עתון, או כרוז תעמולה?

מעמודיהם האדיטוריאליים של עתוני אמריקה עד עמודיהם הראשונים של עתוני ישראל, השאלה אינה אינה אם עתון צריך להביע דעות. השאלה היא איך להביע אותן

רק הכוהנים הגדולים רשאים לבוא בשערי קודש-הקודשים של ה’ניו יורק טיימס’: העמוד האדיטוריאלי והעמוד האופ-אדיטוריאלי (שניים בנובמבר 2012). לעורך העתון אין כל סמכות בעמודים האלה. יש להם מערכת נפרדת, הכפופה במישרים למו”ל. כתבי העתון אינם מפרסמים בעמודים האלה, והפרשנים הקבועים בעמודים האלה אינם נראים בעמודי החדשות. זה הנסיון המרשים ביותר בתולדות העתונות הכתובה לכונן הפרדה מלאה בין מה שליצנים כינו פעם “דת ומדינה”, או דעות וידיעות

עתונים לא נועדו מלכתחילה להיות אובייקטיביים. הם התחילו כפמפלטים. הם נועדו להטיף, לא להפיץ מידע.

ה‘ניו יורק טיימס‘ המציא את החומה, המפרידה בין חדשות לדעות, רק לפני 45 שנה. אז נולד העמוד המול-אדיטוריאלי (אופ-אד). כתבי חדשות לא הורשו לכתוב בו. עורכיהם האמינו שרפורטרים הגונים צריכים להסתיר את השקפותיהם הפוליטיות.

כל השומע יצחק, הלוא כן? באקלים תרבותי, שבו בוז לעתונות אינו סתם מטבע עובר לסוחר, אלא הוא המטבע היחיד, התיימרות לאובייקטיביות עתונאית מעוררת גיחוך.

חשובי העתונים בארה“ב יצאו מגדרם להפריד. הכהונה של ”עורך ראשי“ אינה קיימת בהם. יש עורך האחראי לעמודי החדשות (”עורך אקזקוטיבי“), ויש עורך האחראי לעמודי הדעות. אחדים תיארו את מצב העניינים הזה כ”הפרדה בין דת למדינה“. ב‘וושינגטון פוסט‘ היה פעם עורך אקזקוטיבי שנמנע אפילו מלהצביע בבחירות, כל כך היה להוט להפגין חוסר משוא פנים.

אף על פי כן, מסורת רבת שנים היא שבהתקרב יום בחירות, עתון אמריקאי ממוצע מפרסם מאמר מערכת, שבו הוא מודיע לקוראיו את מי הוא מעדיף לכהונת הנשיא, או המושל, או הסנאטור, או חבר הקונגרס, או ראש העיר. בעצם, כל כהונה נבחרת מניבה המלצות אדיטוריאליות.

מועמדים פוליטיים מתייחסים ברצינות גדולה אל הבעות התמיכה האדיטוריאליות, או ”אישורים“ (endorsements). לעת בחירות מקדימות הם חוזרים על פתחי העתונים, גדולים כקטנים, מסיבים עם עורכיהם, מתראיינים באריכות, ומקווים לטוב. הכרה אדיטוריאלית יכולה לעורר מסע בחירות רדום. אבל מה על הבחירות הכלליות?

193 עיתונים כבר ”אישרו“

בארה“ב יש רק שלושה עתונים יומיים עם תפוצה ארצית ניכרת (USA Today, ‘וול סטריט ג‘רנל’ וה’ניו יורק טיימס’). רוב הקוראים בארה“ב צורכים עתונים מקומיים, שתפוצתם יכולה לנוע בין כמה אלפים ביום לכמה מאות אלפים. אי אפשר אפוא להגיע אל כל האוכלוסיה באמצעות עתון אחד או שניים.

הואיל והרוב הגדול של העתונים נמצאים בנסיגה, מאבדים קוראים ומתקשים מאוד להגיע אל קוראים צעירים, התועלת הצומחת מ“אישור“ מוטלת בספק. היא יכולה להועיל לפחות באחת משתי האפשרויות: כאשר העתון המאשר נמצא במדינה מתנדנדת, שבה הבחירות לנשיאות יוכרעו על חודם של קולות מעטים; וכאשר שמו של המאשר ידוע מספיק כדי להיכלל בתשדיר בחירות של המועמד.

