הסמכוּתנים: הקפריזה כִּמדינאוּת

קשת של מנהיגים אותוריטריים נמתחת והולכת לרוחב אסיה וּמזרח אירופה. פוטין אינו עוד היחיד. בחירות דמוקרטיות עומדות להקפיץ את ראש ממשלת טורקיה לִנשׂיאוּת כול-יכולה. בחירות עומדת להעלות ”דיקטטור של דמוקרטיה“ לשלטון בהודו באמצע החודש. בוחריהם מוכנים להקריב חופש לטובת תוצאות. המחיר? ג‘ון קרי מדבר על ”סטיה מנורמות המנהיגות הראויות למאה ה-21“ 

לא קל להבין את ולדימיר פוטין, התלונן השבוע ג‘ון קרי בראיון עתונאי. כל משבר אוקראינה, אמר מזכיר המדינה, הוא מעשֵׂה-ידיו של נשיא רוסיה. הפלישה, האיומים, צחצוח החרבות, התמוטטות מרותה של המדינה האוקראינית בחבלי המזרח הם

”תצוגה מדהימה של תגובה אישית, שפשוט אינה מתיישבת עם הלקחים שהופקו ב-60 או 70 השנה האחרונות. זה כה מנותק [מן המציאות], שזה נוסך בנו חרדה עמוקה מפני התוצאות“.

קשה להיזכר אימתי יוחס משבר בין לאומי משיעור כזה לתכונות האופי של מנהיג מדינה. יהיה עלינו לחזור אל ימי הרודנויות הקודרות של אירופה באמצע המאה ה-20, או אל מאו צה טונג בסין, כדי להתבונן בתוצאות פגישתה של הקפריזה עם המדינאוּת. אולי כדאי להיזכר, בדיוק בשנה המאה למלחמת העולם הראשונה, בקיסר וילהלם השני של גרמניה, שעל הקפריזה שלו ועל קטנוּנִיוֹתָיו קם ונפל שלום העולם.

את התנהגות פוטין מדריכים מניעים אישיים, ”הסותרים במידה יוצאת דופן את [תכונות] המנהיגוּת [הנדרשת] במאה ה-21“, הוסיף קרי (בראיון ל‘וול סטריט ג‘רנל‘).

”תצוגה מדהימה של תגובה אישית“ אינה מוגבלת למשבר אוקראינה. היה אפשר למצוא דוגמתה בשורה של דרמות קודמות.

ברגעי רוגז על פגיעות אישיות, פוטין

  • הוריד את הגיליוטינה על חופש השידור ברוסיה (לאחר שערוצי טלויזיה פרטיים הציגו אותו עושה סקי מים בשעה שהצוללת ׳קוּרסק׳ שקעה במימי הים הארקטי);
  • הוא ערך את משפט הראווה לאוליגרך חודורקובסקי, ושלח אותו ל-12 שנה במחנה כפיה (לאחר שחודורקובסקי תרם כסף ליריבים פוליטיים);
  • הוא ביטל את הבחירה הישירה של מושלים ושל ראשי ערים (בעקבות התקפת טירור עקובה מדם בבסלאן, בצפון הקווקז. מה הקשר? חריקת השיניים של פוטין היא הקשר);
  • הוא אסר מלחמה על עמוּתוֹת, המקבלות סובסידיה זרה (לאחר הפגנות-הרחוב הגדולות נגדו במוסקבה, ערב הבחירות לנשיאות, 2012).

האיש הזה הוא רב-נקמות — והוא גם אופורטוניסט מושבע. יש לו רקורד ארוך של שימוש בתירוצים, כדי להוציא אל הפועל מהלכים מתקני-עולם. ”התגובה האישית“ מהלכת אימים על כל סביבותיו.

הוא חסר מעצורים בייחוד מפני שאין שום מעצורים בשיטה הפוליטית.

׳הרפובליקה הנשׂיאותית׳ היתה הכרחית לחלוטין, כאשר בוריס ילצין כפה אותה בתותחי טנקים על פרלמנט מרדני, ב-1993 — אבל בידיים חזקות מאלה של ילצין, הרפובליקה הזו שימשה לחיסול הדרגתי של החרויות הדמוקרטיות.

