הכפר נגד העיר

מדוע בורגנים סיניים מפחדים מדמוקרטיה? מדוע הודו הבורגנית הפסידה להודו החקלאית? מדוע פרו בחרה השבוע דמגוג שמאלי, וטורקיה תחזור ותבחר בשבע הבא דמגוג ניאו-איסלאמיסטי? תשובה אפשרית אחת היא שדמוקרטיות שונאות ערים: מפאריס וניו יורק עד תל אביב ועד בכלל

'מותו של גנרל מולאן במערכת שולה' (La mort du général Moulin au combat de Cholet). ציור של Jules Benoît Levy, המתאר את אחד הקרבות של מרד ואנדה (Vendée), התקוממותו הקלאסית של הכפר הצרפתי נגד העיר המהפכנית, 1794-1793. "ואנדה" נעשה מאז מושג בספרות מהפכנית, שם נרדף לריאקציה עממית. אפשר שבדיכוי המרד נהרגו 450,000 בני אדם, חצי האוכלוסיה. היסטוריון צרפתי שנוי במחלוקת תיאר את דיכוי המרד בידי צבאות המהפכה כ"השמדת העם הראשונה בהיסטוריה המודרנית". רוב ההיסטוריונים חולקים עליו, אם כי היסטוריה אינה עניין של הצבעת הרוב

הסבר אחד, לא מוסמך, לאדישותו הפוליטית של המעמד הבינוני העירוני בסין: הוא יודע, שאם יהיו בחירות דמוקרטיות, הכפר הסיני ינצח בהן. פשוט, יש הרבה יותר סינים באזורים הכפריים מאשר בערים הגדולות. דמוקרטיה פוליטית אמתית תצטרך להביא בחשבון את צורכי הרוב ואת מאווייו. השגשוג הפנומנלי של סין אמנם טיפטף אל הכפר, אבל השאיר אותו הרחק מאחורי העיר.

אם הסינים זקוקים להוכחה, אין הם צריכים אלא להציץ דרומה, אל הדמוקרטיה המאוכלסת ביותר עלי אדמות. הודו ידעה שגשוג  חסר תקדים בתחילת העשור. עשרות מיליוני עירונים הצטרפו אל המעמד הבינוני. ממשלת הימין שניצחה על השגשוג הזה תבעה עליו אשראי בבחירות של 2004. היא ניהלה אותן תחת הסיסמה ”הודו הזוהרת“. והנה ראו זה פלא, היא הובסה. הכפר התקומם נגדה, והחזיר את מפלגת הקונגרס הזקנה של משפחת נהרו-גאנדהי אל השלטון. הואיל ובהודו אין סקרי דעת קהל אמינים, התוצאות האלה הדהימו את כל המשקיפים. הקונגרס חזרה וניצחה בהפרש עוד יותר גדול ב-2009, מפני ששיננה את לקח קודמיה, והקדישה תשומת לב מיוחדת לכפר.

הדמוקרטיה המודרנית נולדה בעיר. ברוב לשונות אירופה, המלים ”עיר“ ו“אזרח“ נובעות מאותו השורש עצמו. בחירות, אוטונומיה, זכויות הפרט התחילו בערים, עוד בתקופה שמכנים לפעמים, במידה ניכרת של חוסר דיוק, ”ימי הביניים החשוכים“. הכפרים התפרצו מפעם לפעם בחמת זעם נגד הסדר הפוליטי והחברתי — אבל ככל שאנחנו מתקרבים אל זמננו, נקל לראות שהאזורים הכפריים נוטים להזדהות עם היסודות השמרניים בחברה. הכפר הצרפתי שנא את המהפכה הצרפתית, וגם התקומם נגדה. משאל-עם בצרפת של 1793 היה שולח אל הגיליוטינה לא את המלך ואת המלכה אלא את תלייניהם.