מסורת האישורים גורמת אי-נוחות ניכרת לעתונים. אחדים, אפילו חשובים למדי, מתנערים ממנה. השנה הודיעו 12 עתונים ”גדולים“ (עם תפוצה יומית של 75,000 עותקים או יותר), כי יימנעו מלאשר. ששה מסרבני-האישור הם הגדולים ביותר במדינותיהם. גם כך, על פי אתר הרשת השמאלי dailykos.com, שמונה ימים לפני הבחירות הספיקו 193 עתונים יומיים לסמוך את ידיהם על אחד משני המועמדים. ברשימה הזו יש למיט רומני יתרון במספר הכותרים (102 לעומת 71), אבל לברק אובמה יש יתרון ניכר במספר הקוראים של מאשריו (14.4 מיליון לעומת 8.6 מיליון).

מעניין שהמסורת האמריקאית הזו לא אומצה באירופה, ולא אומצה בארץ. ישראלים רגילים להתלונן על משוא-הפנים של עתוניהם, ואין ספק שיש משוא-פנים, אבל משום מה גם עתונים, המרשים לעמודיהם הראשונים להפוך לכרוזים פוליטיים, מעדיפים להימנע מאישור פומבי ומפורש של מועמד.

כללי ההתנהגות והגלקסיה

האם עתון יכול להתיימר לאובייקטיביות, כאשר מאמר המערכת שלו מודיע על העדפה פוליטית? אני חושב שכן, ובלבד שיתקיימו כללי ההתנהגות המוזכרים למעלה: הימנעות קפדנית של כתבי חדשות מלהביע דעות; והימנעות מפירסום דעות בעמוד הראשון.

על מה בדיוק אני מדבר? מאיזו גלקסיה בדיוק אני משדר?

בעתוני ישראל, הוויתור על העיקרון של הפרדת חדשות מדעות הוא כל כך מושרש עד שקשה להאמין כי היה זמן שעורכים ניסו לעמוד בו. אני חושב שמשפט ציבורי, תרבותי ומנומס, ראוי למי שהרשו לרשימות של דעה לגלוש אל העמוד הראשון. אם אינני טועה, זה התחיל באמצע שנות ה-80, תחילה בטבלואידים, ואחר כך ב‘הארץ‘. אולי היה לזה קשר עם דעיכת העתונות המפלגתית. אולי היה לזה קשר עם התבהמותה של תרבות הדיון, בהשפעת תכניות טלויזיה כמו פופוליטיקה.

כמעט שום עתון אמריקאי — מחוץ לקומץ טבלואידים (ראו למשל את מאמר התמיכה ברומני ב’דיילי ניוז’ של ניו יורק) — לא יעז לפרסם את מאמר ה“אישור“ שלו בעמודו הראשון. זו תהיה התנקשות בחיי העמוד הראשון; זו תהיה מעילה באמון הקורא; זו תהיה נסיגה אל העתון כפמפלט.

‘הארץ’, עשרים-ושלושה באוקטובר 2012: הכותרת הפרשנית של הידיעה הכמו-חדשותית. בלי קשר לתוכן, היא חורגת מרוב אמות המידה המקצועיות הידועות לי. ‘הארץ’ הפך בזה את עמודו הראשון לכרוז פוליטי. המסר לגיטימי, אבל לא כל מקום מתאים לכל מסר

עורכי המהדורה האנגלית של ‘הארץ’ הזכירו, שעדיין לא אבדו כל אמות המידה. הכותרת שלהם באותו היום עצמו היתה אינפורמטיבית. לרוע המזל גם הם לא יכלו להימנע מפמפלטיזציה, כאשר נתנו צילום בן שלוש שנים לצד הידיעה. העמוד הראשון אינו שער של מגזין. ל-2009 אין מקום ב-2012. אבל הם לפחות לא נתנו צילום של משטרת דרום אפריקה יורה בילדים שחורים בסווטו, ב-1976

ליברלי גם על פי התנהגותו

אני חושב שטעה ’הארץ‘ בשבוע שעבר, כאשר העניק כותרת פרשנית מעוררת מחלוקת לידיעה כמו-חדשותית. אני מתכוון לידיעה על סקר דעת קהל שהראה דפוסי-מחשבה גזעניים. המהדורה העברית של ’הארץ‘ הודיעה לקוראיה, בכותרת הראשית, ש“רוב הישראלים תומכים באפרטהייד“.

