ריק סנטורום? אלטרנטיבה?

נסיון מוקדם לפענח את תוצאות הסיבוב הראשון בבחירות המקדימות לנשיאות ארה“ב: לימין הרפובליקאי יש נושא-דגל חדש ולא-צפוי, סנאטור לשעבר, קתולי אדוק, ממשפחה של פועלי-כפיים, פופוליסט. הרפובליקאים יצטרכו לבחור בין פרמגטיות לטוהר רעיוני

תיקו. חוץ מזה שבבחירות אין דבר כזה. רק אחד יכול לנצח. אבל כאשר ההפרש הוא שמונה קולות, אפשר להטיל מטבע מלכתחילה. מספר מפתיע של תחרויות אלקטורליות בארה"ב מסתיימות באופן כזה: הפרש כל כך זעיר עד שצריך לחזור ולספור את הקולות במשך חודשים. זה לא יקרה באייווה, היא היתה רק מנה ראשונה בארוחה רבת-מנות. לא נדע מי המנצח לפחות עד סוף המנה העיקרית (שער העיתון החשוב ביותר באייווה, 'דה מוין רג'יסטר', ארבעה בינואר 2012)

מה רצתה אייווה להגיד? ורצתה אשר רצתה, האם זה בכלל משנה?

לא ברור מה היא רצתה, ועוד פחות ברור אם זה משנה.

התחנה הראשונה במירוץ המתיש לבית הלבן הניבה תיקו במפלגה הרפובליקאית. אצל הדמוקרטים לא היתה שום תחרות, הנשיא אובמה היה המועמד היחיד.

המירוץ הרפובליקאי הסתיים בשוויון סטטיסטי בין מושל מסצ‘סוטס לשעבר, מיט רומני, ובין הסנאטור לשעבר מפנסילווניה, ריק סנטורום. לכל אחד מהם יש 26%, והפרש של שמונה קולות מפריד אותם. אילו מישהו היה חוזה תוצאה כזאת רק לפני עשרה ימים, הוא היה כמתעתע. ריק סנטורום? ריק מי?

במשך חודשים ארוכים, סקרי דעת הקהל העמידו את סנטורום סמוך לתחתית, בתחרות של שבעה או שמונה (השמיני נשר באוקטובר). שיעור התמיכה החזוי לו עמד בגבולות סטיית התקן של הסקרים, זאת אומרת כמעט-אפס. לא, הסקרים לא טעו. הם שיקפו עובדות בשטח. עלייתו הפתאומית של סנטורום באה בעשרת הימים האחרונים של מערכה, שהתחילה למעשה עוד לפני שנה.

”באייווה אוספים תירס“

קשה להיזכר אימתי חזינו במירוץ יותר הפכפך, יותר בלתי סביר. המוליכים במירוץ הזה התחלפו אחת לשבועיים או שלושה. עלייתם הראשונית היתה תוצאה של אכזבה מן המוליך הקודם. העליה המסחררת של כל אחד מהם הפכה אותם בן-לילה ליעד של חיטוט עמוק מצד התקשורת ושל התקפות מסיביות מצד מתנגדיהם. מהירות עלייתם השתוותה רק למהירות ירידתם. היא אישרה מה שידוע זה כבר ליועצי בחירות ממולחים: אסור להגיע אל השיא מוקדם מדיי.

אבל אין זאת אומרת שיועצי הבחירות של סנטורום יכולים לתבוע אשראי. הוא הגיע אל השיא בדיוק בזמן פשוט מפני שהמצביעים הימניים והדתיים באייווה ניסו את כל השאר, וסנטורום הוא מה שנשאר.

באייווה יש הרבה מצביעים כאלה. הערכה מעמידה את שיעורם של האוונגליסטים — פרוטסטנטים, המאמינים בחוויה של ”הולדת מחדש“ ושל קשר אישי עם ישו משיחם — על 40%. זה הרבה יותר משיעור האוונגליסטים במפלגה הרפובליקאית ברוב המדינות האחרות; והרבה, הרבה יותר מחלקם בכלל האוכלוסיה.