עריצים שואלים את העם

לימים, עריצים עמדו על הפוטנציאל הזה. הם ערכו משאלי-עם כדי לתבוע לגיטימיות לעריצותם. כמובן, הרבה מן המשאלים  זויפו, או לפחות שוכתבו; אבל קשה להכחיש את הפופולריות האמתית של נפוליאון השלישי, של מוסוליני, של היטלר, של דה גול ושל עבד א-נאצר (הסמכת השמות אינה נסיון להוציא גזרה שווה. הם רק הבולטים בין המשתמשים במשאלי-עם).

הערים נוטות להיות פתוחות יותר, נסיוניות יותר, רדיקליות יותר. הן מוצאות את עצמן לא פעם בעמדה של בדידות מזהרת, עיינו ערך ”תל אביב“. עריה הגדולות של אירופה תמיד נטו להיות שמאליות יותר משאר חלקי המדינות. ברלין היתה סוציאליסטית וקומוניסטית גם בשעה ששאר חלקי גרמניה נסחפו במהירות לעבר היטלר. פאריס בוחרת מעשה שגרה ראשי עיר שמאליים גם בשעה שצרפת מעדיפה נשיאים ימניים. עד לאחרונה ממש, זה היה נכון גם בלונדון וברומא.

בארה“ב, בדידותן של הערים הגדולות היא אפילו עוד יותר מזהרת. רק לעתים רחוקות ניו יורק ובוסטון, שיקאגו וסיאטל, אטלנטה ולוס אנג‘לס משקפות את מצב הרוח הלאומי. התרבות הפוליטית האמריקאית עשירה באמביוולנטיות כלפי הערים הגדולות: אמריקאים של ערים קטנות ושל פרוורים אוהבים לבלות ערב בברודוויי, או לעלות לרגל אל שכיות החמדה של וושינגטון; אבל וושינגטון וניו יורק מתחרזות אצלם עם כל מה שהם לא סובלים. בבוא הבחירות, פוליטיקאים תאבי-נצחון משתדלים להבליט את הרקע הלא-מטרופוליטני שלהם. הניו יורקי העירוני האחרון שנבחר לנשיא היה טדי רוזוולט, בשנת 1904. הנשיא הנוכחי בא משיקאגו, אבל זה בחזקת יוצא מן הכלל המוכיח את הכלל.

המישוואה הזו עובדת גם בחברות לא-תעשייתיות. דמוקרטיה מוסדית במצרים מוכרחה להנחיל נצחון לרצונו של הכפר. בעד מי יצביע הכפר? הדעת נותנת שהוא יצביע על פי דפוסים שמרניים, זאת אומרת, כנראה, בעד האחים המוסלמים. הנוער הנועז של כיכר תחריר ימצא את עצמו במקום שבו מצאו את עצמם הסטודנטים הנועזים של הרובע הלטיני בפאריס, ב-1968: בעמדת מיעוט חד משמעית. נסיונם לעשות פניה חדה שמאלה הביא את שאר צרפת לעשות פניה חדה ימינה.

הקולונל חטף את הכפר

בתחילת השבוע, ארץ מעניינת בדרום אמריקה, פרו, התכחשה לחוכמת הדורות הנצחית (”זו הכלכלה, יא אינטליגנט“) והעלתה לשלטון מישהו המזכיר במידה חשודה את אוגו צ‘אווס של ונצואלה. הקולונל לשעבר אויאנטה אומאלה (Humala) נבחר לנשיא, 11 שנה לאחר שניסה לתפוס את השלטון בכוח. הוא הצליח לשכנע מספר מספיק של פרואנים שהוא השתנה, אבל צ‘אווס — הקולונל לשעבר, שניסה את כוחו בהפיכה צבאית, נבחר לנשיא לפני 11 שנה ואין לו כל כוונה לפרוש — כינה את אומאלה ”חייל טוב“.