ברוסיה יש כמה שׂרידים של חופש פוליטי. איש אופוזיציה נבחר לראש העיר של יקתרינבורג הגדולה, בהרי אוּרַל; במוסקבה יש תחנת רדיו אחת, ׳הד מוסקבה׳ (׳אֶחַה מַסקבִי׳, בתעתיק פוֹנֶטי מן הקירילית), המוּרשה לשדר פחות או יותר באופן חופשי; יש כמה עתונים קטנטנים, המבטאים עמדות אופוזיציה.

אבל ברוב קני-המידה הידועים לנו, רוסיה אינה רשאית עוד להיחשב לחופשית. אין היא דיקטטורה גלויה, אין היא טוטליטרית, אבל היא בהחלט שייכת עכשיו לקטגוריה של משטרים סמכותניים (אותוריטריים).

סמכוּתנוּת עם ציפּוּי

הקטגוריה הזו מתפשטת והולכת.

בהודו מתמעטים והולכים הספקות, שראש הממשלה הבא יהיה סמכותני במידה שלא נראתה זה 30 שנה ויותר.

טורקיה צועדת לקראת משטר נשיאותי סמכותני. החוקה כבר שונתה כדי לאפשר בחירה ישירה של הנשיא הבא, והמועמד הכמעט-ודאי לנצח אינו אלא טאייפ ארדואן, ראש הממשלה של 12 השנה האחרונות. כמו פוטין ב-2008, אף ארדואן אינו מורשה להתמודד על כהונה נוספת (שטות חוקתית שהוא לא טרח לשנות, מפני שלא חשב על הפנסיה).

בעוד שפוטין התנחם בכהונת ראש הממשלה, והוסיף לנהל את העניינים מלמטה וּמאחור, ארדואן בועט את עצמו למעלה, וּמקווה למלא את הנשיאות בכוח ביצועי שלא היה לה מאז 1950. אם ייבחר, ויחזור וייבחר, הוא יהיה שם עד אמצע העשור הבא. בדיוק כמו פוטין.

ממשלות סמכותניות מנהלות את חמש המדינות של מרכז אסיה ושתיים משלוש הדרום-קווקזיות (אזרבייג׳ן וארמניה; גרוזיה/גיאורגיה היא הדמוקרטיה היחידה בשכונה, עם סטיות תקוּפתיות).

הבחירות בעיראק השבוע עומדות להניב ממשלה סמכותנית, אם כי קצת קשה להאמין שהיא תהיה מסוגלת לכוף את סמכותה. מצרים תבחר כמעט ללא ספק שליט סמכותני בסוף החודש. איראן פיתחה דגם סמכותני מיוחד במינו. בחצי הכדור המערבי, ונצואלה מייצגת  את הדגם הסמכותני: עטיפה דמוקרטית עם מעט מאוד תוכן. רוב ארצות אפריקה נופלות תחת הקטגוריה של סמכוּתנוּת-עם-ציפּוי. סמכותנות ללא ציפויים יש כמובן בסין ובוייטנאם.

סמכותנות היא הנוסחה המועדפת לשלטון חזק במאה ה-21. המשטרים הטוטליטריים של המאה הקודמת יצאו מן האופנה: צפון קוריאה וקובה הן השאריות האחרונות, ללא חופש פוליטי וללא חופש כלכלי (טוב, בקובה יש קצת יותר).

להלן שני תשדירי יוטיוב מבית היוצר של גוגל/הודו לעודד הודים להצביע בבחירות הכלליות שלהם. הראשון מציג שחקני-קולנוע הודיים, הראשון בהם הוא זקן כוכבי בּוֹליווּד, אַמיטַבּ בַּצַ׳ן; השני מציג מצביע בן 97 במדינה הודית נידחת בשיפולי ההימליה.

מי כאן פשיסט?

החששות מפני שלטון סמכותני בהודו עוררו ויכוח מעניין, לא תמיד מעמיק, על ”פשיזם“.

במשך חודשים נשמעו בחלקים של האינטליגנציה ההודית השוואות בין מנהיג האופוזיציה הימנית, נַרֶנדרַה מוֹדי, וּבין אדולף היטלר.

אל ההשוואות האלה צריך להתייחס בהסתייגות. לא תמיד ברור לְמַה מבקרי מודי מתכוונים כשהם משווים. כמו בדמוקרטיות מערביות, ליברלים ואנשי שׂמאל משתמשים במונח הזה יותר כגידוף מאשר כאיפיון רציני של סך כל התכונות הפוליטיות.