אינני נכנס כאן בעובי הקורה של הסקר או של פירוש ממצאיו. אני מציע לקוראי הרשימה הזו לקרוא את ביקורתו הידענית של בנ‘גמין פוגראנד, אשר היה סגן עורך ה‘ראנד דיילי מייל‘ של יוהנסבורג, עתון שלחם ללא חת באפרטהייד. פוגראנד עלה לארץ לפני 15 שנה ויותר, וביקורתו הופיעה באתר הרשת של ה’גארדיין’ הבריטי, עתון לא-אוהד לעניינה של ישראל.

חידה בעיניי מה בדיוק קרה למערכת השיקולים של עורכי ’הארץ‘. העיתון הזיק לעצמו מאוד, דווקא בזמן של משבר קיומי. אני מפציר בעורכיו ובבעליו להיזהר. שיורו של ’הארץ‘ חשוב מכדי שהוא ייחשד בעמדה ניהיליסטית כלפי קיומה של ישראל. כדי שהוא יוסיף לעמוד על משמר זכויות האדם והאזרח, הוא צריך לחלץ את עצמו מהלוך הרוח הקיצוני שבו הוא שרוי.

אולי ’הארץ‘ זקוק לאפרטהייד מוסדי וארגוני: לבעלי טורים הכניסה אסורה, יגיד השלט בדסק החדשות; לכתבי חדשות הכניסה אסורה, יגיד השלט באדיטוריאלי. ’הארץ‘ צריך לעצב לא רק תכנים, אלא גם מסגרות. הוא צריך להיות ליברלי לא רק על פי המלצותיו, כי אם גם על פי התנהגותו. אם הוא יוותר, כי אז באמת הכול יהיה אבוד.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

Tags:

7 Responses to “עתון, או כרוז תעמולה?”

  1. הסקר שעליו ביסס ‘הארץ’ את הכותרת שלו נותח מכל כיוון אפשרי, ואין בכלל ספק כי הכותרת כלל לא שיקפה את ממצאיו. הטעות הקשה היא להתייחס לכותרת הזו כאל טעות. ‘הארץ’ לא טעה, ובוודאי לא גדעון לוי.

    הכותרת היא זדונית במתכוון, והיא חלק בלתי נפרד ממסע הסתה מתמשך ושיטתי של ‘הארץ’ על מנת לסייע לתהליך הדה לגיטימציה של ישראל. אם תרצה אסמכתאות, שצטרך לכתוב ספר. קוראי העיתון יודעים על מה אני מדבר.

    על מנת להבין את שורשי ההתנהלות החריגה של ‘הארץ’ יש לחזור לשנות החמישים, לשנאה כלפי העליה מארצות ערב -במיוחד ממרוקו , לשנאה להתיישבות העובדת כשזו הייתה בשיא כוחה, ובכלל לכל מה שאינו שייך לחוג החברתי והתרבותי של בעלי העיתון ושל בכירי כותביו.

    כשמבינים מה המגמות, חדלים להתרגש ולהתווכח. ראש הממשלה הכחיש כי הגדיר את ‘הארץ’ כאויב. אני לא נושא בשום עמדה רשמית, ולכן אין לי עניין להכחיש שאני רואה בעיתון סוג של אויב, ולא סתם בר פלוגתא. הדברים קשים, אבל ‘הארץ’ חצה אצלי זה כבר את כל הקווים האדומים.

  2. גיא (D! בארץ הקודש) הגיב:

    ניתוח, הסבר והצצה מרתקים למה שעובר על העתונות בארץ. אני לא יודע אם אין זו תגובה של ‘הארץ’ למה שעשה פה ‘ישראל היום’, אבל שאר העיתונים רצים אחריו — וכמו שאר אפיקי החיים שלנו הקיצוניות עולה על השיח המתון, האחראי והפרגמטי.