וזה בדיוק מה שמעמיד בספק את הרלוונטיות של התוצאות באייווה. היא אינה שבשבת-רוחות קלאסית. לתואר הזה טוענת המדינה הבאה בתור, ניו המפשר, שתערוך בחירות מקדימות ביום ג‘ הבא. ”באייווה אוספים תירס, בניו המפשר בוחרים נשיא“, אומר ג‘ון הנטסמן, מושל ושגריר לשעבר, מן הטוענים למועמדות הרפובליקאים לנשיאות (באנגלית זה נשמע טוב, משחק מלים על pick). הוא ויתר מעיקרה על התמודדות באייווה, ומרכז את כל הונו הניכר (מבית אבא) בניו המפשר.

אייווה היא מדינה חקלאית גדולת שטח ודלת אוכלוסים במערב התיכון של ארה“ב. ניו המפשר היא מדינה קטנת אוכלוסים, עם הרבה הייטק, בצפון מזרח ארה“ב. גבולה הדרומי מתחיל סמוך לבוסטון, ועל גבולה הצפוני נמצאת קנדה. ניו המפשר אוששה מועמדים או קטלה אותם הרבה לפני שאייווה התחילה.

”ישו המשיח”, ענה דאבליו

אייווה השפיעה על הדמוקרטים יותר מאשר על הרפובליקאים. ב-1976 היא הנחילה נצחון סנסציוני לג‘ימי קרטר, שאיש כמעט לא שמע את שמו עד אותו הלילה. הוא ניצח גלריה של פוליטיקאים ידועים הרבה יותר מפני שלקח את אייווה ברצינות, בילה בה כמות עצומה של זמן, ועמד בציפיות תושביה למגע אישי. בן-לילה הוא זינק אל הפיסגה, ולא מש ממנה. 32 שנה אחריו, נצחון דרמטי באייווה הזניק את ברק אובמה אל הפיסגה.

עד היום, אייווה לא מילאה תפקיד כזה אצל הרפובליקאים. המנצחים בה בדרך כלל לא עשו חיל במדינות הבאות, לפחות לא מייד. ג‘ורג‘ בוש הבן היה היוצא היחיד מן הכלל, בשנת 2000, ונצחונו אז יוחס במידה רבה לתשובה אחת שנתן בוויכוח טלויזיה. ”מי הפילוסוף הפוליטי שהשפיע עליך ביותר?“, הוא נשאל. ”ישו המשיח“, הוא השיב, ”מפני שהוא הציל את נשמתי“.

מיט רומני וריק סנטורום הם הפכים כמעט גמורים. הראשון הוא איש עסקים מצליח, בנו של מושל לשעבר (במדינת מישיגן), שגדל בעושר ובמותרות, ושייך לכנסיה המורמונית (שהרבה נוצרים כופרים בעצם נוצריותה); סנטורום הוא נכדו של כורה-פחם, בנו של מהגר קשה-יום מאיטליה, שנולד וגדל בסביבה של פועלי צווארון כחול, במשפחה קתולית אדוקה.

סנטורום ישב בסנאט בוושינגטון במשך 12 שנה, והיה אחד ממליצי היושר הבולטים ביותר של הימין התרבותי והחברתי. התנגדותו החד-משמעית להפלות מלאכותיות היא מן הסיבות להצלחתו בין מצביעים דתיים. השקפותיו בענייני כלכלה חורגות מן האורתודוקסיה הימנית, וקרובות יותר להיות פופוליסטיות.

