אמריקה והמהגרים: חוֹמה וּמַנעוּל http://www.notes.co.il/karny/22795.asp Thu, 07 Sep 2006 07:18:33 +0500 יואב קרני 'קו המשווה' (טור שבועי ב'גלובס') http://www.notes.co.il/karny/22795.asp אמריקה שוב שואלת מה לעשות ב-12 מיליון מהגרים לא-חוקיים. וושינגטון אינה עונה, ו-27 מדינות מוכנות לתת תשובה משלהן פַּגרַת הקיץ האמריקנית הסתיימה השבוע רשמית, והסנאטור רב ההשפעה ארלן סְפֶּקְטֶר חזר אל משרדו בגבעת הקפיטול בוושינגטון. היושב ראש הקשיש של וַעדת המשפטים של הסנאט הרים מייד את הטלפון, והתקשר עם עמיתו, יושב ראש ועדת המשפטים של בית הנבחרים, ג'יימס סֶנְסֶנְבְּרֶנֶר. ג'יימס, הוא אמר לו, הבה ניפָּגש ללא דיחוי.

שניהם רפובליקנים -- הסנאטור היהודי ממדינת פנסילווניה, וציר בית הנבחרים הפרוטסטנטי ממדינת וויסקונסין. אבל הדמיון ביניהם מסתיים פחות או יותר בַּתווית הפורמלית. ספקטר הוא פרגמטי וּמָתוּן, וּבְתוֹר שֶכָּזֶה שייך לזַן נֶעלם והולך בין הרפובליקנים. סֶנְסֶנְבְּרֶנֶר הוא אידיאולוג שמרני רדיקלי, והיה מן התובעים במשפט ההדחה של ביל קלינטון, לפני שמונה שנים.

עכשיו, סֶנְסֶנְבְּרֶנֶר מנהיג יוזמה בבית הנבחרים להחמיר את מדיניות ההגירה של ארה"ב: להַדק את הפיקוח על הגבולות, ולשלול כל סיכוי של לגיטימיות מִשנֵים-עשר מיליון מהגרים לא-חוקיים, רוּבּם הגדול ממקסיקו (זו כמובן רק הערכה, הלא-חוקיים אינם נוהגים להִתפַּקד).

 


"כלב הציד של בית הנבחרים", מכריזה הכותרת בעמוד הראשון של ה'ניו יורק טיימס' (11 ביולי 2006) לצד תמונתו של ציר הקונגרס ג'יימס סֶנְסֶנְבְּרֶנֶר ממדינת וויסקונסין. הוא יושב ראש ועדת המשפטים של בית הנבחרים, והוא משתמש בפטישו לא רק לצורך ניהול הישיבות

 

ציר הקונגרס סֶנְסֶנְבְּרֶנֶר רוצה להקים חומה לאורך מאות קילומטרים של הגבול הדרומי הפָּרוּץ עם מקסיקו.

הואיל וסנסנברנר מאמין שהמהגרים הלא-חוקיים מזיקים לכלכלה, הוא מאייןם בקנסות כבדים על מעסיקיהם. הוא רוצה לחייב את המעסיקים לבדוק את מעמדם החוקי של כל עובדיהם במאגר מידע ארצי שהממשלה הפדרלית תעמיד לרשותם.

אבל מהגרים לא-חוקיים אינם כל כך רעים. למען האמת, הם מסבסדים את האוצר האמריקני, ואת האוצר של מדינות אינדיבידואליות, בסכומים ניכָּרים. למשל, רבים מהם משלמים ביטוח לאומי, אף כי רק שלושה אחוזים מהם נהנים מאיזשהן הטבות. כאשר הביטוח הלאומי האמריקני עומד על סף פשיטת רגל, הסובסידיה הזו חשובה במיוחד.

המהגרים הלא-חוקיים מזדנבים בתחתית סולם השָׂכָר: ממוצע של 22,300 דולר בשנה לעומת 45,400 דולר לפועל שנולד בארה"ב, ו-37,000 דולר למהגרים חוקיים.

עניין רגיל הוא במִשוָאָה הפוליטית בוושינגטון שבית הנבחרים יוזם יוזמות רדיקליות. לרפובליקנים יש שם רוב קטן אבל תיאבון גדול, והם היו רוצים למשוך את אמריקה הרבה יותר ימינה, בייחוד בשאלות של כלכלה, של חברה, של חוק וָסדר.
הסנאט הוא מקום מושבם של האריסטוקרטים. מאה חבריו נבחרים אחת לשש שנים, הם מדברים לאט וּבַאריכוּת וּבנימוס מופלג, והם נוטים להָאֵט תהליכים וּלצנן הִתלהבוּיוֹת.

חקיקה בוושינגטון מִתנַהלת במקביל, בכל אחד משני הבתים, אבל מחייבת הסכמה הדדית כדי להבשיל. הרדיקלים מְסִבִּים עם המתונים – הכול יחסי כמובן, אנחנו מדברים על קונגרס רפובליקני ימני – וּמסכימים על פְּשָרָה באיזשהו מקום באמצע.

שֶיְחַכּוּ שבע-עשרה שנה

הסנאטור ספקטר תומך בנוּסחת הבית הלבן. הנשיא ג'ורג' בוש רוצה אמנם להדק את הפיקוח על הגבולות – אבל גם רוצה להעניק הזדמנות נוספת למיליוני המהגרים הלא-חוקיים. הוא מציע להם מעמד של עובדים זָרים, אם ימלאו שורה של תנאים. בֶּעתיד הרחוק, על פי נוסחת הנשיא, הם יוכלו לעתוֹר לדרכון אמריקני, אבל זה ייקח שבע-עשרה שנה.

לא יקום ולא יהיה, אומר ציר הקונגרס סנסנברנר, ורוב חברי מפלגתו מחרים מחזיקים אחריו. אי אפשר להעלות על הדעת נוסחה, שתעניק פרסים למפירי חוק, או אפילו תגַלֶה מידה קטנה של סובלנות כלפיהם. על חנינה אין הם מוכנים בכלל לשמוע. חנינה היא דרישתם הקולנית של ארגוני המהגרים, אבל חנינה בעיני סנסנברנר היא ויתוּר מלא על שלטון החוק.

איך מְפַשרים בין שתי הגישות? התשובה הסבירה ביותר כרגע היא שֶאֵין מפשרים. לַקונגרס יש בקושי חודש אחד של עבודה לפני שֶיחזוֹר ויִתפַּזר, כדי שחבריו יוכלו לחזור הביתה וּלהֵרָתֵם למסע הבחירות שלהם. אם נאמין לסקרי דעת הקהל ולַמומחים הפוליטיים, בחודש נובמבר הרפובליקנים יאַבּדוּ את הרוב שלהם בבית הנבחרים, אם גם יוסיפו להחזיק בסנאט.

איך מַצילים את הרוב הרפובליקני? הסנאטור ספקטר אומר, הבה נוכיח לעם האמריקני שאנחנו מסוגלים להניב תוצאות, גם כאשר על הפרק עומד נושא כל כך שָנוּי במחלוקת.

הציר ססנברנר וחבריו אומרים, שההֵפֶך הוא הנכון. על הבוחרים להִוָכַח, כי המפלגה הרפובליקנית, ורק היא, עומדת על מִשמר גבולותיהם. הם רוצים להעמיד במרכז מערכת הבחירות את הקריאה להציל את אמריקה מִשיטפון של מהגרים, המַטילים עומס כבד על מערכת החינוך ועל שירותי הבריאות; וּמיוּצָגים בשיעור גבוה מדיי באוכלוסיית האסירים.

מֵהֵיזְלְטוֹן תֵצֵא תורה

ואמנם, כמעט מכל חלקי ארה"ב בוקעים בחודשים האחרונים קולות של רטינה גוברת. הואיל והממשלה הפדרלית אינה אוֹכֶפֶת את החוקים הקיימים, שוּרה של רָשוּיוֹת מקומיות רוצות לַעשׂוֹת דין לעצמן. חמישים-ושבע הצעות חוק מוּנָחוֹת עכשיו על שולחנם של בָּתֵי מחוקקים בעשרים-ושבע מדינות של ארה"ב. שתי מדינות – ג'ורג'יה וקולורדו – הגבילו הטבוֹת סוציאליות ללא-חוקיים, ושללו מהם זכויות מקצועיות מסוימות. שש ערים קטנות תיקנו תקנות מחמירות במיוחד נגד מהגרים לא-חוקיים ונגד אלה העוזרים להם. לפחות עשרים-וחמש ערים נוספות מתעניינות בַּחקיקה דוֹמָה.

המִקרֶה המדוּבָּר ביותר הוא זה של הֵיזְלְטוֹן, עיר של ארבעים אלף בני אדם במדינת פֶּנסילווניה. חֶלקם של המהגרים הלטינו-אמריקניים באוכלוסיית הייזלטון גדל מחמישה אחוזים בשנת 2000 לשלושים-וחמישה אחוז השנה. ראש העיר מעריך שֶרֶבַע מן המהגרים האלה אינם חוקיים.

 


עתון במדינת פנסילווניה מודיע (14 ביולי 2006) על החוק החדש של העיר הֵיזְלְטוֹן: "הלא-חוקיים מקבלים התראה". כותרת המשנה: "הייזלטון מאמצת חוק, שמהגר אחד אומר, כי הוא עלול להפוך אותה ל'עיר נאצית'"

 

הייזלטון היתה פעם מופת של עיר אמריקנית קטנה, ברוח הציורים הקלאסיים של נורמן רוקוול, שֶנעימוּת כמעט אינטימית שָרתָה עליה, ותושביה לא טרחו לנעול את דַלתוֹת בתיהם. עכשיו תושביה מבריחים את מנעוליהם וּמַפעילים אזעקה. הפשיעה הָאַלימה גואה וּבתי הספר שוקעים. המסים עולים והעזוּבה גוברת בשכונות מגוריהם של המהגרים.

ראש העיר רוצה להפוך את הייזלטון ל"אחד המקומות הלא-מַסבּירי פנים ביותר לִמהגרים". הוא אמנם נאלץ להַשעות את החוק בגלל הסכנה שבית משפט יפסול אותו בנוסחו הקיים – אבל הוא אינו מוותר. הוא מתכוון להעמיד את שוטריו במקום שֶבּוֹ היו צריכים לעמוד הבולשת הפדרלית ושירוּתי ההגירה.

הנסיון מַראֶה, כי התנגדות למהגרים בדרך כלל אינה עוזרת לפוליטיקאים, בייחוד לא בבחירות ארציות. פוליטיקאים התחילו לנסות עוד באמצע המאה ה-19 לנַצֵל אלקטורלית את האֵיבה הרגילה של וָתיקים למי שֶמִקרוב באו. למגמה הזו התחילו לקרוא 'יְלידָאוּת', או תנועת הילידים (באנגלית, nativism). פטריק ביוקנן, פרשן הטלויזיה השמרן, ניסה את כוחו בהתמודדות על הנשׂיאוּת בשנת 2000 על יסוד מַצע לאומני של הפסקת ההגירה ושל חומות מָגֵן נגד יְבוּא זוֹל. הוא לא קיבל אפילו אחוז אחד של הקולות.

בקליפורניה, לפני 12 שנה, מושל רפובליקני הצליח להעביר חוק נגד מהגרים במִשאַל-עם – אבל התוצאה ארוּכּת הטווח היתה שהמוני מצביעים לטינו-אמריקניים פָּנוּ עורף למפלגה הרפובליקנית. ארבע שנים אחרי נצחונה במִשאל העם, המפלגה נחלה את התבוסה האלקטורלית הגדולה ביותר בתולדותיה בגדולה שבמדינות ארה"ב.
נצחון ארנולד שוורצנגר בבחירות למושל נתפס תחילה כרוורסיה של תבוסת 1998. אבל עד מהרה התברר שנסיונו לפרוט על סנטימנטים של התנגדות למהגרים אינם עולים יפה. לשוורצנגר חזוי עכשיו נצחון בבחירות של חודש נובמבר, אבל רק מפני שריכך הרבה מֵעֶמדותיו. 

אז מי יקצור את הַכַּרפָּס?

לא רק את הקול הלטיני עלולים הרפובליקנים לאַבֵּד. הם מסתכנים באבדן תמיכתה של הקבוצה הנאמנה, הטבעית והמועילה ביותר שלהם: קהילת העסקים. בכל סיבוב בחירות אנחנו שומעים שהרפובליקנים נהנים מִיִתְרון מוחץ על פני הדמוקרטים באיסוף כספים. נדיבותם של אנשי העסקים, גדולים כקטנים, היא הסיבה העיקרית.

אבל קהילת העסקים, רובה ככולה, מתנגדת מעיקרן להגבלות על ההגירה. היא יודעת עד כמה הייצור בארה"ב תלוי בידיהם של עובדים זולים מֵעֵבֶר לגבול. עתון בלאנסינג, עיר הבירה של מדינת מישיגן, נותן השבוע דוגמא.

למישיגן יש אחת מתעשיות המזון הגדולות ביותר בארה"ב. היא הסַפָּקית העיקרית של כל מיני אפוּנה, של אוּכמָנִיוֹת, של דובדבנים, של פּרחים, של מלפפונים, של כַּרפָּס, של תפוחים, של גזר, של אספרגוס... ומי קוטפים את הפירות ואת הירקות, ומי מעַבּדים אותם, ומי אורזים אותם? מי אם לא עובדים חקלאיים זמניים מאמריקה הלטינית, שמספרם מוערך בארבעים אלף עד מאה-וחמישים אלף. חלקם הגדול הם לא-חוקיים. הם מכניסים למישיגן 2.1 מיליארד דולר בשנה.

אמריקה היא ארץ של מהגרים. עשרים-ושבעה מיליון מֵאֶזרחיה נולדו במקום אחר. מהגרים איפשרו לה לדַלג על שלַבֵּי התפתחוּת, ולעבור במהירות אל ראש הסולם. מהגרים מוסיפים להיות מקורות של דינאמיות, של יוזמה, של יצירה ושל הֶעזה. זה אחד ההבדלים החשובים בין אמריקה ובין מערב אירופה ויפאן. אבל לעולם אי אפשר לחַשֵב את המידה שֶבּה פחד מפני הלא-נודע משפיע על השֵׂכל הישר. ערב יום השנה החמישי לַהַתקפה על המִגדלים התאומים, זכויות מהגרים אינן פופולריות במיוחד באמריקה.

]]> 22795 2006-09-07 07:18:33 2006-09-07 05:18:33 open open אמריקה והמהגרים: חוֹמה וּמַנעוּל publish 0 post 190990 אורי www.aplaton.co.il 212.143.90.173 2006-09-07 09:21:55 1 0 191028 מרק ק. http://marksw.com/wordpress/ 212.143.56.162 2006-09-07 10:56:56 1 0 191126 שפוי מלחמה shafuy@gmail.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=277367 88.155.88.20 2006-09-07 14:52:53 1 0 191129 יוסי 68.65.49.99 2006-09-07 15:03:54 1 0 191185 מרק ק. http://marksw.com/wordpress/ 212.143.56.162 2006-09-07 16:36:31 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/070106nyt_pitbull_ed_crop.jpg 070106nyt_pitbull_ed_crop 22795 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/071405mc_Hazelton.jpg 071405mc_Hazelton 22795 inherit attachment כן, כן, גיס חמישי http://www.notes.co.il/karny/22867.asp Fri, 08 Sep 2006 01:33:37 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/22867.asp אילו מלים איומות, אבל לפעמים אין מָנוֹס מפניהן. אין מנוס מלקרוא "בוגדים" לבוגדים. מיהו בוגד? זה הפּוֹרֵם עכשיו את התפרים הרופפים של דו-קיום יהודי-ערבי

את הרשימה הזו כתבתי, ופירסמתי ב'גלובס', עוד לפני חודש, כאשר המלחמה עמדה בעיצומה. חשבתי שֶעָבַר זמנה, אבל מַסעם של חברי הכנסת הערביים לדמשק אולי חידש את תוֹקפָּה

 

"בגידה", "בוגדים" הן מלים רָעוֹת מאוד. הן רעות, קודם כול, מפני שבגידה רָעָה. אבל הן רעות גם מפני שהן מוּעֲדוֹת לניצול רטורי. מה קל להשליך אותן על יריב פוליטי במקום להתווכח עם דעותיו.

הפיתוי לִטפּוֹל בגידה על יריבים, או על מבקרים, הוא לא פעם גדול מִנְשׂוא. יש דמוקרטיות שלא עמדו בו, או כמעט לא עמדו בו.

בארה"ב למשל, ארבע השנים האחרונות של המאה ה-18 היו קריטיות לחלוטין לשִיוּר החוקה הדמוקרטית, בין השאר מפני שהנשיא ג'ון אַדַמְס יזם חוק דראקוני נגד בגידה והסתה (sedition, באנגלית, שהיא יותר מסתם הסתה). באמצעות החוק הזה הוא רצה לסכל הקמתן של מפלגות אופוזיציה.

מאה ועשרים שנה אחר כך, ב-1917, ארה"ב הצטרפה אל מלחמת העולם הראשונה, והתקרבה לצאת מדעתה בחיפּוּשׂ בוגדים מתחת לכל מיטה. אנשים הושלכו לכלא על דעות שהביעו. מערכה יזומה וגדולת ממדים התנהלה נגד אמריקנים ממוצא גרמני. בתי הספר שלהם נסגרו, עתוניהם נֶאֶסרוּ, שמות רחובותיהם שוּנוּ. רבע מאה אחר כך, ארה"ב השליכה עשרות אלפי אמריקנים ממוצא יפאני למחנות הֶסגֵר, מפני שהניחה כי הם בוגדים בפוטנציה. לימים, היא התנצלה לפניהם, וּפיצתה אותם.

לא נעים לראות דמוקרטיות במשבר, המאַבּדות את בטחונן העצמי, וּמַכתימוֹת ציבּוּרים שלֵמים על לא עוול בכַפָּם. אבל לפעמים יש בוגדים. לפעמים אמנם מתרחשת בגידה. לפעמים היא מסכנת את שלומה של הדמוקרטיה. לפעמים מוּתר להרים קול בִּגנוּת הבוגדים, מבלי שֶעַל מִצחָם של המְגַנים יוּטבַּע אוֹת קלון. אדרבא, הקָלוֹן שיָך למֵצַח אחר.

אין זה מן הנמנע כי הגיעה השעה, בצער איום ונורא וּבִספיקת כפיים, להטביע את אות הקלון הזה על מצחם של רוב חברי הכנסת הערביים.

סביר להניח, כי הסנאט ובית הנבחרים של ארה"ב היו מגרשים אנשים כאלה מן הקונגרס. יש קווים אדומים, אפילו במִשְכְּנוֹת הדמוקרטיה בושינגטון; אפילו במועדוני החברים האקסקלוסיביים האלה, שבהם אנשים פונים זה אל זה בגוף שלישי -- "הג'נטלמן מניו יורק", "הג'נטלליידי מקליפורניה" -- ושבהם חברים לעולם אינם מפריעים זה את דיבורו של זה. כבר היו דברים מעולם. מליאת בית הנבחרים הוקיעה פעם את התנהגותו של היושב ראש, מפני שהשתמש בטכסיס רטורי לא הגון כלפי חברי האופוזיציה. סנאטור נאלץ להתנצל בפומבי מן המליאה על השוואת מעשיה -- המפוקפקים כשלעצמם -- של ארה"ב בגוואנטאנאמו, קובה, עם פִּשעַי המשטר הסובייטי.

כמובן, הרעיון הלא-מבריק לשלול אזרחות מחברי כנסת ערביים נִדחָה. אנשים אינם מאבדים את אזרחותם רק מפני שהם מפירים את שבועת האמונים שלהם למדינה. אנשים כאלה צריך תחילה לגרש מבית הנבחרים, ואחר כך לבדוק אם יש להעמידם לדין.

איזה רעיון רע הוא לשלול את מושביהם של נציגים נבחרים. אבל זה רעיון רע שהגיע זמנו, מפני שיש זמנים שבהם טובת הציבור מחייבת להוקיע בוגדים, ולהענישם.

בשארה, אתה לא דרייפוס

מה מעייף היה לקרוא ראיון שהעניק בתחילת אוגוסט עזמי בשארה לאתר הרשת של Ynet. על מאשימיו הוא אמר בזלזול, "אותם אנשים אפילו לא מסוגלים להבין את הספרים שאני כותב ואת הרעיונות שאני מעלה". הוא נשאל על הביטוי "גיס חמישי", והשיב בהתחנחנות הבאה:

"בכלל, אם אותם אנשים היו מכירים את ההיסטוריה היהודית, הם לא היו מעיזים להשתמש בביטוי 'גיס חמישי'. אם הם היו לומדים, הם היו רואים שהשתמשו בביטוי הזה בגרמניה וצרפת בתקופת מלחמת העולם הראשונה וכך גם בהקשרים אחרים, כמו זה של דרייפוס".

אילו דברים בטלים. הביטוי 'גיס חמישי' נולד בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1936 עד 1939), כדי לתאר את תומכיו הסמויים של הגנרל המורד פרנסיסקו פרנקו, בעל בריתם של היטלר ושל מוסוליני. הואיל ולפרנקו היו ארבעה גייסות, התומכים הסמויים קיבלו את הכינוי "הגיס החמישי" (אגב, את הביטוי טבע בגאווה רבה אחד מקציני פרנקו. הוא דווקא השתבח בגיס החמישי הזה). הביטוי לא היה קיים בזמן מלחמת העולם הראשונה, ובוודאי לא בימי דרייפוס.

(ובכלל, העלילה על דרייפוס היתה נתעבת במיוחד, מפני שהוא היה פטריוט צרפתי נלהב, ללא נאמנויות כפולות, במידה רבה יותר צרפתי מצרפתי. קצת קשה להגיד דברים כאלה על ישראליותו של בשארה.)

עצם טעותו של בשארה נסלחת בהחלט. כולנו טועים מפעם לפעם. הבעיה אינה מתי נטבע הביטוי הזה, או מי השתמשו בו. העובדה ש"גיס חמישי" נוצל לרעה אינה מעניקה לבשארה פטור אוטומטי.

התחלתי להתעניין בגישתו של בשארה לשאלת הלויאליות האזרחית, כאשר הוא התחיל לכתוב טור שבועי במהדורה האנגלית של 'אל-אהראם'. היה מעניין לעקוב אחר האבולוציה של הגדרתו העצמית, עד שגיבש לבסוף את הנוסחה "פעיל פוליטי פלסטיני מרכזי וחבר בכנסת הישראלית", באלה המלים ובזה הסדר. דוק: "הכנסת הישראלית", לא "הכנסת של ישראל", או "הפרלמנט של ישראל". יש משהו משחרר בהפקעת "ישראל" מן הקטגוריה של שמות-עצם והפיכתה לשם-תואר. "הכנסת הישראלית" היא כמו "המדינה הציונית". ב"ישראלים" אפשר להשתמש כפי שמשתמשים ב"צלבנים" או ב"נאצים". הם קיימים, אבל אין זאת אומרת שיש להם הזכות להוסיף ולהתקיים.

הדַקויות הטרמינולוגיות של בשארה חשובות מאוד. חשובות בעיניו – ולכן גם חשובות בעינינו. הוא בז למוּשׂג "ערבים ישראלים" (הוא משתמש בו רק בסרקזם, כדי לקנטר את המִתרַפּסים, אלה שאחד מעמיתיו קרא להם "עֲבָדים").

הוא מצטער כמעט במפורש שֶהָרָשוּת הפלסטינית – לפני עליית חמאס – שמטה מן הלקסיקון שלה את המושג "האויב הציוני", והחליפה אותו במראית-עין של "שוּתָפוּת שלום". הוא – הנאצריסט הפאן-ערבי – כמובן אינו יכול לסמוך את ידיו על האידיאולוגיה של חמאס, "אבל היא לפחות דוגלת במשהו". נחשו-נא מהו ה"משהו" הזה.

הוא יוצק קיתונות של בוז על אלה הסבורים, כי "כינון מדינה פלסטינית על כל טלאי ישן של אדמה הוא המפתח". חבר הכנסת הישראלית היה רוצה לראות את הכנסת הזו מִתפַּזרת לכל רוח, יחד עם המדינה הישראלית. בוז הוא מייחד גם למדינות ערב, המעמידות "מדינה פלסטינית בת-קיום" כתנאי קל מדיי לנירמול יחסיהן עם ישראל. סוף סוף, באסכולת בשארה אין מקום לנירמול עם מדינה ציונית לא-נורמלית.

לא ישראל מעניינת אותו, אלא האנומליה של פיצול העולם הערבי. מדהים לחזור ולקרוא את מסתו הפטפטנית ממאי 2005, העמוסה לעייפה במשפטים מורכבים, שבה הוא מַשׂיא עצות לסוריה איך להגן על אינטרסיה בלבנון. קצת קשה להאמין, אבל חבר "הכנסת הישראלית" נזף ברשימה ההיא בארה"ב על דרישתה שסוריה תוציא את סוכני המודיעין שלה מלבנון.

האם היחלצותו להגנת זכויותיה הטבעיות של המשטרה החשאית הסורית מצדיקה הַחשָדָה שהוא עצמו סוכן של המשטרה הזו? אני נוטה להאמין שלא, אם כי כמובן אין לי הוכחות. באנגלית יש אבחנה בין "מרגל" ובין "מרגל בכוח", בין spy ובין agent of influence. "חבר הכנסת הישראלית" בשארה אינו מרגל, כנראה, אבל הוא בהחלט "סוכן השפעה". אינני יכול לטעון בשום דרגה של אמינוּת שהוא מקבל הוראות מדמשק, אבל זה בדיוק עניינם של סוכני-השפעה. הם אינם צריכים לקבל הוראות. מעשיהם הופכים אותם לסוכנים, לא קול אדוניהם.


'הארץ' על הרשת, 31 ביולי 2006


nfc.co.il   ב-22 באוגוסט 2006


                                                                                ערוץ 7, 7 באוגוסט 2006

 

 

איזהו פטריוט? הכובש את גידופיו

בתנאים האיומים של הימים האלה, כאשר מלחמה לא מתוכננת ולא רצויה קורעת לגזרים את ישראל ואת לבנון, חברי הכנסת הערביים היו יכולים למלא תפקיד פטריוטי. לא חס ושלום להסכים עם ממשלת ישראל, אלא להרגיע את הרוחות, למנוע את התְפָרים מלהִיפָּרם. הם היו יכולים להרהר בחרדה בַּעתיד הדו-קיום בין יהודים לערבים ב"מדינה הישראלית", ולהגיע למסקנה שעליהם להניח את הנשק הרטורי, למַתן את התפרצויותיהם, לדַלֵל את הגידוּפים שהם מַטיחים בַּמדינה, במוסְדותֶיהָ, במנהיגיה, בִּצבָאָהּ.

תחת זאת הם מְניבים אקלים של שִׂנאה גוברת, של הִתרחקוּת; הם מַסיתים, הם יוצקים שמן על המדורה. הדברים האלה נכתבים כמה שעות לאחר מטר הטילים על חיפה ביום א', שהִכָּה בוואדי ניסנאס. אתר הרשת arabs48.com ("ערביי 1948", זאת אומרת שארית הפליטה של תש"ח) מצטט הודעה פראית לעתונות של יישות הנקראת 'התאחדות העמותות הערביות'.

"אנחנו" – היא אומרת, וּמוֹנָה את כל מחוזות הערבים והבדואים שטעמו את נחת טיליו של השייח' הטוב – "משלמים מחיר גבוה בגלל מיקומנו, אבל אנחנו חוזרים ומטעימים שאיננו נמצאים ב'אותה הסירה' עם שַליטי ישראל, או עם כלי התקשורת ההמונית המגויסים בתמיכה בתוקפנות, ולא עם דעת הקהל הישראלית התומכת בהתלהבות בתוקפנות המסיבית. אנחנו באותה הסירה עם עמי לבנון ופלסטין, המשלמים את מחירה של התוקפנות הישראלית".

אכן, מנסחי ההודעה החמוצה הזו, המאשימה את החוגים הַשַליטים ב"סַפסָרוּת של דם", לא הצליחו אפילו להביע הִזדַהוּת רָפָה ולא-מחייבת עם שכניהם היהודיים המיוּסָרים. פריקת העול הזו, ההתייצבות הַגַסָה והבּוֹטָה נגד כל עֵרֶך של לויאליות אזרחית, מחייבות חשבון נפש רציני.

כאשר תסתיים המלחמה הזו, כאשר סוף סוף תגיע אל קיצה, ייפתחו הרבה תיבות פנדורה:  פוליטיקאים, אנשי צבא, עורכים ועתונאים יִדָרשו להסביר, ויִתָבעו לקבל אחריות. אחת מתיבות הפנדורה כבר פתוחה לרווחה, זו התיבה של "ערביי 1948". רוחות רעות של איבה אתנית כבר פורצות ממנה. לא רק יהודים יצטרכו להתאמץ לסגור את התיבות האלה. גם ערבים יצטרכו. ולא יהיה להם עניין דחוף יותר מאשר להיפטר מאסכולת בשארה, אשר טיפחה חוסר לויאליות והפכה את עצמה, כן, כן, לגיס חמישי.

 

 

אני מקַוֶה שברור כי אין לי כל רגשי קִרבָה ואף לא שמץ של הזדהוּת עם בעלי ההכרזות שלמעלה. אפי איתם הוא אידיאולוג של ג'נוסייד, יהושע בן-נון בחליפת סלובודאן מילושביץ'. אביגדור ליברמן האַלָם מייצג זן פוליטי הקרוב להיות פשיסטי (לא גידוף, אלא איפיוּן פוליטי). דברי גדעון עזרא מגוּנים מעיקרם, אבל נדמה לי שהם מעידים בראש ובראשונה על טיפשותו של מַשמיעָם

 

 

 

רשימות קודמות באתר הזה בעניינים הנוגעים ליחסי יהודים וערבים בישראל

 

 

תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרובוטיהם של יוצרי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יעמדו בתנאים האלה יושמטו, יהיו הדעות הפוליטיות שיובעו בהן אשר יהיו.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מעכשיו בדעתי לאכוף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עוול לאנשים טובים ורציניים, המבכרים אנונימיות מלאה או חלקית מסיבות סבירות בהחלט -- אבל נסיוני מראה שאנונימיות וחוסר ציוויליות נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה. 

 

]]> 22867 2006-09-08 01:33:37 2006-09-07 23:33:37 open open כן, כן, גיס חמישי publish 0 post 191790 יוסי גורביץ ygurvitz@gmail.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=244696 89.138.76.13 2006-09-08 10:29:19 1 0 192015 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-09-08 16:50:24 1 0 192042 איריס אדלבאום irisedelbaum1@yahoo.com www.notes.co.il/iris 84.108.84.24 2006-09-08 17:16:23 1 0 192046 איריס אדלבאום irisedelbaum1@yahoo.com www.notes.co.il/iris 84.108.84.24 2006-09-08 17:19:08 1 0 192124 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-09-08 19:04:55 1 0 192129 איריס אדלבאום irisedelbaum1@yahoo.com www.notes.co.il/iris 84.108.84.24 2006-09-08 19:15:33 1 0 192777 אמיתי סנדי amitaiss@yahoo.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=97762 89.0.236.228 2006-09-09 18:04:58 1 0 192881 אמיתי סנדי amitaiss@yahoo.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=97762 89.0.236.228 2006-09-09 20:40:05 1 0 192889 יאיר ירט syeret@walla.com רק לא לשכוח 62.219.216.246 2006-09-09 21:00:55 1 0 192891 דני פינקוס danpinkus@hotmail.com 85.250.92.46 2006-09-09 21:07:06 1 0 193040 צח אומן tzach.auman@gmail.com 217.132.118.82 2006-09-10 00:47:38 1 0 193518 איתי רון (פעם שנייה) itai@zenziper.co.il 62.90.171.56 2006-09-10 17:23:13 1 0 193613 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-09-10 20:13:46 1 0 193657 איתי רון itai@zenziper.co.il 89.0.176.192 2006-09-10 21:26:52 1 0 193666 איתי רון itai@zenziper.co.il 89.0.176.192 2006-09-10 21:41:39 1 0 193669 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-09-10 22:06:42 1 0 193865 איריס 84.108.84.24 2006-09-11 04:23:25 1 0 194222 צח אומן 217.132.118.75 2006-09-11 14:57:32 1 0 194350 איתי רון itai@zenziper.co.il 89.0.224.72 2006-09-11 18:10:05 1 0 195756 ידין עילם yadine@gmail.com 62.0.81.25 2006-09-13 13:29:27 1 0 195791 איריס 84.108.84.24 2006-09-13 14:25:23 1 0 195810 ידין עילם yadine@gmail.com 62.0.81.25 2006-09-13 14:46:22 1 0 197159 אלון להב laaval@gmail.com 83.130.144.133 2006-09-15 11:34:10 1 0 197184 אורי פז uri551@bezeqint.net http://www.notes.co.il/uripaz/ 88.154.247.36 2006-09-15 12:05:06 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/090906bshara_damascus_b.jpg 090906bshara_damascus_b 22867 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/090906bshara_damascus_e.jpg 090906bshara_damascus_e 22867 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/no5th.jpg no5th 22867 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/ha0731um_crime.jpg ha0731um_crime 22867 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/0822nfc_bshara.jpg 0822nfc_bshara 22867 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/7_0807_rally_inv.jpg 7_0807_rally_inv 22867 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/0911_7_eitam_doc.jpg 0911_7_eitam_doc 22867 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/lib_ezra_bar.jpg lib_ezra_bar 22867 inherit attachment תשע-אחת-עשרה: עלייתה וּנפילתה של מלחמת הָאֵין-בּרֵרָה http://www.notes.co.il/karny/22960.asp Mon, 11 Sep 2006 08:01:08 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/22960.asp קצת משונה היא האינטימיות שאמריקנים נוהגים באסונותיהם. זה שבעים שנה ויותר שהם נותנים שמות פרטיים לסופות ההוריקאן שלהם, וזה 15 שנה שהם מואילים להעניק ייצוג שווה לזכרים ולנקבות (עד אז כל הסופות היו נשים, אלא מה).

אשה אחת רואיינה ברשת הרדיו הציבורית בשבוע שעבר, כאשר ההוריקאן 'ארנסטו' התקרב והלך אל קַו החוף של צפון קרוליינה. אה, אמרה האשה, אני כבר ראיתי כל כך הרבה הוריקאנים, והיא עמדה וּמנתה אותם, את 'פלויד' ואת 'איסאבֶּל' ואת 'אנדרוּ' ואת 'ריטה', והיא זכרה מה כל אחד ומה כל אחת עשו לגג ביתה.

כמובן, אינך צריך אלא להגיד 'קתרינה', כדי שהכול יידעו מייד כי אתה מדבר על זו אשר הטביעה את ניו אורלינס בשלהי הקיץ של שנת 2005. אגב, ועדת השמות של השירות המטאורולוגי מחקה את קתרינה מן  הרשימה. זה עניינן של סופות קטלניות – הן חד-פעמיות.

היום מלאו חמש שנים להוריקאן הפוליטי הגדול ביותר של זמננו. גם בו האמריקנים נתנו סימנים: אמנם לא שֵם פרטי, אבל צירוף של סְפָרוֹת, שהדעת אינה שוכחת. הם קוראים לו תֵשַע-אַחַת-עֶשְׂרֵה, על שם היום שבו היכה בהם. הואיל והשיטה האמריקנית מעמידה את החודש לפני היום, התשע יצא לפני האחת-עשרה.

רוב גויי הארצות מעמידים את היום לפני החודש, כולל קוראי הטור הזה. אף על פי כן, הנוסחה האמריקנית התקבלה אוניברסלית. כשהספרדים חטפו, ב-11 במארס 2004, הם קראו ליום ההוא שלוש-אחת-עשרה; והבריטים קראו ליום הטירור שלהם שבע-שבע. וההודים קוראים ליום שלהם (ברכבת של בומביי) שבע-אחת-עשרה. והישראלים אולי יקראו ליום שבו נפלה הקטיושה הקטלנית הראשונה על חיפה שבע-ארבע-עשרה.

אני תוהה אם תשע-אחת-עשרה היה נכנס ללשון הדיבור והכתיבה במהירות כה גדולה אילמלא היה זֵהֶה למספר החירום של המשטרה בארה"ב, 911. לא לי להשתעשע יותר מדיי בנומרולוגיה, אבל מי יודע אם זֶהוּת הספרות לא הגדילה עוד יותר את האפקט. אומרים שהרגע המעַצֵב הֶחשוּב ביותר של ממשל ג'ורג' בוש היה זה שבו הנשיא טיפס על הריסות המגדלים, התייצב לצד כַּבַּאי-אש ניו יורקי מפוּיָח, קֵרֵב מגביר-קול אל פיו, והודיע שלא-ננוח-ולא-נשקוט-עד ש.

911 וּמְכַבֵּי-האש הפכו את המלחמה בטירור לצורך משטרתי דחוף. לא היה שום דבר אבסטרקטי בהודעה, שהנשיא רוצה את אוסמא חי-או-מת. לשון הגוף של השֶריף הלמה לחלוטין את המצב ואת הציפּיוֹת. יעבור הרבה זמן לפני שאנשים יתחילו להתנועע באי-נוחות לנוכח המֶחווֹת הפיזיות של הנשיא, והוא עצמו יצטרך להתנצל עליהן בחצי-הלצה בנאום בוועידת מפלגתו, בקיץ 2004.

אה, הוועידה ההיא, בקיץ ההוא. רפובליקנים מעדיפים לערוך את ועידותיהם הארבע-שנתיות בערים אוהדות, או לפחות לא-עוינות. בימים כתיקונם, קשה להעלות על הדעת עיר אוהדת פחות מניו יורק. אבל הרפובליקנים בחרו בניו יורק. יָתֵר על כן, הם החליטו להתעלם ממסורת רבת שנים וּלקיים את הוועידה בספטמבר. מפלגות שלטון בארה"ב נוהגות להיוָעֵד באוגוסט, וּמפלגות אופוזיציה – ביולי. לא קשה לנחש מדוע ניו יורק ומדוע ספטמבר. הרפובליקנים גמרו אומר לסחוט כל טיפה של רֶוַח פוליטי מן הסִמליוּת. ספטמבר ההוא, בניו יורק, התחיל בעצם את נשׂיאוּתוֹ של בוש, שמונה חודשים לאחר שנכנס לבית הלבן. הוא נתן טעם לנוכחותו שם. איזה מזל – אמרו הרבה אנשים זה לזה – שבוש יושב בלשכה הסגלגלה, ולא אל גור.

אני מודה שאני עצמי חשבתי כך, כאשר צָפיתי בנאומו של הנשיא במושב משותף של שני בתי הקונגרס. מצאתי את עצמי מוֹחֵא כפיים אפילו למִשמַע התרסתו הדרמטית לאומות העולם, "אַתֶּן תצטרכו להחליט, הֲלָנוּ אַתֶּן אם לצָרֵינוּ". בימים ההם של ספטמבר – כאשר הרוב הֶעָצוּם של בני האדם התייצבו לצד אמריקה, ו'לה מונד' הפריזאי חיקה את ג'ון קנדי בכותרת ענקית "היום כולנו ניו יורקים" – ג'ורג' בוש לא היה יכול למעוד. עֵינֵי הכול היו נשׂוּאוֹת אליו ואל מַנהיגוּתוֹ, מפני שלא היתה לו חֲלוּפָה, מפני שאיש לא ידע מה יֵלֵד יום, מפני שפחד ממשי הילך על העולם.

ולא היה פחד גדול מן הַפַּחַד שאמריקה לא תהיה מסוגלת לחזור וּלהתייצב על רגליה. כנראה בפעם הראשונה מאז האחים ראייט, כל מֶרחַב האויר של ארה"ב נסגר, רק כדי לשַכֵּך את הפחד. כאשר חזרה הבורסה ונפתחה, חמישה ימים לאחר נפילת המגדלים, נמחקו ממאזניה טריליון דולר. לימים, אוסמא בן לאדן יתפאר בהשג הזה אפילו יותר מאשר בעצם הפלת המגדלים.

אמנם איש לא עמד בתור כדי להיכנס לנעליה של אמריקה – לא היה שום היטלר בתור, שום טוג'ו, שום סטאלין – אבל המחשבה שהיא לא תוכל עוד להנהיג את העולם הגבירה במידה מאיימת את קצב פעימות הלב. כבר התרגלנו אליה, לא הזכרנו לעצמנו מספיק עד כמה הציוויליזציה המערבית חייבת לה את שִיוּרָהּ. כמעט שכחנו שהיא היתה "האַרְסֶנַל של החירות", בלשונו המהוללת של פרנקלין רוזוולט; שהיא היתה "האימפריה של החירות", בלשונו הקצת-פרדוקסלית של תומס ג'פרסון. מה יהיה עלינו, בני המערב, בלי אמריקה?

חמש שנים עברו, ואינני בטוח שאני מכיר איזשהו אדם המוסיף לחשוב כיום מה שחשב בימים הקודרים וההירואיים ההם, כאשר נערים ונערות היו נאספים לעת ערב ב'יוניון סקווייר', במורד הצד המזרחי של מנהטן, כדי להדליק נֵרוֹת ולשיר שירים שקטים וַעצובים.

חמש שנים לאחר תֵשַע-אַחַת-עֶשׂרֵה, חינה של אמריקה סר ברוב הארצות. בעלי ברית טבעיים הצטננו, בעלי ברית לא טבעיים פנו עורף, אויבים נעשו אויבים מרים. היה זמן שבו ג'ורג' בוש חשב את הטינה הגוברת לסימן טוב, משהו המעוּגָן בחוכמה העממית האמריקנית, "אם שונאים אותנו, סימן שאנחנו עושים משהו בסדר".

זה היה הזמן שבו אמריקה האמינה, כי כוחה יעמוד לה לעשות הכול, לְבַדָה במידת הצורך. זה היה הזמן שבו בעלי-ברית היו לא יותר מצורך סמלי של יחסי-ציבור, ולכן היה אפשר לִמְנוֹת ביניהם אפילו את מולדובה ואת מיקרוֹנֶזיה, מפני שבין כך ובין כך אמריקה תישָׂא בנֵטֶל, וּממילא גם לא תִתחַלק בפֵירות נצחונה. זה היה הזמן שבו פקידים בכירים מאוד בממשל בוש דיברו על הצורך להעניש את הצרפתים ואת הרוסים ואת הסינים, ולא לתת להם חֵלֶק ונַחלה בַּפרס הפיננסי העצום שֶתְזַמן עיראק לִמשַחרריה.

כל השומע יצחק, או לפחות ינוד בצער. ערב יום השנה הֶעגום לחורבן המגדלים, הנשיא, סגנו ושר ההגנה שלו ניסו לעורר את תודעת הציבור לחשיבות המלחמה בעיראק. מאחר שאין להם בשורות טובות, הם משתמשים בִּבְשׂוֹרוֹת רעות. הם נזקקים לאסוציאציות מימי המלחמה בהיטלר.

אבל חמש שנים לאחר שהצטרפו אל המלחמה בהיטלר, האמריקנים כבר התחילו לשכוח אותו, וכמעט כל החיילים כבר חזרו הביתה, עטורי נצחון. חמש שנים אחרי הכניסה למלחמה ההיא, גרמניה הנאצית ויפאן המיליטריסטית היו שבורות וּמוּבָסוֹת זה 15 חודש. חמש שנים לאחר תחילת המלחמה בטירור, איש אינו יכול לטעון ברצינות שהנצחון מתקרב והולך.

בדרך כלל, ארצות יוצאות למלחמות כדי להפגין עוצמה. איש לעולם אינו יודע מה תניב מלחמה. ארצות שיצאו כדי להפגין עוצמה מְגַלוֹת פתאום שהמלחמה החלישה אותם. מלחמה נוטה להחליש, כאשר היא מתרחבת מֵעֵבֶר ליַעֲדֶיהָ המקוריים (אם היו בכלל יְעָדים). היא נוטה להחליש, כאשר מִתמעטים בעלי הברית. היא נוטה להחליש,  כאשר היא מגבירה את השִׂנאָה, וּמסַפֶּקֶת לאויב סיבות עוד יותר טובות להילחם. והיא נוטה להחליש, כאשר אי אפשר עוד להסביר אותה לדעת הקהל.

זה חסרונן של דמוקרטיות, זה יתרונן של דמוקרטיות. הן אינן רוצות מלחמות, מפני שתמיד יש להן מה להפסיד. הן נלחמות היטב רק כאשר הן משוכנעות בהחלט שאין להן ברירה.   
 

]]> 22960 2006-09-11 08:01:08 2006-09-11 06:01:08 open open תשע-אחת-עשרה: עלייתה וּנפילתה של מלחמת הָאֵין-בּרֵרָה draft 0 post איך סֶיר אלפרד תיקן את העולם אף על פי שבעצם לא כל כך סבל בני אדם http://www.notes.co.il/karny/23111.asp Fri, 15 Sep 2006 08:54:25 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/23111.asp

 

וגם הם לא כל כך סבלו אותו, את היהודי קְטַן הקומה, המגוּחך למראה. הם כתבו עליו את הנֶקרוֹלוֹגים האיוּמים ביותר. אבל הם כתבו. נקרולוגים. ארוּכּים. אלפרד שֶרמַן, קומוניסט לשעבר, סופר 'הארץ' לשעבר, "הגוּרוּ של מרגרט תאצ'ר", אביר האימפריה הבריטית, מת בגיל 86. המוֹטוֹ שלו היה, "להעלות על הדעת מה שלא יעלה על הדעת, להטיל בסָפֵק את מה שאינו מוּטל בספק". איזה חיים, ואיזה מוות


 

סיר אלפרד שרמן לא נראה בדיוק כאחד מאַבּירי השולחן הֶעָגול, אבל בזִקנָתוֹ המוּפלגת הֵסיר את המשקפיים הענקיים, הדוּ-מוקדִיִים, וגידל זקנקן. צריך להודות שהוא נראה הרבה יותר טוב

 

 

 

בגיל 67, מארק טוויין הניח שֶמלאוּ יָמָיו. לפני 104 שנה, זו היתה הנחה לא-בלתי-סבירה. האיש שהמציא את השנינוּת הֵריץ איפוא מכתב אל עורך השְבועון 'הַרפֶּרְז וויקלי', והִבּיע מִשאָלָה חסוּדה: היואילו כל העתונים והמגזינים לשלוח אֵליו את נוסח ההֶספֵּד שֶהֵם אל-נכון כבר כתבו בשבילו? הוא רוצה לערוך את הנֶקרולוגים, "לא את עוּבדוֹתיהם, אלא את גִזרי-הדין שלהם", לא חלילה לצורכי רֶוַח, אלא רק כדי שהוא יוּכַל להִשתַמש בהם לשיפּוּר מעמדו בעולם הבא, "אשר בו יש אחדים שאינם נוטים לי חיבּה".

נזכרתי בקוריוז הזה למִקרָא ההספדים הארוּכּים להפתיע, שעתוני לונדון פִּרסמו בתחילת החודש על אלפרד שרמן. סיר אלפרד שרמן. סיר אלפרד מת בגיל שמארק טוויין לא היה חולם עליו, שמונים-ושש. קשה לדעת מה חושבים עליו בעולם הבא, אבל ההספדים הבהירו חד-משמעית מה חושבים עליו בעולם הזה: דברים איומים ונוראים.

אנגלים בדרך כלל נוטים לכלל הלטיני העתיק, "על המתים אל תשמיע אלא דברי קילוסים" (De mortuis nil nisi bonum), שחכמי היהודים הסכימו אִתוֹ בנפש חפֵצה ("אחרי מות קדושים אֱמוֹר"). אף על פי כן, ה'טיימס' של לונדון, למשל, פתח את הספדו במלים הבאות:

אלפרד שרמן היה אדם בלתי אפשרי. הוא היה צר-עין, רע-לב, שומר טינה, נוטף קנאה ורַב תרעומת. אף מלה טובה אחת לא יצאה מפיו בשֶבח האינטלקט של מישהו אחר, והוא הפריז בהערכת האינטֶלֶקט של עצמו.

אינני בטוח שנתקלתי אי פעם בהספד כזה. אגב, ההספד ב'טיימס' לא היה כל כך שלילי. "אלפרד שרמן היה דבר טוב – אף כי ניסה בכל כוחו לא להיות".

חיפשתי הספד לאלפרד שרמן גם בעתון ישראלי, זאת אומרת בעתון הישראלי היחיד שהיה חייב לפרסם הספד, 'הארץ'. לא מצאתי. מה חבל. לפני ארבעים שנה, אלפרד שרמן היה ידוע היטב לקוראי 'הארץ'. הוא היה חותם בכינוי "אלף שם, סופר 'הארץ' בלונדון". הוא היה מעורר קוראים זועמים לכתוב למערכת 'הארץ'. התוֹבָנוֹת שלו על הפוליטיקה הבריטית היו ימניות להפליא, יותר ימניות מן הרוב הגדול של קוראי 'הארץ' (שלא היה אז כלל עתון שׂמאלי, ובוודאי לא היה נון-קונפורמי).

אם אינני טועה, אלפרד שרמן הוא הכתב היחיד של 'הארץ' שזכה בתואר אַבּירוּת מן המלכה. זה כשלעצמו היה מצדיק נקרולוג. אבל האמת היא שהיהודי קטן-הקומה והמעצבן הזה היה ראוי לתשומת לב מִסיבּוֹת לא-רומנטיות בהחלט: הוא השפיע על מהלך ההיסטוריה של זמננו במידה לא צפויה. הוא היה אידיאולוג במלחמה המרתקת והמפחידה ביותר: מלחמת הרעיונות.

שמן על גלגלי המהפכה

ברור למדי מדוע היא מרתקת. אבל מפחידה? היא מפחידה מפני שהיא כרוכה בָּאבסטרקטי. יותר מדיי אנשים חכמים ב-250 השנה האחרונות השתעשעו ברעיונות מופשטים של תיקון עולם. הם התאהבו בַּצדק וּבָאמת, אבל נטוּ לשכוח, או להשכיח, את המחיר האֱנושי. עשרות מיליונים הוקרבו על מזבח התיקון. "שמן על גלגלי המהפכה" לא היה מליצה פואטית, הוא נעשה נוסחת פעולה של תנועות משיחיות, מרוֹבֶּספּיֶר עד לנין, ממרקס עד היטלר.

כך או כך, אלפרד שרמן נועד למלחמת רעיונות. הוא אמנם הגיע אל שׂיאוֹ בשירות הימין – הוא היה "הגורו של מרגרט תאצ'ר", לא פחות ולא יותר – אבל הוא התחיל כקומוניסט. הוא היה אפילו ממתנדבי הבריגדה הבין לאומית, שֶיָצאה לפני שבעים שנה לספרד, כדי לעזור לרפובליקה במלחמת האזרחים. יהודים היו מיוצגים דיספרופורציונלית הן במפלגה הקומוניסטית הקטנה של בריטניה, הן בבריגדה.

הביוגרפיה האינטלקטואלית שלו דומה להפליא לזו של ראשוני 'השמרנים החדשים' באמריקה בשנות הששים של המאה העשרים. האב הרוחני של ה'ניאו-קונס', ארווינג קריסטול, היה פעיל טרוצקיסטי בזמן ששרמן היה קומוניסט. שניהם שאלו כֵּלים ותבניות מן הגִלגוּל הרעיוני הקודם שלהם, אפילו כאשר נדדו הרחק ימינה.

מִיָמָיו על הבַּריקדות של המרקסיזם, שרמן שאל את ההתלהבות המשיחית ואת טכניקות הוויכוח. לא זו בלבד שהוא נִיחַן בידיעה מדויקת של הנוסחה המדעית לתיקון העולם, אלא ששום בן פלוגתא לא היה ראוי להאזנה. האנרגיה הושקעה בפיתוח הרעיון – וּברֶצַח אופי של היריב.

כאשר שרמן עמד בשיא השפעתו, בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, היה אפשר לחשוב שהמאה העשרים חמדה לה לצון. סוף סוף, המאה הזו הניבה דמאגוגים מזהירים, היא העניקה שלטון והשפעה לִיפֵי-קלסתר וּלרַבֵּי-כריזמה, לימדה המונים לִסגוֹד למושיעים על סוסים לבנים. היתכן שהאיש הזה, הכמעט-מגוּחך למַראֶה, הכמעט-מגוּחך למִשמָע, נַעשָׂה אחד מִמַצילי בריטניה? הוא וצ'רצ'יל? (הוא לפחות חשב שזה זיווּג ראוי, אולי אפילו בסדר הזה.)

 


עשרים-וּשמוֹנָה ביולי 2005: מרגרט תאצ'ר לצד אלפרד שרמן במסיבה לכבוד פירסום ספרו על ימי מנהיגותה, 'פרדוקסים של שלטון' (Paradoxes of Power). תאצ'ר אמרה שם, "לעולם לא היינו מביסים את הסוציאליזם אילמלא היה סיר אלפרד"

imprint.co.uk

 

היא דִשדשה, ללא דמיון, ללא העזה

ערב נצחון השמרנים בבחירות של 1979, בריטניה עמדה בעיצומה של שקיעה בלתי מופרעת וּבִלתי נמנעת. היא היתה שֵם נִרדף לכִשָלון. נדפו ממנה ניחוחות של ריקבון – תעשייתי, חברתי וּפּוליטי. היא לא סתם איבדה את עֲבָרָהּ הקיסרי המפואר – היא איבדה את עתידה. היא נפלה בִּשבי השִגרה. היא דִשדשה, היא היתה מחוסרת דמיון, ניטל ממנה כל קוּרטוֹב של הֶעָזָה ושל חידוש.

 

בטלנים, כולם בטלנים

בוועידה אחת של המפלגה השמרנית, פֶּרֶגְרין ווֶרְסְת'וֹרן [אינטלקטואל ימני בריטי בולט] הציע פעם טרמפ לשרמן. בשעה שהם צעדו אל המכונית, אלפרד דיבר בַּאריכוּת בִּגנוּת מעמד הפועלים. כולם עד אחד בטלנים, ללא תוחלת, חסרי תועלת: מערכת הסעד והסוציאליזם שברוּ את רוחם, והם לא יִצְלְחוּ לשום דבר.

הם הגיעו לבסוף אל המכונית, וגילו נקר באחד מצמיגיה. אף לאחד מהם לא היה שמץ של מושג מה לעשות. למרבה המזל, על פניהם חלף בן למעמד הפועלים, הבחין בִּמצוּקתם, והחליף את הצמיג. הוא הלך לדרכו. פֶּרי ציפה שטון השׂיחה ישתנה. לשווא. שרמן פשוט המשיך: "כפי שאמרתי, לא יִצְלְחו לשום דבר, כולם עד איש אחד".

('טיימס', 31 באוגוסט 2006)

 

כמעט בשוּלֵי התהליך הפוליטי, שני אינטלקטואלים יהודים התחילו להניח את היסוד למה שייקרא יום אחד "תאצ'ריזם", על שם ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר. היא נבחרה להנהיג את המפלגה השמרנית באופוזיציה בתחילת 1975, בִּנסיבּוֹת של יֵאוש ושל אבדן דרך. בארבע השנים הבאות, הם, היהודים, העניקו לה את הכיווּן ואת התחמושת.

אַחַד היהודים האלה היה אריסטוקרט מלוטש ממשפחה ספרדית מיוחסת, קית' ג'וזף. השני היה שרמן, יוצא האיסט-אנד של לונדון, מקום מושבו של הפרולטריון האשכנזי. העתונות התחילה לקרוא לג'וזף "הנזיר המטורף", ולשרמן קראה "ראספוטין".

יהיו ההסתייגויות מן התאצ'ריזם אשר יהיו, הוא אמנם חילץ את בריטניה מפי התהום, והעמיד אותה סמוך מאוד אל הפִּסגה האירופית. די להַשווֹת את נתוני הצמיחה שלה בעשר השנים האחרונות עם אלה של כמעט כל ארץ אירופית אחרת. ההתאוששות לא היתה סתם חלק ממחזור העסקים, שפל-גאות-שפל-גאות. בריטניה עברה שינוי מִבנִי.

שרמן נמאס על תאצ'ר, כפי שנמאס על כל סביבותיו. נִרגָנוּתוֹ, סִגנוֹנוֹ הבּוֹטֶה, האגוצנטריות של אישיוּתוֹ, האקצנטריוּת של רעיונותיו, דחקו אותו אל פינה מבודדת. קשה להיזכר אֵימתי היה למישהו משהו טוב להגיד עליו. ב-1997, יריב פוליטי כתב עליו, שנודף ממנו ריח רע. שרמן תבע אותו לדין על הוצאת דיבה, אבל נאלץ להסתלק מן התביעה לאחר שהיריב הסביר כי הוא לא התכוון לריח-גופו של סיר אלפרד, אלא רק לריח של רעיונותיו.

בסוף שנות ה-90 התעורר הרושם שנתבלעה דעתו. הוא העמיד את עצמו לצד הסרבים במלחמת בוסניה, והיה יועץ לא-פורמלי למנהיגיהם, נְשׂיאָם קאראדז'יץ' וּמפקד הצבא מלאדיץ'. שניהם מבוקשים כיום על פשעים נגד האנושות.

 


אלפרד שרמן (יושב) בחברת נשיא יוגוסלביה לשעבר, הסופר הלאומני דוֹבּריצה צ'וֹסיץ'. באמצע עומדת פעילה סרבית, בּוֹבּה בּוֹרוֹיֶביץ. שרמן חשב שסרביה לוחמת את מלחמת השֵם באיסלאמיזם הבין לאומי

טיפול פוֹטוֹשוֹפּ לצילום ב Sebianna.com

אף על פי כן, סיפורו של אלפרד שרמן מעורר את קנאתו של כל עתונאי בעל יוּמרוֹת אינטלקטואליות, אופי אקצנטרי והתלהבות משיחית, השָרוּי בִּבדידוּת מַזהרת וּמחַכּה להזדמנות לשנות את מהלך ההיסטוריה.

את ספרו על תאצ'ר, 'פרדוקסים של שלטון', שרמן חותם במלים הבאות: "ב-1974, כאשר קית' ג'וזף, מרגרט תאצ'ר ואנוכי קראנו תיגר על הקונסנסוס הלאומי, תחת הסיסמה 'להעלות על הדעת מה שלא יעלה הדעת, להטיל בספק את מה שאינו מוטל בספק', אנחנו יצרנו תנופה ניכרת. באה השעה לסיבוב שני". אולי.

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהֶם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט -- אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

 

]]> 23111 2006-09-15 08:54:25 2006-09-15 06:54:25 open open איך סֶיר אלפרד תיקן את העולם אף על פי שבעצם לא כל כך סבל בני אדם publish 0 post 197347 ברוריה בן ברוך 89.0.42.206 2006-09-15 16:45:03 1 0 197602 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-09-15 23:43:01 1 0 198003 האביר שלא היה yoitamar@walla.co.il http://www.tapuz.co.il/Blog/ViewEntry.asp?EntryId=653880 85.250.56.208 2006-09-16 12:44:50 1 0 198748 ידין עילם 62.0.81.25 2006-09-17 10:27:24 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/sherman_RED.jpg sherman_RED 23111 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/sherman_beard.jpg sherman_beard 23111 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/thatcher_sherman_nar.jpg thatcher_sherman_nar 23111 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/sherman_cosic3.jpg sherman_cosic3 23111 inherit attachment מעשה בשרי אוצר שרצו יותר, הרבה יותר. והאם יתכן שקצת רעש דווקא מועיל לדמוקרטיה? http://www.notes.co.il/karny/23154.asp Sat, 16 Sep 2006 04:43:58 +0500 יואב קרני 'קו המשווה' (טור שבועי ב'גלובס') http://www.notes.co.il/karny/23154.asp

הנשיא אביגדור ליברמן לא יחליף שרי אוצר כמו גרביים. הוא מבטיח. אבל מי בעצם אמר שמשטר נשיאותי מניב יותר יַציבוּת מיניסטריאלית? ראו-נא את שרי האוצר של שלוש דמוקרטיות אנגלו-סאקסיות משגשגות. תשע, עשר, אפילו שתים-עשרה שנה אינן מוגזמות בשביל שרי אוֹצָרָן. האמת היא כמובן שהם מחַכּים בקוצר רוח לַכִּסא שבראש השולחן, וּבסוף הם גם מאבדים את העשתונות

חבר הכנסת אביגדור ליברמן שיתף בשבוע שעבר את קוראי Ynet בַּחזונו החוקתי. הוא הציע משטר נשיאותי, מפני שהמשטר הפרלמנטרי בישראל הניב חוסר יציבות. ליברמן עמד וּמָנָה את השרים שנכנסו ויצאו בדלתות הפרלמנטריות המסתובבות.

"באחת-עשרה השנה האחרונות", הוא כתב, "התחלפו שבעה שרי בטחון, שמונה שרי משפטים, תשעה שרי אוצר וַעשרה שרי חוץ" (למרבה הנוחיות ליברמן התחיל את הספירה ברצח יצחק רבין, מאורע שִגרתי בחייה של כל דמוקרטיה לא-נשׂיאוּתית).

זה כמובן נכון, אם כי אפשר להזכיר שחמישה שרי אוצר כיהנו בארה"ב הנשׂיאוּתית בשמונה השנים האחרונות, ועדיין נשארה טיפה של רוח חיים בכלכלת אמריקה. ברפובליקה החמישית של צרפת, אשר קמה על ברכי החזון הנשיאותי, התחלפו באחת-עשרה השנה האחרונות תשעה שרי אוצר, ממש כמו בישראל; וכן שבעה שרי פנים, ששה שרי חוץ, ששה שרי משפטים וששה שרי חינוך.

בתחילת השבוע הלך לעולמו המלך הישיש של טונגה, קבוצת איים זעירה בדרום האוקיאנוס השקט. הוא היה בן שמונים-וּשמונה במותו, וסיפק מידה לא מבוטלת של יַציבוּת – ארבעים-ואחת שנה בתור מלך, ולפני זה שבע-עשרה שנה בתור ראש הממשלה. מן ההספד להוד מלכותו ב'ניו יורק טיימס' מתברר, כי טופאאהאוטופו טופוא הרביעי נהג למנות את שרי ממשלתו לכל ימי חייהם. זה הבטיח עוד יותר יציבות.

האמת היא כמובן שמשטרים נשיאותיים אינם מבטיחים שום דבר. בארגנטינה הנשיאותית התחלפו בשבוע אחד, בדצמבר 2001, שלושה נשיאים. בדמוקרטיה הנשיאותית של הפיליפינים מתגלים בשבוע אחד שלושה נסיונות הפיכה. בבוליביה ובאקוואדור, כשלאנשים נמאס מן הנשיא הם חוסמים את הכבישים הראשיים, עד שהוא מתפטר (לא בדיוק, אבל כמעט).

למען האמת, במשטרים נשיאותיים יש תחלופה גדולה עוד יותר של שרים, מפני שנשיאים נוטים להיות אוטוקרטיים, או קפריזיים, או שהם משתעממים בחברת שָׂרֵיהֶם הישנים.

דווקא משטרים פרלמנטריים, לפחות היציבים שבהם, מאפשרים למיניסטרים לכַהן לאורך זמן. אחת הסיבות היא ששׂרים במשטר פרלמנטרי הם שותפים של ראש הממשלה, בשעה שבמשטר נשיאותי הם פקידים, אמנם בכירים אבל רק פקידים. בארה"ב, הידועים והחזקים שבהם מטעימים פעם אחר פעם שהם "משרתים על פי העונג של הנשיא". במרוצת ההיסטוריה נשיאים ביקשו לא פעם מחברי הקבינט שלהם להפקיד בידיהם מכתבי התפטרות חתומים ולא-מתוארכים. כאשר "העונג" הסתיים, הנשיאים שלפו את המכתבים מן המגֵרָה.

"היום שבו בלייר האשים את שר האוצר שלו בסחיטה", ב'גארדיין' של לונדון, שבעה בספטמבר 2006

 

בראון וקוסטלו והמלך ליר

מה לכם שרי אוצר מאריכי ימים יותר מֵאֵלֶה של אוסטרליה, של בריטניה ושל קנדה. אמנם לממשלות אוסטרליה יש תקופת הכהונה הקצובה הקצרה ביותר בעולם – רק שלוש שנים לכל פרלמנט – אבל שׂר האוצר הנוכחי, פיטר קוסטלו (Costello), מכהן זו השנה ה-12. ושר האוצר של בריטניה, גורדון בראון, מכהן זו השנה העשירית. לקנדה היו ב-12 השנה האחרונות ארבעה שרי אוצר. הראשון בהם, פול מרטין, כיהן תשע שנים רצופות.

אכן, אנשים מאושרים הם שרי האוצר של הדמוקרטיות הפרלמנטריות האנגלו-סקסיות. חוץ מזה ששלושת השרים הנזכרים למעלה רצו מלכתחילה הרבה יותר. הם רצו להיות ראשי ממשלה, והם לא רצו לחכות לַנֶצַח. הם היו פופולריים בזכות עצמם, וישבו במשרדי האוצר בימים של פריחה כלכלית.

לרוע מזלם של קוסטלו, בראון ומרטין, ראשי הממשלות שלהם היו – שניים הם עדיין – אנשים בעלי תיאבון פוליטי עצום. הם נֶהנו מן השלטון, הם חזרו וניצחו בבחירות, לא עלתה על דעתם שום סיבה לפרוש, והם הוציאו לשרי האוצר שלהם את הנשמה. בימים האלה ממש אנחנו רואים את הדראמה השייקספירית של שקיעת טוני בלייר (העתונות הבריטית מַשוָה אותה עם 'המלך ליר'). שר האוצר גורדון בראון ממתין לַירושה זה חמש שנים. היתה לו עִסקה דיסקרטית עם בלייר עוד ב-1994, כשהמפלגה היתה באופוזיציה: בלייר יכהן רק קדנציה וחצי, זאת אומרת שבע שנים.

בבוא אמצע הקדנציה, בלייר לא רמז אפילו על פרישה. ב-2005 הוא הוביל את מפלגתו לנצחון שלישי רצוף. אבל הוא נאלץ להבטיח שזו תהיה הקדנציה האחרונה שלו. הוא יפרוש בזמן המתאים, כדי לאפשר לבראון להתבסס לקראת הבחירות הבאות. מֵאז, השאלה היתה מה בדיוק הוא "הזמן המתאים".

בראון, שבלייר תיאר פעם כ"שר האוצר הטוב ביותר שהיה לבריטניה מאז ומעולם", הצליח להתאַפּק, לפחות בפומבי. הדיסקרטיוּת הגיעה אל קִצָה הרעשני בשבוע שעבר, בשורה של הדלפות סנסציוניות. תחילה הודלף לוח-זמנים לפרישתו הממשמשת וּבאה של בלייר – מאי של השנה הבאה. אחר כך דלפו פְּרָטֶיהָ העסיסיים של פגישה פרטית סוערת בין בלייר לבראון. שר האוצר הרים את קולו, וראש הממשלה חבט באגרופו על השולחן, או משהו כזה. גורדון דחק בטוני להזדרז. טוני אמר לגורדון שֶיחַכֶּה בסבלנות, ושיתנהג כמו שצריך.

הסכסוך האישי הזה – שכמעט כולו מיוסד על אמביציה, על קנאה ועל כבוד – יצא לרשות הרבים, וכיער את מפלגת העבודה הבריטית. ראש הממשלה אמנם התנצל לפני האומה, ושר האוצר הצטדק ("אנחנו חברים, תמיד נהיה חברים") – אבל האומה אומרת זה חודשים אחדים, באמצעות סקרי דעת הקהל, שראש הממשלה ומפלגתו נמאסו עליה.

 


 

עתוני אוסטרליה מתארים את מלחמת שר האוצר בראש הממשלה. האייג' של מלבורן (למעלה), אחד-עשר ביולי 2006,  מצטט את שר האוצר פיטר קוסטלו, "ראש הממשלה הפר את הבטחתו"; דיילי טלגרף של סידני (למטה), שנים-עשר ביולי,  מתאר את תגובת ראש הממשלה הווארד, "חזור אל מושבך, פיטר". פיטר חזר, והווארד נשאר

 

 

 קצת פלורליזם עוד לא הזיק לאיש

רפליקה כמעט מדויקת של ההתקוטטות הזו היתה באוסטרליה. שם, בחודש יולי, שר האוצר קוסטלו אפילו כינס מסיבת עתונאים, והציג פתק בן 12 שנה שהוכיח לכאורה, כי ג'ון הווארד הבטיח לכהן רק "קדנציה אחת וחצי", שבאוסטרליה שווה לארבע שנים וחצי.

הווארד לא הניד עפעף. הוא אפילו נזף בקוסטלו על "יהירותו". הוא אמנם הרשה לו להישאר בממשלה, אבל הוא – רק הוא -- ינהיג את מפלגתו גם בבחירות הבאות. ואולי גם באלה שאחריהן.