אויאנטה אומאלה (Ollanta Humala), הנשיא המיועד של פרו, בגזיר מן העתון El Comercio, המופיע בלימה. הצילום נעשה באסיפת בחירות, בשניים ביוני

אומאלה, שהבטיח פעם להלאים את הכלכלה ולחלק מחדש את המשאבים, נבחר אף כי פרו נהנתה בשנים האחרונות ממעמד של ”נמרה לטינית“. בשנה שעברה, כלכלתה צמחה בשיעור של 8.8% (מקום אחד-עשר בעולם, לפי אתר הרשת של הסי.איי.אי). בזמן הזה היא נהנתה מעודף תקציבי קטן, והאינפלציה עמדה על אחוז וחצי. הסטטיסטיקה נפלאה. מדוע זה ירצה מישהו לזעזע את היציבות?

הסיבות מורכבות, ואין כאן די מקום לדון בהן. אבל סיבה אחת היא שהעיר המשגשגת השאירה את הכפר הרחק מאחור. העיר הצביעה בעד קייקו פוחימורי, בתו של הנשיא לשעבר אלברטו פוחימורי; הכפר הצביע בעד קולונל אומאלה. אבוי לכפר, ואבוי לפרו, אם הקולונל ינסה ללכת בעקבות צ‘אווס. אבל נראה.

”טורקיה הזוהרת“

בעוד יומיים נראה גם מה יניבו הבחירות הכלליות בטורקיה. ישראלים עומדים לשמוע ללא חדווה, שמפלגתו הניאו-איסלאמיסטית של טאייפ ארדואן תזכה בתקופת כהונה שלישית. המפלגה הזו עלתה לשלטון לפני תשע שנים, בהתקוממות אלקטורלית של הכפר ושל העיר הקטנה (וגם של מעמד בינוני נמוך בעיר הגדולה) נגד האליטות החילוניות והממוערבות של הכרך.

הפעם, הבחירות נערכות בזמן של שגשוג כלכלי חסר תקדים. בשנה שעברה, טורקיה צמחה בשיעור של 8.2%. ”טורקיה הזוהרת“ זוהרת הרבה יותר מהודו שלפני שבע שנים. רק משהו לא צפוי מעיקרו ימנע את ארדואן מלהוסיף ולהנהיג את טורקיה אל דמוקרטיה אוטוריטרית, חד-מפלגתית למעשה אם גם לא להלכה, עם סמכויות אישיות גדלות והולכות לעצמו.

אם משהו לא-צפוי יכול לקרות, הוא יקרה בכפר. למען האמת, ”משהו לא-צפוי“ אינו מוכרח להיות גדול ממדים. מספיק שהוא ימנע את ארדואן מלהשיג רוב של שני שלישים בפרלמנט. בהיעדר רוב כזה הוא לא יוכל לתקן את החוקה במליאת הפרלמנט, כדי לכונן משטר נשיאותי עם נחשו-מי כנשיא. תחת זאת הוא יצטרך לערוך משאל עם. כמו כל מנהיג אוטוריטרי בזמן המודרני, גם ארדואן יודע איך מנצחים במשאל-עם, למשל באמצעות איומים והפחדה.

אולי בעצם חסד עושה איתנו האוליגרכיה השלטת בבייג‘ינג. מי יודע מה היה יוצא ממעיה של סין, אילו היתה בה דמוקרטיה. מי יודע מה ייצא ממעיהן של מצרים ושל סוריה. הרוב קובע. אבל האם הרוב יודע?

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

17 Responses to “הכפר נגד העיר”

  1. חיים הגיב:

    מאמר חכם ומעורר מחשבה. תודה.

  2. אהרון הגיב:

    זווית ראיה מעניינת וחדשה עבורי. מאד הגיונית. ואם אני משליך ממנה על מה שקורה בארצנו אזי המהפכה לא רחוקה כל כך, והתחושה שמתעוררת בליבי לא כל כך טובה.