רומני היה מלכתחילה הפייבוריט במירוץ הרפובליקאי. הוא הגיע שני במקדימות של 2008, ומסורת מפלגתית רבת שנים היא לבחור את המפסיד של משחק-הגמר הקודם. רומני בילה יותר זמן מכל מתחריו בהנחת התשתית למסע הבחירות שלו. אהדה אינה מספיקה. אירגון ומימון הם תנאים הכרחיים. באלה, אין לו מתחרים.

רומני חשש מפני אייווה, היא הורידה את מסע הבחירות שלו מן הפסים לפני ארבע שנים. הפעם היא האירה לו פנים יותר, אם כי הצלחתו היחסית קשורה יותר בפילוג בין מתנגדיו. כולם נמצאים ימינה ממנו, לפעמים הרחק ימינה. אילו הימין הרפובליקאי היה מוצא מועמד מוסכם יחיד, המועמד הזה היה מקבל כמעט שני שלישים של הקולות, ומוכרז מנצח חד משמעי.

השאלה הכמעט-מוטרפת

ההנחה היא שרומני מוסיף להיות המועמד המועדף, וניו המפשר עומדת להנחיל לו נצחון ברור, על פי כל הסקרים. סוף סוף היא שכנתה של מסצ‘וסטס, שרומני היה המושל שלה. אבל השאלה המעניינת ביותר היום היא אם ריק סנטורום יהפוך לנושא-הדגל של הימין הרפובליקאי, ויציג את החלופה העיקרית לרומני, שהימין הרפובליקאי מתייחס אליו בחשד ניכר.

השאלה הזו כשלעצמה היא כמעט מוטרפת. במשך שנים, סנטורום היה יעד ללעג ארסי בתכניות סאטירה בטלויזיה. לשון הגוף שלו בוויכוחי החודשים האחרונים עוררה גיחוך. מבחנו החשוב הראשון יהיה בהמשך השבוע, בוויכוח טלויזיה בניו המפשר. בפעם הראשונה, הוא יעמוד במרכז, יצטרך להדוף התקפות ולשכנע את שומעיו ברצינות האני-מאמין שלו.

נראה ששדה הקרב יהיה עכשיו קצת פחות צפוף. מושל טקסס ריק פרי, שבחודש אוגוסט נהנה מיתרון ניכר בכל סקרי דעת הקהל, הודיע לפנות בוקר שהוא משעה את מסע הבחירות שלו לאחר השג עלוב באייווה. הוא השקיע בתשדירי טלויזיה כמעט כמו כל מתחריו גם יחד. לא עזר לו. לארה“ב לא יהיה עוד נשיא במגפיים ובמגבעת קאובוי. תומכים ותורמים ממחנהו יצטרכו להחליט אם לתמוך בסנטורום.

ניוט גינגריץ‘, יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, סיים במקום הרביעי, הרחק מאחור. גם הוא נהנה מכמה שבועות של בכורה, לפני שכשל וצנח. הוא מבטיח ”ויכוח גדול“ בניו המפשר. זה יהיה כמעט הסיכוי האחרון שלו.

רון פול, ציר הקונגרס בן ה-76, הגיע למקום השלישי, עם 21%, על יסוד מצע רדיקלי מאין כמוהו: פירוק הבנק המרכזי, פירוק חמישה משרדי ממשלה, ביטול מס ההכנסה, והחזרת כל הכוחות האמריקאיים המשרתים מעבר לים. קשה מאוד להאמין שהוא יוכל לחזור על ההשג הזה במדינות אחרות. הממסד הרפובליקאי נשם הבוקר לרווחה, לאחר שבימים האחרונים השתרר הרושם שפול עשוי לנצח באייווה.

זו עונת בחירות משונה ביותר. בסופה, הרפובליקאים יצטרכו לבחור בין פרגמטיות לטוהר רעיוני. אין זו בחירה קלה במפלגה שפנתה בדור האחרון ימינה — והרחיקה את פנייתה בשנתיים האחרונות. אבל טוהר רעיוני עלול לעלות למפלגה בתבוסה בבחירות הכלליות, שבהן ההכרעה תהיה בידי מצביעים בלתי-תלויים הנוטים אל המרכז. מיט רומני יהיה קרוב אל מזגם של מצביעים כאלה יותר מסנטורום.