בקנדה, העימות בין ראש הממשלה קְרֶטְיאן לשר האוצר מרטין התפתח למלחמת אזרחים בתוך מפלגתם, המפלגה הליברלית. ב-2002, השנה התשיעית לשותפותם המצליחה, קרטייאן פיטר את מרטין. זה האחרון פתח מלחמת גרילה, דחק את קרטייאן מן המנהיגוּת כעבור שנתיים וּפחות, ונעשה ראש הממשלה. זה היה קצת מאוחר. המפלגה הליברלית דעכה והלכה בסקרי דעת הקהל, עד שנוצחה בבחירות של חודש ינואר השנה. מרטין התפטר מהנהגתה כבר במוצאי יום תבוסתו.

 


"הליברלים נענשים", מודיע עתון במונטריאול, זאת אומרת מוֹנְרֶיאַל, 24 בינואר 2006. בצילום נִראֶה פול מרטין המוּבָס. כל כך הרבה שנים הוא לחם כדי להגיע אל הפִּסגה, וכל כך מעט זמן ניתן לו להתעַנֵג עליה

 

האומנם זה יהיה גם גורלו של גורדון בראון בבריטניה? האומנם האיש רב היכולת הזה יגיע אל הכהונה המיוחלת כל כך מוּתש וחָבוּל, עד שהוא רק יחַמם קצת את הכסא בשביל המפלגה השמרנית המתאוששת?

כל זה לא היה קורה במשטר נשיאותי, יגיד אל נכון חבר הכנסת ליברמן. אולי הוא אפילו צודק, אבל הנה חומר למחשבה: שלוש הדמוקרטיות הפרלמנטריות הפגומות שבהן התחוללו המלחמות המיניסטריאליות האלה הן שלוש מן הארצות המשגשגות ביותר עלי אדמות. האם קצת רעש וקצת אי-יציבות הם מפתח לשיגשוג? אולי, לפחות במובן זה שֶחֲבָרוֹת דמוקרטיות תמיד יוצאות נִשׂכָּרוֹת מפלורליזם. כדברי זאב ז'בוטינסקי, "שקט הוא רפש".

 

 

תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיַעַמדוּ בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרובוטיהם של יוצרי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יעמדו בתנאים האלה יושמטו, בלי שים לב לדעות שיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עוול לאנשים טובים ורציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבות סבירות בהחלט -- אבל נסיוני מראה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.


 

]]> 23154 2006-09-16 04:43:58 2006-09-16 02:43:58 open open מעשה בשרי אוצר שרצו יותר, הרבה יותר. והאם יתכן שקצת רעש דווקא מועיל לדמוקרטיה? publish 0 post 198164 עמנואל ילין eman@bgu.ac.il 88.153.100.112 2006-09-16 16:54:20 1 0 198512 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-09-17 03:20:17 1 0 199244 צח אומן tzach.auman@gmail.com 217.132.46.47 2006-09-17 22:54:06 1 0 205999 איתן אהרוני yashodara.b@gmail.com 83.130.45.220 2006-09-25 22:59:54 1 0 227688 נמרוד ברנע 88.154.89.254 2006-10-14 20:55:00 1 0 263086 אלון להב laav@gmail.com 83.130.98.180 2006-11-16 14:58:12 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/tg_blair_blackmail.jpg tg_blair_blackmail 23154 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/age_costello.jpg age_costello 23154 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/dt_howard.jpg dt_howard 23154 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/martin_defeat.jpg martin_defeat 23154 inherit attachment 'שייח' מו' ילַמד את הישראלים "עד כמה לא טוב להיות מבוֹדָדים" http://www.notes.co.il/karny/23155.asp Sun, 17 Sep 2006 05:39:55 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/23155.asp

היא הֵגיחה, היא מְגיחה, היא תָגיח מִלֵב הישימון, כדי לברוא מרכז פיננסי וּנְוֵה-שעשועים שלא היה עוד דוגמתו. מְגָרדי שְחָקֶיהָ יתבוננו על מנהטן מלמעלה. את תייריה היא תשליך אל תוך הים, ועוד תִגבֶּה מהם כסף בשביל זה. השייח' שלה, שבקיימברידג' היו קוראים לו בחיבה "מו", הוא "אולי מנהיג רע, אבל מנהיג". לאן תגיע דובאיי, ומי יילכו בעקבותיה, מִתוך קנאה או מִתוך השראה?

כך ייראו אל נכון, יום לא רחוק אחד, שכונות הצמרת על המאדים, או על אחד הירחים של כוכב צדק.

בקרן הרחובות שום-מקום ושום-דבר, לא הרחק מכיכר אין-פה-כלום, בקִרבָה מיידית לנהר אין-כאן-מים, בצִלָּהּ הנעים של חוּרשת איפה-בכלל-העצים, יִצמחוּ להן קהילות לתפארת. אדריכלוּת נועזת תִבדֶה מִלִבָּהּ צורות גיאומטריות חדשות (כבר שְמַעתם על הבניין בן 207 הקומות, המתכופף בבוקר, כדי שדיירי הקומה העליונה יוכלו לרדת למַטָה מבלי להשתמש במעלית?). בני המאה ה-27 ירגישו שהם ... בני המאה ה-32.

ומדוע לא? מאז התגלתה מתכת הפיזְצֶלְיוּם, במאה ה-25, הִשתַנּוּ ללא הַכּר חייהם של נוודי הֶחָלָל החיצון. זו הַמַתֶּכֶת המאפשרת לשַגֵר ספינות חלל בִּמהירוּת האור, מבלי שהשלֵמוּת המוֹלֶקוּלרית של אנשי הצוות תועמד בספק. הפיזצליום נעשה גם מקור האנרגיה הראשי של מערכת השמש.

נוודי החלל החיצון מצאו את עצמם הבעלים החוקיים של מכרות הפיזצליום, גָרפוּ תמלוגים פֶנוֹמֶנַליים, בקעו מן האיגלוּאים הזעירים שלהם, יצרו אטמוספירות חדשות, הֶעֱלוּ את הטמפרטורות בחוץ, קֵרבוּ וירטואלית את השמש באמצעות שרשרת של זכוכיות מגדלת ענקיות (הגדולה שבהן שווה לשטח קפריסין) – ויצרו ערי-מדינה אוטונומיות, ששמן הולך לפניהן בכל שביל החלב.

את מקום חליפות החלל הלא-אופנתיות שלהם תפסו חליפות סַטוּראני יקרות (הנִתפָּרוֹת בידי כוח עבודה זול להחריד בדרום כוכב שבתאי, מכאן גם השם 'סַטוּראני'). את מקום גמלי-החלל שלהם (שלוש דַבָּשוֹת, זקוקים למנת חמצן רק אחת לשלושה ימים) תפסו…

איזו פארסה מרהיבה

טוב, אם אינני טועה הפרינציפ הוּבַן. חוץ מזה שהתרחיש העתידני הזה, בשינויים הכרחיים של זמן ושל מקום, של מידות חום ושל אקצנט, אינו מתרחש במאה ה-27 בפאתי מערכת השמש. הוא קורם עור וגידים במקום שקומץ תושביו היו מתפרנסים לפני מאה שנה בדוחק רב מִשְלִייַת פנינים מקרקע הים. דובאיי, כמובן.

איזו פארסה מרהיבה, איזו פאטה-מורגאנה שכמו יצאה ממונטי פאייטון של אדריכלות. מאחר שהוד רוממותו השייח' מוחמד בן רשיד אל מאקטום החליט כי עד 2010 דובאיי תמשוך אליה חמישה-עשר מיליון תיירים בשנה, הפטרודולרים שלה משייפים גירסה בת זמננו של שבעת פלאי עולם. איזה שבעה? עשרה:

  • הבניין הנראה כמו תריסר צריחים של אמפאייר סטייט בילדינג, מוּנָחים זה על זה (הוא יהיה הגבוה ביותר בעולם, כאשר ייפתח, ב-2009, אבל עדיין אין מגַלים כמה קומות);
  • ההידרוֹפּוֹליס, בית המלון הראשון בעולם שיהיה כולו מתחת למים, בערך 30 מטר בעומק המפרץ הפרסי, אופס, סליחה, המפרץ הערבי, עם 220 סוויטות, שגם רִצפָּתָן וגם תִקרָתָן תַראֶה הרבה מאוד דגים אמיתיים (ייפּתח בסוף 2007);
  • "איי הדקל", שלושת האיים המלאכותיים הגדולים ביותר בעולם, אשר כל המתבונן מן הֶחלל החיצון יראה מייד שהם מצטרפים לכלל צַמרת של עץ דקל ענקי (יצירתם הִצריכה מיליארד מ"ק של חול ואבנים). אגב, דייוויד בקהאם כבר קנה שם בית;
  • אוסף של 250 איים מלאכותיים קטנים, שהמתבונן מן החלל החיצון יבחין כי הם נראים כמו מיניאטורה של מפת העולם (למכירה לאנשים פרטיים, מ-6.85 מיליון דולר ומעלה);
  • וגם עיר-הספורט; וגם קונכיה ענקית שבה יהיה אפשר לעשות מסעות ריאליסטיים לחלוטין לכל איזור אקלים ולכל תוואי נוף; ובניין דירות, שבו אפילו הדירה הנמוכה ביותר תהיה הגבוהה ביותר בעולם; והקַניון הגדול יותר בעולם, איזה שבעה-עשר מיליון מ"ר, שהשנה בלבד יבקרו בו שלושים-וַחמישה מיליון בני אדם; ואתר סקי ענקי, כמעט 10,000 מ"ר, עם שלג אמיתי בגובה של ששים-וחמישה ס"מ, אשר ייפלט מדי יום מריאותיהם של 23 מקררים מפלצתיים;
  • וכמובן, איזו שאלה, נמל-החלל הראשון בעולם, שאמנם לא ממש יהיה בדובאיי – הוא יוקם בתחומיה של הדודנית העניה, נסיכות ראס אל-חאיימה – אבל מה יעלו או יורידו כמה קילומטרים של ישימון כשאנחנו עומדים לגמוא את המרחק בין כוכב הלכת ארץ ובין הגלקסיה אנדרומידה.

"תאונה גיאולוגית"

ההפרזות הגרוטסקיות של נסיכי הנפט כמעט מצדיקות את מה שאמר האינטלקטואל המצרי השמאלי מוחמד סיד אחמד לפני 16 שנה, לאחר שסדאם חוסיין שיחרר את כוויית. מדוע צריכה נסיכות קטנה לשמור לעצמה באופן בלבדי ושערורייתי את הפירות של "תאונה גיאולוגית"? הוא שאל. זו התאונה שזימנה הרבה יותר מדיי רְקָמוֹת של דינוזאורים מתים דווקא בנחלתו של צ'יף בדואי בן בלי שם, במקום לקבור אותן בלב קאהיר.

עושר הנפט הפתאומי של אמצע שנות ה-70 הנחיל לעולם את הקריקטורות הגסות של שייח'ים שמנים וענודי טבעות, המפסידים מיליונים בלילה בקאזינו של מונטה קארלו מבלי להניד עפעף. או לכל היותר, שייח'ים מבולבלים (שמנים וענודי טבעות), שאין להם צל-צילו של מושג מה לעשות בכל הכסף הזה, ולכן הם קונים בו איגרות חוב של האוצר האמריקני, ומפקידים אותן בבנקים, שלוקחים את הכסף וּמַלווים אותו לארצות עניות באמריקה הלטינית, שאינן מסוגלות לעמוד אפילו בתשלומי הרבית, מה שֶמְקָרֵב את המערכת הפיננסית העולמית פעם אחר פעם עד סף התהום.

בימים ההם, השם הנרדף לעושר המבייש את בעליו היה כוויית, או סעודיה, או אבו דאבי.

לא הפעם. תעתועי קו-הרקיע של דובאיי – שנועד להיות צפוף ורב מגדלים עוד יותר מזה של מנהטן – אולי נועדו להקניט, אבל לא נועדו לבזבז. אפשר להתלונן על חוסר האידיאליזם של משפחת אל-מאקטום, שהיתה מיטיבה יותר עם המין האנושי אילו יזמה תכניות פיתוח הרבה יותר צנועות באפריקה המשוונית, למשל, או אפילו במחנות הפליטים בעזה. אבל אנשים אינם נשפטים על היעדר אלטרואיזם, בייחוד כאשר הם משתמשים בכספם שלהם.

ההבדל בין שנות ה-70 ובין שחר המאה ה-21 הוא במידה רבה ההבדל בין אב לבנו לנכדו. האמיר הנוכחי של דובאיי – שהוא אוטומטית גם סגן נשיא הפדרציה של אמירויות המפרץ וראש הממשלה שלה – אמנם ירש את אביו רק בתחילת השנה. אבל אילו דובאיי היתה חֶברָה רשומה, השייח' מוחמד בן רשיד אל-מאקטום היה יכול להיחשב למנכ"ל שלה עוד משנת 1995, כאשר הוכרז רשמית ליורש העצר.

תיכף להתמנכ"לותו הוא רשם על הקיר את הכתובת "2010", שלא היתה רק פזילה מרשימה אל העתיד, אלא גם ציינה את השנה שבה דובאיי אולי תֶחדַל ליַצֵא נפט. הדינוזאורים, אבוי, שוב אינם נִרקבים בהמוניהם.

גמל, מרצדס, לאנדרובר, גמל

השייח' בשום פנים אינו טכנוקרט אופייני של עידן הנפט. החינוך הקפדני הראשון שקיבל בחייו היה בכִתבֵי הקודש המוסלמיים. רק לאחר שעמד על דעתו הוא נשלח אל אוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, ללמוד בייחוד אנגלית. הביוגרפיה הלא-רשמית שלו מסַפּרת כי הוא התחבב עד מהרה על שְאָר הסטודנטים, שקראו לו "השייח' מו", קיצור נאה של "מוחמד". אבל כאשר ביקר אצלו פרופ' שריף באסיוני מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת דה-פול בשיקאגו, הוא הופתע לגלות שהשייח' ספוג השפעה מערבית, "הוא איש עסקים לכל דבר. אתה כמעט מקבל את הרושם שלפניך עומד יזם פרטי" ('שיקאגו טריביון', 26 בפברואר).

אולי המהירוּת שבה התרחשו חילופי הדורות בדובאיי היתה לה לעֵזֶר. בשלושים-וחמש השנה האחרונות היו לה שלושה שַליטים, וזה די הרבה בַּתַרבות האוטוקרטית והגֶרוֹנטוֹקרטית (זאת אומרת, שלטון הזקנים) של סביבתם. יָתֵר על כן, הביוגרפיה הרשמית של משפחת אל-מאקטום מייחסת תוֹבָנוֹת כלכליות נדירות עוד לסבא סעיד. כאשר ענף הפנינים של דובאיי כרע תחת עומס התחרות עם פניני-תַרבּית, בשנות העשרים של המאה העשרים, סבא התחיל מאמץ יָזוּם לגיווּן הכלכלה. נפט עדיין לא היה (התגלה רק בסביבות 1960), אבל הוא רצה להקים עיר-מסחר קטנה.

לבנו של סעיד, שייח' רשיד, מיוּחס הפרדוקס המעניין, "סבי רכב על גמל, אבי רכב על גמל, אני נוהג מרצדס, בני נוהג לאנדרובר, בנו ינהג לאנדרובר, אבל בנו של הבן ירכב על גמל" (מתוך אנציקלופדיית האינטרנט 'וויקיפדיה'). ההיגיון? הנפט המֵזין את תנופתה של דובאיי יִכלֶה יום לא רחוק אחד, ואם "הבן של הבן" לא יתכונן ליום ההוא, "בנו של הבן של הבן" ישלם את המחיר.

הבן של הבן עמד במשימה. הסטטיסטיקה הרשמית מראה, כי תשעים אחוז של כלכלת דובאיי אינם שייכים ל"מִגזַר הנפט", אלא באותו מובן שתשעים האחוז היו מחפשים מקום אחר, אילמלא הכנסות הנפט השנתיות של דובאיי. שייח' מו העיד על עצמו לפני עשר שנים ויותר,

אינני יודע אם אני מנהיג טוב, אבל אני מנהיג. יש לי חזון. אני מתבונן 20, 30 שנה קדימה. למדתי את זה מאבי... אני הולך בדרכו. הוא היה משכּים קוּם, ויוצא לבדוק בעצמו כל אחד מן הפרוייקטים שלו. אף אני כך. אני מתבונן. אני קורא פרצופים. אני מקבל החלטות וּמִתקדם במהירות גדולה, בכל כוח המַשנֵק.

השייח' הטוב לא בנה רק פירמידות לזכר השושלת. אחת היוזמות הנועזות הראשונות שלו כיורש העצר, בסוף שנות התשעים, היתה הרחבה מסחררת של תשתית התחבורה הבין לאומית. כדי שדובאיי תעמוד בציפיות, ותיהפך לסינגאפור של המזרח התיכון, היא זקוקה לשערים רחבים במיוחד: נמל תעופה מן המעלה הראשונה, חברת תעופה שתתמודד עם האריות ועם הנשרים. Emirates היא עכשיו חברת התעופה הערבית הגדולה ביותר, והיא חברת התעופה העשירית בגודלה בעולם. חברת 'בואינג' ממלאת עכשיו הזמנה של Emirates בסכום המדהים של שלושים-ושבעה מיליארד דולר, הגדולה ביותר שהונחה אי פעם על שולחנה של תעשיה אוירית.

השייח' התחיל להקים 'עיר אינטרנט', ויותר ממאה ענקי הטכנולוגיה העִלִית כבר עומדים בתור. צריך להגיד מפני ההגינוּת, שאת הרעיון השייח' שאב כנראה מראש ממשלת מלזיה דאז, מַהַתיר מוחמד, שֶהֵקים עיר כזאת לא הרחק מקואלה לומפור.

"ההנפקה הגדולה ביותר בעולם"

התיימרותה של דובאיי להיות מרכז השירותים הפיננסיים של תעשיית הנפט והגאז מתיישבת בהחלט עם ציפיותיהם של המשקיעים. הם קונים לא רק בתי נופש פנטסטיים, או דירות גג הנוגעות בירח. כאשר Aabar Petroleum Investments, זרוע של החלום הפוטוריסטי, הנפיקה מניות בתחילת השנה שעברה, היא נדהמה לגלות שהן הניבו לה הכנסות גדולות פי 800 ממה שתיכננה. היא רצתה בסך הכול 135 מיליון דולר, אבל עודף הביקוש הקפיץ את ההנפקה ל-110 מיליארד דולר. זו היתה כנראה ההנפקה הראשונית הגדולה ביותר מאז ומעולם.

השבועון 'ביזנסוויק' פירסם זה לא כבר סיכום זמני של מסע הרכש שמנהלת דובאיי ברחבי העולם. היא שילמה למשל מיליארד וחצי דולר תמורת מוזיאון השעווה של מדאם טוסו בלונדון, וקנתה עוד שני אחוזים של דאיימלר-קרייזלר תמורת 1.2 מיליארד דולר; וחמישה אחוזים של 'פרארי' האיטלקית. אבל הרכש המפורסם ביותר, זה שהקפיץ את דובאיי אל ראש החדשות ואילץ עתונים אמריקניים להסביר לקוראיהם איפה בדיוק היא נמצאת, היה הרכישה של Peninsular & Oriental Steam Navigation הבריטית בידי Dubai Ports World. הבריטית ניהלה, בין השאר, ששה מן הנמלים הגדולים באמריקה, ובהם ניו יורק, בולטימור ומיאמי.

הרכישה, בסכום של כמעט שבעה מיליארד דולר, העניקה לממשלת דובאיי את המפתחות לַכַּספת האמריקנית. איזו שערוריה איומה פרצה, והיא העמידה את שתי המפלגות הגדולות על רגליהן נגד הבית הלבן. ג'ורג' בוש חשב שזו עִסקה מתקבלת על הדעת. אבל דעת הקהל האמריקנית חשבה שהממשל יצא מדעתו. וּמה? ערבים יְפַקחוּ על המִטען הנִכנס לארה"ב? ערבים?

לאמיתו של דבר, שום ערבי לא היה יושב שם. אותם הבריטים עצמם, לטוב ולרע, היו מפקחים. אבל פוליטיקאים של שנת בחירות (לקונגרס, בנובמבר) לא הצליחו להתאפּק, בייחוד הדמוקרטים שבהם. לרפובליקנים לא היתה ברירה אלא להצטרף, והנשיא בוש נאלץ לוַתֵר אם כי התחייב חגיגית וחד משמעית שהוא לא יָמוּש אף כִּמלוא הנימה מתמיכתו בעִסקה. היסטוריונים אולי יַגידוּ יום אחד, שעיסקת דובאיי התחילה לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הנשיא, והאמריקנים שוב לא בּטחוּ בו כדרך שנהגו לבטוח.

דובאיי הרשמית הגיבה באיפוק. היא השתדלה תחילה להבטיח למבקרי העיסקה, שלצוות הבריטי תהיה אוטונומיה מלאה. לאחר שנסיון השכנוע נכשל היא הודיעה שאין לה כַּוָנָה להכביד על הנשיא, והיא תתפָּרק מנכסיה האמריקניים. מאחר שדובאיי אינה בדיוק דמוקרטיה, וזָרים חדי-עין המבקרים בה מספרים על נוכחות מסיבית של שוטרי-חרש, קצת קשה לדעת מֶה חשבו ההמונים.

למען האמת, ההמונים אינם בדיוק המונים, ואם הם המונים אין הם ערבים. ההערכות על גודל האוכלוסיה נעות מ-862,000 עד 1.4 מיליון. כך או כך, מקובל להניח שרק עשרים אחוז מהם, אולי פחות, הם דובאים על פי קשרי הדם וההיסטוריה שלהם. מן הז*רים, בערך חצי באים מתת היבשת ההודית. הם מִשׂתַכּרים בין דולר לארבעה דולר בשעה בִּנסיכוּת השוברת את שׂיאֵי העולם בצמיחה כלכלית (שבעה-עשר אחוז ב-2004 בלבד). סבלנותם של חלק מן העובדים האלה פקעה בחודש מארס השנה, הם התפרעו וּפגעוּ ברכוש (נזק של כמעט מיליון דולר). עובדים אחרים שבתו לאות הזדהות.

קצת קשה להגיד על דובאיי ש"ככה היה יכול להֵרָאוֹת כל המזרח התיכון". הסינגאפור המפרץ-פרסית הזו לא פרחה בלב הישימון בזכות חריצותם של תושביה, או בזכות הקרבתם, או בזכות היֶדע הקולקטיבי שצברו. נוסחת השגשוג שלה תלויה בכל כך הרבה גורמים, שעל רובם הגדול אין לה כל השפעה. אולי חוץ מעניין אחד: הצד החיובי של הקנאה.

לפני שנה ויותר, עתון בלשון האנגלית, 'חאליג' טיימס', היוצא בדובאיי, הפתיע, כנראה הרגיז, חלק ניכּר מקוראיו. במאמר מערכת בעמודו הראשון הוא קרא לפתוח את שערי האמירויות לפני אנשי עסקים מישראל. יבואו הנה, כתב המו"ל של העתון, מוחמד גאלאדארי, "וייווכחו עד כמה לא טוב להיות מבודדים. הישראלים יראו כיצד הכול -- האירופים, האמריקנים, היפאנים, האוסטרלים, ההודים המרכז-אסיאנים – יוצאים נִשׂכָּרים מן ההזדמנויות הנתונות במדינות המפרץ".

כוח הקִנאה -- וכוח הדוגמא. יְקַנאו הישראלים, יִלמדוּ הערבים, תשַׂגשֵׂג דובאיי, ואולי בסוף נוּכל כולנו להֵאָסֵף בנמל החלל שלה, ולנסוע למקום קצת יותר בטוח בשביל החלב.

 

תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיַעַמדוּ בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרובוטיהם של יוצרי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יעמדו בתנאים האלה יושמטו, בלי שים לב לדעות שיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עוול לאנשים טובים ורציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבות סבירות בהחלט -- אבל נסיוני מראה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

]]> 23155 2006-09-17 05:39:55 2006-09-17 03:39:55 open open 'שייח' מו' ילַמד את הישראלים "עד כמה לא טוב להיות מבוֹדָדים" draft 0 post החדשות האחרונות מארץ המראות ההפוכות: הקשר נגד הדו-קיום http://www.notes.co.il/karny/23245.asp Mon, 18 Sep 2006 20:02:44 +0500 יואב קרני הֶעָרוֹת לא-אישיות http://www.notes.co.il/karny/23245.asp התקפה על שלטון החוק, יהיה מקורה אשר יהיה, היא התקפה על הלגיטימיות של חֶברָה דמוקרטית בין אם היא באה מצד אביגדור ליברמן ובין אם היא באה מצד מוחמד מיעארי

זה חודשים שהמערכת הפוליטית בארה"ב וּכלי התקשורת מתווכחים מה ראוי לקרוא למלחמה בעיראק. האם היא "מלחמת אזרחים", או עדיין לא. האם קציר יומי של מאה גופות כפותות-ידיים, תלושות אוזניים, לפעמים כרותות ראש הוא קריטריון הולם בשביל מלחמת אזרחים, או שצריך קצת יותר. פשרה אחת היא "מלחמת אזרחים על אש קטנה" (low intensity).

הנה שאלה: האם בישראל התחילה הקיץ התקוממות של חמישית האוכלוסיה נגד ארבע החמישיות הנותרות? האם אזרחיה הערביים של ישראל חדלו להַכּיר במוסדותיה, לִכפּוֹר בַּלגיטימיות של קיומה, וּממילא לפרוק את עוֹל חוּקֶיהָ?

גם אם אין יורים ברחובות, זו מרידה. מרידה על אש קטנה.

מרידה אינה מוכרחה להיות צבאית. האלבנים של קוסובו עמדו במצב של התקוממות מלאה כמעט עשׂר שנים לפני שהרימו נשק. הם פָּרשוּ מן המדינה היוגוסלבית מֶנטאלית ולֶגאלית אם גם לא פיזית. הם חָדלוּ לצַיֵת לחוּקיה, חדלו להשתתף במוסדותיה, אירגנו מדינה פַּרַלֶלית עם ממשלה ועם מערכת רוָחָה וחינוּך משלה.

סוריה אינה צריכה להישאר אויבת לאורך ימים -- אדרבא, שלום עם סוריה על יסוד גבולות 1967 מעולם לא היה צורך דחוף יותר -- אבל את מדיניות החוץ של ישראל תנַהל רק ממשלתה הנבחרת

קוסובו חדלה זה כבר להיות חֵלק מיוגוסלביה, או מִמַה שֶנִשאר ממנה. עוד מעט היא תהיה עצמאית: מדינה אלבנית שניה בבלקנים, הגובלת במדינה האלבנית הראשונה, אבל אינה מתכוונת להתאחד אִתָּה. מה פתאום שתי מדינות אלבניות? כמה אלבנים יש בכלל? התשובה היא, שאם תשאלו את השליש האלבני של אוכלוסיית מקדוניה תגַלוּ שֶחֵלק ניכָּר מהם רוצים אפילו מדינה אלבנית שלישית.

וּמַה? הַאֵין שתי מדינות אַרמֶנִיוֹת, הרפובליקה של ארמניה והרפובליקה של נגורנו-קַרַבַּך (שבעצמאותה אמנם איש אינו מַכּיר, אבל היא שָם, בהחלט שָם)? הַאֵין שתי מדינות יווניות, יוון והרפובליקה של קפריסין (הטורקים בחוץ)?

מדינה פלסטינית שניה, בגליל ובמשולש, אינה צריכה להיחשב עוד לַהֲזָיָה. כמובן, אין לי כל מוּשׂג אם המחתרת הערבית בכנסת אמנם מְתַכננת מדינה כזאת, אבל לא כל סוף בהיסטוריה הוא במחשבה תחילה. יש דינמיקות, יש תהליכים היוצאים מכלל שליטה.

הכרזתו האחרונה של חבר הכנסת לשעבר מיעארי – שאני אגב תמכתי בו בבחירות של 1984, מפני שחשבתי את 'הרשימה המתקדמת' שלו ושל מתי פלד למָנוֹף פוטנציאלי של דו-קיום יהודי-ערבי – היא ביטוי כלל-לא-קוריוזי של המרד הערבי. מה סמלית היא העובדה שעתה זה לא-כל-כך-צייננו את יום השנה השבעים ל'מרד הערבי הגדול', שההיסטוריוגרפיה הציונית קראה לו במשך שנים 'המאורעות' (שום דבר לא-נכון באיפיון הזה. אמנם היו מאורעות. תמיד יש מאורעות. לפי דעתי בשניות האחרונות ממש אירע איזה מאורע).

ציות לחוקים אינו אופציונלי. החוק אינו שולחן במסיבת קוקטייל... אין שלטון חוק סלקטיבי. שלטון חוק סלקטיבי הוא שלטון האֵין-חוק.
כמה מן המגיבים על רשימה קודמת שלי בעניין הזה הזכירו לי שֶאֶזרחֶיהָ הערביים של ישראל סובלים קיפּוּח ואפליה, ואיך אפשר להתלונן עליהם שֶהֵם פורקים עול של לויאליות ושל השתתפות.

ובכן, ציות לחוקים אינו אופציונלי. החוק אינו שולחן במסיבת קוקטייל, דג מעושן פה, דג מעושן שם, פֶּלַח תפּוּז, זית ירוק. החוק הוא המָנָה כּוּלה. אזרחים אינם חותרים תחת המדינה שֶהֵם אזרחיה מבלי להיענש. שלטון החוק מחייב את הענשתם. אין שלטון חוק סלקטיבי. שלטון חוק סלקטיבי הוא שלטון האֵין-חוק.

זה עניין הצריך להיות מובן בייחוד לליברלים שבינינו, האנשים המתפַּלצים (בצדק) לנוכח ההתקפה נגד "כנופיית שלטון החוק" ולנוכח ההתנכלויות לבית המשפט העליון.

התקפה על שלטון החוק, יהיה מקורה אשר יהיה, היא התקפה על הלגיטימיות של כל חֶברָה דמוקרטית. ליברלים הרוחשים אהדה למפירי שלטון החוק אינם ליברלים. אולי הם רדיקלים, או ליברטריאנים, או אנרכיסטים, או מהפכנים, או ציניקנים -- אבל הם אינם ליברלים.

להכין את הטיוטה לחוק יסוד: הדו-קיום. חוק היסוד הזה יבטיח את זכויותיו של המיעוט, במפורש, בנדיבוּת – ויגדיר את חובותיו
אשר למנהיגי המחתרת הפרלמנטרית, הם מוסיפים לזרוע את זַרעֵי הרוח, והם יִקצרוּ את הסוּפה.

מִסתַבֵּר והולך שהם רוצים לִקצור את הסופה.

הנה הצעה: ליברלים צריכים להכין את הטיוטה לחוק יסוד: הדו-קיום. חוק היסוד הזה יבטיח את זכויותיו של המיעוט, במפורש, בנדיבות – ויגדיר את חובותיו. לויאליות אזרחית לא תהיה עוד אופציונלית. ורק המחוקק יקבע מיהו אויב. לא מפני שסוריה צריכה להישאר אויבת לאורך ימים -- אדרבא, שלום עם סוריה על יסוד גבולות 1967 מעולם לא היה צורך דחוף יותר -- אבל את מדיניות החוץ של ישראל תנַהל רק ממשלתה הנבחרת.

וכאשר נראה מדיניות חוץ פרללית נֵדַע שנִקשַר קשר נגד הדו-קיום.

ויום אחד אולי לא יהיה חֵטְא כָּבֵד מזה.

 

רשימות קודמות

Ø     כן, כן, גיס חמישי

Ø      האבחנה: בלקניטיס (היתכן שהפלסטינים התקנאו באלבנים של קוסובו כאשר החליטו על אינתיפאדה?)

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט -- אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

]]> 23245 2006-09-18 20:02:44 2006-09-18 18:02:44 open open החדשות האחרונות מארץ המראות ההפוכות: הקשר נגד הדו-קיום publish 0 post 199803 איריס irisedelbaum1@yahoo.com www.notes.co.il/iris 84.108.84.24 2006-09-18 21:39:53 1 0 199804 איריס יער אדלבאום irisedelbaum1@yahoo.com www.notes.co.il/iris 84.108.84.24 2006-09-18 21:41:36 1 0 199864 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.115.27.197 2006-09-19 00:15:53 1 0 199873 אור ברקת bareketor@gmail.com 84.228.136.10 2006-09-19 00:24:00 1 0 199915 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-09-19 01:41:49 1 0 200001 אורן בלס orenblass@hotmail.com 67.80.149.102 2006-09-19 04:24:15 1 0 200093 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-09-19 08:20:00 1 0 200095 אורן בלס orenblass@hotmail.com 67.80.149.102 2006-09-19 08:33:28 1 0 200099 אורן בלס orenblass@hotmail.com 67.80.149.102 2006-09-19 08:42:45 1 0 200159 גל 199.203.130.251 2006-09-19 10:19:21 1 0 200178 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.117.123.53 2006-09-19 10:44:44 1 0 200425 89.0.253.67 2006-09-19 16:36:18 1 0 200428 אמיתי סנדי amitai@ashisandy.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=97762 89.0.253.67 2006-09-19 16:37:50 1 0 200499 מיקי דינר mdinar@nyc.rr.com 12.42.135.194 2006-09-19 18:43:18 1 0 200605 הד בר-ניסן 192.115.22.66 2006-09-19 21:38:16 1 0 202177 מאיר דויטש meirdeutsch@gmail.com 192.118.48.248 2006-09-21 12:48:36 1 0 202278 שלומי שטרית lgd123@nana.co.il 83.130.61.33 2006-09-21 15:24:32 1 0 202408 יפתח כהן yg121212@yahoo.com 72.88.145.177 2006-09-21 18:01:27 1 0 203509 יואל בן-יוסף itpictures646@yahoo.com 212.235.51.120 2006-09-22 17:47:35 1 0 208328 נתן רועי DREUVEN1@BEZEQINT.NET 194.90.175.39 2006-09-28 15:17:07 1 0 213572 רמי בן-חיים ram_bh@hotmail.co.il 84.228.178.10 2006-10-03 10:36:21 1 0 213718 אריגיא ברגר arigay@bgu.ac.il www.israblog.co.il/261124 192.115.83.5 2006-10-03 12:59:40 1 0 216124 שי פישר shai.fisher@gmail.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=112461 62.0.32.97 2006-10-05 10:57:53 1 0 226706 אלון להב laaval@gmail.com 84.228.129.236 2006-10-13 23:35:10 1 0 252808 עומר לביב olaviv@bezeqint.net 82.81.22.216 2006-11-04 15:05:50 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/miari_mirror.jpg miari_mirror 23245 inherit attachment הפְּרוֹזה של הכּאֵב והַקַלוּת הנִסבּלת של הזִכָּרון (אישי בהחלט) http://www.notes.co.il/karny/23402.asp Sat, 09 Dec 2006 22:07:15 +0500 יואב קרני הערות אישיות http://www.notes.co.il/karny/23402.asp הוא הכותב אֵלֶיהָ בַּלילה האחרון. ראשה המיוּסָר לוּ נִשמַט עכשיו על כְּתֵפוֹ.

הוא הכותב אֵלֶיהָ, להִתחַלק בחוּמוֹ המִצטַנן, זִכָּרוֹן דוֹהֶה של ימים רחוקים, כאשר עמדו על פְּסָגוֹת רמות, כל כך רמות עד שהמתבונן היה צריך להִזדַקף על בהונותיו. כך נִדמֶה לו, על כל פנים, כשהוא מנסה להיזָכֵר (במידה לא גדולה של עצב).

הוא זוכר את קרינתה המְעַוֶרֶת. היא היתה מִתהַלכת את האנשים, ואור יקרות, ואור לא-יקרות, היה נודף ממנה.

אור נודף?

אוֹרָהּ נדף.

לְאורה היה ריח והיה טעם, לאורה היה בָּשָׂר מפני שהיה לו דם, מפני שדמה היה ניגָר (לפני שנִשפַּך) והוא, וליגיונות של מתבוננים מִתעוורים וּמִשתוקקים (אל בְּשָׂרָהּ, אל רוּחה) היו מְריעים, בִּרצינוּת, כה-אדוֹם-הוא-דַמָּהּ-כה-אדום. והם לא ידעו שכָּאַב האדום, והיא לא אמרה – לא בֶּאֱמֶת – כי ידעה שהם רוצים בַּקרינה ואינם רוצים בַּכּאֵב, שהם רוצים להתחלק באוֹרָה ואינם רוצים בחֶשכָּתָהּ.

היא היתה לפעמים יָפָה כעֵין הרקיע, וּצליליה היו מְמיסים לבבות. הוא נזכר בד., אולי האיש הֶחָכָם ביותר שהִכּיר, חוזר מִפּגישה אִתָּה, ואומר בעברית קצת מצחיקה (לשון אמו ואביו היתה אנגלית), "היא גְאוֹנָה", זאת אומרת גאוֹנית, אבל ד. לא היה מוכרח לדעת (העברית שלו הִשתַפּרה מאוד בִּרבות הימים, לפני שפּוֹצץ את מוחו לִרסיסים).

ידידיו היו עוברים לפָנֶיהָ, וּמִתבּוֹססים בזיוָהּ, ונוגסים את לִבָּהּ, פֶּלַח פה וּפֶלַח שם. היא היתה מְהַלכת קסמים, היא היתה מְקָרבת וּמְרַחקת, ואף על פי שהִשתַדלה להִתקָרב היא היתה תמיד מִתרחקת. צֵל היה אורב לה בכל מיני פינות חשוּכוֹת, והיא היתה נוֹשכת את שׂפתיה עד זוֹב דם, אבל לפעמים היתה נִבהלת, בייחוד כאשר התבּוֹננה אל תוך לִבּה והיתה מגַלָה, לפעמים, שהוא ריק מאוד.

אני מערבולת, היא רמזה לאנשים.

אַת מערבולת, השיבו האנשים, וצללו.

עברו כל כך הרבה שנים. הוא הִתקַשה להכּיר את דמוּתוֹ בַּמַראה, והואיל והיה בעיניה לפָנים כִּמשורר וינאי דַק וחיוור, מצוּיָר במִכחוֹלוֹ הֶעָדין של סטיפן צווייג, הוא הִשתמט ממנה. מפעם לפעם היו אנשים לוחשים, כמו באי-נעימוּת, כמה שהיא השתנתה. (הוא לא ידע, אם כי לא הִתקַשָה לנַחֵש, מֶה היו אנשים לוחשים עליו.)

אבל איש זוּלתה לא היה נוֹשֵף ה"א באל"ף; ועל מִשכָּבוֹ, כאשר התהַפֵּך, הוא היה נִזכּר בַּנשיפה הַקַלָּה של הה"א, המִתחַכֶּכֶת בחִכָּהּ, לפני שהיא נִפלטת ועוטפת אותו בַּערפל של חמימוּת, שלא היה אלא צפריר, רוח בוקר חטוּפה.

לפני שנולדו אותיות דיגיטליות, לפני שכל הִרהוּר התחיל להִתהַרהֵר טרנס-אטלנטית בִּמהירוּת לֵידָתוֹ, הם היו כותבים מכתבים ארוּכּים זה לזה, ושומרים אותם אצל מנורת הלילה. והם היו חוזרים וקוראים, את העצב ואת האהבה, ואחר כך את התוֹכָחָה ואחר כך את השתיקה. לבסוף חדלו לקרוא, אם כי זָכרוּ בִּדרָגוֹת מִשתַנוֹת של געגועים.

הם היו אנשים מִשִלהֶיהָ המוּקדמים של המאה העשרים, ואולי היה בהם ממש, ואולי רק קוּרטוֹב, ואולי רק מראית עין.

עכשיו היא מִתעַלפת בייסוּריה, בַּחשֵכה גדולה. עכשיו הַקרינה אינה קרינתה, עכשיו אנשים אינם מתבוננים, עכשיו פָּג קִסמָהּ כדרך שֶפָּג קִסמו של שופט קדמון אֶרֶך תלתלים.

השָנים הפרידוּ ביניהם, והַגַלים הפרידו, והוא יושב בגינת בֵּיתו, מִתרַפֵּק על שמש הסתיו, מאזין לִנקישוֹת לשונם של הסְנָאים – הם נוזפים בך, אומר לו מ. – תוֹהה אם ארבע העגבניות האחרונות בערוגה יצליחו להאדים עוד לפני שתבוא הקָרָה הראשונה, מַרשה לְחתול ניאורוטי לתקוע את ציפורניו בִּבשָׂרוֹ מפני שֶמַה לנו חיים אם אין אנחנו נִרמזים מפעם לפעם על הכאֵב.

אבל היא אינה זקוקה לַפּוֹאטיקה של הכאֵב. היא אינה נִרמזת עליו. הוא נוֹקֵב אותה, הוא מִתעַלל בבני מֵעֶיהָ, הוא גוֹבֶה מחיר מוּפקע על כל שעה חטופה של עונג, על כל רגע חולף של נִצָחון שהיא טעמה בַּשְלָהים המוקדמים ההם.

ואף על פי שהוא רחוק, ואף על פי שהוא אינו דומה עוד לפוֹן הוֹפְמַנְשְטאל (אם בכלל דָמָה), הוא רוצה לנַחם אותה מאוד, לַחפון אותה באגרופו, ולהגיד לה שהוא אוהב אותה, ויוסיף לאהוב אותה עד אחרון כל הימים.

 

]]> 23402 2006-12-09 22:07:15 2006-12-09 20:07:15 open open הפְּרוֹזה של הכּאֵב והַקַלוּת הנִסבּלת של הזִכָּרון (אישי בהחלט) draft 0 post כאשר "תולעת גדולה" אומרת להם לרצוח http://www.notes.co.il/karny/24824.asp Mon, 06 Nov 2006 18:33:05 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/24824.asp ההתנקשויות הרות הגורל ביותר של המאה ה-20 היו יכולות להימנע על נקלה: מן הדוכס הגדול פרנץ-פרדיננד עד המלך אלכסנדר, מראש הממשלה סטוֹליפּין עד ראש הממשלה פֶרווּרְד. הטראגית מכולן היתה אולי זו של ואלטר ראתֶנַאו, שר החוץ היהודי של גרמניה שניסה להרגיל את הגרמנים למציאות חדשה ולא נעימה. סיור חטוף בנתיבי ההיסטוריה ביום השנה האחד-עשר לרצח יצחק רבין

 

'גלובס', 2 בנובמבר 2006

 

התנקשויות פוליטיות הן בדרך כלל מעשה של יחידים. הם נוטים להיות צעירים, הם נוטים לשנוא את הסטטוס-קוו, הם נוטים להאמין שהם עושים את רצונו של כוח היסטורי גדול מהם. קול שריקתו של הקליע שהם יורים נועד להישמע מקצה העולם ועד קצהו.

בדרך כלל, ההתנקשויות אינן מתוחכמות. לא פעם הן כמעט פרימיטיביות. בחוכמה שלאחר מעשה ברור בהחלט שהן היו יכולות להימנע במאמץ קל.

כל כך קל היה להציל את חיי פרנץ-פרדיננד, יורש העצר ההבסבורגי, ב-1914. נהגו לא שעה לַעֲצַת המשטרה, וּבחר בִּנְתיב נסיעה לא מוּגן. הקליעים שניקבו את גופו ניקבו גם את גופה של אירופה. ספק אם אי פעם היתה התנקשות פוליטית הרת-גורל מזו.

מה מאוד היה קל למנוע את רצח לינקולן (1865) ואת רצח הצאר אלכסנדר השני (1881). קצת קשה לכרוך בנשימה אחת את הנשיא הדמוקרטי ואת הקיסר האוטוקרטי. אבל היה להם צד מפתיע של דמיון: הם שיחררו עבדים, כמעט באותו הזמן עצמו. לינקולן שיחרר את העבדים השחורים, אלכסנדר שיחרר את האיכרים העלובים מצמיתותם. אילו האריכו לחיות עוד קצת, אפשר שההיסטוריה היתה שונה.

את לינקולן, הרצח הרים מייד למדרגה מטאפיזית. "עכשיו הוא שייך לַנֶצַח", אמר שר ההגנה שלו, כשנעצמו עיני הנשיא בפעם האחרונה. 141 שנה אחר כך, לינקולן עדיין חי וקיים, כמעט-אֵל בדת אזרחית. אתר ההנצחה הפנתיאוני שלו בוושינגטון הוא מקום עליה לרגל. ביוגרפיות שלו מוסיפות להיכתב – וּלהימכר היטב. הנשיא המשחרר מוסיף להיות מטבע עובר לסוחר, ולפעמים גם מטבע עובר לבוחר. כשהרפובליקנים מואשמים בפניה אל דעות גזעניות קדומות, הם ממהרים להזכיר (לא במדינות הדרום), שהם "מפלגתו של לינקולן".

 


מעמד ההתנקשות בנשיא ג'יימס גארפילד, 1881, כנראה פרי דמיונו של המצייר.

המקור: Wikipedia

 

במאה השנה שלאחר רצח לינקולן, כמעט כל נשיא אמריקני היה יעד לנסיון התנקשות, לפעמים יותר מפעם אחת. שלושה נשיאים אף אמנם נרצחו, בקַלוּת מביכה. הראשון היה ג'יימס גארפילד, ב-1881 (הרפואה של זמננו היתה מצילה אותו ללא קושי. אז נדרשו לו כמעט שלושה חודשים כדי למות, בייסורים איומים); ויליאם מקקינלי, ב-1901 (הוא היה הנשיא שהוציא את אמריקה אל מלחמתה הראשונה מֵעֵבֶר לים, והפך אותה בזה למעצמה גדולה); השלישי היה כמובן ג'ון קנדי. מתנקשים החמיצו בקושי את טדי רוזוולט, את פרנקלין רוזוולט, את הארי טרומן, את ג'רלד פורד  ואת רונלד רייגן.

רצח לינקולן אמנם היה חלק מקונספירציה. מתנקשים זממו לרצוח באותו הלילה גם את סגנו ואת חברי הקבינט שלו. את גארפילד רצח עורך דין, שהסימנים העידו עליו כי לא היה מאוזן נפשית. אף על פי כן אחדים חשדו שאת הרוצח שלחו אנשיו של סגן הנשיא, צ'סטר ארתור, היורש האוטומטי.

את מקקינלי רצח מהגר פולני, שסיפר אחר כך כי קיבל את השראתו מן האנרכיסטית היהודיה המפורסמת אֶמַה גולדמן. גולדמן ומאות אנרכיסטים אחרים נעצרו.

"תעמולה באמצעות מעשה"

ההנחה הכללית היתה שרצח מקקינלי היה חלק מקנוניה רחבה. היתה בימים ההם תנועה אנרכיסטית בין לאומית, שעודדה התנקשויות סנסציוניות. הפילוסוף האנרכיסטי קרוֹפּוֹטקין כתב ש"אקט יחידי יָניב הצלחה תעמולתית גדולה יותר מאלפי כרוזים". האנרכיסטים קראו לאקט הזה "תעמולה באמצעות מעשה".

אנרכיסט אחד, שטָמַן פצצה בבית קפה בפאריס, ב-1894, הסביר במשפטו ש"אין בורגנים חַפּים מִפּשע". האנרכיסט שרצח ארבע שנים אחר כך את קיסרית אוסטריה אליזבת התכוון דווקא לפגוע בנסיך צרפתי, "אבל זה לא משַנֶה", הוא הסביר לאחר מעשה, "העיקר הוא שהרגתי מישהו מבית מלוּכה".

שנתיים אחר כך, ב-1900, אנרכיסט רצח את מלך איטליה, אומברטו. אנרכיסט אחר ניסה ב-1902 לרצוח את מלך בלגיה, ליאופולד. ב-1908, שני מתנקשים רפובליקניים רצחו את מלך פורטוגל ואת יורש העצר. הם השיגו את מבוקשם: שנתיים אחר כך קמה בפורטוגל רפובליקה.

הקליע האנרכיסטי האחרון שהרג מלך נורה באוקטובר 1934, במארסיי. המלך היה אלכסנדר מיוגוסלביה, והוא הגיע לצרפת כדי לחתום על הסכם, שנועד לחזק את שיתוף הפעולה בין אלה החוששים מכוונותיה של גרמניה הנאצית. שש שנים וחצי לאחר הרצח, בנו של אלכסנדר נמלט מבלגרד, והטנקים הגרמניים נכנסו אליה. למרבה העניין, נכדו של אלכסנדר, שגם שמו אלכסנדר, מנסה בימים האלה לשכנע את סרביה – יוגוסלביה כבר איננה קיימת – לחזור ולהושיב אותו על כס המלכות של אבותיו.

אגב, רצח אלכסנדר הונצח על סרט. צלם קולנוע עמד במרחק כמה צעדים ממכונית השרד הפתוחה של המלך. בסרט (שלוש דקות וחצי) אפשר לצפות ב YouTube. זו אחת מפיסות ההיסטוריה המדהימות ביותר מסוגן. 

"עשרים שנה של שקט"

רשימת ההתנקשויות של מאה השנה האחרונות ארוכה מאוד, אבל אולי שלוש מהן ראויות לתשומת לב מיוחדת.

  • רצח ראש ממשלת רוסיה, פיוטר סטוֹליפּין, ב-1911;
  • רצח שר החוץ של גרמניה, ואלטר ראתנאו (Rathenau), ב-1922;
  • רצח ראש ממשלת דרום אפריקה, הנדריק פֶרווּרְד (Vereword), ב-1966.

שלושת מעשי הרצח האלה היו משונים מאין כמותם. מאמץ זעיר היה מונע אותם.

סטוליפין נורה בתוך אולם תיאטרון בעיר קייב, במרחק של כמה מושבים מן הצאר ניקולאי השני. התיאטרון היה מוקף באנשי בטחון, ואיש לא היה יכול להיכנס אליו עם אקדח אלא בידיעת המשטרה. והמשטרה אמנם ידעה. הרוצח היה מהפכן יהודי צעיר, דמיטרי בוגרוב, שהיה שייך לארגון הטירור המפורסם ביותר של זמנו, הסוציאל-רבולוציונרים – אבל הוא גם היה מודיע של המשטרה החשאית.

 


דמיטרי בוגרוב, רוצחו של ראש ממשלת רוסיה סטוליפין, 1911. הוא היה חבר בארגון טירור -- ומודיע של המשטרה החשאית. זה היה צירוף די נפוץ ברוסיה הצארית

 


סטוליפין המת בארון הקבורה הפתוח

המקור: אתר על היסטוריה רוסית, ברוסית

 

סטוליפין היה ראש הממשלה החזק ביותר של רוסיה תחת שלטונו של ניקולאי השני. הצאר היה נִרפֶּה וחלש, והניח לקיסרותו העצומה להידרדר אל מלחמה ואל מהפכה. סטוליפין גמר אומר לשׂים קץ להידרדרות הזו, והתחיל רפורמות נועזות. הוא רצה "עשרים שנה של שקט", כדי להפוך את רוסיה לארץ מודרנית. הוא בז לפטפטנותם של פוליטיקאים, והעמיד יציבות לפני דמוקרטיה.

הסופר הרוסי המהולל אלכסנדר סולז'ניצין, שכתב היסטוריה מקיפה של השנים ההן ("הגלגל האדום"), חושב שהקליע בקייב חיסל לא רק את סטוליפין, אלא את רוסיה עצמה. סטוליפין היה המחסום האחרון להתאבדות לאומית ולאנרכיה.

רוסים רבים מאמינים, כי הנשיא ולדימיר פוטין שואב השראה מסטוליפין. בתחילת הֶעָשׂוֹר היתה תחיה פתאומית של עניין באישיותו של ראש הממשלה הנרצח, התפרסמו עליו ספרים, הטלויזיה שידרה סרטים על חייו. שר לשעבר בממשלת רוסיה אפילו הציע להציב פסל של סטוליפין באחד הכיכרות הידועים ביותר של מוסקבה, בלוביאנקה, סמוך למַטֵה המשטרה החשאית. 

"האמונה הגרמנית" של ראתֶנַאו

ואלטר ראתנאו היה כנראה אחד האנשים המעניינים והמסתוריים ביותר של המאה העשרים. הוא היה אֵיל-תעשיה יהודי (אביו הביא את נורת החשמל הראשונה לאירופה), אבל באותה השעה הוא רצה להָצֵר במידה קיצונית את חופש הפעולה של ההון הפרטי; הוא היה פטריוט גרמני כל כך גדול, עד שהכריז "עַמי הוא הָעָם הגרמני, מולדתי היא גרמניה, דתי היא האמוּנה הגרמנית העומדת מעל כל הדתות".

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, ראתנאו גילה לחלחלתו שהגנרלים היו כה בטוחים בנצחונם המהיר, עד שלא טרחו להכין תכניות לכלכלת מלחמה. ראתנאו קיבל חדר קטן במשרד המלחמה בברלין, ונעשה המנהל הכללי (בפועל אם גם לא בתואר) של המשק הגרמני.

בימים האחרונים של המלחמה, כאשר התחוור שתש כוחה של גרמניה, והיא עומדת להניח את נשקה, ראתנאו קרא לגיוס כללי של האוכלוסיה, כדי לאושש את החזית המתמוטטת, ולהשיג תנאי שלום טובים יותר. "אין כל סיכוי", ענו המרשלים והגנרלים, והניחו לפוליטיקאים אזרחיים לחתום על הסכם שביתת נשק משפיל.

משפיל אפילו ממנו היה הסכם השלום שֶכָּפוּ המנצחים על גרמניה ב-1919. הוא קָרַע מגרמניה כמה משטחיה ההיסטוריים, פירק את צבאה ואת הצי שלה, והטיל עליה לשלם פיצויים עצומים. ראתנאו התנגד לתנאים האלה, אבל מִשֶנָחתמוּ הוא קרא לגרמנים לעמוד בהם. "אנחנו חייבים למצוא מסילות אל לבו של העולם החיצון", הוא אמר.

ההסכמים עוררו תסיסה לאומנית. "ממשלת הכניעה", שראתנאו היה שר החוץ שלה, נעשתה יעד של התקפות משולחות רסן. אמו של ראתנאו דיברה על לבו שלא ייכנס לממשלה. "ואלטר", היא שאלה כאשר שמעה על מינויו, "מה עשית לי?"

ראתנאו רב-הלשונות ועשיר-הגינונים אמנם מצא מסילות אל העולם החיצון. הוא גם חתם ב-1922 על הסכם היסטורי עם רוסיה הסובייטית, שאיפשר לצבא הגרמני להתאמן בהיחבא, בניגוד להסכם השלום.

אין זו הגזמה להגיד שראתנאו היה האיש החכם ביותר של דורו, בעל כשרונות מופלגים בארגון, בכתיבה, במדינאות. "כשאתה נמצא במחיצתו", כתב עליו הסופר היהודי סטיפאן צווייג, "יש לך ההרגשה שאתה שוטה, משכיל רק למחצה, מהסס ונבוך לנוכח שלוותו, האובייקטיביות הבהירה והמכוונת שלו".

אחד המנהיגים הבולטים של הימין הלאומני, קארל הֶלפראייך, נשא נאום בפרלמנט, שבו האשים את ראתנאו כי מדיניות ההשלמה שלו הורידה את גרמניה מִנְכָסֶיהָ, "הרסה את המעמד הבינוני, המיטה עוני וייסורים על ראשן של משפחות אין-ספור, הביאה אנשים אין-ספור עד ייאוש ועד התאבדות".

יומיים אחר כך, שלושה קנאים לאומנים צעירים ארבו למכוניתו של ראתנאו, בדרך מביתו אל משרד החוץ, ותקעו בו חמישה קליעים. הוא מת זמן קצר אחר כך.

 


ואלטר ראתנאו במכונית השרד הפתוחה שלו. מפקד משטרת ברלין הפציר בו לשנות את הרגלי הנסיעה. "אבל הֶר פרֶזידֶנט, מי זה ירצה לפגוע בי?" שאל ראתנאו בטון שהיה מוכרח להיחשב לאירוני. ההסתה נגדו מחוגי הימין הלאומני לא פסקה

 

הידיעה על מותו היכתה את גרמניה בהלם. מיליונים יצאו באופן ספונטאני אל הרחובות. מאות אלפי פועלים הניחו את כלי העבודה מידיהם, וצעדו במשך שעות בחוצות ברלין. ביום הלווייתו הכריזו האיגודים המקצועיים שביתה כללית, ותהלוכות ענק נערכו בכל עיר בגרמניה. נשיא הרפובליקה הכריז, "הפשע מעורר הזוועה היכה לא רק בראתנאו האדם, אלא בכל העם הגרמני".


כרוז של משטרת ברלין, 1922, מציע פרס של מיליון מארק למוצאי רוצחיו של ראתנאו. אחד מהם נהרג ביריות השוטרים. שני התאבד לפני תפיסתו. שלישי נשפט, נידון לעשר שנות מאסר, שוחרר קודם זמנו, ומת חמישים שנה אחר כך. השלישי, ארנסט פון סלומון, פירסם אחר כך דין-וחשבון מפורט על הרצח ועל נסיבותיו

המקור: הארכיון הפדרלי של גרמניה

 

במליאת הפרלמנט השתרר תוהו-ובוהו כאשר נכנס לשם המנהיג הלאומני הלפראייך, מי שהסית נגד ראתנאו ערב רציחתו. "רוצח! רוצח!", קראו לעברו הצירים. ההמולה לא פסקה עד שהלפראייך יצא מן האולם.

השתרר רושם כמעט כללי, שרצח ראתנאו הוא נקודת מִפנֶה, שגרמניה תתעשת, תתנער מאלימות פוליטית, מדמאגוגים וממחרחרי מלחמה. במותו ראתנאו עמד להעניק חיים חדשים לרפובליקה הדמוקרטית.

שתים-עשרה שנה אחר כך, מאות אלפים צעדו בברלין לציין את יום השנה לרצח. הם נאספו סמוך לקברם של רוצחי ראתנאו, והכריזו עליהם קדושים. האיש השני במידרג הנאצי, ארנסט רֵייהם (Roehm), הכריז כי המתנקשים היו חייליו הראשונים של היטלר. 

הגאון השטני

ב-1966, במליאת הפרלמנט הלבן של דרום אפריקה, ראש הממשלה הנדריק פרוורד עמד לשאת נאום מרכזי. הוא ישב בספסל הקדמי, ועילעל בניירותיו. בלדר בן 48, בן לאב יווני ולאם מוזמביקנית, רץ לעבר פרוורד כשמאכלת בידו. הוא חזר ונעץ אותה בחזהו של ראש הממשלה ארבע פעמים. עשר דקות אחר כך הוכרז  מותו.

פרוורד היה התגלמות של "גאון שטני". הוא היה אינטלקטואל מעמיק, שכתב דוקטורט על "ההשפעה הפסיכולוגית של קדרות רגשית", למד תיאולוגיה, והיה העורך הראשי של עתון חשוב. הוא שנא בריטים, לא סבל יהודים, רחש אהדה גלויה לגרמניה הנאצית, ונחשב לאבי האפרטהייד.

הוא היה נואם מבריק, ונהג לשאת דברים ללא טקסט, גם כשהדברים היו אמורים בנאומים חשובים מאוד. ממילא איש אינו יודע מה עמד פרדוורד להגיד ביום ההוא, בפרלמנט בקייפטאון. יש המאמינים שהוא עמד להודיע על יוזמה מרכזית להפיח רוח חיים בבנטוסטאנים, הלוא הם מדינות-הדמה של השחורים.

על פי טענה אחת, הוא התכוון להגיע לחלוקה טריטוריאלית ממשית של דרום אפריקה. כדי שהשחורים ירצו בה, וכדי שהעולם החיצון יכיר בה, הלבנים היו צריכים לוותר על שטחים ניכרים ועל אוצרות טבע.

זה לא קרה. יורשו של פרוורד שקד על הקמתה של מדינת משטרה, וניסה בכל כוחו להאריך את תוחלת החיים של האפרטהייד. התוחלת היתה ארוכה מדיי בשביל קרבנות האפרטהייד, אבל קצרה הרבה יותר ממה ששיערו מייסדיו. 38 שנה לאחר רצח פרוורד, האפרטהייד הגיע אל קיצו.

 


ה'ניו יורק טיימס' מודיע על רצח הנדריק פרוורד, 9 בספטמבר 1966. תמונתו של ראש הממשלה מופיע במסגרת מתחת לכותרת. העתון מטעים את זהותו הגזעית של הרוצח, "לבן". בתמונה המלווה את הידיעה נראה המעמד של הוצאת הגופה מבית הפרלמנט בקייפטאון

 

האם אפשר לשנות את ההיסטוריה באמצעות אקדח, או מאכלת? היתכן שמותו של יחיד יַטֶה את ארצו, או את אזורו, או את העולם כולו בכיוון אחר? הוויכוח על חשיבותם של יחידים בהיסטוריה התחיל כנראה עוד ביוון העתיקה, ולא הוכרע. כל זמן שלא נוכל לנסוע במרחב הזמן, ולהציל את היָרוּי מן היורה, או את הנִדקר מן הדוקר, לא נדע באיזו מידה השתנתה ההיסטוריה.

לרוע המזל, בהיעדר הפרכה מלאה יוסיפו להתהלך בינינו אקדוחנים וסכינאים המאמינים ש"תולעת גדולה" מדברת אליהם מתוך הבטן – כפי שטען רוצחו של פרוורד – ומצווה עליהם להרוג.

]]> 24824 2006-11-06 18:33:05 2006-11-06 16:33:05 open open כאשר "תולעת גדולה" אומרת להם לרצוח publish 0 post 255339 ד.ט www.israblog.co.il/dt 87.69.236.110 2006-11-06 20:18:16 1 0 255400 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-11-06 21:34:05 1 0 255643 טל איתן http://www.notes.co.il/tal 84.95.120.202 2006-11-07 03:23:03 1 0 256384 אלון 217.132.232.134 2006-11-07 19:49:14 1 0 439957 CCR 66.74.143.169 2008-09-12 09:55:21 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/globes.jpg globes 24824 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/bogrov.jpg bogrov 24824 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/Stolypin_dead.jpg Stolypin_dead 24824 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/rathenau.jpg rathenau 24824 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/rathenau_wanted.jpg rathenau_wanted 24824 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/verwoerd_nyt.jpg verwoerd_nyt 24824 inherit attachment הֶעָלים האלה, הַשַלכת הזו, הבחירות ההן http://www.notes.co.il/karny/25012.asp Sat, 11 Nov 2006 11:26:25 +0500 יואב קרני הֶעָרוֹת לא-אישיות http://www.notes.co.il/karny/25012.asp אילו לארה"ב היה משטר פרלמנטרי, ראש הממשלה ג'ורג' בוש היה מגיש עכשיו את התפטרותו לנשיא או לממלאת מקומו. סוף עידן ההתלהבות הלא-רציונלית  
 

במוצאי יום הבחירות לקונגרס, באמצע השבוע, רוח עזה נשבה בוושינגטון והגשם לא פסק כמעט אף דקה אחת. למחרת בבוקר, הַשַלֶכֶת עמדה בשׂיאה. הרוח והגשם החישו את נשירת העלים. הכבישים וכרי הדשא היו מכוסים במרבד צהוב-אדמדם מרהיב. יצאתי לאסוף את עתוני הבוקר מן המדרכה, וקפאתי על מקומי בהשתאות. הֶעָלים האלה, השלכת הזו, הבחירות האלה.

ג'ורג' בוש עמד כמה שעות אחר כך לפני העתונות, וניסה את כוחו בפרשנות פוליטית. זה אמנם היה thumpin’, זאת אומרת מהלומה, אבל רק בסיכום הכולל, הוא אמר. ההפרש בכל אחד ממחוזות הבחירה היה קטן.

קצת מצחיק לשמוע את זה מפי האיש שנעשה נשיא ארה"ב לפני שש שנים אף כי הפסיד במניין הקולות הכללי (חצי מיליון פחות מאל גור), וניצח רק בזכות 571 קולות בפלורידה; האיש שהכריז לפני שנתיים, כי יש לו עכשיו "הון פוליטי", מפני שהוא גבר על גו'ן קרי בהפרש של שלושה מיליון קולות, וניצח בזכות 70,000 קולות במדינת אוהיו. עכשיו, ביום השלכת הזה, הוא עמד וניסה להמעיט קצת מֵחוּמרת מַפַּלתו, מפני שההפרש היה קטן.

ההפרש לא היה כל כך קטן. פֶּגי נוּנֶן המבריקה, שכתבה נאומים מהוללים בשביל רונלד רייגן ובשביל ג'ורג' בוש האב, כותבת באתר הרשת של 'וול סטריט ג'רנל',

בַּבחירות לסנאט, 25 מיליון אמרו 'הבה נישאר עם הרפובליקנים', בשעה ש-31 מיליון אמרו, 'לא, הבה נתקדם'.

זה הפרש גדול בהרבה מהפרש נצחונו של בוש ב-2004, גם במספרים מוחלטים וגם במספרים יחסיים. 55% הצביעו הפעם נגד בוש.

וזה בדיוק מה שקרה. הבחירות האלה נעשו משאל-עם על נשיאותו. בעל טור ניאו-שמרני ידוע, צ'ארלס קרותהאמר, כותב ב'וושינגטון פוסט' (ובעשרות עתונים נוספים),

הפסד של בית אחד בקונגרס הוא עניין בעל משמעות, אבל קשה להגיד עליו שהוא היסטורי. הפסד של שני הבתים, לעומת זאת, הוא תבוסה ממדרגה שונה, שווה ערך של הצבעת אי-אמון בשיטה פרלמנטרית.

אילו לארה"ב היה משטר פרלמנטרי – כמו זה שאביגדור ליברמן היה רוצה לחסל בישראל – ראש הממשלה ג'ורג' בוש היה מגיש עכשיו את התפטרותו לנשיא או לממלאת מקומו.

זה חודשים אנחנו יודעים שהוא איבד את אמון הציבור. סקרי דעת הקהל, פעם אחר פעם, מראים כי הוא מן הנשיאים הלא-פופולריים ביותר בתולדות אמריקה, לפחות מאז התחילו הסקרים לכַמֵת פופולריוּת. אנחנו יודעים שאחוז מבהיל של האמריקנים, בין שני שלישים לשלושה רבעים, חושבים שארצם "מתנהלת בכיוון הלא-נכון" (שאלה קלאסית של סקרים, שאפשר כמובן להתווכח עם רצינותה ועם הגיונה, אבל התשובה עליה בכל זאת מלמדת משהו).

עכשיו, האיש שחזר פעם אחר פעם והתפאר כי הוא יודע"מה העם האמריקני רוצה" יודע באמת "מה העם האמריקני רוצה". הוא רוצה מישהו אחר. ואם לא מישהו אחר – מפני שנשיא אי אפשר להחליף, אלא באמצעות תהליך מסובך ולא-רצוי ומעוט סיכויים של משפט הדחה בסנאט – אז לפחות מדיניות אחרת.

 

 

איזה נזק היסטורי גרם האיש הזה לארצו, למערב, לידידיו. בוודאי הרבה יותר מדיי מוקדם לטעון שהוא "הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארה"ב", כפי שעשה ההיסטוריון הבולט שון ווילנֶץ לפני כמה חודשים בכתב העת Rolling Stone. אבל קול חריקת השיניים, העולה עכשיו מן הימין האמריקני, מזכיר במידת מה את קול החריקה שעלה מן הימין הזה לנוכח מעידותיו של בוש האב. איזו אירוניה. בזמנים כאלה, המליצה החבוטה "ההיסטוריה חמדה לה לצון" מקבלת תוקף פתאומי.

בוש הבן עשה מאמץ הירואי להשתחרר מצילו של בוש האב. אני אינני נכנס כאן לספקולציות פסיכואנליטיות, זו אינה דיסציפלינה שבה אני יכול לטעון להבנה. אני מדבר על הפוליטיקה ועל הסגנון. בוש האב היה איש מתון ופרגמטי, מאמין מובהק (לפעמים מובהק מדיי) שהפוליטיקה היא "אמנות האפשר".

כדי להגיע לנשיאות, ב-1988, בוש האב החניף ככל יכולתו לאגף השמרני הרדיקלי, שהשתלט על מפלגתו בעשר השנים הקודמות. הוא גילה פתאום שהוא בעצם מתנגד להפלות מלאכותיות. הוא נשבע חגיגית שלא להעלות מסים. הפלות וּמסים היו בָּבַת עינו של המחנה הרדיקלי. אבל משעה שהגיע לשלטון הוא הניח לרדיקליות להתנדף ולפרגמטיות לגבור.

וכך הוא הפסיד ב-1992. ביל קלינטון קיבל רק 43% מן הקולות, אבל ג'ורג' בוש קיבל רק 37%, פחות מכל נשיא מאז 1912 (19% ניתנו למיליארדר הקפריזי רוס פֶּרוֹ).