  3. מאיר אברמוביץ הגיב:

    הערה קטנה לגבי ישראל אתה מציין כדוגמא את תל אביב השמאלית אך יש עיר גדולה ממנה בישראל שם דפוס ההצבעה שונה מאשר בתל אביב ושמה ירושליים .
    וגם לגבי תל אביב הדימוי השמאלי נובע בעיקר בהתייחס לאיזורים מסויימים בצפונה ובמתחם ” שינקין ” ושמרכזים את נתוני ההצבעה של כלל תושביה היא לא כל כך שמאלה .

  4. יוסי דר הגיב:

    האיש החולה על הבוספרוס מחלים במהירות והוא כבר מתלוצץ עם רופאיו.
    ממחר ארדואן יאמץ לעצמו את התואר סולטאן.
    הוואקומים השלטוניים שנפערים במזרח התיכון (סוריה?) בתוספת לרפיסות אמריקאית – בעצם מזמינים את ארדואן לחשוב בגדול.

  5. צור שפי הגיב:

    נו, זה קצת מזכיר לי את הבדיחה העתיקה על שמעון שמספר למשה “אשתך שוכבת עם כל העיר” ומשה מגחך בבוז ועונה “פתח תקווה, גם כן עיר”.

  6. אלון ניסר הגיב:

    הי יואב, יש אפילו שם היסטורי לתופעה של התקוממות ההמונים הכפריים – ז’אקרי (על שם התקוממות כפריים בצרפת של המאה ה14 כמדומני). לא מעט פעמים היו התקוממויות האיכרים האלו כלי ששירת את המעמדות הריאקציונרים נגד המהפכה בדומה לדוגמאות המשכילות שהבאת.

    אבל סייג קטן – אולי פיתוח כלכלי בדרום אמריקה, בהודו או בסין שמרוכז רק בעיר תוך יצירת אי שיוויון גדל הוא אכן סיבה טובה להתקוממות הכפר? אולי, בניגוד למה שאפשר להבין מהקטע, לעיתים התקוממות הכפר היא דווקא עם הכוחות המתקדמים (בדרך כלל המצב בדרום אמריקה) בעוד שהעיר מייצגת את המעמד הרכושני המבוצר?
    בניגוד למשל לדוגמה המצרית – בסוריה ההתקוממות מרוכזת בפריפריה ולא בדמשק עצמה.

    קשה לגזור מההיסטוריה בכלל.. אבל נדמה לי שלפחות כלפי מצרים וטורקיה הכיוון שיואב מציג בטורו הוא אכן הכיוון.

    והערה קטנה למגיב חיים: כמדומני שירושלים איננה עיר במובנים של תל אביב, ניו יורק, פאריס או ברלין. ירושלים היא אוסף ענקי של פרברים אבל אין לה זהות או התרחשות עירונית מובהקת או אפילו ארכיטקטורה שיכולה לאפשר כזו. דפוסי ההצבעה הירושלמים הם פשוט דפוסי הצבעה של העיר החרדית, העיר הערבית, עיירת הפיתוח והפרבר החילוני שגרים להם בירושלים יחדיו

    • יואב קרני הגיב:

      האם אתה בטוח, אלון, שהתקוממות הפריפריה בסוריה אינה ז’אקרי? חמאת וג’יסר א-שוע’ור היו מעוזים של קנאים איסלאמיים עוד בשנות ה-80. המעמד הבינוני הסוני של דמשק ושל חלב (אלפו) אינו מתקומם. מדוע? אולי הוא מחכה, אולי הוא מפחד — ואולי הוא מעדיף משטר חילוני על פני הז’אקרי של הפריפריה. (תודה, אגב, על הוספת הז’אקרי, הרחבה חשובה של הקונטקסט.)

