עולם ללא אוגוסט 1914: העם היהודי של אירופה ניצל, מדינת ישראל אינה קמה

בתחילת 1939, רק חודשים אחדים לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, משרד החוץ הגרמני הכין נייר עבודה דמוגרפי תמים למַראֶה. מְחַבּרָיו התבקשו להגיש הערכה מוסמכת על גודל האוכלוסיה היהודית בשטח “שֶבֵּין הים הבאלטי ובין הים השחור”. ההערכה הגרמנית העמידה את מספר היהודים שם על תשעה מיליון, ואישרה בזה שרוב מניינו של העם היהודי חי במרכז-מזרח אירופה. בערך חצי המספר הזה יאבדו בתוך שש שנים בשואה, ויביאו בזה את הקץ על ציוויליזציה שלמה.

ב-1939 יכלו להיות באירופה אפילו יותר יהודים ממה שמנו הסטטיסטיקנים בברלין. זה היה קורה אילמלא היו פוגרומים ברוסיה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ואילמלא מעשי הטבח נגד היהודים בימי מלחמת האזרחים הרוסית (1918-1920), ואילמלא התוהו ובוהו הכללי של מלחמת העולם הראשונה. בין 1881 ל-1923, בערך שני מיליון יהודים היגרו לארה”ב, ומאות אלפים אחרים עקרו למערב אירופה, לאמריקה הלטינית, לדרום אפריקה ולאוסטרליה. רק מספר קטנטן התיישבו בארץ ישראל, לא יותר מ-50,000 עד שבריטניה קיבלה מנדט על הארץ מידי חבר הלאומים, ב-1920.

רנסאנס תרבותי ענקי עמד בעיצומו. במרכזו עמדה לשון היידיש. לפנים רק עֲגַת רחוב ומטבח, היידיש התחילה להניב כרכים של ספרות ושל שירה, עתונים וכתבי עת.

יהודי מזרח אירופה התחילו את המאה העשרים ללא חדווה. רובם חיו בעוני מנוון. כמה מן האזורים בעלי צפיפות האוכלוסיה היהודית הגדולה ביותר, כמו למשל גדות נהר הפריפְּיֶט בבלארוס של ימינו, היו כל כך מרוחקים ונֶחשָלים עד שבעיני אירופים רבים הם היו הצד האָפֵל של היבשת, שוֵה ערך של הרי החושך.

ואף על פי כן, על אף העליבוּת ועל אף הפחד, רנסאנס תרבותי ענקי עמד בעיצומו. במרכזו עמדה לשון היידיש. לפנים רק עֲגַת רחוב ומטבח, היידיש התחילה להניב כרכים של ספרות ושל שירה, עתונים וכתבי עת. היא היתה לשון אמם של שמונה מיליון יהודים.

גם העברית נהנתה מתחיה דרמטית, אבל יידיש היתה לשונם האמתית של המוני היהודים. מפלגת הפועלים המאורגנת ביותר במזרח אירופה היתה ה’בּוּנד’, שהתנהלה ביידיש לטובת מעמד הפועלים היהודי המרושש.

מנקודת המבט של יהודי אשר חי בתחילת המאה העשרים, הפוליטיקה האירופית ותרבות היידיש נועדו לעמוד עוד שנים רבות במרכז חייהם של היהודים. אפילו חצי מאה לא תנקוף כאשר היידיש וה’בונד’ יעלו בארובות העשן או ייקברו בשוחות המוות. את החורבן הפוליטי והתרבותי ישלים סטאלין (שרק מותו, במארס 1953, מנע פתרון סופי פיזי לבעיית היהודים בברית המועצות – גירושם ההמוני לסיביר).

הנאציזם והקומוניזם לא היו באים אל העולם אילמלא מלחמת העולם הראשונה. אפשר ששינויים מהפכניים היו מתחוללים גם בלעדיה, ולאומנות ומרקסיזם היו מרעילים את ורידיה של אירופה. אבל לטעון שהקטסטרופות של המאה העשרים היו בלתי נמנעות הוא ביטוי של פסימיות קודרת מדיי על הטבע האנושי.

לא כל כך קשה להעלות על הדעת נסיבות, שבהן מלחמת העולם הראשונה היתה נמנעת, או לפחות היתה מסתיימת הרבה קודם. אלמנטים של הסֵדֶר האירופי היָשָן נעלמו והלכו בכל מקרה. קיסר אוסטרי חדש (שהוכתר ב-1916) היה נוטה פחות להרפתקות בבלקנים, וכנראה היה מכניס ליברליזציה מקיפה בקיסרותו, מאריך את תוחלת חייה, ומונע הופעתן של מדינות קטנות על חורבותיה (צ’כוסלובקיה, הונגריה, יוגוסלביה).