מעט מעט התחילו ההשוואות עם היטלר לחדור אל הרטוריקה של מסע הבחירות. חוץ מנטיית ההגזמה הרגילה של פוליטיקאים בכל מערכת בחירות, היטלר נכנס לשימוש גלוי ככל שגבר הרושם שנרנדרה מודי דוהר אל נצחון.

התקשורת טבעה את המושג ”גל מודי“, והגל הזה הזין את עצמו עד שתפח לממדי צונאמי.

לפני שבוע, כאשר מודי הגיש את טופס מועמדותו הרשמי במחוז בחירה בוואראנאסי, העיר הקדושה ביותר של ההינדו, חצי מיליון בני אדם נהרו אל רחובותיה להריע לו.

בבחירות אין מנצחים בזכות אלה הבאים להריע, אלא בזכות אלה הבאים להצביע. אבל מידת ההתלהבות, שמודי מעורר באשר הוא הולך, מעידה לפחות על הלוך-רוח.

”מה שהוא עשה בגוג‘ראט“

זו הפעם הראשונה בתולדות הודו, שמפלגת אופוזיציה מקדימה להודיע מי יהיה ראש הממשלה, אם היא תנצח. מודי שואב כמעט את כל החמצן ממערכת הבחירות של מפלגתו. דיוקנאות ענקיים שלו מכסים לוחות-ענק על פני כל 28 המדינות של הודו. הוא הופיע, וחזר והופיע, בכל עיר גדולה.

מפלגתו כמעט מתבטלת מפניו, והבולטים במנהיגיה הוגלו אל שוליים של חוסר חשיבות ושל גיחוך. מי שהִמרו את פי המפלגה, וסירבו לנוע לִצלילי חלילו של מודי, נענשו בהרחקה.

מודי מכהן זו השנה ה-13 כראש הממשלה (צ‘יף מיניסטר) של מדינת גוּג‘ראט, בצפון-מערב הודו. שם הוא יצר דף קורות-חיים מרשים של צמיחה כלכלית מהירה, של משיכת השקעות מקומיות וזרות, של יעילות ושל יציבוּת.

שם יצאו לו גם המוניטין של איש ברזל, מקור קִסמוֹ בעיני הרבה מאוד הודים. במרכז הסתערותו של מודי על הממשלה המרכזית עומדת ההבטחה לעשות בדלהי הבירה ”מה שהוא עשה בגוג‘ראט“.

אבל ”מה שהוא עשה“ שם הוא עשה עם מעט מאוד אופוזיציה. הוא לא היה זקוק לִבריתות או לִפשרות. הוא גם לא חיזר אחרי מיעוטים דתיים, קרי מוסלמים.

ב-2002 הוא ישב בחיבוק ידיים, כאשר אספסוף של ההינדו טבחו מאות רבות של מוסלמים בחוצות העיר הגדולה ביותר במדינתו. שׂרה אחת בממשלתו הורשעה לימים על חלקה בטבח, ונשלחה למאסר.

בחלון הראווה של חנות ספרים במרכז דלהי התחולל סידור ספרים מעניין: ׳מיין קאמפף׳ למעלה מימין, ביוגרפיה של מודי למטה משמאל. לחלק מן הודים יש פלירט מעורר אי-נוחות עם היטלר, והמניפסט שלו, באנגלית ובהינדית, ניתן לרכישה בחנויות רבות. רבות מדיי (צילום טלפון: יואב קרני)

בחלון הראווה של חנות ספרים במרכז דלהי התחולל סידור ספרים מעניין: ׳מיין קאמפף׳ למעלה מימין, ביוגרפיה של מודי למטה משמאל. לחלק מן ההודים יש פלירט מעורר אי-נוחות עם היטלר. המניפסט שלו, באנגלית ובהינדית, אולי בלשונות הודיות נוספות, ניתן לרכישה בחנויות רבות. רבות מדיי (צילום טלפון: יואב קרני)

”הדיקטטור של הדמוקרטיה“, קרא לו פְּרַבְּהוּ צַ‘וולַה, פרשן בכיר בעתון ’אינדיאן אקספרס‘.

”הוא אינו סובל התנגדות, אינו מרשה ויכוח, ומאמין רק במרכז כוח אחד — הוא עצמו“, כתב צ‘וולה.