בגידתו של בוש האב חייבה את בוש הבן לצאת מִגִדרו כדי להוכיח לַיָמין מַמליך-המלכים של מפלגתו שהוא שמרן אמתי. הוא ראה את עצמו יורשו של רונלד רייגן, לא יורשו של אביו. הוא הרחיק את עצמו מן הפרגמטיות של יועצי אביו. הוא לא שעה לדברי ההזהרה החכמים של בּרֶנט סְקוֹקרוֹפט, יועצו של אבא לבטחון לאומי, שכתב ב'וול סטריט ג'רנל', אוגוסט 2002, "אל תתקפו את סדאם, זה יערער את מאמצינו נגד הטירור". בוש הבן הוא הוריד את קולין פאוול הַסַפקן למדרגת עוד-יועץ-אחד, והעדיף את האופוריה היהירה של סגן הנשיא דיק צ'ייני ושל המשנה לשר ההגנה פול וולפוביץ ("איש הטֶסְטוֹסְטֶרוֹן של בוש במשרד ההגנה", כתב באוקטובר 2001 המגזין המקוּוָן Slate).

מדיניותו הפיננסית של בוש היתה, במקרה הטוב, לא-אחראית. במקרה הפחות טוב היא היתה הרפתקנות נפסדת, שאינה מתיישבת עם ממשל תקין ובוודאי אינה מתיישבת עם הרטוריקה השמרנית באמריקה ברבע האחרון של המאה ה-20.

זה עניין שהשמרנים, בייחוד הלא-ניאו שביניהם, ידברו עליו פעם אחר פעם בחודשים הבאים. בעיניהם, תמצית בגידתו של בוש הבן היתה התרחקותו מן העקרונות של שמרנות אמתית ושל "המהפכה הרייגנית" (כה נוח לשכוח שרייגן עצמו ניצח על מדיניות כלכלית שהגדילה פי שלושה את החוב הלאומי).

מדוע הם לא דיברו על זה בשנתיים האחרונות? מדוע הם היו, בלשונו של הארי ריד, זה העומד להיות מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, "קונגרס של חותמת-גומי"?

סיבה אחת שייכת לְמַחלקת הציניוּת של כל פוליטיקה. סיבה שניה היא לויאליות. הרפובליקנים תמיד היו לויאליים לנשיאיהם יותר מן הדמוקרטים. סיבה שלישית היתה התקווה הלא-בלתי-סבירה לתפוס טרמפ על הצלחתו האלקטורלית של בוש.

הם ייתנו לו את עיראק, הם יעלימו עין מן הפיננסים – והוא ייתן להם שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, והוא יפתח שמורות טבע לקידוחי נפט, והוא ימנע "סוציאליזציה של הרפואה" (זאת אומרת, יָגֵן על זכותם של תעשייני תרופות ושל רופאים לִגבּוֹת מן הממשלה איזה מחיר שהם רוצים), והוא יפעל להגבלת דמי הנזיקין שבתי משפט מטילים על תאגידים בִּתביעות על רשלנות או על הונאה, והוא יאיים בווטו על היוזמה להגדיל את שכר המינימום (שהם – צירי בית הנבחרים והסנאטורים – יצביעו נגדה במליאות בתיהם).

בקיצור, כמעט קריקטורה של כל מה ששמאל רדיקלי מייחס לימין: גריפת רווחים, ניצול פועלים, סחיטת המעמד הבינוני, הגנה על האינטרסים של פלוטוקרטיה קטנטנה על חשבון ההמונים. אבל זה פשוט נכון. זה מה שקרה. האויר האידיאולוגי הלוהט יצא ממפרשי הרפובליקנים עוד לפני כמה שנים. נשארו להם שלטון – וטובות הנאה מִגזָריוֹת. בוש, המנַצֵח הגדול, היה ראוי איפוא לתמיכתם.

אני אגב אינני חושב שהגישה השמרנית לפוליטיקה היא רעה, או מופרכת מעיקרה. אני משתמש במלה "שמרנית" במוּבנה האמריקני, או הבריטי. "שמרני" בקונטקסט הזה אינו איפיון של חוסר דינאמיות, של קפיאה על השמרים, של אורתודוקסיה, של התנגדות חד-משמעית לשינוי. אדרבא, השמרנות במחשבה הפוליטית האנגלו-סאקסית היא מָנוֹף של התקדמות, אבל היא גם מחסום למהפכנות והיא סוֹלְלַת הגנה מפני רעיונות-בוסר של תיקון עולם במחי-יד וּבִן-לילה.

אחד הכותבים החכמים ביותר בעתונות האמריקנית, ג'ורג' וויל (שטוריו מתפרסמים בוזמנית במאות עתונים), הוא כוהן גדול של שמרנות מן המין הזה. הוא תומך עקיב של ממשלים רפובליקניים, אבל אינו תומך עיוור. הוא כתב בביקורת גוברת על הממשל הזה, בייחוד בקשר עם עיראק.

ברשימה מפוכחת על תוצאות הבחירות האלה, וויל כותב על "שתי האפיזודות" שעיצבו את פני הפוליטיקה האמריקנית ב-12 השנה האחרונות, ואל-נכון יוסיפו לעצב עוד זמן מה. אחת היתה יוזמתם של ביל והילארי קלינטון, ב-1993, להעניק ביטוח בריאות אוניברסלי; שניה היתה מלחמת עיראק.

-- יוזמת הקלינטונים עמדה להפוך על ראשו את ענף הרפואה באמריקה, שהוא עצום ממדים, שווה-ערך ל-16% מן התוצר המקומי הגולמי. מבקריה הרבים מאוד אמרו על יוזמת הקלינטונים שהיא שקוּלה כנגד הלאמה של הרפואה. היא לא הגיעה אפילו להצבעה בקונגרס, אף כי הדמוקרטים עדיין שלטו בשני בתיו. זמן קצר אחרי כן, הדמוקרטים הפסידו את שני הבתים, וּנשׂיאוּת קלינטון נכנסה לשש שנים של פסיביות בענייני פנים (מדיניות החוץ אמנם תלויה בקונגרס לצורך מימונה, אבל תלויה הרבה פחות ממדיניות הפנים).

-- מלחמת עיראק היתה הנסיון הגדול ביותר שעשתה איזושהי ארץ, לפחות בזמן המודרני, לחזור ולברוא את העולם בצַלמָהּ.

שתי האפיזודות האלה, כותב וויל, ייצגו "התלהבות לא-רציונלית" לתקן את העולם. המלים האלה, "התלהבות לא-רציונלית", irrational exuberance, שְאוּלוֹת מֵאַחַד החיווּיים המפורסמים ביותר בֶּעָשׂוֹר האחרון של המאה העשרים. השמיע אותו אלאן גרינספאן, הנגיד הנערץ של הבנק המרכזי של ארה"ב, כאשר הבורסה התחילה לִגְאוֹת לרָמוֹת ששיקפוּ אוּפוֹריה, לא מציאוּת כלכלית. המלים ההן נעשו נכס צאן ברזל של הלקסיקון הפוליטי באמריקה.

וויל אינו משתמש בהן במוּבָנָן הכלכלי. הוא מדבר על האֶפֶקט של אופוריה לא-מרוסנת, של הפרזה פנומנלית בהערכת כוחה של ממשלה, של להיטוּת לנצל כלים קיימים (מנהליים או צבאיים) כדי להפוך את הסדר הנתון על ראשו.

אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומה של האפיזודה השניה. מלחמת עיראק היא שוות עֵרך אסטרטגית של יוזמת הבריאוּת (צריך לסלוח לוויל שהוא אינו מזכיר כי במלחמת עיראק מתו עשרות אלפי בני אדם ועוד היד נטויה; יוזמת קלינטון הרגה רק את הרוב הדמוקרטי בקונגרס. אבל שמרנים אמתיים אינם יכולים להיות סנטימנטליים מדיי).

ההכרה שאמריקה נכשלה בעיראק היא עכשיו כמעט נחלת הכלל. כאשר סגן הנשיא צ'ייני הכריז, כמה ימים לפני הבחירות, שארה"ב תמשיך את מדיניותה בעיראק "במלוא התנופה", יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, הוא נעץ מסמר או שניים בארון הקבורה של הרוב הרפובליקני בקונגרס. דרגה כזאת של עיוורון פשוט אי אפשר להבין. שיעור כזה של ניתוק מן המציאות כלל אינו מצחיק. את אמריקה הוליכו בשנים האחרונות אנשים מבריקים מאוד שהמציאוּת לא עניינה אותם, ואנשים לא מבריקים מאוד שהִתמַכּרוּ לַעצתם של האנשים המבריקים מאוד, כולל העצה להתעלם מן המציאוּת ("חדלתי לקרוא עתונים ולצפות בטלויזיה", גילה בוש לפני שנתיים, אם כי ניסה אחר כך להתנער מן הכֵּנוּת ההיא).

התוצאות עומדות להיות קשות. אחרי המאניה של שנות בוש תבוא אל-נכון הדפרסיה. אם בימי שלוט הרפובליקנים אמריקה היתה להוטה כדי הגזמה לשלוח צבא אל מֵעֵבֶר לים, הנה בשנים הבאות אמריקה תהיה לא-להוטה כדי הגזמה לקבל עליה איזושהי התחייבות בין לאומית חדשה.

נשיאים תמיד חרדים לגורל ה"מורשת" שלהם כאשר נשיאותם מסתיימת והולכת. הנשיא הזה אינו צריך לחרוד. שמו ייזכר עוד שנים הרבה, אם גם לא בזכות הֶשֵׂגָיו.

יש לֶקח אוניברסלי לקטסטרופה של עיראק: זהירוּת. התגוננות חכמה וסבלנית מפני כוחות השְחוֹר היא לעתים קרובות אפקטיבית יותר מֵהִסתערוּת נועזת אל תוך החשֵכה. בעוד שאמריקה מתחילה להתנער מן המִסתערים הנועזים, ישראל מתחילה להושיב אותם בסמיכות מקום לפיסגת הכוח. ראש ממשלה מקרטע ואובד-עצות מזמין עכשיו עצות אסטרטגיות מפי אביגדור ליברמן.

אגב, האם מישהו יואיל לומר לשָׂרַת החוץ, שלא תשמיע עוד את המלים axis of evil, כאשר היא משתדלת לדבר אנגלית? מחוץ ללשכתו של ריצ'ארד צ'ייני אין עוד קליינטים לדוקטרינות של גוג-ומגוג.

הֶעלים בוושינגטון מוסיפים לנשור. הצהבהבים על הכביש עדיין לא התחילו להשחיר. עוד קורטוב של חוסר-ריאליות בעיר הבירה: הטמפרטורה זינקה אתמול מעל ל-20 (צלזיוס). חמימוּת משוּנָה עמדה באויר. אבל זהו. שִלהי הסתיו עומדים להתחדש בכל רגע. וזה לא כל כך נורא, בין השאר מפני שפּיכָּחוֹן חדש תלוי באויר. "תודה, אמריקה", הכריז למחרת הבחירות מאמר המערכת של ה'גארדיין' הלונדוני, עתון עם אינסטינקטים אנטי-אמריקניים מובהקים, המעורר אצלי בדרך כלל אי-הסכמה. הפעם אני נוטה להסכים. תודה, אמריקה.

 

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט -- אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

  

]]> 25012 2006-11-11 11:26:25 2006-11-11 09:26:25 open open הֶעָלים האלה, הַשַלכת הזו, הבחירות ההן publish 0 post 259091 סתם אחד 83.130.50.235 2006-11-11 15:29:25 1 0 259111 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-11-11 15:51:53 1 0 259125 עומר blacklight_knight@yahoo.com 217.132.187.28 2006-11-11 16:35:13 1 0 259200 בועז כהן benuri@013.net.il http://www.notes.co.il/boaz/about.asp 89.1.248.125 2006-11-11 19:24:02 1 0 259237 יוסף פוזננסקי poznansky@netvision.net.il 83.130.73.57 2006-11-11 20:39:11 1 0 259279 השכנה איריס irisedelbaum1@yahoo.com www.notes.co.il/iris 84.108.216.118 2006-11-11 22:03:15 1 0 259312 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-11-11 22:59:06 1 0 259321 אדלבאום יער איריס irisedelbaum1@yahoo.com www.notes.co.il/iris 84.108.216.118 2006-11-11 23:32:05 1 0 259361 הרצל אמסלם amsalemh@012.net.il 83.130.48.156 2006-11-12 00:53:44 1 0 259417 עמנואל ילין eman@bgu.ac.il 82.81.83.214 2006-11-12 02:39:14 1 0 259439 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-11-12 03:43:43 1 0 259443 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-11-12 03:48:58 1 0 259549 איריס 84.108.216.118 2006-11-12 06:17:55 1 0 259637 הרצל אמסלם amsalemh@012.net.il 83.130.89.11 2006-11-12 08:25:13 1 0 259836 ידין עילם yadine@gmail.com 217.132.37.39 2006-11-12 11:36:24 1 0 260118 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-11-12 16:41:49 1 0 260289 יוסי גורביץ ygurvitz@gmail.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=244696 89.138.214.240 2006-11-12 21:37:13 1 0 260363 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-11-13 01:11:25 1 0 260719 דני danpinkus@hotmail.com 192.118.48.248 2006-11-13 13:33:19 1 0 260956 יואב קרני ykarny@gmail.com 216.15.60.233 2006-11-13 17:03:27 1 0 263094 אלון להב laav@gmail.com 83.130.98.180 2006-11-16 15:12:42 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/goldenDC2.jpg goldenDC2 25012 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/rolling_bush.jpg rolling_bush 25012 inherit attachment <link>http://www.notes.co.il/karny/25013.asp</link> <pubDate>Sat, 11 Nov 2006 11:03:06 +0500</pubDate> <dc:publisher>יואב קרני</dc:publisher> <category>'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה'</category> <guid isPermaLink="false">http://www.notes.co.il/karny/25013.asp</guid> <description /> <content:encoded><![CDATA[<DIV class=imgDiv><IMG class=imgbox src="http://www.notes.co.il/karny/user/goldenDC1.jpg"></DIV> <DIV class=imgDiv> </DIV> <DIV class=imgDiv><IMG class=imgbox src="http://www.notes.co.il/karny/user/goldenDC2.jpg"></DIV> <DIV class=imgDiv> </DIV> <P> </P> <P> </P> <P>במוצאי יום הבחירות לקונגרס, באמצע השבוע, רוח עזה נשבה בוושינגטון והגשם לא פסק כמעט אף דקה אחת. למחרת בבוקר, הַשַלֶכֶת עמדה בשׂיאה. הרוח והגשם החישו את נשירת העלים. הכבישים וכרי הדשא היו מכוסים במרבד צהוב-אדמדם מרהיב. יצאתי לאסוף את עתוני הבוקר מן המדרכה, וקפאתי על מקומי בהשתאות. הֶעָלים האלה, השלכת הזו, הבחירות האלה.</P> <P>ג'ורג' בוש עמד כמה שעות אחר כך לפני העתונות, וניסה את כוחו בפרשנות פוליטית. זה אמנם היה thumpin’, זאת אומרת מהלומה, אבל רק בסיכום הכולל, הוא אמר. ההפרש בכל אחד ממחוזות הבחירה היה קטן.</P> <P>קצת מצחיק לשמוע את זה מפי האיש שנעשה נשיא ארה"ב לפני שש שנים אף כי הפסיד במניין הקולות הכללי (חצי מיליון פחות מאל גור), וניצח רק בזכות 571 קולות בפלורידה; האיש שהכריז לפני שנתיים, כי יש לו עכשיו "הון פוליטי", מפני שהוא גבר על גו'ן קרי בהפרש של שלושה מיליון קולות, וניצח בזכות 70,000 קולות במדינת אוהיו. עכשיו, ביום השלכת הזה, הוא עמד וניסה להמעיט קצת מֵחוּמרת מַפַּלתו, מפני שההפרש היה קטן.</P> <P>ההפרש לא היה כל כך קטן. פֶּגי נוּנֶן המבריקה, שכתבה נאומים מהוללים בשביל רונלד רייגן ובשביל ג'ורג' בוש האב, <A href="http://www.opinionjournal.com/columnists/pnoonan/?id=110009221" target=_blank>כותבת באתר הרשת של 'וול סטריט ג'רנל'</A>,</P> <BLOCKQUOTE></BLOCKQUOTE> <BLOCKQUOTE> <P>בַּבחירות לסנאט, 25 מיליון אמרו 'הבה נישאר עם הרפובליקנים', בשעה ש-31 מיליון אמרו, 'לא, הבה נתקדם'.</P></BLOCKQUOTE> <P>זה הפרש גדול בהרבה מהפרש נצחונו של בוש ב-2004, גם במספרים מוחלטים וגם במספרים יחסיים. 55% הצביעו הפעם נגד בוש.</P> <P>וזה בדיוק מה שקרה. הבחירות האלה נעשו משאל-עם על נשיאותו. בעל טור ניאו-שמרני ידוע, צ'ארלס קרותהאמר, כותב ב'וושינגטון פוסט' (ובעשרות עתונים נוספים), </P> <BLOCKQUOTE> <P>הפסד של בית אחד בקונגרס הוא עניין בעל משמעות, אבל קשה להגיד עליו שהוא היסטורי. הפסד של שני הבתים, לעומת זאת, הוא תבוסה ממדרגה שונה, שווה ערך של הצבעת אי-אמון בשיטה פרלמנטרית.</P></BLOCKQUOTE> <P>אילו לארה"ב היה משטר פרלמנטרי – כמו זה שאביגדור ליברמן היה רוצה לחסל בישראל – ראש הממשלה ג'ורג' בוש היה מגיש עכשיו את התפטרותו לנשיא או לממלאת מקומו.</P> <P>זה חודשים אנחנו יודעים שהוא איבד את אמון הציבור. סקרי דעת הקהל, פעם אחר פעם, מראים כי הוא מן הנשיאים הלא-פופולריים ביותר בתולדות אמריקה, לפחות מאז התחילו הסקרים לכַמֵת פופולריוּת. אנחנו יודעים שאחוז מבהיל של האמריקנים, בין שני שלישים לשלושה רבעים, חושבים שארצם "מתנהלת בכיוון הלא-נכון" (שאלה קלאסית של סקרים, שאפשר כמובן להתווכח עם רצינותה ועם הגיונה, אבל התשובה עליה בכל זאת מלמדת משהו).</P> <P>עכשיו, האיש שחזר פעם אחר פעם והתפאר כי הוא יודע"מה העם האמריקני רוצה" יודע באמת "מה העם האמריקני רוצה". הוא רוצה מישהו אחר. ואם לא מישהו אחר – מפני שנשיא אי אפשר להחליף, אלא באמצעות תהליך מסובך ולא-רצוי ומעוט סיכויים של משפט הדחה בסנאט – אז לפחות מדיניות אחרת.</P> <P> </P> <DIV class=imgDiv><IMG class=imgbox src="http://www.notes.co.il/karny/user/rolling_bush.jpg"></DIV> <P> </P> <P>איזה נזק היסטורי גרם האיש הזה לארצו, למערב, לידידיו. בוודאי הרבה יותר מדיי מוקדם לטעון שהוא "הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארה"ב", כפי שעשה ההיסטוריון הבולט שון ווילנֶץ <A href="http://www.rollingstone.com/news/profile/story/9961300/the_worst_president_in_history" target=_blank>לפני כמה חודשים בכתב העת Rolling Stone</A>. אבל קול חריקת השיניים, העולה עכשיו מן הימין האמריקני, מזכיר במידת מה את קול החריקה שעלה מן הימין הזה לנוכח מעידותיו של בוש האב. איזו אירוניה. בזמנים כאלה, המליצה החבוטה "ההיסטוריה חמדה לה לצון" מקבלת תוקף פתאומי.</P> <P>בוש הבן עשה מאמץ הירואי להשתחרר מצילו של בוש האב. אני אינני נכנס כאן לספקולציות פסיכואנליטיות, זו אינה דיסציפלינה שבה אני יכול לטעון להבנה. אני מדבר על הפוליטיקה ועל הסגנון. בוש האב היה איש מתון ופרגמטי, מאמין מובהק (לפעמים מובהק מדיי) שהפוליטיקה היא "אמנות האפשר".</P> <P>כדי להגיע לנשיאות, ב-1988, בוש האב החניף ככל יכולתו לאגף השמרני הרדיקלי, שהשתלט על מפלגתו בעשר השנים הקודמות. הוא גילה פתאום שהוא בעצם מתנגד להפלות מלאכותיות. הוא נשבע חגיגית שלא להעלות מסים. הפלות וּמסים היו בָּבַת עינו של המחנה הרדיקלי. אבל משעה שהגיע לשלטון הוא הניח לרדיקליות להתנדף ולפרגמטיות לגבור.</P> <P>וכך הוא הפסיד ב-1992. ביל קלינטון קיבל רק 43% מן הקולות, אבל ג'ורג' בוש קיבל רק 37%, פחות מכל נשיא מאז 1912 (19% ניתנו למיליארדר הקפריזי רוס פֶּרוֹ).</P> <P>בגידתו של בוש האב חייבה את בוש הבן לצאת מִגִדרו כדי להוכיח לַיָמין מַמליך-המלכים של מפלגתו שהוא שמרן אמתי. הוא ראה את עצמו יורשו של רונלד רייגן, לא יורשו של אביו. הוא הרחיק את עצמו מן הפרגמטיות של יועצי אביו. הוא לא שעה לדברי ההזהרה החכמים של בּרֶנט סְקוֹקרוֹפט, יועצו של אבא לבטחון לאומי, <A href="http://www.opinionjournal.com/editorial/feature.html?id=110002133" target=_blank>שכתב ב'וול סטריט ג'רנל', אוגוסט 2002</A>, "אל תתקפו את סדאם, זה יערער את מאמצינו נגד הטירור". בוש הבן הוא הוריד את קולין פאוול הַסַפקן למדרגת עוד-יועץ-אחד, והעדיף על פניה את האופוריה היהירה של סגן הנשיא דיק צ'ייני ושל המשנה לשר ההגנה פול וולפוביץ ("איש הטֶסְטוֹסְטֶרוֹן של בוש במשרד ההגנה", <A href="http://www.exego.net/admin/www.slate.com/id/117227/" target=_blank>כתב באוקטובר 2001 המגזין המקוּוָן Slate</A>).</P> <P>מדיניותו הפיננסית של בוש היתה, במקרה הטוב, לא-אחראית. במקרה הפחות טוב היא היתה הרפתקנות נפסדת, שאינה מתיישבת עם ממשל תקין ובוודאי אינה מתיישבת עם הרטוריקה השמרנית באמריקה ברבע האחרון של המאה ה-20.</P> <P>זה עניין שהשמרנים, בייחוד הלא-ניאו שביניהם, ידברו עליו פעם אחר פעם בחודשים הבאים. בעיניהם, תמצית בגידתו של בוש הבן היתה התרחקותו מן העקרונות של שמרנות אמתית ושל "המהפכה הרייגנית" (כה נוח לשכוח שרייגן עצמו ניצח על מדיניות כלכלית שהגדילה פי שלושה את החוב הלאומי).</P> <P>מדוע הם לא דיברו על זה בשנתיים האחרונות? מדוע הם היו, בלשונו של הארי ריד, זה העומד להיות מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, "קונגרס של חותמת-גומי"?</P> <P>סיבה אחת שייכת לְמַחלקת הציניוּת של כל פוליטיקה. סיבה שניה היא לויאליות. הרפובליקנים תמיד היו לויאליים לנשיאיהם יותר מן הדמוקרטים. סיבה שלישית היתה התקווה הלא-בלתי-סבירה לתפוס טרמפ על הצלחתו האלקטורלית של בוש.</P> <P>הם ייתנו לו את עיראק, הם יעלימו עין מן הפיננסים – והוא ייתן להם שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, והוא יפתח שמורות טבע לקידוחי נפט, והוא ימנע "סוציאליזציה של הרפואה" (זאת אומרת, יָגֵן על זכותם של תעשייני תרופות ושל רופאים לִגבּוֹת מן הממשלה איזה מחיר שהם רוצים), והוא יפעל להגבלת דמי הנזיקין שבתי משפט מטילים על תאגידים בִּתביעות על רשלנות או על הונאה, והוא יאיים בווטו על היוזמה להגדיל את שכר המינימום (שהם – צירי בית הנבחרים והסנאטורים – יצביעו נגדה במליאות בתיהם).</P> <P>בקיצור, כמעט קריקטורה של כל מה ששמאל רדיקלי מייחס לימין: גריפת רווחים,   ניצול פועלים, סחיטת המעמד הבינוני, הגנה על האינטרסים של פלוטוקרטיה קטנטנה על חשבון ההמונים. אבל זה פשוט נכון. זה מה שקרה. האויר האידיאולוגי הלוהט יצא ממפרשי הרפובליקנים עוד לפני כמה שנים. נשארו להם שלטון – וטובות הנאה מִגזָריוֹת. בוש, המנַצֵח הגדול, היה ראוי איפוא לתמיכתם.</P> <P>אני אגב אינני חושב שהגישה השמרנית לפוליטיקה היא רעה, או מופרכת מעיקרה. אני משתמש במלה "שמרנית" במוּבנה האמריקני, או הבריטי. "שמרני" בקונטקסט הזה אינו איפיון של חוסר דינאמיות, של קפיאה על השמרים, של אורתודוקסיה, של התנגדות חד-משמעית לשינוי. אדרבא, השמרנות במחשבה הפוליטית האנגלו-סאקסית היא מָנוֹף של התקדמות, אבל היא גם מחסום למהפכנות והיא סוֹלְלַת הגנה מפני רעיונות-בוסר של תיקון עולם במחי-יד וּבִן-לילה.</P> <P>אחד הכותבים החכמים ביותר בעתונות האמריקנית, ג'ורג' וויל (שטוריו מתפרסמים בוזמנית במאות עתונים), הוא כוהן גדול של שמרנות מן המין הזה. הוא תומך עקיב של ממשלים רפובליקניים, אבל אינו תומך עיוור. הוא כתב בביקורת גוברת על הממשל הזה, בייחוד בקשר עם עיראק.</P> <P><A href="http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2006/11/09/AR2006110901875.html" target=_blank>ברשימה מפוכחת על תוצאות הבחירות האלה</A>, וויל כותב על "שתי האפיזודות" שעיצבו את פני הפוליטיקה האמריקנית ב-12 השנה האחרונות, ואל-נכון יוסיפו לעצב עוד זמן מה. אחת היתה יוזמתם של ביל והילארי קלינטון, ב-1993, להעניק ביטוח בריאות אוניברסלי; שניה היתה מלחמת עיראק.</P> <P>יוזמת הקלינטונים עמדה להפוך על ראשו את ענף הרפואה באמריקה, שהוא עצום ממדים, שווה-ערך ל-16% מן התוצר המקומי הגולמי. מבקריה הרבים מאוד אמרו עליה שהיא שקוּלה כנגד הלאמה של הרפואה. היא לא הגיעה אפילו להצבעה בקונגרס, אף כי הדמוקרטים עדיין שלטו בשני בתיו. זמן קצר אחרי כן, הדמוקרטים הפסידו את שני הבתים, וּנשׂיאוּת קלינטון נכנסה לשש שנים של פסיביות בענייני פנים (מדיניות החוץ אמנם תלויה בקונגרס לצורך מימונה, אבל תלויה הרבה פחות ממדיניות הפנים).</P> <P>מלחמת עיראק היתה הנסיון הגדול ביותר שעשתה איזושהי ארץ, לפחות בזמן המודרני, לחזור ולברוא את העולם בצַלמָהּ.</P> <P>שתי האפיזודות האלה, כותב וויל, ייצגו "התלהבות לא-רציונלית" לתקן את העולם. המלים האלה, "התלהבות לא-רציונלית", irrational exuberance, שְאוּלוֹת מֵאַחַד החיווּיים המפורסמים ביותר בֶּעָשׂוֹר האחרון של המאה העשרים. השמיע אותו אלאן גרינספאן, הנגיד הנערץ של הבנק המרכזי של ארה"ב, כאשר הבורסה התחילה לִגְאוֹת לרָמוֹת ששיקפוּ אוּפוֹריה, לא מציאוּת כלכלית. המלים האלה נעשו נכס צאן ברזל של הלקסיקון הפוליטי באמריקה.</P> <P>וויל אינו משתמש בהן במוּבָנָן הכלכלי. הוא מדבר על האֶפֶקט של אופוריה לא-מרוסנת, של הפרזה פנומנלית בהערכת כוחה של ממשלה, של להיטוּת לנצל כלים קיימים (מנהליים או צבאיים) כדי להפוך את הסדר הנתון על ראשו.</P> <P>אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומה של האפיזודה השניה. מלחמת עיראק היא שוות עֵרך אסרטרטגית של יוזמת הבריאוּת (צריך לסלוח לוויל שהוא אינו מזכיר כי במלחמת עיראק מתו עשרות אלפי בני אדם ועוד היד נטויה; יוזמת קלינטון הרגה רק הרוב הדמוקרטי בקונגרס. אבל שמרנים אמתיים אינם יכולים להיות סנטימנטליים מדיי).</P> <P>ההכרה שאמריקה נכשלה בעיראק היא עכשיו כמעט נחלת הכלל. כאשר סגן הנשיא צ'ייני הכריז, כמה ימים לפני הבחירות, שארה"ב תמשיך את מדיניותה בעיראק " במלוא התנופה", יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, הוא נעץ מסמר או שניים בארון הקבורה של הרוב הרפובליקני בקונגרס. דרגה כזאת של עיוורון פשוט אי אפשר להבין. שיעור כזה של ניתוק מן המציאות כלל אינו מצחיק. את אמריקה הוליכו בשנים האחרונות אנשים מבריקים מאוד שהמציאוּת לא עניינה אותם, ואנשים לא מבריקים מאוד שהִתמַכּרוּ לַעצתם של האנשים המבריקים מאוד, כולל העצה להתעלם מן המציאוּת ("חדלתי לקרוא עתונים ולצפות בטלויזיה", גילה בוש לפני שנתיים, אם כי ניסה אחר כך להתנער מן הכֵּנוּת ההיא).</P> <P>התוצאות עומדות להיות קשות. אחרי המאניה של שנות בוש תבוא אל-נכון הדפרסיה. אם בימי שלוט הרפובליקנים אמריקה היתה להוטה כדי הגזמה לשלוח צבא אל מֵעֵבֶר לים, הנה בשנים הבאות אמריקה תהיה לא-להוטה כדי הגזמה לקבל עליה איזושהי התחייבות בין לאומית חדשה.</P> <P>נשיאים תמיד חרדים לגורל ה"מורשת" שלהם כאשר נשיאותם מסתיימת והולכת. הנשיא הזה אינו צריך לחרוד. שמו ייזכר עוד שנים הרבה, אם גם לא בזכות הֶשֵׂגָיו.</P> <P>יש לֶקח אוניברסלי לקטסטרופה של עיראק: זהירוּת. התגוננות חכמה וסבלנית מפני כוחות השְחוֹר היא לעתים קרובות אפקטיבית יותר מֵהִסתערוּת נועזת אל תוך החשֵכה. בעוד שאמריקה מתחילה להתנער מן המִסתערים הנועזים, ישראל מתחילה להושיב אותם בסמיכות מקום לפיסגת הכוח. ראש ממשלה מקרטע ואובד-עצות מזמין עכשיו עצות אסטרטגיות מפי אביגדור ליברמן.</P> <P>אגב, האם מישהו יואיל לומר לשָׂרַת החוץ, שלא תשמיע עוד את המלים axis of evil, כאשר היא משתדלת לדבר אנגלית? מחוץ ללשכתו של ריצ'ארד צ'ייני אין עוד קליינטים לדוקטרינות של גוג-ומגוג.</P> <P>הֶעלים בוושינגטון מוסיפים לנשור. הצהבהבים על הכביש עדיין לא התחילו להשחיר. עוד קורטוב של חוסר-ריאליות בעיר הבירה: הטמפרטורה זינקה אתמול מעל ל-20 (צלזיוס). חמימוּת משוּנָה עמדה באויר. אבל זהו. שִלהי הסתיו עומדים להתחדש בכך רגע. וזה לא כל כך נורא, בין השאר מפני שפּיכָּחוֹן חדש תלוי באויר. "תודה, אמריקה", הכריז למחרת הבחירות מאמר המערכת של ה'גארדיין' הלונדוני, עתון עם אינסטינקטים אנטי-אמריקניים מובהקים. הפעם אני נוטה להסכים. תודה, אמריקה.</P> <P> </P> <UL> <LI><A href="http://www.vanityfair.com/politics/features/2006/12/neocons200612?printable=true&currentPage=all" target=_blank>היועצים הניאו-שמרניים מצטדקים</A> (גליון דצמבר 2006 של Vanity Fair)  <BR></LI></UL>]]></content:encoded> <excerpt:encoded><![CDATA[]]></excerpt:encoded> <wp:post_id>25013</wp:post_id> <wp:post_date>2006-11-11 11:03:06</wp:post_date> <wp:post_date_gmt>2006-11-11 09:03:06</wp:post_date_gmt> <wp:comment_status>open</wp:comment_status> <wp:ping_status>open</wp:ping_status> <wp:post_name /> <wp:status>draft</wp:status> <wp:post_parent>0</wp:post_parent> <wp:post_type>post</wp:post_type> </item> <item> <wp:attachment_url>http://www.notes.co.il/karny/user/goldenDC1.jpg</wp:attachment_url> <wp:post_name>goldenDC1</wp:post_name> <wp:post_parent>25013</wp:post_parent> <wp:status>inherit</wp:status> <wp:post_type>attachment</wp:post_type> </item> <item> <wp:attachment_url>http://www.notes.co.il/karny/user/goldenDC2.jpg</wp:attachment_url> <wp:post_name>goldenDC2</wp:post_name> <wp:post_parent>25013</wp:post_parent> <wp:status>inherit</wp:status> <wp:post_type>attachment</wp:post_type> </item> <item> <wp:attachment_url>http://www.notes.co.il/karny/user/rolling_bush.jpg</wp:attachment_url> <wp:post_name>rolling_bush</wp:post_name> <wp:post_parent>25013</wp:post_parent> <wp:status>inherit</wp:status> <wp:post_type>attachment</wp:post_type> </item> <item> <title>הפטיש והמסמרים של נאנסי פֶּלוֹסי http://www.notes.co.il/karny/25015.asp Sun, 19 Nov 2006 09:05:03 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/25015.asp

מעולם לא היו כל כך הרבה נשים בעמדות השפעה פוליטיות בארה"ב. הדרך לשוויון מלא רחוקה – אבל היא כנראה התקצרה מאוד בשבוע שעבר. נאנסי פֶּלוֹסי בוודאי תיזכר כ"אשה הבכירה ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקנית". קצת פחות בטוח שהיא תיזכר על הכנסת "סגנון נָשי" לניהול ולפוליטיקה. היש סגנון נשי? היתכן סגנון נשי? שאלה לא בלתי מעניינת בעצם השבוע שבו נבחרה האשה הראשונה להיות מועמדת של מפלגה מרכזית לנשיאות צרפת

 

אוסף של עמודים ראשונים בעתוני ארה"ב ב-8 בנובמבר, למחרת הבחירות לקונגרס ולמושלי מדינות. מלמעלה, בכיוון השעון: המושלת (היהודיה) לינדה לינגל ממדינת האוואִי; נאנסי פלוסי, היושבת ראש המיועדת של בית הנבחרים; איימי קלובושאר, הסנאטורית החדשה ממדינת מינסוטה; קלייר מקאסקיל, הסנאטורית החדשה ממדינת מיזורי; קת'לין סיביליוס, מושלת קנזאס; שרה פאלין, המושלת החדשה של אלסקה; מריה קאנטוול, הסנאטורית מוושינגטון (המדינה, לא העיר)

 

 

 

במערכת הבחירות של 1980, המועמד הרפובליקני רונלד רייגן הבטיח שאם ייבחר הוא ימנה את האשה הראשונה מאז ומעולם לבית המשפט העליון.

שלוש שנים אחר כך הוא עמד בדיבורו – אבל איכזב את תומכיו האדוקים ביותר. במקום להוסיף משקל ימני כבד לבית המשפט, כפי שהם קיוו, הנשיא מינה שופטת מתונה ממדינת אריזונה ששובל של רעיונות ושל מחשבות לא השתרך מאחוריה. הסיבה: לרשותו עמדה גלריה מצומצמת של נשים, שנסיונן וּמעלותיהן הכשירו אותן לשבת על הספסל רב הכוח ביותר באמריקה.

ב-1984, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, וולטר מונדייל, הוכרח לעשות פשרה דומה, כאשר רצה לקבוע תקדים היסטורי, ולהעמיד לצדו אשה כמועמדת לסגן נשיא. הוא מינה צירת קונגרס אלמונית וּמעוּטת נסיון מניו יורק, ג'רלדין פרארו, מפני שמאגר הנשים בחיים הציבוריים היה קטן להפליא. באותו הזמן, רק שתי נשים כיהנו בסנאט, ושתיהן היו בכלל רפובליקניות; רק 24 נשים כיהנו בבית הנבחרים (מתוך 435);  רק שש נשים שימשו אי פעם בכהונות מיניסטריאליות, כולן במשרדים מן המעלה השניה או השלישית, ורק ארבע מהן היו דמוקרטיות; רק אשה אחת, דמוקרטית, כיהנה באותו הזמן כמושלת מדינה.


ג'רי פרארו, המועמדת הדמוקרטית לסגן נשיא, על שער השבועון 'טיים', יולי 1984. "בחירה היסטורית", מכריזה הכותרתה

מונדייל רצה אשה, ומינה לבסוף את פרארו. אני סקרתי את ועידת הדמוקרטים ביולי 1984 בסן פרנסיסקו, ואני יכול להעיד עדות רואה ושומע שהתרגשות גדולה אחזה את המפלגה הדמוקרטית ואת המערכת הפוליטית, ומניותיו של הטוען הדמוקרטי לַנשׂיאוּת עלו פלאים. אבל עד מהרה, פרארו נעשתה אבן-ריחיים על צווארו של מונדייל. היא פשוט לא עוררה את הרושם שהיא מוכנה להיות "במרחק פעימת לב אחת מן הנשיאות". אפילו בעלה, איש עסקים עשיר עם רקורד מפוקפק, לא התייחס אליה ברצינות מלאה. הוא אמר שהוא מתכנן לשבת בישיבות הקבינט, אם מונדייל ייבחר לנשיא.

במלך מערכת הבחירות, לאחר עימות טלויזיה עם פרארו, ג'ורג' בוש האב, אז סגן הנשיא, לא הצליח להתאפק ואמר בקול רם מספיק כדי להישמע, "בעטנו הערב בישבן קטן". זה פחות סקסיסטי ממה שזה נשמע, ביטוי רגיל בספורט אמריקני, חוץ אולי מן התוספת "קטן".

בסתיו 1991 אמריקה נסערה לנוכח שימוע בוועדת המשפטים של הסנאט. פורום של גברים לבנים קשישים דן ברותחין את אניטה היל, משפטנית שחורה, שהאשימה מועמד לכהונת שופט עליון, גם הוא שחור, בהטרדה מינית. אחדים מן הסנאטורים הנכבדים אפילו איימו עליה, במרומז ולא כל כך במרומז, והחשידו את מניעיה.

זו היתה תזכורת, שבסנאט אין כמעט נשים – ואין אף שחור אחד. הבחירות של 1992 הניבו גל פמיניסטי: 19 נשים חדשות נבחרו לקונגרס, כולל אשה שחורה משיקאגו שנבחרה לסנאט.

 

 

ב-1998, סֶלינדה לֵייק, סוקרת דעת קהל המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית, ערכה סקר על מידת הנכונות של אמריקנים לשלוח אשה לבית הלבן, בזכות עצמה ולא בזכות בעלה. התוצאה המפתיעה: 76% מן המרואיינים בסקר השיבו שהם ישמחו להצביע בעד אשה לנשיאות.

 הסקר עורר גוף הנקרא 'פרוייקט הבית הלבן' ליזום משאל קונקרטי יותר: מי לדעת הציבור חובב הנשים יוכלו להתמודד בהצלחה על הנשיאות בשמונה השנים הבאות. הפרוייקט עשה יד אחת עם השבועון הפופולרי Parade (המצורף אל מאות עתונים בארה"ב בכל יום א'), והזמין את קוראיו לדרג את הנשים בעלות הסיכויים הגדולים ביותר. מאה אלף קוראים השתתפו בסקר הלא-מדעי הזה, והתוצאות נראו על עמוד השער, 7 בפברואר 1999(מלמעלה, בכיוון השעון): הילארי קלינטון, אליזבת' דוֹל, כריסטין טוד-וויטמן, קלודיה קנדי, דיאן פיינסטין.

  • שנה אחת אחר כך, קלינטון נבחרה לסנאטור מטעם מדינת ניו ניו יורק;
  • דול, רעייתו של הסנאטור לשעבר בוב דול, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ב-1996, התמודדה בעצמה על מועמדות המפלגה בשנת 2000, אבל נחלה כשלון חרוץ. היא נבחרה לעומת זאת ב-2002 לסנאטור מטעם מדינת צפון קרוליינה;
  • טוד-וויטמן היתה מושלת מדינת ניו ג'רזי במשך שבע שנים, לפני שהתפטרה והצטרפה ב-2001 לקבינט של ג'ורג' בוש כַּשָׂרָה הממונה על איכות הסביבה. היא התפטרה ב-2004, ופרשה מחיים פוליטיים פעילים;
  • קנדי היתה אז האשה הבכירה ביותר בצבא ארה"ב, גנרל של שלושה כוכבים (מקבילה לרב-אלוף בצה"ל). ב-1999 היא הגישה תלונה על הטרדה מינית נגד גנרל בכיר ממנה, שעמד להתמנות למפקח הכללי של הצבא. מינויו סוכל. היא פרשה מן הצבא ב-2000, ושנתיים אחר כך דחתה הזמנה של המפלגה הדמוקרטית להיות מועמדת לסנאט במדינת וירג'יניה;
  • פיינסטין היתה אז, ועודנה, הסנאטורית הבכירה מטעם מדינת קליפורניה.

2008 מתקרבת והולכת, ומחמש הגדולות של 1999 נשארה רק אחת, הילארי קלינטון, שעתה זה חזרה ונבחרה בהפרש עצום לסנאטור מטעם מדינת ניו יורק. היא נחשבת כרגע למובילה במירוץ הלא-פורמלי בתוך מפלגתה. אם בדעתה להתמודד יהיה עליה להתחיל להתכונן בקרוב. אצל הרפובליקנים, שלושה כבר הודיעו שבדעתם להתמודד, כולל הרפובליקני רב הסיכויים ביותר, הסנאטור ג'ון מקקיין מאריזונה.

'פרוייקט הבית הלבן' עדיין קיים, ואפשר למצוא אותו על הרשת. באפריל שעבר הוא עשה עוד משאל עם השבועון 'פַּארֵייד'. התוצאות, צריך להודות, לא היו מעניינות במיוחד. הן שיקפו יותר את מעמד כוכבת-התקשורת של כל אחת מן המובילות, פחות את משקלן הסגולי או את מידת ההֶכֵּרוּת של הציבור עם אישיותן או עם השקפותיהן.

וכך, הילארי קלינטון (43%) וקונדליסה ראייס (29%) היו הראשונות, ואחריהן, במרחק עצום, כמעט על גבול הטעות הסטטיסטית, השתרכו ראש העיר השחורה של אטלנטה, שֶרלי פרנקלין, דמוקרטית; מושלת קנזאס, קתלין סיבֶּליוס (ראו תמונה למטה), דמוקרטית; הסנאטורית קיי ביילי האצ'יסון מטקסאס, רפובליקנית; מושלת אריזונה, ג'אנט נפוליטאנו, דמוקרטית (ראו תמונה למטה); והסנאטוריות סוזאן קולינס ואולימפיה סנואו ממדינת מיין, רפובליקניות. 

 

 

ב-1993, הנשיא החדש ביל קלינטון, הפמיניסט הראשון בבית הלבן, הבטיח לכונן "קבינט שייראה כמו אמריקה". הוא נמנה וגמר להפקיד אשה על המשרד האזרחי רב-הכוח ביותר בממשלה הפדרלית, משרד המשפטים. העומד בראשו (שתוארו 'התובע הכללי') הוא שְוֵה עֵרך אמריקני של שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה והשר לבטחון פנים בישראל כרוכים יחדיו. למינוי הזה נודעה סמליות מיוחדת בהתחשב במה שקרה לאניטה היל. קלינטון הודיע ברבים, שנשים מתחילות לפרוץ סוף סוף את תקרת הזכוכית של הפוליטיקה האמריקנית.

אבל קלינטון היה צריך לחפש הרבה מאוד. הוא ניסה שלוש פעמים לפני שהצליח. האשה הראשונה שבחר היתה יועצת משפטית בתאגיד ביטוח, והיא נאלצה לוותר לאחר שנודע כי העסיקה מהגרת לא-חוקית כמטפלת לילדיה. האשה השניה היתה שופטת בניו יורק, וגם היא נאלצה לוותר מאותה סיבה עצמה. האשה השלישית היתה תובעת מחוזית קשוחה בפלורידה, שלא העסיקה מהגרת כמטפלת לילדיה בין השאר מפני שלא היו לה ילדים. היא שימשה בכהונה שמונה שנים, יותר מכל שר משפטים אמריקני לפניה.

 

16 סנאטוריות, תשע מושלות

 

הרבה מים זרמו מאז בנהר הפוטומק, וכנראה גם בנהרות אחרים. נשים בכל תחומי הפעילות הציבורית שברו את תקרות הזכוכית המטאפוריות שסיכלו את התקדמותן בפוליטיקה, בעולם התאגידים, בפיננסים ובתקשורת. אף כי מאז 1984 לא חזרה אף אחת משתי המפלגות הגדולות על נסיונו של וולטר מונדייל, מאגר הנשים הפוטנציאליות לכל כהונה מתרחב והולך.

בסנאט יישבו מחודש ינואר 16 נשים, שיא של כל הזמנים. בבית הנבחרים יהיו שבעים נשים ויותר, ונשים ימשלו בתשע מדינות. זה עדיין אחוז קטן בהרבה מֵחֶלקָן של הנשים באוכלוסיה, אבל זו התקדמות מרשימה.

אתמול נפרצה תקרת הזכוכית הגבוהה מכולן: המפלגה הדמוקרטית, עטורת נצחונה בבחירות לקונגרס בשבוע שעבר, בחרה אשה ליושבת ראש הראשונה מאז ומעולם של בית הנבחרים.

אינה דומה כהונת היושב ראש (Speaker) בארה"ב לכהונות שאנחנו מכירים בדמוקרטיות הפרלמנטריות – שלנו, של אירופה, של כמה אחרות. יושב ראש אמריקני אינו רק יושב ראש. הוא לאמתו של דבר מנהיג הזרוע המחוקקת, עם כוח בלתי רגיל. הוא ממנה את יושבי ראש הוועדות בבית הנבחרים (באמריקה כל הוועדות נמסרות למפלגה המנצחת, למנוצחים אין פרסי ניחומים), והוא קובע את סדר היום. ברצותו, הצעת חוק אינה מגיעה אפילו לדיון. במידרג הפוליטי הביצועי, הוא שני בכוחו רק לנשיא ארה"ב.

אגב, גם במידרג החוקתי: אם נבצר מן הנשיא למלא את תפקידו, וסגן הנשיא אינו יכול לרשת אותו, הנשיאות נמסרת אוטומטית לידיו של יושב ראש בית הנבחרים. צריך להודות שזה קרה רק פעם אחת, בסוף העונה הרביעית של סדרת הטלויזיה הנפלאה West Wing ('הבית הלבן' היה שמה בארץ). אבל זה עוד יקרה יום אחד, ובכל אופן אי אפשר להקל ראש בַּסִמלִיוּת.

בעוד קצת פחות מחודשיים, צירת הקונגרס נאנסי פֶּלוֹסִי (Pelosi) מסן פרנסיסקו תיטול לידיה את הפטיש הֶחשוב ביותר בעולם. היא עמדה בחמש השנים האחרונות בראש סיעת המיעוט הדמוקרטית, ואנשים אובייקטיביים מאוד התייחסו בביטול לסיכוייה להיות יושבת ראש.

חוכמת אנשים מלומדה בוושינגטון היתה שהרפובליקנים יוסיפו להחזיק בהגה עוד שנים רבות. זו היתה בכל אופן תכניתו הגלויה של יועץ הפלאים הנשיאותי קארל רוב. הוא הגה "רוב רפובליקני קבוע", בדומה לזה שמשל בכיפה האמריקנית בשליש הראשון של המאה העשרים.

הרוב הזה התחיל לקרום עור וגידים עוד ב-1994, אבל היה קרוב מאוד אל חיסולו ב-1998 וב-2000. קארל רוב הציל אותו ב-2002 בזכות עצה שהשיא לכל המועמדים הרפובליקניים. "דברו על המלחמה", הוא אמר, "רק על המלחמה". זה היה כמה חודשים לפני הפלישה לעיראק, כאשר ריחה המתקרב כבר היה תלוי באויר. העצה עמדה בעינה גם ב-2004, והתוצאות דיברו בעדן. "הרוב הקבוע" נראה קבוע מאוד.

כמובן, החי על חרבו סופו שהוא נופל עליה. בבחירות של 2006 ניסה קארל רוב אותו הטכסיס עצמו. הפעם לא היו לו קונים. הרפובליקנים ניסו להימלט מן המלחמה כלאחר ייאוש. אבל המלחמה דלקה אחריהם – והמליכה את נאנסי פלוסי על גבעת הקפיטול.

 


"חזרה ונשכרה", מכריז העתון הזה, היוצא בדטרויט, מישיגן. ה"נשכרת" היא המושלת הדמוקרטית של מישיגן, ג'ניפר גראנהולם. מתשע המושלות בארה"ב, גראנהולם עומדת בראש המדינה הגדולה ביותר. היא דמוקרטית, וכאשר נבחרה בפעם הראשונה הוּבַּע צער שהיא לא תוכל להיות מועמדת לנשיא או לסגן נשיא. הסיבה: היא נולדה בקנדה

 

אינדירה, גולדה, מאגי

 

האם נאנסי פלוסי היא בחזקת "אשה המגיעה אל כהונת היושב ראש", או שהיא "יושב ראש שהוא במקרה אשה" (סליחה על עירבוב כינויי הגוף)? האם נשים ייצאו נשכרות מעלייתה?

לשון אחר, חוץ מן ההשג האינדיבידואלי של אשה המתייצבת במקום שבו עומדים רק גברים גמורים, היש לעלייתה חשיבות לכל הנשים?

לכאורה התשובה די קלה: כמובן יש חשיבות, מפני שאין כנראה כוח אפקטיבי יותר מכוח הדוגמא. נערות צעירות ולא-לגמרי-בטוחות יראו את פלוסי קובעת סדר יום לאומי, ויידעו כי כמעט שום משרה ושום עמדת כוח אינן חסומות עוד לפניהן.

בעצם, אולי התשובה אינה כל כך קלה. קודם כול, קידום נשים ושוויונן לא היה סמוך אפילו אל ראש סדר היום של גולדה מאיר, של אינדירה גאנדי, של מרגרט תאצ'ר. אדרבא, הן נמנעו כמעט במפגיע מלקדם נשים. כוח הדוגמא לא עבד גם מפני שהצלחתן האישית היתה נדירה, ולא ביטאה שינוי ערכים בחברותיהן.

מרגרט תאצ'ר שימשה ראש הממשלה במשך עשר שנים. בתקופה הזו כיהנה בכל ממשלותיה רק אשה אחת, בתפקיד של שרה ללא תיק. תרומתה היחידה של גולדה לעניינן של נשים היתה הצלחתה לדחוק את שולמית אלוני אל מחוץ למפלגת העבודה. לאלוני לא היתה בררה אלא להקים מפלגה משלה, שממנה צמחה לימים מר"צ. לרוע המזל, הנשים שהגיעו לשלטון בהודו, בפקיסטן, בבנגלאדש ובסרי לאנקה לא בישרו את בוא האביב. אדרבא, שלטונן היה ביטוי של הרגלים פיאודליים רבי ימים – כולן היו יתומותיו של שליט, או אלמנותיו.

יתר על כן, סגנון הניהול שלהן הצטיין בכל היתרונות ובכל החסרונות של הניהול הגברי. גולדה, אינדירה ומאגי התענגו באופן דיסקרטי, או לא כל כך דיסקרטי, על איפיונן החוזר כ"גבר היחיד" בממשלותיהן. תאצ'ר ענדה בגאווה רבה את התווית של "אשת הברזל". הן לא סבלו ביקורת, הן נקמו ללא רחמים ביריבים אמתיים וּמדוּמים, הן ניהלו מדיניות חוץ תקיפה ודחו פשרות.

הרעיון שיש "סגנון ניהול נשי" התחיל להישמע רק בדור השני של המהפכה הפמיניסטית. בנות הדור הראשון תבעו לא רק שוויון הזדמנויות אלא גם שוויון ציפיות. במִשוואת האמהות המייסדות, נשים נועדו לא רק למלא כהונות "של גברים", אלא למלא אותן כדרך שגברים היו ממלאים. זאת אומרת, לשלוט ביד רמה, לרכז סמכויות, לעמוד על היררכיה, להנחית וּלבַקר.

הדור השני של הפמיניסטיות, מהיותן בטוחות יותר בעצמן וגם למודות נסיון, הציגו חלופה: ניהול בדרכי נועם, חתירה אל קונסנסוס, דלת פתוחה. אין זאת אומרת שכל נשי הדור השני נהגו כך. די לזכור את מנכ"לותה הדרמטית והשנויה במחלוקת של קארלי פיורינה בתאגיד הטכנולוגיה HP כדי לראות שֶכּוֹחָנִיוּת, ריכּוּזִיוּת וּשרירוּתיוּת אינן מונופול גברי. (ראו-נא את התיבה למטה, "אנחנו נטחן עד דק את מודל העסקים הַגַברי")

 

"האשה ההיא, מסן פרנסיסקו"

 

איזו מנהלת תהיה נאנסי פלוסי? קצת קשה לדעת. ציר קונגרס אחד בקליפורניה, שמחוז הבחירה שלו סמוך למחוז בחירתה, אומר עליה השבוע ש"היא אוכלת מסמרים לארוחת בוקר" (מצוטט בעתון 'סן חוסה מרקיורי ניוז'). זה כמובן ביטוי פולקלוריסטי לציון קשיחוּת. ואמנם, לסגנון המנהיגות התקיף שלה בארבע השנים האחרונות מיוחסת המִשמעת המפתיעה של הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים. דמוקרטים ידועים לשִמצה בחוסר המשמעת שלהם.

במהלך מערכת הבחירות האחרונה, הרפובליקנים ניסו לצייר קריקטורה של פלוסי. הנשיא עצמו לגלג על "הגברת ההיא מסן פרנסיסקו הרוצה להיות יושבת ראש", וכרך את שמה בזה של אוסמא בן לאדן. תשדיר בחירות של ציר קונגרס רפובליקני אחד במדינת אינדיאנה ייחס לפלוסי תמיכה ב"סדר היום ההומוסקסואלי". סוף סוף, למה כבר אפשר לצפות מאשה ליברלית מסן פרנסיסקו. (אגב, הציר הנ"ל הובס. אפילו באינדיאנה השמרנית זה לא עבד.)

אבל האשה הליברלית לא מיצמצה. "מה חבל שהמפלגה הרפובליקנית הופכת את נשיא ארה"ב לכלב הציד שלה", היא אמרה בראיון טלויזיה. בהזדמנות אחרת היא תיארה את בוש "איש מסוכן המנותק מן המציאות וחי במצב של הכחשה".

בימים שלאחר הבחירות הצטננה הרטוריקה. הנשיא המסוכן הסב עם שליחתם של ההומוסקסואלים, והם החליפו חיוכים וּביטוּיֵי ידידות לעיני המצלמות. ההסכמה הכללית היא שהאמריקנים עייפו מ"עודף המפלגתיות" בוושינגטון, והם כמֵהים לשיתוף פעולה בין שני המחנות. בארבע השנים שעברו לא היתה לרפובליקנים סיבה לשתף פעולה. הואיל והחזיקו בכל מוסרות השלטון, היה להם מונופול מלא במדיניות וּבַחקיקה, והם לא היססו להשתמש בו.

משני בתי הקונגרס, בית הנבחרים הוא תמיד הרבה יותר "מפלגתי", קולני ורדיקלי מן הסנאט. בהנהגת הרפובליקנים הוא יזם את משפט ההדחה של ביל קלינטון, ב-1999; בו נעשו המאמצים המקיפים ביותר לקצץ מסים, לצמצם הפלות מלאכותיות, להפריט חלק מן הביטוח הלאומי, לאסור נישואים חד-מיניים.

הדעת נותנת שגם בהנהגת הדמוקרטים בית הנבחרים יהיה הרבה יותר להוט מן הסנאט ליזום חקיקה שנויה במחלוקת, לנהל חקירות נוקבות של משרדי ממשלה – ולדחוק בנשיא בוש להודיע על לוח זמנים לפינוי עיראק.

פלוסי העניקה סימן מוקדם על סגנון הניהול שלה, כאשר ניסתה להדיח את סגנה. הסיעה הדמוקרטית בחרה אתמול את מנהיגיה בקונגרס הבא, ופלוסי רצתה שמס' 2 יהיה ג'ון מֶרתַ'ה (Murtha) ממדינת פנסילווניה. מרת'ה, קצין בדימוס של חיל הנחתים, גיבור מלחמת וייטנאם, נֵץ רב שנים בענייני צבא ובטחון, היה חבר הקונגרס הבולט הראשון שקרא לפינוי מזורז של הצבא האמריקני מעיראק. הוא גם ידיד אישי של פלוסי ואיש-אמונה.

פלוסי העדיפה את מרת'ה על פני סטאן הוֹיֶר (Hoyer), ציר קונגרס ותיק ממדינת מרילנד שהתחרה בה לפני חמש שנים על כהונת מנהיג המיעוט. היא אמרה שהיא רוצה בו, מפני שהוא היטיב כל כך להמחיש את חומרתו של המבוי הסתום בעיראק. וסוף סוף, אילמלא שקעה ארה"ב בעיראק נאנסי פלוסי כנראה לא היתה "תולה את הווילונות" (בלשונו הלא-מוצלחת, הלא 'חופשית ממיגדרים', של הנשיא בוש) בלשכתה החדשה.

אבל העדפת מרת'ה לא היתה עניין של פרגמטיות צרופה. העתונות כאן חזרה וציטטה דמוקרטים, בדרך כלל עלומי שם, שייחסו את המהלך הלא-שגרתי הזה לטינה שפלוסי נוטרת להוייר על שנים של תחרות ושל חיכוכים. המהלך היה לא-שגרתי מפני שכל הסימנים העידו שלהוייר מובטח רוב.

יתר על כן, מרת'ה, הקשיש מפלוסי (הוא בן 74, היא בת 66), נושא שק של חשדות אתיים על כתפיו. השנתיים האחרונות של שלטון הרפובליקנים עמדו בסימן שערוריות של שחיתות, שכבר שלחו שני צירים רפובליקניים אל בית הסוהר, ואולי עוד היד נטויה. השחיתות הזו, לצד עיראק, נעצה את אחד המסמרים האחרונים בארון הקבורה הפוליטי של מפלגת השלטון. פלוסי הבטיחה תיכף לנצחון מפלגתה, שהקונגרס החדש יהיה "האתי ביותר מאז ומעולם". לא יצאו אפילו ארבעה ימים והיא הטילה את מלוא כובד משקלה לטובת קידומו הדרמטי של ציר קונגרס, שבשמו נכרכו חשדות חמורים של טובות הנאה. האומנם טינה אישית (להוייר) חשובה מנקיון הכפיים (של מרת'ה)?

הוייר הביס את מרת'ה על נקלה, בהצבעה חשאית. באותו מעמד, הדמוקרטים בחרו בפלוסי למנהיגתם פה אחד. אף על פי כן, תבוסת מועדפה מרת'ה מוכרחה להיחשב למַכּה. אילו הניחה פלוסי לתהליך להתנהל בלי התערבותה, הוייר היה נבחר ללא התרגשות וללא תשומת לב של התקשורת. עכשיו, משהתערבה נגדו, להוייר יש, לפחות במשתמע, בסיס כוח משלו.

קצת משונה. בוגרי האקדמיה של תיאטרון הפוליטיקה הישראלי זוכרים ש"החתרן הבלתי-נלאה" היה מס' 2, שחתר תחת מס' 1. היתכן שבוושינגטון יתהפכו היוצרות, ומס' 1 תהיה החתרנית הבלתי-נלאית?

נתנו את הטון בבחירה הזו צירי הקונגרס של המפלגה ממדינות הדרום, אלה המוחזקים שמרנים יותר בענייני חברה ופיננסים (הכינוי הפולקלוריסטי ההיסטורי שלהם הוא 'הכלבים הכחולים', יום אחד עוד נסביר מדוע). הם שלחו מסר די ברור ל"גברת הליברלית מסן פרנסיסקו": אל נא תניחי שפטישך ומסמריך מבטיחים לך את תמיכתנו האוטומטית.

 

"לסבית, או משהו כזה"

 

אולי זה היה לקח מועיל בשביל האשה רבת הכוח ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקנית. אולי זו היתה תזכורת שכל פוליטיקאי זקוק לה למחרת נצחונו בבחירות: הנצחון, הוא כשלעצמו, אינו מעניק את הכוח לשלוט; הוא בסך הכול מעניק את ההזדמנות לצבור כוח, כדי לשלוט. צבירת הכוח צריכה סבלנות וסוּבּטיליוּת, אפילו בשיטה נשיאותית (הסגנון הנשיאותי משפיע על כל תחומי הפעילות הפוליטית, גם הכלכלית). העולם אינו מסתדר על פי רצונך, רק מפני שככה כתוב בחוקה, או מפני שחבטת באגרופך על השולחן.

יהיה מעניין לראות באיזו מידה אדם בן 66 יכול לשנות כיוון, או לפחות לשנות סגנון. התנסה היושבת ראש להתקדם מעכשיו ואילך באמצעות קונסנסוס? התנסה לשנות את התרבות הפוליטית בוושינגטון, לא באמצעות "כלים גבריים" לוחמניים וכוחניים אלא באמצעות דמוקרטיה של שיתוף ושל הבנה? האם זה יתכן בכלל?

יהיה סגנון ניהולה של פלוסי אשר יהיה, נשים אמריקניות, אולי לא רק אמריקניות, יעקבו אחריה בהתרגשות ובדאגה. אף על פי שנשים כבר נמצאות בכל דרגי הניהול וברוב דרגי הפוליטיקה, הן עדיין נבחנות כנשים, קרבנות של סטריאוטיפים מרושעים.

דוגמא אחת היתה הערתו של המועמד הרפובליקני לסנאטור במדינת ניו יורק, זה שהתמודד ללא כל סיכוי נגד הילארי קלינטון. האיש, ג'ון ספנסר, הכריז שאינו מבין מדוע ביל קלינטון נשא את הילארי לאשה, היא היתה "כל כך מכוערת" בצעירותה, אבל היא הוציאה "מיליונים בשביל ניתוחים, כדי לייפות את עצמה". בהזדמנות אחרת, הוא הבטיח לא לקרוא לגב' קלינטון "לסבית או משהו כזה".

אפשר רק לנחש מה יגידו הרפובליקנים בעוד שנתיים, אם גב' קלינטון תהיה מועמדת מפלגתה לנשיאות. מותר להניח שהם יזהירו כי הרפובליקה תהיה שרויה בסכנה איומה אם שתי הנשים האלה, הילארי ונאנסי, ינהיגו אותה.

מה מדהימה היא עצם האפשרות הזו.

 

 

"אנחנו נטחן עד דק

את מודל העסקים הגַברי"

מרי-אן דולאן היתה האשה הראשונה שכיהנה כעורכת ראשית של עתון יומי מרכזי. זה היה ה'לוס אנג'לס הרלד-אקזאמינֶר', שחדל בינתיים להתקיים. היא היתה שם באמצע שנות ה-80 של המאה שעברה, במשך חמש שנים.

זמן מה לאחר שעזבה, דולאן כתבה רשימה מעניינת להפליא בכֵנוּתה במגזין השבועי של ה'ניו יורק טיימס' (26 ביוני 1988), תחת הכותרת "כאשר הפמיניזם נכשל". היא תינתה שם את קורותיה ב'הרלד-אקזאמינר'.

"זה היה רגע, שבו יכלה להתממש ההבטחה של תנועת הנשים. סוף סוף ניתנה לנו הרשות. העסק היה שייך לנו! אנחנו נביא איתנו בדלת הראשית את כל המעלות ה'נָשיוֹת' שבהן התרברבנו בכרזותינו במרוצת השנים – ונכניס אותן הישר אל דסק החדשות. אנחנו נהיה כמשפחה. כבוד ישכון בין גבר לאשה, וּנדיבוּת, והסתגלות, וחום, ורֵעוּת וטיפוח.


אן-מארי דולאן

 

"סביבה כזאת תיטיב עם כשרונותינו ובעיקר עם עבודתנו. יהיו לנו עימותים הוגנים ותחרות הוגנת – אבל גם פשרה וקונסנסוס ולפיכך גם הצלחה. אנחנו נטחן עד דק את מודל העסקים הגַברי.

"עד מהרה ה'הרלד' נעשה העתון הראשון בארצנו שבו שורות השמות מעל מאמרי המערכת הכילו מספר שווה של גברים ושל נשים [בשורות האלה מופיעים שמותיהם של מנהלי העתון ועורכיו]. היתה לנו מנהלת ההפצה הראשונה. היתה לנו פרשנית ספורט ועורכת עמודים אדיטוריאליים. היה מנוי וגמור איתנו להוכיח שנשים יכולות להצליח בניהול עתון גדול ממש כגברים. כאשר עזבתי את העתון, חמש שנים אחר כך, כדי לחזור לכתיבה, עדיין האמנתי שכך ממש היה – אבל גם ידעתי שיידרש זמן רב כדי להיגמל ממודלים גבריים, שכל כך הרבה נשים אימצו.

"בחוכמה שלאחר מעשה אני יכולה להגיד כי מכל הנשים שקידמתי לַעֲמָדוֹת בכירות מאוד, רק אחת עמדה בַּפּיתוּי ולא נפלה בַּמלכודות הקלישאיות של כוח, והִצליחה להעפיל אל הגבהים שחזתה בֶּטי פְרידַן, כאשר כתבה [באמצע שנות ה-60] את The Feminine Mystique. רק אחת למדה 'להִתחָרוֹת לא כאשה או כגבר, אלא כִּיצוּר אנושי'".  

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט -- אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

]]> 25015 2006-11-19 09:05:03 2006-11-19 07:05:03 open open הפטיש והמסמרים של נאנסי פֶּלוֹסי publish 0 post 266703 דרומי dromi529@gmail.com blog.tapuz.co.il/father 82.81.184.38 2006-11-19 15:15:18 1 0 267644 יגיל הנקין tididamtididam@hotmail.com 82.166.133.158 2006-11-20 07:38:40 1 0 268061 צביקה ברנהולץ tzvika.barenholz@gmail.com 212.143.80.173 2006-11-20 15:38:03 1 0 269282 ידין עילם yadine@gmail.com 89.138.112.89 2006-11-21 15:09:16 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/women_triumph2006.jpg women_triumph2006 25015 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/time1984ferraroVP.jpg time1984ferraroVP 25015 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/1999parade.jpg 1999parade 25015 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/granholm1.jpg granholm1 25015 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/dolan.gif dolan 25015 inherit attachment PW ליברמן (מן הארכיון) http://www.notes.co.il/karny/25280.asp Thu, 30 Oct 2008 00:44:34 +0500 יואב קרני הלֶקַח הדרום אפריקני http://www.notes.co.il/karny/25280.asp "אז שמובארק יילך לכל הרוחות" (חבר הכנסת ליברמן במושב כנסת מיוחד לזכר רחבעם זאבי, 29 באוקטובר 2009)

פּי-דאבּליוּ בּוֹתַה, האיש האחרון שניסה להציל את האפרטהייד, מת ביום שבו אביגדור ליברמן נעשה סגן ראש הממשלה לענייני איומים אסטרטגיים. פי-דאבליו היה מומחה מאין כמותו לאיומים אסטרטגיים. הוא גמר אומר להגן על עַמו מפני "ההסתערות הכללית" של הקומוניסטים וּבַעלי בריתם. סופו שהוא גונן על עמו מפני המציאוּת. דרום אפריקנים לא יתקשו להכיר את הקול, כאשר יאזינו לליברמן. הנה כי כן, הציפורן הפראית חזרה וצמחה אל תוך הבשר

 

פי-דאבליו בותה מנסה להגיע אל גן העדן, אבל אצבע ענקית מראה לו את הדרך לגיהינום. הקריקטורה פורסמה בתחילת החודש בשבועון הדרום-אפריקני  .Mail & Guardianבותה מצויר עם זנב של תנין, רמז לכינוי הלא-חיבה שלו, "התנין הגדול"

 

ליאונרד תומפסון, היסטוריון אמריקני שהתעמק בתולדות דרום אפריקה, נתן הסבר מעניין לָעיווּת המפלצתי שהניב את האפרטהייד: הניתוק הפתאומי של האפריקנרים מן העולם החיצון, ניתוק פיזי -- ואינטלקטואלי.