      • אלון ניסר הגיב:

        המבט על התקוממות הסורית או חלק מהתימנית כהתקוממות ז’אקרי הוא אכן אפשרי בהחלט, נטיית הלב לראות התקוממות נגד דיקטטור כחלק מהצד הפרוגרסיבי עלולה לפעמים להטעות. האמת שאינני יודע. קשה לקבל מידע מדויק ואמין מהתקוממות הסורית ולהבין מי נגד ומי ולמה שם

  7. עמית הגיב:

    מזכיר לי קצת את הדיכוטומיה של “צפון-דרום”,באשר לכוחו הפוטנציאלי העדיף של הכפר זה נכון אבל מי מבטיח שאותם כפריים אכן יטרחו לצאת ולהצביע ומי מבטיח ש-בורותם היחסית בענייני דמוקרטיה לא תנוצל לרעה ע”י מניפולטורים / קבלני קולות המחוברים לבעלי האינטרסים “הצפוניים”…
    אסיים בהערה מעניינת על העיר הצפונית שיקגו, עירו של הנשיא – בלוזיסט ידוע בשם מייק בלומפילד אמר פעם על שיקגו: …”מוסיקאיי בלוז,גם כשהם באים מהצפון אז הם בעצם מהדרום…” (הכוונה כמובן למה שמכונה “החלק הדרומי של שיקגו” – THE SOUTH SIDE

  8. רני הגיב:

    “התקוממות הכפר היא דווקא עם הכוחות המתקדמים (בדרך כלל המצב בדרום אמריקה) בעוד שהעיר מייצגת את המעמד הרכושני המבוצר?”

    לפני שאכנס לויכוח “עיר-כפר” אודה לכותב אם יסביר את המונח
    “כוחות מתקדמים”. עבורי זו קלישאה חסרת מובן שמזכירה את הביטוי
    “האביב הערבי” למה שמתחולל בלוב ובסוריה. זו אינה הטפלות לקוצו של יוד, תחת השם “כוחות מתקדמים” בוצעו המון זוועות. גם שכונות העוני של לימה, של ריאו של בואונוס איירס ועוד אינן מייצגות מעמד רכושני מבוצר. גם החקלאים בארה”ב וקנדה אינם מייצגים עוני כלכלי.שמרנות חברתית, בודאי.
    לעניות דעתי בסוריה אין ז’קארי מובהק. פעם מפלגת הבאעת היתה “כוח מתקדם” לעיל ולעילה. הארץ זו דייסה אדירה, מיעוטים, כלכלה, בצורת, דיקטטורה שהסתאבה. הארץ סובלת מבצורת כבר כעשר שנים. המרד התחיל בחורן שמתקיים מחקלאות בעל, זו בכלל סביבה תנכית, דרעאה זו אדרעי. יש שם עוני אדיר, פעם הגרו משם לארץ-ישראל, אלו הם סונים. המצב הכלכלי בהר הדרוזים לא טוב יותר אבל המיעוטים ( דרוזים, נוצרים, כורדים, שביחד הם כמעט 30-20%, לפחות) הם עם הבאעת ומפחדים פחד מוות מהאיסלם. איזור הגבול סוריה היכן שנטבחים אזרחים ומחוז חתאי התורכי היה פעם איזור ארמני, אנחנו מתקרבים למוסה דאג. שם גם תערובת של עלווים וסונים וכל החקלאים באותו מצב, לא כל העלווים מורדים ולא כולם עם הממשלה.

  9. רונן הגיב:

    נקודת מבט מעניינת.

