קללת באנדונג

בדיוק לפני 50 שנה נטרקה הדלת, וישראל נודתה מן העורף הטבעי שלה: אסיה. עזה ופקיסטן פותחות עכשיו סדק בדלת. פתאום יש סיכוי שמלחמת ישראל נגד הגיאוגרפיה תגיע אל קיצה. האם זה שווה את מעלה אדומים? זה שווה לפחות מחשבה

כל כך הרבה שנים במאה העשרים היו מועמדות ראויות לאיפיון, שתום שגב העניק ל-1967, “והארץ שינתה את פניה” (בספרו המעניין על מלחמת ששת הימים). מפעם לפעם אני כותב כאן על שנים כאלה, אשר פתחו שערים, או טרקו דלתות – כמו 1904, שבה התחילה העליה השניה, והצילה את הציונות; או 1933, שבה נרצח חיים ארלוזורוב, והשמאל עלה לעמדת הגמוניה בתנועה הציונית למשך כמעט חצי מאה.

הנה מועמדת חשובה נוספת: 1955.

ב-2005 יכולנו לציין, אילו רק רצינו, מלאות חמישים שנה לטריקת דלת איומה, אולי גורלית. ששה שבועות ב-1955 גזרו על ישראל בידוד בין לאומי רב-שנים, וניתקו אותה מן המרחב הגיאוגרפי הטבעי שלה. זה התחיל בפברואר 1955, בפעולת-עונשין של צה”ל נגד עזה, שבה נהרגו עשרות חיילים מצריים; זה נמשך באפריל 1955, בוועידה של 29 ארצות מאסיה ומאפריקה, שישראל נודתה ממנה.

עזה היתה שגיאה מדינית של ישראל. היא דחפה את מצרים אל זרועות ברית המועצות, התחילה הזרמה מסיבית של נשק סובייטי לעולם הערבי, ואולי שמה קץ לסיכוי הלא-גדול-מאוד שהנשיא גמאל עבד א-נאצר יעשה שלום עם הציונים.

ועידת ה-29, בעיר-קיט אינדונזית ששמה בַּאנדוּנג (“ועידת באנדונג”), היתה שגיאה טראגית של יוזמיה. בהחרימם את ישראל הם העניקו לה את תסביך ‘העולם כולו נגדנו’, אילצו אותה לחַפֵּשׂ בעלי ברית מפוקפקים, והרגילו אותה להניח שכל ביקורת על מעשיה מכוּוֶנֶת אל-נכון נגד עצם קיומה.

 

‘מעריב’, אחד במארס 1955, מודיע על פעולת הגמול הגדולה ביותר של צה”ל מאז מלחמת העצמאות. פעולת עזה התרחשה רק שבוע לאחר חזרתו של דויד בן גוריון למשרד הבטחון, לאחר שנה וחצי של גָלוּת מרצון בשדה בוקר. ראש הממשלה משה שרת חרק שיניים.

מתוך ‘כותרת ראשית: מעריב 30 שנה’

 

באנדונג, 1955: נשיא מצרים עבד א-נאצר (במדים, שני משמאל) ולצדו, בגלימה הלבנה, ראש ממשלת הודו גַ’ווהַרלַל נֶהרוּ (Nehru). הם היו אדריכלי באנדונג, שבה הונח היסוד לתנועת המדינות הבלתי מזדהות – ולחרם רב השנים על ישראל בעולם השלישי

 


‘מעריב’, 21 באפריל 1955, מודיע על התייצבות הגרעין המייסד של המדינות הבלתי מזדהות נגד ישראל, בוועידת באנדונג. זו היתה בכיה לדורות, מן הסיבות העיקריות לזלזול של ישראל במערכת הבין לאומית בשלושים השנה הבאות.

אגב, שימו-נא לב לכותרת שמתחת לידיעה על באנדונג, ‘המערב יממן הקמת הגדר בעזה’. האם אפשר בכלל להמציא אירוניות היסטוריות גדולות יותר? לקרוא את הידיעה הזו במלואה, הקישו כאן, ותיבה תיפתח לרוחב המסך שלכם.

