הבאות לכנסת, ב-2009, יתמודדו בנימין נתניהו ואהוד ברק על השלטון. עבדכם הנאמן כתב אז: ״בנימין נתניהו נגד אהוד ברק? כל השומע יצחק, אילו השומע שמע נניח לפני שנתיים, כאשר כל אחד מן השמות האלה התחרז עם כישלון יוצא דופן; וכריכת שניהם יחד נשמעה כמו התקפה לא-סבירה על השכל הישר״.

אחד בדצמבר 2004. ברק נקלע להתכתשות פיזית עם יושב ראש מרכז מפלגת העבודה משה שחל. ״אהוד ברק איבד אתמול את העשתונות״, כתבה סימה קדמון

הפסיד, החמיץ, החטיא

כבר ב-2007 היה צורך לרענן את זכרונם של סוציאל-דמוקרטים וליברלים ישראליים. ״סוף סוף, לא את השלטון בלבד הפסיד ברק״, כתבתי. ״הוא הפסיד את השלום. ולא את חוזה השלום בלבד הוא הפסיד, אלא את מצב הדעת הציבורי שהיה יכול לאפשר אותו. מכל בחינה שהיא, אהוד ברק החזיר לאזרחי ישראל מדינה במצב גרוע לאין שיעור ממה שקיבל. אשר ליציאה מלבנון, גדוּלתו של ההשג הזה התחוורה במלוא חִוְרונה שש שנים אחר כך.

״ברק לא רק הפסיד, ולא רק החמיץ, ולא רק החטיא. הוא גם היה מוכן לקשור קשר נגד המוסדות הדמוקרטיים. הוא ניהל משא-ומתן גורלי אף כי לא היה לו עוד מנדט; הוא התחמק בדלת האחורית של פגרת קיץ בכנסת, כדי למנות שרים ללא אישור; הוא הצטרף אל מרתון סיום נשיאותו של ביל קלינטון, בניסיון לכפות נוסחה פוליטית וטריטוריאלית על ציבור שלא רצה בה (בטאבה).

״אכן, הקריירה שלו הסתיימה אחת ולתמיד עד שהתחדשה במלוא הקיטור וּבִמלוא המימון הטראנס-אטלנטי. הוא מבטיח שהוא למד את לקח טעויותיו. זה כמובן מצוין וּמעורר הערכה, חוץ מזה שעצם טעויותיו עדיין חשובות יותר מאשר עצם נכונותו להכיר בהן. אנשים מאבדים שלטון בגלל טעויותיהם, הם אינם חוזרים אל השלטון מפני שהואילו להודות בהן באיחור של כמה שנים״.

״כן, מפלגת העבודה אינה יודעת את נפשה מייאוש ומחרדה״, כתבתי ביוני 2007. ״היא הפכה להתאחדות של חתרנים בלתי-נלאים, המגדפים זה את זה בפומבי, וּמשגרים אות ברור שאין להם כוונה לחדול לחתור גם לאחר שיתפזר העשן וייוודעו התוצאות. אבל גם בנסיבות האלה, אם אהוד ברק הוא התשובה או-אז יש צורך דחוף לחזור וּלנסח את השאלה. למשל, האם היא, מפלגת העבודה, יצאה לחלוטין מדעתה?״

ציפורה לא תיתן לו פקודות

מלחמת לבנון השניה השליכה את עמיר פרץ ממשרד הביטחון, וזימנה אליו את אהוד ברק. בהתקרב הבחירות של 2009, שר הבטחון ברק התחיל לרקוח קנוניה עם ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, כדי למנוע את מנהיגת ׳קדימה׳ ציפי לבני מלהגיע לשלטון.