בריטניה בשלטון מפלגת העבודה היתה נוטה פחות לשלוח את צעיריה אל בית המטבחיים של אירופה (ראש הממשלה הסוציאליסטי הראשון של בריטניה, שעלה לשלטון חמש שנים לאחר תום המלחמה, היה פציפיסט מוצהר במהלכה). אילו ניתנו לרוסיה עוד כמה שנים של פיתוח תעשייתי בלתי מופרע, היא היתה מְצֵרָה ביתר הצלחה את צעדי גרמניה.

בעולם ללא ‘המלחמה הגדולה’ (כפי שקראו לה, לפני שהתברר כי היא מלחמת העולם ‘הראשונה’), סדרי חייהם של כל כך רבים היו משתנים מעיקרם. בהיעדר מלחמה ב-1914 היו ניצלים חייהם של 50 מיליון רוסים בעשורים הבאים ושל מיליוני אירופים. בהיעדר מלחמה, העם היהודי של אירופה היה ניצל מאבדון.
 
לא שואה אחת גדולה – אבל אולי כמה שואות קטנות
 
אילמלא פרצה מלחמת העולם הראשונה, או לפחות אילמלא ארכה כמעט ארבע שנים וחצי, רוב היהודים היו נשארים באירופה. התפתחות הדרגתית ברוסיה, במקום מלחמת אזרחים ומהפכה, אולי היתה מאפשרת טמיעה תרבותית של מספר ניכר מהם, בדומה לטמיעת היהודים בגרמניה ובצרפת. רוסיה סובלנית יותר, אולי בהנהגתו של הצאר אלכסיי (אשר היה מחלים מעשֵׂה נֵס ממחלת הדם הקטלנית שלו), או בהנהגת אחותו הקיסרית אנסטאסיה, היתה עשויה להציע ליהודים דרגה של אוטונומיה תרבותית.

תרחיש פסימי יותר יונק ממקורות ההשראה של הציונות. הרצל חזה בדיוק מפתיע מעשי זוועה גדולי ממדים נגד היהודים, אם כי הוא הניח שהם יתרחשו במזרח אירופה, לא במרכזה. אפשר שכך ממש היה קורה אילמלא פרצה מלחמת העולם הראשונה.

במקרה כזה היינו חוזים אולי לא בשואה אחת גדולה ומקיפה, אלא בשורה של שואות קטנות. אפשר להעלות על הדעת תנאים של רעב ושל תרעומת שהיו מניבים התקוממות לאומנית באוקראינה, והיו מביאים “טיהור אתני” של שני מיליון יהודים, ברוח מה שאמנם עוללה התקוממות אוקראינית קוזאקית במאה ה-17.

לחלופין, התקוממות פולנית מוצלחת נגד רוסיה היתה מובילה לכינונה של מדינה פולנית לאומנית, שהאנטישמיות שלה היתה דוקטרינה מוצהרת וגלויה (כפי שפולנים מסיעת ‘אֶנדֶק’ אמנם רצו, בַּמציאוּת הלא-חלופית). או אז פוגרומים היו נעשים עניינים שבשיגרה, כאשר שאר העולם מגיש מחאות נמרצות אבל נמנע מכל מעשה.

גם אז קשה להעלות על הדעת מוות בקני המידה של השואה. הפתרון הסופי היה יכול לצאת אל הפועל רק בתנאים של מלחמה טוטלית, עם היעילות חסרת המעצורים של מדינה מפותחת ועם העברת תהליך ההשמדה לפסים של ייצור תעשייתי.
 
ועל קיבוצים איש בכלל לא שמע

העוסמאנים היו הופכים את קיסרותם ל”ממלכה דוּאַלית”, טורקית-ערבית. לממלכה הזו יש שתי ערי בירה (קונסטנטינופול ודמשק), עם שני פרלמנטים ושתי ממשלות. פלשתינה היא בסך הכול מחוז-משנה במחצית הערבית (“סוריה רַבָּה”), של האימפריה. יהודים מעטים מורשים להתיישב בה. ב-1948 הם מונים בקושי 50,000

האם עולם פטור מרגשי האשמה של השואה היה מאפשר את כינון מדינת ישראל ב-1948? מותר לפקפק. יתר על כן, האם לעולם היתה אפילו ניתנת ההזדמנות לכונן מדינה כזאת?
 
העלו-נא על הדעת את הנוף העולמי ללא מלחמת העולם הראשונה: הקיסרות העוסמנית היתה נשארת בחיים, ובעידודו של הקיסר פרנץ-פרדיננד של אוסטריה-הונגריה (זִכרוּ-נא, היריה בסאראייבו, ב-28 ביוני 1914, החמיצה אותו), העוסמאנים היו הופכים את קיסרותם ל”ממלכה דוּאַלית”, טורקית-ערבית. לממלכה הזו יש שתי ערי בירה (קונסטנטינופול ודמשק), עם שני פרלמנטים ושתי ממשלות. פלשתינה היא בסך הכול מחוז-משנה במחצית הערבית (“סוריה רַבָּה”), של האימפריה. יהודים מעטים מורשים להתיישב בה. ב-1948 הם מונים בקושי 50,000, ומחוץ לערים הגדולות אין להם אלא קומץ מושבות. על קיבוצים לא שמע איש.
 