בשנות ה-30 של המאה ה-19, אלפי איכרים הולנדיים באיזור קייפטאון השתכנעו שהאנגלים לא יניחו להם לנפשם. הם העמיסו איפוא את מיטלטליהם על קרונות רתומים לשוורים, והתחילו את 'המסע הגדול' (Groot Trek) אל הערבות העצומות שמצפון.

בן לילה ניתק הקשר בין האנשים האלה ובין הציוויליזציה. פסחו עליהם מעיקרם השינויים הפוליטיים, התרבותיים, החברתיים והאינטלקטואליים שעיצבו את אירופה ואת אמריקה. הם החמיצו את העידן המודרני, שהיסטוריונים נוטים להתחיל אותו בדיוק בזמן ההגירה ההיא, סביב 1830.


'השבט הלבן קשֵה העורף' על שער המגזין 'טיים', 1977. העורף היה רך הרבה יותר ממה ששיערו

 

האפריקנרים (כך הם התחילו לקרוא לעצמם) לא הגיעו אל ניסוח ממשי של מטרותיהם הלאומיות אלא מאה שנה אחר כך. אבל הניסוח הזה היה תוצאה של דגירה ארוכה. במהלכה הם התכנסו בתוך עצמם, התמכרו ללא תקנה לדעותיהם הקדומות, ועמדו על זכותם לדבוק באורח חיים של כיבוש ושל ניצול. בהדרגה, האפריקנרים השתכנעו שמאבק השיור שלהם טבוע בחותם של הצדקה אלוהית. הכנסיה שלהם בדתה מלבה תיאולוגיה, שרוממה את 'ההתפתחות הנפרדת', או 'אפרטהייד', למדרגה של ציווי תנ"כי.

בדימוי לא מצודד אפשר אולי להשוות את האפרטהייד לציפורן פראית, שצמחה באין מפריע אל תוך הבוהן. במשך חמישים שנה איומות ונוראות, הבוהן המוגלתית בעטה בכוח עצום בכל מי שעמד סביבה. לבסוף, היא נעשתה כה רפה וחלושה, עד שנשרה כמעט מֵאֵלֶיהָ.

בתחילת החודש מת האיש האחרון שניסה להגן על הציפורן. פיטר וילֶם בּוֹתַה, ראש ממשלה ונשיא במשך 11 שנה (1989-1978), היה המנהיג האפריקנרי האחרון שחשב את האפרטהייד לנוסחת פעולה מעשית. "אם תֵעָלֵם דרום אפריקה הלבנה", הוא הזהיר, "הארץ הזו תיקָרַע לִגזרים".

בִּסמיכות זמנים, ביום מותו של בותה התחילה ציפורן פראית לצמוח אל תוך הבוהן הישראלית. היום שבו אביגדור ליברמן נעשה סגן ראש הממשלה לענייני איומים אסטרטגיים הוא אולי השבוע שבו נולד האיום האסטרטגי הגדול ביותר. בודהיסטים מאמינים שנשמתו של בודהה חוזרת ומתגלגלת: הדאלאי לאמה הנוכחי נולד בסמיכות זמנים למותו של הדאלאי לאמה הקודם. אולי באופן הזה, נשמתו של פי-דאבליו בותה התגלגלה באסטרטג החדש. 
 

להרחיק את האִיוּם הצפוני

פי-דאבליו (כפי שקראו לו על דרך הקיצור) לא היה איש טיפש. אדרבא, הוא היה מארגן פוליטי בחסד עליון, שהצליח לדחוף את כל מתנגדיו עד שהגיע אל הפיסגה. אבל הוא היה תוצר של התרחקות עַמוֹ מִשערי הציוויליזציה. הוא היה איש חסר מעצורים, שחשב כמעט כל מי שנמצא שמאלה ממנו ל"קומוניסט".

הוא היה מומחה גדול לאיומים אסטרטגיים. הוא שימש שר ההגנה במשך 14 שנה, מ-1966 עד 1980. בזמן ההוא התמוטטה האימפריה הקולוניאלית של פורטוגל, ואפריקה השחורה התקדמה דרומה, עד שנשקה לנהר הלימפופו. משטרים שמאליים רדיקליים קמו בגבולה הצפוני של דרום אפריקה, ונשענו על כידונים סובייטיים וקובאניים.

בותה והגנרלים שלו נמנו וגמרו להרחיק את האיומים הצפוניים. ב-1975 הם פלשו לאנגולה, העמיקו כדי אלף קילומטר, וכמעט הצליחו להמליך עליה את בעלי בריתם. אבל ארה"ב קיבלה פיק ברכיים, הקובאנים הופיעו בשדה הקרב, דרום אפריקה נסוגה, ואנגולה נפלה בידי הקומוניסטים. גם מוזמביק נפלה. גם זימבאבווה עברה לשליטת רדיקלים שחורים. בערי המושב השחורות בדרום אפריקה עצמה התחילה התקוממות על אש קטנה.

"הסתערות כללית" מתנהלת נגד דרום אפריקה – הודיע בותה – והיא תשיב מלחמה שערה. קומנדו דרום אפריקני התחיל לפשוט על ערי בירה של ארצות שכנות. צבא דרום אפריקה יצר רצועת בטחון עבה בדרום אנגולה.  נאמר אז (למשל ב'ניו יורק טיימס', 11 באוקטובר 1983), שמקור ההשראה של דרום אפריקה היה "הטקטיקה של ישראל בלבנון".
 

"להִשתַנוֹת – או לָמוּת"

עניין קצת אירוני הוא, שבותה, דווקא בותה, הזהיר את הלבנים, כי עליהם "להשתנות – או למות". הוא גם הכניס שינויים, שאי אפשר להָקֵל בהם ראש. הוא הִתִיר איגודים מקצועיים שחורים. הוא ביטל כמה מן החוקים המַחפּירים ביותר של האפרטהייד, כמו האיסור על יחסי מין בין-גזעיים. אבל הוא הוסיף לִדבּוֹק במיתוס העיקרי של האפרטהייד: שכל השחורים בדרום אפריקה – כולם עד אחד – הם זָרים, הצריכים לקבל זכויות פוליטיות בארצות המוצא שלהם. מאחר שלא היו להם ארצות מוצא, האפרטהייד ניסה להמציא ארצות כאלה, ויצר את הבנטוסטנים, מדינות-הדֶמֶה המפוצלות שאיש לא הכיר בהן.

 


ה' ניו יורק טיימס', 13 באוקטובר 1974

בדרום אפריקה הלבנה אי אפשר לטעות במשמעות הרוחות הנושבות מצפון.

הקיסרות הפורטוגלית בת 500 השנה עתה זה התמוטטה,

והגבול הצפוני השקט של דרום אפריקה הפך לגבול מלחמה.

חודשים אחדים אחר כך, צבא דרום אפריקני כבר לחם בעומק אנגולה,

לכונן משטר נוח במושבה המשתחררת באמצעות ניצול איבות שבטיות.

זה לא הלך – וזה הביא חיל משלוח קובאני לאפריקה הדרומית

 

בותה והגנרלים שלו האמינו שהם עומדים בקו החזית של "הציוויליזציה הנוצרית", וציפו למלחמת גוג-ומגוג. הם הקימו תעשיית נשק מרשימה, כדי להתגבר על האמברגו הבין לאומי (שישראל היתה המפירה הגסה ביותר שלו). הם אפילו התחילו לפתח נשק גרעיני.

הם סירבו לשבת בחיבוק ידיים, ולהרשות לסכנה להגיע אל עריהם ואל ערבותיהם. ואם העולם כולו היה נגדם,  הם חרקו שיניים, והנהנו כאשר הדרשנים בכנסיותיהם ענדו להם את התווית המקראית, "עם לבדד ישכון". הלוא האפריקנרים היו חובבי תנ"ך מושבעים.

בותה הודח בהפיכת חצר, בקיץ 1989. חמש שנים אחר כך, "דרום אפריקה הלבנה" חדלה להתקיים, לא מפני שהיא נחלה תבוסה צבאית, אלא מפני שכל העניין נראה פתאום כל כך טיפשי. האפריקנרים הפסידו הכול, ללא פרסי ניחומים. אולי אין זו הגזמה להניח שהם לא יוכלו להשתייר לאורך זמן כקבוצה אתנית ייחודית.

אין זו הפעם הראשונה שאני כותב כאן על צדדי דמיון בין ישראל ובין דרום אפריקה הישנה. הטעמתי תמיד את חלקיותה של האנלוגיה ואת פגמיה. חשבתי שמשותפת לישראלים ולאפריקנרים ההכרה שצריך "להשתנות או למות", אבל חסרה להם הנכונות להסיק את מלוא המסקנות מן הצורך הזה. נוסחת "ההתכנסות" של אריאל שרון דמתה עד מאוד לחצאי-הפתרונות החד-צדדיים של פי-דאבליו בותה.

למרבה הצער, ההסתייגות הרגילה – "ישראל אינה דרום אפריקה" – איבדה החודש משהו מִתוֹקפּה. אביגדור ליברמן הוא ביטוי להתרחקותה של הפוליטיקה הישראלית מן הזרם המרכזי של מחשבת המערב ותרבותו. כנראה אין עוד מקום אחד בעולם שבו קולו של ליברמן יישמע מוכר יותר מאשר בדרום אפריקה. Boer, יגידו הדרום אפריקנים כאשר ישמעו את ליברמן, ולא יצטרכו להוסיף.

 

ליברמן ב'סאנדיי טלגרף' של לונדון, 5 בנובמבר 2006

 

אני קורא את הראיון מעורר הצמרמורת שליברמן העניק ל'סאנדיי טלגרף' של לונדון. יהודים וערבים אינם יכולים לחיות ביחד, הוא אמר. הבה נעשה בהם מעשה קפריסין, ונמתח גדר תיל.

מה יָאָה ההתחלה המיניסטריאלית הזו לאיש הזה. הוא אפילו אינו יודע שבדיוק בימים האלה, האיחוד האירופי מנסה לעקור את הגדר הקפריסאית. האַלָם, מטיף השִׂנאָה, הוֹזֵה המִשטר הנשׂיאוּתי הפּוּטיני, מַפציץ סכר אסואן ושוחר תלייתם של חברי הכנסת הערביים נמנה וגמר להבאיש את ריחה של ישראל במהירות האפשרית ובהחלטיות האופיינית לו. תנו לו הזדמנות, והוא לא רק יעורר את הרוב האנטי-מערבי באו"ם לחזור אל ההשוואה הנפסדת בין ציונות לאפרטהייד – אלא אדרבא, הוא ייתן תוקף מלא להשוואה הזו. והוא לא יתנצל אף כמלוא הנימה.

"אין לי על מה להתנצל", אמר פי-דאבליו בותה באחרית ימיו. "כל מה שעשיתי, עשיתי למען ארצי".

הוא אגב נעשה השר לענייני איומים אסטרטגיים בהיותו בן 50. עשרים-ושלוש שנה יעברו לפני שדרום אפריקה תצליח להיפטר ממנו. את עקבותיו היא עדיין לא הצליחה למחות.

 


מותו של בותה עורר תגובות מעורבות מאוד בדרום אפריקה. הנשיא תאבו מ'בקי וקודמו המהולל נלסון מנדלה גילו מידה מפתיעה של נדיבות, ואמרו אפילו כמה מלים טובות על המת. מ'בקי הציע לערוך לו הלוויה רשמית, כיאה לנשיא לשעבר, אף על פי ש'הקונגרס האפריקני הלאומי' (ANC) חשב את ממשלת בותה ללא-לגיטימית. דווקא ליברלים לבנים, מוותיקי המאבק באפרטהייד, השמיעו את הדברים הקשים ביותר.

העתון 'סאנדיי טיימס' של יוהנסבורג, מבקר עקיב של האפרטהייד, לא חסך את שבטו מן המת. "הדגלים הורדו לחצי התורן, אבל הבה נגיד את האמת: מתה מִפלצת " (5 בנובמבר 2006)

 

 

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן -- אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.

]]> 25280 2008-10-30 00:44:34 2008-10-29 22:44:34 open open PW ליברמן (מן הארכיון) publish 0 post 262934 אורי אל not_important@crewmail.com 128.139.226.37 2006-11-16 11:56:00 1 0 263011 מאיר דויטש meirdeutsch@gmail.com 192.118.48.248 2006-11-16 13:26:53 1 0 263069 יגיל הנקין tididamtididam@hotmail.com 212.29.218.34 2006-11-16 14:45:11 1 0 263107 אלון להב laav@gmail.com 83.130.98.180 2006-11-16 15:22:19 1 0 263280 יובל קרופיק 84.229.179.238 2006-11-16 18:37:10 1 0 263291 שלומי שטרית erkvzubv@yahoo.com 84.228.8.47 2006-11-16 18:53:14 1 0 274144 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-11-26 06:18:36 1 0 290484 יגיל הנקין tididamtididam@hotmail.com 82.166.132.86 2006-12-12 13:53:02 1 0 447910 עידן לוי 89.138.97.67 2008-10-30 01:19:43 1 0 447915 ליאור http://www.notes.co.il/lior 66.16.198.230 2008-10-30 02:40:05 1 0 447926 אבי avi.garfinkel@gmail.com ספר בשבוע 89.139.97.52 2008-10-30 07:35:23 1 0 447928 איריס www.notes.co.il/iris 84.110.240.215 2008-10-30 08:16:30 1 0 447939 חנוך גיסר http://cafe.themarker.com/view.php?u=29692 87.68.71.148 2008-10-30 09:33:59 1 0 448063 ברוך rosenbar@netvision.net.il 85.250.190.4 2008-10-30 20:10:25 1 0 448284 עדלי דולר edlydollar@gmail.com 87.68.125.31 2008-11-01 16:47:39 1 0 448590 מיכאל יעקבסון sheyd@mail.com 70.107.228.32 2008-11-04 01:59:09 1 0 448591 מיכאל יעקבסון sheyd@mail.com 70.107.228.32 2008-11-04 01:59:32 1 0 449318 מאור http://mahal.agenda.co.il/ 79.176.146.251 2008-11-07 22:34:21 1 0 449750 יואב קרני 208.59.126.219 2008-11-09 17:08:09 1 0 472311 יגיל הנקין 192.115.113.147 2009-02-07 22:38:28 1 0 528502 יוסי לוין 217.132.18.222 2009-09-27 02:00:51 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/cartoon_pw.jpg cartoon_pw 25280 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/def_sa_1977.jpg def_sa_1977 25280 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/northNYT.jpg northNYT 25280 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/suntel.jpg suntel 25280 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/monster.jpg monster 25280 inherit attachment הרעיון הנתקע בגרון: האמצעי, המטרה, ההזדמנות http://www.notes.co.il/karny/25687.asp Sat, 25 Nov 2006 09:18:43 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/25687.asp

 

על סף השנה השביעית של נשיאותו, לג'ורג' בוש כנראה אין מושג איך להינצל מן "הכשלון הגדול ביותר בתולדות מדיניות החוץ האמריקנית".

 

לישראל יש סיבה לדאוג – אבל גם לקוות. ריאליזם אמריקני במזרח התיכון כרוך בזכרון הלא-כל-כך נעים של ימי ג'יימס בייקר במחלקת המדינה. אבל דווקא פרשת הדרכים הקודרת הזו מעניקה לישראל הזדמנות לנקוב מחיר היסטורי תמורת ויתור טריטוריאלי מפליג: לעַגן את מדינת הלאום במשפט הבין לאומי, גם כאשר עצם הקונספציה של מדינת לאום מתיישנת והולכת ברוב המקומות האחרים.

 

רמז: זה לא הניאו-טְרַנספֶריזם של אביגדור ליברמן

אולי ראש הממשלה היה עייף מטיסה טרנס-אטלנטית, אולי המלים הסתדרו בַּסדר הלא-נכון, אולי הוא חשב על דברים חשובים יותר. אבל ביושבו אצל האח בלשכה הסגלגלה, לצד ג'ורג' בוש, אהוד אולמרט נשמע אומר את המלים הבאות:

"אנחנו במזרח התיכון עוקבים אחרי מדיניות ארה"ב בעיראק זה זמן רב, ואנחנו מתרשמים מאוד ומעוֹדָדים מן היַציבוּת שפעולת ארה"ב בעיראק הביאה למזרח התיכון".

נשימתי נעתקה. היתכן שראש הממשלה באמת התכוון למה שהוא אמר? מלחמת ארה"ב בעיראק הביאה יציבות למזרח התיכון? והיא מרשימה ומעודדת? האומנם ראש הממשלה בא מן המזרח התיכון הידוע לנו, זה הנמצא בין ארם נהריים לנחל מצרים?

מובן, מלעיזים יוכלו תמיד להשיב, שמה כבר אפשר לצפות, הלוא אהוד אולמרט הכריז בשעתו שמבצע דן חלוץ בלבנון היה הצלחה היסטורית, וּמֵחֲלָצָיו עומד לָצֵאת מזרח תיכון חדש. אם הוא האמין בזה, הוא בהחלט מסוגל להאמין שהצבא האמריקני בעיראק מרבה יַציבות בה וּבמזרח התיכון בכלל. אין מלחמת אזרחים, אין חדירה מסיבית של איראן, מחוז אנבאר לא הפך לאֶמירוּת של אל קאעידה, עיראק אינה מנוף גיוס לטירור איסלאמי, אינטרנציונל שיעי אינו מתדפק עכשיו על דלתותינו, גל אנטי-אמריקני עצום אינו מאיים להטביע שורה של משטרים במזרח התיכון, טורקיה אינה עומדת על סף התערבות צבאית בכורדיסטן, ארה"ב אינה מדממת עשרות מיליארדי דולרים בשנה – והעם האמריקני לא הוריד את המפלגה הרפובליקנית מן השלטון בקונגרס בוושינגטון, בבוז ובחרון. וטוני בלייר לא הודה בשבוע שעבר, שהפלישה לעיראק היתה "אסון".
 
כל זה לא היה ולא נברא.

מצב צבירה חדש

נשיא ארה"ב זקוק לכל קורטוב של תמיכה ושל עידוד שהוא יכול לקבל. נשיאותו עברה החודש למצב צבירה חדש. היא אינה מסוגלת עוד לפתור בעיות, מפני שרוב האמריקנים הגיעו למסקנה שהיא-היא הבעיה. סקר שנעשה בשביל סוכנות הידיעות AP בשבוע שעבר הראה כי רק 31% מן האמריקנים סומכים את ידיהם על מדיניות הנשיא בעיראק.

ממשלים אמריקניים העומדים על סף השנה השביעית של חייהם נוטים לאבד תנופה. קשה להיזכר בנשיא שבשנה השביעית שלו עדיין עמד על רגליו בקומה זקופה, בעיניים מוּרָמוֹת וּבתיאבון רב חזון. אבל הזמנים האלה אינם רגילים. בניגוד לתוֹבָנותיו של מר אולמרט, אפילו פרשנים שמרנים עם מוניטין ניציים מתארים עכשיו את מכאובי עיראק כ"כישלון הגדול ביותר של מדיניות החוץ האמריקנית מאז ומעולם" (למשל, ג'ורג' וויל ב'וושינגטון פוסט'). עכשיו נחוצות מחשבה מקורית, העזה פוליטית, הבנה היסטורית.
 
לרוע המזל, הנשיא ויועציו התרגלו להניח בשנים האחרונות שכל שְׂחִיָה נגד הזרם היא הֶעזה; שכל התעקשות היא ביטוי של אומץ; שכל התרסה משקפת עוצמה. ללַמֶדךָ עד כמה הפרקטיקה הזו פשטה את הרגל, וושינגטון מצַפּה בנשימה עצורה לדין-וחשבון של ועדת בייקר-המילטון. מועצת החכמים הזו, שבראשה עומדים מזכיר המדינה לשעבר ג'יימס בייקר ויושב ראש ועדת החוץ לשעבר בבית הנבחרים לי המילטון, עומדת להניח המלצות לאסטרטגיה חדשה בעיראק, עם העתקים לַמנהיגוּת הדמוקרטית החדשה של הקונגרס.

ועד אז אפשר לעצור את סרט הווידיאו, לגשת למטבח, לסקור את המצאי במקרר, לענות לטלפון, לבדוק את הדוא"ל. תהליך קבלת ההחלטות נמצא בהקפאה עמוקה. ותיקי העיר הזו משפשפים את עיניהם בתדהמה. האומנם הממשל החליט להעביר את סמכויות המחשבה והבירור שלו למקור-חוץ? האומנם הגיון הגלובליזציה הגיע עד מיצויו הפואטי, ופשוט לא משתלם עוד לקבל החלטות מדיניות בוושינגטון, ממש כפי שלא משתלם עוד לייצר טקסטיל בצפון קרוליינה או פלדה באוהיו?

הנשיא מצא את עצמו בהאנוי, וייטנאם, בשבוע שעבר. הוא נשאל איזה לקח מלחמת וייטנאם מזמנת למדיניות ארה"ב בעיראק. "אנחנו נצליח אם לא נוותר" (succeed unless we quit), הוא השיב ללא היסוס. זה לקח מעניין. היתכן שנשיא ארה"ב התכוון למה שהשתמע מדבריו?  שהיה מוטב להמשיך את מלחמת וייטנאם (שארה"ב יצאה ממנה בתחילת 1973)? מותר להניח שאילו נמשכה המלחמה, הוא לא היה עומד בהאנוי, ומדבר עם עתונאים, אולי מפני שהאנוי עצמה לא היתה עומדת.

זו היתה כמובן תשובה סרת-טעם, אבל מה בוש יכול לעשות? לוח זמנים לא-מוצלח הביא אותו לווייטנאם בשעה שמלחמת עיראק מעוררת אצל האמריקנים אסוציאציות וייטנאמיות. נשיא שוחר הזדמנויות-צילום מוצלחות היה מוותר בקלות על הזדמנות-הצילום הזו.

התשובה בהאנוי הזכירה עד כמה עמוק הוא האימפולס אצל הנשיא "לדבוק במסלול", במקום לתקן מסלול. אבל אין כמעט ספק שבייקר-המילטון מוציאים מתחת ידיהם המלצות לשינוי מסלול רדיקלי למדי: התקפלות צבאית הדרגתית ושיתוף סוריה ואיראן במציאת הסדר. לנשיא יהיה קשה לדחות את ההמלצות האלה, גם מפני ששר ההגנה המיועד שלו היה חבר בוועדת בייקר-המילטון, אבל בעיקר מפני שהבוחר האמריקני הודיע באופן די ברור שעיראק נמאסה עליו.

הם חוזרים, נערי בייקר


ישראלים רשאים להמתין במידה של חרדה למימצאים – ולתוצאותיהם. השבוע שעבר עמד בסימן הכרזותיו החוזרות של ראש ממשלת בריטניה על הצורך להעמיד את יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלב "אסטרטגיה כוללת למזרח התיכון". דיבורים כאלה אפשר לשמוע גם בוושינגטון, אם כי בינתיים רק בחוגים לא קרובים לנשיא.

התמוטטות המדיניות האמריקנית בעיראק מחזירה אל מרכז הזירה את האסכולה ה"ריאליסטית", שבייקר וכמה עוזרים אחרים של ג'ורג' בוש האב הם נושאי הדגל שלה. לפני 15 שנה, הריאליסטים האלה גררו את ממשלת יצחק שמיר אל ועידת מדריד נגד רצונה הברור. הריאליסטים האלה הניחו את המוקש הפיננסי המפורסם -- סירוב לערוב להלוואות שיכון לעולי חבר המדינות -- שעליו דרכה ממשלת שמיר לפני תבוסתה ליצחק רבין, בבחירות של 1992.

האקטים הריאליסטיים ההם באו לאחר נצחונה המהולל, החד-משמעי והזול של ארה"ב במלחמת עיראק הראשונה. אקטים ריאליסטיים לאחר תבוסה נוטים להיות עוד יותר לא-נעימים.

הלהיטות הקצת-נואשת של ראש ממשלת בריטניה, של נשיא צרפת ושל ראש ממשלת ספרד לחזור אל השולחן הישראלי-פלסטיני אינה מוכרחה להיות רעה מעיקרה. אמנם יגבר מאוד הלחץ על ישראל לעשות ויתורים היסטוריים – אבל זה אולי הזמן בשביל ישראל לנקוב במחירים היסטוריים. אלה לא יהיו מחירים טריטוריאליים, אלא מחירים אסטרטגיים. אם הקהילה הבין לאומית אמנם מגיעה למסקנה שיישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא תנאי לסיום מלחמת הציוויליזציות, הנה ברור שישראל יכולה לתבוע תמורה הולמת. ומה יַהלוֹם יותר מאשר הסכמה מלאה של הקהילה הבין לאומית לַיַעַד הֶחשוב ביותר של הציונות: להבטיח את שִיוּרה של מדינת הלאום.

זה איננו דבר מובן מֵאֵלָיו. עצם הקונספציה של מדינת לאום מִתיַשנת והולכת באירופה. באמריקה היא מעולם לא היתה קיימת. הֶגיונה של חברה ליברלית ושוויונית מחייב כל יֵשות פוליטית להיות "מדינת אזרחיה". מדינת הלאום הישראלית מתקרבת, במקרה הטוב, אל מעמד של אנכרוניזם. במקרה הרע היא מתקרבת אל המקום שבו ניסתה לעמוד סרביה בקוסובו, בשנות ה-90 של המאה ה-20, זאת אומרת: טענת ריבונות הנובעת מִזיקה היסטורית ותרבותית, אבל אינה מתיישבת עם מציאוּת דמוגרפית. האלבנים של קוסובו תבעו זכויות על יסוד הדמוגרפיה. התוצאה היתה הסלמה הדרגתית, שהגיעה עד מלחמה אתנית, והניבה בסופו של דבר כיבוש אמריקני-בריטי-צרפתי-גרמני. עוד מעט קט קוסובו תהיה מדינה אלבנית עצמאית.

כיווץ טריטוריאלי מבית ליברמן


איך אפשר להגן על מדינת הלאום מפני התרסתם של חברי כנסת ערביים, מפני עייפות כללית מישראל באירופה, מפני הסכנות הפוטנציאליות של "ריאליזם" במדיניות החוץ האמריקנית?

אביגדור ליברמן מציע ניאו-טראנספֶריזם. הוא כנראה הבין שלא יהיה אפשר להבריח את הערבים מישראל, או לגרש אותם. נוסחת ליברמן, במידה שיש נוסחה כזאת, היא להעביר ערבים על נדל"נם. בעיני אחדים, הטרנספורמציה של ליברמן אינה שונה במהותה מחזונו הליברלי של השמאל הישראלי. אבל זו טעות אופטית. בפולין בין שתי מלחמות העולם היתה אסכולה לאומנית אגרסיבית, שהעדיפה כיווץ טריטוריאלי של פולין כדי להקטין את חלקם של המיעוטים האתניים. לא היה שום דבר ליברלי בחתירה אל חד-לאומיוּת.
 
גם אם יש מידה של היגיון ברעיון הזה הנה צריך להודות שסיכויי מימושו קטנים מאוד. כדי שיישקל באיזושהי רצינות, חזון ליברמן יצטרך לגלות הרבה יותר עקיבוּת ממה שבעל החזון מעלה על דעתו. הוא לא יוכל להסתפק בוויתור על המשולש הקטן, יהיה עליו לוותר גם על רוב הגליל, ואולי על חלק מן הנגב. מותר להניח כי היום שבו ליברמן יעלה רעיון כזה יהיה גם היום האחרון בקריירה הפוליטית שלו.
 
מדינת לאום שלא תתיישב בהכרח עם הדמוגרפיה תצריך הנחה מרחיקת לכת מצד דעת הקהל העולמית. העולם החיצון יצטרך סיבות טובות מאוד כדי להחיל על ישראל קריטריונים שונים מאלה שהוחלו על סרביה, או על דרום אפריקה, או על סודאן (ביחס למיעוט הנוצרי בדרומה). אני מתכוון להסכמה בין לאומית, שבישראל יינתנו זכויות אינדיבידואליות לכול – אבל זכויות קולקטיביות יינתנו רק ליהודים. ישראל תהיה דמוקרטית, אבל קצת פחות דמוקרטית מן הדמוקרטיות הליברליות.
 
זה רעיון קשה לעיכול. אני מודה שהוא נתקע לא פעם בגרוני. הוא עלול להניב תוצאות איומות, אם ייצא מכלל שליטה. יותר מדיי תנאים צריכים להתקיים בוזמנית, כדי שהמדינה-הקצת-פחות-דמוקרטית לא תהפוך להרבה-פחות-דמוקרטית. אבל זה אולי הסיכוי היחיד להוריש  מדינת לאום בת-קיום לדורות הבאים. דווקא פרשת הדרכים הקודרת שבה עומדת עכשיו ארה"ב מעניקה לישראל את ההזדמנות להניח על השולחן לא רק את הדקדוק של הסכסוך הישראלי-פלסטיני – כמה קילומטרים, כמה יישובים, כמה תושבים – אלא את האנציקלופדיה כולה.
 
מדינה יהודית, שלא תצטרך לפחד מן הטילים האיראניים, ולא תצטרך לפחד מתיקתוק הפצצה הדמוגרפית, זו המטרה. לעגן את מדינת הלאום במשפט הבין לאומי, זה האמצעי. התמוטטות חזונו של ממשל בוש, זו ההזדמנות.

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט -- אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.


 

]]> 25687 2006-11-25 09:18:43 2006-11-25 07:18:43 open open הרעיון הנתקע בגרון: האמצעי, המטרה, ההזדמנות publish 0 post 273362 יודן רופא yrofe@012.net.il http://www.notes.co.il/yodan/ 80.178.209.9 2006-11-25 10:40:03 1 0 273509 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.114.82.226 2006-11-25 14:33:58 1 0 273603 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-11-25 16:35:58 1 0 273687 אסף ברטוב asaf@forum2.org http://ijon.livejournal.com 88.153.144.131 2006-11-25 18:49:59 1 0 273726 דני פ danpinkus@hotmail.com 89.138.64.113 2006-11-25 19:48:17 1 0 273752 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-11-25 20:32:33 1 0 273808 ניר כהן nircho8080@gmail.com 88.154.34.106 2006-11-25 21:27:14 1 0 273892 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.114.82.218 2006-11-25 23:38:42 1 0 273926 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-11-26 00:19:00 1 0 274008 דני פ danpinkus@hotmail.com 217.132.91.97 2006-11-26 02:28:59 1 0 274238 יוסי גורביץ ygurvitz@gmail.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=244696 89.138.26.40 2006-11-26 08:31:52 1 0 274270 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-11-26 09:15:47 1 0 274330 אלון להב laav@gmail.com 80.230.111.42 2006-11-26 10:13:48 1 0 274403 דוד גבאי gabayd@yahoo.com 132.72.45.187 2006-11-26 11:48:56 1 0 274420 עודד נעמן odedna@gmail.com 88.153.33.236 2006-11-26 12:02:32 1 0 274487 גדי בן לוי gadbl3@hotmail.co.il 89.0.246.168 2006-11-26 13:54:19 1 0 274507 שלומי שטרית erkvzubv@yahoo.com 84.228.8.47 2006-11-26 14:23:25 1 0 274536 עודד נעמן odedna@gmail.com 88.153.33.236 2006-11-26 14:53:56 1 0 274594 יועד וינטר-שגב shimanovski100@yahoo.com 86.80.120.3 2006-11-26 16:31:09 1 0 276852 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-11-28 20:49:06 1 0 276883 יועד shimanovski100@yahoo.com 86.80.120.3 2006-11-28 21:37:15 1 0 277218 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-11-29 07:42:52 1 0 277302 יועד shimanovski100@yahoo.com 86.80.120.3 2006-11-29 08:58:11 1 0 277567 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-11-29 14:20:14 1 0 279112 יועד shimanovski100@yahoo.com 86.80.120.3 2006-11-30 21:05:09 1 0 279129 יואב קרני 208.59.126.186 2006-11-30 21:31:09 1 0 279252 ניר כהן nircho8080@gmail.com 88.155.23.191 2006-11-30 23:45:22 1 0 279835 יועד shimanovski100@yahoo.com 86.80.120.3 2006-12-01 08:04:15 1 0 286694 דודי ה dudi.hol@gmail.com 62.90.197.14 2006-12-06 18:08:17 1 0 286749 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-06 19:43:58 1 0 "לכל הרוחות", אמרה אקוואדור http://www.notes.co.il/karny/25946.asp Thu, 30 Nov 2006 23:41:26 +0500 יואב קרני 'קו המשווה' (טור שבועי ב'גלובס') http://www.notes.co.il/karny/25946.asp

רפובליקת הבננות והנפט הקטנה בדרום אמריקה שברה השבוע את הכֵּלים: היא העלתה לשלטון אינטלקטואל שמאלי רדיקלי, צעיר ויהיר, הרוצה "לרמוס" את האליטה הישנה. האומנם הַגַל הפופוליסטי "הדועך" כבר אינו דועך? האומנם המסות הנשארות מאחור חוזרות וּמתעקשות שאין להן חשק להישאר שם, גם אם למעמד הבינוני יש כבר משכנתא וכרטיס אשראי?

 


 "הצלפה" (או "מכת החגורה") הכריזה הכותרת הראשית בעתון האקוואדורי הזה למחרת נצחונו של רפאל קוריאה. זה אגב משחק מלים על שמו של המנצח, שבמהלך מסע הבחירות שלו נהג להסיר את חגורתו, ולהראות איך בדעתו להצליף באחוריה של האליטה הישנה. קוריאה נִראֶה כאן שר בציבור לאחר שהתחוורו הממדים ההיסטוריים של נצחונו

 


התוצאות הסופיות של הבחירות הוכרזו ב-30 בנובמבר. הפרש נצחונו של קוריאה היה 800,000 קולות ויותר. בהתחשב בזה שהוא כמעט מעד בסיבוב הראשון, וקיבל רק 26%, זו תוצאה מדהימה. כאן היא נמסרת בראש העמוד הראשון של עתון אקוואדורי המופיע בעיר החוף גוואייאקיל

 

 

 

אם נאמין לסקרי דעת הקהל, מאורעות החודשיים האחרונים באקוואדור יילמדו בחוגים למדע המדינה. לא אקוואדור כשלעצמה תעניין את הלומדים אלא התנהגותם הפוליטית של האקוואדורים. הם הנחילו השבוע נצחון מסיבי למועמד שמאלי רדיקלי בבחירות לנשיאות, חודש אחד לאחר שהסקרים הראו כי הם עומדים להנחיל נצחון מסיבי למועמד ימני מאוד.


התחזית הלא-מוצלחת של ה'וול סטריט ג'רנל', ארבעה ימים לפני הבחירות באקוואדור: "הפופוליזם מאבד מקסמו בעיני המצביעים באמריקה הלטינית". נַסוּ עוד פעם, כפי שאומרים באמריקנית

 

 

על פי הסקרים האלה, המטוטלת האקוואדורית נעה במהירות מסחררת, בעווית של טירוף. תנועתה בילבלה את המנוסים שבמשקיפים. ה'וול סטריט ג'רנל', למשל, הודיע בשבוע שעבר בראש עמודו הראשון, כי "הפופוליזם מאבד את קסמו בעיני המצביעים באמריקה הלטינית", ונתן את אקוואדור כדוגמא בולטת.

ביום א' השבוע לא היה צריך אפילו לחכות לתוצאות-אמת. סקרי היוצאים מן הקלפיות הציגו תוצאות מדויקות להפליא, ורפאל קוריאה (Correa), פופוליסט, בן 43, זקף את אגודלו בתנועת נצחון.

ה'וול סטריט ג'רנל' העריך הערכה רציונלית בהחלט. אל-נכון, המעמד הבינוני המתחזק של אקוואדור יביס את הרדיקלים. מספר גדל של אקוואדורים רוכשים בתים, לוקחים הלוואות, מקבלים כרטיסי-אשראי בפעם הראשונה בחייהם. המדינה הזו, שהאיפיון "רפובליקת בננה" מתאים לה כמעט מילולית (היא יצואנית הבננות הגדולה בעולם), רשמה בשנים האחרונות יציבות מאקרו-כלכלית שכמעט אינה מתיישבת עם הגיאוגרפיה. איפה באמריקה הלטינית אנחנו מוצאים אינפלציה שנתית של שלושה אחוזים?

בשלהי המאה הקודמת (זאת אומרת לפני שמונה או תשע שנים), אקוואדור היתה אלופת העולם באינפלציה: המטבע שלה צנח בתוך שנה אחת משער של 25 לדולר אל שער של 25,000 לדולר. המוצא היחיד היה לוותר על המטבע. אקוואדור אימצה את הדולר, ולא התחרטה.

אינפלציה נמוכה מעניקה שערי רבית נמוכים, וזה משנה מאוד לאנשים שעתה זה התחילו לצבור חובות בצורה מסודרת. לאנשים כאלה יש אינטרס עצמי בהגנה על הסטאטוס-קוו, או לפחות בהימנעות מטלטול גדול מדיי שלו.

 


"שחר חדש" מפציע: אקוואדור מתעוררת בבוקר, ומתבוננת בחיוך בשמש הזורחת, שעליה מתנוססות המלים "סדר חדש". קריקטורה בעתון El Diario. הצייר הוא, כן, כן, "פיקאסו"

 

מלוטש, כריזמטי, מלא בוז

נקל לשער איזו תדהמה תקפה את האקוואדורים עצמם, כאשר הם התעוררו בבוקר, וגילו ש"טלטול גדול" הוא כמעט לשון המעטה בשביל מה שהם עשו. ואם הם שכחו, הם קיבלו תזכורת רועמת מן הנשיא המיועד קוריאה – נאה, מלוטש, כריזמטי, משכיל כנראה יותר מאשר כל נשיא אחר באמריקה הלטינית (דוקטורט לכלכלה מאוניברסיטת אילינוי שבארה"ב; תואר שני מן האוניברסיטה הקתולית המהוללת בלוביין, בלגיה). "זה מסר ברור למעמד הפוליטי המסורתי שצריך להתחולל שינוי", הוא הכריז.

לקוריאה יש הרבה רעיונות קונקרטיים. הוא רוחש בוז למוסדות הפיננסיים הבין לאומיים. קרן המטבע? "אוסף של ביורוקרטים חסרי כשרון". הוא רוצה לפרוע את חובה של ארצו לקרן, ולטרוק את הדלת בפרצופה אחת ולתמיד. הבנק העולמי? הוא מנסה להכריח את אקוואדור לקחת הלוואות חדשות, כדי לפרוע הלוואות ישנות. מי צריך אותו.

קוריאה רוצה להלאים את תעשיית האנרגיה – לא עניין של מה בכך בארץ שאמנם אין לה עתודות נפט בהיקף סעודי, אבל היא בכל זאת ממקורות הנפט הגולמי של ארה"ב. הוא רוצה להשתמש בנפט כמנוף של קידום כלכלי, בארץ ש-43% מתושביה חיים מתחת לקו העוני (נתוני 2003).

כדי להגיע לשם, הוא רוצה להיפטר מן האליטה הפוליטית הישנה. 'לה אורה', עתון שמאלי המופיע בעיר הבירה קיטו, רמז על הדרך. בכותרתו הראשית הוא הודיע (ביום ב' השבוע), "קוריאה רמס". לא היה צריך הסבר. הנרמס היה הנציג המובהק ביותר של האליטה, מיליארדר בננות ששמו אלווארו נוֹבּוֹאַה.

 


"קוריאה רמס" בעתון 'לה אורה' המופיע בקיטו, אקוואדור. מימין למטה נראה המועמד המוּבָס, איל הבננות אלווארו נוֹבּוֹאַה, שזה היה נסיונו השלישי להיבחר לנשיא. חודש קודם, הסקרים העניקו לו יתרון של 20% 

 

 

 

קוריאה כל כך בז ל"מעמד הפוליטי המסורתי", עד שמפלגתו החרימה את הבחירות לקונגרס. הוא רוצה לכנס אסיפה מכוננת, שתכתוב חוקה חדשה, וּתפָרק את הקונגרס. לרוע מזלו, הקונגרס צריך להסכים להתאבד. מה יהיה אם הקונגרס יסרב? "הקונגרס התרגל לצפות שהעם יציית לו, אבל מעכשיו על הקונגרס יהיה לציית לעם", אומר קוריאה, ומאיים להוציא את ההמונים לרחובות.

"להוציא את ההמונים לרחובות" היא כנראה ההבטחה היחידה, שהפוליטיקאים האקוואדוריים, ימין ושמאל, עמדו בה בעשר השנים האחרונות. התוצאות היו דרמטיות: מאז 1997 היו לאקוואדור עשרה נשיאים.

להשאיר את המסות מאחור

בימים כתיקונם, או בעצם בימים כקילקולם, איש כקוריאה לא היה מאריך ימים בשלטון. אבל הימים האלה בדרום אמריקה, בייחוד בהרי האנדים, אינם כתיקונם. מחמש הרפובליקות האַנדִיוֹת, אקוואדור היא השלישית הרושמת תפנית חדה שמאלה. הראשונה היתה ונצואלה, עוד ב-1998, אם כי היא עדיין לא ידעה אז עד כמה התפנית חדה. השניה היתה בוליביה, לפני שנה, והיא דווקא ידעה.

ונצואלה העניקה לעצמה ולסביבתה את אוגו צ'אווס, קולונל מטורזן, פטפטן בחסד עליון, שהרס את עצמאותם של בית המשפט העליון ושל הקונגרס, והתקוטט עם ארה"ב. הוא ייבחר כנראה ביום א' הבא לשש שנים נוספות.

צ'אווס קיווה למשוך את כל הרי האנדים אל המהפכה שלו. עד השבוע, רק בוליביה התפתתה. בשנה האחרונה היה נדמה לכל מיני אנשים (כולל החתום למעלה) שֶהַגַל הצ'אוויסטי מתחיל לסגת. החודש השתנתה התמונה. תחילה, דניאל אורטגה, המהפכן המרקסיסטי האנטי-אמריקני הוותיק, ניצח בבחירות לנשיאות בניקרגואה -- לא בהרי האנדים, אבל די קרוב. ועכשיו נוסף רפאל קוריאה.

ברור למַדַי שֶקֶצֶב ההתקדמות הכלכלית אינו מספיק כדי לצמצם את הפערים החברתיים העצומים שפערה ההיסטוריה המסובכת והאלימה של היבשת. מחר, 1 בדצמבר, יושבע נשיא חדש במקסיקו. הוא קיבל רק 38% מן הקולות, רבע אחוז יותר מיריבו העיקרי, פופוליסט שמאלי בנוסח צ'אווס. מקסיקו היא דוגמא מצוינת לארץ שהתקדמותה הניכרת השאירה בערך את חצי האוכלוסיה הרחק מאחור.

ראינו משהו מֵעֵין זה בהודו לפני שנתיים, כאשר מפלגת שלטון שאיפשרה צמיחה כלכלית חסרת תקדים, והתפארה שהיא יוצרת את "הודו הזוהרת", הוּכּתה שוֹק על ירך בבחירות הכלליות. המעמד הבינוני הצביע בעדה, אבל המסות העצומות מוּכּוֹת העוני התקוממו. הן עלולות להתקומם גם נגד הממשלה שיָרשה אותה.

 


עתון אקוואדורי מתאר את תלאותיה של אינדיאנית זקנה, הנאלצת לעמוד בתור שעות ארוכות כדי לקבל את "אַגרַת הפיתוח האנושי" (Bono de Desarrollo Humano) שלה, מעין קיצבת עניים, המגיעה ל-11 דולר בחודש. לפי נתוני הבנק העולמי, בין 1990 ל-2001, מספר העניים באקוואדור גדל מ-3.5 מיליון ל-5.2 מיליון, 45% מן האוכלוסיה. "עניים" בהגדרה הזו הם אלה המשתכרים 1.3 דולר ביום או פחות

 

 

 

רפאל קוריאה – בניגוד מסוים לצ'אווס ובניגוד משווע לאֶבוֹ מוראלֶס, האיכר האינדיאני העומד עכשיו בראש בוליביה – אינו שייך לַמַסות העצומות האלה. בארץ שרוב תושביה הם ילידים או בעלי דם מעורב, קוריאה הוא אירופי לבן בהחלט. הוא אינטלקטואל יהיר, השולח את ילדיו לבית ספר פרטי, שבו הצרפתית היא לשון ההוראה. הוא גם מעורר את החשד שהוא חושב את נצחונו הגדול לאקט לא-הפיך.

אקוואדור אינה יעד טבעי לסקרנות פוליטית. אבל בחודשים הבאים, אולי בשנים הבאות, היא תצדיק מעקב אינטנסיבי. היא עשויה להיות זירה של מהפכה מרחיקת לכת – או של נסיון מסיבי למנוע מהפכה כזאת. תהיה אשר תהיה הבחירה הפוליטית, הרבה בננות עומדות להימעך תחת כפות רגליו של האיש שהבטיח להפליא את הצלפותיו במעמד השליט. בחלק מעצרות הבחירות שלו הוא הסיר את חגורת מכנסיו, והדגים מה הוא יעשה בה לישבנם של העשירים. למרבה הנוחיות, חגורה בספרדית היא correa, שהוא במקרה גם שם משפחתו.

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט -- אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

]]> 25946 2006-11-30 23:41:26 2006-11-30 21:41:26 open open "לכל הרוחות", אמרה אקוואדור publish 0 post 279299 דני פ danpinkus@hotmail.com 89.138.5.236 2006-12-01 00:52:25 1 0 280572 חייש haish.harel@gmail.com http://israblog.nana.co.il/tblogread.asp?blog=145534 89.138.83.63 2006-12-01 23:03:36 1 0 280615 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-02 00:06:52 1 0 290686 נמרוד ברנע nimrodbarnea@gmail.com 89.138.29.177 2006-12-13 19:38:45 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/whippin.jpg whippin 25946 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/120106results.jpg 120106results 25946 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/112206wsj_populism.jpg 112206wsj_populism 25946 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/dawn.jpg dawn 25946 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/arraso.jpg arraso 25946 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/latarde090106.jpg latarde090106 25946 inherit attachment ציפורנו של אנדרופוב, ורידיו של ליטוויניינקו, הפחדותיו של פוטין וחרב הפיפיות http://www.notes.co.il/karny/25989.asp Sat, 02 Dec 2006 05:44:59 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/25989.asp

לעריץ הסובייטי היתה עֶדנה. 23 שנה לאחר מותו, שוטרים חשאיים מנהלים את רוסיה, מדללים את חרויותיה, וּמוציאים לה שם רע. עכשיו רוב העולם מאמין שהם הרעילו את המרגל ליטוויניינקו. גם אם לא הרעילו, כל כך קל להאמין שהם מסוגלים. הם מזכירים לנו פתאום שהעולם החיצון לא כל כך סבל את רוסיה הרבה לפני המהפכה הבולשביקית

 


עשן עולה מלוע אקדחו. אבל הוא רק התאמן בצליפה

טיפול פוטושופ לצילום של ולדימיר פוטין מאת ROMPRESS, סוכנות הידיעות הרומנית

 

 

 

לפני די הרבה שנים, ילדי ישראל הָרַכּים היו חוזרים הביתה מבית הספר, וּמִהיוֹתם חסרי iPod לא היתה להם בררה אלא לרוץ אל הסניף המקומי של ספריית ההסתדרות, כדי לשאול את הכרך הבא בסדרת 'הספורטאים הצעירים' של אבנר כרמלי. היינו יוצאים מן הסניף, ועינינו לא היו משות מן הטקסט עד שהגענו הביתה – או עד שנתקלנו בעץ.

זה נמשך באין מַכלים עד סיפור המעשה בהתמודדותם של אלון ורפי נגד נבחרת גרמניה. באופן בלתי נמנע, אחד השחקנים הגרמניים היה קצין נאצי לשעבר. אם אינני טועה שמו היה נאכטיגל. היה לו נשק מאוד לא-ספורטיבי: ציפורן מושחזת, מצופה ברעל קטלני. אינני מצליח להיזכר איך רפי ואלון הביסו את הנאצי, אבל אני זוכר את איורו המפחיד של מ. אריה: ציפורנו של נאכטיגל מתכוננת להתקפה, וגלים של חשמל בוקעים ממנה.

מאז, אמצעי הרעלה של יריבים השתַנוּ לאיטם. בשנות ה-60, הסי.איי.אי ניסה להרעיל את פידל קסטרו באמצעות סיגר. ב-1978, אנשים רעים מאוד נעצו חרטום של מטריה ברגלו של גיורגי מארקוב, סופר ומחזאי בולגרי אנטי-קומוניסטי, שגלה מארצו ללונדון. הוא מת שלושה ימים אחר כך.

ב-1997, ראש הממשלה בנימין נתניהו שלח סוכני מוסד לעמאן, כדי להזריק רעל לוורידיו של פטרון כל המתאבדים, חאלד משעל. זה הצליח פחות מן המטריה, גם פיזית וגם פוליטית.

בנסיון להרעיל יריבים באור יום, ברחוב מלא אנשים יש משהו ערמומי למחצה, מרושע במידה פרימיטיבית. כשממשלות עושות את זה, הן מתקרבות להפליא אל קטגוריה של פשע מאורגן. אני מדבר כאן על השיטה, לא על היעד, ולא על ההצדקה.

הירושימה זעירה בוורידיו

אנחנו איננו יודעים מי פוצץ הירושימה זעירה בוורידיו של אלכסנדר ליטוויניינקו, המרגל הרוסי שערק בלונדון. הוא מת שלושה שבועות לאחר שאכל סושי. אני מנחש שבין מקצועני הריגול בעולם יש שיעור ניכר של אמפתיה כלפי מרעיליו של ליטוויניינקו, או כלפי שולחיהם, אם אנחנו אמנם מניחים שסוכנים רוסיים הרעילו. מקצוענים אינם אוהבים עריקים או בוגדים, עיין ערך מרדכי וענונו.

למרבה המזל, בדרך כלל את העולם אין מנהלים מקצועני ריגול. הם יכולים להשפיע, הם יכולים להועיל, הם יכולים להזיק, אבל את ההחלטות מקבלים מנהיגים פוליטיים.

אלא אם כן כמובן המנהיגים הפוליטיים הם מקצועני ריגול.

מי היה מעלה על הדעת לפני 15 שנה, כי הדמוקרטיה הרוסית שעתה זה נולדה לא תוציא אפילו עשר שנים, ובסופה תעמוד רסטורציה של הק.ג.ב. איזו אירוניה היסטורית.

אירוניה, מפני שבעצם זו היתה הכוונה מלכתחילה. התיקונים הכושלים של שנות השמונים של המאה העשרים, שנכרכו לימים בשמו של מיכאיל גורבאצ'וב, התחילו להתבשל עוד שנים אחדות קודם במוחם של אינטלקטואלים בשירות 'הוועדה לבטחון המדינה' (פשר ראשי התיבות של הק.ג.ב). הרפורמות לא נועדו לסיים את ברית המועצות, או להעניק לה דמוקרטיה מערבית. אדרבא, הן נועדו להאריך את תוחלת החיים של המשטר הסובייטי באמצעות הכנסת אלמנטים של כלכלת שוק ובאמצעות הַתרה מוגבלת, אולי זמנית, של הרצועה הפוליטית.

הַאֵין זה משונה שיוזמה כזאת תֵצֵא מן המוסד המזוהה ביותר עם דיכוי פוליטי? לאו דווקא. רק למוסד הזה היו הכלים להבין את חוּמרת המשבר. המוסד הזה, בניגוד לרוב המוסָדות האחרים, העסיק הרבה אנשים חריפים וּמשׂכּילים הבקיאים באורחות העולם.

 


הו, יוּרַה, בקושי הספקנו להכיר אותך 

יורי אנדרופוב הופיע לא-כל-כך-פתאום בנובמבר 1982 (על עטיפת 'טיים' משמאל, על רקע דיוקנו של המנהיג המת ברז'נייב), והוא נלקח מאיתנו לא כל-כך-פתאום בפברואר 1984.

בעיני רבים, הוא היה תקוותו האחרונה של המשטר הסובייטי להאריך ימים.

ולדימיר פוטין הוא פרס הניחומים – ועוד עתידו לפניו

 

תכנית אנדרופוב

את הרפורמות היה צריך להוציא אל הפועל לא גורבאצ'וב אלא יורי אנדרופוב, שהנהיג את הק.ג.ב במשך 15 שנה. כשהגיע סוף סוף תורו, בסתיו 1982, זה היה מאוחר מדיי. אנדרופוב פיתח מחלת כליות סוֹפָנית, נחלש והלך, והוּבַל למנוחות שנה ורבע אחר כך. פוחלץ פוליטביורו נוסף היה צריך למות לפני שגורבאצ'וב העפיל לפסגה, במארס 1985.

אנדרופוב, אילו זכה, היה שולט כמעט ללא ספק באמצעות האליטה של הק.ג.ב. יורשו הלא-מיידי במשטרה החשאית היה ליאוניד קרוּצ'קוֹב, שניסה ברגע האחרון ממש למנוע את התמוטטות ברית המועצות. הוא היה מיוזמי הפוטש נגד גורבאצ'וב, באוגוסט 1991. זמן קצר קודם הוא ניסה לחזור ולָצֶקֶת קוּרטוב של מלחמה קרה אל היחסים המִשתפרים בין ברית המועצות ובין המערב. קרוּצ'קוֹב האשים את ארה"ב שהיא מסַפּקת לארצו חיטה מורעלת.

הק.ג.ב היה הקרבן המיידי של כשלון הפוטש. קהל גדול של מוסקבאים שָׂם את פַּעמיו אל חזית הקומפלקס המאיים של הק.ג.ב בלוּבּיאנקה, והפיל את פסלו של מייסד המשטרה החשאית, פליקס דְזֶ'רְז'ינְסְקי. זה היה אקט כל כך טעון סמליות, עד שהוא לבדו כמעט שיכנע את העולם החיצון שהעידן הסובייטי נחתם.

הבוס האחרון של הק.ג.ב לפני פיזורו הנומינלי, ואדים באקאטין, הזמין אליו את שגריר ארה"ב במוסקבה, וּמסר לו חגיגית את פרטי מזימתו של הק.ג.ב להטמין מכשירי ציתות בבניין החדש של השגרירות. (האמריקנים גילו את זה בעצמם, והבניין נזנח.) וָתיקי הק.ג.ב חרקו שיניים. איזו השפלה.

בימים ההם לא היה אפשר להעלות על הדעת שיורשי הק.ג.ב יתנערו מעפרם, ויביסו את הדמוקרטיה הליברלית המקרטעת.  לאנדרופוב היתה עֶדנה: רהביליטציה ציבורית, סדרת טלויזיה שגמרה את הַהַלֵל על הפטריוטיות שלו, ולבסוף מימוש של חלקים מתכניתו.

תחת ולדימיר פוטין, שהיה קצין זוטר בק.ג.ב בימי אנדרופוב האחרונים, רוסיה התחילה נסיגה שיטתית – תחילה אטית, אחר כך מואצת – מן הדמוקרטיה. למען האמת, אף כי יש בה כמה מראיות עין של פלורליזם פוליטי היא אינה ראויה עוד להיחשב לדמוקרטית.

אין בה עוד חופש ביטוי של ממש, אין בה עוד חופש התארגנות של ממש, ואת האוטונומיה המקומית הניכרת של השנים הליברליות מחליפה ריכוזיות נוקשה. המדינה גם התחילה לאסוף נכסים כלכליים, שהופרטו בשנות ה-90. קציני ק.ג.ב בדימוס נִכפּים על מועצות מנהלים של חברות פרטיות.

פחד מהלך על שומרי האמונים המתמעטים של הדמוקרטיה. ידיד רוסי הפסיק אותי זה לא כבר בשיחה  טרנס-אטלנטית, ואמר לי שעל דברים כאלה (זאת אומרת, פוליטיקה) מוטב לא לדבר בטלפון.

ידה של רוסיה על הברז

מותר לנחש שתעלומת מותו של ליטוויניינקו לא תתפענח. אבל צִלָּהּ הקודר של הפרשה הזו יתארך מעל ראשה של רוסיה. במרוצת שבעים השנה של המשטר הקומוניסטי היה קל לשכוח שרגשות אנטי-רוסיים ניכרים פיעמו בדעת הקהל הדמוקרטית הרבה לפני עליית הקומוניסטים. רוסיה היתה מאיימת, חשוכה, מרושעת, עריצה. כוונותיה היו חשודות, אויביה היו רצויים, מהפכניה היו נערצים.

רוסיה חוזרת עכשיו אל אותו המקום עצמו. עכשיו יש לה גם הרבה מאוד נפט וגאז טבעי, ולפיתתה הכלכלית עלולה להכאיב מאוד לשכניה. ידה של רוסיה מונחת עכשיו על הברז של אירופה. סיבוב קל – ואירופה תשקע אל תוהו-ובוהו. אבל אי אפשר לנהל יחסים עם העולם החיצון על יסוד הפחדה. הנסיון הסובייטי לימד שכוחניות וולגרית היא חרב פיפיות.

לחאלד משעל היה מזל, כאשר בנימין נתניהו נאלץ לספק לרופאיו את נסיוב-הנגד (או "סותרן", על פי הצעת האקדמיה ללשון העברית). לאלכסנדר ליטוויניינקו לא היה המזל הזה. אבל אין זה מן הנמנע שהמפסיד הגדול הוא ולדימיר פוטין, מפני שכוחניותו ויהירותו עלו לרוסיה בשמה הטוב. והלוא אנחנו יודעים כי טוב שם משמן טוב, אפילו מנפט גולמי.
 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט -- אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

]]> 25989 2006-12-02 05:44:59 2006-12-02 03:44:59 open open ציפורנו של אנדרופוב, ורידיו של ליטוויניינקו, הפחדותיו של פוטין וחרב הפיפיות publish 0 post 281657 אורי ori@aplaton.co.il www.aplaton.co.il 89.138.39.90 2006-12-02 09:12:43 1 0 282033 יובל yuval at svivayafa.co.il www.svivayafa.co.il 83.130.1.112 2006-12-02 18:54:28 1 0 282575 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-03 08:36:04 1 0 285116 עידו אלון idoalon@hotmail.com 212.179.59.154 2006-12-05 11:19:01 1 0 285774 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-05 22:51:59 1 0 294191 נתאי פרץ nitayp@gmail.com 212.179.44.27 2007-01-01 11:08:47 1 0 294342 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-01-01 21:15:42 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/putin_the_gun.jpg putin_the_gun 25989 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/time82-84web.jpg time82-84web 25989 inherit attachment הגנרלים לשלטון. הגנרלים לצינוק http://www.notes.co.il/karny/26222.asp Sat, 09 Dec 2006 03:49:11 +0500 יואב קרני 'קו המשווה' (טור שבועי ב'גלובס') http://www.notes.co.il/karny/26222.asp הוא היה שם נרדף לאיש הרע. 16 שנה לאחר סיום רודנותו, גנרל אוגוסטו פינוצ'ט איננו עוד. אבל צילו הארוך יוסיף לרחף – מעל דרום אמריקה ואפילו מעל קציני צה"ל, בשליחות הקרן הקיימת, באיי הדרום

 


אוגו צ'אווס המנצח מניף את זִרתוֹ (למעלה, בחולצה האדומה); אוגוסטו פינוצ'ט הנוטה למות  נושא את הצלב. מינון אופייני בעמודיהם הראשונים של עתונים באמריקה הלטינית בתחילת השבוע השני של דצמבר. פינוצ'ט מת בעשרה בדצמבר 2006 

העמוד הראשון הזה הוא, כפי שאפשר לנחש, מעתון המופיע בלימה, פרו

 

 

 

 

בימים האלה ממש לפני עשרים שנה, שני דיקטטורים מבוהלים ניסו להיאחז בקרנות המזבח. שלטונם רב-השנים הסתיים, והם נמלטו על נפשם. ארצותיהם המעוּנוֹת רצו לפשפש בכיסיהם, בכַסְפותיהם וּבחשבונות הבנק הסודיים שלהם. הן גם רצו להעמיד אותם למשפט על הפרה מסיבית של זכויות אדם.

אחד היה פרדיננד מרקוֹס מן הפיליפינים, השני היה ז'אן-קלוד ("התינוק") דוּבאליֵה מהאיטי. מרקוס נמלט להונולולו. דובאלייה נמלט לריביירה הצרפתית. בסופו של דבר איש לא נגע בהם.

ההיגיון היה אז שמוטב להעניק מִקלָט בטוח לרודנים, מפני שאם רודן יחשוב שלא יינתן לו מקלט כזה הוא יישאר בשלטון עד מותו, או עד מות נתיניו. כמובן, לא כל הנתינים היו מוכנים להעניק הנחה כזאת לרודניהם. ב-1980, למשל, מתנקש – כמעט ללא ספק בשירות המשטר השמאלי החדש בניקרגואה – רצח את  הרודן המודח אנאסטאסיו סומוסה, במקום מקלטו ב פאראגוואי.

פאראגוואי היתה אז גן עדן לרודנים מודחים (וּלפושעים נאציים נמלטים). משל בה אז זְקַן כל רודני אמריקה הלטינית, גנרל אלפרדו סטרוֹאֶסנֶר. חמש שנים קודם, סטרואסנר ועריצים צבאיים בארבע ארצות נוספות בדרום אמריקה חתמו הסכם מקאברי לשיתוף פעולה ולעזרה הדדית. הם הבטיחו לסייע זה לזה ברצח יריבים פוליטיים גולים, יהיה מקום גלותם רחוק כאשר יהיה.

לתכנית ההיא ניתן השם "מבצע קוֹנדוֹר", על שם ציפור הטרף, שאיוותה לה את הרי האנדים למושב. ציפורני הקונדור הרחיקו הרבה מֵעֵבֶר לדרום אמריקה. ב-1976, שוטרי-חרש מצ'ילה נשלחו לוושינגטון, להתנקש בחייו של שר חוץ לשעבר בממשלת סלוואדור איינדה. זה האחרון היה הנשׂיא השׂמאלי מאוד של צ'ילה, שהוּפַּל בַּהפיכת דמים ב-1973.

עקבותיו העמוקים של איש השלשום

ללַמֶדכם עד כמה השתנתה דרום אמריקה מאז סתיו 1975, כל חמש השוּתפוֹת במבצע קונדור הן עכשיו דמוקרטיות. בראש שלוש מהן עומדים נשיאים סוציאליסטיים מוצהרים. יָתֵר על כן, הארצות האלה מפשפשות עכשיו בתיקי ארכיון מצהיבים, כדי להעניש את הדיקטטורים של ימי קונדור. אחד הדיקטטורים האלה, באורוגוואי, נעצר לפני שלושה שבועות. המפורסם בדיקטטורים, זה של צ'ילה, הוכרז "כשיר להישפט", לפחות עד יום א' השבוע.

קצת משונה היה להציץ בתחילת השבוע בעמודיהם הראשונים של עתונים באמריקה הלטינית. שני דיוקנאות הִתחָרוּ על תשׂוּמת לבם של הקוראים. אחד היה זה של אוּגוֹ צ'אווס, הנשיא הפופוליסטי של ונצואלה, שחזר ונבחר השבוע לשש שנים נוספות, ברוב עצום. השני היה זה של אוגוסטו פינוֹצֶ'ט, השליט הצבאי לשעבר של צ'ילה, שֶלָקָה בתחילת דצמבר בהתקף לב, בגיל 91.

המידה שבה גוויעתו של איש האתמול, או בעצם איש השלשום, הצליחה להאפיל על נסיקתו של איש המחר היתה ראָיָה לָעֲקֵבוֹת העמוקים שפינוצ'ט השאיר: לא רק הַצַלָקוֹת בגופם של אסירים פוליטיים מעונים, אלא הצלקות בנפשה של יבשת שלמה.

 


איש רע מאוד היה האיש הזה, ששנא וּבגד, הרג והִגלָה, הפחיד ורדף; הציל את צ'ילה מהתמוטטות כלכלית; והחזיר אותה לידי המפלגות הדמוקרטיות 17 שנה אחר כך

טיפול פוטושופ לצילום ישן ולא-מזוהה

 

 

פינוצ'ט שלט 17 שנה, ועזב ללא חשק מפני שהפסיד במשאל-עם. שמו נעשה מותג פוליטי, הוא היה התגלמות האיש הרע, אפילו בעידן שבו היו לו בהחלט מתחרים בעולם הקומוניסטי ובין הארצות המתפתחות של אסיה ואפריקה. אף על פי שהיה רע, ואף על פי שהיה קל מאוד לשנוא אותו (מדיו האפורים, שפמו, גביני עיניו העמידו אותו בקירבה מבהילה לכמה מרודני שנות ה-30), פינוצ'ט מעורר רגשות מעורבים. לזכותו אין מנוס מלזקוף את השיקום המזהיר של כלכלת צ'ילה. לשִבחָם של הפוליטיקאים שירשו אותו צריך להגיד ש-15 שנה אחר כך, צ'ילה עדיין יַציבה וּמשגשגת גם אם רחוקה מאוד משלֵמוּת. לפני שנה היא אפילו בחרה אשה סוציאליסטית לנשיאה.

השנים האחרונות בחיי הגנרל היו רצופות השפלות. לפני שבע שנים נטפל אליו תובע ספרדי שאפתן, בלתאסאר גארסון, שחקר מקרי היעלמויות ורצח של אזרחים ספרדיים בצ'ילה, בימי המשטר הצבאי. באותו הזמן, פינוצ'ט, חבר לכל חייו בסנאט של צ'ילה (על פי הסכם הפרישה שלו), נהנה מֵחסינוּת במולדתו. גארסון המתין איפוא עד שפינוצ'ט ביקר בלונדון, ב-1998, והוציא נגדו צו מעצר באמצעות האינטרפּוֹל. למשטרת בריטניה לא היתה ברֵרה אלא להחזיק אותו במעצר בית במשך 16 חודש. הוא הורשה לבסוף לחזור לצ'ילה, אבל שם, גם שם, הִשתַנוּ הזמנים. לפני שנתיים פסק בית המשפט העליון של צ'ילה, כי אפשר להעמיד את פינוצ'ט לדין.

נקמת הדם המשפטית

פינוצ'ט החזיר את נשמתו לבוראו לפני שניתנה לצ'ילה ההזדמנות לדון אותו על פשעיו. לא כן במקומות אחרים בדרום אמריקה.

באורוגוואי הקטנה, נשיא לשעבר נעצר באמצע נובמבר, והואשם בהפרה של זכויות האדם. חואן מאריה בורדאברי (Bordaberry) היה הנשיא הדמוקרטי של ארץ שתוארה פעם כ"שווייץ של אמריקה הלטינית". הוא שם קץ לשווייצריות ב-1973, וכונן משטר צבאי, כדי ליישב משבר כלכלי וכדי להביס תנועת גרילה שמאלית. בורדאברי, עכשיו בן 73, ושר החוץ שלו לשעבר מואשמים שהסדירו התנקשות בחייהם של שני מנהיגי אופוזיציה, במקום גלותם בארגנטינה, ב-1975. זה היה חלק מ'מבצע קונדור' שתיארנו למעלה.

היום שבו נעצרו בורדאברי והשר לשעבר חואן בלאנקו היה יום של דראמה בלתי רגילה באורוגוואי. "משפט ההיסטוריה", "הצדק דיבר" וביטויים דומים שיוו לכל העניין אופי של קתרזיס לאומי. בעיני השמאל האורוגוואי זו היתה נִקמת-דם. "עכשיו הם יוכלו לנוח על משכבם בשלום", הכריז עתון אחד, לצד ציורים של מנהיגי האופוזיציה שנרצחו לפני 31 שנה.

 


אורוגוואי חזרה ונזכרה בחודש שעבר באימי שנות ה-70, כאשר הידרדרה במהירות ממעמד "שווייץ של אמריקה הלטינית" אל זרועותיה של רודנות ימנית-צבאית, שהפרה את רוב זכויות האדם הידועות. העמודים הראשונים האלה של שניים מעתוני מונטווידיאו מודיעים על מעצרם הדרמטי של הנשיא לשעבר, חואן מאריה בּוֹרדאבֶּרי, ושל שר החוץ שלו, חואן בלאנקו. הם מואשמים שהסדירו את רציחתם של שני מנהיגי אופוזיציה גולים.

 

העתון שלמעלה, 'אל פאיס' ('הארץ'), מכריז "בורדאברי בכלא", ומסמיך זה לזה שני צילומים. מימין נראה בורדאברי כיום, מובל על ידי קצין משטרה. משמאל נראה בורדאברי במכונית פתוחה לצד אוגוסטו פינוצ'ט, במהלך ביקור של שליט צ'ילה במונטווידיאו, ב-1975. זו היתה השנה שבה חמישה צבאות בדרום אמריקה הסכימו לסייע זה לזה בחיסול יריבים פוליטיים.

 

העתון שלמטה, 'אולטימאס נוטיסיאס' ('ידיעות אחרונות'), מכריז "משפט ההיסטוריה". בצילום מימין נראה חואן בלאנקו.

 

 

האם טוב לפתוח תיבות פנדורה, וּלעורר זכרונות רדומים? האם לא מוטב להניח לַפצעים להגליד בלי משפטים סנסציוניים ובלי גזרי דין? או לכל היותר לעשות מה שעשו דרום אפריקה, פרו, גוואטמלה, מזרח טימור ואחרות: להעניק לכל העבריינים הפוליטיים חסינוּת תמורת הכאה פומבית על מלוא חטאיהם – זאת אומרת להניח את העונש לבית המשפט של ההיסטוריה?