  10. מאיר גאליס הגיב:

    תגובה קצת מאוחרת, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
    תוך כדי קריאה תהיתי האם אין במאמר גם הסבר לתגובה שלנו למהפכות במזרח התיכון – מדינת ישראל, שהיא, בסופו של דבר, מתחם מטרופוליני גדול אבל לא ענק במונחים סיניים, חוששת ממתן דמוקרטיה להמון הכפרי הערבי העצום המקיף אותה במדינות ערב. כמובן, אין ביכולתה של ישראל (בניגוד לסין), יכולת השפעה או שליטה מסוג זה על מדינות ערב, אבל זה התחבר לי לנתון מעניין:
    השבוע חיפשנו, אני ומכרה ערבייה, חומרים טובים בעברית על ההתקוממיות. בסופו של דבר תרגמנו מאמר מערבית, לאחר שחברתי טענה בתסכול, שלא יכול להיות שכל המאמרים בעברית עוסקים רק בבחינת ההשפעה של המהפכה על ישראל וללא התייחסות רלוונטית פנים מדינית ופנים ערבית. האין זו דוגמא לעיר החוששת ממתן הדמוקרטיה לכפר?

  11. גיל הגיב:

    תיקון לגבי הסיפור של הודו: ראש ממשלת הקונגרס כעת הוא מנמוהן סינג, שהיה שר האוצר בתחילת שנות התשעים ואחד השחקנים הראשיים בהעברת הרפורמות הכלכליות שהכניסו את הודו לתור הזהב הנוכחי שלה. כהונתו הנוכחית של סינג היא דווקא הכרת התודה של מעמד הביניים ההודי, שאכן סטטיסטית נמצא במיעוט בהודו הגדולה. שלטון הימין של אמצע שנות האלפיים היה (לדעתי לפחות) גמגום פונדמנטליסטי חד-פעמי.

    • יואב קרני הגיב:

      חולק עליך, גיל. מנמוהן סינג אמנם היה אדריכל הרפורמות של תחילת שנות ה-90 – והן גבו מחיר איום ממפלגת הקונגרס. הן הנחילו לה את הגדולה בתבוסותיה, ב-1995, ודנו אותה לתשע שנים באופוזיציה. מנמוהן, כידוע לך, אינו מנהיג מפלגת הקונגרס. המנהיגה היא סוניה גאנדי, שהיא גם נשיאת הקואליציה השלטת. אפשר בהחלט לראות בו את ראש ממשלתה של סוניה. גם הוא, גם מפלגתו, למדו לקחים מתחילת שנות ה-90. סוניה ויורש העצר שלה, בנה הבכור ראהול, הקדישו תשומת-לב יוצאת מגדר הרגיל לכפריי הודו. הכפריים, בייחוד במדינות כמו אוטאר-פראדש ואנדרה-פראדש, גמלו לקונגרס לפני שנתיים, כאשר הגדילו את כוחה של המפלגה בבית הנבחרים.

      אני חושש שאיננני שותף לאופטימיות שלך בעניין חד-פעמיותה של ממשלת הימין (בהנהגת BJP). היא מוסיפה להיות הבסיס של כל ממשלה חלופית, ולקונגרס לא נועדו חיי-נצח, כפי שהראו לאחרונה תוצאות הבחירות המקומיות במדינה הדרומית הגדולה טאמיל-נאדו (בעלי בריתה של סוניה נחלו תבוסה ניצחת).

      אגב, מעניין שמישוואת הכפר-והעיר בהודו התחזקה בנסיבות קצת לא-סבירות, במדינת המפתח של מערב-בנגל (שקולקאטה, לשעבר כלכתה, היא בירתה). שם איבדו הקומוניסטים (שתוארו פעם “מאואיסטים”) את השלטון מקץ שלושים שנה. הסיבה היתה התקוממות הכפר, שלפנים היה מעוזם של הקומוניסטים, נגד נסיון שלהם לפתח תעשיה כבדה באזורים חקלאיים (במקרה הזה, הקצאת קרקעות לתעשיית הרכב TATA).

      תודה על הערתך. אני רואה שכתבת מהודו עצמה. אשמח לשמוע ממך עוד בעניין הזה, או בעניינים אחרים.

  12. גיל הגיב:

    תודה יואב. אני אכן מתגורר עם משפחתי בהודו, בעיר מייסור שבמדינת קרנתקה.