לחלופין, מלחמת העולם הראשונה פורצת, אבל מסתיימת בתוך חודשים אחדים, בתחילת 1915, בנצחון גרמני (פאריס נכבשת, הרפובליקה השלישית נופלת, מלוכה בורבונית-אורליאנית מחליפה אותה, אנטישמיות פרועה מציפה את צרפת, היהודים מואשמים בנעיצת סכין בגב האומה. אולי היטלר היה בכלל צרפתי?).
 
גרמניה, הואיל והצילה את העוסמאנים, תובעת ויתורים עצומים במזרח, מכוננת את חסותה על הרי הקווקאז, הופכת את חצי האי קרים לריביירה שלה, מקימה מובלעות צבאיות בארם נהריים (איש בכלל לא היה שומע את השם ‘עיראק’) ובפָּרָס, מניפה את הנס האימפריאלי על המקומות הקדושים לנצרות בירושלים, ומעודדת מתיישבים גרמניים להתנחל בחלקים ניכרים של ארץ הקודש (מספר לא מבוטל של גרמנים אמנם התנחלו במציאות הלא-חלופית).

מיליוני יהודים נפחדים היו מקבלים את פני הגרמנים בצהלה, ומשליכים קוֹנפֶטי על טוריהם המשוריינים.

גרמניה עטורת הנצחון היתה דוחקת את רוסיה שניים או שלושה אזורי זמן מזרחה, מייסדת מדינות קטנות לפולנים ולאוקראינים תחת חסותה, ומעניקה אוטונומיה לעמים הבאלטיים. במדינות החדשות פורחת לה שנאת המיעוטים: האוקראינים מתעבים את הפולנים, הפולנים מתעבים את האוקראינים, הליטאים מתעבים את הפולנים ואת הביילורוסים – והכול מתעבים את היהודים. המדינות החדשות מידרדרות עד מהרה למרחץ דמים בין-אתני, וצבא גרמני נשלח לחזור ולכונן נורמות של ציוויליזציה. מיליוני יהודים נפחדים מקבלים את פני הגרמנים בצהלה, ומשליכים קוֹנפֶטי על טוריהם המשוריינים.
 
היהודים, סוכני ההשפעה הגרמנית
 
תעתוע? כלל וכלל לא. זה בדיוק מה שחשבו היהודים על הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. משטר הכיבוש הגרמני במחוזות המערביים של הקיסרות הרוסית היה היחיד שבו היהודים לא נטבחו. שום דבר בהתנהגותם של הגרמנים כלפי היהודים ב-1915 לא רמז על העתיד לבוא ב-1941.

בעולם חֲלוּפי, יהודי אירופה היו מאמצים אוריינטציה גרמנית, וגרמניה היתה גומלת להם בהכרה רשמית במקורותיה הגרמניים של היידיש. האינטליגנציה היהודית היתה מאמצת בהדרגה את הלשון הגרמנית, ויהודים היו נעשים כלים שימושיים בהרחבת ההשפעה הגרמנית. תפקיד מרכזי נועד להם בהבטחת הצלחתה של ‘הליגה האירופית’, קונפדרציה אירופית בהנהגה גרמנית שקמה ב-1925 על יסוד הסכמי אאכן.

בהדרגה, הקונפדרציה מרחיבה את שורותיה, ומצרפת חברות חדשות מן המזרח. בסביבות 1950 מורשה סוף סוף פולין להצטרף (אוקראינה והפדרציה הקווקאזית ייאלצו לחכות עד 1960, באופן המעורר את החשד שהאירופים פשוט אינם מעוניינים בהצטרפות הטורקים המוסלמים של אזרבייג’אן).

כניסת פולין ל’ליגה’ מאפשרת את ייצוב יחסי היהודים והפולנים. סובסידיות אירופיות נדיבות מאפשרות ליהודים להשוות את רמת מחייתם לזו של שאר הפולנים, והיהודים מחזיקים בעשירית המושבים בפרלמנט הפולני. בפרוש שנת 2000, מספרם של היהודים בפולין מגיע לששה מיליון (בעולם הלא-חלופי הוא עומד על 5,000).

וארשה וניו יורק הן “הערים היהודיות” הגדולות ביותר בעולם, ובכל אחת מהן היהודים הם בערך שליש האוכלוסיה. אבל שתי ערים אחרות – וילנה ואודסה – מוּכָּרוֹת כמרכזי התרבות וההשכלה הגדולים ביותר של היהודים, כשבאודסה יושבים גדולי הסופרים והיוצרים היהודיים של זמננו החלופי.