השבוע חזר צ‘וולה והזכיר את המאמר בעמוד הטוויטר שלו. אחד, דיפאק ויג‘, השיב לו בציוץ-נגד:

”אנחנו רוצים דיקטטור, לא רוצים עוד להישלט בידי חילוני למראית-עין“.

(”חילוני“ הוא התווית שתובעת לעצמה מפלגת הקונגרס השלטת. מודי שייך למפלגה, שיצאה מחלצי תנועה הינדואית דתית לאומנית.)

אבטלה, אינפלציה, שחיתות

עייפות איומה שולטת בהודו. אמנם נתונים חדשים של הבנק העולמי הראו השבוע, כי היא עברה על פני יפאן, ויש לה הכלכלה השלישית בגודלה בעולם (על פי כוח הרכישה). אבל הודו מדשדשת זה שלוש שנים, ויש לה גרעון מצטבר ביצירת תעסוקה (היא צריכה להוסיף אחד-עשר מיליון מקומות עבודה מדי שנה בשנה רק כדי לעמוד בביקוש של מצטרפים חדשים).

המטבע הלאומי איבד 50% מערכו בחמש השנים האחרונות, אינפלציה של מוצרי מזון עושה שמות בסל-המשפחה הצנוע של רוב ההודים. על זה צריך להוסיף שחיתות מסיבית. למשל, חלוקה מפוקפקת של זכיונות לכריית פחם, שגזלה 30 מיליארד דולר ויותר מקופות הממשלה המרכזית. השבוע שמענו שהחקירה מעמיקה והולכת.

קשה לדעת אם ההודים אמנם ”רוצים דיקטטור“, כפי שצייץ המצייץ, אבל סקרי דעת קהל וּבחירות מקומיות בכמה מדינות בסוף השנה שעברה מאשרים לכאורה שהם רוצים יד חזקה. מודי עצמו מחזק את הרושם הזה בכל הזדמנות. ״אנחנו זקוקים למישהו עם חזה של 56 אינץ׳״, הוא חוזר ומכריז, בהפגנה של מאצ׳יזמו בלתי-מרוסן.

(אחד מיריביו, ראש הממשלה של מדינת אוּטאר-פּראדֶש הגדולה [200 מיליון ויותר], לִגלג: ״למודי אין חזה של 56 אינץ׳, יש לו כרס של 56 אינץ׳״. מה שכנראה נכון. יש לו. כרס.)

התמיכה במודי מקיפה כל מעמד חברתי וכלכלי. הוא נהנה מתמיכה מסיבית, פוליטית וכספית, של בעלי ההון הגדולים; המעמד הבינוני העירוני תומך בו; הוא מצליח להגיע אל לבם של המונים בשכונות העוני. איננו יודעים מספיק על הכפרים, שבהם מתגוררים רוב ההודים.

את נאומי ״החזה עם 56 אינץ׳״ התחיל נרנדרה מודי עוד לפני שש שנים, במדינתו, אבל מעטים שמו לב. עכשיו, זה מוטיב בבחירות הכלליות. בעלת טור נרגזת ב MidDay, טבלואיד במומבאיי הגיבה על האינצ׳ים בכותרת ״אנטומיה של יהירות״

את נאומי ״החזה הגברי״ התחיל מודי עוד לפני שש שנים, במדינתו, אבל מעטים שמו לב. עכשיו, זה מוטיב בבחירות הכלליות. בעלת טור נרגזת ב MidDay, טבלואיד במומבאיי, הגיבה על החזה הגברי בכותרת ״אנטומיה של יהירות״

...אבל לא איש כמודי ישעה למשׂטינים. בנאום בחירות בצפון הודו, כשהוא חובש מגבעת מסורתית של בני המקום, הכריז מודי שמפלגתו (BJP) ״תמיד טיפחה זרעים של אהבה״ (בעתון Pioneer, המופיע בעיר לאקנאו)

…אבל לא איש כמודי ישעה למשׂטינים. בנאום בחירות בצפון הודו, כשהוא חובש מגבעת מסורתית של בני המקום, הכריז מודי שמפלגתו (BJP) ״תמיד טיפחה זרעים של אהבה״ (בעתון Pioneer, המופיע בעיר לאקנאו)

דמוקרטיה בצומת-דרכים

מערכת הבחירות של מודי אינה יודעת רחמים. הוא תוקף אישית וַחזיתית את ראשי מפלגת הקונגרס, בייחוד את משפחת גאנדהי, המנהיגה את המפלגה. הרטוריקה שלו מגיע עד מייסד השושלת, ג‘ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו.