מחר נמשיך את הדיון הזה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

15 Responses to “ריק סנטורום? אלטרנטיבה?”

  1. יוסי דר הגיב:

    מוזר לי שהרפובליקאים יצטרכו להחליט בין קתולי למורמוני.
    היש תקדים לכך?
    עד להיכן הידרדר ה-WASP?…

    • יואב קרני הגיב:

      לא, אין תקדים. אבל אני חושב שזה מדבר בזכות התקדמותה של אמריקה. אתה יכול להוסיף על זה את הקתוליות (החדשה יחסית) של ניוט גינגריץ’, ולהיזכר שרק לפני חמישים שנה היה ג’ון קנדי צריך לשאת נאום מיוחד, כדי לשכנע את האמריקאים שאם ייבחר לנשיא הוא לא יקבל הוראות ישירות מן האפיפיור (הנה קישור לנאום על יוטיוב).

      אפילו מרטין לותר קינג האב דיבר תחילה נגד ג’ון קנדי , ואמר שאי אפשר לבחור קתולי לנשיא. תאר לעצמך, כוהן-דת שחור באטלנטה של סוף שנות ה-50. אבל מוטב לזכור ששחורים התנגדו אז למפלגה הדמוקרטית, אשר היתה נושאת-הנס של הפרדה גזעית במדינות הדרום. קינג האב שינה את דעתו, והצביע לטובת קנדי, לאחר שקנדי גינה את מעצר בנו.

      בארה”ב היתה אפליה רבת שנים נגד קתולים. דרשות ימי א’ בכנסיות פרוטסטנטיות, בייחוד בין בפטיסטים דרומיים ובין נוצרים “כריזמטים” (הכנסיה הפנטאקוסטית), הסיתו נגד הקתולים, ותיארו את האפיפיור כאנטי-כריסטוס, מורשת של הפרוטסטנטיזם המיליטנטי באנגליה של המאה ה-16 וה-17. אין זה מן הנמנע שזה עדיין מתרחש, אם כי פחות ופחות. אני זוכר דרשות אנטי-קתוליות פומביות בשנות ה-80 של ג’ימי סוואגארט, שהיה אז דרשן הטלויזיה האוונגליסטי המפורסם ביותר.

      כמובן, אנטי-קתוליות היא עכשיו התאבדות פוליטית. רבע האמריקאים הם קתולים, והמספרים גדלים בהתמדה לרגל הגידול באוכלוסיה ההיספאנית.

      ירידת הוואספ — האנגלו-סאקסי הפרוטסטנטי הלבן — היא תוצאה טבעית של דמוגרפיה וגם של התאזנות. באמריקה אין מיכסות, לפחות לא ללבנים. שער בנפשך שבבית המשפט העליון של ארה”ב, המפרש העליון של החוקה, אין אף שופט פרוטסטנטי אחד. אף לא אחד. יש שם ששה קתולים ושלושה יהודים.

      ללמדך על חוסר העניין במיכסות או בפרופורציות, שליש המושבים בבית המשפט העליון נמצאים בידי מיעוט של שני אחוזים או פחות מן האוכלוסיה הכללית. אבל השופטים אינם מייצגים את קבוצות האוכלוסיה שממנה באו. חלפו הימים שבהם היה “מושב יהודי” בבית המשפט (היה כזה מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, וישבו עליו כמה מגדולי המוחות המשפטיים בתולדות אמריקה: ברנדאייס, קרדוזו, פרנקפורטר…)

      מורמוניות היא עדיין בעיה בשביל חלק לא מבוטל של האוכלוסיה. אין כלל ספק שהרבה אוונגליסטים באייווה נמנעו מלתמוך ברומני גם, אולי בעיקר, בגלל המורמוניות. בעיניהם, מורמוניות, או ‘הכנסיה של קדושי אחרית הימים’ בשמה הרשמי, אינה חלק מן הנצרות.