מסע הכפשות וּלחישות רמות נבע מלשכת שר הבטחון נגד לבני. רשימה הופיעה אז ב׳הארץ׳ מֵעֵטוֹ של ארי שביט. תחת הכותרת ״הערת אזהרה״, הכותב ציטט ״תריסר אנשים המכירים היטב את ציפי לבני״ מבלי לצטט אותם. בשמם נטול-השם הוא כתב, ש״בניגוד לנתניהו ולברק – המסוגלים לרדת לשורשיו של עניין ולדון במוּרכּבוּתוֹ – לבני נוטה להיות סכמטית וּפשטנית. אחד האישים המוערכים במדינה מגדיר אותה כדעתנית ושטחית״.

לאיש לא היה אז ספק ש״האיש המוערך״ היה אהוד ברק עצמו. טביעות אצבעותיו ניכרו על כתב הפלסתר ההוא, שבין המגנים את חוסר-היושר שלו היו אנשים משמאל, מימין וּמן האמצע.

נתניהו אמנם שיקם את הליכוד בבחירות של 2009, אבל ׳קדימה׳ של לבני הגיעה למקום הראשון. אהוד ברק אִפשר את ממשלת נתניהו, וחבר אליה. בחיפוש אחר תובנותיי הנועזות אני מוצא רשימה מינואר 2009:

״כשלעצמי אני מעדיף את ציפי לבני לא רק על פני יריביה ב’קדימה’, כי אם על פני כל מועמד אחר במערכת הפוליטית. מה טוב לראות את המונופול של הבנים נשבר: הבנים מן הכִּתה, הבנים מן הפלוגה, הבנים מן התנועה.

״מה נפסד היה אהוד ברק בהזמינו את פְּקוּדוֹ לשעבר בנימין נתניהו אל לשכתו, כדי להמתיק סוד גברים קנאים. מה נפסד היה ברק ברמיזותיו ש׳ציפורה׳ אינה יכולה לתת לו פקודות. מה נפסדת, ונוטפת סקסיזם, היתה הודעת הליכוד שהסורים רוצים בלבני מפני שהיא ׳חלשה׳. לא סתם חלשה, אלא נטולת טסטוסטרון״.

27 בנובמבר 2012: ברק ״פורש מן החיים הפוליטיים״. אמיר אורן כתב ב׳הארץ׳: ״הוא עוד ישוב״

80 נגד 87?

השידור האלקטורלי החוזר של מר נתניהו מאיים להפוך לדלת הכניסה האחורית של מר ברק, אולי בראש מערך מרכז-שמאל.

האפשרות שההתמודדות המרכזית בבחירות האלה תהיה בין האדונים נתניהו וברק היא ביטוי מצמרר של עקרות במערכת הפוליטית הישראלית. היא מזכירה את הפוליטיקה האיטלקית ב-45 השנה שלאחר מלחמת העולם השניה. היא מזכירה (לי לפחות) את הרפובליקה הדומיניקנית מעוטת-המזל, שבה שני המתחרים על הנשיאוּת ב-1990 היו אותם האנשים שהתחרו עליה ב-1966. אחד מהם היה אז בן 84, השני היה בן 81.

האם שני האנשים האלה יוסיפו להמחיש את עקרוּת הפוליטיקה הישראלית? האם נראה את ברק בן ה-87 מתמודד נגד נתניהו בן ה-80 בעוד עשר שנים? אל נא תגחכו. דרכם של גיחוכים ישראליים היא שהם הופכים יום אחד לתשואות רמות.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. תגובות לא יתפרסמו בהיעדר כתובת אמתית.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה


6 Responses to “הבנים מן הפלוגה”

  1. דני פ הגיב:

    זכרונם הקצר של אנשים מדהים אותי. תודה על התזכורת.

  2. יואב הגיב:

    אשר ליציאה מלבנון, גדוּלתו של ההשג הזה התחוורה במלוא חִוְרונה שש שנים אחר כך.

    תוכל להסביר בבקשה למה אתה מתכוון ב״חוורונה״ ? זה לא היה צעד נחוץ וחיוני שצריך היה איש עם החלטיות וכושר ביצוע לעשות אותו?