מי יודע. כך או כך, נסיונו הכושל של התובע הספרדי גארסון לעצור את פינוצ'ט מחוץ לצ'ילה יצר תקדים ונתן רעיון. רב אלוף במילואים משה יעלון היה היעד של נסיון דומה, כאשר ביקר בשבוע שעבר בניו זילנד. התערבות של שר המשפטים הניו זילנדי חילצה אותו מצו מעצר שהוציא שופט, על פי בקשת ארגון פלסטיני מקומי. בזה לא הסתיים העניין. הארגון הבטיח "לא לשכוח ולא לסלוח, ולהשתדל להביא למשפט את הישראלים שפשעו נגד עמנו". לצורך זה הארגון מגייס "רשת עולמית של עורכי דין".

 


עתון בניו זילנד מודיע בעמודו הראשון כי משה יעלון ניצל, בקושי, ממעצר. ממשלת ניו זילנד התערבה כדי לסכל את ההוצאה לפועל של החלטת שופט מקומי. מי יודע מה יקרה בפעם הבאה לאלוף הבא באי הדרומי הבא. אולי הוא יטעם את טעם אוגוסטו פינוצ'ט

 

 

 

מקרה יעלון אינו הראשון, ובוודאי גם אינו האחרון. קציני צה"ל, בשירות פעיל או בדימוס, יצטרכו להרהר היטב אם שליחות של הקרן הקיימת אל איי הדרום שווה את הסכנה שייעשה בהם מעשה פינוצ'ט, זאת אומרת מעצר בית ממושך בארץ זרה וסכנה ממשית של משפט. אשר לפינוצ'ט עצמו, אף כי צ'ילה נפרדה סוף סוף מנוכחותו הפיזית המעיקה, יעבור הרבה זמן לפני שהיא תיפָּרד מצילו.

ואשר לכל אמריקה הלטינית, הבטחותיו של אוגו צ'אווס להעמיק את "המהפכה הסוציאליסטית" שלו יעזרו ליבשת ללמוד שעריצים אינם מוכרחים לבוא רק מצד ימין. הוא רוצה לשנות את החוקה (עוד פעם), כדי להוציא ממנה אחת ולתמיד את ההגבלה הטיפשית על אורך כהונתם של נשיאים. ערב הבחירות, תומכיו ציירו כתובות גראפיטי על קירות הבתים בקראקאס, "2021", הלוא היא שנת היעד של הסתלקותו מן הנשיאות. אבל ספק אם הוא יעצור ב-2021.

בעצם אמריקה הלטינית אינה זקוקה לצ'אווס, כדי להכיר את השמאל הטוטליטרי. היא צריכה כבר לדעת, לנוכח החיזיון של ראול קסטרו הזקן נכנס לנעלי אחיו הנוטה למות בקובה, ומאריך בזה את שלטונה של השושלת.

אני תוהה אם התובע גארסון יכין צו מעצר בשביל האח קסטרו. ב-1962, האח נסע לבולגריה. מסופר עליו שהתפעל מאוד מנקיון רחובותיה של סופיה, ובייחוד מזה שלא נראו בהם אף קבצן אחד, אף פרוצה אחת, אף הומוסקסואל אחד. איך הצלחתם? שאל האח ראול את מארחיו. שלחנו אותם למחנות ריכוז, באה התשובה.

האח ראול חזר הביתה מלא השראה, ניקה את רחובות הוואנה מן הקבצנים, מן הפרוצות ומן ההומוסקסואלים, ושלח אותם אל מחנה ריכוז. לא, לא גוואנטאנאמו.

אם יש חיים בעולם הבא, חזקה על ראול קסטרו שהוא ימצא שם את אוגוסטו פינוצ'ט ממתין לו בכליון עיניים, במרתף חשוך מאוד.

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט -- אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 26222 2006-12-09 03:49:11 2006-12-09 01:49:11 open open הגנרלים לשלטון. הגנרלים לצינוק publish 0 post 289551 אילן כץ ilan_katz@yahoo.com 89.0.87.144 2006-12-09 10:52:13 1 0 289840 אסף ברטוב asaf@forum2.org http://ijon.livejournal.com 88.153.188.197 2006-12-09 16:32:08 1 0 289860 יובל נגר yuval at svivayafa.co.il 80.230.58.44 2006-12-09 17:21:45 1 0 289954 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-09 19:37:20 1 0 290413 אייל גרוס agross@post.tau.ac.il www.notes.co.il/gross 132.66.235.154 2006-12-12 01:40:33 1 0 290417 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-12 02:32:49 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/pinochet_chavez_grn.jpg pinochet_chavez_grn 26222 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/verybadman.jpg verybadman 26222 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/bordaberry_blanco_dr.jpg bordaberry_blanco_dr 26222 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/yaalon_NZ_wb.jpg yaalon_NZ_wb 26222 inherit attachment לִשׂנוֹא את הגנרל שהציל את המולדת מידי עַצמָהּ http://www.notes.co.il/karny/26414.asp Wed, 13 Dec 2006 01:10:49 +0500 יואב קרני 'קו המשווה' (טור שבועי ב'גלובס') http://www.notes.co.il/karny/26414.asp

אוגוסטו פינוצ'ט המת מוריש רעיון מפחיד לַבּאים אחריו: שתיקונים כלכליים נועזים מחייבים השעיה ארוכת-מועד של הדמוקרטיה; שכדי למַגֵר היפֶּר-אינפלציה צריך לכלוא, לְעַנות ולרצוח; שמעמד בינוני מבוהל מוּכָן להשליך את עצמו לזרועותיו של עריץ. במותו אנחנו גם נזכרים מה עוללו מתקני-עולם סהרוריים מן השמאל, כאשר נטלו לעצמם את הזכות להאיץ את המהלך הטבעי של ההיסטוריה

 

 

העמוד הראשון של 'אקסלסיור', עתון חשוב במקסיקו.

"מת ללא עונש", מכריזה הכותרת הראשית מעל התמונה האיומה ביותר של אוגוסטו פינוצ'ט, אשר צולמה ימים אחדים לאחר הפיכת הדמים, ספטמבר 1973.

התמונה הזו נחקקה בזכרונם של מיליונים, והנחילה לו מעמד של הימלר לטינו-אמריקני

 

סנטיאגו, 24 באוקטובר 1970: האם הקורבן אפילו משגיח בתליינו?

טיפול פוטושופ לצילום עתונות

 

 

אני מתבונן בצילום שחור-לבן. עשרים-וארבעה באוקטובר 1970, רחוב מרכזי בסנטיאגו דה צ'ילה. הנה הקורבן­, כאן במרכז, עומד במכונית השׂרָד הפתוחה. והנה תליינו, שם מאחור, משמאל, רוכב על סוס, האיש עם קסדת-הפלדה. האם הקורבן אפילו משגיח בנוכחותו של התליין? סוכנות הידיעות שהעבירה את הצילום אל ארבע כנפות הארץ לא טרחה לזהות את האיש על הסוס. המתבונן היה חופשי להניח, שהפָּרָש חמוּר הפנים הוא שוטר, השומר על הסדר הציבורי.

שלוש שנים אחר כך, הוא אמנם נעשה שומר הסדר הציבורי, אבל בִּנסיבּוֹת דרמטיות שאיש לא שיער. ביום הצילום, הוא היה רק מלווה רשמי של נשיא הרפובליקה. האיש העומד במכונית השרד וּמצדיע, במשקפי הקרן הֶעָבים, הוא סלוואדור איינדה, שעתה זה נבחר לנשיא צ'ילה. הַפָּרָש הוא אוגוסטו פינוצ'ט, קצין בכיר (בדרגה שווה לתת-אלוף) אך אלמוני יחסית, מפקד דיוויזיה בעיר מחוז צפונית רחוקה, בלב מדבר אַטַקַמַה.

שלושים-ושש שנה אחר כך, עתונים בכל רחבי העולם יודיעו על מותו של פינוצ'ט בכותרות ראשיות, או לפחות בעמודיהם הראשונים. "איינדה" ו"פינוצ'ט" יַהַפכוּ להרבה יותר משמות משפחה. הם יהיו מושגים, סמלים, סימני קריאה, מאפיינים טראגיים של שִלהֵי המאה העשרים.

פינוצ'ט העניק לעולם את ה 9-11 הראשון. באחד-עשר בספטמבר 1973 הוא הנהיג הפיכה צבאית נגד איינדה. לימים, שותפיו להפיכה יטענו, שהוא לא כל כך רצה בה מלכתחילה, והצטרף רק כשהתברר שמפקדי הצי וחיל האויר גמרו אומר לצעוד אתו או בלעדיו. אבל זה היה ההיסוס האחרון שהוא הפגין.

אשר לאיינדה, הגירסה הרשמית אמרה שהוא ירה בעצמו בשעה שהצבא הסתער על ארמונו. זה יתכן כמובן, אבל גם אם איינדה סחט את ההדק, היד המכוונת היתה ידו של פינוצ'ט.

 


ה'ניו יורק טיימס' מודיע על נפילת המשטר המרקסיסטי בצ'ילה ועל התאבדותו המשוערת של איינדה, ב"הפיכה אלימה של הכוחות המזוינים", 12 בספטמבר 1973.

הכותרת הקטנה משמאל אומרת: "ארה"ב אינה מופתעת"

 

נבחר, או בעצם לא כל כך

 

התמונה המפתיעה מאוקטובר 1970 ציינה את אחד הימים הגדולים ביותר של השמאל הדמוקרטי באמריקה הלטינית, אולי בעולם כולו. זו היתה הפעם הראשונה שמרקסיסט מוצהר נעשה נשיא של ארץ מרכזית בחצי הכדור המערבי מכוח בחירות.

לא לגמרי מדויק להגיד שהוא נבחר. הוא קיבל רק קצת יותר משליש הקולות. רוב גדול של הצ'ילֶנים הצביעו נגדו. למען האמת, הוא קיבל פחות קולות ממה שקיבל שש שנים קודם, ואז התוצאה נחשבה לתבוסה מוחצת. אבל ב-1970 חל קרע במפלגות הימין והמרכז, איש לא קיבל רוב מוחלט, ובחירת הנשיא עברה לידי הקונגרס. שם עשה איינדה עיסקה עם כמה  מיריביו, וזכה ברוב.

לצ'ילה היתה מסורת דמוקרטית יוצאת דופן בְּיַבּשת שהתרגלה להחליף ממשלות באמצעות קנה הרובה. אבל בדרך כלל, הנשיאים המתחלפים בצ'ילה לא נטו לזעזע את הקונסנסוס הלאומי. הם לא ניסו לנהל מהפכה מן ה'פאלאסיו מוֹנֶדַה', מקום מושבם של נשיאי הרפובליקה.

איינדה ניסה. המערך השמאלי שלו הכריז במהלך מערכת הבחירות

צ'ילה היא ארץ קפיטליסטית, התלויה בארצות קפיטליסטיות אחרות, ונשלטת על ידי קבוצות בורגניות הקשורות בטבורן בהון זר, ואינן מסוגלות לפתור את בעיות היסוד של ארצנו – בעיות שהן התוצאה הברורה של זכויות יתר מעמדיות שעליהן לא יוותרו [הבורגנים] מרצונם החופשי.

משפטים מסובכים ומפותלים כאלה יכולים כנראה להרכיב רק מרקסיסטים. והם מתכוונים לכל מלה.

השמאל של איינדה הבטיח לעקור את השיטה עצמה: לפזר את הקונגרס, להחליף אותו ב"אסיפה עממית", להעביר סמכויות החלטה וביצוע לידי מועצות של פועלים ואיכרים ולידי וַעדי שכונות (פאטנט קובאני), להכניס תיקונים מרחיקי לכת במערכת המשפט ובמערכת החינוך – ולהלאים "את כל הפעילויות שיש להן השפעה גדולה על התפתחות החברה והכלכלה".

לשון אחר, כמעט כל דבר.

הנסיון להאיץ את מהלך ההיסטוריה נגד רצונם של רוב הצ'ילנים הטיל את הארץ הארוכה והצרה הזו אל תוך מערבולת. אלימות פוליטית נֶעֶשתה לחם חוק, הִתרבּוּ הפקעות רכוש, הולאמו מכרות הנחושת, האינפלציה נסקה לרמה של 350%. כאשר הממשלה ניסתה להלאים את שירותי ההובלה, נהגי משאיות פתחו בשביתה כללית, שהצטרפו אליה מאות אלפי עובדים אחרים. השמאל היה משוכנע אז, ונשאר משוכנע, שהשביתה הכללית היתה אמצעי פוליטי להפלת המשטר, וידה של ארה"ב היתה בה (ראו קישור למטה).

באמצע 1973 היו בחירות לקונגרס, הן הוכיחו, כי לאיינדה שמורה לכל היותר תמיכתם של 40% מן הבוחרים. על אף נצחונה המוחץ, לאופוזיציה לא היה רוב של שני שלישים, שהיה מאפשר לה להדיח את הנשיא באופן חוקי.

מועט הסָפֵק שהאופוזיציה האזרחית רצתה הפיכה צבאית. המעמד הבינוני של צ'ילה רצה מה שמעמדים בינוניים בדרך כלל רוצים: חוק וָסדר וּבטחון כלכלי. הרבה יותר קשה לטעון, לעומת זאת, שהצ'ילנים רצו רודנות ברוטלית, שתחנוק את חרויותיהם האזרחיות במשך17 שנה, תִכלָא, תְעַנֶה ותִרצח. בסנטיאגו עומד כיום "כותל הנעלמים", שעקבותיהם אבדו בימי פינוצ'ט. המניין המקובל מעמיד את מספר קרבנותיו של המשטר על 3,197, אבל בדרך כלל מסמיכים למספר הזה את הסִיוּג "לפחות".

 


פניהם של ה'נעלמים', קרבנות ההפיכה הצבאית של ספטמבר 1973. ציור קיר באחת משכונות סנטיאגו

מתוך כתב-העת Courier, בהוצאת UNESCO, ארגון המדע והתרבות של האו"ם

 

ילדי שיקאגו

 

משטרים צבאיים באמריקה הלטינית טענו בשנים ההן ללגיטימיוּת על יסוד הבטחה לתקן את הכלכלה וּלבער את האינפלציה. בדרך כלל, לגנרלים לא היה מושג בכלכלה, והם נטו למנות לעצמם שרי כלכלה ישר מן הקתדרה, ולהאציל עליהם סמכויות עצומות. גנרלים היו באים לשלטון בחברת פרופסורים. גם בצ'ילה.

מילטון פרידמן כתב על "החופש לבחור", אבל הוא לא התכוון לממשלות ולא מדד חירות על פי מספר האסירים הפוליטיים במרתפי הבולשת. האומנם אי אפשר למזג חירות כלכלית וחירות פוליטית? 

החוּנְטַה של פינוצ'ט הפקידה את הכלכלה בידיהם של בוגרי אוניברסיטת שיקאגו. בשיקאגו הרביץ אז תורה מילטון פרידמן, שנהג למדוד חרות לא על פי מספר האסירים הפוליטיים, אלא על פי שיעור התערבותה של הממשלה בכלכלה. עד סמוך למותו זה לא כבר הוא האמין שהונג קונג היא המקום החופשי ביותר בעולם. גנרלים לטינו-אמריקניים נטו דווקא להאמין ב'אֶטאטיזם', זאת אומרת בתפקיד מרכזי של המדינה בהכוונת המשק ואפילו בתהליך הייצור. האנטי-קומוניזם הקנאי שלהם לא הפך אותם לליברלים כלכליים. צ'ילה היתה הפעם הראשונה שבה גנרלים הרשו לפרופסורים לעשות ליברליזציה.

התיקונים הכלכליים הניבו תוצאות מעורבות. גם בשיא הצלחתם, האבטלה בצ'ילה עמדה על 15 עד 20 אחוז. בשנים הראשונות של המשטר הצבאי, האורתודוקסיה הליברלית חשפה את צ'ילה ליבוא זול, וּמימנה אותו באמצעות אשראי חיצוני. כאשר בא משבר החובות התקופתי של אמריקה הלטינית, בתחילת שנות ה-80, צ'ילה שקעה אל שפל כלכלי איום ונורא. ההצלחה האמתית של המשטר היתה בהתאוששות מן השפל הזה. הפעם כבר לא נקראו הפרופסורים מן הקתדרה עם המתכון של פרידמן. הגישה בשנות ה-80 היתה יותר פרגמטית.

הנס הצ'יליאני – וחלום הביעותים


התוצאות דיברו בעדן. כאשר חזרה וקמה ממשלה דמוקרטית, ב-1991, היא מצאה ארץ עם שיעור הצמיחה הגבוה ביותר בחצי הכדור המערבי, עם תעסוקה כמעט מלאה, עם אינפלציה זעירה. בעיני מעריצים זרים, זה היה "הנס הצ'יליאני". מעניין שבין מעריצי הנס הזה היו לא מעט אנשים בצמרת המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות וּבַמִשטרה החשאית שלה. הם חשבו שדגם פינוצ'ט הוא הדרך הטובה ביותר להתקדמות: יד חזקה ברסן השלטון, שתוכל לאפשר ליברליזציה כלכלית, מבלי לסכן את היַציבות החברתית והפוליטית.

דגם ההצלחה הכלכלית של צ'ילה

  • הארץ היחידה באמריקה הלטינית שהצליחה לקצץ בחצי את שיעור העוני (מ-39% ל-18%)
  • עומדת הרחק לפני כל ארץ לטינו-אמריקנית אחרת בתוחלת החיים ובשאר אינדיקטורים חברתיים
  • האינדקס השנתי של האו"ם על "התפתחות אנושית" מעמיד את צ'ילה במקום ה-38. באמריקה הלטינית, רק ארגנטינה עומדת לפניה (במקום ה-36). קובה, למשל, נמצאת במקום ה-50.

זו בשום פנים אינה הצלחתו הבלבדית של פינוצ'ט. 17 שנה של ממשלות דמוקרטיות מילאו תפקיד חשוב מאוד. אבל אין טעם להכחיש שפינוצ'ט הניח את היסודות להצלחה הזו.

והו, כמובן, זו הצלחה יחסית. אין טעם להשוות את התמ"ג של צ'ילה עם זה של מדינות מערביות מתועשות. ההשוואה הרלוונטית היא עם שאר אמריקה הלטינית.

קיראו-נא ב'מיאמי הראלד' את טורו של אנדרס אופנהיימר, פרשן רב-מוניטין על אמריקה הלטינית, "צ'ילה צנועה מדיי בהבלטת סיפור הצלחתה"

לפינוצ'ט היה הרבה מאוד זמן בשלטון, הרבה יותר ממה שיש לאיזשהו מנהיג דמוקרטי. ב-17 שנה הוא היה יכול לעשות את כל השגיאות האפשריות, וגם לתקן אותן. זו אולי המורשת המסוכנת ביותר של שלטונו. ארצות דמוקרטיות במשבר, או ארצות לא-דמוקרטיות החוששות ממשבר, עלולות להִתפַּתוֹת אל נוסחת פינוצ'ט. רוסיה הפוסט-קומוניסטית כבר החילה את המודל הזה, פחות או יותר. סין משתמשת בו, או בשכמותו, מן היום הראשון של תיקוניה הכלכליים, כמעט לפני שלושים שנה.

אף על פי כן מותר לקוות שאיש לא יחשוב כי היפר-אינפלציה ואינדיקטורים כלכליים רעים מעניקים את הרשות לענות ולרצוח.

כמעט משוּנה היה לראות כותרות ראשיות מודיעות על מותו של איש בן 91, שחדל להיות חשוב בערך לפני 16 שנה. הסיבה האפשרית לעניין חסר הפרופורציות היא שעצם נוכחותו הפיזית של פינוצ'ט, גם בזִקנָתוֹ המופלגת ורבת החוליים, העיקה על סביבתה.

הוא היה סימן רע, תזכורת על מגבלות הדמוקרטיה, תזכורת על הַקַלוּת שבה מעמד בינוני מבוהל נופל בזרועותיהם של עריצים, תזכורת על הפיתוּי הטוטליטרי של השמאל, תזכורת על הפיתוי האוטוריטארי של הימין, תזכורת על הקלות שבה עריצים אנטי-קומוניסטיים הצליחו לשכנע את אמריקה שהם לוחמים להגנת הציוויליזציה המערבית, תזכורת על הקלות שבה שמאל דמוקרטי נפל בפח שטמן לו שמאל טוטליטרי. בקיצור, פינוצ'ט היה תזכורת מהלכת על שתיים לרוב מוּמֵינוּ, לעצם פגימוּתוֹ של מצב האדם.

כשבאה הידיעה שהגנרל נפח את נשמתו, נערים בסנטיאגו חלצו פקקים מבקבוקי שמפניה. דודותיהם הקשישות מחו דמעה לפני ביתו של פינוצ'ט. הבה נקווה שלדור הבא תהיה שמורה הפריבילגיה לשנוא את הפָּרָש על הסוס השחור, מפני שלא יהיה עוד צורך בגנרלים מצילי מולדת, מפני שהמולדת תוכל לתקן מסלול באמצעים דמוקרטיים. אם זה יקרה, אין זה מן הנמנע שהאיש אשר תקע את המאכלת בגבו של נשיא הרפובליקה יצליח אחרי מותו לכַפּר על חֵלֶק מעוונות חייו.

 

. . .כאשר מפחידים את המעמד הבינוני, הוא נוטה לשכוח שהוא בעצם די ליברלי ודי סובלני ודי לא-אידיאולוגי. כאשר מפחידים אותו, הוא נוטה לחפש מִקלָטים בחֵיקם של אלה המבטיחים לחזור ולכונן את הסדר התקין. מדהים על מה המעמד הבינוני יסכים לוותר, אם רק ישוחרר מִפַּחֲדֵי האינפלציה/דפלאציה, ואם רק יבטיחו לו – מילולית או מטאפורית -- שהרַכָּבוֹת יֵצאוּ בזמן. . .

"בינוני, בינוני, כמה שהוא בינוני", רשימה קודמת ב'יואב קרני, וושינגטון'

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט -- אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 26414 2006-12-13 01:10:49 2006-12-12 23:10:49 open open לִשׂנוֹא את הגנרל שהציל את המולדת מידי עַצמָהּ publish 0 post 290605 דיאנה 83.130.253.102 2006-12-13 09:10:54 1 0 290607 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-13 09:23:20 1 0 290763 שלומי שטרית a@b.com 84.228.8.47 2006-12-14 10:20:29 1 0 290835 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-14 20:29:58 1 0 291200 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-17 17:24:17 1 0 298461 אלון student9@gmail.,com 212.199.121.196 2007-01-18 11:50:25 1 0 298498 אברום lord_sidcup@cluemail.com 80.178.217.236 2007-01-18 19:19:39 1 0 298557 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-01-19 01:57:17 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/excelsior_pinochet.jpg excelsior_pinochet 26414 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/allende1970pinochetR.jpg allende1970pinochetR 26414 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/nyt111273tr.jpg nyt111273tr 26414 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/santiago_wall.jpg santiago_wall 26414 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/friedman_book.jpg friedman_book 26414 inherit attachment אולמרט בגרמניה: תראו למי הוא דומה (הומור לבנוני דק) http://www.notes.co.il/karny/26454.asp Wed, 13 Dec 2006 20:03:43 +0500 יואב קרני הֶעָרוֹת לא-אישיות http://www.notes.co.il/karny/26454.asp

הנה תזכורת לא-מרעננת על המצב. הקריקטוריסט של 'אל-מוסתקבל' – עתון אנטי-סורי,אנטי-חיזבאללי בביירות – קם בבוקר, שיפשף את עיניו, מזג קפה מהביל, וישב להציץ בעתון. מה מאוד התעייף האיש מלצייר קריקטורות על נושאים לבנוניים, מפני שכידוע כל כך מעט קורה בביירות בימים האלה.

דיפדף ודיפדף, עד שהגיע אל תמונתו של ראש ממשלת ישראל על רציף הרכבת בברלין. אהוד אולמרט עמד שם חבוש כיפה, והתייחד עם זכרם של היהודים ששולחו אל הגטאות ואל מחנות ההשמדה.

היתמלא לבו של הקריקטוריסט אמפתיה? חלילה. היישאר הקריקטוריסט אדיש? חלילה. חריפותו המיוחדת הקנתה לו את היכולת להעמיד את הסצינה הזו בקונטקסט ההיסטורי הראוי לה. והתוצאות, הלוא הן מתנוססות למעלה. "אולמרט בגרמניה" אומר הכיתוב, עם שלוש (...) נקודות, והמבין יבין.

יבין שלחלקים ניכרים של האינטליגנציה הערבית כרותה ברית עם הטיפשות ועם הרישעות. אינני בטוח שאני יודע מה משתיהן גרועה יותר.

אגב, נחמת מה אפשר למצוא במאמר נגד ועידת טהראן בעתון הערבי הבין-לאומי 'אל חאיאת'. הנה קישור לנוסח האנגלי.

]]> 26454 2006-12-13 20:03:43 2006-12-13 18:03:43 open open אולמרט בגרמניה: תראו למי הוא דומה (הומור לבנוני דק) publish 0 post 290767 שלומי שטרית a@b.com 84.228.8.47 2006-12-14 10:28:58 1 0 291237 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-17 21:24:40 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/olmert_fi_almaniaR.jpg olmert_fi_almaniaR 26454 inherit attachment נס האניקה די גדול היה שם http://www.notes.co.il/karny/26786.asp Fri, 22 Dec 2006 22:59:32 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/26786.asp

הרדיו הציבורי האמריקני ניגן את 'מי ימלל גבורות ישראל'. איזה מזל שאיש לא תירגם. חג החנוכה האמריקני אינו כולל מארשים צבאיים ותרועות נצחון. הרב זילברשטיין בסך הכול רצה תחליף אטרקטיבי לעץ האשוח

 


Hanukkah Rocks הוא שם אלבומה החדש של להקת LeeVees. הנה קישור לאתר הרשת שלה. אפשר להאזין ללקט מן האלבום. הפזמון המצליח ביותר מְתַנֶה את מכאוביו של יהודי אמריקני המתלבט – שימו לב לכובד הראש – באיות השם 'חנוכה' באנגלית. אפשר להאזין לו, ולצפות בקצת אנימציה לא-מי-יודע-מה ב YouTube. משם לקוח הפוטומונטאז' שלמעלה, חמישה מסכים שלובים זה בזה.

 

 

בִּפרוֹשׂ עונת החגים של סוף השנה, כאשר אמריקה מתעטפת בדתיוּת וּבבהלת קניות, וּרצועות של אור נִמתחוֹת לאורך גדרותיהם של בתים בכל פרוור הגון של מעמד בינוני, גאריסון קילֶר מהמהם הִמנונים נעימים ולא-יותר-מדיי דתיים של חג המולד. יש לו תכנית רדיו שבועית יוצאת דופן, שהבמאי המנוח רוברט אולטמן העניק לה חיי עולם (באחרון סרטיו, ששמו כשם התכנית,Prairie Home Companion. התרגום המילולי מדיי שניתן לשם הזה בעברית הוא "המדריך לחיים בכפר". קצת חבל).

כיאה לתכנית רב-תרבותית, הנשמעת במאות תחנות רדיו ציבוריות, אין בה חג מולד ללא תאומו היהודי-אמריקני המפורסם 'האניקה'. ישראלים מכירים גירסה קצת יותר היסטורית של החג הזה, שהם מבטאים 'חנוכה'. אי אפשר להכחיש את צדדי הדמיון בין חנוכה להאניקה, אבל הם מתבטלים לרגל ההבדל שבו ידובר להלן.

בשבת שעברה, גאריסון קילר הטיל על פנסתרן-הבית שלו ריצ'רד דבורסקי להנעים זמירות חנוכה. דבורסקי שר שלושה שירים, שלרוב הנוכחים באולם לא היה מושג מה הם אומרים. אחד מהם היה "מי ימלל גבורות ישראל, מי ימנה". אילו תורגמו המלים, רוב השומעים היו כנראה מופתעים, שלא לומר מתחלחלים. חג המולד הוא חג של "שלום עלי אדמות", מי ימלל גבורות ישראל הוא שיר מלחמה. משל למה הדבר דומה, לבאי המיסה של חג המולד שרים על מסעי הצלב במקום על "כוכב בשמי בית לחם".

אין כאן ביקורת על חג החנוכה. אני בהחלט לטובת המכבים, והנסיון הדווקאי להדביק להם תווית של "ריאקציונרים" מצחיק אותי. אבל גבורות ישראל פשוט אינן מתיישבות עם האניקה האמריקני.

הפאגאנים יצאו את החושך לגרש

האניקה הוא מתחרהו הרשמי של כריסמס. כמו כריסמס, גם האניקה הוא פסטיבל האורות של תחילת החורף. כריסמס יָצָא מֵחלציו של חג פאגאני, שהוּחג במקורו סביב הסוֹלְסְטִיס של החורף, היום הקצר ביותר של השנה. הפאגאנים יצאו את החושך לגרש, כמאמר השיר. חג המולד עוד לפני המולד היה זמן של העלאת המוראל הציבורי לקראת תבוסתה הבלתי נמנעת של השמש.

זה גם עניינו של האניקה. כן, כמובן, מדברים על נס פך השמן, ומזכירים בחיבה את ג'ודא מאקאבי, ומאזינים בהוקרה ל'המשיח' של הנדל, מבלי לשים לב שהוא מתכוון למשיח קצת אחר; ואולי גם מראים לילדים את ספרו של הווארד פאסט, אף על פי שהוא היה קומוניסט וסטליניסט ואתיאיסט. אבל האניקה הוא פרס הנחמה של יהודי אמריקה בחמשת השבועות היחידים של השנה שבהם הם מרגישים קצת דחויים, קצת מופרשים, קצת יותר מדיי מיעוטיים.

יומנאית-רשת (זאת אומרת, בלוגרית) באתר ה'ניו יורק טיימס', לא יכלה לסבול את שימושי חנוכה הכוזבים. היא כתבה באמצע החודש, כי רוב היהודים המסיבּים אל שולחן הלאטקעס קרובים לַאֲמִתּוֹ של דבר אל המִתייוונים יותר ממה שהם קרובים אל מתתיהו החשמונאי.

כן, "מתייוונים" היא אחת המלים האיומות ביותר שֶהֵניבה הָעֲגָה ההיסטורית שלנו. אבל היא נשמעת הרבה פחות מאיימת בלשונות אחרות. סוף סוף רוב היהודים ה"מתייוונים" נשארו יהודים. הם רק אימצו שמות יווניים, ודיברו יוונית, או לפחות קישטו את הארמית שלהם במלים יווניות (העברית, מה לעשות, נֶעֶלמה והלכה, ולא בגלל אנטיוכוס הרשע). והם הלכו לגימנזיום, זאת אומרת מכון הכושר; והם הלכו לקרקס, זאת אומרת לבלומפילד בשבת; והם נענו איזה 2,200 שנה מראש לעצה שהשיא י"ל גורדון, "הֱיֵה יהודי באוהלך ואדם בצאתך". פילון האלכסנדרוני (אמנם לא בן זמנם של החשמונאים) אינו מקור-השראה כל כך רע.

וזה בעצם מה שֶעשׂו יהודי אמריקה, לטוב ולרע. רוּבּם לא העלוּ על הדעת להמיר את דתם, אבל הם רצו להיות יהודים אמריקניים, או אולי מוטב אמריקנים יהודיים (באנגלית אמריקנית סדר המלים דווקא משנה. יהודי-אמריקני הוא איפיון אתני, אמריקני יהודי הוא ציון דתי). ארגוניהם הגדולים הראשונים כללו בהצהרות-היסוד שלהם את ההתחייבות לפעול לטובת "הִתעָרוּת", שזה תרגום לא-מדויק של המלה האנגלית הטעונה acculturation. זה היה ניואנס חשוב: להסתגל לאמריקה, לאמץ את הליכותיה – אבל לא להשיל זהות.

כריסמס בלי כריסטוס

חג המולד היה כנראה אחד המבחנים הראשונים, עוד לפני שהתחילה ההגירה היהודית המסיבית ממזרח אירופה, בשנות ה-80 של המאה ה-19. היהודים המרכז-אירופיים להוטי ההתערות התקשוּ לעמוד בקִסְמֵי הֶחָג הזה. רבניהם השגיחו בְּהֶרגֵל מסוּכּן המתפתח והולך אצלם: הם מעמידים עצי אשוח בבתיהם. אחד הרבנים ההם, מיכאל זילברשטיין, נמנה וגמר לתת ליהודים כריסמס בלי כריסטוס. הוא גילה את הפוטנציאל העצום של חנוכה בסביבות 1870.

לימים, האניקה התפתח קצת יותר מדיי בַּכּיוון הָאסוּר. לא זו בלבד שאנשים התחילו לשלוח זה לזה כרטיסי-ברכה כדרך הגויים, לא זו בלבד שהם התחילו לערוך סעודות משפחתיות שהתחרו בסדר פסח, אלא שמקצתם העמידו "שׂיח האניקה" לצד ה menorah (המלה 'חנוכיה' נולדה בביתה של משפחת בן יהודה, בדיוק לפני 110 שנה. היא לא נקלטה באנגלית היהודית האמריקנית).

תנו תהילה לאמריקה, היא הצילה את האניקה מחג-מולדיזציה. בשנות ה-60 התחילה ההתקוממות הכללית נגד כור ההיתוך האמריקני. המתקוממים אמרו שאפשר לאכול סטייק של העולם החדש עם רוטב של העולם הישן. בהדרגה לא היה צורך עוד להסתיר את המוצא, להמציא שם משפחה חדש, להשתמט מלשון-האם. בהשפעת הסאגה 'שורשים', על צאצאיו של עבד אפריקני, הכול התחילו לחפש שורשים. כל כך כללית היתה התופעה עד ששורשים נעשו חלק מִתַרבּוּת ההִתעָרוּת. אכן, פרדוקס מארץ הפרדוקסים. אבל מה היא אמריקה אם לא ארץ המיישבת פרדוקסים.

'האניקה' נעשה איפוא שְוֵה-ערך גֵאֶה של חג המולד. הוא עזר לעורר את הרושם אצל הרבה מאוד אמריקנים – הרבה מאוד – שבאמריקה יש עשרות מיליוני יהודים (יש בערך חמישה מיליון). חנוכיות הִתחָרוּ בַּעצי אשוח בכל מיני מקומות ציבוריים. עתונים ובתי כולבו, תחנות טלויזיה ומוסדות שלטון מקומיים התחילו לברך את אמריקה ב"מועדים לשמחה" (happy holidays) במקום ב"חג מולד שמח" (Merry Christmas).

ראשוני המהגרים היהודיים במאה ה-19 לא התיישבו בניו יורק או בניו ג'רזי, אלא דווקא במערב התיכון, לאורך נהר המיסיסיפי, וּבערים קטנות ובינוניות בדרום. הם שאלו את נפשם להתקבל על דעת שכניהם. פעם הסביר לי סוחר יהודי זקן בעיר סַוואנה, במדינת ג'ורג'יה, "אנחנו רצינו בסך הכול ששכנינו הנוצריים יוכלו לבקר בבתי הכנסת שלנו מבלי שנתבייש". ה"בושה" היתה מוסבת קודם כול על היעדר גינונים בבתי הכנסת: רַחַש בלתי פוסק בזמן התפילה, תנועת מתפללים ממקום אל מקום. לא כך נוהגים בכנסיה פרוטסטנטית הגונה.

הכמיהה אל הגינונים התחילה את תהליך הפרוטסטנטיזציה של חלק מיהודי אמריקה. לימים, עודף הגינונים הפרוטסטנטיים שיעממו את נֶכדיהם ואת ניניהם של היהודים ההם, ואז התחיל תהליך הדה-פרוטסטנטיזציה. אבל על 'האניקה' אי אפשר לוותר. רק אל תחייבו אותם לתרגם את מי ימלל גבורות ישראל, ואל תספרו להם מה עשה יוחנן הורקנוס לאֱדומים. הם רוצים חג של אהבה בימים הקודרים והקרים של תחילת החורף. 

 

 

 

 

רשימות קודמות על חנוכה וחג המולד

מלחמת חג המולד. מנהיג יהודי בולט באמריקה מזהיר מפני נסיון מסיבי של הימין הנוצרי "לנַצר את כל הבטי החיים באמריקה". מנהיגים נוצריים ושדרים ימניים מתלוננים ש"מלחמה סודית" מתנהלת נגד חג המולד, ובעצם נגד הנצרות עצמה. דֵי קל להיות יהודי באמריקה, אבל קצת פחות קל בימי דצמבר הקרים (31 בדצמבר 2005)

הילד היחיד בעיר בלי עץ אשוּח. חגי סוף השנה הם זמן של דיכדוך קל בשביל יהודי אמריקה. הם כל כך בפנים, והם כל כך בחוץ. הם זקוקים עד ייאוש לחג מולד משלהם. הם אפילו המציאו אותו. הם קוראים לו "האניקה", והם מדליקים בו שמונה נרות עם שמש אחד (18 בדצמבר 2004)

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית. הואיל והדוא"ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט -- אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 26786 2006-12-22 22:59:32 2006-12-22 20:59:32 open open נס האניקה די גדול היה שם publish 0 post 292374 שלומי שטרית a@b.com 84.229.192.83 2006-12-24 13:09:48 1 0 292503 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-24 23:32:45 1 0 292628 רניאל ran@iel.com 62.219.194.150 2006-12-25 15:45:52 1 0 297580 גדי מונסה gmonsa2@yahoo.com 87.69.92.56 2007-01-12 14:56:16 1 0 297602 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-01-12 18:21:52 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/spell_leevees_utube_w.jpg spell_leevees_utube_w 26786 inherit attachment אל ג'אזירה על התֶמזַה: תִראוּ מה שהיהודים שוב עושים לאלוהים וּלאִמוֹ http://www.notes.co.il/karny/26825.asp Sat, 23 Dec 2006 22:01:06 +0500 יואב קרני הֶעָרוֹת לא-אישיות http://www.notes.co.il/karny/26825.asp

בעניין הזה אני מתכוון לדון באריכוּת קצת יותר גדולה -- וּמזמין את אורחיי לדון בו -- אבל פָּטוּר בלא כלום אי אפשר.

האינטליגנציה השמאלית של אירופה מפלרטטת זה זמן מה עם אנטישמיות. זה עניין גלוי וידוע, ויש לו הסברים ויש לו תירוצים, ואין לו תירוצים. ואני יודע את ההבדל בין ביקורת נוקבת על ישראל ואפילו התנגדות לציונות ובין אנטישמיות. כשלעצמי אינני משתמש באיפיון הזה, "אנטישמי", בַּקַלות של רוב המשתמשים הישראליים.

מתי אנטישמיות? למשל כאשר בביקורת על ישראל נשזרים מוטיבים אנטי-יהודיים קלאסיים, מאחרית העת העתיקה, עבור דרך ימי הביניים, וגמור בעלילות הדם של הזמן המודרני. זו האנטישמיות הקלה ביותר לזיהוי, כי היא הוולגרית ביותר.

אינטליגנציה אירופית שמאלית וולגרית? היתכן?

יתכן. יתכן בייחוד בַּתַרבּוּת הקלוקלת של עתונות הפמפלטים, התופסת את מקומה של העתונות הרצינית משכבר הימים. הצרפתים התחילו בזה, ב'ליבראסיון', אבל עשו כן במידה יחסית של חן. האיטלקים עשו כן במידת מה. אבל הבריטים, כרגיל, הם הֶחָלוּץ ההולך לפני המחנה. והחלוץ ההולך לפני החלוצים הוא הפאמפלט האינטלקטואלי הצרחני 'אינדפנדנט'.

אם פעם הבריטים היו מנחילים לנו ניואנסים ולשון המעטה, הנה עכשיו הם מנחילים לנו אוסף של סימני קריאה ענקיים, של הגזמות, של נסיונות בוטים לעצב השקפת עולם במקום להשפיע עליה. אין עוד עמודי חדשות ב'אינדפנדנט', יש בו רק עמודי צרחות. והצורח מכולם הוא עמודו הראשון של הצהובון כְּבַד-הראש וַעתיר היוּמרוֹת, השונא את אמריקה, ושונא את ממשלתו הפרו-אמריקנית, ושונא את כל ידידי אמריקה, וּמעניק הנחות נדיבות לכל אויביה.

מי שקראו את רוברט פיסק (Fisk), או מוטב שמעו את רוברט פיסק, יידעו אל נכון על מה אני מדבר.

אבל לפי מיטב ידיעותיי, כדבר הזה עדיין לא קרה. ערב חג המולד, העתון המאוד-לא-דתי הזה (אינטליגנציה בריטית ליברלית חושבת שאמונה באלוהים היא ביטוי של בערות, היָאָה רק לאמריקנים משכילים למחצה; וַאנשים רציניים אינם מודים בפומבי שהם מאמינים באלוהים) החליט לציין את החג הממשמש ובא בשאלה מֶה הָיו עושים הישראלים -- היהודים -- לַבתוּלה הקדושה באורווֹת בית לחם, אילו נתקפה צירי לידה ב-2006. מי בכלל צריך לקרוא את התשובה.

רוצחי אלוהים, מְעַני אמו. הבו להם פאסיון פרוגרסיבי. בסופו של דבר, גם אינטלקטואלים לונדוניים שמאליים מִתאַנפּפים מגלים את המְכַנה המשותף הנמוך ביותר שלהם עם מל גיבסון ועם בשאר אל אסד (מי שהזכיר לאפיפיור הקודם, במסעו לדמשק, כי את טִבעם של היהודים אנחנו יודעים עוד מזמן גבעת גולגלתא).

מִמַה נַפשָך, הלוא אפשר לגַנות את מדיניות ישראל בשטחים -- אני מגַנֶה -- מבלי לשזור בַּגינוי מוטיבים תיאולוגיים אנטי-יהודיים. הלוא אפשר לדבר לעניין, הלוא אפשר להניח לעובדות לדַבּר.

עוד נחזור לזה. בינתיים רק נגיד אבוי, אבוי, אבוי. מי יעניק סותרן, antidote, לָאֶרֶס הזה. (וגם, אין צורך לומר, לארס המפעפע בכל הוורידים, גם בוורידינו.)

את הכתבה אפשר לקרוא באתר הרשת של 'אינדפנדנט'

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית).

 

]]> 26825 2006-12-23 22:01:06 2006-12-23 20:01:06 closed closed אל ג'אזירה על התֶמזַה: תִראוּ מה שהיהודים שוב עושים לאלוהים וּלאִמוֹ publish 0 post 292294 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.117.123.131 2006-12-24 01:08:27 1 0 292302 אורן http://oren.notes.co.il 84.229.50.152 2006-12-24 01:45:15 1 0 292324 יגאל לביב yigallaviv@bezeqint.net 84.108.20.163 2006-12-24 08:23:44 1 0 292331 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.115.19.242 2006-12-24 08:57:37 1 0 292339 אורי קציר www.aplaton.co.il 212.143.90.173 2006-12-24 09:36:41 1 0 292363 אורן http://oren.notes.co.il 84.229.50.152 2006-12-24 12:01:51 1 0 292369 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.115.19.242 2006-12-24 12:54:09 1 0 292370 מואיז moben@012.net.il http://www.lulu.com/moben 87.68.77.138 2006-12-24 12:56:02 1 0 292372 שלומי שטרית a@b.com 84.229.192.83 2006-12-24 13:01:00 1 0 292388 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.115.19.242 2006-12-24 14:41:40 1 0 292450 שלומי שטרית a@b.com 84.229.192.83 2006-12-24 19:09:57 1 0 292493 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-24 22:49:45 1 0 292504 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.115.27.198 2006-12-24 23:36:19 1 0 292505 שולמית shulda@netvision.net.il http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=32370 217.132.46.88 2006-12-24 23:37:41 1 0 292515 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-25 00:46:29 1 0 292528 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-25 02:23:29 1 0 292587 עודד נעמן 128.139.226.34 2006-12-25 11:28:36 1 0 292659 שלומי שטרית a@b.com 84.229.192.83 2006-12-25 18:14:46 1 0 292711 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.117.123.160 2006-12-25 22:55:26 1 0 292722 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 80.178.219.164 2006-12-25 23:49:56 1 0 292726 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.117.123.160 2006-12-26 00:10:45 1 0 292807 איריס חפץ hefets@mpib-berlin.mpg.de 84.189.119.33 2006-12-26 11:37:44 1 0 292821 יגיל הנקין tididamtididam@hotmail.com 82.166.132.163 2006-12-26 12:51:57 1 0 292849 איריס חפץ hefets@mpib-berlin.mpg.de 84.189.87.53 2006-12-26 15:30:44 1 0 292912 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2006-12-26 20:34:59 > זו רק דוגמא אחת. שמורות אצלי קריקטורות מעתונים איטלקיים מרכזיים, המשתמשות במוטיבים נוצריים. נדמה לי שעתונים בארצות קתוליות מוּעָדים יותר להשתמש במוטיבים האלה. למשל, אֶנצוֹ, קריקטוריסט בעתון הקומוניסטי 'ליבראציונה', חזר לפחות פעמיים על תיאור של הפלסטינים הנרדפים בדמות המאדונה, המגוננת על ישו התינוק מפני קלגס ישראלי. יש קריקטורות נבזיות, המשוות את ישראל לנאצים ואת מעשיה בעזה לשואה. אינני בטוח שכאן יש אנטישמיות. זה זדון פשוט, מהול בהרבה טיפשות וּבוּרוּת. אבל הוא שווה-ערך לניצול הציני של אנטישמיות ושל שואה אצל פוליטיקאים ישראליים מן הימין. אני מבחין בין לשון ההפלגה הרטורית ובין הפריטה המכוּוֶנֶת על המוטיב של היהודים-רוצחי-אלוהים. זו גם התשובה לתהייתה של איריס חפץ. זה אנטישמי, לפי דעתי, מפני שיש פה נסיון לגייס את הדעות הקדומות הפרימיטיביות והעמוקות ביותר על היהודים כדי לשכנע את הקורא שישראל חוטאת. קריקטורות על פי טבען מגזימות. אבל כאן איננו מדברים על קריקטורה. זה עמוד ראשון של עתון, זו כותרת של עתון, זה צילום של עתון. אלא אם כן העתון כולו עובר אל ז'אנר של קריקטורה. זה יתכן. או-אז מוטב לי למחוק כמעט את כל מה שכתבתי. אבל אז יהיה עלינו לשפוט בהתאם את כל העתון. הפצת עובדות על מצוקת הפלסטינים בהחלט רצויה, כל זמן שהיא עובדתית. והיא אינה עובדתית כאשר גזירה שווה מוּצֵאת בין "הטֶבח בג'נין" ובין מרד גטו וארשה. והיא בוודאי אינה עובדתית כאשר פסיאודו-תיאולוגיה מקושקשת בתוך החביתה.]]> 1 0 292945 יגיל הנקין tididamtididam@hotmail.com 82.166.132.163 2006-12-27 00:46:03 1 0 292981 שלומי שטרית a@b.com 84.228.168.166 2006-12-27 10:12:09 1 0 292995 איריס חפץ hefets@mpib-berlin.mpg.de 84.189.80.162 2006-12-27 11:54:46 1 0 293372 יגיל הנקין tididamtididam@hotmail.com 82.166.132.254 2006-12-28 23:45:02 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/122306indepndent_e.jpg 122306indepndent_e 26825 inherit attachment איש השנה: לא, לא אתה. אוטוקראט הנפט http://www.notes.co.il/karny/27139.asp Mon, 01 Jan 2007 08:08:36 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/27139.asp

ולדימיר פוטין, מחמוד אחמדיניג'אד ואוגו צ'אווס מספקים את המודל לאיש השנה 2006: אוטוקראט הנפט. בניגוד לנסיכי הנפט של שנות ה-70, איש השנה שלנו אינו רודף בצע, אינו מהמר בקאזינו של מונטה-קארלו – ויודע מה הוא רוצה לעשות בכספי הנפט והגאז. הוא רוצה לשנות את המישוואה הבין לאומית, ולהחליש את כוחו של המערב. הוא שיכור-כוח, הוא מעוט-ניואנסים, והוא די מפחיד

 

השאלה "מה לעשות בכל התמלוּגים האלה" כמובן אינה חדשה. היא אפילו קודמת לעסקי נפט וגאז. היא נשאלה עוד באתונה העתיקה, על מִכרוֹת הכסף של לאוריום, והתשובה עליה מימנה את מלחמות ההתפשטות של אתונה ואת "תור הזהב" שלה.

אלכסנדר הגדול היה הרבה פחות גדול אילמלא עמדו לו התמלוגים ממכרות הזהב של מקדוניה. ורומא? היא התפשטה על חשבון קרתגו, גם מפני שלא סבלה את דוברי העברית ההם, אבל בייחוד מפני שחשקה במכרות הכסף של אפריקה ובמכרות הנחושת של ספרד.

אשר לספרד עצמה, תמלוגי הכסף והזהב של העולם החדש האריכו במקצת את טענתה למעמד של מעצמת-על, במאה ה-16, אבל לא הצילו אותה מפשיטת הרגל שהנחילו לה מלחמותיה הנצחיות באירופה.

קצת קשה להחליט מה קדם למה – התמלוגים לאימפריה, או  האימפריה לתמלוגים. סוף סוף לגרמנים היו אוצרות טבע עצומים עוד בימי הביניים, והיתה להם הטכנולוגיה המפותחת ביותר לכרות אותם, אבל הם היו זקוקים לאוצר הטבע הגדול ביותר – ביסמארק – לפני שכוננו אימפריה בסוף המאה ה-19. הבריטים, לעומת זאת, הסמיכו את עליית האימפריה שלהם להשתלטותם על אוצרות טבע.

והאימפריאליסט המרתק ביותר, ססיל רודס (Rhodes), רצה להשתמש בתמלוגי הזהב והיהלומים של אפריקה הדרומית, כדי להניח מסילת ברזל מקייפטאון לקאהיר, ולכונן את קיסרות אלף השנה של האדם הלבן.

במִשוואה הזו היתה ארץ-אם, שפיתחה תיאבון גובר לחומרי-גלם ולִשׂכִיוֹת-חמדה. בתמורה – אם תמורה היא – אמא הואילה למכור את מוצריה המוגמרים לילדי-חסותה. בריטניה שלטה בהודו, אף כי מבחינת הגודל והפוטנציאל האנושי היה הרבה יותר סביר שהודו תשלוט בבריטניה; והולנד שלטה ב"איי הודו המזרחית" (מה שקוראים כיום "אינדונזיה"), אף על פי שההיפך היה הגיוני יותר. עושרן של המושבות היה לעתים קרובות אסונם של תושביהן.


כוכב הנפט הראשון היה המלך פייסל, איש השנה של 'טיים' בינואר 1975.

אבל הוא לא ניסה לשנות את העולם

 

כלכלה תעשייתית בוגרת נהנתה פעם מיתרון אוטומטי על פני ספקי חומרי הגלם שלה. סוף סוף, מה יעשו הספקים, "ישתו את הנפט שלהם"? "יאכלו את יהלומיהם"?

מִתקפת-הנגד של הסַפָּקים התחילה ב-1960, כאשר חמש מפיקות נפט – ארבע מזרח-תיכוניות ודרום-אמריקנית אחת – התכנסו בבגדאד, וכוננו את אופ"ק. אבל יעברו 13 שנה לפני שהעולם יזהה את תווי פניו של אחד משליטי ארצות אופ"ק. המלך פייסל של ערב הסעודית נעשה האיש המסוכן ביותר בעולם בסוף 1973, כאשר הנהיג את אמברגו הנפט על ארה"ב (ועל הולנד המסכנה), וכאשר ייקר פי ארבעה את מחירה של חבית נפט.

האגרסיביות של קרטל הנפט העניקה השראה גם לסַפָּקים של חומרי גלם אחרים, מנחושת ועד פולי קקאו ובננות. הכול רצו לעשות שרירים. הזנבות הקולוניאליים ניסו לכשכש בכלב האימפריאלי. זה היה הזמן שבו אנשים תיארו את אירופה כ"מושבה של כוויית", רעיון שסבירותו היתה מוכרחה להיחשב לנמוכה למדי 50 שנה קודם, כאשר לפרנסתם, כווייתים עם ריאות גמישות היו שוֹלים פנינים מִקַרקעית המפרץ הפרסי.

הנפט שלא הציל את האימפריה

כמעט משונה להיזכר שיצואנית הנפט הגדולה ביותר בתחילת שנות ה-70 היתה ברית המועצות (אף כי מעולם לא הצטרפה לאופ"ק). היא סיפקה את רוב הנפט שלה לגרורותיה, שהיו מאוגדות בקומקו"ן, הקהילה הכלכלית הלא-כלכלית ביותר של כל הזמנים. בקומקו"ן,המחירים היו ננקבים ב"רובלים של העברה". הואיל ולא היה שוק חופשי – ממילא גם לא היה צורך בכללי התנהגות של שוק חופשי, או במטבע עובר לסוחר. ערכו הנקוב של הרובל בזמן ההוא היה משהו כמו 75 קופקות לדולר, אבל הוא ממילא לא היה בר-המרה, ושער החליפין לא עניין איש, בוודאי לא את השוק השחור במוסקבה.

אוצרות הטבע באדמתה היו צריכים להנחיל לברית המועצות תוחלת חיים ארוכה מזו של הקיסרות הרומאית. קצת יותר גמישות אידיאולוגית, קצת יותר ספֵקוֹת עצמיים, אולי קצת יותר חוש הומור היו יכולים להקפיץ את האימפריה הסובייטית מֵעֵבֶר למשבר הסיסטמי שהביא לבסוף את התפוררותה.

מֶה היה קורה אילו זקני הקרמלין החליטו, נניח ב-1975, לפתוח את תעשיית האנרגיה שלהם להשקעות זרות, במקום לבזבז זמן ומשאבים על סובייטיזציה של אנגולה (למשל)? אין כמעט ספק שענקי הנפט של צפון אמריקה ושל מערב אירופה היו עומדים בתור כדי לשַדרג את שדות הנפט המתמוטטים של הים הכספי ושל מזרח סיביר, וכדי להתחיל לפתח שדות נפט עם עתוּדוֹת מוּכָחוֹת או משוערות.

תנובת הנפט והגאז של רוסיה לבדה מעמידה אותה כיום סמוך לערב הסעודית, והרבה לפני ונסואלה, עיראק ואיראן. הוסיפו לזה את שדות הנפט של אזרבייג'אן ושל קזחסטן, ואת הגאז הטבעי של טורקמניסטן, והרי לכם אילוסטרציה איך היתה יכולה אימפריית הרֶשַע להיראות אילו האריכה חיים: עם הרבה-הרבה מזומנים – גם כדי לחתור תחת אושיות המערב, אבל בעיקר כדי לפתח את כלכלתה, ליצור תעשיה קלה, לכונן חברה צרכנית, וממילא לשַמר את גבולותיה הלא-טבעיים מבלי להקריב את זכותה הטבעית להוסיף ולשלול זכויות פוליטיות מנתוניה.

בקצרה, ברית המועצות היתה יכולה להיות כסין הרבה לפני סין, ובלי התלוּת הגוברת של סין במקורות אנרגיה זרים. מי יודע, אולי מהלך כזה היה אפילו מגדיל את הפריון הטבעי ברוסיה. כיום היא מאבדת מדי שנה אוכלוסיה שוות-ערך לעיר גדולה מתל אביב.

לפי נתוני BP (שכבר אינה קוראת לעצמה 'בריטיש פטרוליום'), בשנת 2005 כמעט 15% של הנפט בעולם באו מברית המועצות לשעבר, 13.5% -- מערב הסעודית. עתודות הנפט המוכחות של ברית המועצות לשעבר עומדות אולי על 120 מיליארד חביות, ומתוכן רק 72 מיליארד שייכות לרוסיה (בכל מקרה, העתודות האלה הן פחות מחצי עתודותיהן של ערב הסעודית ושל קנדה, ורק שליש מעתודות ונסואלה).

 


ולדימיר פוטין כרופא השיניים הלאומי. הכיתוב ברוסית, פחות או יותר, "בשחיתות, כמו בחורים בשיניים, יש לטפל -- שאם לא כן..."

קריקטורה בכתב העת הרוסי 'ארגומנטי אי פאקטי'

 

"אל תתעסקו עם רוסיה"

בנובמבר 2005 התבקשתי לבחור את איש השנה העולמי בשביל המוסף המיוחד ש'גלובס' הוציא לרגל ועידת ישראל לעסקים. הצעתי אז את אוגו צ'אווס, נשיא ונסואלה. חשבתי שהוא מבטא שני דברים: את שקיעת מעמדה הדיפלומטי של ארה"ב – ואת עליית כוחו הפוליטי של הנפט.

אני מרשה לעצמי להגיד, שמאורעות 2006 לא הפריכו את ההערכות האלה. אדרבא, השנה היוצאת נתנה להן תוקף גובר. בתחילת דצמבר, השבועון 'איקונומיסט' מרח את ולדימיר פוטין על עמוד השער שלו. "אל תתעסקו עם רוסיה" (Don’t Mess with Russia), הכריזה הכותרת. פוטין צויר על עמוד השער כשהוא אוחז את זרבוביתה של משאבת דלק כמו היתה אקדח.

והיא אמנם היתה אקדח, ופוטין – המבוֹרָך בחֵן וּבניואנסים של פיל בחנות חרסינה – לא חדל להצמיד את האקדח הזה אל רקותיהם של שכניו, קרובים ורחוקים.

והיא אמנם היתה אקדח בידיו של מחמוד אחמדיניג'אד. מותר להניח שנשיא איראן לא היה שש אֵלֵי קרב במידה כזאת, ולא היה מוכן להקניט את הקהילה הבין לאומית במידה כזאת, אילמלא עמדו לו יתרות המזומנים שהניב הנפט.

 

דו"ח חדש של הארגון הבין לאומי להגנת זכויות האדם Human Rights Watch: צ'אווס "שואף לחזק את שלטונו באמצעות קיעקוע עצמאותן של מערכת המשפט ושל העתונות, מוסדות חיוניים להגנת זכויות האדם". (AP)

 

והיא היתה כמובן אקדח בידי אוּגוֹ צ'אווס של ונסואלה, כלפי האופוזיציה בארצו, לתועלת ידידיו בארצות שכנות, וכמובן נגד "האימפריאליסטים הצפון אמריקנים". עד כה, נביחתו של צ'אווס היתה עַזה מנשיכתו. אבל הוא מתכונן להישאר בשלטון "עד 2021", אולי מֵעֵבֶר לה, ועושר הנפט האדיר של ונסואלה ישמש שמן על גלגלי "המהפכה הסוציאליסטית" שהוא מבטיח.

שלושת האנשים האלה מספקים את המודל של איש השנה שלנו: אוטוקראט הנפט. האוטוקראט הזה אינו דומה לנסיכי הנפט השנואים של שנות ה-70, מפני שהוא כשלעצמו אינו חומד בצע ואינו נוטף מזומנים. במקרה של נשיא איראן, הוא מנהל אורח חיים צנוע עד ספרטאניוּת. לנשיא רוסיה – עם יותר סמכויות ועם יותר כוח מכל שליט רוסי בחצי המאה האחרונה – יצאו המוניטין של עובד חרוץ, ספורטאי ממושמע, לא-רודף-תענוגות. כיוצא בזה, אוגו צ'אווס הואשם בהרבה דברים, אבל בדרך כלל לא בִּשחיתוּת ולא בִּגניבה.

ב-1998 הכול נראה אחרת          

אף אחת ממתעשרות הנפט של שנות ה-70 לא הצליחה להשתמש בעושרה הפתאומי כדי לשנות מעיקרה את המשוואה הבין לאומית. לא איראן, לא עיראק שניסתה מאוד, לא ערב הסעודית, לא אינדונזיה, לא ונסואלה, לא ניגריה.


מישהו זוכר אותו?

 היה לו דווקא הרבה נפט.

השאה של איראן על שער 'טיים',

11 ביולי 1974

 

בעצם, רוב המתעשרות היו חלשות וּפגיעוֹת בסוף עשור הגאות של מחירי הנפט (1982-1973) יותר ממה שהיו בתחילתו. מפתיע להיווכח עד כמה הנפט לא טרף את הקלפים, ולא גזל את הבכורה מן העולם המתועש. כאשר מחירה של חבית דלק ב-1998 היה נמוך, במספרים יחסיים, אפילו מזה של 1972, היה נדמה שהצדק עם הטוענים כי משבר מחירי הדלק היה בהלת-שווא.

אין צורך אלא להיזכר איפה עמדו אז מַעַצְמות הנפט. ב-1998, רוסיה היתה שרויה בהתמוטטות פיננסית. ב-1998, ונסואלה התקשתה לגמור את החודש. ב-1998, איראן היתה מכונסת בתוך עצמה, תחת ממשלה שקיוותה דווקא להכניס רפורמות ליברליות. זה היה הזמן שבו מנכ"ל של חברת נפט אמריקנית אחת דחק בסעודים לעשות משהו לכל הרוחות, כדי להעלות את המחירים. שמו של המנכ"ל היה דיק צ'ייני, פוליטיקאי לשעבר שהפנה את מרצו לאפיק הרבה יותר הגיוני: לעשות הרבה מאוד, הרבה הרבה מאוד כסף.

ב-1998, ולדימיר פוטין היה הממונה הצעיר והלא-ידוע על המשטרה החשאית של רוסיה. אוגו צ'אווס, קולונל בדימוס שֶנֶחבַּש בכלא שש שנים קודם על נסיון לחולל הפיכה צבאית, היה עוד מועמד אחד בבחירות לנשיאות, בשום פנים לא המנצח הוודאי. מחמוד אחמדיניג'אד עתה זה השלים את עבודת הדוקטורט שלו על הנדסת תנועה, והתחיל קריירה מבטיחה כפרופסור באוניברסיטה בטהראן.

בשביל שני הראשונים, פוטין וצ'אווס, היה קשה להעלות על הדעת זמן נוח יותר לתחילת הקריירה הפוליטית שלהם. ארצותיהם הגיעו אל שפל היסטורי, או ברוח הדימוי האמריקני, הן "נֶחבּטוּ בקרקעית". נמוך יותר פשוט לא היה אפשר להגיע (זאת אומרת, בוודאי היה אפשר, אבל לפעמים אנחנו זקוקים לתפארת המליצה).

המטבע הרוסי התמוטט, הבורסה של מוסקבה כמעט התאדתה, דירוג האשראי של רוסיה צנח פלאים, האמון בממשלתה התפוגג. הנהיג אותה בוריס ילצין, נשיא חולה וחלש, שהחליף חמישה ראשי ממשלה בשנה וחצי. צ'צ'ניה היתה מדינה עצמאית דה-פאקטו שתי שעות טיסה ממוסקבה. מעמדה הבין לאומי של רוסיה? לא כל כך היה לה.

ונסואלה ליקקה את פִּצעֵי הרפורמות ה"ניאו-ליברליות" של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. אף כי היתה לה הדמוקרטיה הדו-מפלגתית ארוכת הימים ביותר בדרום אמריקה, חילופי השלטון התקופתיים, לפני 1999, לא היו הרבה יותר ממשחקים של כסאות מוסיקליים בין חברי האליטה. ב-1992, נשיא סוציאל-דמוקרטי שלח את כוחות הבטחון לירות בפועלים שהפגינו נגד מדיניותו הכלכלית. בסופו של דבר הוא הודח, והושלך למעצר בית. הנשיא הנוצרי-דמוקרטי הזקן שבא אחריו חימם את הכסא. סביב קאראקאס צמחו שכונות עוני מן המכוערות ביותר ביבשת.

לתת לרוסיה "מה שהיא באמת רצתה"

פוטין נעשה ראש הממשלה באוגוסט 1999, וירש את בוריס ילצין שלושה חודשים אחר כך. אוגו צ'אווס הושבע לנשיא בינואר 1999.

בשנה ההיא התחילו מחירי הנפט להתאושש משפל ארוך. צ'אווס לא היה צופה פאסיבי. הוא דילג בין ערי הבירה של מדינות אופ"ק, כדי לכונן חזית אחידה נגד הצרכנים. גבות נזקפו, כאשר הוא כתב מכתב ידידותי לטירוריסט קארלוס בכלא הצרפתי, וכאשר היה אחד מראשי המדינה המעטים שביקרו אצל סדאם חוסיין.

אשר לפוטין, שני עניינים שיכנעו אותו שהגיע הזמן להעניק לרוסיה מה שהוא חשב שרוסיה רצתה באמת: איש חזק.

  • עניין אחד היה מלחמת צ'צ'ניה. היא גילתה לא סתם חולשה צבאית, אלא חולשה סיסטמית.
  • עניין שני היה השפעתם של "האוליגרכים", המתעשרים הַקַלים של אחרית האימפריה הסובייטית, מי שגרפו את כל הקופה, מי שהורשו לקנות דולר אחד בחצי סנט, מי שהשתלטו בקַלוּת וּבִמהירוּת על שׂדוֹת הנפט העשירים של המזרח.

למרבה האירוניה, האוליגרכים הם שסללו את דרכו של פוטין לשלטון. הם שִכנעו את ילצין להעדיף אותו על פני מועמדים מנוסים וִידוּעים ממנו. הם מימנו את מסע הבחירות שלו, במארס 2000. הם גם חשבו שיוכלו להוריד אותו מן השלטון. בסוף 2003 הוא שלח את משטרת המס שלו, חמושה מכף רגל ועד ראש וּרעוּלת פנים, כדי לעצור, או בעצם לחטוף, את אוליגרך-כל-האוליגרכים, מיכאיל חודורקובסקי, המולטי-מיליארדר, בעל המניות העיקרי של ענק הנפט 'יוּקוֹס'.

ההתעללות המשפטית בחודורקובסקי היתה כְּסוּת דקה מאוד לַשוד המאורגן של נכסי 'יוקוס'. זה היה סימן לבאות. היה מנוי וגמור עם פוטין, קצין הק.ג.ב לשעבר, להפקיע את כלי הייצור החשובים היחידים ברוסיה: אלה המוציאים אוצרות מן האדמה – ואלה הפולטים חדשות ומעצבים את מצב-הדעת הלאומי.

למרבה הנוחיות, אותו קרדוֹם עצמו גוּיַס לשתי המטרות: מונופול הגאז עצום הממדים 'גאזְפְּרוֹם'.

על המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות אמרו פעם שהיא לא היתה מפלגה במובן הרגיל, היא היתה מדינה. כיוצא בזה, גאזפרום אינו תאגיד כלכלי במובן הרגיל. הוא פלטפורמה שנועדה להחזיר את רוסיה אל מקומה הראוי בין האומות, זאת אומרת סמוך לפיסגת הכוח הבין לאומית וסמוך לתחתיתה של טבלת החרויות הדמוקרטיות.

גאזפרום היתה תחילה מכשיר להחנקת עצמאותם של כלי התקשורת האלקטרוניים. רשתות טלויזיה עצמאיות סיפרו לדעת הקהל הרוסית מה באמת קורה בצ'צ'ניה באמצע שנות ה-90, והבאישו את ריחם של השלטונות. לא עוד. גאזפרום קנתה רשתות טלויזיה, תחנות רדיו ועתונים כדי לאפשר לפוטין לכונן את "הדמוקרטיה המודרכת" שלו.

גאזפרום היא עכשיו הכלי העיקרי של מדיניות החוץ הרוסית. באמצעותה, רוסיה מחזירה אל המסלול רפובליקות סובייטיות לשעבר שהתייחסו ברצינות מוגזמת אל עצמאותן. באמצעותה, רוסיה מענישה את מי שאינן חוזרות למוטב. באמצעותה, רוסיה מזכירה לאירופה שידה מונחת על השאלטר, וּבִרצוֹתה היא יכולה לכַבּוֹת לאירופים את החשמל, בייחוד כאשר קר מאוד וחשוך מאוד.

הזרבובית הגרעינית

רוסיה היא עדיין מעצמת-על גרעינית. היא עדיין מסוגלת להרוס את העולם כמה עשרות פעמים. בימי המלחמה הקרה, העוצמה הזו היתה מונחת בראש סדר החרדות של המערב. בימים האלה אנחנו ממעטים לשמוע עליה. כשרוסיה רוצה להַלֵך אֵימים היא מכוונת את זרבוביתה של גאזפרום אל רָקָתוֹ של שאר-העולם.

ממש בימים האחרונים קיבלנו תזכורת על שיטותיו של האיש המכוון את הזרבובית: לאחר חודשים של העמדות פנים כי הוא רק אוֹכף תקנות לגיטימיות להגנת איכות הסביבה, נשיא רוסיה הוציא את פרוייקט האנרגיה הענקי של האי סאחאלין, במזרח הרחוק, מידי ענק הנפט הבריטי-הולנדי Shell. מניות הבכורה עוברות, אלא מה, לידי גאזפרום תמורת 7.45 מיליארד דולר. הסכום הזה קטן כמעט בחמישה מיליארד דולר ממה ש Shell  כבר השקיעה בפרוייקט.