בשנת 2004, שירות השידור הבין לאומי של הרדיו הקיסרי הגרמני מחליט לבקש מכמה היסטוריונים וסופרים להשתעשע בתרחישים הֵפֶך-עובדתיים ספקולטיביים מאוד: מה היה קורה אילו הקיסר פרנץ פרדיננד היה נהרג מידי מתנקש סרבי בסאראייבו ב-1914? היתכן שבאירופה היתה מתלקחת מלחמת התאבדות, זורעת הרס וחורבן, מפיצה מהפכות אַלימוֹת, וּמביאה את תחילת סופו של העידן האירופי?

“קשה להעלות על הדעת”, כתב אחד המשתתפים. “ההנחה שמאורע יחיד, בנסיבות כל כך שוליות, היה יכול לשנות מעיקרו את מהלך ההיסטוריה, היא בלתי רצינית מעיקרה – או לַחֲלוּפין היא מראה מה גדול שעמומם של עורכי חדשות ברדת הקיץ”.

9 Responses to “עולם ללא אוגוסט 1914: העם היהודי של אירופה ניצל, מדינת ישראל אינה קמה”

  1. יואב קרני הגיב:

    חן חן על ההערות המעניינות.

    אכן, הכול עניין של אינטרפרטציות, וכולן לגיטימיות, אבל אני נאלץ לחלוק על כמה מן הקביעות העובדתיות.

    (1) העליה השניה היתה קריטית, אבל לא היתה מסה, והרוב הגדול של העולים ממילא עזבו את הארץ.

    (2) רעיון “המדינה היהודית” לא עלה כלל בימי העליה השניה, או בכל אופן לא עלה ברצינות. בן גוריון הציג אותו ברבים רק בשנת 1942 (‘תכנית בילטמור’), ובוקר על כך במשך שנים בידי הרוויזיוניסטים.

    (3) הקומוניזם בא אל העולם כאידיאה הרבה לפני מלחמת העולם השניה. אבל הבולשביקים עמדו בסימן היחלשות פוליטית ברוסיה ערב המלחמה. לימים התברר שמנהיג הסיעה הפרלמנטרית שלהם בדוּמַה היה סוכן חשאי של המשטרה הצארית. אין שום סיבה סבירה להניח שהם היו מצליחים לתפוס את השלטון, או אפילו מנסים. לנין היה נרקב והולך על גדות האגם בציריך.

    (4) אני קצת מתפלא על האימפליקציה שהיהודים חוללו את המהפכה הקומוניסטית, או ש”מרקס בעצמו היה יהודי”. החלק הראשון פשוט לא נכון, רוב המהפכנים היהודים התנגדו לבולשביקים, והיה אפשר למצוא אותם במספרים גדולים מאוד בין המנשביקים ובין הסוציאל-רבולוציונרים. מהפכנית יהודיה כמעט רצחה את לנין ב-1918, או 1919, אינני בטוח. אינני מבין בדיוק מה מוכיח בעיניך מוצאו היהודי של מרקס (הוא לא היה יהודי, סבו היה, וכתיבתו שפעה בוז כלפי היהודים).

    (5) “פרעות 1904”. אני מניח שאתה מתכוון לפוגרום של קישינב ב-1903. הוא אמנם היה נקודת ציון בהיסטוריה הציונית, והמנוע של העליה השניה, אבל הוא לא “גייס את היהודים לטובת מהפכה קומוניסטית”. איש לא דיבר ב-1904 על מהפכה כזאת, וממילא המוני היהודיה הפעילים בתנועה המהפכנית לא היו קומוניסטים, אלא בונדיסטים, זאת אומרת סוציאל-דמוקרטים.

    (6) אינני מבין את ההערה “קל לדבר נגד הקומוניזם”. לא קל, אלא חשוב. הקומוניזם הסובייטי היה טוטליטרי ורצחני, והוא מוחזק אחראי למותם של 27 מיליון (במחנות הריכוז של סטאלין עברו בערך 18 מיליון, ולפי ועדת חקירה רשמית בערך רבע מהם חוסלו או מתו בָּרָעָב. בערך שבעה מיליון הורעבו למוות באוקראינה בשנות ה-30. המספרים אינם מוחלטים, אבל הם מבטאים את הכיוון). הקומוניזם הסובייטי שייך לאותה קטגוריה שאליה שייך הנאציזם, ואני מקווה ומתפלל שזה לא יישכח. כמובן, ב-1917 היו הרבה אנשים שחשבו אותו לחלופה רצויה לצאריזם, אבל אנחנו יכולים להעריך את מפלצתיותו ביתרון הפרספקטיבה.