 

מתוך ‘כותרת ראשית: מעריב 30 שנה’

 

גם עזה גם באנדונג היו שתי טרגדיות לא מחוּיָבוֹת המציאוּת. מה אירונית היא השנה ה-50, כאשר פרידת ישראל מעזה מניבה את אחד הסדקים החשובים ביותר בחומת הבידוד של באנדונג. אני מדבר על פקיסטן.

אני מודה שנדהמתי. לא הדהימה אותי עצם נכונותה של פקיסטן לשלוח את שר החוץ שלה לפגישה לבבית פומבית עם שר החוץ של ישראל. הדהימה אותי יותר התגובה הכמעט-אופורית של ישראל. הדהימו אותי כותרות הענק בעתוני הארץ. ‘הארץ’ מרח את כותרת הפגישה לרוחב שמונה מתשעת טוריו. ‘ידיעות אחרונות’ הכתיר תיבה בעמודו הראשון במלים “תחילתה של ידידות מופלאה”. כך ממש.

זה טוב. זו תחילתו של תהליך ריפוי ארוך וּמסוּבָּך. איש לא יָצָא נִשׂכָּר מבידוּד ישראל וּמִדֶה-לגיטימציה שלה. כמובן, ישראל עצמה לא יצאה נשכרת; אבל גם יוזמי הבידוד לא יצאו נשכרים, וּמוּטבי הבידוד יצאו נשכרים פחות מכולם.

מַראית-העין הכוזבת של “סולידריות בין לאומית” הֵפיחה תקוות שווא בפלסטינים במשך עשרות שנים, וגבתה מהם מחיר איום ונורא. עכשיו, לנוכח מֶחוַת פקיסטן, מוּתָר לשָער שהם חורקים שיניים, מי בגלוי ומי בהיחבא. ישראל אינה ראויה לפרס על עזה, הם חושבים, ובמידה מסוימת הם צודקים. אבל אם 57 שנות נַכּבַּה מזַמנוֹת איזשהו לקח לפלסטינים, הלקח הזה הוא שלא חשוב להיות צודקים, חשוב להיות ריאליים.

שלום עם האיסלאם

הדרך העולה מבאנדונג אינה מסתיימת בעזה. כדי שישראל תוכל להסיר את קללת באנדונג יהיה עליה לעשות פשרות היסטוריות, שאת הטראומה שלהן ואת הכאב שלהן אי אפשר אפילו להתחיל לכַמֵת. עזה היתה הערת שוליים בהשוואה עם מה שעוד יצטרך להיעשות.

אם מֶחוָה פקיסטנית אחת קטנה באיסטנבול הזריקה כל כך הרבה מרץ ואופטימיות לוורידי ישראל, אולי תתחיל להתגנב הכרה חדשה אל התודעה הלאומית: שלוויתורים טריטוריאליים יתכן בהחלט פיצוי מדיני, וכגודל הוויתורים גם גודל הפיצוי.

את הפיצוי הזה צריך לבקש הרחק מֵעֵבֶר לוועדות ההקצבות של הקונגרס בוושינגטון. צריך לבקש אותו בארצות האיסלאם. לא סתם לבקש, אלא לעמוד עליו. להודיע, כי הסדר שלום במזרח התיכון יחייב לא רק התפייסות עם פלסטינים ועם סורים ועם סעודים, כי אם התפייסות עם כל יושבי ה’דאר אל-איסלאם’. כל ארץ מוסלמית בעולם, או כל ארץ עם נוכחות מסיבית של מוסלמים, תצטרך לשלוח נציגים אל ועידת השלום.

הרעיון הזה היה יכול להיחשב פעם לתעתוע דמיון. לא עוד. הנה כי כן, פקיסטן, הארץ המוסלמית השניה בגודלה בעולם, מוכנה להצטרף. פלירט דיפלומטי מתנהל זה שנים גם עם המוסלמית הגדולה ביותר, אינדונזיה. אפשר להעלות על הדעת גם את בנגלאדש ואת מלזיה מצטרפות. דני גילרמן, שגריר ישראל באו”ם, סיפר בשבוע שעבר בראיון רדיו בארה”ב, שהוא נפגש בגלוי עם נציגים מוסלמיים, “לא בבארים ניו יורקיים חשוכים, כי אם בארוחות צהריים”.