הַפלֵא ופלא, ביום שבו גאזפרום קיבלה לידיה את השליטה, פוטין בכבודו ובעצמו הודיע שבעיות הפיקוח האקולוגי נפתרו. קריצה, קריצה.

וכי לרוסיה אין הזכות לשלוט על אוצרות הטבע שלה? כמובן, יש. וכי לרוסיה אסור להיות חזקה וּמשַׂגשׂגת? כמובן, מותר. אבל ולדימיר פוטין הצליח להחיות את הפחד רב-הימים, שרוסיה חזקה ומשגשגת תשתמש לרעה בכוחה.

 


עתון בוונסואלה מודיע על נצחון הבחירות המוחץ של צ'אווס, 4 בדצמבר 2006. הוא נמצא בנשיאות זה שמונה שנים, יותר מכל מנהיג אחר באמריקה הלטינית זולת פידל קסטרו. הנצחון הזה העניק לו עוד שש שנים, והוא מדבר על שינוי החוקה כדי להעניק לו את הזכות לחזור ולהתמודד ב-2012 ואחריה

  

 

 

בזירה הבין לאומית, אוגו צ'אווס הצליח עד כה בייחוד בקריאות ביניים. דיפלומטיה של צעקות, של עלבונות ושל איומים העניקה לו הרבה תשומת לב. הוא נערץ על הרבה אנשים באמריקה הלטינית, מפני שעמד במבחן הפטריוטיות החשוב ביותר של היבשת: הוא התבונן אל תוך עיניה של ארה"ב, ולא מִצמץ.

במוצאי יום נצחונו בבחירות בתחילת דצמבר, בהפרש של 20% ויותר, צ'אווס הבטיח להעמיק את המהפכה ה"בוליבאריאנית" שלו (הקרויה על שם 'המשחרר הגדול' סימון בוליבאר). חזקה על קאראקאס שתוסיף לספק סימני קריאה במרוצת 2007.

(הרשימה הזו אינה עוסקת בענייני הפנים של ונסואלה. שם צ'אווס עשה לשיפור רמת המחיה של העניים יותר מכל קודמיו -- אם כי מבקריו אומרים שהוא עשה כן באמצעות הזרמה של כספי נפט, לא באמצעות שינויים של ממש במבנה הכלכלי. אחת התוצאות היא האינפלציה הגבוהה ביותר באמריקה הלטינית. בעניינים האלה אני מקווה לדון בנפרד.)

אשר לאחמדיניג'אד, הוא מסיים את השנה בקול ענוֹת חלושה. מִחוץ, הקהילה הבין לאומית הצליחה סוף סוף להסכים על פעולה מאורגנת נגד יומרותיה הגרעינית של איראן. מבית, מפלגתו של הנשיא, שניתן לה השם רב ההשראה 'ניחוחו הנעים של השירוּת', נחלה תבוסה ניצחת בבחירות לרשויות המקומיות. מן הקאמפוס של אוניברסיטת טהראן, מצלמה של טלפון סלולרי שלחה אל העולם תמונות של סטודנטים מעלים באש את דיוקנאותיו של הנשיא, וקוראים "מוות לרודן". דבר כזה כלל לא יעלה על הדעת במוסקבה ובקאראקאס.

אולי דווקא איראן תחזור ותגלה לנו את עֶרכּו המוגבל של עושר הנפט, כפי שעשתה בסוף שנות ה-70, כאשר הפילה את השאה, על אף הררי המזומנים שלו. אולי הנחמה היחידה שמזמנת לנו שנה מְעוּטַת נחמות היא שהשאיפה האנושית לחופש גדולה מכוחה של זרבובית המשאבה. אבל כמובן לא כדאי לאיש להעדיף שאיפות אנושיות על פני חביות נפט בשום בורסה של סחורות עתידיות.

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית).

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 27139 2007-01-01 08:08:36 2007-01-01 06:08:36 closed closed איש השנה: לא, לא אתה. אוטוקראט הנפט publish 0 post 294180 דרומי dromi529@gmail.com blog.tapuz.co.il/father 62.219.162.115 2007-01-01 10:21:44 1 0 294201 אורן 89.138.176.92 2007-01-01 11:51:16 1 0 294208 משה ירימי papi@caracas.com 88.153.119.178 2007-01-01 12:20:54 1 0 294273 איתן כספי http://blog.tapuz.co.il/eitancaspi 88.153.183.205 2007-01-01 17:14:29 1 0 294753 אלכסנדר זיידמן alexz0007@hotmail.com 80.230.228.230 2007-01-03 03:31:16 1 0 294777 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-01-03 07:00:30 1 0 298457 אלון student9@gmail.,com 212.199.121.196 2007-01-18 11:24:01 1 0 298555 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-01-19 01:54:33 1 0 301568 אלון נ student9@gmail.com 212.199.121.196 2007-02-02 19:39:03 1 0 301574 אלון ניסר student9@gmail.com 212.199.121.196 2007-02-02 20:29:29 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/faisal1974w.jpg faisal1974w 27139 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/putin_the_dentistW.jpg putin_the_dentistW 27139 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/shah.jpg shah 27139 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/chavez!.jpg chavez! 27139 inherit attachment "כל מה שנשיא צריך להיות" -- אבל לא יהיה (כנראה) http://www.notes.co.il/karny/27518.asp Fri, 12 Jan 2007 19:43:10 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/27518.asp הן כבר בעיצומן, הבחירות הבאות לנשיאות. ג'ו באיידן מקווה שהאמריקנים יעדיפו יד מנוסה על פני ברק חדש. בעיותיו: עודף נסיון, עודף וושינגטון – ועודף קפאין


 

עתון בדרום קרוליינה מציג את הרשימה הבהחלט-לא-סופית של הטוענים לנשיאות. דרום קרוליינה היא אחת משלוש התחנות הקריטיות הראשונות בעונת הבחירות המוקדמות. ויכוח הטלויזיה הראשון ייערך בה, בעוד שלושה חודשים. בשנת 2000 היא הצילה את מסע הבחירות של ג'ורג' בוש מהתרסקות.

הרשימה הזו התפרסמה ב-27 בנובמבר 2006, וממילא אין היא מעודכנת, והיא גם טֶנטַטיבית, מפני שרוב הטוענים לנשיאות עדיין לא הודיעו רשמית את כוונותיהם.

 

בטור העליון, משמאל לימין: ג'ון מקקיין (רפובליקני), ברק אובאמה (דמוקרטי), הילארי קלינטון (ד), רודי ג'וליאני (ר).

 

בטור השני: ג'ורג' פאטאקי (ר, לשעבר מושל מדינת ניו יורק), ג'ון אדוורדס (ד, לשעבר המועמד לסגן נשיא), ניוט גינגריץ' (ר, לשעבר יושב ראש בית הנבחרים), ג'וזף באיידן.

 

בטור השלישי: ביל ריצ'ארדסון (ד, מושל מדינת ניו מקסיקו, לשעבר השגריר באו"ם), ביל פריסט (ר, לשעבר מנהיג הרפובליקנים בסנאט), אוואן באיי (ד, סנאטור ממדינת אינדיאנה ובנו של מועמד לשעבר לנשיאות), אל גור.

 

בטור התחתון: מאייק האקאבי (ר, מושל מדינת ארקאנסו); מיט רוֹמְני (ר, לשעבר מושל מדינת מסצ'וסטס); טומי תומפסון (ר, לשעבר מושל מדינת וויסקונסין, אבי תכנית וויסקונסין הידועה יפה לישראלים); טום ווילסאק (ד, מושל מדינת איובה).

 

מן הרשימה הזו כבר הספיקו לצנוח שניים – ביל פריסט ואֶוואן באיי; והצטרפו אליה לפחות ארבעה – הסנאטור  הדמוקרטי כריסטופר דוֹד ממדינת קונקטיקט, מושל מדינת וירג'יניה לשעבר, ג'יימס גילמור (ר), וצירי הקונגרס דאנקן האנטר (ר, לשעבר יושב ראש ועדת הבטחון של בית הנבחרים), רון פול (ר, רדיקל 'ליבֶּרטאריאני', המאמין שלממשלה נועד תפקיד מינימלי. הוא מתנגד נמרץ של המלחמה בעיראק),  ודֶניס קוּסיניץ' (ד, לשעבר ראש עיריית קליוולנד, שהתמודד על הנשיאות עוד ב-2004, וזכה בתמיכה מבוטלת).

 

ברשימה חסרים עוד כמה שמות של מתמודדים אפשריים, שלא הודיעו על כוונותיהם, אבל אפשר שעוד יצטרפו. שם בולט אחד הוא זה של צ'אק הֵייגֶל, הסנאטור הרפובליקני מנֶבּראסקה, מבקר חריף מאוד של המלחמה בעיראק. אם המלחמה תוסיף להניב בשורות רעות לאמריקנים, אין זה מן הנמנע שכוכבו של הייגל ידרוך. הוא אגב גיבור מלחמת וייטנאם, בעל עיטורי גבורה והצטיינות.

 

ג'וזף רוֹבּינֶט בּאיידֶן (מימין) רוצה להיות נשיא ארה"ב. הסנאטור הוותיק ממדינת דֶלאווֶר הודיע על זה השבוע כמעט כבדרך אגב, בסוף ראיון טלויזיה ארוך.

החדשות, צריך לומר, לא היו מרעישות במיוחד. עד כמה שהצלחתי לבדוק, אף עתון אחד באמריקה לא פירסם את הכרזת באיידן בעמודו הראשון. אפילו עתונים בדלאוור דחקו אותן לעמוד פנימי.

לא קשה לנחש את הסיבה. באיידן מזדנב סמוך מאוד לתחתיתם של סקרי דעת הקהל. סקר במדינת איובה (Iowa) – התחנה הראשונה במערכת הבחירות המוקדמות – הראה בחודש שעבר שרק 5% מן המצביעים הדמוקרטיים תומכים בו. בסקר ב'וול סטריט ג'רנל' בחודש שעבר, ל-44% מן הנשאלים לא היתה דעה על באיידן, או שהם לא שמעו מעולם את שמו. רק ל-3%, כגודל סטיית התקן, היתה "דעה חיובית מאוד" על הסנאטור.

אין זה מפני שלאמריקנים לא היתה ההזדמנות לשמוע על באיידן. מעט מאוד חברי קונגרס בוושינגטון משתווים לו במידת בכירוּתם, בהֶקף נסיונם וּבִתכיפוּת התבטאויותיהם הפומביות.

באיידן נבחר לסנאט בפעם הראשונה ב-1972, כאשר היה בן 30, טירון פוליטי עם נסיון של חבר מועצה מקומית במדינת דלאוור. מאז הוא חזר ונבחר עוד ארבע פעמים. הוא רכש נסיון מדיני שיש למעטים מאוד בוושינגטון. הוא השתפשף בַּשוּחוֹת הפוליטיות.

במשך שמונה שנים הוא ישב בראש ועדת המשפטים רבת העוצמה, זו המאשרת מינויים של שופטים עליונים. במשך שנתיים הוא ישב בראש ועדת החוץ, לפני שהפטיש חזר לידי הרפובליקנים. החודש הפטיש חוזר אליו, וּממשל בוש עוד ישמע ממנו.

 

ידיעותיהם? נסיונם? קִסמָם? אלמוֹניוּתם?


איש עתיר נסיון כבאיידן היה אל-נכון מועמד טבעי לראש ממשלה כמעט בכל דמוקרטיה פרלמנטרית מערבית. מדוע אם כן סיכוייו מוכרחים להיחשב לזעומים בדמוקרטיה האמריקנית?

אלמוניות בפוליטיקה האמריקנית יכולה להיות זמנית מאוד.

ב-1974, מושל אלמוני ממדינה דרומית החליט להתמודד על מועמדות הדמוקרטים לנשיאות. משימתו הראשונה היתה להרגיל אנשים לִשמו וּלתַוֵי פניו.

הוא התנדב איפוא להופיע בשעשועון טלויזיה, שבו חברי הצוות צריכים לגַלות את זהות אורחיהם באמצעות מספר מוגבל של שאלות. גם כאשר הם גילו שהאורח הוא מושל מדינת ג'ורג'יה, איש מהם לא היה מסוגל לנקוב בשמו.

שנתיים אחר כך, ג'ימי קרטר נבחר לנשיא ארה"ב.

זה בהחלט עשוי לקרות גם ב-2008. ב-1976, המצביעים הדמוקרטיים שיוועו לפנים חדשות, רעננות ולא-מוכתמות. גאלריה של מועמדים ממסדיים, ותיקי וושינגטון, הטילה עליהם שיעמום. ווטרגייט היתה עדיין זכרון טרי. "וושינגטון" היתה מלה כמעט גסה. אמריקה רצתה אנטי-וושינגטון, ובסופו של דבר קרטר היה היחיד שהתאים להגדרה.

כמובן, הסיבה העיקרית היא שזו דמוקרטיה נשיאותית, עם איפיוניים קיסריים. היא מטעימה פחות מדיי את ידיעותיהם של מועמדים ואת נסיונם, וּמִתפַּתָה בקַלוּת גדולה מדיי אל קִסמם האישי.

זה לא כל כל רע. לפעמים נסיון וִידיעוֹת הם אבני ריחיים על צווארה של המערכת, אמצעי לרוקן אותה מדינאמיות וּמֵהֶעָזָה. לפעמים נחוצים טלטלה גדולה ודם חדש, ומה לך טלטלה גדולה מהזרמת הדם הֶחדש ישר אל תוך הלִשכה הסגלגלה.

לפעמים זה יכול להיות רע מאוד. נשיאותו של ג'ורג' בוש היא דוגמא מובהקת לסכנה הנובעת מהסבה חפוזה של פוליטיקאי פרובינציאלי ולא מלומד אל הנשיאות.

היסטורית, דווקא הדמוקרטים נטו לעשות ניסויים כאלה על בשר האומה. מאז 1960, שלושה מארבעת נשיאיהם היו אלמונים ומעוטי-נסיון כאשר הציגו את מועמדותם: ג'ון קנדי (1960), ג'ימי קרטר (1976) וביל קלינטון (1992). רק אחד התאים לפרופיל של ג'ו באיידן: לינדון ג'ונסון (1964). לשלושת הראשונים היו דמיון, העזה והתלהבות. אבל אין קושי להראות את המידה שבה חוסר נסיונם עמד בעוכרי ארצם.

חוכמת אנשים מלומדה היא, שכל אחד ממאה חברי הסנאט חושב את עצמו לנשיא בכוח (לא ציון מיגדרי. בסנאט יש כיום 16 נשים, שיא היסטורי). זה קצת משונה בהתחשב בזה שב-217 שנות הרפובליקה, רק שלושה נשיאים הוקפצו לבית הלבן ישר מן הסנאט.

אמריקנים מעדיפים בדרך כלל לשלוח אל הבית הלבן מושלים, או מושלים לשעבר. מ-1976, רק ארבע שנים היה לארה"ב נשיא שלא שימש מושל מדינה (ג'ורג' בוש האב). ההיגיון? מושלים הם אנשים עם נסיון אקזקוטיבי, ונשיא הוא הרי האקזקוטיב הראשי, לא המחוקק הראשי. ומושלים כמובן באים מ"אמריקה האמתית", לא מוושינגטון שאמריקנים אמתיים אוהבים לשנוא.

 

הַבָּרָק של ברק


סנאטורים שהיו מועמדים לנשיאות הנחילו לכל אחת משתי המפלגות העיקריות את מפלותיהן הגדולות ביותר מאז ומעולם: הרפובליקני בארי גולדווטר, ב-1964; והדמוקרט ג'ורג' מקגאוורן, ב-1972. אף על פי כן, סנאטורים לא חדלו לנסות. האחרון היה ג'ון קרי הדמוקרטי, ב-2004. הוא נטל לעצמו לסגן סנאטור אחר, ג'ון אדוארדס.

סנאטור ותיק מאוד, ג'ון מקקיין מאריזונה, נחשב לבעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית ב-2008. במפלגה הדמוקרטית, שני הטוענים העיקריים, על פי הסקרים, הם הסנאטורית הילארי קלינטון מניו יורק והסנאטור ברק אובאמה מאילינוי.

אובאמה הוא תופעה מיוחדת במינה, שווה ערך פוליטי של כוכב רוק. הדעות חלוקות אם הפופולריות העצומה שלו היא קוריוזית ובת-חלוף, או שהיא משקפת השתוקקות אל טלטלה חדשה, ממין זו שהקפיצה את קנדי, את קרטר ואת קלינטון אל הנשיאות.

הצלחה אפשרית של אובאמה לא תהיה תוצאה של נסיונו כסנאטור. עד לפני שנתיים וחצי, מעט מאוד אמריקנים ידעו את שמו. הוא היה חבר באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי. הוא אמנם שייך עכשיו ל"וושינגטון", והעיר הזו מוסיפה להיות מלה גסה בלקסיקון הפוליטי – אבל הוא לא יתקשה להניף את הדגל הנכסף של אנטי-וושינגטון.

 

תרחיש האימים של לוגאר


את מצב הרוח הלאומי האמריקני תמיד קשה לכַמת. יש כל כך הרבה משתנים במשוואה, עד שסקרים הם בדרך כלל לא יותר מצילומי-מצב רגעיים. הכמיהה אל המטלטל הלא-ידוע עשויה בהחלט להתחלף בערגה אל יד מנוסה ובטוחה. אולי האמריקנים יגיעו למסקנה, שהם זקוקים לנשיא אשר לא יהיה זקוק לקורס במדיניות חוץ למתחילים.

לרפובליקנים היה מועמד פוטנציאלי כזה ב-1996. שמו ריצ'ארד לוּגאר, חבר בכיר בוועדת החוץ של הסנאט, מן האנשים החכמים והמאופקים ביותר בוושינגטון. הוא ניסה להתמודד על יסוד תרחיש אימים. תארו לעצמכם – הוא אמר לבוחרים במדינת ניו המפשר, המשוכה הגבוהה הראשונה של הבחירות המוקדמות – שטירוריסטים ישיגו נשק השמדה המונית, וישתמשו בו נגד ארה"ב. את מי הייתם רוצים לראות אז יושב ליד השולחן בלשכה הסגלגלה?

סיסמת הבחירות של הסנאטור היתה "ריצ'ארד לוגאר, כל מה שנשיא צריך להיות". אבל המצביעים הרפובליקניים בניו המפשר הנחילו את הנצחון למועמד מחאה, פרשן הטלויזיה הרדיקלי פאט ביוקנן. לוגאר קיבל 5.2% מן הקולות, חמישי משבעה מתמודדים. זה היה סוף הדרך בשבילו. חמש שנים אחר כך, תרחיש הטירור וההשמדה ההמונית קרם עור וגידים, ואמריקה היתה יכולה בהחלט להיעזר בנשיא לוגאר.

עד סוף החודש שעבר, לוגאר היה יושב ראש ועדת החוץ של הסנאט. ג'ו באיידן הוא יורשו. נראה אותך, יגיד לוגאר לבאיידן, נראה אם תוּכל לַבָּרָק של ברק ולעוצמה הארגונית של הילארי.

"פיו [הגדול] של באיידן עומד בדרכו לנשיאות".

הכותרת הלא מחמיאה הזו התפרסמה ב-7 ביולי 2006 בעמודו הראשון של 'ניוז ג'רנל', העתון הגדול בדֶלאווֶר, מדינתו של באיידן. היא תיארה אפיזודה, שבה באיידן הכריז, כנראה ללא כוונת זדון, כי אי אפשר עוד להיכנס לרשתות מזון פופולריות "אלא אם כן יש לך מבטא הודי קל". המלים האלה התפרשו כבעלות גָוֶן גזעני

כמובן, אויבו הגדול ביותר של באיידן היה בדרך כלל באיידן: ספונטני מדיי, בוטה מדיי, מהיר חימה. יום אחד הוא התראיין ברשת הכבלים של פוקס. הוא דיבר כל כך מהר, בכעס כל כך רב, עד שהמראיין לא התאפק והעיר לו, "אתה צריך לעשות משהו בעניין הקפאין".

ב-1987 באיידן נאלץ להסתלק מן המירוץ לנשיאות עוד לפני קו ההתחלה, לאחר שנתפס בגניבה ספרותית: הוא השתמש בנוסח נאום של פוליטיקאי בריטי מבלי להעניק את זכות היוצרים.

זה לא היה סתם פלאגיאט. זה החשיד את יושרו האישי של באיידן. אבל זה גם הציל אותו ממוות. זמן קצר אחרי כן הוא לקה במיפרֶצֶת (אנוּריזם). מסע בחירות מפרך היה הורג אותו, אולי על המקום. בהיעדר התחייבויות אלקטורליות, הוא יכול להתמסר להחלמה, ונעלם מעיני הציבור כמעט שנה שלמה.

המושב בסנאט חיכה לו – בסנאט, מִשוּרה ישחרר רק המוות – והוא יצא נִשׂכָּר משיטת הוותק הנוהגת בקונגרס. על פי השיטה הזו, החבר הוותיק ביותר של הסיעה הדמוקרטית בכל ועדה הוא מנהיג הסיעה. אם יש לדמוקרטים רוב, הוא נעשה אוטומטית יושב ראש הוועדה. (אצל הרפובליקנים השיטה קצת שונה, אבל זה עניין נפרד.)

 


ג'וזף באיידן (משמאל), בחברת מנהיג הסיעה הדמוקרטית בסנאט, הארי ריד. העמוד הראשון הזה של ה'וושינגטון טיימס' הוא מ-23 ביוני 2006, כאשר הדמוקרטים היו מיעוט בסנאט, ומעט מאוד אנשים העלו בדעתם שריד יהיה מנהיג הרוב ובאיידן יהיה יושב ראש ועדת החוץ. הכותרת כאן, "הסנאט דוחה הסגת כוחות מעיראק", נוגעת ליוזמה דמוקרטית שהוכשלה.

באיידן עצמו הציע תכנית משלו לפני כמה חודשים: חלוקה דה פאקטו של עיראק לשלוש מדינות, אם כי תישמר המסגרת הנומינלית של מדינה מאוחדת. אפשר לקרוא את פרטי תכניתו של באיידן ב'וושינגטון פוסט', 24 באוגוסט 2006

 

תינוק הבּוּם מגשש

 

כאשר ניסה את כוחו בפעם הראשונה, באיידן היה הטוען הראשון לכתר מטעם מה שהסוציולוגיה העממית מכנה baby boomers, או התינוקות של הבום הגדול – זאת אומרת אלה שנולדו בעשר השנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השניה, כאשר האמריקנים עסקו במרץ יוצא דופן בהִתרבּוּת טבעית. (הדיוק מחייב להגיד שבאיידן בעצם נולד בזמן המלחמה, אבל זה עניין טכני, מפני שמכל בחינה אחרת הוא בן הדור של תינוקות הבום.) בסופו של דבר ביל קלינטון היה ראשון התינוקות בבית הלבן.

תינוקות הבום הזדקנו, צדעיהם האפירו, שערם נשר (אם כי אצל באיידן הוא נשר עוד לפני הרבה שנים. הוא היה אחד הפוליטיקאים הראשונים בוושינגטון שעשו השתלה). במרוצת כהונתו של הנשיא הבא, ראשוני התינוקות יֵצאוּ לפנסיה. אין זה כלל מן הנמנע שהנשיא הבא יהיה אחרון התינוקות בבית הלבן, בייחוד אם הוא ישרת שמונה שנים. אבל הינוקא ברק אובאמה – הצעיר מבאיידן ב-21 שנה – עוד עשוי לטרוף את הקלפים, ולהקדים את קִצוֹ של עידן התינוקות.

באיידן הודיע השבוע שהוא יקים "ועדת גישוש" (exploratory committee). ועדות גישוש פוטרות מועמדים מן הצורך לגלות את מקורות המימון שלהם. בדרך כלל הם דוחים את ההודעה הרשמית עד ספטמבר, 14 חודש לפני הבחירות. או-אז חלה עליהם חובת הדיווח המדוקדק.

אל נכון יהיו מועמדים שינשרו סמוך מאוד לקו הזינוק, מפני שהאויר בריאותיהם יאזל . חוכמת אנשים מלומדה היא שמצב הפיננסים של המועמדים בסביבות חודש יוני השנה יהיה ברומטר סביר של סיכוייהם – ישפיע על מידת נכונותם להטיל את עצמם ואת משפחותיהם אל הסיוט של מסע הבחירות הארוך והמפרך, שתחילתו בחורף ארקטי והמשכו בחום מהביל של קיץ. מאחר שהם יהיו רק בחזקת "מגַששים", נשירה מן המירוץ תהיה פחות מכאיבה, ולא תטבע על מצחם אות קלון של תבוסה.

אני מקדים ומנחש, שבאיידן לא יהיה בין הנושרים המוקדמים. הוא ירצה לפחות להישָמע בוויכוחי הטלויזיה האין-סופיים של עונת הבחירות המוקדמות. אגב, הוויכוח הראשון ייערך כבר באפריל, שנה וחצי ויותר לפני הבחירות. נקל לשער איך הדברים האלה ישפיעו על תהליך קבלת ההחלטות ועל הטונים של הוויכוח הפוליטי. גם בְּרָגיל שום דבר בוושינגטון אינו חופשי מפוליטיקה וּמשיקולים אלקטורליים. אבל מכאן ואילך יהיה קשה לשמוע הגה אחד שצלילי 2008 לא יבקעו ממנו.

ביום חמישי השבוע, שימוע בוועדת החוץ של הסנאט סיפק לנו עדות ראשונה. קונדליסה ראייס קפצה לשם, כדי להגן על כוונתו של הנשיא להטיל עוד 22,000 חיילים אמריקניים למלחמת עיראק. היא פחות או יותר נִצלתה שם, ולא רק על גחלים דמוקרטיות. בוועדה יש 18 חברים. שניים מהם כבר הודיעו שהם מתכוונים להתמודד על הנשיאות, שלושה נוספים עומדים להודיע, או עשויים להודיע. 

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא"ל אמתית).

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 27518 2007-01-12 19:43:10 2007-01-12 17:43:10 open open "כל מה שנשיא צריך להיות" -- אבל לא יהיה (כנראה) publish 0 post 297621 עומר לביב olaviv@bezeqint.net 88.154.29.113 2007-01-12 21:04:59 1 0 297622 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 216.194.28.139 2007-01-12 21:14:33 1 0 297625 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-01-12 21:30:43 1 0 297626 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-01-12 21:35:52 1 0 297643 נמרוד ברנע nimrodbarnea@gmail.com 88.154.195.100 2007-01-12 23:19:01 1 0 297644 אורי קציר www.aplaton.co.il 89.138.20.52 2007-01-12 23:35:02 1 0 297646 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 67.83.79.188 2007-01-12 23:52:50 1 0 297647 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-01-12 23:55:49 1 0 297649 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 67.83.79.188 2007-01-13 00:09:07 1 0 297651 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-01-13 00:19:07 1 0 297665 דני פ danpinkus@hotmail.com 89.138.108.50 2007-01-13 01:40:17 1 0 297667 דני פ danpinkus@hotmail.com 89.138.108.50 2007-01-13 02:13:13 1 0 297680 עומר blacklight_knight@yahoo.com http://the-thousand-words.blogspot.com/ 85.250.202.129 2007-01-13 10:45:20 1 0 297749 אמיתי סנדי amitaiss@yahoo.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=97762 89.0.232.94 2007-01-13 20:38:10 1 0 297763 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-01-13 22:36:57 1 0 297961 צביקה tzvika.barenholz@gmail.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=99556 212.143.80.173 2007-01-15 09:31:53 1 0 298039 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-01-15 17:17:01 1 0 298045 צביקה tzvika.barenholz@gmail.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=99556 212.143.80.173 2007-01-15 18:07:12 1 0 298107 עמנואל ילין eman@bgu.ac.il 88.154.23.254 2007-01-16 02:32:37 1 0 298112 עמנואל ילין eman@bgu.ac.il 88.154.23.254 2007-01-16 03:46:24 1 0 298397 אלון 212.199.121.196 2007-01-17 22:15:18 1 0 298487 אלון student9@gmail.com 87.69.108.249 2007-01-18 16:16:32 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/bluffton_allW.jpg bluffton_allW 27518 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/biden_.jpg biden_ 27518 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/biden_big_mouth.jpg biden_big_mouth 27518 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/wt_biden.jpg wt_biden 27518 inherit attachment הרגעים האחרונים של שעת החסד http://www.notes.co.il/karny/30628.asp Mon, 02 Apr 2007 07:12:26 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/30628.asp "הכרה בישראל והפסקת הטירור" היו פעם תנאי. עכשיו הן הופכות בהדרגה לאופציה. האם אפשר בעצם להסתדר גם בלי ישראל?

שוודיה. נו, טוב, שוודיה. לא נורא. אז היא החליטה לנהל משא-ומתן עם ממשלת חמאס-וּקצת-עבאס. ואולי גם הממשלה הבאה בצרפת תעשה כן. והקונסול הבריטי נפגש עם אסמאעיל האניה רק כדי לבקש על נפשו של כתבה BBC החטוף, אלאן ג'ונסטון, אבל אולי גם כדי להכין באופן דיסקרטי עידן חדש שיתחיל בקיץ, כאשר ראש ממשלה חדש ייכנס לבית מס' 10 ברחוב דאונינג.

מה שמזכיר לי יום אחד, בדצמבר 1988. בַּבוקר התחילו לטפטף רמזים שארה"ב עומדת להכיר באש"ף. הרמזים הדקים התעבּוּ והלכו, עד שבא הטלפון, סמוך לשש בערב, "תפוס מונית, תגיע במהירות, המזכיר ידבר ב-6:30".

"המזכיר" היה מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ. כמה דקות לאחר 6:30 הוא התייצב בחדר העתונות המפורסם, והודיע ביובש שארה"ב מכירה באש"ף, וּמתחילה מגעים דיפלומטיים עם נציגיו.

היה קשה לחשוד בשולץ שההודעה הֵסֵבָּה לו עונג. בשש שנות כהונתו יצאו לו מוניטין של יְדיד ישראל. ב-1985, התערבותו הצילה את כלכלתה (סטנלי פישר היה שליחו המיוחד של שולץ לענייני ההצלה). ריצ'רד שיפטר, מִבּכירי היהודים בממשל רייגן, תיאר אז את שולץ "אחד מל"ו צדיקים" (שכה אחיה, באוזניי שמעתי).

אבל לשולץ לא היתה ברֵרה. 13 שנה קודם, ארה"ב העמידה תנאי כפול להכרה באש"ף: הפסקת הטירור – והכּרה בישראל. איש לא העלה בדעתו שמשהו מעין זה יתרחש, והנוסחה נועדה רק להניח את דעתה של ישראל. והנה, בדצמבר 1988 הודיע יאסר ערפאת כמי שכפאו שד שהוא מקבל את שני התנאים.

צריך למהר ולהוסיף שרוב ארצות העולם לא קיבלו את נוסחת 1975 של ארה"ב. כמעט כל עיר בירה אירופית אירחה משרד של אש"ף הרבה לפני 1988, ושרי חוץ אירופיים היו סרים מעשה שִגרה אל משרדו של ערפאת בתוניס.

זה נכון. אבל לא הרי הימים שלפני 1988 כהרי הימים שאחריה. ב-1988 נקבע סטנדרט חדש. אש"ף, עדיין "הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני", התחיל להישפט על יסוד הסטנדרט הזה. על יסוד ההתחייבות הכפולה, לא-טירור-כן-הכרה, ישראל הרשתה לערפאת לכונן את "הרשות הפלסטינית".

פלסטין? ממשלה? נשיא?

כפי שהיה אפשר להקדים וּלנחש, לא יצאו ימים רבים והכול, או כמעט הכול, התחילו לכנות את הרשות הזו "פלסטין", את הנהלתה "הממשלה הפלסטינית", ואת יושב ראשה "הנשיא". אבל "פלסטין", "ממשלה" ו"נשיא" לא היו ולא נבראו במובן הזה שלא היה להם כל תוקף בחוק הבין לאומי. הרשות הפלסטינית מעולם לא היתה ריבונית, וּבִגבולותיה לא הכיר איש בין השאר מפני שלא היו לה גבולות. היא היתה קיימת כל זמן שהסכמי אוסלו היו קיימים. והסכמי אוסלו היו קיימים כל זמן שההן הכפול עמד בתוקפו.

אוסלו לא הביאה בחשבון הרבה דברים, למשל שהרשות החד-מפלגתית של אש"ף תצמיח בחירות דמוקרטיות, והמנצחים בהן יהיו מתנגדים קנאים של ההסדר שאיפשר אותן.


ההמשכיות של נתניהו: חותם הסכם עם ערפאת בבית הלבן, אוקטובר 1998

גם בישראל עלו לשלטון מתנגדי אוסלו, ב-1996. אבל ממשלת נתניהו קיבלה עליה את עול ההמשכיות: לממשלות אין ברירה אלא לעמוד בהסכמים שחתמו קודמותיהן. בהיעדר המשכיות, ממשלות חדשות היו יכולות לשמוט חובות, לפרוץ גבולות, לשדוד בנקים, לעבור באדום ולדבר מבלי להצביע. בלי עֶקרון ההמשכיות אין יחסים בין לאומיים.

העם הפלסטיני הואיל להחליט באופן דמוקרטי, שבעצם אין לו חשק למלא אחר הכללים, ולכל הרוחות ההמשכיות. ממשלת חמאס השיגה מעט מאוד, חוץ מזה שעצם נוכחותה התחילה להרגיל את הקהילה הבין לאומית לַהפיכוּתָה של נוסחת התנאי הכפול. הכרה בישראל יורדת לה לאיטה ממדרגת תנאי למדרגת אופציה.

יתכן שאין צורך להתייחס ברצינות מוגזמת אל מחשבותיו של ג'ורג' סורוס בענייני המזרח התיכון, אבל הציטוט שלהלן ראוי לרצינות, מפני שהוא מייצג הלוך-מחשבה מתפשט והולך.

שינוי בעמדת חמאס על הכרה בישראל, כתב סורוס זה לא כבר, "צריך להיות תנאי להסדר [סופי] לכשיבוא; אין הוא צריך להיות תנאי מוקדם למשא-ומתן".

אין כנראה צורך לחשוד בסורוס שהוא מתנגד לקיום ישראל. יש לעומת זאת צורך לחשוש שֶהֶגיוֹנוֹ יהפוך בהדרגה למטבע דיפלומטי סחיר וּבר-המרה. הכרה בישראל תֶחדל להיות מובנת מאליה. לפלסטינים – ש"נציגיהם הלגיטימיים" כבר חתמו על הכרה – תהיה הרְשות הסבירה, המובנת וההגיונית לחזור בהם מן ההכרה: לחזור בהם קצת, או לחזור בהם הרבה; לחזור בהם לזמן קצר, או לחזור בהם לזמן ארוך.

האם ישראל תתקיים עד 2020?

על הפרק הבין לאומי מתייצב בהדרגה עניין חדש וּמבשׂר רעות: שאלת הלגיטימיות של ישראל. היא עומדת עכשיו במרכזו של ויכוח בעל טונים צורמים מאוד בארה"ב. בינתיים הוויכוח פוסח על המערכת הפוליטית, ומוגבל לדפי העתונים, אבל אולי לא לאורך ימים.

מה ישראלים צריכים ללמוד מזה? נדמה לי שבראש ובראשונה הם צריכים ללמוד עד כמה זמניוֹת הן הנחות היסוד שלהם. ישראל נפרדת בייסורים מהנחת עליונותה האסטרטגית. ישראל תיפָּרד עוד מעט מהנחת עליונותה הטכנולוגית. יום אחד אולי יהיה על ישראל להיפרד מן הציפיה שהדמוקרטיות המערביות, לפחות הן, לא יסכימו לשקול מחדש את עצם הלגיטימיות של קיומה.

"האם ישראל תתקיים עד שנת 2020?", שאל לפני כמה חודשים פיטר אוֹזנוֹס, מו"ל ניו יורקי מפורסם, את ריצ'רד כהן, בעל טור ותיק ב'וושינגטון פוסט'. כהן, המתאר את עצמו כִּידיד ישראל, חיווה בקיץ שעבר את דעתו, שהקמת ישראל היתה "השגיאה הגדולה ביותר", והציע לישראל "לא לשכוח את זה". הוא לא קרא לתיקון השגיאה. אבל זו מסקנה בלתי נמנעת. וּמה? אימפריות ענקיות היה אפשר לפָרֵק בן לילה, ואת המדינה הזעירה ההיא לא יהיה אפשר לפרק?

הרושם מכאן, זאת אומרת ממרחק של 8,000 ק"מ, הוא שהוויכוח הציבורי בארץ אינו עוסק די הצורך בשינויים האלה. אפשר לפטור אותם ב"אנטישמיות" (אם הדמויות הפועלות אינן יהודיות), או ב"שנאה עצמית" (אם הן יהודיות). אפשר לעומת זאת להיגמל מאיפיונים פתולוגיים, ולהתרכז במה שמשתמע מן השינויים.

שעת החסד של ישראל התארכה מאוד. לישראלים נדמה שהם קורבנות תדירים של אי צדק. למעשה, העולם המערבי נהג בהם אורך רוח יחסי. במקומות אחרים, בסכסוכים אחרים, המערב החיל אמות מידה הרבה יותר נוקשות. אבל גם אם יש מידה של אי צדק (ולפעמים אמנם יש); וגם אם מדינה יהודית קטנה רשאית לצַפּוֹת לקצת יותר הבנה לִפחדיה ולִמצוקותיה, מוטב להתחיל להביא בחשבון ששעת החסד מסתיימת והולכת.

השאלה היא מה אפשר לעשות ברגעיה האחרונים של שעת החסד, כדי להועיל לאורך ימיה של ישראל: לצאת למלחמת מֶנַע נגד איראן. או להחזיר את בנימין נתניהו לשלטון. או להודיע לעולם החיצון שהגיע הזמן לדיון בוויתורים היסטוריים תמורת תוצאות היסטוריות.

 

התפרסם במוסף השבועי של 'גלובס', 29 במארס 2007

 

תגובות צריכות לעמוד בִּשני קריטריונים: להיות עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולהיות חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית.

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.


 

]]> 30628 2007-04-02 07:12:26 2007-04-02 05:12:26 open open הרגעים האחרונים של שעת החסד publish 0 post 311533 עלאם עאקל 88.154.186.158 2007-04-02 07:54:48 1 0 311534 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-04-02 08:27:25 1 0 311564 עמוס באר amos@in4-vision.com 84.94.18.144 2007-04-02 13:09:46 1 0 311603 דוד כפרי dvdkfr@gmail.com http://www.notes.co.il/kafri/ 89.1.238.128 2007-04-02 17:25:42 1 0 311640 שולמית shulda@netvision.net.il http://cafe.themarker.com/view.php?u=11391 89.139.243.32 2007-04-03 11:42:29 1 0 311744 מאיר דויטש meirdeutsch@gmail.com 192.118.48.248 2007-04-04 10:16:08 1 0 311752 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 83.130.179.35 2007-04-04 11:37:15 1 0 311783 אוסי רז ossiraz@gmail.com 80.230.51.136 2007-04-04 16:25:26 1 0 311795 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-04-04 18:13:07 1 0 311827 נתי יפת ntiyft@gmail.com 89.138.182.245 2007-04-04 23:56:38 1 0 313891 יגאל רם igal@tvia.co.il www.tvia.co.il 217.132.9.213 2007-04-15 12:34:59 1 0 314079 ידיים טובות http://www.notes.co.il/kafri/31159.asp 192.114.144.112 2007-04-16 11:24:11 1 trackback 0 http://www.notes.co.il/karny/user/eagle_dist.gif eagle_dist 30628 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/Arafat_Netanyahu.gif Arafat_Netanyahu 30628 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/cohen_wp.jpg cohen_wp 30628 inherit attachment לקום אתמול בבוקר, להירדם שלשום בלילה http://www.notes.co.il/karny/30687.asp Sun, 08 Apr 2007 09:34:10 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/30687.asp

הזדמנות חוזרת? אין דבר כזה, אמר סקוט פיצג'רלד. יש גם יש, ענו לו המנהלים הכושלים של קרנות הגידור, שרצו לנהל עוד מיליארדים. ועוד איך יש, ענו לו ווינסטון צ'רצ'יל, ולהבדיל רוברט מקסוול ואלאן גרסיה, שחזרו מן המִדבּר. וּמה יגידו הישראלים? האם הם יתעוררו אתמול בבוקר, וִיגַלו ש-1996 רק התחילה? וּבעלי הכשלונות החרוצים ביותר מקבלים הזדמנות חוזרת?

 בשבוע השני של ספטמבר 2006, צ'ארלס ווינקלר הסב במסעדת 'ארבע העונות' במנהטן בחברת משקיעים פוטנציאליים. כטוב לבו ביין משובח הוא מנה את שבחי Amaranth: הידעתם שהיא עלתה בשמונת החודשים הראשונים של השנה ב-25%?

זה לא בדיוק שלווינקלר, מנהל הכספים של אחת מקרנות הגידור הגדולות והמצליחות ביותר בוול סטריט, חסרו לקוחות. מורגן סטנלי השקיעה אצלו 124 מיליון דולר. קרן הפנסיה של עובדי השירות הציבורי במחוז סאן דייגו, קליפורניה, השקיעה 175 מיליון דולר. לגולדמן סאקס היתה השקעה מכובדת.

ווינקלר לא שיקר, אבל ווינקלר גם לא דייק. 'אמאראנת' הרוויחה בסך הכול, ואמנם סך הכול חשוב מאוד, אבל לפעמים צריך לעיין לא רק בשורה התחתונה. אחת השורות העליונות הראתה, שבחודש אפריל 2006, קרן הגידור הזו, שמושבה בגריניץ', קונטיקט, הרוויחה מיליארד דולר ויותר על חוזי אנרגיה עתידיים; ובחודש מאי היא הפסידה כמעט מיליארד דולר על חוזי אנרגיה עתידיים. היא התהלכה על פי תהום. כאשר היא תצנח לשם, ימים אחדים לאחר טעימת היין של ווינקלר ב'ארבע העונות', אחד מחכמי וול סטריט יגיד ל'ניו יורק טיימס': "ככה זה כאשר מהמרים על מזג האויר".   

 


מעתוני ספטמבר 2006: "מה השתבש ב'אמאראנת'", שואלת הכותרת ב'וול סטריט ג'רנל' (למעלה). "להמר על הבית ולהפסיד בגדול", מכריז ה'ניו יורק טיימס'. כל כך אלמוניות היו הדמויות הפועלות, עד ששני העתונים הצליחו למצוא רק צילום של בית המשרדים של אמאראנת' בגריניץ', קונטיקט, מקום מִשכָּנָם של הרבה מעשירי וול סטריט. אין לי כל מושג איך נראים האנטי-גיבורים, אלה הרוצים הזדמנות שניה

 

 

'אמאראנת' הימרה, שיתרחב המירווח (spread) בין מחירים עתידיים של גאז טבעי בחודשים מארס ואפריל 2007. ההיגיון היה מובן. מארס קר מאפריל, ממילא המחירים יהיו גבוהים יותר. בין השבוע האחרון של אוגוסט ובין אמצע ספטמבר של השנה שעברה, המירווח הצטצמם ב-50% ויותר. מדוע? יש סיבות סבירות, ויש סיבות לא סבירות, ואיש חכם אמר פעם שחוסר ההיגיון בשווקים נוטה להאריך ימים יותר מקו האשראי של המשקיע ההגיוני.

'אמאראנת' התפתחה לממדים של בית קאזינו, חוץ מזה שליד השולחן עמד מהמר עיקרי אחד. שמו היה בריאן האנטר, קַנַדי בן 32, שהספיק לצבור הרבה נקודות, ולהפסיד הרבה נקודות, במרוצת שמונה שנים אינטנסיביות של ספקולציות מסמרות שיער. הוא הגיע אל 'אמארנת' מ'דוייטשה בנק'. הוא עשה הרבה כסף בשביל מעסיקיו הקודמים. חוזי גאז עתידיים היו תחום ההתמחות שלו. אומרים שהוא פיתח "הבנה מתמטית" של מבנה המחירים. עד מהרה הוא הופקד על דסק הגאז.

"האמרה חסרת תקדים ובלתי חזויה"

הכול התנהל למישרים, עד שהכול חדל להתנהל למישרים. בתוך שבוע אחד, בסוף 2003, הצוות של האנטר הפסיד 51 מיליון דולר. הוא נשלף מן הדסק, ונאסרה עליו הכניסה למערכת המסחר. האנטר עזב את 'דוייטשה' בחורי אף. הוא תבע את מעסיקיו לדין על גזילת בונוס, שהוא חשב שהוא ראוי לו, מפני שאין הוא אשם ב"האמרה חסרת תקדים וּבלתי-חזויה במחירי הגאז". כך ממש.

ועם השׂק הזה על שִכמו הוא הופיע במשרדי 'אמאראנת' באמצע 2004, ונִשׂכּר מייד על ידי המנכ"ל והמייסד, ניקולאס מאוניס. לפני שיסד את הקרן, בשנת 2000, מאוניס ניהל תיק השקעות בחברה המתמחה באיגרות חוב. מה בדיוק שיכנע בנקים וקרנות פנסיה להפקיד בידיו מיליארדים, לא לגמרי ברור.

מנהל כוח האדם של 'אמאראנת' התבונן בחלחלה בעלייתו של האנטר וּבָאֵמון הבלתי מוגבל שמאוניס נתן בו. ב-2005, מאוניס פטר את האנטר מן הצורך להיות נוֹכֵחַ במשרדי הקרן בקונטיקט. הוא הורשה לסחור ממקום מושבו בחבל אלברטה שבקנדה. זה סידור לא נורא בעידן של פסים רחבים ושיחות ועידה, אבל הוא נורא כאשר קרן שנועדה מלכתחילה להיות "רַבַּת אסטרטגיות" התמכרה יותר ויותר לספקולציות בגאז טבעי, והניחה לאינטואיציות של בריאן האנטר להדריך אותה. "איך אפשר לתת כל כך הרבה חופש החלטה למישהו שזה מקרוב בא", התלונן מנהל כוח האדם, על פי דיווח ב'וול סטריט ג'רנל'.

ששה ימים לאחר שששה מיליארד דולר התנדפו ממאזניה של הקרן, בספטמבר 2006, ניק מאוניס דיבר באוזני המשקיעים בשיחת ועידה. הוא סקר את הכשלון, תירץ אותו, הביע צער, ואז הדהים את רוב שומעיו בהכרזה: "מנוי וגמור איתנו להמשיך את עסקינו, ולחזור ולהניב בשביל לקוחותינו אותן תשׂוּאוֹת מוּתאמוֹת לסיכונים, שנעשו סימן ההֶכֵּר שלנו". והוא הוסיף והטעים, ש"חלילה לנו מלהניח לאכזבה להשכיח את איכות הפלטפורמה שבָּנינוּ".

על המשפטים האלה, המדור הכלכלי של ה'ניו יורק טיימס' הציע להעניק למאוניס את "פרס הוּדיני", בחזקת אם-הוא-יצליח-לצאת-מזה-אז-הוא-ראוי-לפרס. בתחילת ינואר השנה, מאוניס הודיע כי הוא מתכוון לחזור לעסקים. גם בריאן האנטר רוצה. בסוף השנה שעברה דוּוַח, שהוא בא בדברים עם צייד כשרונות, שהבטיח להציג אותו בפני משקיעים – לפי שעה לא בוול סטריט, ששם ריח הדם עדיין עומד בנחירים, אלא ברוסיה ובמזרח התיכון.

כמה טוב להיכשל בפעם הראשונה

מגוחך? קלוט מן האויר? לאו דווקא. LTCM היא מקור ההשראה של מאוניס ושל האנטר. קרן הגידור המהוללת ההיא מאמצע שנות ה-90 כרעה תחתיה בספטמבר 1998, תחת משבר שמיטת החובות של רוסיה. היא אמנם הפסידה הרבה פחות כסף מ'אמאראנת', אבל בסתיו 1998 היא איימה על שלומו הפיננסי של העולם. לפחות כך האמין אלאן גרינספן, נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב. הוא הזרים את המזומנים, והציל את נושיה של LTCM.


ה'ניו יורק טיימס', 26 בספטמבר 1998: "קרן גידור מהמרת על 1.2 טריליון דולר ויותר". הקרן היא LTCM, שבגללה כמעט התמוטטו שוקי הכספים. הידיעה ב'טיימס' אומרת, כי הקרן השתמשה ב-2.2 מיליארד דולר ממשקיעיה כבטחונות כדי לקנות אגרות חוב בשווי של 125 מיליארד דולר, ואז השתמשה באגרות החוב כבטחונות כדי להיכנס לעיסקאות פיננסיות "אקזוטיות" בהיקף של 1.25 טריליון (1,250 מיליארד) דולר.

מה הפלא שהכלכלן הבריטי ניקולאס דנבאר קרא לספרו על הפרשה  "להמציא כסף" (אפשר לעלעל בספר באתר הרשת של אמאזון). מי היה נותן הזדמנות שניה לממציאנים כאלה? מי אם לא וול סטריט הרחום והטוב (או כמו שאומרים בישראלית, וול סטריט "הרחומה והטובה").

צריך להזכיר שלא הכול חשבו כי בארוני LTCM ראויים למחילה ולהזדמנות שניה. כותרת המאמר ב'וול סטריט ג'רנל' (למטה), 29 בספטמבר 1998, מדברת בעדה: "קרנות הגידור -- הברברים החדשים בשער", ברמז לברברים שמוטטו את רומא העתיקה

למרבה העניין, בין שלושת מייסדי LTCM היו שני חתנים של פרס נובל לכלכלה. אחד מהם, מאיירון שולס, עומד עכשיו בראש קרן גידור. גם השלישי, ג'ון מריוודר (Meriwether), שהיה בימים ההם האיש השנוא ביותר בעולם הפיננסים, עומד בראש קרן גידור. איך יתכנו דברים כאלה? אנשים מפסידים מיליארדי דולרים בתערובת של פזיזוּת ושל יהירות, ואין להם קושי למצוא משקיעים מוֹסָדיים וּפרטיים המוכנים להעניק להם הזדמנות חוזרת? האומנם העולם יצא מדעתו – או שכללי המשחק זויפו לטובת מעטים?

אתר הרשת של 'וול סטריט ג'רנל' הציע זה לא כבר תשובה: "על בסיס אינדיבידואלי, אפשר לטעון לטובת הזדמנות חוזרת ללא-יוצלחים מקרנות-גידור. סוף סוף, רוב ההשקעות השגויות הן תוצאה של עודף בטחון עצמי. סביר להניח כי מנהל שהגיע עד פשיטת רגל לא יִלקֶה עוד בעודף בטחון".

זה היגיון מעניין, שאפשר להרחיב את בית הקיבול שלו, ולהביא אותו עד אבסורד. אולי תמיד מוטב למנות לכהונות רבות אחריות את מי שנכשלו לחלוטין לפחות פעם אחת בכהונות רבות אחריות, מפני שכשלונם הראשון מחסן אותם מפני כשלונות בעתיד.

לחזור ולהיוולד

באוצר הקלישאות האמריקני, שתי קלישאות נוטות להישחק עד דק. אחת מצוטטת בדחילו ורחימו מפי סקוט פיצג'רלד, הסופר המהולל של "דור הג'אז", ממיילדי התפיסה המקובלת של "האופי האמריקני". There is no second act in America, אמר פיצג'רלד. נדמה לי שאין טעם בתרגום מילולי. התרגום המשתמע הוא "באמריקה אין הזדמנות חוזרת".

השחוקה השניה אומרת בדיוק את ההיפך, ועד כמה שידיעתי מַגַעַת אין לה מקור יחיד: "אמריקה היא ארץ ההזדמנות החוזרת" (second chance).

למען האמת, שתי אימרות-הכנף הישנות האלה משקפות מציאוּת. פיצג'רלד נתן ביטוי לִפּרגמטיוּת הנובעת מִתַחרוּת מתמדת. בעלי האִמרה השניה ביטאו את האידיאל האמריקני.

פיצג'רלד דיבר על עולם שבו ההתקדמות הבלתי פוסקת אינה מותירה מקום לסנטימנטליות. בָּאִמרה השניה כרוכה ההנחה, שהתחלה חדשה היא אבן הפינה של ההוויה האמריקנית. המייסדים האנגלים והסקוטים התחילו מחדש, במאה ה-17. הדורות הבאים של מהגרים ממרכז אירופה ומצפון אירופה התחילו מחדש; ואחר כך מדרום אירופה וּמִמִזרחה; ויורשיהם ממזרח אסיה ומדרום אמריקה – כולם התחילו מחדש.

ההנחה שאפשר להתחיל מחדש כמובן אינה הנחה אמריקנית בלבדית. שורשיה עומדים במהפכה האתית והמוסרית של העת העתיקה. חכמי היהודים העמידו את המתחיל מחדש ב"מקום שבו אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים". כתבי הקודש הנוצרים מייחסים לישו את ההכרזה שאיש אינו יכול לחזות ב"מלכות שדי מבלי לחזור ולהיוולד".

אבל איך זה יתכן? הוא נשאל. הלוא איש אינו יכול לחזור ולבקוע מֵרֶחֶם אמו.

אמת, משיב ישו, וּמפרש "לחזור וּלהיוולד מן המים וּמן הרוח".

בזמננו, הרעיון של התחדשות רוחנית, "הולדת מחדש", הועמד במרכזה של תחיה דתית בארה"ב. עשרות מיליונים "חזרו ונולדו", וכוננו "יחסים אישיים" עם מושיעם. אנחנו קוראים להם נוצרים אוונגליסטים.

אבל החוזר בתשובה אצל היהודים, והחוזר ונולד אצל הנוצרים, אינם חוזרים אל המקום שבו עמדו לפני שֶצלחה עליהם רוח אלוהים. כל מַהוּת הטרנספורמציה שלהם היא ההכרה בטעויות הגילגול הקודם.

הפיאה של מילקֶן, הקלפים של מקסוול

מייקל מילקן, ספסר הבורסה המפורסם ביותר של שנות ה-80, שעיסקותיו באיגרות זבל עלו לו בעשר שנות מאסר, פשט צורה ולבש צורה. בַּכּלא הוא הסיר את הפיאה הנוכרית, ולימד את עצמו להרהר הרהורים אלטרואיסטיים. מִחוץ לכלא הוא נעשה נדבן וּפעיל בענייני חינוך ורפואה. הרהביליטציה הציבורית שלו לא היתה מתאפשרת, אילו חזר אל אותה המִשבצת שהפכה אותו לברוקר המתוּגמל ביותר בתולדות וול סטריט.

לא כן רוברט מקסוול, שהצליח להוליך שולל כל כך הרבה בריטים, אמריקנים וישראלים. הוא דווקא חזר אל אותה המשבצת. ב-1969, כמעט עשרים שנה לאחר שנִכנס לעִסְקֵי מו"לות ופוליטיקה (הוא היה חבר פרלמנט מטעם מפלגת העבודה), משרד המסחר והתעשיה של בריטניה קבע "בצער", כי יהיו כשרונותיו וּמִרצוֹ של מקסוול אשר יהיו, "לדעתנו אין הוא אדם אשר אפשר לסמוך עליו בניהול הולם של חברה ציבורית הנסחרת בבורסה". אגב, המשרד היה שייך לממשלה שהנהיגה מפלגת העבודה.

לא איש כמקסוול יירתע. 15 שנה אחר כך הוא הורשה לרכוש את העתון השני בגודלו בבריטניה, 'דיילי מירור'. מסע הרכישות המסיבי שלו כלל הוצאות ספרים, חברות תקליטים, בית הספר לשפות 'ברליץ', העתון 'דיילי ניוז' של ניו יורק, 'מעריב' של תל אביב וקבוצת כדורגל מאוקספורד. הוא אפילו ניסה לקנות את 'מנצ'סטר יונייטד'.

לימים נודע שהוא שדד את קרן הפנסיה של 'דיילי מירור'. נאמר עליו אפילו שהוא גנב כסף מאמא תרזה (אם כי לפי הסיפור המפולפל, הנזירה הקדושה נכנסה מרצונה לעסקים מפוקפקים עם מקסוול, לפני שהוא הונה אותה). בהלווייתו של מקסוול, על הר הזיתים, שמעון פרס אמר עליו כי "הוא סירב להסתפק בקלפים שחולקו לו". זה היה איפיון מעניין בשביל גנב ונוכל בִּקנֵה-מידה היסטורי.

אפשר להבין כמעט הכול. אבל קצת קשה להבין איך איש, שהרשויות המפקחות בבריטניה הוקיעו בפומבי את אופיו, הצליח להיוולד מחדש במהירות כל כך גדולה.

כל להטוטי צ'רצ'יל

ואם הרשימה הזו נפתחה בפיננסים, אין זה מפני שהגיונה נוגע לפיננסים בלבד. אדרבא, פוליטיקה היא שְׂדֵה המשחקים האמתי שלו.

בפוליטיקה לא קל להיוולד מחדש. אם אינני טועה, הלהטוטר הגדול ביותר בתחום הזה היה ווינסטון צ'רצ'יל. הוא היה שר הימיה של בריטניה מטעם המפלגה הליברלית בתחילת מלחמת העולם הראשונה, והנחיל לארצו את האסון של גַליפּוֹלי – הַנְחיתה הכושלת והעקובה מדם בחופי טורקיה, ב-1915. היא נועדה לקצר את המלחמה, וסופה שהאריכה אותה.

ב-1919 הוא היה שר המלחמה, וּמילא תפקיד מרכזי בהתערבות הכושלת נגד המשטר הבולשביקי ברוסיה. ב-1921, בהיותו שר המושבות, בריטניה הסתבכה והלכה בעיראק. ב-1924, כאשר שימש שר האוצר, הפעם מטעם המפלגה השמרנית, הוא חזר ועיגן את הלירה סטרלינג בבסיס של זהב, מה שהניב דפלאציה, אבטלה וסכסוכי עבודה אלימים. צ'רצ'יל קירב את בריטניה להתמוטטות.

סדרת הכשלונות הזו הִגלתה אותו אל המדבר הפוליטי. היטלר הוציא אותו משם ב-1939. הוא הוחזר למשרד הימיה. 24 שנה לאחר גליפולי, הוא סידר לבריטניה תבוסה צבאית בחופי נורווגיה, בנארוויק, אם כי היא היתה הרבה פחות הרת אסון. חודש אחד לאחר התבוסה ההיא, הוא נקרא להתייצב בראש הממשלה. שם הוא הציל את בריטניה, והיה ממצילי הציוויליזציה המערבית.


במשך שלוש שנים לא היו לאיש הזה אלא בשורות רעות. "הקיסרות בסכנת מוות", הוא מזהיר את בית הנבחרים ביולי 1942. את הקיסרות הוא לא הצליח להציל, אבל את האי שלו הוא הציל גם הציל. כמעט בכל כהונותיו הקודמות הוא נחל כשלונות חרוצים 

 

 

כשאנחנו קוראים את הביוגרפיה של צ'רצ'יל קשה להימנע מן המחשבה, שכל כללי ההיגיון ואולי גם חוקי הפיזיקה הוּשעוּ במיוחד בשבילו. למקרא תולדות חייו מתעורר הרושם, ש-67 השנה הראשונות של חייו היו מכוּוָנוֹת בייחוד לתכלית אחת: לאפשר לו להגיע אל השלטון ברגע הקודר ביותר בתולדות ארצו, כדי לעורר אותה להגן על חֵרויותיה.

על צ'רצ'יל אפשר להגיד כי הוא נכשל בכל תפקיד שהחזיק – חוץ מן התפקיד הָרָם ביותר. פרדוקס מרהיב, שנחוצה כנראה רהיטוּת צ'רצ'יליאנית כדי לתאר אותו.

כוכבו של גַרסִיַה

נאמנות לפוליטיקאים רָעים היא עניין די רגיל. אנשים מצביעים בעדם מתוך הרגל משפחתי או סביבתי. לויאליות כזאת עלולה להאריך את תוחלת חייה של ממשלה רעה, או, במקרה הסביר יותר, להעניק נוכחות קבועה לפוליטיקאים כאלה באופוזיציה. רק לעתים רחוקות היא מצליחה להחזיר לשלטון פוליטיקאים שריחם הובאש. ורק לעתים רחוקות אפשר למצוא פוליטיקאי שריחו הובאש יותר מזה של אלאן גרסיה.הוא רשאי לטעון לאקט הנועז ביותר של התחדשות בפוליטיקה של זמננו.

בשנות ה-80 של המאה ה-20, הוא היה כוכב צעיר וזוהר בשמי פֶּרוּ, "קנדי של אמריקה הלטינית". ב-1985, בהיותו בן 36, הוא נבחר לנשיא. הוא לקה בכל הליקויים הרגילים של פוליטיקאי לטינו אמריקני, מבלי שהיו לו צדדי הזכות. הוא מילא את אמתחתו בכל טכסיס פופוליסטי אפשרי. הוא הבטיח לבער את העוני מבלי להסביר איך, הוא הבטיח לגאול את פרו מעריצותם של המוסדות הפיננסיים הבין לאומיים מבלי שידע לאן ללכת, הוא דיבר על אהבת מולדת מבלי שהיה מוכן לטפל ברצינות בבעיות יסוד.

כאשר הסתיימה נשיאותו, הוא הוריש לבא אחריו אסון עצום ממדים: היפֶּר-אינפלציה של 7,500 אחוז וּמרד אלים עד כדי ברבריות של לוחמי גרילה מאואיסטים. מאחר שהוא הכריז על שמיטה חלקית של חובות חיצוניים, פרו נוּדתה מכל חברה פיננסית הוגנת. ההכנסה השנתית לגולגולת הצטמקה ב-20 אחוז, והעוני גדל בשליש. גארסיה עצמו נחשד בלקיחת שוחד, אפילו בקשרים עם יחידות חיסול ועם סוחרי סמים.

הוא נמלט מפרו ב-1992, וחזר אליה רק לאחר שמונה שנים. פרו התנסתה בכל מיני נסיונות לא-נעימים, שעיקרם היה המאמץ לתקן את מה שעולל לה גרסיה. לא היה עניין סביר פחות מחזרת גרסיה אל השלטון. מי ירצה להושיב בארמון הנשיא את האיש אשר ישיבתו הקודמת שם קירבה את ארצו להתמוטטות?

אבל הוא חזר, בקיץ 2006. תומכיו המסורתיים עשו יד אחת עם מתנגדיו המסורתיים, כדי להרחיק מן השלטון דמאגוג פופוליסטי אפילו יותר ממנו. אנשים, שנשבעו כי ידם תיבש לפני שיטילו פתק הנושא את שמו, הטילו פתק הנושא את שמו. שיעור נצחונו היה גדול הרבה יותר מזה שהביא אותו לשלטון בפעם הראשונה. הוא הבטיח לפרואנים שלמד את לקחי טעויותיו. גם כך, פרואנים ולא-פרואנים שִפשפו את עיניהם בתדהמה.


"המעשה בהזדמנות שניה", מכריזה הכותרת בעתון פרואני למחרת נצחונו של אלאן גרסיה, חמישה ביולי 2006, שש עשרה שנה לאחר אסון נשיאותו הראשונה

מתי יתחיל מחר?

בישראל אין זה כלל מן הנמנע שלא אלאן גרסיה אחד, אלא לפחות שניים ייאבקו על השלטון בבחירות הבאות. כל אחד מהם זכה בשעתו להיחשב לראש הממשלה הגרוע ביותר עד זמנו. כל אחד מהם השאיר מורשת פוליטית של קיטוּב ושל ציניות. כל אחד מהם ניסה להיאחז בשלטון בכל כוחו, מבלי לדעת בדיוק בשביל מה, או לפחות מבלי שהצליח להסביר. כל אחד מהם בילה את השנים שעברו מאז בנסיון בלתי פוסק להיוולד מחדש. תחייתו המלאה או החלקית של כל אחד מהם היא אילוסטרציה לא מחמיאה למיעוט הכשרונות בחייה הציבוריים של ישראל.

בנימין נתניהו ואהוד ברק מייצגים מַפָּלָה של תהליך הברירה הטבעית, או שהם מייצגים תהליך מעורר הערצה של התאוששות אישית ושל מחילה ציבורית. הם בוודאי מבטאים את התקרבות ההרגלים של קרנות הגידור בוול סטריט ושל הפוליטיקה הפרלמנטרית בירושלים.

מה מעניין שאחד הסרטים הפופולריים ביותר אצל נוצרים אוונגליסטים בארה"ב בשנים האחרונות היה Groundhog Day, שתורגם לעברית "לקום אתמול בבוקר". ביל מארי הוא חזאי מזג אויר, בעל תכונות אישיות בלתי נסבלות, בתחנת טלויזיה פרובינציאלית. הוא נשלח לחזות את המזג מפסטיבל החורף השנתי בעיירה במדינת פנסילבניה.

הוא חוזר ומתעורר בעיירה הנידחת בוקר אחר בוקר, וּמגַלֶה שהוא מתעורר באותו בוקר עצמו. הואיל והכול חזוי, והואיל ואין עוד מחר, למניפולציות הירודות שלו אין עוד תוצאות. בהדרגה הוא מוותר עליהן, ומגלה את היתרונות המפתיעים של האזנה, של סלחנות ושל אהבת בריות. כאשר הוא משלים את נצחונו על עצמו, וזוכה באהבת האשה הכמעט-מושלמת, הוא מצליח להתעורר בבוקר ולגלות שמחר סוף סוף הגיע.

"לקום אתמול בבוקר" הוא מן הסרטים הפופולאריים ביותר באמריקה, לפחות עד כמה שאפשר להסיק מתכיפוּת ההקרנה החוזרת שלו בתחנות טלויזיה מקומיות וּבערוצי כבלים. אבל אין זה עניין שגרתי שהטעם הכללי מתיישב עם טעמם של האוונגליסטים שונאי-הוליווד. זה קרה, מפני שחזאי הטלויזיה הצליח להיוולד מחדש, כאחד האוואנגליסטים.

אבל לקום אתמול בבוקר הוא רעיון מוצלח בערך כמו להירדם שלשום בלילה. החלום הרע תמיד חוזר.

התפרסם במוסף השבועי של 'גלובס', מארס 2007

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת. 

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 30687 2007-04-08 09:34:10 2007-04-08 07:34:10 open open לקום אתמול בבוקר, להירדם שלשום בלילה publish 0 post 312265 גל 89.0.136.229 2007-04-08 10:25:54 1 0 312314 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-04-08 16:51:33 1 0 312357 משה שי papi@hotmail.com 88.154.186.158 2007-04-08 22:18:21 1 0 312747 צביקה tzvika.barenholz@gmail.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=99556 212.143.80.173 2007-04-10 15:12:13 1 0 312749 יאיר syeret@walla.co.il 62.219.217.139 2007-04-10 15:18:49 1 0 314321 אלון ניסר student9@gmail.com 212.199.121.196 2007-04-18 11:25:54 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/logo1.jpg logo1 30687 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/wsj01b.gif.jpg wsj01b.gif 30687 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/nyt.gif.jpg nyt.gif 30687 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/logo_ama.gif logo_ama 30687 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/092698nyt_1.2tr.jpg 092698nyt_1.2tr 30687 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/092998wsj_barbarians.jpg 092998wsj_barbarians 30687 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/420702churchill_mortal_peri.gif.jpg 420702churchill_mortal_peri.gif 30687 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/garcia_chance.jpg garcia_chance 30687 inherit attachment רוחות הרפאים של תשעה במאי http://www.notes.co.il/karny/31963.asp Fri, 11 May 2007 07:45:04 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/31963.asp  ההצעה להרעיל את "מדינות הננס" בנשורת רדיו אקטיבית, שתפוּזר באמצעות ונטילאטורים ענקיים, אמנם לא יצאה אל הפועל. אבל רוסיה המתחזקת חוזרת אל הרגלים ישנים: להפחיד את שכנותיה. קוקטייל רוסי מסוּכּן: נפט, גאז, רחמים עצמיים

 


מראות מחגיגות יום הנצחון, תשעה במאי 2007, במוסקבה: מימין, הנשיא פוטין נואם על רקע כיפות הבצל של הקרמלין. למעלה מימין, שר ההגנה הרוסי סוקר משמר כבוד במכונית שרד קלאסית של העידן הסובייטי; למטה משמאל, טנק רוסי מצודד את תותחו נגד דגל אסטוני כחול-שחור על כרזה של נוער קומוניסטי, מעל הזמנה מאיימת, "חכו נא!". מי שעדיין תוהים מדוע הבלטים התעקשו על הצטרפות לנאט"ו, נגד עצתם של הרבה אינטלקטואלים מערביים, אולי תוהים עכשיו קצת פחות

(הצילום התפרסם בעשרה במאי בעמ' 2 של העתון הרוסי Kommersant)

 

 

פעם, כאשר בעולם השתוללה מלחמה קרה, חומת ברלין עדיין עמדה על מכונה, ועזמי בישארה למד פילוסופיה מן הצד המזרחי שלה, הלשכה המדינית של רק"ח היתה מזמינה את משכילי הארץ לציין את יום הנצחון. המודעה השנתית, שרק"ח בדרך כלל לא חתמה עליה במפורש, היתה מזכירה לרחוב דיזנגוף להרים כוסיות בִּפרוֹשׂ תשעה במאי, "יום הנצחון על הפשיזם" מתוצרת "ברית המועצות והקואליציה האנטי-היטלראית".