    (7) על תפקידו של המנדט הבריטי באיפשור מדינת ישראל, אני מציע לך לקרוא, אם עדיין לא קראת, את ספרו של תום שגב ‘כלניות’. הציונות היתה בת מזל שהבריטים היו שַליטי הארץ. הם לא רק עודדו התפתחות מוסדות של ממשל עצמי, אלא חיסלו את המרד הערבי של שנות ה-30. אילמלא חוסל המרד הזה, או אילו הורשה להתארך, או אילו הבריטים היו מגיעים להסכמי פשרה עם מנהיגי המרד, מי יודע מה היו פני הדברים ב-1948.

    (8) חבר הלאומים לא קיבל כל החלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בסן רמו, ב-1924, חבר הלאומים העניק רשמית מנדט לבריטים לכונן “בית לאומי ליהודים” מבלי לפגוע בזכויותיהם של תושבי הארץ האחרים. המלה “מדינה” אינה מופיעה שם (ראה את נוסח החלטת סן רמו בקישורית הבאה –http://www.mtholyoke.edu/acad/intrel/britman.htm)

    שוב, תודה על העניין ועל ההרהורים.

  2. רוני ה. הגיב:

    טוב, כאמור אני לא היסטוריון, אז אשתדל להשיב רק על מה שאני יודע במידה סבירה.

    (1) אני מתייחס לעליה השניה בתור “מסה קריטית” מכוון שההנהגה הציונית שהובילה להקמת המדינה באה ממנה.

    (2) אני ממש לא מקבל את הטענה שרעיון המדינה היהודית לא עלה בימי העליה השניה. כידוע, הרעיון היה עוד רעיון של הרצל (הספר “מדינת היהודים” יצא לאור בשנת 1895), ובקונגרס הציוני הראשון של 1897 נקבע כי “הציונות שואפת ליצור מקלט לעם היהודי המובטח במשפט העמים”. זכור כידוע המשפט של הרצל כי “בבזל יסדתי את מדינת היהודים…לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול”. אם אלו היו דברי המנהיג, אני סבור שכל מי שהיה לו חלק בקונגרסים הציוניים זו היתה גם מטרתו. יתכן שהם היו מסתפקים באוטונומיה, בלית ברירה, כי הם היו אנשים מעשיים, אבל מטרתם לדעתי היתה מדינה.

    אם תבחן את מה שקרה בישוב מאז 1918, תראה לדעתי בפועל ממש בניית תשתית למדינה: בשנים 1918-1919 סוכם לערך בחירות ל”אספת נבחרים”. באפריל 1920 נערכו הבחירות ובאוקטובר אותה שנה התכנסה האספה. אנשי היישוב הבוחרים כונו בשם “כנסת ישראל”. אספת הנבחרים, שהייתה הגוף הקובע את המדיניות, בחרה מתוכה “ועד לאומי”, שהיה הגוף המבצע. בשנות העשרים והשלושים נבנו תשתיות צבאיות, פיננסיות, אקדמיות, רפואיות, ביטוחיות, תעשייתיות, פוליטיות וכו’ וכו’ שכולן נבנו על פי הדגם של מדינה. אולי בן גוריון הציג את הרעיון ברבים רק בשנת 1942, אבל כבר עשרות שנים קודם לכן שקדו על כך אנשים רבים ומוכשרים.

    (4) לגבי המהפכה הקומוניסטית לא טענתי שהיהודים חוללו אותה. אבל היו יהודים רבים שתמכו בה והיו גם לא מעט יהודים שהיו מנהיגים קומוניסטים. היהודים ברוסיה ראו במהפכה הקומוניסטית מפלט פלא מהשלטון המפורר והפוגע של הצארים. אין לי נתונים מספריים אבל אני חושב שרוב היהודים ברוסיה היו סימפטיים למהפכה אם לא מעבר לזה.

    (5) אכן, קישינב 1903.

    (6) הבעיה בקומוניזם היא אכן שאחריתו ביישה את תחילתו. אבל אני לא חושב שאפשר להאשים את מי שיזם מהפכה שנועדה להפיל שלטון מושחת, בפשעים שסטלין ביצע עשרות שנים אחר כך. התחושה שלי היא ששלטון הצארים של תחילת המאה פשוט לא יכול היה להמשך ושלאופי של העם הרוסי נדרשה אז (ואולי גם היום) סוג של דיקטטורה. העובדה שהקומוניזם התגלה כמקסם שוא אינה אומרת שהאלטרנטיבה היתה טובה יותר.