      כמובן, המורמונים מאמינים במשיחיותו של ישו, אבל הם מאמינים בהתגלות אלוהית נוספת שהיתה בתחילת המאה ה-19. האמונה הזו עלתה להם ברדיפות קשות במשך עשרות שנים, והם נמלטו מצפון מזרח ארה”ב ומן המערב התיכון אל ירכתי דרום מערב. שם יסדו את הטריטוריה, כיום מדינה, של יוטה.

      הרדיפות חלפו זה כבר. מורמונים הגיעו לכהונות בכירות בפוליטיקה ובכלכלה. למשל, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הארי ריד, ממדינת נוואדה, הוא מורמוני. מספריהם עומדים בגידול מתמיד. הם ויתרו על דוקטרינות גזעניות לטובת מסע מיסיונרי רחב ממדים באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית. אבל התיאולוגיה שלהם מוסיפה לעורר הסתייגויות.

      ההסתייגויות האלה עוברות לא פעם את גבול ההגינות והטעם הטוב. בארץ המתפארת בחופש דת, כותבים בולטים בעיתונות מטיחים עלבונות גלויים בכנסיה המורמונית. לפני חמש שנים כתב עתונאי יהודי בולט, העורך הראשי של Slate.com, כי רומני אינו ראוי להיות נשיא מפני שהוא נוהה אחרי “נוכל” (con-man), הלוא הוא הנביא הראשון של הכנסיה, ג’וזף סמית’.

      ב-2008 ניסה רומני להתמודד בגלוי, מעשה-קנדי, עם השאלה המורמונית. הוא נשא נאום שלא עלה יפה במיוחד (קטע מן הנאום על יוטיוב). הוא התבדח על חשבון עצמו, למשל כאשר דיבר על ריבוי “גברות ראשונות” בבית הלבן, רמז לפרקטיקה הפוליגאמית של המורמונים עד תחילת המאה ה-20.

      הפעם הוא אינו מדבר על זה, ואחרים ממעטים לדבר. פרשנויות פוליטיות נוטות להתעלם, או להצניע. אבל הכול יודעים שזו עשויה להיות בעיה בשביל רומני. המורמוניות שלו עשויה להיתקע בגרונם של לא-מעט מצביעים, למשל במדינת דרום קרוליינה, שתהיה התחנה הראשונה לאחר ניו המפשר. שם, 40 עד 45 אחוז מן המצביעים הרפובליקאיים הם אוונגליסטים, במסורת דרומית שמרנית ולא-תמיד סובלנית.

      מתי יהיה מועמד יהודי לנשיאות? אל תעצרו את נשימתכם. היהודים עושים חיל בכל מקום, כולל בפוליטיקה (אחד-עשר סנאטורים יהודיים ואף לא שחור אחד). אבל בבית הלבן? קשה לי מאוד, מאוד להאמין.

      • יוסי דר הגיב:

        תודה!

        (היחס כלפי המורמונים מזכיר לי את הסיפור שהרב ש”ך אמר פעם שחב”ד היא הדת הקרובה ביותר ליהדות…)

        • יואב קרני הגיב:

          אני חושב שיש ממש באנלוגיה. אפשר להשוות את יחסה של האורתודוקסיה היהודית לחב”ד עם יחסם של נוצרים רבים אל המורמונים. אפשר גם להשוות את הדחף לגייר — סיירות תפילין של חב”ד, מיסיונרים מורמוניים צעירים בכל רחבי העולם. הקונספציה של “מלך המשיח” אצל חב”ד אולי מתקרבת להיות יציאה מן היהדות הרבנית. זה אגב סביר לגמרי, בזמן שהיה קיים בית המקדש לא היתה יהדות אחת.