ברית המועצות היתה תמיד מוזכרת בשמה, ה"אנטי-היטלראים" היו בחזקת לוויינים, גַרמֵי שמיים קטנטנים שהיו מקיפים בַּענווה את השמש הסובייטית. אצל הקטנטנים, כמו למשל בריטניה וארה"ב, או קנדה ואוסטרליה, יום השנה היה מצוין דווקא בשמונה במאי, היום שבו הגרמנים הניחו את נשקם בעקבות כניעתם לגנרל אייזנהאור. הכניעה לסובייטים נחתמה בתשעה במאי.

ליחן של הקנטות המלחמה הקרה נס זה כבר. למי איכפת אם זה שמונה או תשעה, או אפילו שלושים וחמישה (זוכרים את אריך קסטנר?). יתר על כן, לאוכלוסיית ישראל נוספו בדור האחרון איזה מיליון יהודים סובייטיים, שבשבילם תשעה במאי הוא עניין מובן מאליו, קומוניזם או לא קומוניזם.

את חלקה המרכזי של ברית המועצות בהבסת היטלר אי אפשר להכחיש ואין צורך להכחיש. כיוצא בזה גם אין צורך להכחיש את חלקה המרכזי באיפשור מלחמתו של היטלר. "ההסכם לאי-התקפה הדדית", שחתמו באי כוחם של היטלר ושל סטאלין באוגוסט 1939, היה בעצם הסכם לזירוז התקפה על מישהו אחר. סעיפיו הסודיים כללו חלוקת שלל טריטוריאלי בממדים היסטוריים. היטלר העניק לסטאלין את חצי פולין, העביר על שמו את הארצות הבאלטיות ואת החלק המזרחי של רומניה, ורמז שמצידו הוא יכול גם לעשות את המוות לפינלנד.

מיצי העיכול של סטאלין עבדו מהר. לא יצאה אפילו שנה אחת מיום חתימת ההסכם, וארבע משכנותיה של רוסיה חדלו להתקיים. הנסיון להרוס את החמישית, פינלנד, לא עלה יפה. שלוש מן הארבע נמחקו ממפת העולם: ליטא, לטביה ואסטוניה. פטריוטים רוסיים הריעו. בעיניהם, עצם הופעתן של "מדינות הננס" האלה, בסוף מלחמת העולם הראשונה, היתה עלבון איום ונורא לאומה הרוסית. הן לא היו מופיעות אילמלא חולשתה של רוסיה והשפלתה. בעיני מספר ניכר של פטריוטים, שלמותה הטריטוריאלית של רוסיה היתה חשובה הרבה יותר מזהותו של המשטר המנהל אותה.

פוליסת הביטוח הכפולה 

ברוב הארצות, היסטוריה נוטה להתפתח באופן ליניארי, בקו ישר. ההיסטוריה הרוסית מתנהלת במעגלים. לא פעם נדמה שמה שהיה הוא שיהיה, בשינויים קלים של זמן ושל מקום. זה אמור גם במה שקרה בסוף החודש שעבר שעבר בטאלין ברית אסטוניה -- ובמה שקרה מאז במוסקבה.

בשבוע  האחרון של אפריל, אלפי רוסים יצאו אל הרחובות למחות על החלטת הממשלה המקומית לפרק אנדרטה לזכר החיילים הסובייטיים שנפלו בשחרור אסטוניה מידי הנאצים, ב-1944. האסטונים גילו מעט מאוד טאקט, כאשר הסמיכו את פירוק האנדרטה לתשעה במאי הממשמש ובא -- אבל התגובה במוסקבה היתה משוּלַחַת רסן, כמעט היסטרית. "כמעט" במובן זה שההיסטריה לא ביטאה אבדן עשתונות. אדרבא, יש סיבות טובות להניח שהיא היתה מתוכננת ומכוונת.

אסטוניה קמה לתחיה ב-1991, בימיה האחרונים של הקיסרות הסובייטית. לצידה התחדשו גם ליטא ולטביה, ואחר כך גם גרוזיה וארמניה ואזרבייג'אן, ועוד שורה של מדינות שלא התחדשו אלא הומצאו, מפני שמעולם לא היו קיימות בתור שכאלה.

הרבה מומחים להיסטוריה רוסית התייחסו אל הולדת הבלטיות כמעט בביטול. רוסיה רק תיחלץ מן הצרות – כפי שנחלצה מהן בתחילת המאה ה-17, בתחילת המאה ה-19, בתחילת המאה ה-20 (מעגלים, מעגלים, מעגלים) – והבלטיות ייעלמו כלעומת שבאו. מאחר שחוכמת אנשים מלומדה לא פסחה גם על הבלטיות עצמן, הן סידרו לעצמן פוליסת ביטוח חיים כפולה: הן הצטרפו תחילה אל ברית נאט"ו, אחר כך גם אל האיחוד האירופי.

להחמיר עוד יותר את העלבון, במדינות הננס הבלטיות נשאר מיעוט רוסי גדול – גדול במספרים יחסיים מן המיעוט הערבי בישראל. בניגוד לערבים בישראל, רוב הרוסים הבלטיים היו צאצאי מהגרים שזה מקרוב באו. כמו הערבים בישראל, הם לא התנדבו להיות מיעוט. לא היתה להם הפסיכולוגיה של מיעוט, לא היתה להם יכולת ההסתגלות של מיעוט, הם היו אזרחי האימפריה הגדולה ביותר עלי אדמות.

עד שחדלו להיות. ופתאום אמרו להם שאם הם רוצים להיות אזרחים שווי זכויות, אז שיואילו בטובם ללמוד את הלשון המקומית, וגם אז לא כל כך בטוח. אפליית הרוסים לא התיישבה עם אמות מידה מקובלות של זכויות אדם, ואירופה עיקמה חוטם. ולדימיר ז'ירינובסקי, הדמגוג הלאומני שניצח בבחירות הראשונות לפרלמנט הרוסי, ב-1993, הציע לערום ערימות של נשורת רדיו-אקטיבית לאורך גבולותיהן של הבלטיות ולפזר אותה באמצעות ונטילאטורים ענקיים.

רוצה כבוד, סוגרת ברזים

אין כנראה זמן מבשר רעות יותר בהתפתחותה של אומה מזה שבו רחמיה נכמרים על עצמה. רחמים עצמיים לעולם אינם מועילים, אבל הם עלולים להיות קטלניים אם הם מופיעים בזמן שהאומה המרחמת מתחילה להתאושש מחולשה קודמת, וּמסַגֶלֶת לעצמה סגנון אגרסיבי מבית ומחוץ.

זה עניינה של רוסיה בימים האלה. היא טובלת עד צוואר באוצרות של מזומנים, תוצאה של גאות מחירי הנפט והגאז שהיא קודחת ומייצאת; היא המירה את הדמוקרטיה הבתולית שלה במשהו המזכיר יותר ויותר את המשטר הרבע-קומוניסטי בסין, מינוס הדינמיוּת היצירתית של הסינים וַחריצותם; והיא רוצה כבוד.

וּמאחר שגדול כוחם של הֶרגלים, בייחוד הרגלים רעים, המשטר הרוסי הנוכחי עושה מה שעשו קודמיו בימי המלחמה הקרה, ומה שעשו קודמי-קודמיו בימי הקיסרות: הוא מְהַלך אימים על שכניו. הוא יראה להם, מאווררים עם נשורת רדיו-אקטיבית או לא מאווררים עם נשורת רדיו-אקטיבית.

רוסיה אוהבת לסגור ברזים. היא מתערבת ללא הרף בעניינים פנימיים, גם כאשר היא מְגַנָה אחרים על התערבויות כאלה. בסוף אפריל, הבית העליון של הפרלמנט שלה קרא לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם אסטוניה. ימים אחדים לאחר שעברו בשתיקה על פיזור אלים של הפגנות דמוקרטיות לגיטימיות במוסקבה ובפטרבורג, עתוניה הצרחניים של רוסיה תיארו באריכות, בצבעוניות ובלשון משתלחת את פיזורה של ההפגנה האלימה והלא-לגיטימית בטאלין. כבדרך אגב הם אפילו הוסיפו, "והעולם שותק", כמו היה מדובר כאן ברצח עם בדארפור, או בטבח המונים בצ'צ'ניה.

אחד העתונים האלה, 'מוסקובסקי קומסומולייץ', הודיע לקוראיו כי מעכשיו הוא יאיית את שמה של "אסטוניה הפשיסטית" עם SS, כמו כוחות-הסער הנאציים.

 


'מוסקובסקי קומסומולייץ' -- שהיה פעם עתון מעניין, מקורי, נועז ומצחיק – הצטרף בעונג אל התעמולה הניאו-סובייטית של משטר פוטין. בדיווח על "מלחמת הָעֲצָמוֹת" בטאלין סביב האנדרטה לחייל הסובייטי האלמוני הוא סיפק איות חדש לשמה של אסטוניה: עם האותיות רבות המשמעות SS, על שם כוחות הסער הנאציים. בכתב קירילי אין כמובן S, ו"אסטוניה" נכתבת עם C. ההתפרצות הזו אינה יוצאת דופן. היה אפשר למצוא דוגמתה בשנה שעברה, בשיא המשבר בין רוסיה לגרוזיה, כאשר קריקטורות בעתונים רוסיים תיארו את הגרוזינים כנאצים, או לחלופין כתליינים סטליניסטיים

(מונטאז' מן העמוד הראשון של MK. הידיעה על אסטוניה הופיעה בהבלטה, אבל במקור לא היתה הכותרת הראשית. היא מוסמכת כאן ללוגו של העתון רק לצורכי זיהוי)

 

 

ברוסיה רבת הרחמים העצמיים אסור להעמיד שום דבר בקונטקסט הראוי, בייחוד אם הקונטקסט מחייב ביקורת עצמית. העולם כולו נגדם, גם אם הג'סטה האסטונית היא תוצאה של טראומה קיבוצית מזמן הכיבוש הסובייטי. אנדרטה צבאית סובייטית מעוררת זכרונות לא-נעימים אצל האסטונים. השחרור הסובייטי הנחיל להם מוות והשפלה. אסטונים (וליטאים ולאטבים) הוגלו בהמוניהם אל סיביר, ולא נראו עוד.

מזרח אירופה היא המקום שבו נולדו הרבה מהרגלי התרבות הפוליטית הישראלית. חלק מן ההרגלים היו מועילים, והניבו מהפכה פוליטית וחברתית. חלק מהם היו די רעים. הפגנה רוסית באסטוניה אינה בדיוק מאורע ישראלי פנימי, אבל גם אינה בדיוק מאורע חיצוני לא רלוונטי. היא מספקת שיעור עגום על תרבות פוליטית המסתכלת אחורה כשהיא חוצה את הכביש.

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 31963 2007-05-11 07:45:04 2007-05-11 05:45:04 open open רוחות הרפאים של תשעה במאי publish 0 post 318343 משה ירימי moshe@hotmail.com 88.153.194.67 2007-05-12 07:30:01 1 0 318389 אסף ברטוב asaf@forum2.org http://ijon.livejournal.com 88.154.225.237 2007-05-12 14:37:17 1 0 319088 יובל וינקלר yuval.vinkler@gmail.com 89.1.65.157 2007-05-16 10:09:11 1 0 319093 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-05-16 10:34:28 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/may9_2007_estonia.jpg may9_2007_estonia 31963 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/estonia_042807_mk.gif.jpg estonia_042807_mk.gif 31963 inherit attachment ששה חודשים ותקרת זכוכית אחת http://www.notes.co.il/karny/32003.asp Sat, 12 May 2007 07:38:40 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/32003.asp חצי שנה בדיוק לאחר פגישתן במשכנות שאננים, סגולן רויאל וציפי לבני אינן דוהרות עוד קדימה. מה יהיה על "הסגולות הנשיות" בפוליטיקה?


המנהיגה הבאה לשעבר של צרפת והמנהיגה הבאה לשעבר של ישראל נועדות במשכנות שאננים, על העמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות', ארבעה בדצמבר 2006

 

 

את הצילום ההוא היה אפשר לחשוב לאחד המבטיחים ביותר של שלהי 2006. איזה פוטנציאל מדהים היה גנוז בו. הוא היה הודעה על השינוי הממשמש וּבָא בסִדרֵי העולם.

זה היה בשניים בדצמבר. במסעדה מקוּמרת קשתות במִשכָּנוֹת שאננים הֵסֵבּוּ שתי נשים כמעט בנות אותו הגיל, נאות, חכמות, שאפתניות, פופולריות. האורחת היתה סֶגוֹלֶן רויאל, מועמדת השמאל לנשיאות צרפת, באקט ראשון של דיפלומטיה בין לאומית. המארחת היתה שרת החוץ של ישראל, ציפי לבני. מצלמת פאפאראצי ענקית מבזיקה, וּמאירה את פניהם של ארבעה גברים חמורי פנים, שבבואותיהם המסתודדות משתקפות בדלת הזכוכית.

מה הם אומרים זה לזה? האם הם אומרים משהו על הרעש הבלתי נסבל של קול הזכוכית הנשברת? לא, לא הדלת, אלא התקרה. "תקרת הזכוכית" היא מטבע הלשון שטבעו ראשונות המהפכה הפמיניסטית, לתאר את המחסום הלא-נראה והלא-עביר, המונע את עלייתן של נשים לעמדות ניהול והשפעה.

הנה שם, אצל השולחן הירושלמי, בדצמבר 2006, יושבות שתי נשים שאולי יתייצבו בראש ארצותיהן עוד לפני דצמבר 2007. סקרי דעת הקהל אמנם מבטיחים לירושלמית קצת יותר ממה שהם מבטיחים לפריזאית – אבל היא רק התחילה, מדאם רויאל, עתה זה היא השלימה נצחון מוחץ על שני יריביה העיקריים בתוך המפלגה הסוציאליסטית, שני שועלים ותיקים עם רקורד מרשים מאוד ועם צדעים מכסיפים מאוד. במקרה הם גם יהודים, אבל זה לא כל כך משנה לאנשים כל כך לא פרובינציאליים כמו קוראי הרשימה הזו.

 


הענקית ההיא על העקבים היא סגולן רויאל. שני הננסים המצליחים בקושי לשרוט את אחד מעקביה הם מתחריה העיקריים על מנהיגות המפלגה הסוציאליסטית בבחירות המוקדמות של חודש נובמבר שעבר. זה האוחז בגרזן הוא דומיניק סטרוס-קאן (זאת אומרת, שטראוס-קאהן), שר האוצר לשעבר. לידו נראה לוראן פאביוס, ראש הממשלה ונשיא האסיפה הלאומית לשעבר. שניהם היו פעם ילדי פלא. שניהם, במקרה, גם יהודים. שניהם אינם חושבים שהם ננסים, וכל אחד מהם עדיין מקווה להרבה יותר.

(קריקטורה בעתון הפריזאי Liberation, נובמבר 2006)

"כישלון עצום של המין הגברי"

אני מדפדף בעתוני הימים ההם, וּמוֹצא תגובה חגיגית על עליית רויאל באחד העתונים הטובים ביותר שאני מכיר, 'אל פַּאִיס' של ספרד. בעל טור נכבד, חוסה וידאל-בֶּנְיֶטוֹ, כתב כי "באה שעת הנשים". ששים שנה חלפו מאז מלחמת העולם השניה, הזכיר הפרשן הספרדי, והזמן הזה עמד בסימן "כישלון עצום של המין הגברי. אולי אין זה רעיון כל כך רע להעניק לנשים את הסיכוי להראות מה הן יכולות לעשות".

הוא הוסיף, שנשים בפוליטיקה נבדלות מגברים במובן זה שאין הן זקוקות אלא ל"מנות זעירות של אגו", ואין הן מתמכרות לרטוריקה נפוחה. הן מבורכות "באינסטינקט לתפוס את הצדדים המועילים ביותר של כל חידוש אשר אליו הן מתוודעות; בניגוד לגברים, הנוטים להקשיב רק לעצמם, הן ניחנות ביכולת הקשבה מפתיעה". אשר לרויאל, אמנם כן, בהתנצחויות רטוריות היא "מבריקה ואפקטיבית פחות" מן הגברים המתמודדים נגדה, אבל "זה זמן מה שהמאבקים הפוליטיים המכריעים חדלו להתנהל בזירת הרטוריקה".

ששה חודשים אחר כך, בהפרש של שלושה ימים זו מזו, שתי הנשים מן השולחן במשכנות שאננים התנגשו בתקרת הזכוכית.

בשבוע הראשון של חודש מאי, ציפי לבני הצדיקה את ההנחה שברירה גורלית באמת כרוכה בשתי אפשרויות גרועות באמת. אינני מצליח להיזכר מי היה הפרשן הגברי רב המוניטין שהכריז בקול ישראל תיכף למסיבת העתונאים של שרת החוץ, כי היא "החמיצה את ההזדמנות להיות מדינאית" – ללַמֶדְךָ שגברים אמנם נוטים להקשיב רק לעצמם, אפילו, או בייחוד, כאשר הם מדברים ברדיו. כך או כך, אין מנוס מלהניח שסיכויי לבני להיות ראש הממשלה פחתו במידה ניכרת.

אשר לרויאל, היא הכריזה באומץ מן הגזוזטרה של בית מפלגתה, במוצאי יום תבוסתה, בתחילת השבוע השני של חודש מאי, כי היא לא תנוח ולא תשקוט עד שתחזור ותפיח רוח חיים בעצמותיהם היבשות של הסוציאליסטים. אבל הדעת נותנת שגם אם יחיו העצמות האלה, היא לא תקבל הזדמנות שניה.

כשלעצמי אני מודה שלא ייחלתי לנצחונה. אבל המהירות שבה הגברים הסוציאליסטיים המזדקנים התחילו לשלוף את הסכינים היתה ראיה שתקרת הזכוכית בצרפת בקושי נסדקה.

"הלוחמת"?

האם היא הפסידה מפני שהיא אשה? זו שאלה שהטרידה את רויאל עצמה עד הרגע האחרון של מסע הבחירות. בסוף ויכוח הטלויזיה הארוך להפליא עם ניקולא סארקוזי, לפני שבוע, היא הפצירה בשומעיה שלא להניח לדעותיהם הקדומות נגד נשים להשפיע על הכרעתם.

בוויכוח עצמו היא סיגלה לעצמה עמדה הרבה יותר אגרסיבית כלפי סארקוזי ממה שנקטה במשך שבועות ארוכים של הופעות פומביות. בנקודה אחת היה נדמה, שהיא יוצאת מגדרה כדי לצאת מגדרה. היא הודיעה כי היא מתמלאת "כעס לגיטימי על הפוליטיקה הלא-מוסרית" של מועמד הימין. סארקוזי לא התקשה להדוף את ההתקפה, וגם התלונן במלוא התאפקותו האבהית על מדאם רויאל "המאבדת את קור רוחה". בארה"ב היו אומרים שמהתנשאותו נדפו צלילים של מיסוֹגֶניה, או שנאת-נשים.


"הלוחמת", מכריז 'ליבראסיון', שלושה במאי 2007, למחרת ויכוח הטלויזיה בין רויאל לסארקוזי, שלא עלה כל כך יפה. אבל האומנם כל מנהיגה צרפתית צריכה להיות בת דמותה של ז'אן ד'ארק?

 

 

כעסה של רויאל לא היה משכנע ביותר, אף כי העתון 'ליבראסיון', תומך נאמן שלה, מרח אותה למחרת על מלוא עמוד השער שלו לצד כותרת ענקית של מלה אחת ויחידה, "הלוחמת". ביום הרשמי האחרון של מסע הבחירות, רויאל העלתה עוד יותר את הטמפרטורות, והזהירה את הצרפתים כי רחובות עריהם יתמלאו "אלימות וברוטליות" אם יבחרו בסארקוזי, "האיש המחניף לצדדים האפלים ביותר" בנפש האדם.

אם נאמין לסקרים, ההתקפות לא הזיזו את המחט לטובת רויאל אף כמלוא הנימה. היתכן שהיו מזיזות אילו הושמעו יום אחר יום, שבוע אחר שבוע? היתכן שרויאל החמיצה את השעה, מפני שלא השכילה לשַווֹת לעצמה את הסמכוּתיוּת השָֹשָׂה אֵלֵי קרב של סארקוזי?

התשובה הפשוטה היא שהיא לא רצתה לשוות לעצמה את הסמכותיות. היא ניסתה לשכנע את הצרפתים שהם אינם זקוקים לסמכותיות. בשעה שסארקוזי דיבר על מהפכה חברתית וכלכלית שתחדש את "החלום הצרפתי", רויאל העדיפה לסיים את עצרותיה ב"אני רוצה להיות נשיאה כי אני אוהבת אתכם". תלבושתה הלבנה הכמעט-אחידה העניקה לה מראה של אחות רחמניה. היא דיברה בשבח הקונסנסוס בשעה שסארקוזי חזר והזכיר כי הפחד מפני טלטלה הוא זה שהביא את צרפת אל תחתית הליגה של הדמוקרטיות התעשייתיות.

הילארי קלינטון, אגב, עסוקה עכשיו בהבטחת פער מיגדרים משל עצמה בתוך המפלגה הדמוקרטית. כאשר ברק אובאמה נושף בעורפה, וצעירים נוהרים אליו בהמוניהם, הסנאטורית מניו יורק מנסה להבטיח שהנשים יישארו איתה. אבל כלל לא ברור אילו בגדים היא תלבש, ואיזה טון היא תסגל לעצמה  ובאיזו מידה היא תטעים את סגולותיה הנשיות.

בלשונם המחוספסת של מקצועני בחירות, הפוליטיקה הצרפתית סיפקה דגם קלאסי של "מפלגת אבא" נגד "מפלגת אמא". זה אגב איפיון שנולד בארה"ב, שם אבא הוא רפובליקני ואמא היא דמוקרטית. חוץ מזה שבצרפת, בראש מפלגת אמא עמדה, שומו שמיים, אמא. בארה"ב, מפלגת אמא מגיעה אל השלטון כאשר הרבה אמהות נוהרות אל דגלה. קוראים לזה "פער המיגדרים", כי גברים נוטים להצביע בעד מפלגת אבא. רויאל ניסתה ליצור פער מיגדרים. לשווא.

מוטב לזכור שהאשה המצליחה ביותר בפוליטיקה הדמוקרטית המערבית כפרה לחלוטין בדגם הפמיניסטי. מרגרט תאצ'ר, אשר נחלה שלושה נצחונות רצופים, וכיהנה עשר שנים ויותר, לא האמינה בקונסנסוס ובהקשבה, ורחשה בוז למפלגת אמא. היא דמתה לסארקוזי הרבה יותר ממה שדמתה לרויאל.

האומנם רויאל, כל רויאל, צריכה לדמות לסארקוזי, כל סארקוזי, כדי לנצח? האם שבטו של אבא יגבר על נזיפתה המלטפת של אמא?

(האם טוב לסיים רשימה בסימן שאלה? או שזו התנהגות לא-גברית, כי גברים אינם צריכים להסס בפומבי?
!!!

או, ככה יותר טוב.

לא?)

"פמיניזציה של הפוליטיקה המערבית", התפעם גדעון רחמן, בעל הטור הראשי לענייני חוץ ב'פייננשל טיימס', על פני עמוד שלם ב'גלובס', בסוף השנה שעברה.

ואמנם, דצמבר 2006 היה חודש של תקוות כמעט חסרות תקדים לעליית השפעתן של נשים בפוליטיקה. לצד צרפת וישראל, חלוצות נועזות הלכו לפני המחנה גם בארה"ב ובגרמניה.

וושינגטון התמרקה לקראת כניסת נאנסי פלוסי לכהונת ה'ספיקר' של בית הנבחרים (שמתרגמים אצלנו "יושב ראש", אבל הספיקר של בית הנבחרים האמריקני הוא כל כך הרבה יותר מיושב ראש הכנסת. בידיו יש שליטה מלאה על תהליך החקיקה, והוא מתואר לא פעם כשני רק לנשיא מצד כוחו והשפעתו). פלוסי עמדה להציב משקל-נגד ממשי לג'ורג' בוש.

בקונגרס שעתה זה נבחר היו יותר נשים מבכל קונגרס קודם, כולל 17 נשים בסנאט. 17 מתוך מאה זה לא הרבה, בהתחשב בזה שמשקלן של נשים בין בעלי זכות הבחירה גדול במקצת מזה של גברים. אבל המפקפקים מוזמנים להיזכר שלפני עשרים שנה בסך הכול היתה רק סנאטורית אחת.

בדצמבר 2006, אנגלה מרקל, הקנצלרית של גרמניה, התכוננה לקבל לידיה את כהונת היושב ראש התורן של האיחוד האירופי, הזדמנות יוצאת דופן להטביע חותם ולהעניק כיוון ליבשת במשבר פוליטי עמוק. אמנם הרומאן של הגרמנים עם מרקל הסתיים זה כבר, אבל ניחוחות של ראשוניות הוסיפו לנדוף כמעט מכל מהלך שלה.
וכמובן, בבחירות המוקדמות מאוד של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, הסקרים העניקו להילארי קלינטון יתרון מוחץ אפילו על פני הברק של באראק אובאמה.

המחשבה שב-2009 יוכלו חמש נשים להסתגר בחדר אחד, ולתכנן את עתיד העולם, לא היתה קלוטה מן האויר.

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.


 

]]> 32003 2007-05-12 07:38:40 2007-05-12 05:38:40 open open ששה חודשים ותקרת זכוכית אחת publish 0 post 318373 מישהו 84.228.16.101 2007-05-12 12:47:55 1 0 318408 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-05-12 16:11:01 1 0 318412 דני פ danpinkus@hotmail.com 89.139.186.45 2007-05-12 16:59:32 1 0 318421 יונית http://kusit3g.blogli.co.il/ 87.69.233.241 2007-05-12 17:46:51 1 0 318432 אבי קליין 84.229.75.103 2007-05-12 19:47:49 1 0 318518 צביקה tzvika.barenholz@gmail.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=99556 212.143.80.173 2007-05-13 09:46:48 1 0 318852 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.115.19.177 2007-05-14 22:57:06 1 0 319011 יגיל הנקין yagil_h@hotmail.com 194.90.229.14 2007-05-15 20:07:30 1 0 319060 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-05-16 05:54:24 1 0 319072 אבי 88.153.39.87 2007-05-16 08:33:13 1 0 319083 יגיל הנקין yagil_h@hotmail.com 194.90.229.14 2007-05-16 09:53:57 1 0 319096 אבי 132.66.22.156 2007-05-16 11:08:11 1 0 319193 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-05-16 21:43:03 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/livni_royal_mishkanot.jpg livni_royal_mishkanot 32003 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/LIB_royal_heels.jpg LIB_royal_heels 32003 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/lib_royal_warrior.gif lib_royal_warrior 32003 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/gl061119_.gif.jpg gl061119_.gif 32003 inherit attachment אם תרצו הרי זו אגדה: השערות על הניהיליזם השקט של הבורגנות הליברלית, על עייפוּתה ועל טיוֹטוֹתֶיהָ http://www.notes.co.il/karny/32005.asp Sat, 12 May 2007 16:37:38 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/32005.asp  מה קורה כשהיא מתעייפת מן המאמץ להגיע אל הנורמליות? היא מוכנה לוותר, גם על המנונים לאומיים. אנדריי לוצ'ניקוב כבר ניסה. "בראבו, אנדריי! כשרונותיך המיסטיים אינם נופלים מכשרונותיך העתונאיים", אמר לו הבמאי ההוליוודי. לאחר העייפוּת מתחיל גם המוות המוּזָר 

 


גירסה מורחבת במקצת של רשימתי המקורית

 

ב-1935, העתונאי הבריטי-אמריקני ג'ורג' דיינג'רפילד ניסה לפענח את סוד התמוטטותה וכמעט-מותה של מפלגת שלטון עתירת-כוח ורבת השפעה. לספרו הוא קרא 'מותה המוזר של אנגליה הליברלית'. בחירתו העניקה אחר כך השראה למפענחי מוות אחרים, 'מותה המוזר של בריטניה המוּסָרית', 'מותה המוזר של אמריקה הליברלית', 'מותה המוזר של הקיסרות הסובייטית' וכן הלאה. (אגב, 'מותה המוזר של אנגליה הליברלית' הוא כיום שמה של להקת רוק אנגלית לא רעה).

מותן המוזר של חברה, של תרבות, של אידיאולוגיה הוא בדיוק זה, "מוזר", בייחוד כשהוא מתרחש בשיא כוחן, או סמוך לשיאן. מה קורה להן פתאום? התשובה המיידית היא, כמובן, ששום דבר אינו קורה פתאום. רק נדמה לנו שהוא קורה פתאום. לאחר מעשה מתברר לנו בהחלט מדוע המוות היה בלתי נמנע. חוץ מזה שאולי דווקא היה לא בלתי נמנע, וּבִלבד שהאינטליגנציה לא היתה מוותרת, ולמעמד הבינוני לא היה נגמר החשק.

ויתור, אני אומר, חשק. לא בגידה. הנסיון לפענח את המוות צריך לעסוק בתרבות, בחברה, בפסיכולוגיה. אין בו מקום לאיפיונים פתולוגיים. שמעתי זה לא כבר את מירון בנבנשתי, כאן בוושינגטון, חוזר ומבטיח למאזיניו, "אני אינני בוגד".

זה לא היה בדיוק הקהל הנכון, מפני שידיעות השומעים לא כללו דַקויות של רטוריקה ישראלית -- אבל זו היתה נהמת לבו של ד"ר בנבנשתי, שכל כך הרבה עלילות שווא הועללו עליו ועל מניעיו.

הוא איננו בוגד, אף על פי שהוא חושב שמדינת לאום יהודית היא אחיזת עיניים ואין בה עוד צורך. אדרבא, מותר בהחלט לקבל את טענתו שהוא פטריוט מובהק, אוהב עמו וארצו. אהבתו לשכניו אינה יכולה להיזקף אלא לזכותו. הוא מאמין שאין אקט לויאלי יותר מהודעתו שאבד הכֶּלַח על הציונות. אולי זה אפילו האקט הציוני האחרון, בחזקת "אם תרצו או לא תרצו, הרי זו אגדה".

במובן הזה, ד"ר בנבנשתי אינו שונה הרבה מאנדריי לוצ'ניקוב.

שַווּ בנפשכם שֶלַחֲצי האי קרים לא היה שרווּל

בפוטומונטאז' הזה, אקסיונוב משקיף על כריכת ספרו 'אוסטרוב קרים' ('האי קרים'). על הכריכה, אניות מלחמה סובייטיות מגיחות מן האופק -- ו'קן הסנונית', הטירה הפסאודו-גותית על צוק אורורה סמוך ליאלטה, עומד ליפול.

אני חושש ששמו של לוצ'ניקוב אינו ידוע לישראלים. הוא פרי דמיונו של ואסילי אַקְסְיוֹנוֹב, הסופר הרוסי. גם אקסיונוב כמעט אינו ידוע לישראלים. קצת משונה, בהתחשב בזה שסופרים רוסיים מודרניים מתורגמים לא פעם לעברית עוד לפני שהם מתורגמים לרוב הלשונות האחרות. על פי קטלוג בית הספרים הלאומי, רק שניים מספריו התפרסמו בארץ, לפני ארבעים שנה ויותר. הוא היה מן הסאטיריקונים הנועזים של סוף העידן הסובייטי, עד שנמאס על זקני הקרמלין, ושוּלַח לכל הרוחות (למזלו, רוחות גלותו נשבו בקאמפוס הנעים של קולג' לנשים ליד בולטימור, מרילנד).

אין כנראה ספר יותר ביש-מזל מזה שאקסיונוב הגולה פירסם בתחילת שנות ה-80. שמו היה 'האי קרים', להבדיל מחצי האי קרים, או בעצם לא כל כך להבדיל. אקסיונוב הכניס תיקון קל לגיאולוגיה של הים השחור: הוא ניתק את חצי האי קרים מאירופה. שַווּ בנפשכם שבמקום השרוול הדקיק המחבר את קרים ליבשת היו שם ששים קילומטר של מים. זה היה יכול לקרות, ומי יודע, אפשר שזה אמנם יקרה בתוך מאתיים או שלוש מאות שנה של קרחונים נמסים.

התיקון הגיאולוגי הֵקֵל על אקסיונוב לשַבּש את המהלך הַתַקין של ההיסטוריה. בהיסטוריה העובדתית, חצי האי קרים היה השלל הטריטוריאלי האחרון שנפל בידי הבולשביקים, בסוף מלחמת האזרחים הרוסית, ב-1921. בהיסטוריה העובדתית, אויבי הבולשביקים, אשר כּוּנוּ "המשמרות הלבנים", נמלטו על נפשם (150,000 פונו לאיסטנבול, ונפוצו בכל רחבי העולם). בַּמציאוּת ההיפך-עובדתית של אקסיונוב, הבולשביקים אינם מצליחים לחצות את המצרים, והלבָנים מכוננים מדינה רוסית קטנה. מייסדיה מניחים, או מעמידים פנים שהם מניחים, כי קרים תהיה קרש קפיצה, והם ייכנסו בבוא היום אל מוסקבה עטורי נצחון.

"האי קרים" מתחיל כדיקטטורה אישית, אבל מתפתח בהדרגה לדמוקרטיה ליברלית וקפיטליסטית, משגשגת ופלורליסטית, הדומה במידה חשודה לטייוואן. גם שם, בירכתי ים סין הדרומי, המנוּצחים במלחמת האזרחים נמלטו מֵעֵבֶר לַמְצָרים, וידם של הקומוניסטים הלא-אמפיביים קצרה מלהגיע אליהם. מדינתם התחפשה ל"סין האמתית", והיתה במשך שלושים שנה דיקטטורה צבאית מרושעת. לימים היא נֶעֶשתה פנינה של יצירה תעשייתית וטכנולוגית וּפיתחה דמוקרטיה רעשנית, המראה לסינים שביבשת מה הם היו יכולים להיות, אולי.

מדוע איפוא לא היה ספר יותר ביש מזל מן 'האי קרים'? מפני שההיסטוריה העובדתית הפכה את ההיסטוריה ההיפך-עובדתית למיותרת. הדיקטטורה הסובייטית התמוטטה במהירות, והסאטירה השנונה של אקסיונוב איבדה את טעמה. 'האי קרים' נגוז אל חנויות של ספרים משומשים. כשלעצמי עדיין לא פגשתי אדם אחד – רוסי, או היסטוריון של רוסיה, או חובב היסטוריה רוסית – שקרא את הספר, או יודע את פרטיו.

"אכן, הזרע הטאטארי פעל את פעולתו על האריסטוקרטיה הרוסית"

אינני יודע מה בדיוק עורר בי השתוקקות פתאומית לקרוא אותו, בערך לפני חצי שנה. מצאתי את עצמי מתעניין פחות בדיוקנאות השנונים של הדינוזאורים הסובייטיים המפוחלצים, והרבה יותר בדינאמיקה המשונה של מדינת קרים. יש בה אוטוסטרדות ממודרגות, מגרדי שחקים דמויי סיגר, מכוניות מעולות מתוצרת עצמית, נמלי ים ואויר, בליל של לשונות, תקשורת פלורליסטית עד כאב. יש בה אפילו רשת טלויזיה דמוית סי.אן.אן, המעבירה הכול בשידור חי, פשוט הכול, כולל את המאורעות שעדיין לא קרו. (אקסיונוב השלים את כתיבת הספר עוד לפני שסי.אן.אן האמתית עלתה לאויר בפעם הראשונה.)

גיבור הספר הוא עורך עתון בתחילת גיל העמידה, כריזמטי, אתלטי, רב כשרונות, רב נשים. שמו של אנדריי לוצ'ניקוב הולך לפניו בכל העולם. עתונו נקרא בכל עיר בירה חשובה. לוצ'ניקוב מצליח בכל מה שהוא נוגע, כמעט כלאחר יד. ואף על פי שהספר מתרחש בערך ששים שנה לאחר מלחמת האזרחים, ואף על פי שלוצ'ניקוב הוא אזרח העולם, נפשו קשורה בעבותות של אהבה למולדת הרוסית.

לוצ'ניקוב הופך את עתונו לשופרה של תנועה פוליטית חדשה, הנקראת "הגורל המשותף". היא רוצה להחזיר את האי קרים אל חיקה של רוסיה. הוא מכנס את הרהוריו הפטריוטיים בספר, והספר הופך לרב-מכר נצחי בריביירה המפונקת של ים אזוב.

הזמן אינו עומד מִלֶכֶת במדינת קרים. בליל הלשונות והתרבויות והרב-קיום (בין רוסים לבנים לטאטארים מוסלמים, בין מהגרים אנגליים ללוחמים קוזאקים) מניב כל מיני תופעות ורצונות, כולל תנועה למען יצירת לאום חדש, אשר קרים תהיה מולדתו היחידה, ושעטנז של רוסית-טורקית-אנגלית יהיה לשונו. אבל אף אחד מן הרצונות האלה אינו עומד בפני רצונו של לוצ'ניקוב.

במאי הוליוודי מפורסם נתקל בלוצ'ניקוב בשדרה בפאריס, ואומר לו על חזון ההתאבדות בחיקה של אמא רוסיה הטוטליטרית

לנו זה נשמע כמו צירוף של שחיקה מוסרית ושל יצר התאבדות – אבל כל זה מסתדר למופת בספרך! בראבו, אנדריי! כשרונותיך המיסטיים אינם נופלים מכשרונותיך העתונאיים. אכן, הזרע הטאטארי פעל את פעולתו על האריסטוקרטיה הרוסית! אבל רק דבר אחד הייתי רוצה שתגיד לי. הרעיון של איחוד מחדש, הרעיון של מסירת קרים למוסקבה על מגש של כסף – האם אתה מתכוון ברצינות?

התשובה ניתנת על פני 300 העמודים הבאים: הוא, לוצ'ניקוב, המו"ל, העורך, העתונאי, איש העסקים, המיסטיקון, הוא מתכוון לכל מלה. הוא מכיר יפה את המציאוּת הסובייטית, הוא נוסע לברית המועצות פעם אחר פעם, הוא כותב עליה בעתונו. אף על פי כן הוא להוט להיבָּלע במֵעֵיהָ.

הנְגיף הפוליטי של לוצ'ניקוב מתפשט במהירות בלתי מובנת. מִגזר אחר מִגזר של החברה הקרימית נופל בשִביו של החזון. יַזָמים פרטיים מנחמים זה את זה שגם במדינה קומוניסטית שונאת-יוזמות פרטיות, כשרונות הניהול שלהם יהיו נחוצים. עתונאים, הרגילים להגיד את ההיפך, מוכנים להקריב את חירותם לטובת קוֹנפוֹרמִיוּת עריצה, וּבלבד שהיא תהיה "רוסית". אפילו הקוזאקים שוחרי החירות, אפילו הנסיכים הטאטאריים מתרפקים על "הגורל המשותף", שכמובן אין בו שום דבר משותף, אלא הוא תנובתם המשותפת של עייפות החומר ושל שיעמום אינטלקטואלי ושל שִכחה היסטורית ושל אופנתיות סאלונית.

וּבבִחירות דמוקרטיות בהחלט, מדינת קרים מחליטה לחדול, בדרכי שלום.

לוקח לה זמן, לבורגנות, עד שההווה מתחיל להימאס עליה

יהי נא הטור הזה יומן הקריאה הראשון והאחרון שלי: מוּעקה איומה התפשטה בלבי בהתקרב הספר אל סיומו. מה מאוד רציתי שמשהו יקרה כדי שקרים תינצל מידי עצמה. היא אינה ניצֶלֶת, סליחה שאני מגַלֶה את הסוף. לוצ'ניקוב מנצח, ומייד, פשוט תיכף ומייד הוא מבין שהוא הפסיד. בנו הצעיר מצליח להימלט בסירת אגוז אל חופי טורקיה, בשעה שטנקים סובייטיים דורסים את חרותה של קרים.

אני אינני מעמיד פנים שאקסיונוב התכוון לַלֶקַח שאני מפיק מספרו. בעיניו, ועל פי צורכי זמנו, קרים היתה רק איזמל ערמומי לחיטוט בפצעי המשטר הסובייטי. אני מוצא בו משל על מאווייה של הבורגנות הליברלית ובמיוחד על שקיעת מאווייה. לוקח לה זמן, לבורגנות, עד שההווה מתחיל להימאס עליה. בְּרָגיל, הבורגנות הזו אינה מהפכנית, לפחות לא במתכוון. היא נכספת אל הנורמליות, היא שונאת רדיקלים ודמגוגים, ורובנו צריכים להיות אסירי תודה לה על כך. לרוע המזל, כאשר כיסופיה אל הנורמליוּת אינם נענים, או אינם נענים במהירות מספקת, או אינם נענים בִּמלואם, מתפתח והולך אצלה ניהיליזם שקט.

מאחר שהיא רציונלית, היא יודעת שהכול יחסי, ואין אמִתות מוחלטות. ומאחר שהכול יחסי, אנשים רציניים אינם צריכים להגן על מיתוסים, על תעתועי הדמיון המכוּוָנים או המקריים, המצמיחים זהות לאומית.

"קהילות מדומות", קרא פעם ההיסטוריון בנדיקט אנדרסון לנסיונות לכונן זהויות לאומיות, ושינה מאז ללא הַכֵּר את צורת המחשבה של אנשים רציניים ואת סגנון דיבורם.

המו"ל של 'הארץ', עמוס שוקן, קרא זה לא כבר להיפטר מאחד הסמלים החשובים ביותר של הקהילה המדומה. הוא הציע לקבוע תאריך יעד קרוב להחלפת ההמנון הלאומי: יום העצמאות ה-60. אני ממכבדיו של מר שוקן וּמִמוקיריו, לא רק מפני שפעם עבדתי בשבילו. אני חושב שהתרבות הישראלית כולה חייבת לו תודה, מפני שבמידה רבה בזכותו 'הארץ' עדיין קיים. חיים בר-און המנוח, האיש שהקים את 'גלובס' והפיח בו רוח חיים, אמר לי פעם, כמעט בנזיפה, ש"'הארץ' הוא עתון קדוש". מנהלי 'גלובס' אולי יסתייגו מן המלים האלה, בימים שבהם ניטשת מלחמת חורמה על הבכורה בעתונות הפיננסית. אינני בטוח ש'הארץ' קדוש, אבל אני נוטה להאמין שבלעדיו לא היתה בישראל דעת קהל ליברלית ושוחרת זכויות אדם.

אינני בטוח, לעומת זאת, שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לעמוס שוקן על הרגע הניהיליסטי הלא-מלומד, שהניב את רשימתו נגד ההמנון. ראוי בהחלט להערצה רצונו להגביר את מידת הזדהותם של האזרחים הערביים עם המדינה. אבל הוא מוכרח לדעת שביטול ההמנון הלאומי יחליש את מידת הזדהותם של הרבה אזרחים יהודיים עם המדינה, ובוודאי של המוני יהודים בכל העולם. יהודים אמריקנים שאינם יודעים אף מלה אחת בעברית, וצריכים תעתיק לטיני כדי לקרוא, נניח, את ההגדה של פסח, מסוגלים לשיר שתיים או שלוש מלים מן 'התקווה', או לפחות לזמזם אותה.

הוא בוודאי יודע את כל זה, ומפני שהוא יודע הוא מציע, ומפני שהוא מציע הוא מודיע כי אין לו עוד חשק, כי הגיע זמן הוויתור, כי מתקרב והולך "המוות המוזר".

מעשה ב"סיפור לאומי חדש", מעשה בכוּר היתוּך של סיפורים ישנים

מה משונה היה לקרוא את המלצתו של מר שוקן, על יסוד מה שקרא בשבועון 'אקונומיסט', לשוות לעינינו את דרום אפריקה. היא "דוגמה חיובית ליצירת 'סיפור לאומי' חדש, שאינו כבול על ידי אידיאולוגיות נוקשות [של אחד הצדדים]", כתב.

רבת אירוניה היא הדוגמה הזו, בייחוד בימים האלה, כאשר מִתרבים הסימנים שהמאמץ הדרום אפריקני ליצור "סיפור לאומי חדש" עלה על מסלול הרסני. הרסני, פשוטו כמשמעו, כאשר בפעם הראשונה שלטונות מקומיים באחד החבלים של דרום אפריקה סמכו את ידיהם על הריסת אנדרטה היסטורית של המיעוט האפריקנרי.

קשה לרחוש יותר מדיי אהדה לאפריקנרים, אשר האמינו במשך חצי מאה כי יש להם הזכות האלוהית להנחיל השפלה וייסורים לרוב השחור. אבל לזכותם צריך להגיד שהם ויתרו לבסוף על השלטון מבלי לגרור את דרום אפריקה אל מרחץ דמים. אין לי כאן המקום לתאר את היקף שקיעתם הלאומית. גם מתנגדי אפרטהייד נועזים שביניהם, אנשים שסיכנו את עצמם במאבק לטובת החרות, חושבים שהכתובת נחרטת והולכת על מצבתם של האפריקנרים. אומרים כי פזמון רחוב פופולרי נשמע עכשיו בין השחורים. "כאשר מאנדלה ימות", אומר השיר, "ימותו גם האפריקנרים כזבובים" (באנגלית זה מתחרז).

אני משער שעמוס שוקן לא ידע את זה. אבל אולי אני טועה. אולי הוא דווקא יודע שהאליטה השחורה בדרום אפריקה – הבאה ברובה משבט אפריקני אחד, הקוסה (Xhosa) – רוצה לברוא לאומיות "דרום אפריקנית", שלשונה תהיה אנגלית והליכותיה יהיו עירוניות. בכור ההיתוך הזה לא יהיה עוד צורך לבזבז זמן על הגדרה עצמית, ומסורות אתניות יוגבלו לפולקלור: לריקודים, לתלבושות, למתכוני-בישול.

כשלעצמי אני דווקא תומך בקריאתו של מר שוקן להשיב על כנם שמות גיאוגרפיים ערביים. למען האמת, כדברים האלה ממש כתבתי ב'גלובס' בינואר 2001, ואפשר לחזור ולהיתקל בהם גם באתר הזה. אני חושב שצריך להעניק מקום של כבוד לדמויות מן ההיסטוריה הקדם-ציונית של הארץ. למשל, חיפה צריכה לחוג מדי שנה בשנה את יום ד'אהר אל עומאר, הנסיך הגלילי רב החזון, שבלעדיו העיר לא היתה קיימת. רחוב מרכזי צריך להיקרא על שמו, צריך להנפיק בול דואר לכבודו.

אבל עמוס שוקן אינו עוסק בקטנות האלה. הוא מדבר על ניתוק פתאומי, בה' באייר תשס"ח, של המדינה הישראלית מן העם היהודי. מִמַה נַפשָךְ, אם ההמנון הלאומי מרופף את זיקתו של המיעוט הערבי למדינה וּמגביר את ניכורו, העקיבוּת מחייבת את הֶחָלַת ההיגיון הזה גם על סמלים מנַכּרים אחרים. קודם כול הדגל, הטלית הכחולה-לבנה עם המגן דויד. ואחר כך סמל המדינה, מנורת שבעת הקנים. ואחר כך דיוקנו של הרצל בהיכל הכנסת. ואחר כך שמה של הכנסת, מה פתאום "כנסת"? ואחר כך שמות גיאוגרפיים מַרבֵּי-ניכּוּר כמו תל אביב (הנקראת לא על שם עירו המקראית של יחזקאל הנביא, אלא על שם התרגום העברי המליצי ל'אלטנויילנד' של הרצל).

מאחר שעל עמוס שוקן אי אפשר לפקוד עוון של חוסר היגיון (לא הערה אירונית אלא ציון של כבוד), אני חושב שאפשר להניח כי לשם בדיוק, או לשם בערך, הוא רוצה להגיע.

והשאלה הצריכה להישאל עכשיו ברצינות היא לא אם כדאי לבטל את המנוי על 'הארץ' (תשובה: לא, בהחלט לא), אלא אם הרהורי עמוס שוקן בערב יום העצמאות הם הרהורי לבו בלבד, חלק מסגנון האיפכא מסתברא שעבר מסב לאב, ומאב לבן. אני נוטה להאמין שלא. אני חושב שהוא משקף את עייפותם הגוברת של אנשים הקוראים את 'הארץ', ועוד יותר מזה של אנשים המפרסמים מודעות ב'הארץ'. הם נכספים אל הנורמליות, הם קיוו למצוא אותה באמצעים אחרים. הם לא מצאו. הם מוכנים לעשות ויתור היסטורי, אולי ויתור על עצם ההיסטוריה.

הקנטה? כיעכוע גרון? טיוטה שהתחננה לעורך?

לפני שאני מלביש את עמוס שוקן בבגדי אנדריי לוצ'ניקוב ומכפתר את מקטורנו, רק הערה קטנה אחת: ההמנון הלאומי יכול להישאר. הצרפתים שרים בהתלהבות ניכרת מארש מלחמה נואל למדי מסוף המאה ה-18, הכולל הבטחות לשפוך את דמם של אויבים עריצים. אפילו המועמדת הסוציאליסטית לנשיאות חזרה וקראה למשתתפים בעצרותיה להזדקף על רגליהם ולשיר אותו. והאנגלים שרים המנון כנסייתי אנגליקני, הכולל קריאה לאלוהים לנצור את המלך/מלכה, אף על פי שרוב האנגלים אינם מאמינים עוד באלוהים. ההמנון האמריקני הוא שיר התרסה נגד הבריטים ממלחמת 1812 עם מנגינה בלתי אפשרית.

המנונים יכולים להיות ארכאיים. הארכאיות שלהם מעניקה להם אפילו נופך של נעימות. אנשים שרים אותם שלא על מנת להסכים עם תוכנם, אלא שעל מנת להיזכר. ולא מוכרחים לשיר, אם לא רוצים. אפשר לזמזם, ואפשר רק לכבד בשתיקה. אפשר אפילו להוסיף שני בתים בערבית, ולהזכיר בהם את ד'אהר אל עומאר.

האם רשימתו של עמוס שוקן היתה הקנטה? כיעכוע גרון? טיוטה שהתחננה לעורך? אני חושב שכל שלוש האפשרויות מתקיימות בה. זה חינהּ וזה ייתוּרָהּ.

 

מדינה רוסית לא-קומוניסטית אמנם התקיימה בחצי-האי קרים במשך כמה חודשים בשלהי מלחמת האזרחים. צרפת אפילו העניקה לה הכרה רשמית, ונציגיה הדיפלומטיים תוארו כשליחיה של "ממשלת רוסיה הדרומית".בקטע שלמעלה (מעשה סריקותיי להתפאר), ה'ניו יורק טיימס' מודיע (16 ביוני 1920), על הצלחותיו הצבאיות של שליט המדינה, הבארון וְראנגֶל (בצילום נפרד, משמאל), גנרל לשעבר בצבא הצאר, צאצא של משפחת אצולה שוודית. אלה היו הצלחות קצרות מועד, אף כי העתונות המערבית הפריזה מאוד בתיאורן.

המשטר הבולשביקי העמיד את מדינת קרים בראש הרשימה של אויבי המהפכה. הכּרזה המשועתקת למעלה מזהירה ללא עודף ניואנסים, "וראנגל בא" -- וראנגל הוא הקינג-קונג ארך הציפורניים וּרחב המלתעות -- וּמעוררת את "הפרולטארים" להתנגד לו. מי שבאמת היו צריכים להיאחז חרדה מפני 'הבארון השחור' היו היהודים, קרבנות תכופים של מעשי טבח ברוטליים מצד הקוזאקים של הצבא הלבן.

 

 

ה'ניו יורק טיימס' חזר והודיע לקוראיו בהתלהבות ניכרת על הצלחותיו של הבארון. בהתחשב בחרדה הכללית שאחזה אז את הדמוקרטיות המערביות מפני התפשטות הבולשביזם, אפשר להבין מדוע העתון רצה להאמין שווראנגל יציל את הציוויליזציה. אפםשר להבין פחות מדוע היה עליו לעורר רושם כל כך מופרך אצל קוראיו. הנה בכותרת למעלה, "וראנגל -- תקוותם החדשה של נֶאֶמני רוסיה". הכותרת הזו, 25 ביולי 1920, מוסיפה כי "הצלחותיו ומדיניותו המרחיקה ראות מתחילות להרשים את המשקיפים" בוושינגטון. הרושם לא האריך ימים, כפי שמראה הכותרת שלמטה: וראנגל המוּכֶּה נמלט מקרים על סיפונה של אניית מלחמה רוסית, ופאניקה מתפשטת בין אחרוני הלבנים בעיר הנמל סבאסטופול. בתוך כמה ימים תסתיים מלחמת האזרחים האיומה של רוסיה 

"שירת פִּירִיקוֹפּ" התפרסמה במוסקבה בשנים הראשונות של המשטר הסובייטי, לציין את יום הנצחון על הלבנים. פיריקופ שולטת על מצר היבשה שחיבר את קרים עם שאר רוסיה (כיום, שאר אוקראינה). ראו-נא את השרוול הצר במפה שלמטה. בהיסטוריה ההיפך-עובדתית של ואסילי אקסיונוב, מצב הצבירה של פיריקופ משתנה: במקום יבשה סולידית היא נתיב מים בוגדניים, הקופאים למראית עין בבוא החורף. הצבא הסובייטי מתפתה לחצות, אבל קברניט של אניית מלחמה בריטית חומד לו לצון, ומפגיז את הקרח מסיבות לא-אידיאולוגיות בהחלט. הבולשביקים טובעים בים על סוסיהם ועל רכבם. בקרים העצמאית של אקסיונוב ייקרא יום מיוחד על שמו של הקפטן, שבעצם היה קצת שתוי כאשר הפגיז

 


חופי קרים בּמציאוּת (מימין) וחופי קרים בהיסטוריה ההיפך-עובדתית של אקסיונוב (משמאל). אם נדמה למתבוננת שהיא כבר ראתה את קו החוף הזה, אין היא אלא צודקת. זה קו החוף של מנהטן. מנהטן על הים השחור מופיעה על תקליטור שֶמַע של 'האי קרים' ברוסית, שאפשר לרכוש על הרשת ב-237 רובל, אם כי אני מנחש שאם המתעניין מתגורר בשדרות, אפשר להזמין עותק חינם מן האוליגרך הסמוך

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 32005 2007-05-12 16:37:38 2007-05-12 14:37:38 open open אם תרצו הרי זו אגדה: השערות על הניהיליזם השקט של הבורגנות הליברלית, על עייפוּתה ועל טיוֹטוֹתֶיהָ publish 0 post 318418 דני פ danpinkus@hotmail.com 89.139.186.45 2007-05-12 17:30:22 1 0 318429 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.115.19.190 2007-05-12 19:19:18 1 0 319025 יגיל הנקין yagil_h@hotmail.com 194.90.229.14 2007-05-15 22:11:17 1 0 319149 עודד נעמן odedna@gmail.com 88.153.190.232 2007-05-16 16:55:57 1 0 319160 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-05-16 18:33:14 1 0 320526 ניר noway@fatchance.com 88.154.241.2 2007-05-25 01:45:00 1 0 320596 בנימין volland@gmail.com flickr.com/photos/shlevich 89.1.47.190 2007-05-25 14:10:48 1 0 338025 אלון נ alonisser@gmail.com 84.94.50.104 2007-08-15 01:21:53 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/globes042607.gif.jpg globes042607.gif 32005 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/G_date.jpg G_date 32005 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/aksyonov_crimea_red.gif aksyonov_crimea_red 32005 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/nyt06131920vrangel_crimea.gif nyt06131920vrangel_crimea 32005 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/vrangel_is_coming.gif vrangel_is_coming 32005 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/wrangel_hope.gif.jpg wrangel_hope.gif 32005 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/wrangel_beaten.jpg wrangel_beaten 32005 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/perekop_poem01.jpg perekop_poem01 32005 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/crimea_map.jpg crimea_map 32005 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/crimea_crimea.jpg crimea_crimea 32005 inherit attachment המנונות http://www.notes.co.il/karny/32120.asp Tue, 15 May 2007 21:38:52 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/32120.asp הסבר לצילום:

 

dn_042906_anthem.jpg -- 'דיילי ניוז' של ניו יורק מצטט את הכרזת הנשיא בוש נגד הגירסה הספרדית של ההמנון. הכותרת היא משחק מלים על שמו של ההמנון: במקום "דגל הכוכבים והפסים" קיראו-נא "דגל הכוכבים והפצעים" (בתרגום חופשי)

 

יואב קרני, וושינגטון

 

(כותרת) עוד לא אבדה תקוותם

 

(משנה) לשכתב את ההמנון הלאומי? לתרגם אותו ללשון המיעוט? זה קרה באמריקה, בשבוע שעבר. גם הבריטים והצרפתים משכתבים. אבל לא מוכרחים

 

(טקסט)

חצי מן הגרמנים לא היו יכולים לשיר את המנונם הלאומי אפילו רצו, והרוב ממילא אינם רוצים. הרוסים אינם יכולים לשיר את המנונם הלאומי, מפני שאין לו לפי שעה מלים. האנגלים בדרך כלל אינם טורחים לשיר את המנונם הלאומי, מפני שאנשים רציניים אינם נותנים ביטוי פומבי לרגשות פטריוטיים. אבל מֵעֵבֶר לאוקיאנוס, המנונים לאומיים בוקעים מכל גרון.

 

אפילו הקנדים, שלפעמים אינם בטוחים כלל בעצם זהותם, יוצאים מִגִדרם לשיר את O, Canada שלהם.

 

והאמריקנים? את האמריקנים איש לא ילמד פרק בהִלכות פטריוטיזם. ספק אם יש בכל העולם מניפי דגלים לאומיים יותר מן האמריקנים. יַלדיהם מתחילים את יום הלימודים בשבועת-אמונים לדגל. פוליטיקאיהם חוזרים וּמנסים להוסיף תיקון לחוקה, שיאסור על שריפת הדגל. Old Glory, הם קוראים לו, "התהילה רבת-הימים".

 

אפילו ההמנון הלאומי הוא בעצם שיר תהילה ל'דגל הכוכבים והפסים', "יתנופף נא לאורך ימים/במולדת אמיצי הלב, ארץ בני החורין" (בתרגום קצת חופשי).

 

תחרויות ספורט נפתחות בשירת ההמנון, וכאשר התחרויות חשובות מאוד זַמָר מקצועי מוזמן לשיר. אבל ההמנון האמריקני אינו בוקע בקַלוּת נעימה מן הגרון, גם בגלל המלים וגם בגלל המנגינה.

 

המנגינה מחייבת שליטה במיתרי הקול ממין זה שבני תמותה רגילים אינם ניחנים בה, עם מיתחם של צלילים מ B עד F. כשאמריקנים מגיעים אל ה F, הם נוטים לעבור למשהו הנשמע יותר כמו צמיג ללא אויר בפניה חדה בסיבוב.

 

אשר לנוסח, הוא כמעט ארכאי, ומה הפלא, הוא נכתב ב-1814, בהשפעת המצור הבריטי על העיר בולטימור. הוא היה שיר לוחמים, בזמן שמלחמה היתה עניין רומנטי מאוד. אמריקנים דוברי אנגלית מתקשים לעקוב אחרי המליצות, או לחזור על המלים, קל וחומר לא-אמריקנים, או אמריקנים מתחילים.

 

(כותרת ביניים) ישראל ביילין, פטריוט אמריקני

 

מספר האמריקנים המתחילים גדל והולך, ורובם באים מאמריקה הלטינית, כולל מיליוני 'לא-חוקיים'. בחודשים האחרונים, מעמדם של הלא-חוקיים עומד במרכז  מחלוקת ציבורית על תיקון חוקי ההגירה. זה שבועות אחדים שמיליוני מהגרים ממלאים את רחובות הערים הגדולות, כדי להתנגד להחמרת החוק.

 

בסיבוב הראשון של ההפגנות נראו יותר דגלים מקסיקניים מדגלים אמריקניים. הרבה גבות הזדקפו בפליאה. אנשים מפגינים בתביעה שיורשו להיות אזרחי ארה"ב, והם עושים כן תחת דגל מקסיקני? בסיבובים הבאים, המארגנים והמשתתפים יצאו מגדרם להיראות אמריקנים, עם דגלים מתאימים.

 

זה נתן לכמה יוצרים היספאניים את הרעיון לבטא את הפטריוטיות של המהגרים באמצעות נוסח ספרדי של ההמנון הלאומי. הנוסח נכתב והוקלט במהירות מסחררת, בסוף השבוע שעבר הוא יצא אל השוק – ועורר סערה גדולה. קודם כול, מה פתאום שלמהגרים תהיה גירסה משלהם להמנון ארצם החדשה? שנית, מעבדי ההמנון הכניסו בו שינויים, הרומזים על הסתייגות מרוח הקרב וההתרסה של ההמנון.

 

האומנם זה הרושם שמהגרים רוצים לעורר? של הסתייגות מן הטונים של התרבות שאליה הם מצטרפים? שהם אינם מוכנים לקבל עליהם את לשון הרוב? מספר ניכר של שדרי רדיו היספאניים הודיעו שלא ישמיעו את השיר. הנשיא ג'ורג' בוש, הראשון שנשא אי פעם נאום רדיו בספרדית, הכריז שלא זו הדרך להתערות. להמנון האמריקני יש רק גירסה אחת, רק בלשון אחת.

 

גלים קודמים של מהגרים לאמריקה יצאו בדרך כלל מגדרם להביע פטריוטיות. היהודים, למשל, לא הסתפקו באימוץ הסמלים של ארצם החדשה, אלא אפילו העניקו לה סמלים חדשים. השיר הפטריוטי המפורסם ביותר, הפופולרי ביותר, הקל לפיזום ביותר, הוא "אלוהים, ברך-נא את אמריקה" מפרי עטו של ישראל ביילין, זה הידוע יותר בשמו האמריקני "ארווינג ברלין". ברלין הוא כמובן אחד היוצרים הפורים ביותר של עולם השעשועים. הוא העמיד שורה של נכסי צאן ברזל, שבלעדיהם קשה להעלות על הדעת את התרבות העממית האמריקנית.

 

הפופולריות של God Bless America הרקיעה שחקים במידה כזאת, שערב מלחמת העולם השניה אמריקנים רבים חשבו שצריך להפוך אותו להמנון הלאומי. ברלין התנגד. המנון, הוא אמר, יש רק אחד.

 

(כותרת ביניים) "דמם הלא-טהור"

 

המחלוקת בארה"ב על תרגום ההמנון מזכירה מחלוקת דומה שהתפתחה בצרפת כמעט לפני חמש שנים. צרפת התחלחלה אז למישמע שריקות הבוז של מהגרים אלג'יריים, כאשר ההמנון הצרפתי נוגן לפני משחק כדורגל. מתוך הקהילה האלג'ירית יצאה איפוא היוזמה לחבר גירסה ערבית ל'מארסילייז', כדי להקנות למהגרים את ערכי הרפובליקה.

 

ה'מארסילייז', כמו 'דגל הכוכבים והפסים', היה במקורו שיר מלחמה. הוא חוּבַּר לפני 214 שנה, בזמן שפטריוטים עדיין לא נדרשו להצטדק על התרסה לאומית נגד אויבים. הוא מתחיל במלים המחשמלות Allons enfants de la Patrie ("עוּרוּ-נא, ילדי המְכוֹרָה"). הוא נועד לעודד את צבא האזרחים הראשון בהיסטוריה במלחמת-המגן שלו נגד קואליציה של אויבים זרים חורשי רע. מחברו כלל בו  את המלים "יַרווה-נא דמם הלא-טהור את תַלמֵי שדותינו".

 

"דם לא טהור" מזכיר את התיאוריות הגזעניות שהטילו צל כבד על אירופה במאה ה-20. אבל האם באמת צריך לשפוט בחומרה מלים שנכתבו ב-1792, ולא היו יותר מלשון הפלגה פיוטית? שני פעילים ידועים למען זכויות האדם כתבו לפני שש שנים לנשיא הרפובליקה, לתבוע את שינוי ההמנון ה"גזעני". במתכונתו הקיימת, הם אמרו, המשך קיומו של ההמנון הזה הוא  "שערורייתי".

 

גם ההמנון הבריטי, "אל, מלך (מלכה) נצור", כולל כמה שורות פטריוטיות עד כדי הגזמה, כמו זו המבקשת מריבונו של עולם "להכשיל את טכסיסיהם הנואלים" של אויבי הכתר. אבל הפטריוטיות של ההמנון אינה משתווה לפטריוטיות של שני שירים לאומיים מפורסמים אחרים, 'בריטניה, לָךְ הבכורה' (תרגום חופשי מאוד של Rule Britannia) ו'ארץ התקווה והתהילה'.

 

את שני השירים האלה הניב תור הזהב של האימפריה הבריטית. מאחר שעל הבריטים בני זמננו מוטלת החובה להתבייש בעברם, לשנוא את הלאומיות ולאהוב את ה'רב-תרבותיות', אין הם יכולים לשיר,

 

ארץ התקווה והתהילה

הורתם של בני החורין(...)

יתרחבו-נא גבולותיך התרחב והלוך

יאדיר ריבון העולמים את כוחך

למען תהיי עצומה מכול

 

באוקטובר 2001 צונזר השיר בפעם הראשונה ב Proms, סדרת הקונצרטים המפורסמת של לונדון. המצנזרים הסבירו, שאין מקום לשיר כזה בימים שבהם בריטניה יוצאת למלחמה באפגניסטן. הלוא מישהו יכול לחשוד חס ושלום שהיא מנסה לחזור ולכונן את קיסרותה.

 

גורל דומה פקד זה לא כבר את Rule Britannia. שלושים שנה ויותר השיר הזה היה נעימת הנושא של Radio Four, רשת שידורי האומר המהוללת של הבי.בי.סי. מנהל הרשת הדיח את השיר במארס 2006. חוש הזמן שלו היה לא מוצלח.

 

לפני חמש שנים, בוודאי לפני עשר, רוב הבריטים היו מושכים בכתפיהם. אבל הטירור של יולי שעבר במחילות הרכבת התחתית של לונדון שינה את מצב הרוח. ה'רב-תרבותיות' היא ערך קצת פחות נערץ ממה שהיה. מחאות באו מכל עבר, צירי פרלמנט קראו לחקירה.

 

האם צריך לשכתב המנונים לאומיים, או שירים פטריוטיים, כדי להתאים אותם לצרכים המשתנים? אני חושב שלא. המנונים לאומיים אינם צריכים להיות פרשנות פוליטית על ההווה. המנונים הם שירי הלכת של המסורת הלאומית. מן הפאתוס שלהם צריך לנדוף ניחוח של יושן. אנחנו שרים "עוד לא אבדה תקוותנו" כשם שהפולנים שרים "אבדה פולין" וכשם שהצרפתים והאמריקנים עדיין תוקעים בחצוצרות הקרב. לא נורא. הטקסטים אינם אלא מטאפורה.

 

אגב, לגירסה הספרדית של ההמנון האמריקני אפשר להאזין על הרשת בהרבה מקומות, כמו למשל ב sacbee.com/static/richmedia/audio/042806anthem.ram . נחוצה תוכנת האזנה של Real Player.

 

 

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il

הסבר לצילום:

 

dn_042906_anthem.jpg -- 'דיילי ניוז' של ניו יורק מצטט את הכרזת הנשיא בוש נגד הגירסה הספרדית של ההמנון. הכותרת היא משחק מלים על שמו של ההמנון: במקום "דגל הכוכבים והפסים" קיראו-נא "דגל הכוכבים והפצעים" (בתרגום חופשי)

 

יואב קרני, וושינגטון

 

(כותרת) עוד לא אבדה תקוותם

 

(משנה) לשכתב את ההמנון הלאומי? לתרגם אותו ללשון המיעוט? זה קרה באמריקה, בשבוע שעבר. גם הבריטים והצרפתים משכתבים. אבל לא מוכרחים

 

(טקסט)

חצי מן הגרמנים לא היו יכולים לשיר את המנונם הלאומי אפילו רצו, והרוב ממילא אינם רוצים. הרוסים אינם יכולים לשיר את המנונם הלאומי, מפני שאין לו לפי שעה מלים. האנגלים בדרך כלל אינם טורחים לשיר את המנונם הלאומי, מפני שאנשים רציניים אינם נותנים ביטוי פומבי לרגשות פטריוטיים. אבל מֵעֵבֶר לאוקיאנוס, המנונים לאומיים בוקעים מכל גרון.

 

אפילו הקנדים, שלפעמים אינם בטוחים כלל בעצם זהותם, יוצאים מִגִדרם לשיר את O, Canada שלהם.

 

והאמריקנים? את האמריקנים איש לא ילמד פרק בהִלכות פטריוטיזם. ספק אם יש בכל העולם מניפי דגלים לאומיים יותר מן האמריקנים. יַלדיהם מתחילים את יום הלימודים בשבועת-אמונים לדגל. פוליטיקאיהם חוזרים וּמנסים להוסיף תיקון לחוקה, שיאסור על שריפת הדגל. Old Glory, הם קוראים לו, "התהילה רבת-הימים".