  3. יובל הגיב:

    אני לא חושב שאפשר להימנע מדיון בתוכן. כמות הסילוף במאמר עצמו, קל וחומר בכותרת, הינה בלתי-נסלחת. הנה תוצאותיה מסמרות-השיער של הבדיקה:
    http://www.presspectiva.org.il/cgi-webaxy/item?222
    והבזיון שבהתנצלות:
    http://www.presspectiva.org.il/cgi-webaxy/item?224
    פארודיה מוצלחת שראיתי על ה”הבהרה” המבישה בהעדר-בולטותה רומזת ש”הארץ” מסוגל להזמין סקר שאחת משאלותיו “אם בנימין נתניהו יזדמן למסעדה ויוצע לו המבורגר מבשר צבי, האם יאכל אותו?” ולכתוב בכותרת הראשית: “ביבי רצח את במבי”. I wouldn’t put it past them.

  4. אמיתי ס. הגיב:

    אני מתקשה להבין ממה אתה מתרגש. מה לא נכון עובדתית בכותרת? הרי משטר אפרטהייד מתקיים בישראל הלכה למעשה כבר שנים רבות, ורוב העם ורוב המפלגות, מהעבודה וימינה, מאושרים מהמצב הקיים, והיו שמחים מאוד אם ימשיך לנצח.

    כמה מנותק מהמציאות צריך להיות כדי להמשיך להעמיד פנים שבישראל מתקיימת איזושהי דמוקרטיה, כשלכ-4 מיליון מתוך כ-12 מיליון נתיניה אין זכויות אדם בסיסיות?

    • יואב קרני הגיב:

      אם תואיל לחזור ולעיין במה שכתבתי, תראה כי הביקורת שלי היתה על הפמפליטזציה של העמוד הראשון, על כותרת פרשנית לידיעה כמו-חדשותית, על הוויתור הבוטה מאוד על כל התיימרות של הבאת עובדות כהווייתן. באקלים השורר בעיתונות הישראלית, בוז ממלא את ריאותיהם של עורכים ושל כתבים (לפעמים מעוטי נסיון) כל אימת שעולה טענה על אובייקטיביות.

      אינני מתקשה לקבל את הטענה, שזכויות אזרח בסיסיות נשללות מאוכלוסיה כבושה. אני מסכים אתה, גם השמעתי אותה. אבל אנא הבחן בין גופו של עניין וצורתו של עניין. חוסר הנכונות להבחין עומד ביסוד הזנייתה של העתונות הישראלית.

  5. קובי דימנט הגיב:

    אלמלא היו עמודי ‘גלריה’, המוסף הספרותי וחלקים מן המוסף השבועי(בהחלט לא כולו), היה ניתן לסווג את ‘הארץ’ כעתון מיותר. גם העמודים הפנימיים, המתיימרים לכלול כתבות עומק , פרשנות על העולם ועל המזרח התיכון צבועים בצבע האחיד של העתון, וממילא מאבדים מאמינותם.

    צר לי במיוחד שאותם חלקים בעתון הפכו לכל כך צפויים, חזרתיים ומשעממים.

    קראת עקיבא אלדר פעם אחת, קראת אותו תמיד.

    גדעון לוי, עתונאי מחונן, קבור בנישה חד מימדית אחת זה שנים, ואין טעם לקרוא אותו גם אתה גדול המשוכנעים.

    כשאני קורא את צבי בראל אני תמיד משתומם אם מדובר בידע עמוק או בכתיבה כביכול-אינפורמטיבית, שבאה מתוך עמדה פוליטית, ולכן אין לקבלה כפשוטה.

    לפעמים מגייסים אורחים כמו ספי רכלבסקי, שההתלהמות שלו מתאימה לעלון בית כנסת ביצהר, רק הפוך… לא חסרות דוגמאות נוספות. אותי זה מצער.

Leave a Reply for גיא (D! בארץ הקודש)