אבל, למרבה העניין, כאשר מודי מונה את חטאי ”60 השנה“ של מפלגת הקונגרס (בעצם 54, אבל מי סופר), הוא מדלג פחות או יותר על השנתיים (1977-1975), שבהן בתו של המייסד, אינדירה גאנדהי, השעתה את כל החרויות הפוליטיות, הטילה משטר צבאי, וכלאה עשרות אלפים ממתנגדיה.

אחד המורדים במָרוּת מודי, שר אוצר ושר חוץ לשעבר, ג‘סוואנט סינג, שהמפלגה הדיחה משורותיה, אמר בחודש שעבר, שהרטוריקה של מודי מזכירה לו את ימי מצב החירום של אינדירה. המפלגה לא מיהרה להתנער מן ההשוואה הזו. נראה בעליל שהיא חרדה הרבה פחות לדימוי הדמוקרטי שלה ממה שהיא חרדה לדימוי של מודי כאיש-ביצוע, המסוגל לחולל ”שינוי“.

מאחר שהודו אמנם זקוקה עד ייאוש לשינוי, כמעט קשה לעמוד בפיתוי של מודי, יהיו אישיותו, התנהגותו, סגנון הדיבור שלו וחוסר סובלנותו אשר יהיו. זה צומת הדרכים ההיסטורי, שבו דמוקרטיות מוותרות על קצת או הרבה חופש לטובת ”תוצאות“.

קשה כמובן לדעת אם מודי יביא את הודו אל הצומת הזה. קודם כול, רק ב-16 במאי נדע אם הוא ניצח. אמנם למעטים יש ספק שמפלגתו, מפלגת העם של הודו (BJP), תהיה הגדולה ביותר בפרלמנט הבא. אבל מה יהיה המרחק בינה ובין רוב מוחלט? ואילו שותפות קואליציוניות יהיה עליה לגייס?

ממשלת קואליציה אינה תפורה על מידותיו של סמכותן הרגיל בציוּת. אבל מי שמתעקשים למצוא צדדי-דמיון בינו להיטלר ולמוסוליני רשאים להיזכר שגם לדיקטטורים האירופיים היתה תחילה ממשלת קואליציה. שותפיו של היטלר הניחו בבטחון גמור שהוא יהיה כחומר ביד היוצר.

אבל מי משווה.

5 Responses to “הסמכוּתנים: הקפריזה כִּמדינאוּת”

  1. דני פ הגיב:

    ״מודי […] מדלג פחות או יותר על השנתיים (1977-1975) [של תקופת החירום]”

    באמת מעניין, וגם מדאיג, אם כי נראה לי שהודו כיום היא כה הטרוגנית ויש בה כל כך הרבה מוקדי כוח, שמעבר למשטר אותוריטרי נראה קצת דמיוני. אולי ההימנעות של מודי לדבר על תקופת החירום קשורה לכך שאשתו ובנו של סנג׳אי גאנדהי, בנה הצעיר של אינדירה ויד ימינה באותה התקופה, הם כיום חברי פרלמנט במפלגתו?

    • יואב קרני הגיב:

      אני מפקפק, דני (חסרת לנו כאן, טוב לחזור ולשמוע את קולך).

      מודי תוקף ללא רחם את משפחת גאנדהי, ומגיע עד אבא של סבתא. הוא כינה את הגאנדהים ״תרמיטים״, והוא מגללג ללא הרף על הקומבינציה של אמא-ובנה. זה נכון גם באלמנתו של סאנג׳יי גאנדהי, מאניקה (פעילה להגנת כלבי רחוב בהודו, אשה כלבבי לפחות במובן הזה) ובילד-הפלא שלה וארוּן. מאניקה גורשה מבית חמותה אינדירה, לאחר מות סאנג׳יי, ב-1981. אני חושב שיש לה סנטימנטים מוגבלים מאוד כלפי אינדירה.

      אני חושב שהימנעותו מלתקוף את אינדירה קשורה גם בזה שהיא מוסיפה ליהנות מפופולריות לא מבוטלת בין העניים והמקוּפּחים.