    • יואב קרני הגיב:

      היציאה מלבנון היתה הכרחית ממש כפי שהכניסה אליה היתה הרת-אסון.

      על הפרק מונח _אופי_ היציאה.

      צה״ל לא _יצא_ מלבנון, הוא _נמלט_ ממנה. הסצינה הבלתי נשכחת של החיילים הנמלטים לאחר שהפקירו את ציודם, ומטוס של חיל האויר צריך לחזור כדי להשמיד אותו, נחקק בזיכרון הקיבוצי של כל ארגון טירור, של כל לוחם גרילה, של כל קנאי איסלאמיסטי. היא העניקה השראה לשייח׳ נסראללה שש שנים אחר כך; היא העניקה השראה לחמאס מני אז.

      עד 1967 האמינו במרחב שהישראלים הם ׳הצלבנים החדשים׳, ויסיימו באותו המקום. 1967 שמה קץ לפנטזיה ההיא.

      הישראלים הנמלטים של 2000 יצרו פנטזיה חדשה של חולשת דעת ושל מורך לב. מכניסי צה״ל ללבנון היו האשמים העיקריים. אבל צוות הפינוי נשא לפחות במקצת מן האשמה. אני חושש שהרבה מאוד ישראלים כבר שילמו בחייהם על נסיבות הפינוי.

      אם אינני טועה, נסיון הפינוי מעזה לימד לקח: גם פינוי טוב כשלעצמו יכול להניב בכיה לדורות.

  3. יאיר דקל הגיב:

    יפה עשית כשהעלית (באוב?) את התזכורות לפעילותו של אהוד ברק. נדמה לי שבכל זאת הציבור זוכר לו את עברו.
    שתי שאלות: מי יעמוד מול נתניהו? ושאלה שניה, מדוע לא העלית באותו מקום את מעשיו של נתניהו לאורך הדורות? הציבור שכח.

    • יואב קרני הגיב:

      הרשימה הזו עסקה בברק, וּממילא הביאה תזכורות על מעשיו.

      חוץ מזה, חזרתו של ברק לוּותה בשיעורים מסוימים של אידיאליזציה וסלחנות, וחשבתי שהן מצריכות תזכורות. נתניהו נמצא תחת זכוכית מגדלת יום יום, שעה שעה. אבל, בעזרת הארכיון אולי באמת כדאי לאסוף כמה ממצאים פוליטיים מרשיעים עליו לפני הבחירות. תודה על הרעיון.

      מי יעמוד מול נתניהו? אני חושב שהאופוזיציה בישראל צריכה להאריך את רוחה עם מנהיגים, גם אם הם אינם מנצחים בבחירות. בדמוקרטיות פרלמנטריות, המפסידים מקבלים יותר מהזדמנות אחת. אני מקווה שמפלגת העבודה (אם תעבור את אחוז החסימה ועדיין תהיה רוח-חיים באפּה) תבחר מנהיג חדש, צעיר וּמוּכּר פחות לאחר תבוסתה הממשמשת וּבאה בבחירות, ותעניק לו שתי תקופות כהונה כדי לגדול ולהבשיל.

      בינתיים, המטרה הריאלית היחידה צריכה להיות כניסה של מפלגה טיפה יותר מתונה לקואליציה בהנהגת הליכוד, כדי לעמוד על קבלת תיקי המשפטים והחינוך, לפני שתרד חשיכה גדולה על הארץ.

  4. פארן ישעיהו הגיב:

    אשר ליציאה מלבנון, גדוּלתו של ההשג הזה התחוורה במלוא חִוְרונה שש שנים אחר כך.״

    דבריך וההסבר להם מאוד מרשימים.

    תודה לך על מאמריך על היסודיות בהכנתם. (למרות שאיני מסכים עם חלקם)

Leave a Reply for יואב