    אין לי הכלים שיש לך בתחום זה (אני עושה כעת דוקטוקרט על הגיוגרפיות דרום הודיות מהמאה השלוש-עשרה), אבל אני יכול רק להגיד, מתוך חויית החיים במייסור, שיש פה תחושה חזקה שמעמד הביניים מכתיב את סדר היום ההודי, ולא הכפריים, גם בממשלת סוניה גנדהי-סינג (כמובן, אני מתגורר בעיר, ועוד עיר מאוד מיוחסת, ולא בכפר). גם מתוך העיתונות ההודית (דוברת האנגלית, כלומר–שמלכתחילה פונה למעמד הביניים ומעלה) עולה הרושם שמעמד הביניים קצת שכח את אלו שמתחתיו בסולם החברתי-כלכלי בדרכו למלעלה. באופן כללי–מעמד הביניים ההודי ממהר להכנס לקניון החדש והממוזג כדי לתרגל את תרבות הצריכה שיובאה אליו מהמערב, משתדל לדבר באנגלית ולא בשפה המקומית, וממשיך לחלום על הגירה לארה”ב (למרות ירידת קרנה של זו).

    אגב, רהול גנדהי, לפחות לפני הרכילות הפוליטית המועטה ששמעתי, לא מצליח להתרומם בסקרים ולסחוף אחריו את ההמונים.

    • יואב קרני הגיב:

      מעניין מאוד, גיל. ואין כמאה השלוש-עשרה לסבר את עינינו. אני מקווה שתרבה לכתוב על הזווית הזו באתרך, ותואיל להפנות אותנו מפעם לפעם. אני נזכר, כי כאשר היסטוריון בריטי ניסה להסביר את שורשי האינדיבידואליזם האנגלי של ימי הביניים, הוא פנה אל כפר הודי בן זמנו (אמצע המאה ה-20, אני חושב), ומצא בו הלוך-מחשבה שהוא, ההיסטוריון, השווה אותו עם זה של אנגליה בימי המאגנה קארטה, זאת אומרת המאה השלוש-עשרה…

      מאחל לך ולמשפחתך ימים מעניינים בהודו, מונסון קל ונעים לכם. חזור -נא והשכל אותנו.

  13. יואב,

    כרגיל, המאמר מרחיב דעת קוראיו, אבל אני תוהה ובוחר להקשות באשר לסוגיה הטורקית. בספטמבר האחרון הלכה טורקיה למשאל עם בעניין תיקוני ארדואן לחוקה הנהוגה משנות השמונים. באיזמיר ואנטליה שלחופי הים התיכון (אמנם ערים חשובות הן, אך מעמדן לא שווה ערך לאנקרה או איסטנבול, לא תרבותית, לא כלכלית, וודאי לא פוליטית) הצביע הרוב נגד שינויי ארדואן. באיידין ובמולה שלחופי הים האגאי נרשמו שיעורים דומים של התנגדות. כך גם בתראקיה. בכל זאת, דווקא בערים הגדולות שליבן במזרח ועיניהן נשואות למערב ולאיחוד (לפחות על פניו), דווקא שם הלך הרוב הגדול עם ארדואן (יש לומר שיד ביד עם כפרים השוכנים לחופו של הים השחור). העיר, אם כן, נתנה לארדואן את האור הירוק. לאו דווקא הכפר.

    האם איומי ארדואן, או שמא הפירות הכלכליים המוכחים שמניב משטרו, הם אלו שהביאו דווקא את הערים הגדולות לתת לארדואן את התנופה הציבורית לה הוא זקוק בניסיון להעביר את טורקיה את השינוי הרחב כ”כ שהוא גמר אומר לחולל?

    אולי דווקא הדוגמה הטורקית מוכיחה שאין זה מדע מדוייק. אשמח אם תרחיב.

Leave a Reply for יואב קרני