השבוע, דני גילרמן הושבע לסגן נשיא העצרת הכללית של האו”ם. קשה לחשוב על נציג הולם יותר של ישראל החדשה: מלוטש, רהוט, דינאמי, ידידותי. פירושו של דבר שישראלי יישב מפעם לפעם בראש הישיבות של העצרת הכללית. וזה קורה 30 שנה בדיוק לאחר העצרת שֶפָּסקָה, כי ציונות היא גזענות. וזה קורה 50 שנה בדיוק לאחר הנידוי מבאנדונג.

פקיסטן אינה הראשונה המסתלקת מן החֵרֶם של באנדונג, או לפחות רומזת על נכונותה להסתלק. שתי המשתתפות הגדולות ביותר של באנדונג, סין והודו, הסתלקו זה כבר. שתיהן הפכו לשותפות קרובות. מצרים עצמה כמובן הסתלקה מן החרם של באנדונג. אבל באנדונג רדפה את ישראל שנים ארוכות, והיא היתה הבסיס להחרמת ישראל ולנידויה, כמעט בכל מישור של פעילות בין לאומית.

“הייעוד האסיאני”

דויד בן גוריון רצה עד כאֵב ביחסים עם אסיה. ישראל כולה רצתה בהם. המנהיג האסיאני הראשון שביקר בישראל היה ראש ממשלת בורמה, אוּ נוּ, שבן גוריון רקם אתו יחסי ידידות קרובים. המונים יצאו אל רחובות ירושלים לקדם אותו.

כאשר נשיא המדינה זלמן שזר ביקר בממלכת נפאל שבהימליה, הרדיו שלח את בכיר קרייניו, משה חובב, לתאר בשידור חי את מסע הלימוזינות ברחובות קטמנדו. שלא לדבר על ההתרגשות העצומה שהיתה תוקפת את ישראל בימים של אליפויות אסיה ומשחקי עמי אסיה, עד שישראל הושלכה מהם לכל רוח.

ב-1952, לאחר שיפאן הכירה בישראל, בן גוריון שלח אל ממשלתה מסר תודה דרמטי. “ישראל ויפאן”, הוא כתב, “נמצאות בשני קצָווֹת מרוחקים של אסיה, אבל זו עובדה המקרבת אותן, לא מרחיקה אותן. היבשת העצומה של אסיה היא החוליה המקשרת אותן, ומשותפת להן ההכרה בייעודן האסיאני”.

ב-53 השנה שחלפו מאז, “הייעוד האסיאני” הועמד בספק ניכר. ישראל השתיירה לא בזכות אסיאניותה, אלא בזכות מערביותה. המערב מוסיף להיות מקומה הטבעי. אבל עכשיו יש סיכוי, לפחות סיכוי מסוים, שמלחמתה של ישראל נגד הגיאוגרפיה שלה (ומלחמתה של הגיאוגרפיה נגד ישראל) תגיע אל סיומה. ואף כי הברירה אינה בדיוק בין מעלה אדומים לבאנדונג, הנה אולי יש קצת תקווה שבאנדונג – ואיסלאמאבאד, וג’קרטה, וקואלה לומפור – יעניקו לישראל סיבה להרהר מחדש.

8 Responses to “קללת באנדונג”

  1. על ההבדלים בין הצורה החיצונית של העיתונים אז בהשוואה להיום. הכותרות נראות כאלה מאופקות, “מרובעות” (“קאהיר מאיימת” “קאהיר מודיעה”) ובעיקר מסורבלות: 15 מלים!
    אני עוצם את העיניים ומדמיין כותרת על פעולה כזאת היום. ללא ספק היו מורחים אדום על פני כל רוחב הדף ועליו מקסימום שתי מלים (“פעולה בעזה” או פשוט “נקמה”) ומתחת לזה תמונת ענק של ההרס בעזה שסיפקו צלמינו בשטח.
    גם החשיבות שמיחסים בכותרת השניה לאיזה ועידה באסיה (!) נראית מה זה אנכרוניסטית, ומי זאת בכלל פורמוזה? ואין בכלל פרסומות, אפילו איזה דיל קטן לתורכיה.