      • יואב קרני הגיב:

        אני צריך להגיב בזה על תגובתי, ולהעיר שלפחות מנהיג בולט אחד במפלגת העם (BJP) אמנם העלה את משטר החירום של אינדירה בהקשר של ויכוח על פשיזם והיטלריזם.

        האיש הוא אַרוּן ג׳אייטלי, שהיה שר המשפטים בממשלת הימין האחרונה, לפני עשר שנים, ושימש מנהיג האופוזיציה בבית העליון של הפרלמנט. הוא עשוי להיות סגנו של מודי בממשלת ימין חדשה כי תקום.

        הוא הוציא גזרה שווה בין השנתיים של השעיית הדמוקרטיה באמצע שנות ה-70 ובין היטלר. לא שמעתי ביטויים של הסכמה מצד עמיתיו.

        מעניין אגב שג׳אייטלי העניק להיטלר יתרון על פני אינדירה.

        ״הוא לפחות לא קידם אינטרסים שושלתיים, מפני שלא היו לו צאצאים״.

        מדהים למדי. גם למודי אין צאצאים, אין לו משפחה (הוא התחתן בעל כורחו, ועזב את אשתו בנעוריה). מודי חוזר ואומר שפוליסת הביטוח הטובה ביותר אצלו מפני שחיתות, היא שאין לו למי לתת. באמת.

        הנה סרטון וידיאו של ערוץ טלויזיה הודי על המחלוקת. אין לי התאריך, אבל זה קרה במחצית השניה של אפריל 2014.


        ' Indira Gandhi' emergency was equal to Hitler... by TimesNow

  2. יובל הגיב:

    האופוזיציה אינה מודיעה בד”כ מי מועמדה לרה”מ? איך נוצר לאחר מכן קונצנזוס במקרה של נצחון? קואליציות פנים-מפלגתיות?

    • יואב קרני הגיב:

      בדרך כלל יש מושג כללי מי יהיה המועמד, אבל 2014 היא הפעם הראשונה שבה המועמד מונה רשמית חודשִים לפני הבחירות.

      אין היסטוריה ארוכה של חילופי שלטון טבעיים בהודו. לרגל התפוררותה של המערכת הפוליטית, יש כל כך הרבה מפלגות בינוניות וּקטנות, שמפלגה יחידה אינה יכולה לקווֹת ברצינות לרוב מוחלט. פעמיים, ב-1989 וב-2006, הורכבו ממשלות קואליציה בלי נוכחותה של מפלגה גדולה יחידה. בעצם, הכול היו שותפים זוטרים בממשלה, וּממילא לא היה מועמד טבעי.

      ב-2004 היתה ציפיה שאם מפלגת הקונגרס תנצח — ובאותו הזמן איש לא הניח אפשרות כזאת — כהונת ראש הממשלה תימסר לידי סוניה גאנדהי, מִהיותה נשיאת המפלגה. אבל היא החליטה, בחוכמה יתרה, ש״אשה איטלקיה״ לא תוכל לנהל את הודו. היא מינתה אפוא מועמד משלה, מַנמוֹהַן סינג, שלא היה אפילו פוליטיקאי או חבר פרלמנט.

      אם האופוזיציה תנצח, אבל יהיו לה 200 מושבים או פחות, או הרבה פחות, יש ספק רציני אם המועמד הרשמי, נַרֶנדרַה מוֹדי, יוכל להתייצב בראש ממשלת קואליציה. הוא מעורר יותר מדיי התנגדות רגשית. אבל, בהסתמך על סקרים ועל הערכות, הסבירוּת של התפתחות כזאת כנראה אינה גדולה.

      והיה כי מפלגת העם ההודית (BJP) תצטרך למצוא מחליף למודי, מותר להניח שתתפתח בה מלחמת אזרחים. יתכן שהיא לא תוכל לכונן ממשלה. משהו מעין זה קרה ב-1996. אז הורכבה ממשלה של מה שכינו ׳החזית השלישית׳, זאת אומרת מפלגות אזוריות, המוגבלות למדינה אחת (מתוך 28). תמיכה חיצונית של מפלגת הקונגרס אפשרה לה לדַדוֹת כשנתיים, תחת הנהגתם של שני ראשי ממשלה, שאיש כמעט אינו זוכר את שמם. אחד מהם לא דיבר אף אחת משתי הלשונות החיוניות: הינדי או אנגלית.

Leave a Reply for יובל