    (7) לא קראתי את תום שגב, וסביר להניח שלבריטים היה אכן תפקיד חשוב ביצירת התשתית למדינה. אבל צריך לזכור שהם לא עשו זאת מטוב לב. בשנים שקדמו למלחמת העולם השניה, היו מיליוני יהודים באירופה במצוקה איומה. אני חושב שבאותו הזמן הופעלו על הבריטים לחצים קשים לעשות משהו בענין היהודי לא רק בארץ ישראל. הרי הגירת יהודים ממזרח אירופה לאנגליה או לארה”ב לא היתה כלל אפשרית אז, וההגירה היהודית מגרמניה לישראל לאחר עליית הנאציזם לשלטון (העליה החמישית) התאפשרה רק כתוצאה מלחץ בינלאומי ואולי גם משלמונים לבריטים. לדעתי, במידה שהבריטים “נתנו” לנו את מדינת ישראל בשנות השלושים והארבעים, הם עשו זאת כדי לתת שסתום מפלט למצוקה היהודית העולמית, ואנחנו “שילמנו” על זה בששה מליון יהודים ומי יודע כמה כסף. מבחינות מסויימות זה היה מחיר ידוע עוד לפני מלחמת העולם השניה.

    (8) כן, אני יודע שלא היתה החלטה מפורשת על מדינה יהודית. כמו שאמרתי, גם אם היו מחליטים על כך, לא היתה לזה כל משמעות, כי לא היתה בארץ תשתית למדינה. בכתב המנדט היה ניסוח מעורפל – ובכוונה. העניין הוא שאם מנתחים לעומק את כתב המנדט, מסתבר שחבר הלאומים גם לא קיבל כל החלטה הפוסלת הקמת מדינה. כלומר, אם מסתכלים על זה בדרך השלילה, הם הרי היו יכולים להשתמש במילה “אוטונומיה” ובכל זאת לא עשו זאת. בעיני, זה אומר שהם השאירו פתוחה את האופציה למדינה, כך שהחלטה כזאת תהיה אפשרית בעתיד בהתאם לנסיבות. ומהן הנסיבות הללו? לדעתי בעיקר הצלחת היהודים להקים תשתית למדינה כזאת, ודי כח פוליטי לגייס בה תמיכה.

  3. אלי הגיב:

    “אילו”. כי הבעיה הגדולה שלנו, אם כל כך רע היה ליהודים בגולה, מדוע לא עלו לארץ?
    נכון, המצב הכלכלי היה קשה, אך גם בגולה היה קשה.
    אך כנראה המנהיגים, הדתיים בעיקר, חיכו לבוא המשיח…
    וכשבא הרצל – החל משהו לזוז. אך הדתיים לא מקבלים זאת.
    האם משיחי השקר היו באמת משיחי שקר?
    אינני יודע. הם נקראו כך, אני חושב, עקב התוצאה שלא השיגו…
    אם הרבי מלובביץ, שיש הקוראים לו המשיח, היה עולה לארץ – אני בטוח שהרבה היו עולים אחריו.
    מדוע הוא לא בא לארץ? תשובות יהיו בלי ספק, אך את העובדה אי אפשר לשנות.
    הוא לא בא! ולא רק הוא…
    מתפללים – בשנה הבאה בירושלים… לא השנה! והמבין יבין…
    עוד כשיצאנו ממצרים אמרו – זכרנו את סיר הבשר… וזו כנראה האמת.
    ומאחר וכך – היה צריך להכתב מאמר זה, שמדבר על אילו – אילו היו יותר יהודים בארץ, בצורה משמעותית הכל היה נראה אחרת.
    ואיש לא היה מזכיר את 6 המליונים שנרצחו, בין השאר מכיוון שהיו באירופה… מדוע היו באירופה – זה כבר נושא למאמר אחר…

  4. המאמר מעניין למרות שהנושא לא חדש (נתקלתי בו בהרבה סיפורי מדע בדיוני).
    עם זאת יש מספר תהליכים שהמאמר מתעלם מהם:
    1. השקיעה של בריטניה – נגרמה בסופו של דבר בשל הניצחון במלחמת העולם הראשונה שעלה לה יותר מדי (את הניצחון בשנייה כבר מימנה ארצות הברית). בעולם שבו המלחמה נמשכה זמן קצר יותר, הפוסט קוניאליזם היה מתרחש הרבה יותר מאוחר.
    2. האם מדינת ישראל היתה קמה – כנראה שכן, אולם האוכלוסיה בה היתה שונה באופן דרמטי והיא היתה מתנוססת בראש רשימת המדינות העניות בעולם (השילומים מגרמניה והסיוע מצרפת – שניהם תוצאות ישירות של מלחמת העולם השניה) נתנו דחיפה משמעותית.
    3. האימפריה העותמנית היתה בתהליכי התפרקות מתקדמים מאוד ב-1914, היא היתה נדונה לפירוק תוך שנים מעטות בכל מקרה (מצרים היתה בשליטה בריטית כבר באמצע המאה ה-19), אולם יש סיכוי טוב שעוד כמה שנים היו נותנות למדינות ערב אפשרות להתאחד.
    4. הנפט לא היה מקבל דחיפה כל כך גדולה בעולם שבו האימפריה העותמנית שולטת על חלק גדול ממנו.