  2. ארן הגיב:

    האמת היא שאייווה לא “מכתירה” מלכים.

    התפקיד שלה הוא לנפות נכשלים.

    גם מהבחינה הזו השנה אייווה לא היתה מאד מוצלחת, כי היא רק גרמה למישל באקמן לפרוש (ברוך שפטרנו).

    לדעתי מדהים שריק פרי עדיין נשאר במירוץ אחרי שהוא השקיע כל כך הרבה כסף במודעות וקיבל רק 10%.

    הניתוח שלי:

    אייווה היתה למל”מ לרומני. לא מזיק (הוא “ניצח”), לא מועיל (לא ניצח בהפרש גדול). בסך הכול רומני לא ציפה לנצח בגדול, ואף אחד לא ציפה שהוא ינצח בגדול.

    רון פול גם כן לא ממש הרויח מאייווה. מצד שני כדי להתרומם למעמד של טוען “לגיטימי”(?!) למועמדות הוא היה צריך להשיג תוצאה הרבה יותר טובה. בסופו של דבר, התמיכה המקסימלית שההוזה הזה יכול להשיג היא באיזור ה-20%. זה לא ממש הפסד לפול, אבל כדי להתקדם הוא צריך כל הזמן לנצח. כך שבמקרה שלו, כל לא-נצחון הוא הפסד נטו.

    בהתחשב בכך שסנטורום ניצח באייווה בזכות זה ששחק את סוליות נעליו, ואין לו הזמן לעשות את זה בניו המפשר ובדרום קרוליינה, אני לא חושב שהוא גורם משמעותי. אם פרי יפרוש לפני דרום קרוליינה (וכרגע הוא הכריז שהוא הולך להתמודד שם), אז אולי יש לו סיכוי לרכז את הקול השמרני. אם הוא יצליח להישאר במקום סביר עד לאחר דרום קרוליינה, ואם פרי יפרוש לאחר דרום קרוליינה, אולי יש לו סיכוי לשחזר את ההשג המוגבל מאוד של מייק האקאבי, מושל ארקאנסו לשעבר, שהתחרה על מועמדות המפלגה לנשיאות לפני ארבע שנים.

    אני מעריך’ שפרי לא ממש יצליח בדרום קרוליינה, ויפרוש אחריה.

    מה שמביא אותנו למועמד הצבעוני, הבוגד הסדרתי, עתיר המיטען, ניוט גינגריץ’. בהתחשב בזה שהוא לא ממש התמודד באייווה, ובכך שהוא לא מצפה להצליח במיוחד בניו המפשר, ובכך שהוא הותקף מכל הצדדים באייןוה, אני חושב שהוא — לא סנטורום — עדיין הג’וקר במירוץ.

    אז בקצרה, ניו המפשר לא תגלה הרבה. היא עשויה להטביע את מועמדותו של הנטסמן. היא עשויה לחבל יותר ברומני, אם הוא לא ינצח בפער משכנע. השאר יוכרע כנראה בדרום קרוליינה.

  3. צור שפי הגיב:

    מה פירוש “שפת גוף מעוררת גיחוך”?

  4. חיים מ. הגיב:

    ראשית, תודה על הניתוחים המעניינים. הם מרתקים.

    שנית, האם בכל המאמר לא שכחת פרט אחד קטן שיכול להשפיע רבות? המימון של המסע. באייווה הצליח סנטורום עם מיליון אחד להגיע להישג כזה.

    מולו עמד רומני עם 35 מיליון.

    מה יקרה במדינות הבאות? האם סנטורום יכול להתמודד עם סכומי כסף כאלו? לדעתי הוא יכול פשוט להיעלם מהמפה כקוריוז נשכח. לא קשה לדמיין שאפילו את הוצאות הנסיעה באוטובוס הבחירות (אם יש לו כזה) לא יהיה לו לשלם במלואו.