    איך שזמנים משתנים.

  2. ד.ט הגיב:

    אם כי למיטב ידיעתי זריקתנו מאסיה היתה תהליך הדרגתי, ששיאו רק בשנות השבעים.

    בעמוד ממעריב מצאתי עוד כותרת מסקרנת – “פאריס מונה פשעי המופתי”. מדובר על פעולתו במלחמת העולם השנייה?

  3. הארץ שלנו הגיב:

    ב1974 עוד הספקנו להשתתף במשחקי עמי אסיה בטהראן. וב1977 עפנו במוקדמות המונדיאל מרגלו של צ’ה בום קון.

  4. יואב קרני הגיב:

    1) “פשעי המופתי” אמנם נוגעים למופתי של ירושלים.

    2) אני מקווה שאיש מן המעירים איננו חושב ש”הייעוד האסיאני” של ישראל היה מורכב ממשחקי כדורגל.

    3) אני מודה ללא חמדה שקצת התעייפתי מכינוייהם הספרותיים של המגיבים. מכאן ואילך אני מבקש להימנע מתגובות, אם המגיב אינו נותן את שמו המלא, או את כתובת הדוא”ל שלו (הכתובת לא תופיע בעמוד עצמו, אלא בלינק, ואין על כן חשש שהיא תופקע על ידי רובוטי הספאמים).

    ההיגיון: אם אני חותם בשמי המלא ומוסיף את דוא”לי, גם המגיבים מוזמנים לעשות כן.

  5. אלון הגיב:

    הכתבה היתה קצת יותר מאוזנת אם היית מוסיף את הרקע לפעולות התגמול של שנות ה 50 היות ומה שמצטייר מכתבתך הוא שבעצם הטעות של ישראל נובעת ממצב של “ברירה” ופעולה בחלל ריק או מאיזה איולת טיפשית של ההנהגה הישראית דאז אפילו תיאור קצר של”הפידאיון” ופעילות הטרור שלהם שמומנו ונשלחו ע”י המודיעין המיצרי היתה מועילה

  6. הללי הגיב:

    לא הזכרת במאמר מה היה מחיר פעולת חץ שחור בהרוגים.
    מהצנחנים נהרגו שמונה לוחמים. זהו מחיר יקר מאד לתקיפה של מחנה צבאי נידח של חייל מצב לא מאומן.
    למצרים נהרגו כחמישים חיילים. דבר המראה שכוונת הפעולה היתה רצחנית לשמה.

    רק לאחרונה קראנו את דבריו של מפקד אוגדת עזה לקראת פרישתו. היו לו 17 הרוגים בתקופת המלחמה הקשה ביותר בעזה. מחצית ממספר זה איבד אריק שרון בפעולה אחת.

  7. אלון הגיב:

    הללי שלום! מה כונתך “רצחנית” זו הייתה מלחמה וזאת עדיין מלחמה מוות הוא דבר נלווה לכך אינני חושב שפעולות התגמול היו למען “רצח” לשמו אלה תגמול כמו ששמן מעיד ומה זו ההשוואה לעזה כיום? היום אין בעזה צבא מיצרי ולא היה שם מאז כבשנו את עזה אפילו עכשיו אין צבא מיצרי , עוד מעט תשווה את זה למלחמת יום הכיפורים כדי לטעון טענות מגוכחות בנוסף לכך שצהל שלט ושולט על כל מרחב אזח”ע באמצעים מודרניים , פעולת חץ שחור הייתה פעולה “בעורף האוייב” על כל המשתמע מכך

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תם לידיעה מלקולם איקס היה בועידה זו

Leave a Reply for יואב קרני