  5. יודי הגיב:

    אכן מעניין התרגיל האינטלקטואלי הזה.
    מה שלא נלקח בחשבון, לטעמי, הוא המנגנון העמוק שיש לו חלק ביצירת ההסטוריה, אם לא חלק הארי.
    אני מדבר על הולדת הרעיונות ועל התפשטותם. כשאנחנו עדים למלחמה, או להשמדה, או למהפכה – מה שמניע את כל אלו היא תשתית רעיונית. אני לא מדבר על פרופגנדה. אני מדבר על תהליך עמוק שבו רעיונות מופצים והופכים לחלק מן התרבות והמחשבה הדתית של הקהילה שמאמצת אותם. כך ורק כך הם חודרים לנפש, וזה תהליך שלוקח מספר דורות בדרך כלל.
    את שורשי התמורות ההסטוריות יש לחפש לכן הרחק בעבר, בנקודה שבה נולדו הרעיונות, התפשטו, חלחלו אל התרבות ואל הדת והפכו לתמונת הנפש של הנושאים אותם, דור אחרי דור, אלו שאחר כך מטילים את עצמם במסירות אל המימוש המעשי של אותן פרדיגמות.
    את שורשי ההשמדה ניתן למצוא הרחק הרחק. למעשה עוד בזמנה של האנטישמיות היוונית העתיקה, אבל מספיקה ההסטוריה בת 300 השנים שקדמו להשמדה, שניתן לקרוא עליה בהשתאות ובזעזוע בספרו של איילון “רקוויאם גרמני”, שכתבי הפלסתר של מרקס היהודי הגרמני מהווים לה דוגמה מצויינת.

    את שורשיה של המהפכה הקומוניסטית מגלים ברעיונותיו של מרקס, יהודי שמשפחתו התנצרה בימי חייו.לא ניתן לתאר עולם חלופי שבו לרעיונות האלו לא ניתן ביטוי במהפכה קומוניסטית. אולי דווקא בעולם שלך, קרני, גרמניה היתה הופכת בעצמה קומוניסטית. האופי הגרמני, כך נדמה, מתאים מאין כמוהו…

    את שורשיה של מלחמת העולם הראשונה אני מאמין שניתן למצוא גם כן שנים רבות לפני כן, ולו רק בתאוות הנקם וההשפלה של הצרפתים לאחר המלחמה שבה הושפלו ונכבשו 40 שנה קודם לכן. אם כי דרוש מחקר מעמיק יותר בנושא.

    וגם למדינה היהודית שורשים עמוקים. עמוקים אולי יותר מכל אלו שציינתי, ומתחילים ב 2000 שנה של כמיהה בלתי פוסקת לחזור לציון. “ותחזינה עינינו בשובך לציון…”, מגובה בשלוש תפילות ביום ואינספור טקסים וכמיהות וטקסים.
    התנועה הציונית אכן חרטה על דגלה הקמת מדינה עוד בסוף המאה ה-19, אכן בנתה תחנת חשמל, אוניברסיטה, בתי חולים, יישובים כפריים חקלאיים ועירוניים, תשתית פוליטית ומדינית עוד לפני מלה”ע הראשונה, ולא ניצבה מולה שום תנועה לאומית ברת משקל וכוח להטות את מהלך ההסטוריה.
    יהיה מוגזם לדעתי לומר, לכן, שהמדינה לא היתה קמה או שהיא היתה שונה בהרבה במהותה. שכן, הרעיונות הם אלו שמוליכים את האדם, והם שבוראים את העולם בדמותם ובצלמם. והרעיון הציוני היה ברור כשמש, חד ומכוון מטרה, יעיל מאין כמוהו באופן הביצוע, כשהואנשען על פסיכולוגיית מעמקים שצרובה בנפש העם מזה כמאה דורות, מאז החורבן. וזה מה שקובע בסופו של דבר: מידת המסירות לרעיון.

  6. ארן הגיב:

    יואב,

    אני לא מעונין להשמע מתנשא, אבל אני מניח שלא קראת את הספר של קיגן תולדות הלחימה. אני ממליץ בחום רב.

    הנקודה המשמעותית בספר היא שה”המלחמה הגדולה” היתה בלתי נמנעת במצב הפוליטי חברתי שנוצר באירופה.

    ב50 השנה מאז 1870 כל האומות האירופאיות עברו תהליך של מיליטריצזיה. לכל גבר בוגר ובריא היה פנקס גיוס למילואים.
    עצם קיום הצבאות האילו היה תנאי הכרחי וכנראה גם מספק לפריצת מלחמה גדולה בעלות של מליוני חיילים מתים.