    אז אולי זה היתרון של רומני ואפילו של פול וגינגריץ’ עכשיו…

    • יואב קרני הגיב:

      אין כלל ספק. הכסף מכריע. באייווה אפשר לנצח, או לפחות להשיג השגים נאים, עם הרבה פחות כסף בגלל אופי התהליך. מועמד יכול לחרוש את המדינה לאורכה ולרוחבה במשך חודשים, להתוודע כמעט-אישית אל תושביה, לסמוך על רשתות של תומכים שיישאו את דגלו — וכל זה בתקציב זעיר. זה לא יוכל לחזור בשום מקום אחר.

      כסף לא יענה את הכול. היו בעבר מועמדים שמימנו את המסע מכיסם הפרטי רב-המיליונים — המו”ל סטיב פורבס, למשל, ב-1996 וב-2000 — וזה לא הספיק. אייווה היא ההזדמנות הכמעט-אחרונה למועמדים לא-ממומנים לזכות בתשומת לב ציבורית, שתביא איתה גאות של תרומות. בימים הבאים נדע באיזו מידה גאות כזאת התרחשה אצל סנטורום.

      טוען רפובליקאי ממומן היטב, מושל ושגריר לשעבר, ג’ון הנטסמן, מנסה לעשות בניו המפשר מה שעשה סנטורום באייווה. ההבדל ביניהם הוא עושרה המופלג של משפחת הנטסמן. חבריו של אבא עוזרים לו מכל הבא ליד, גם באמצעות עקיפה (חוקית כשלעצמה) של חוקי מסע הבחירות. ביום ג’ הבא נדע אם זה עזר לו.

      בסופו של דבר, יש רק שני מועמדים שאינם סובלים ממחסור במזומנים או בארגון: רומני ופול. מאחר שלפול אין סיכוי ריאלי לזכות במועמדות, כמעט אין מנוס מלהניח שרומני יהיה המועמד. זו תהיה תוצאה די משעממת, אבל סולידית. הוא מעניק לרפובליקאים את הסיכוי הטוב ביותר בבחירות בנובמבר.

  5. גולדבלט משה הגיב:

    האם חתך ההשקפות בקרב המצביעים בבחירות המוקדמות דומה לחתך של אלו שמצביעים בשביל מועמד המפלגה בבחירות הכלליות?

    האם אלו שטורחים להצביע בבחירות המוקדמות אינם מאפיינים את ההשקפות הקיצוניות יותר במפלגה?

    • יואב קרני הגיב:

      בדיוק נמרץ. וזה הטעם שמועמד כרומני מתקשה לקבל יותר מרבע הקולות בסקרי הרפובליקאים, ובאותה השעה הסקרים מראים שיש לו הסיכוי הטוב יותר לגבור על הנשיא אובמה.

      ביטוי הגנאי החמור ביותר שהוטח ברומני עד עכשיו במקדימות הרפובליקאיות היה שהוא “מתון ממסצ’וסטס”, או אפילו “ליברל ממסצ’וסטס”. מצביעי המקדימות הרפובליקאיים אוהבים לשנוא מתונים, ליברלים ופוליטיקאים ממסצ’וסטס.

      אנשי הנשיא היו רוצים לראות יריב רפובליקאי מסוג גינגריץ’, שנקל לתאר אותו כרדיקל, קיצוני ומאיים. רומני אינו רב השראה, אבל איש אינו יכול לפחד מפניו. (אילו בידי אובמה היתה הבחירה הרפובליקאית הוא היה מעדיף את סנטורום, זה ברור; או את רון פול. הם רדיקלים לעילא ולעילא.)

      • ארן הגיב:

        אני חושב שמבחינת אובמה גם ניוט רצוי (בהתחשב בכך שאין קופת שרצים אלא בנק שלם)

        he doesn’t have baggages he have baggage train .

Leave a Reply for טל קורז'ק