    מה שהיה חסר היה סיבה.

  7. יובל הגיב:

    “טורי המשוריינים” של הקיסרות הגרמנית?
    הטנק הרי הומצא במהלך מלחמת העולם הראשונה, מכורח הנסיבות ומלחמת השוחות, ע”י הבריטים…

  8. יואב קרני הגיב:

    אם אינני טועה, הרשימה הזו עוסקת במלחמת העולם הראשונה, לא במלחמות נפוליאון. ממילא נשק שהומצא במהלכה יכול לשמש את משתתפיה. הלוא כן?

  9. רוני ה. הגיב:

    1. אני חושב שמדינת ישראל היתה קמה גם בלי הבריטים.

    מספר היהודים הקטן שהתיישבו בפועל בארץ נגזר מיכולת “הנשיאה הכלכלית” שלה: בזמן האימפריה העוסמנית, הארץ היתה חרבה ולא יכלה לקיים עוד אנשים, ובמשך עשרות השנים שקדמו להקמת המדינה היה ביקוש רב יותר של עולים לעלות לארץ מאשר האפשרות שלה לקלוט אותם.

    תחילת המאה העשרים הרי התאפיינה בקשיים כלכליים רבים בארץ, על סף רעב לפעמים, ומירידה גדולה יחסית של עולים שהגיעו וירדו אח”כ, כי לא יכלו להתקיים בה.

    לדעתי, אף כי הבריטים סייעו בפיתוח הכלכלי של הארץ, אני חושב שהיה מתבצע כאן בכל מקרה תהליך של bootstrapping, כלומר של גידול עצמי. ה׳חיידק׳ הציוני בער למספיק אנשים באופן כזה שהיו דואגים שזה יקרה.

    חשוב לזכור, שהמסה הקריטית של הציונות הגיעה לכאן כבר בעליה השניה, בעקבות הפרעות ברוסיה ב-1904. האליטה התרבותית והפוליטית העברית ניתקה את עצמה נפשית ממזרח אירופה, והחליטה להקים כאן מדינה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. ב-1914, אודסה היהודית כבר לא היתה ממש קיימת.

    2. אני לא חושב שמקובלת על ההיסטוריונים הקביעה שהקומוניזם לא היה בא אל העולם אילמלא מלחמת העולם הראשונה.

    עד כמה שאני יודע, באותו אופן שחלק מהיהודים קיבלו החלטה אסטרטגית להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, יהודים אחרים קיבלו החלטה אסטרטגית לתמוך במהפכה קומוניסטית ולהובילה. זה נבע מכך שהשלטון הצארי ברוסיה היה בתהליכי התפוררות, ולא היה מסוגל להתמודד עם עולם מודרני, והפרעות ביהודים ובאחרים היו רק סימפטום לאובדן השליטה ולאנרכיה.

    עד כמה שאני יודע, אותן פרעות של 1904 היו אלו שהביאו ל׳נפילת האסימון׳ אצל הציונים ולהתגייסות היהודית למהפכה הקומוניסטית, והן קרו כאמור עשר שנים לפני מלחמת העולם. צריך גם לזכור שמרקס בעצמו היה יהודי, ושלרעיונותיו, שנהגו בסוף המאה התשע-עשרה, לקח זמן לחלחל. קל לטעון היום נגד הקומוניזם, אבל האנשים אז חשבו שהאלטרנטיבה הצארית היתה יותר גרועה.

    3. אני נוטה להסכים לתרחישים החלופיים של “שואות קטנות” וטרנספרים כאלה ואחרים שתיארת. בעיניי, אלו התפתחויות אפשריות מאד לאור המצב ששרר באירופה באותה העת.

    4. אבל אני נוטה שלא להסכים להנחה שאילמלא השואה, האו”ם לא היה מסכים לקיום מדינת ישראל.

    העובדה היא שהגוף שקדם לאו”ם, קרי חבר הלאומים, דן בדיוק באותו הנושא והחליט גם הוא להקים מדינה יהודית בארץ ישראל (באישור כתב המנדט הבריטי). זה במיוחד ראוי לציון, לאור העובדה שלא היה אםשר אז להכיר במדינה יהודית בארץ ישראל בגלל מיעוט היהודים והיעדר תשתית.

    בפועל, אני חושב שאישור כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל עולה בחשיבותו על ההחלטה על הקמת המדינה, וההחלטת החלוקה היתה במידה רבה אישרור של החלטה קודמת.

    אני חושב שאם ליהודים היה די כח פוליטי כדי להשיג את החלטת המנדט ב-1920, סביר להניח שבעולם שבו יש עוד ששה מיליון יהודים היה יכול להיות להם מספיק כוח כדי להשיג גם את החלטת החלוקה ב-1947.

Leave a Reply for יואב קרני