 

אפילו ההמנון הלאומי הוא בעצם שיר תהילה ל'דגל הכוכבים והפסים', "יתנופף נא לאורך ימים/במולדת אמיצי הלב, ארץ בני החורין" (בתרגום קצת חופשי).

 

תחרויות ספורט נפתחות בשירת ההמנון, וכאשר התחרויות חשובות מאוד זַמָר מקצועי מוזמן לשיר. אבל ההמנון האמריקני אינו בוקע בקַלוּת נעימה מן הגרון, גם בגלל המלים וגם בגלל המנגינה.

 

המנגינה מחייבת שליטה במיתרי הקול ממין זה שבני תמותה רגילים אינם ניחנים בה, עם מיתחם של צלילים מ B עד F. כשאמריקנים מגיעים אל ה F, הם נוטים לעבור למשהו הנשמע יותר כמו צמיג ללא אויר בפניה חדה בסיבוב.

 

אשר לנוסח, הוא כמעט ארכאי, ומה הפלא, הוא נכתב ב-1814, בהשפעת המצור הבריטי על העיר בולטימור. הוא היה שיר לוחמים, בזמן שמלחמה היתה עניין רומנטי מאוד. אמריקנים דוברי אנגלית מתקשים לעקוב אחרי המליצות, או לחזור על המלים, קל וחומר לא-אמריקנים, או אמריקנים מתחילים.

 

(כותרת ביניים) ישראל ביילין, פטריוט אמריקני

 

מספר האמריקנים המתחילים גדל והולך, ורובם באים מאמריקה הלטינית, כולל מיליוני 'לא-חוקיים'. בחודשים האחרונים, מעמדם של הלא-חוקיים עומד במרכז  מחלוקת ציבורית על תיקון חוקי ההגירה. זה שבועות אחדים שמיליוני מהגרים ממלאים את רחובות הערים הגדולות, כדי להתנגד להחמרת החוק.

 

בסיבוב הראשון של ההפגנות נראו יותר דגלים מקסיקניים מדגלים אמריקניים. הרבה גבות הזדקפו בפליאה. אנשים מפגינים בתביעה שיורשו להיות אזרחי ארה"ב, והם עושים כן תחת דגל מקסיקני? בסיבובים הבאים, המארגנים והמשתתפים יצאו מגדרם להיראות אמריקנים, עם דגלים מתאימים.

 

זה נתן לכמה יוצרים היספאניים את הרעיון לבטא את הפטריוטיות של המהגרים באמצעות נוסח ספרדי של ההמנון הלאומי. הנוסח נכתב והוקלט במהירות מסחררת, בסוף השבוע שעבר הוא יצא אל השוק – ועורר סערה גדולה. קודם כול, מה פתאום שלמהגרים תהיה גירסה משלהם להמנון ארצם החדשה? שנית, מעבדי ההמנון הכניסו בו שינויים, הרומזים על הסתייגות מרוח הקרב וההתרסה של ההמנון.

 

האומנם זה הרושם שמהגרים רוצים לעורר? של הסתייגות מן הטונים של התרבות שאליה הם מצטרפים? שהם אינם מוכנים לקבל עליהם את לשון הרוב? מספר ניכר של שדרי רדיו היספאניים הודיעו שלא ישמיעו את השיר. הנשיא ג'ורג' בוש, הראשון שנשא אי פעם נאום רדיו בספרדית, הכריז שלא זו הדרך להתערות. להמנון האמריקני יש רק גירסה אחת, רק בלשון אחת.

 

גלים קודמים של מהגרים לאמריקה יצאו בדרך כלל מגדרם להביע פטריוטיות. היהודים, למשל, לא הסתפקו באימוץ הסמלים של ארצם החדשה, אלא אפילו העניקו לה סמלים חדשים. השיר הפטריוטי המפורסם ביותר, הפופולרי ביותר, הקל לפיזום ביותר, הוא "אלוהים, ברך-נא את אמריקה" מפרי עטו של ישראל ביילין, זה הידוע יותר בשמו האמריקני "ארווינג ברלין". ברלין הוא כמובן אחד היוצרים הפורים ביותר של עולם השעשועים. הוא העמיד שורה של נכסי צאן ברזל, שבלעדיהם קשה להעלות על הדעת את התרבות העממית האמריקנית.

 

הפופולריות של God Bless America הרקיעה שחקים במידה כזאת, שערב מלחמת העולם השניה אמריקנים רבים חשבו שצריך להפוך אותו להמנון הלאומי. ברלין התנגד. המנון, הוא אמר, יש רק אחד.

 

(כותרת ביניים) "דמם הלא-טהור"

 

המחלוקת בארה"ב על תרגום ההמנון מזכירה מחלוקת דומה שהתפתחה בצרפת כמעט לפני חמש שנים. צרפת התחלחלה אז למישמע שריקות הבוז של מהגרים אלג'יריים, כאשר ההמנון הצרפתי נוגן לפני משחק כדורגל. מתוך הקהילה האלג'ירית יצאה איפוא היוזמה לחבר גירסה ערבית ל'מארסילייז', כדי להקנות למהגרים את ערכי הרפובליקה.

 

ה'מארסילייז', כמו 'דגל הכוכבים והפסים', היה במקורו שיר מלחמה. הוא חוּבַּר לפני 214 שנה, בזמן שפטריוטים עדיין לא נדרשו להצטדק על התרסה לאומית נגד אויבים. הוא מתחיל במלים המחשמלות Allons enfants de la Patrie ("עוּרוּ-נא, ילדי המְכוֹרָה"). הוא נועד לעודד את צבא האזרחים הראשון בהיסטוריה במלחמת-המגן שלו נגד קואליציה של אויבים זרים חורשי רע. מחברו כלל בו  את המלים "יַרווה-נא דמם הלא-טהור את תַלמֵי שדותינו".

 

"דם לא טהור" מזכיר את התיאוריות הגזעניות שהטילו צל כבד על אירופה במאה ה-20. אבל האם באמת צריך לשפוט בחומרה מלים שנכתבו ב-1792, ולא היו יותר מלשון הפלגה פיוטית? שני פעילים ידועים למען זכויות האדם כתבו לפני שש שנים לנשיא הרפובליקה, לתבוע את שינוי ההמנון ה"גזעני". במתכונתו הקיימת, הם אמרו, המשך קיומו של ההמנון הזה הוא  "שערורייתי".

 

גם ההמנון הבריטי, "אל, מלך (מלכה) נצור", כולל כמה שורות פטריוטיות עד כדי הגזמה, כמו זו המבקשת מריבונו של עולם "להכשיל את טכסיסיהם הנואלים" של אויבי הכתר. אבל הפטריוטיות של ההמנון אינה משתווה לפטריוטיות של שני שירים לאומיים מפורסמים אחרים, 'בריטניה, לָךְ הבכורה' (תרגום חופשי מאוד של Rule Britannia) ו'ארץ התקווה והתהילה'.

 

את שני השירים האלה הניב תור הזהב של האימפריה הבריטית. מאחר שעל הבריטים בני זמננו מוטלת החובה להתבייש בעברם, לשנוא את הלאומיות ולאהוב את ה'רב-תרבותיות', אין הם יכולים לשיר,

 

ארץ התקווה והתהילה

הורתם של בני החורין(...)

יתרחבו-נא גבולותיך התרחב והלוך

יאדיר ריבון העולמים את כוחך

למען תהיי עצומה מכול

 

באוקטובר 2001 צונזר השיר בפעם הראשונה ב Proms, סדרת הקונצרטים המפורסמת של לונדון. המצנזרים הסבירו, שאין מקום לשיר כזה בימים שבהם בריטניה יוצאת למלחמה באפגניסטן. הלוא מישהו יכול לחשוד חס ושלום שהיא מנסה לחזור ולכונן את קיסרותה.

 

גורל דומה פקד זה לא כבר את Rule Britannia. שלושים שנה ויותר השיר הזה היה נעימת הנושא של Radio Four, רשת שידורי האומר המהוללת של הבי.בי.סי. מנהל הרשת הדיח את השיר במארס 2006. חוש הזמן שלו היה לא מוצלח.

 

לפני חמש שנים, בוודאי לפני עשר, רוב הבריטים היו מושכים בכתפיהם. אבל הטירור של יולי שעבר במחילות הרכבת התחתית של לונדון שינה את מצב הרוח. ה'רב-תרבותיות' היא ערך קצת פחות נערץ ממה שהיה. מחאות באו מכל עבר, צירי פרלמנט קראו לחקירה.

 

האם צריך לשכתב המנונים לאומיים, או שירים פטריוטיים, כדי להתאים אותם לצרכים המשתנים? אני חושב שלא. המנונים לאומיים אינם צריכים להיות פרשנות פוליטית על ההווה. המנונים הם שירי הלכת של המסורת הלאומית. מן הפאתוס שלהם צריך לנדוף ניחוח של יושן. אנחנו שרים "עוד לא אבדה תקוותנו" כשם שהפולנים שרים "אבדה פולין" וכשם שהצרפתים והאמריקנים עדיין תוקעים בחצוצרות הקרב. לא נורא. הטקסטים אינם אלא מטאפורה.

 

אגב, לגירסה הספרדית של ההמנון האמריקני אפשר להאזין על הרשת בהרבה מקומות, כמו למשל ב sacbee.com/static/richmedia/audio/042806anthem.ram . נחוצה תוכנת האזנה של Real Player.

 

 

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il

הסבר לצילום:

 

dn_042906_anthem.jpg -- 'דיילי ניוז' של ניו יורק מצטט את הכרזת הנשיא בוש נגד הגירסה הספרדית של ההמנון. הכותרת היא משחק מלים על שמו של ההמנון: במקום "דגל הכוכבים והפסים" קיראו-נא "דגל הכוכבים והפצעים" (בתרגום חופשי)

 

יואב קרני, וושינגטון

 

(כותרת) עוד לא אבדה תקוותם

 

(משנה) לשכתב את ההמנון הלאומי? לתרגם אותו ללשון המיעוט? זה קרה באמריקה, בשבוע שעבר. גם הבריטים והצרפתים משכתבים. אבל לא מוכרחים

 

(טקסט)

חצי מן הגרמנים לא היו יכולים לשיר את המנונם הלאומי אפילו רצו, והרוב ממילא אינם רוצים. הרוסים אינם יכולים לשיר את המנונם הלאומי, מפני שאין לו לפי שעה מלים. האנגלים בדרך כלל אינם טורחים לשיר את המנונם הלאומי, מפני שאנשים רציניים אינם נותנים ביטוי פומבי לרגשות פטריוטיים. אבל מֵעֵבֶר לאוקיאנוס, המנונים לאומיים בוקעים מכל גרון.

 

אפילו הקנדים, שלפעמים אינם בטוחים כלל בעצם זהותם, יוצאים מִגִדרם לשיר את O, Canada שלהם.

 

והאמריקנים? את האמריקנים איש לא ילמד פרק בהִלכות פטריוטיזם. ספק אם יש בכל העולם מניפי דגלים לאומיים יותר מן האמריקנים. יַלדיהם מתחילים את יום הלימודים בשבועת-אמונים לדגל. פוליטיקאיהם חוזרים וּמנסים להוסיף תיקון לחוקה, שיאסור על שריפת הדגל. Old Glory, הם קוראים לו, "התהילה רבת-הימים".

 

אפילו ההמנון הלאומי הוא בעצם שיר תהילה ל'דגל הכוכבים והפסים', "יתנופף נא לאורך ימים/במולדת אמיצי הלב, ארץ בני החורין" (בתרגום קצת חופשי).

 

תחרויות ספורט נפתחות בשירת ההמנון, וכאשר התחרויות חשובות מאוד זַמָר מקצועי מוזמן לשיר. אבל ההמנון האמריקני אינו בוקע בקַלוּת נעימה מן הגרון, גם בגלל המלים וגם בגלל המנגינה.

 

המנגינה מחייבת שליטה במיתרי הקול ממין זה שבני תמותה רגילים אינם ניחנים בה, עם מיתחם של צלילים מ B עד F. כשאמריקנים מגיעים אל ה F, הם נוטים לעבור למשהו הנשמע יותר כמו צמיג ללא אויר בפניה חדה בסיבוב.

 

אשר לנוסח, הוא כמעט ארכאי, ומה הפלא, הוא נכתב ב-1814, בהשפעת המצור הבריטי על העיר בולטימור. הוא היה שיר לוחמים, בזמן שמלחמה היתה עניין רומנטי מאוד. אמריקנים דוברי אנגלית מתקשים לעקוב אחרי המליצות, או לחזור על המלים, קל וחומר לא-אמריקנים, או אמריקנים מתחילים.

 

(כותרת ביניים) ישראל ביילין, פטריוט אמריקני

 

מספר האמריקנים המתחילים גדל והולך, ורובם באים מאמריקה הלטינית, כולל מיליוני 'לא-חוקיים'. בחודשים האחרונים, מעמדם של הלא-חוקיים עומד במרכז  מחלוקת ציבורית על תיקון חוקי ההגירה. זה שבועות אחדים שמיליוני מהגרים ממלאים את רחובות הערים הגדולות, כדי להתנגד להחמרת החוק.

 

בסיבוב הראשון של ההפגנות נראו יותר דגלים מקסיקניים מדגלים אמריקניים. הרבה גבות הזדקפו בפליאה. אנשים מפגינים בתביעה שיורשו להיות אזרחי ארה"ב, והם עושים כן תחת דגל מקסיקני? בסיבובים הבאים, המארגנים והמשתתפים יצאו מגדרם להיראות אמריקנים, עם דגלים מתאימים.

 

זה נתן לכמה יוצרים היספאניים את הרעיון לבטא את הפטריוטיות של המהגרים באמצעות נוסח ספרדי של ההמנון הלאומי. הנוסח נכתב והוקלט במהירות מסחררת, בסוף השבוע שעבר הוא יצא אל השוק – ועורר סערה גדולה. קודם כול, מה פתאום שלמהגרים תהיה גירסה משלהם להמנון ארצם החדשה? שנית, מעבדי ההמנון הכניסו בו שינויים, הרומזים על הסתייגות מרוח הקרב וההתרסה של ההמנון.

 

האומנם זה הרושם שמהגרים רוצים לעורר? של הסתייגות מן הטונים של התרבות שאליה הם מצטרפים? שהם אינם מוכנים לקבל עליהם את לשון הרוב? מספר ניכר של שדרי רדיו היספאניים הודיעו שלא ישמיעו את השיר. הנשיא ג'ורג' בוש, הראשון שנשא אי פעם נאום רדיו בספרדית, הכריז שלא זו הדרך להתערות. להמנון האמריקני יש רק גירסה אחת, רק בלשון אחת.

 

גלים קודמים של מהגרים לאמריקה יצאו בדרך כלל מגדרם להביע פטריוטיות. היהודים, למשל, לא הסתפקו באימוץ הסמלים של ארצם החדשה, אלא אפילו העניקו לה סמלים חדשים. השיר הפטריוטי המפורסם ביותר, הפופולרי ביותר, הקל לפיזום ביותר, הוא "אלוהים, ברך-נא את אמריקה" מפרי עטו של ישראל ביילין, זה הידוע יותר בשמו האמריקני "ארווינג ברלין". ברלין הוא כמובן אחד היוצרים הפורים ביותר של עולם השעשועים. הוא העמיד שורה של נכסי צאן ברזל, שבלעדיהם קשה להעלות על הדעת את התרבות העממית האמריקנית.

 

הפופולריות של God Bless America הרקיעה שחקים במידה כזאת, שערב מלחמת העולם השניה אמריקנים רבים חשבו שצריך להפוך אותו להמנון הלאומי. ברלין התנגד. המנון, הוא אמר, יש רק אחד.

 

(כותרת ביניים) "דמם הלא-טהור"

 

המחלוקת בארה"ב על תרגום ההמנון מזכירה מחלוקת דומה שהתפתחה בצרפת כמעט לפני חמש שנים. צרפת התחלחלה אז למישמע שריקות הבוז של מהגרים אלג'יריים, כאשר ההמנון הצרפתי נוגן לפני משחק כדורגל. מתוך הקהילה האלג'ירית יצאה איפוא היוזמה לחבר גירסה ערבית ל'מארסילייז', כדי להקנות למהגרים את ערכי הרפובליקה.

 

ה'מארסילייז', כמו 'דגל הכוכבים והפסים', היה במקורו שיר מלחמה. הוא חוּבַּר לפני 214 שנה, בזמן שפטריוטים עדיין לא נדרשו להצטדק על התרסה לאומית נגד אויבים. הוא מתחיל במלים המחשמלות Allons enfants de la Patrie ("עוּרוּ-נא, ילדי המְכוֹרָה"). הוא נועד לעודד את צבא האזרחים הראשון בהיסטוריה במלחמת-המגן שלו נגד קואליציה של אויבים זרים חורשי רע. מחברו כלל בו  את המלים "יַרווה-נא דמם הלא-טהור את תַלמֵי שדותינו".

 

"דם לא טהור" מזכיר את התיאוריות הגזעניות שהטילו צל כבד על אירופה במאה ה-20. אבל האם באמת צריך לשפוט בחומרה מלים שנכתבו ב-1792, ולא היו יותר מלשון הפלגה פיוטית? שני פעילים ידועים למען זכויות האדם כתבו לפני שש שנים לנשיא הרפובליקה, לתבוע את שינוי ההמנון ה"גזעני". במתכונתו הקיימת, הם אמרו, המשך קיומו של ההמנון הזה הוא  "שערורייתי".

 

גם ההמנון הבריטי, "אל, מלך (מלכה) נצור", כולל כמה שורות פטריוטיות עד כדי הגזמה, כמו זו המבקשת מריבונו של עולם "להכשיל את טכסיסיהם הנואלים" של אויבי הכתר. אבל הפטריוטיות של ההמנון אינה משתווה לפטריוטיות של שני שירים לאומיים מפורסמים אחרים, 'בריטניה, לָךְ הבכורה' (תרגום חופשי מאוד של Rule Britannia) ו'ארץ התקווה והתהילה'.

 

את שני השירים האלה הניב תור הזהב של האימפריה הבריטית. מאחר שעל הבריטים בני זמננו מוטלת החובה להתבייש בעברם, לשנוא את הלאומיות ולאהוב את ה'רב-תרבותיות', אין הם יכולים לשיר,

 

ארץ התקווה והתהילה

הורתם של בני החורין(...)

יתרחבו-נא גבולותיך התרחב והלוך

יאדיר ריבון העולמים את כוחך

למען תהיי עצומה מכול

 

באוקטובר 2001 צונזר השיר בפעם הראשונה ב Proms, סדרת הקונצרטים המפורסמת של לונדון. המצנזרים הסבירו, שאין מקום לשיר כזה בימים שבהם בריטניה יוצאת למלחמה באפגניסטן. הלוא מישהו יכול לחשוד חס ושלום שהיא מנסה לחזור ולכונן את קיסרותה.

 

גורל דומה פקד זה לא כבר את Rule Britannia. שלושים שנה ויותר השיר הזה היה נעימת הנושא של Radio Four, רשת שידורי האומר המהוללת של הבי.בי.סי. מנהל הרשת הדיח את השיר במארס 2006. חוש הזמן שלו היה לא מוצלח.

 

לפני חמש שנים, בוודאי לפני עשר, רוב הבריטים היו מושכים בכתפיהם. אבל הטירור של יולי שעבר במחילות הרכבת התחתית של לונדון שינה את מצב הרוח. ה'רב-תרבותיות' היא ערך קצת פחות נערץ ממה שהיה. מחאות באו מכל עבר, צירי פרלמנט קראו לחקירה.

 

האם צריך לשכתב המנונים לאומיים, או שירים פטריוטיים, כדי להתאים אותם לצרכים המשתנים? אני חושב שלא. המנונים לאומיים אינם צריכים להיות פרשנות פוליטית על ההווה. המנונים הם שירי הלכת של המסורת הלאומית. מן הפאתוס שלהם צריך לנדוף ניחוח של יושן. אנחנו שרים "עוד לא אבדה תקוותנו" כשם שהפולנים שרים "אבדה פולין" וכשם שהצרפתים והאמריקנים עדיין תוקעים בחצוצרות הקרב. לא נורא. הטקסטים אינם אלא מטאפורה.

 

אגב, לגירסה הספרדית של ההמנון האמריקני אפשר להאזין על הרשת בהרבה מקומות, כמו למשל ב sacbee.com/static/richmedia/audio/042806anthem.ram . נחוצה תוכנת האזנה של Real Player.

 

 

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il

]]> 32120 2007-05-15 21:38:52 2007-05-15 19:38:52 open open המנונות draft 0 post שמונה עשר במאי 1977 http://www.notes.co.il/karny/32196.asp Thu, 17 May 2007 18:41:08 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/32196.asp אנו היינו ילדי האביב ההוא, אחוז התזזית, של 1977. בין צסק"א (אכלה אותה בפעם הראשונה) וּבין נפילת ההגמוניה של תנועת העבודה, היום לפני שלושים שנה, ראשינו קצת הסתחררו וּבינתנו קצת הסתתרה

 

כאשר קמנו בבוקר, ב-18 במאי 1977, פשוט לא ידענו. ראשינו היה סחרחרים, אבל לא עד כדי עילפון. שמענו את חיים יבין מכריז "מהפך", ורוכש לעצמו חיי עולם; ואחר כך חוזר וּמכוון אל דעתו של שר ההיסטוריה במלים "הסגנון החדש". שמענו את מנחם בגין מדקלם לאשת חיקו הנאמנה, הגברת הראשונה של המחתרות, "זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר". הופתענו לשמוע עד כמה האנגלית שלו טובה וַעשירה ורבת ניבים, כאשר קרא (לתועלת העתונות הזרה) שורת חיוּוּיים של אייברהם לינקולן.

שמענו את שמעון פרס מפטיר בפעם הראשונה, בעצב איום, את המלה "מַכָּה". לא העלינו על הדעת שמכאן ואילך נחזור ונשמע אותה מפיו אחת לשנתיים או שלוש.

ראינו את יגאל ידין מגיב בתערובת של קורת רוח ושל תדהמה -- קורת רוח על 15 המושבים של ד"ש, תדהמה על זה שהקואליציה הבאה לא תהיה תלויה בהם לכינונה -- ומבטיח חד משמעית לעמוד על עקרונות. לא העלינו על הדעת שמכאן ואילך לא נשמע אותו עוד עומד על עקרונות. הבן יקיר לי אפרים של ישראל המתחדשת ייבּוֹל כלעומת שֶפָּרַח, וישאיר אחריו כל כך מעט מחוץ לִמצדה וּלאוּרווֹת שלמה (איזה שלמה איזה, אולי אחאב).

למדנו בפעם הלא-אחרונה עד כמה אין אנחנו צריכים לסמוך על האינטואיציות שלנו, בייחוד כאשר הן נמסרות בטון כל כך ענייני ומעורר אמון מפי פרשן טלויזיה. שלוש שנים וארבעה חודשים וחצי קודם, במוצאי יום הבחירות לכנסת השמינית, בלילה שבין 31 בדצמבר 1973 ובין אחד בינואר 1974, אמר הרב שמואל הכהן-אבידור, "אם הפעם הליכוד לא הצליח לנצח [תחת הצל הכבד של 'מחדל' יום הכיפורים], אז מתי הוא כבר יוכל?"

התשובה הפשוטה היתה, "בפעם הבאה, תודה ששאלת".

'מעריב' היטיב לנסח את מה שקרה. עורכי 'מעריב' יצאו מֵחלציה של תנועת ז'בוטינסקי, אבל הם לא נטפו אופוריה ביום ההוא. "מפולת המערך", הכריזה הכותרת הראשית שלהם. הליכוד הגביר את כוחו רק בחמישה מושבים, המערך איבד שמונה-עשר. אילמלא היתה ד"ש, המערך היה מקבל כנראה לפחות עוד שנים-עשר, אם לא את כל החמישה-עשר, ואז אולי לא היה מהפך, ושמעון פרס היה מתייצב בראש ממשלתו הראשונה, וּמתחבב עד מהרה על כל רואיו, וחוזר ונבחר עוד שש פעמים (לפחות).

כן, כן, זה היה טבעם של סמי ההזיה שהתחלנו לצרוך אז (באופן מטאפורי).

אנו היינו ילדי הלילה ההוא. את הסף הביולוגי של ההצבעה החמצנו בבחירות הקודמות בעשרה חודשים. אלה היו הבחירות הראשונות שלנו. יסלח לנו אלוהים על הפתק שהיטלנו. אולי באמת היינו צעירים מדיי.

אנו היינו ילדי הלילות ההם, של האביב אחוז התזזית, 1977. התחלנו את האביב ההוא בהתרגשות ניכרת אבל ללא שותפים. אני נזכר באחד מחבריי לספסל הלימודים במכון הצרפתי בתל אביב. "יהושע", אמרתי לו במעלית, בהתרגשות ניכרת. "יהושע, אינדירה גאנדי הפסידה בבחירות בהודו". השופט יהושע גרוס הניד בראשו והשמיע את המלים שלעולם לא אשכח, "יופי לה". נשכתי את שפתיי, והזכרתי לעצמי את ייסורי המשורר

ראיתי עב קטנה ככף יד איש

וידעתי כי את הגשם שאני מרגיש

עדיין לא הצלחתי לספר לאיש

כמה לילות קודם לא היה כל כך קשה. צסק"א אכלה אותה בפעם הראשונה, אנחנו היינו על המפה, ההמונים זינקו אל המיזרקה בכיכר עדיין-לא-יצחק-רבין, ואבא הוציא בקבוק ברנדי מן המזווה (על פי הצעתי) . הוא טעם טיפה, אני טעמתי טיפה. אותו הבקבוק, חסר שתי טיפות, עדיין עמד שם עשרים שנה אחר כך, כאשר באה השעה לרוקן את המזווה בפעם האחרונה.

כשההמונים זינקו אל המיזרקה, רבין הודיע שלא ינהיג את מפלגתו בבחירות הבאות, אף על פי שהיא בחרה בו ברוב דחוק רק כמה שבועות קודם. דן מרגלית בוושינגטון קיבל את הטיפ המפורסם מפקידת הבנק הלא-דיסקרטית, ש"אשת ראש הממשלה שלכם היתה כאן". אה? כאן? בבנק זר? כדי למשוך כסף?

 


 שמונה באפריל 1977, הכותרת הראשית ב'ניו יורק טיימס':רבין מדהים את ישראל בביטול מועמדותו לתקופת כהונה שניה; מותקף על פקדונות בארה"ב; בוּקה וּמבוּלקה במפלגתו; נראה שהסתלקותו מפנה את הדרך ליריבו הוותיק, שר הבטחון פרס

 

מה טבעי היה בשביל איש חמודותיה של תנועת העבודה ליפול מן השלטון, ולסיים בזה את ההגמוניה הפוליטית והכלכלית שלה, מפני שעבר על חוקי המטבע המחניקים שהיא חוקקה. כל הארץ מלאה אז עברייני מטבע, אבל דווקא יצחק ולאה נאלצו לשלם את המחיר.

זה היה הלילה שבו מכבי תל אביב נעשתה אלופת אירופה בכדורסל. לא היה לי כך קשר ל'מעריב', אבל אני זוכר את עורכו החכם שלום רוזנפלד מבטיח מבעוד מועד, כי אם מכבי תזכה באליפות היא תקבל את הכותרת הראשית. זו עמדה להיות הכותרת הראשית הראשונה מאז ומעולם בענייני ספורט, אם אינני טועה. אבל למחרת לא היה מקום. היה רבין. מה לעשות, זה קצב המאורעות בישראל, כאשר דראמות בוזמניות נידונות להיאבק על הכותרת הראשית מעשה שיגרה. בימים ההם, בין צסק"א לחשבון הבנק נולדה הנכדה, שיום אחד תיגע ללבו של העולם כאשר תתייפח בהלווייתו של סבא, בנוכחות כל שליטי העולם חוץ מאיזה שניים שלושה. על חשבון הבנק שלה לא יוטלו הגבלות, כאשר היא תפרוט את הנוסטלגיה ואת רגשי האשמה לדולרים מותרים.

בבוקר שאחרי, ד"ש הספיקה למרוח מודעה גדולה ב'הארץ', "יגאל ידין לראשות הממשלה". הסקרים הראו שמי-יודע-אולי. אפילו פרופ' מיכאל הרסגור אמר לי אז שהוא יצביע בעד ד"ש, אף על פי שהיה פעם עורך העמודים הספרותיים של בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, והאמין בכל לבו בסוציאליזם מדעי. ד"ר שלמה בן עמי, עמיתו הצעיר מן החוג להיסטוריה, חייך בסלחנות. "מישל", הוא אמר, "הוא לא מתכוון ברצינות. זאת בדיחה".

אבל אני לא צחקתי. נרשמתי לד"ש, נתתי הוראת קבע לנַכּוֹת חמש לירות (עדיין לא שקלים) בחודש מחשבון הבנק שלי, ונעשיתי בזה חבר התנועה ואלקטור מן המניין בחבר האלקטורים שלה. אומרים שכך ממש הצטרפו חמולות דרוזיות שלמות. ביום הבחירות הפנימיות סרתי אל הסניף ברמת גן, ומילאתי ברצינות איומה את רשימת המועמדים בבחירות לכנסת. מספר אחת, יגאל ידין, אלא מה. מספר שתיים, בנימין הלוי. מה פתאום בנימין הלוי? כי חשבתי שהוא יהיה יושב ראש הכנסת, לאחר שד"ש תנצח, ויושב ראש הכנסת תמיד צריך להיות מספר שתיים מסיבות טקסיות. מספר שלוש, אמנון רובינשטיין, כי הוא יהיה שר המשפטים בממשלת ידין. מספר ארבע, שמואל תמיר, כי הוא היה האיקון של נעוריי הפוליטיים, האיש שנועד לגדוּלה, שר החוץ בממשלה החדשה. מספר חמש...

דאגתי אפילו לכלול מזרחי אחד ודרוזי אחד בין החמישה עשר הראשונים, כל כך רבה היתה אחריותי הלאומית.

בבוקר שאחרי ישבתי בחדר החדשות של גלי צה"ל, בקומת המרתף, הרבה לפני השיפוץ הגדול של 1980 או משהו כזה (אלוהים אדירים, מה זקנתי בעתונות). אבשלום קור נכנס אל החדר ברגל גאווה. "אני מחלק שגרירויות", הוא אמר בחיוך קטן וללא הרמת קול, "מי רוצה?" באמת.

חוץ מזה, נשיא ברית המועצות נסע לאפריקה למכור נשק לכל המעוניין, בתנאי שהוא פרוגרסיבי ושונא גזענים ואין לו מפלגת אופוזיציה. בריונים פרצו אל דירתו של מסורב העליה סלֶפּאק במוסקבה. עוד פיחות זוחל לעומת הדולר, כבר 9.28 לירות. פקיד בכיר באוצר הואשם ברמיה, בשעה שהמועמד לכהונת נגיד בנק ישראל החליט לערער על הרשעתו במשפט שחיתות (חמש שנות מאסר). ידיעה על שתילת כלייתו של נער רוסי בגופו של אמריקני הגיעה לעמוד הראשון, איזו קרן אור באפילת המלחמה הקרה. החזאי גם הודיע, שהגשמים יימשכו ברחבי הארץ, אם כי הרוחות ייחלשו.

במצרים פרצו מהומות לחם. יותר מעשרים הרוגים. מה יכול להציל את משטרו של סאדאת, שואל עודד גרנות בעמוד הראשון של 'מעריב' (כן, גם הוא הוסיף ימים בעתונות, אם כי שערו לא הלבין כלל). רק שסאדאת לא יחליט לצאת למלחמה חדשה נגד ישראל באוקטובר או נובמבר 1977. ליתר בטחון, "תרגיל גדול ייערך בסיני בשבוע הבא". הפעם כבר לא יתפסו אותנו עם המכנסיים למטה.

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 32196 2007-05-17 18:41:08 2007-05-17 16:41:08 open open שמונה עשר במאי 1977 publish 0 post http://www.notes.co.il/karny/user/maariv_may17_1977.gif maariv_may17_1977 32196 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/nyt_rabin_stuns.gif nyt_rabin_stuns 32196 inherit attachment הפְּרוֹזה של הכּאֵב והַקַלוּת הנִסבּלת של הזִכָּרון (אישי בהחלט) http://www.notes.co.il/karny/32252.asp Sat, 19 May 2007 17:46:01 +0500 יואב קרני הערות אישיות http://www.notes.co.il/karny/32252.asp

מיכל מירון-שקד. צילום עצמי. נסרק ממכסהו של מגש תה

הוא הכותב אֵלֶיהָ בַּלילה האחרון. ראשה המיוּסָר לוּ נִשמַט עכשיו על כְּתֵפוֹ.

הוא הכותב אֵלֶיהָ, להִתחַלק בחוּמוֹ המִצטַנן, זִכָּרוֹן דוֹהֶה של ימים רחוקים, כאשר עמדו על פְּסָגוֹת רמות, כל כך רמות עד שהמתבונן היה צריך להִזדַקף על בהונותיו. כך נִדמֶה לו, על כל פנים, כשהוא מנסה להיזָכֵר (במידה לא גדולה של עצב.(

הוא זוכר את קרינתה המְעַוֶרֶת. היא היתה מִתהַלכת את האנשים, ואור יקרות, ואור לא-יקרות, היה נודף ממנה.

אור נודף?

אוֹרָהּ נדף.

לְאורהּ היה ריח והיה טעם, לאורהּ היה בָּשָׂר מפני שהיה לו דם, מפני שדמהּ היה ניגָר (לפני שנִשפַּך). והוא, ולִגיוֹנוֹת של מתבוננים מִתעוורים וּמִשתוקקים (אל בְּשָׂרָהּ, אל רוּחה) היו מְריעים, בִּרצינוּת, כה-אדוֹם-הוא-דַמָּהּ-כה-אדום. והם לא ידעו שכָּאַב האדום, והיא לא אמרה – לא בֶּאֱמֶת – כי ידעה שהם רוצים בַּקרינה ואינם רוצים בַּכּאֵב, שהם רוצים להתחלק באוֹרָה ואינם רוצים בחֶשכָּתָהּ.

היא היתה לפעמים יָפָה כעֵין הרקיע, וּצליליה היו מְמיסים לבבות. הוא נזכר בד., אולי האיש הֶחָכָם ביותר שהִכּיר, חוזר מִפּגישה אִתָּה, ואומר בעברית קצת מצחיקה (לשון אמו ואביו היתה אנגלית), "היא גְאוֹנָה", זאת אומרת גאוֹנית, אבל ד. לא היה מוכרח לדעת (העברית שלו הִשתַפּרה מאוד בִּרבות הימים, לפני שפּוֹצץ את מוחו לִרסיסים).

ידידיו היו עוברים לפָנֶיהָ, וּמִתבּוֹססים בזיוָהּ, ונוגסים את לִבָּהּ, פֶּלַח פה וּפֶלַח שם. היא היתה מְהַלכת קסמים, היא היתה מְקָרבת וּמְרַחקת, ואף על פי שהִשתַדלה להִתקָרב היא היתה תמיד מִתרחקת. צֵל היה אורב לה בכל מיני פינות חשוּכוֹת, והיא היתה נוֹשכת את שׂפתיה עד זוֹב דם, אבל לפעמים היתה נִבהלת, בייחוד כאשר התבּוֹננה אל תוך לִבּה והיתה מגַלָה, לפעמים, שהוא ריק מאוד.

אני מערבולת, היא רמזה לאנשים.

אַת מערבולת, השיבו האנשים, וצללו.

עברו כל כך הרבה שנים. הוא הִתקַשה להכּיר את דמוּתוֹ בַּמַראה, והואיל והיה בעיניה לפָנים כִּמשורר וינאי דַק וחיוור, מצוּיָר במִכחוֹלוֹ הֶעָדין של סטיפן צווייג, הוא הִשתמט ממנה. מפעם לפעם היו אנשים לוחשים, כמו באי-נעימוּת, כמה שהיא השתנתה. (הוא לא ידע, אם כי לא הִתקַשָה לנַחֵש, מֶה היו אנשים לוחשים עליו.)

אבל איש זוּלתה לא היה נוֹשֵף ה"א באל"ף; ועל מִשכָּבוֹ, כאשר התהַפֵּך, הוא היה נִזכּר בַּנשיפה הַקַלָּה של הה"א, המִתחַכֶּכֶת בחִכָּהּ, לפני שהיא נִפלטת ועוטפת אותו בַּערפל של חמימוּת, שלא היה אלא צפריר, רוח בוקר חטוּפה.

לפני שנולדו אותיות דיגיטליות, לפני שכל הִרהוּר התחיל להִתהַרהֵר טרנס-אטלנטית בִּמהירוּת לֵידָתוֹ, הם היו כותבים מכתבים ארוּכּים זה לזה, ושומרים אותם אצל מנורת הלילה. והם היו חוזרים וקוראים, את העצב ואת האהבה, ואחר כך את התוֹכָחָה ואחר כך את השתיקה. לבסוף חדלו לקרוא, אם כי זָכרוּ בִּדרָגוֹת מִשתַנוֹת של געגועים.

הם היו אנשים מִשִלהֶיהָ המוּקדמים של המאה העשרים, ואולי היה בהם ממש, ואולי רק קוּרטוֹב, ואולי רק מראית עין.

עכשיו היא מִתעַלפת בייסוּריה, בַּחשֵכה גדולה. עכשיו הַקרינה אינה קרינָתָהּ, עכשיו אנשים אינם מתבוננים, עכשיו פָּג קִסמָהּ כדרך שֶפָּג קִסמו של שופט קדמון אֶרֶך תלתלים.

השָנים הפרידוּ ביניהם, והַגַלים הפרידו, והוא יושב בגינת בֵּיתו, מִתרַפֵּק על שמש הסתיו, מאזין לִנקישוֹת לשונם של הסְנָאים – הם נוזפים בך, אומר לו מ. – תוֹהה אם ארבע העגבניות האחרונות בערוגה יצליחו להאדים עוד לפני שתבוא הקָרָה הראשונה ,מַרשה לְחתול ניאורוטי לתקוע את ציפורניו בִּבשָׂרוֹ מפני שֶמַה לנו חיים אם אין אנחנו נִרמזים מפעם לפעם על הכאֵב.

אבל היא אינה זקוקה לַפּוֹאטיקה של הכאֵב. היא אינה נִרמזת עליו. הוא נוֹקֵב אותה, הוא מִתעַלל בִּבנֵי מֵעֶיהָ, הוא גוֹבֶה מחיר מוּפקע על כל שעה חטופה של עונג, על כל רגע חולף של נִצָחון שהיא טעמה בַּשְלָהים המוקדמים ההם.

ואף על פי שהוא רחוק, ואף על פי שהוא אינו דומה עוד לפוֹן הוֹפְמַנְשְטאל (אם בכלל דָמָה), הוא רוצה לנַחם אותה מאוד, לַחפון אותה באגרופו, ולהגיד לה שהוא אוהב אותה, ויוסיף לאהוב אותה עד אחרון כל הימים.

מיכל מירון-שקד מתה ב-19 במאי 2007

 


עיבוד של מונטאז' מאת מיכל מירון-שקד iwomen.co.il

מיכל מירון-שקד

ü      כמה מלים על עצמי

ü      אנחנו יכולים רק להתגעגע

ü      והנה הסתיו

ü      ואני מודה שאני אוהבת נורא, להיות

ü      איך נראים החיים בתוך קופסא [מדור פירסומי, אבל בכל זאת]

ü      אני הולכת – אמרתי לילדים שלי – אבל אני תיכף אשוב

ü      איך עצרתי את התנועה בצומת הרחובות 72 וברודוויי

ü      מסע אופניים קטן לאורך תל אביב, מרק חרירה וקצת לבנה

ü      מה קורה כאשר נשים בלבד יושבות סביב השולחן העגול

ü      ובכל זאת אנחנו באים לכיכר ואנחנו אומרים

 

]]> 32252 2007-05-19 17:46:01 2007-05-19 15:46:01 open open הפְּרוֹזה של הכּאֵב והַקַלוּת הנִסבּלת של הזִכָּרון (אישי בהחלט) publish 0 post 319718 ח ל י http://www.notes.co.il/chelli/32143.asp?p=0 89.138.119.161 2007-05-20 07:45:17 1 0 319800 שושנה ויג shosh.vegh@gmail.com http://www.e-mago.co.il/writers/shoshana.htm 84.228.14.86 2007-05-20 15:50:04 1 0 319846 שלומית אבידן 88.155.8.108 2007-05-20 21:46:38 1 0 319907 moon http://mooonriver.blogspot.com/ 84.228.60.44 2007-05-21 09:52:20 1 0 319931 אילנה ilanamit@inter.net.il 80.230.249.167 2007-05-21 14:26:20 1 0 320108 שרה 217.132.170.78 2007-05-22 15:43:01 1 0 326186 בועז כהן http://www.notes.co.il/boaz/about.asp 89.0.167.84 2007-06-16 22:20:54 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/mikhali.jpg mikhali 32252 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/m_i2.jpg m_i2 32252 inherit attachment לחרוק שיניים ולמשש את הצער http://www.notes.co.il/karny/32457.asp Wed, 13 Jun 2007 05:34:57 +0500 יואב קרני הֶעָרוֹת לא-אישיות http://www.notes.co.il/karny/32457.asp מאחר שמפלגת העבודה חדלה זה כבר להיות סוציאל-דמוקרטית, ואתמול היא גם חדלה להיות ליברלית, מה לכל הרוחות צריך להעמיד אותנו לצידה? גנטיקה? סנטימנטים? פיגמנטים? לויאליות שבטית? אל תגידו לי, "האלטרנטיבה". אפילו לא היא

סקוט פיצג'רלד, הסופר המהולל של דור הג'אז, מילא תפקיד חשוב בעיצוב האופן שבו אנחנו תופסים את אמריקה. אחד החיוויים המפורסמים שלו עסק בנושא ההזדמנות החוזרת.

“באמריקה", הוא אמר, “אין מערכה שניה". זאת אומרת, בנסיבות של תנופה בלתי פוסקת, לכל אחד ניתנת הזדמנות אחת, וזהו זה. אנדי וורהול התאים את החיווי ההוא לדור הטלויזיה, כאשר דיבר על "חמש-עשרה דקות של תהילה". כל אחד מקבל אותן, אבל בשביל עוד כבוד צריך לעבוד, הרבה וקשה.

אין כנראה עניין אחד שבו האיפיון הזה בולט יותר מאשר בפוליטיקה. ב-220 שנות החוקה האמריקנית, רק פעם אחת ויחידה נשיא שהפסיד בבחירות הצליח לחזור ולהיבחר, וזה קרה לפני 115 שנה. כיוצא בזה, אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים את מספר הפעמים שבהן מפלגות חזרו והציגו מועמד לנשיאות שכבר הפסיד פעם אחת.

מה הסיכוי שבבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב, הדמוקרטים יציגו את מייקל דוקאקיס, המפסיד של 1988, והרפובליקנים את בוב דול, המפסיד של 1996? ההסתברות קרובה להפליא לאפס.

הנה חדשות טובות לאלה החוששים, כי ישראל הופכת לרפליקה קצת וולגרית של אמריקה: הם יוכלו להתנחם בידיעה שבישראל "מערכה שניה" (או שלישית, או רביעית) לפוליטיקאים כושלים מתפתחת לכלל הרגל לאומי קבוע. מי יודע, אולי יום אחד זה יהיה אפילו תנאי: הַראֵה לנו בבקשה שנכשלת לפני שניתן לך הזדמנות נוספת להיכשל.

בנימין נתניהו נגד אהוד ברק? כל השומע יצחק, אילו השומע שמע נניח לפני שנתיים, כאשר כל אחד מן השמות האלה התחרז עם כישלון יוצא דופן; וכריכת שניהם יחד נשמעה כמו התקפה לא-סבירה על השכל הישר.

אין זאת אומרת שפוליטיקאים לעולם אינם יכולים לחזור מן המדבר. בארה"ב עצמה, חלק בלתי-נפרד של הפולקלור הפוליטי הוא סיפור המעשה בהארי טרומן. הנשיא ה-34 של ארה"ב היה כל כך לא פופולרי ערב הבחירות של 1948, עד שהמכונים חדלו לעשות סקרי דעת קהל חודש לפני הבחירות. עיתונים ויתרו על כל כללי הזהירות, והודיעו את התוצאות הבלתי נמנעות של הבחירות חודשים לפני שנערכו. “הממשל הבא" היה רמז מובן מאליו לנשיאותו הממשמשת ובאה של הרפובליקני תומס דיואי. ודאות הנצחון הרדימה את דיואי. ודאות התבוסה העירה את טרומן.

הוא יצא למסע בחירות בלתי נשכח, ברכבת. בכל עיר ובכל עיירה שבהן עצר, הוא הזכיר להמונים עד כמה הם לא סובלים את האליטות המפונקות והעשירות של האופוזיציה, אלה החושבות שהשלטון מגיע להן, וממילא ייפול בחיקן.

נצחונו הסנסציוני של טרומן הפך אותו לפטרונם הקדוש של כל הפוליטיקאים המוּבָלים לַטֶבַח. בינואר 2001, כאשר הסקרים חזו פה אחד את התרסקותו, אהוד ברק השתעשע בתקווה שהוא בן דמותו הישראלי של הארי טרומן. כמו הרוב הגדול של ההארי-טרומנים, ברק לא הפריך את הסקרים. הוא התרסק לרסיסים, והקריירה שלו הגיעה אל קיצה.

ומדוע לא? סוף סוף, לא את השלטון בלבד הפסיד ברק, הוא הפסיד את השלום. ולא את חוזה השלום בלבד הוא הפסיד, אלא את מצב הדעת הציבורי שהיה יכול לאפשר אותו. מכל בחינה שהיא, אהוד ברק החזיר לאזרחי ישראל מדינה במצב גרוע לאין שיעור ממה שקיבל. אשר ליציאה מלבנון, גדולתו של ההשג הזה התחוורה במלוא חיוורונה שש שנים אחר כך.

ברק לא רק הפסיד, ולא רק החמיץ, ולא רק החטיא. הוא גם היה מוכן לקשור קשר נגד המוסדות הדמוקרטיים. הוא ניהל משא-ומתן גורלי אף כי לא היה לו עוד מנדט; הוא התחמק בדלת האחורית של פגרת קיץ בכנסת כדי למנות שרים ללא אישור; הוא הצטרף אל מרתון סיום נשיאותו של ביל קלינטון, בנסיון לכפות נוסחה פוליטית וטריטוריאלית על ציבור שלא רצה בה (בטאבה).

אכן, הקריירה שלו הסתיימה אחת ולתמיד עד שהתחדשה במלוא הקיטור ובמלוא המימון הטראנס-אטלנטי. הוא מבטיח שהוא למד את לקח טעויותיו. זה כמובן מצוין ומעורר הערכה, חוץ מזה שעצם טעויותיו עדיין חשובות יותר מאשר עצם נכונותו להכיר בהן. אנשים מאבדים שלטון בגלל טעויותיהם, הם אינם חוזרים אל השלטון מפני שהואילו להודות בהן באיחור של כמה שנים.

כן, מפלגת העבודה אינה יודעת את נפשה מייאוש ומחרדה. היא הפכה להתאחדות של חתרנים בלתי-נלאים, המגדפים זה את זה בפומבי, ומשגרים אות ברור שאין להם כוונה לחדול לחתור גם לאחר שיתפזר העשן וייוודעו התוצאות. אבל גם בנסיבות האלה, אם אהוד ברק הוא התשובה או אז יש צורך דחוף לחזור ולנסח את השאלה. למשל, האם היא, מפלגת העבודה, יצאה לחלוטין מדעתה?

איזה ערב עצוב. כל כך עצוב עד שמצאתי את עצמי משתעשע במחשבה (ונוזף בעצמי, וחוזר ומשתעשע, וחוזר ונוזף) שאולי צריך לפרסם קול-קורא ליברלי לבנימין נתניהו: אֱזוֹר נא עוז -- עמד הקול הקורא להגיד -- וֶאֱמור את האמת. אם תאזור, ואם תגאל את ישראל מן ההתמכרות להזיות אסטרטגיות, אין כל סיבה שאנשים ליברליים לא יבואו לעזרתך.

רעיון עיוועים, אני יודע. אבל מאחר שמפלגת העבודה חדלה זה כבר להיות סוציאל-דמוקרטית, ואתמול היא גם חדלה להיות מפלגה ליברלית, מה לכל הרוחות צריך להעמיד אותנו לצידה? גנטיקה? סנטימנטים? פיגמנטים? לויאליות שבטית?

פתאום תוקפים אותי געגועים לסקֶץ' של ספי ריבלין במערכת הבחירות של 1981, אולי אחד הרגעים האפקטיביים ביותר של הליכוד בשנה הגורלית ההיא. הוא יושב מול המצלמה, ואומר "שימון פרס", ופורץ בצחוק מתגלגל.

הפעם צריך להחליף את הצחוק בדמעות שליש. זה מה שהניבה המערכת הפוליטית הישראלית, את ברק מול נתניהו, ואת גאיידמאק לעיריית ירושלים בלי בשר חזיר.

יש אנשים המייחלים לרפובליקה הישראלית השניה. אולי מוטב לייחל לרביעית. אולי אפשר לקרוא לתקופת הייחול וההמתנה, "שמונים השנה של חוני המעגל". תִצנַח-נא עלינו שינה ארוכה במיוחד, ואם נתעורר ונמצא את עץ הזית במלוא פריחתו, אז אולי יזומן לנו עתיד. הבעיה היא שאהוד ברק יופיע מייד כדי לתבוע אשראי. הוא ויצחק הרצוג ובנימין בן אליעזר לצידו.

מאחר שאין עוד מפלגת עבודה, אולי מוטב לפרק את גורמיה לגורמי-גורמיה. מה מאוד אני מקווה שעמי איילון לא יהיה המפסיד הספורטיבי. פוליטיקה של שיור לאומי אינה משחק טניס. ואשר לאבישי ברוורמן, לבי יוצא אליו, איזה פוטנציאל מבוזבז. מוטב לו לפרופ' ברוורמן שייפרד מן הפוליטיקה. כשרונותיו יכולים להעמיד אותו בראש קרן פורד/גייטס ישראלית, שתקבע סדר עדיפויות חדש מבלי להיזקק לאישור המרכז, ומבלי לחייב אותו לחזר אחרי עסקנים ואחרי עתונאים.

אילו הייתי חובב כוסות, אולי הייתי נותן הערב את עיני באחת מהן. בהיעדר אדי אלכוהול אין בררה אלא לחרוק שיניים ולמשש את הצער.

]]> 32457 2007-06-13 05:34:57 2007-06-13 03:34:57 closed closed לחרוק שיניים ולמשש את הצער publish 0 post "הכמעט מושלמת ביותר" http://www.notes.co.il/karny/32853.asp Tue, 05 Jun 2007 10:16:57 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/32853.asp למלחמת ששת הימים מלאו ארבעים שנה מסובכות, לפעמים מאכזבות. אבל היא האריכה את תוחלת החיים של ישראל -- והיא קיצרה את תוחלת החיים של מיתוסים צלבניים ושל אוטופיות קומוניסטיות

 

התפרסם בראשונה במוסף סוף השבוע של 'גלובס', 1 ביוני 2007 

 

הרצינות היא עניין רציני מכדי שנשאיר אותה בידי אנשים רציניים מדיי.

את זה אני אומר מתוך הערצה מסויגת ל'איקונומיסט', השבועון הבריטי לאנשים חושבים באמת, זאת אומרת אלה שאינם לוקחים את עצמם ברצינות מופרזת. את ה'איקונומיסט' אפשר לקרוא בעניין ניכר, וגם להפיק ממנו תועלת, ובלבד שהקורא יזכור תמיד שהוא נכתב בקריצה, וממילא הוא ראוי לקריצה.

מה שמביא אותי אל עמוד השער של ה'איקונומיסט' השבוע. על השער הזה מרוח הצילום המפורסם ביותר והמטעה ביותר של מלחמת ששת הימים: הצנחן הבלונדיני עם יפה עיניים, המסיר את קסדתו לפני הכותל המערבי, שבעה ביוני 1967.

"נצחונה המבוזבז של ישראל", מכריזה הכותרת, ברצינות תהומית מדיי, ללא קריצה.

לעורכי ה'איקונומיסט' אולי היה נדמה שהם משמיעים רעיון מקורי. הרעיון כמובן מרחף בַּחללה של ישראל זה ארבעים שנה חסר כמה שבועות. כל מיני אלמנטים של הנצחון ההוא אמנם התבזבזו. אבל לא כולם, מפני שאחדים מהם היו כל כך היסטוריים עד שאפילו פוליטיקאיה של ישראל לא הצליחו לבזבז אותם.

מלחמת ששת הימים, כמו כל מלחמה, היתה כרוכה במניפולציה של דעת קהל, באי הבנות, בשיקולים שלא ממין העניין. אבל כל מי שהיה ילד בן עשר במהלכה – והסתופף בשוּחת הגן עם אמו כאשר רעמי ה'לונג טום' נשמעו מכיוון קלקיליה, ורעד מפחד, והתעניין בשלומם של אבא ושל אודי אי שם באחת החזיתות – לא יחשוב שהאימה של סוף האביב, 1967, נִבדתה מלבם של יצרני מיתוסים.

לא חטין, לא 1187

המלחמה ההיא הסירה איפוא את האימה. היא גם ניקבה כִּכְבָרָה את הבלון שריחף בשמי המזרח התיכון, זה שעליו התנוססה הכתובת, חטין 1187.

כל אימת שהתבוננו בישראל, שכניה הערביים היו משוכנעים שהיא נמצאת בפאזה המקבילה לעשר השנים האחרונות של ממלכת ירושלים הצלבנית.

עשר שנים לפני קרב חטין, הצלבנים הנחילו תבוסה איומה לצלאח א-דין בקרב רמלה. הסולטן עצמו נמלט רק בקושי על נפשו. אבל לפני 820 שנה, מדינת הצלבנים קרסה תחת מהלומה אחת ויחידה. צאו ועיינו במה שפרופ' עמנואל סיוון מספר על התקוות הצלאח א-דיניות שמילאו את לבם של לאומנים ערבים באמצע שנות ה-60. לישראל היה צורך תרבותי ופסיכולוגי להביס את הנסיך הכורדי המהולל אחת ולתמיד.

המלחמה ההיא הניבה התעוררות של רגשות לאומיים בין יהודים בכל העולם. אי אפשר להעלות על הדעת את החיים היהודיים בארה"ב, למשל, בלי לייחס אותם להתעוררות ההיא. אמנם לא היתה עליה מסיבית מצפון אמריקה (היתה אגב עליה לא מבוטלת, לא רק של חסידי מאיר כהנא, אם כי היא לא שינתה את פני ישראל ואת הדמוגרפיה שלה) – אבל באמריקה עצמה גבר בן-לילה העניין בכל מיני צדדים של חיים יהודיים, מלימודי יידיש באוניברסיטאות ועד הטעמה הרבה יותר גדולה של מסורת ושל לשון עברית בקהילות הרפורמיות, עד שיכלול מרשים של שרירים פוליטיים.

שום דבר כמובן לא ישווה להתעוררות העצומה של יהודי ברית המועצות. למלחמת ששת הימים אפשר לייחס את התפוצצות הרגשות הלאומיים ואת העליה המסיבית, שאמנם שינתה את פני ישראל ואת הדמוגרפיה שלה.

הקושי הגדול ביותר של הצלבנים היה חוסר יכולתם לנצל את נצחונותיהם. הסיבה: מחסור אַקוּטי בכוח אדם, מפני שאירופה לא נענתה לקריאותיהם ולא שלחה מהגרים. מיליון העולים מברית המועצות לשעבר היו ההודעה המשכנעת ביותר שישראל אינה לכודה בדינמיקה צלבנית.

אפילו האביב של פראג

ולבסוף, למלחמת ששת הימים היתה השפעה חשובה באיזור גיאוגרפי הרחוק מדעתם של מעריכי תוצאותיה: היא עוררה תסיסה ליברלית בין לא-יהודים במזרח אירופה בגלל המהלומה העצומה שהיא הנחיתה על יוקרת ברית המועצות.

בצ'כוסלובקיה אפשר לייחס למלחמת ששת הימים לפחות חלק ממה שנודע לימים כ"אביב של פראג", הנסיון לחלץ את הארץ ההיא מזרועות הקומוניזם הסובייטי, ולכונן בה סוציאל-דמוקרטיה. האקט הפומבי הראשון של התקוממות נגד הדיקטטורה התרחש ביולי 1967 בוועידת ארגון הסופרים. שם התחיל המשטר לאבד את השליטה.

אחד הסופרים הבולטים ביותר של צ'כוסלובקיה בזמן ההוא, לדיסלאו מניאצ'קו, נסע לישראל ללא רשות, והודיע שלא יחזור עד שצ'כוסלובקיה תחדש את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל. המטאפורה הובנה יפה בארצו: הוא דיבר לא סתם על יחסים דיפלומטיים כי אם על חידוש החרויות הפוליטיות.

בפולין, לרוע המזל, התנועה הליברלית שלאחר המלחמה העניקה למשטר הזדמנות להוקיע את אחרוני היהודים של פולין כ"גיס חמישי", לעודד אנטישמיות, ולגרום את מנוסתם. זה היה טכסיס שנועד להסית פועלים נגד אינטלקטואלים. אבל ההתפרצות המכוערת ההיא התחילה מגמה חדשה ורבת חשיבות: שיתוף פעולה גובר בין אנשי רוח ובין פועלים, שהניב כעבור 12 שנה את 'סולידריות' ואת לך ואלנסה, וכעבור 20 שנה – את עלייתה של הממשלה הדמוקרטית הראשונה בגוש הסובייטי.

מלחמת ששת הימים כמובן לא הפילה את הקיסרות הסובייטית. אבל היא מילאה תפקיד בנפילתה, הראוי ליותר מהערת שוליים.

האופוריה -- והגלריה המדכדכת

תנועות לאומיות, בייחוד של עמים קטנים, מוּעָדוֹת לִתנודות קיצוניות במצבי רוחן. הן נתקפות ייאוש באותה המהירות שבה הן נתקפות אופוריה. מלחמת ששת הימים בקעה מֵחֲלָצֵי הייאוש והניבה אופוריה מסחררת.

אפילו ברברה טאקמאן (טוכמן, בכתיב המקובל בארץ), המתעדת קרת-הרוח של "מצעד האיוולת", שלא התעניינה במיוחד בישראל עד 1967, הכריזה כי צאצאי היהודים החלושים של הגלות "הוציאו אל הפועל את הפעולה הצבאית הכמעט מושלמת ביותר בהיסטוריה המודרנית".

אפשר להבין את מקורותיה של לשון ההפלגה, לא רק אצל טאקמאן. מותר להצטער, שההצלחה "הכמעט מושלמת ביותר" לא הועמדה בקונטקסט הראוי לה. זאת אומרת, היא היתה צילום מצב, אבל לא הבטיחה את הקפאתו. ארץ, המסוגלת לנצל את דימוי חולשתה כדי לחדש את תנופתה הלאומית, היתה צריכה לדעת כיצד לנצל את דימוי "כמעט מושלמותה".

קיראו-נא את ספרו של תום שגב על מלחמת ששת הימים, 'והארץ שינתה פניה', כדי למצוא כמה מן האשמים, הגלריה המדכדכת של מנהיגים שניהלו אז את ישראל, מלוי אשכול וגמור במשה דיין, מֵחוּלשת הדעת של הפנקסן ההססן עד הבראוואדו של הגנרליסימו חסר הפיקפוקים. "תולעת יעקב", קרא דיין לפרופ' יעקב טלמון, כאשר ההיסטוריון הגדול הקדים לפקפק בעקרונותיה של מדיניות השיור הישראלית.

חשבון נוקב לנו עם מי שלא היטיבו להשתמש בקלפים החדשים שחולקו להם, סליחה על המטאפורה. אבל החשבון הזה אינו צריך להסתיר את תוצאותיו ההיסטוריות של המאורע שאת יום הולדתו אנחנו חוגגים השבוע.

גם אם מלחמת ששת הימים לא היתה "סוף ההיסטוריה", הנה אפשר לטעון שהיא האריכה את תוחלת החיים של ישראל במידה שתספיק לה יום אחד לתקן מסלול. בתור שכזאת, נצחונה לא בוזבז.

עדיין לא.

]]> 32853 2007-06-05 10:16:57 2007-06-05 08:16:57 open open "הכמעט מושלמת ביותר" publish 0 post 323069 דרומי dromi529@gmail.com http://nadav.blogdebate.org 82.81.99.247 2007-06-06 09:03:24 1 0 323163 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 84.228.14.213 2007-06-06 13:05:23 1 0 323236 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-06-06 18:06:32 1 0 323282 חצבאני rosenbar@netvision.net.il - 89.138.160.11 2007-06-06 21:57:36 1 0 323297 דרומי dromi529@gmail.com http://nadav.blogdebate.org 88.155.57.51 2007-06-06 23:10:41 1 0 323400 אסף ברטוב asaf@forum2.org http://ijon.livejournal.com 132.66.161.13 2007-06-07 13:49:56 1 0 323439 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-06-07 18:39:52 1 0 323471 יוסף כהן yoso77@zahav.net.il 83.130.71.238 2007-06-07 21:48:32 1 0 323493 חצבאני rosenbar@netvision.net.il - 89.138.160.11 2007-06-07 23:16:55 1 0 323577 yigal lavuv yigallaviv@bezeqint.net 84.108.20.163 2007-06-08 11:07:20 1 0 323710 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-06-08 16:02:56 1 0 324968 יגיל 194.90.229.221 2007-06-10 14:45:11 1 0 325097 ערן אגמון eran_a@yahoo.com 212.179.61.18 2007-06-10 17:44:22 1 0 325145 עודד נעמן odedna@gmail.com 192.117.123.107 2007-06-10 22:47:47 1 0 325167 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-06-11 01:13:12 1 0 325269 עודד נעמן 128.139.226.34 2007-06-11 17:41:44 1 0 325372 יגיל 194.90.229.221 2007-06-12 08:34:10 1 0 325566 ג'וד 89.138.46.45 2007-06-13 07:30:19 1 0 325656 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-06-13 16:34:27 1 0 327819 אבירם ח aviram@jenik.com 203.96.74.2 2007-06-25 05:56:21 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/economist_sixdays_red.jpg economist_sixdays_red 32853 inherit attachment רק לא ברק http://www.notes.co.il/karny/33146.asp Tue, 12 Jun 2007 17:51:46 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/33146.asp למפלגת העבודה ניתנת ההזדמנות להתנקות מן החטא של 1999 ולהניח את אבן הפינה ל"רפובליקה של כבוד", שבה המטרה לא תקדש עוד את האמצעים הרעיון כשלעצמו הוא אבסורדי: ששים, או שבעים, או שמונים אלף "חברי מפלגה" יחליטו מי יהיה, אולי, ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל? הם כשלעצמם, אילו הצביעו בבחירות הכלליות, היו יכולים לבחור שלושה או ארבעה חברי כנסת. אבל הערב הם יודיעו ל-95% מבעלי זכות הבחירה בעד מי יהיה עליהם להצביע בבחירות הבאות.

את התוצאות הטראגיות של בחירות כאלה ראינו במפלגת העבודה עצמה בשנים שעברו. אנחנו רואים אותן אחת לארבע שנים בארה"ב, כאשר רוב המשתתפים בבחירות המוקדמות של כל אחת מן המפלגות נוטים לבטא את השוליים הסהרוריים ביותר של הפוליטיקה: שמאל אצל הדמוקרטים, ימין אצל הרפובליקנים. מדוע אי אפשר להפוך את הסיבוב הראשון של בחירות כלליות אמתיות לפריימריז לאומיים?

אבל זה עניין נפרד. לרוע המזל, על הפרק עומד הצורך לבחור בין עמי אילון לאהוד ברק. מי היה מאמין שרק שש שנים וחצי לאחר התמוטטות ממשלתו, אהוד ברק הוא לא סתם אופציה אלא הוא אופציה סבירה מאוד.

יש מקומות שבהם פוליטיקאים, אשר הכשילו את ארצם באופן כל כך דרמטי, מתנדבים לצאת לגָלוּת פוליטית. בדרום קוריאה, למשל, נשיא כושל התנדב לבַלוֹת את שארית ימיו בהגיגים במינזר בודהיסטי. משהו מעין זה מבטיח עכשיו לעשות ראש ממשלה לשעבר של תיילנד.

נשיא אמריקני לשעבר, רע במיוחד, הקדיש את השנים הראשונות שלאחר נשיאותו לבניית בתים לעניים, במו ידיו, יחד עם אשתו. נשיא צרפתי חזר למוּטָב ציבורי לאחר ששירת בענווה כחבר במועצת הכפר שבו נולד.

אבל אהוד ברק – משהשלים את בניית ביתו, וּמשֶעיבָּה במידה מעוררת הערצה את תיק ההשקעות שלו, וּמִשֶחָזָר ושיכנע את משפחת הרצוג בְּחִיוּניוֹת שיקומו הפוליטי, וּמשֶאָסַף את כל המוציאים והמביאים של מפלגתו – הוא רוצה בסך הכול הזדמנות שניה.

הוא אומר "השתניתי". זה כמובן ייזקף לזכותו בחשבון הסופי, כאשר המלאך גבריאל יפתח לפניו את שערי הרקיע. על חזרה בתשובה אנשים מקבלים חלק ונחלה בעולם הבא. אבל הפרס על שינוי אינו הזדמנות שניה בעולם הזה.

מה מעניין היה לשמוע אותו אומר, אולי מפי יועצי הבחירות שלו, "הצבעתם עמי, קיבלתם עמיר", זאת אומרת עמי איילון הביא לכם את עמיר פרץ.

זה קצת מזכיר חילופי דברים בוויכוח הטלויזיה הנשיאותי בין ביל קלינטון לג'ורג' בוש האב, ב-1992. צילו של משבר כלכלי חמור התארך בשמי אמריקה, ובוש האב הבטיח להטיל על ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה וראש מטה הבחירות של אבא, להיות המתאם העליון לענייני התאוששות כלכלית. קלינטון ירה מייד: "אשר לי, אם אני אֶבָּחֵר, אני אהיה המתאם העליון". האולם טבע בתשואות, ובקושי רב היה אפשר לשמוע את בוש מפטיר, "מזה בדיוק אני חושש".

הנה כי כן, בִּתשובה על עמי-עמיר, אהוד ברק מבטיח את עיסקת החבילה היחידה הידועה לו, היחידה שהוא התכוון אליה מאז ומעולם: הוא מבטיח את אהוד ואת ברק. ובדיוק מפני זה צריך כל אחד מן הבוחרים המיוחסים של מפלגת העבודה לחשוש, אם לא בשם מפלגתם אז אולי לפחות בשם ארצם.

אהוד ברק? מי בכלל יודע מה הוא רוצה, או מה הוא רצה, חוץ מזה שהכול ידעו כי אהוד ברק רצה את אהוד ברק. כאשר השלטון נשמט מידיו, בסוף הקיץ של שנת 2000, ולא היה לו כל מושג באיזה ויו ייאחז, הוא היה מוכן לשכוח אפילו את הסכמי השלום ואת גורל ישראל. הוא היה מוכן להציע במקומם "אמנה אזרחית" חדשה, שתבטיח את חילוניותה של ישראל. כאשר הליכוד, הפלא ופלא, לא נחפז להיות שותף זוטר בקואליציה אנטי-קלריקלית ספונטנית, אהוד ברק נטל את הצוות הלא-לגיטימי שיצר בזמן הפגרה הפרלמנטרית, ויצא לטאבה לקדם את הסכמי השלום.

בימים ההם, בין קיץ לסתיו שנת 2000, אהוד ברק קָשַר קשר נגד הרפובליקה הישראלית ונגד מוסדותיה הדמוקרטיים. לא היה עוד כדבר הזה בתולדות המדינה: ממשלה שאיבדה את הרוב הפרלמנטרי שלה ניצלה פגרה ארוכה, כדי למנות שר חוץ לא-לגיטימי, ולנסות ולשרטט את מפת המזרח התיכון נגד רצונו החד-משמעי של הציבור.

אבל לא אנשים כאהוד וכברק יירתעו. משימה היתה מוטלת עליהם: להבטיח את עתידם הפוליטי של אהוד ושל ברק ויהי מה, גם אם ההבטחה תהיה כרוכה באינוס הדמוקרטיה.

מה קצר הזיכרון. האיש הזה, בתחפושת המשולשת של יוליוס קיסר, של נפוליאון בונפרט ושל הגנרל המקסיקני קאסטאנייטה איים אז על עצם קיומה של הרפובליקה הישראלית. הוא לא מצא רוביקון אחד שלא היה מוכן לחצות מעשה קיסר, בדרך אל פוטש חודש ברומייר של בונפרט (לפי הלוח המהפכני הצרפתי).

שאלה אחת ויחידה יש בתורת המשטרים: שאלת המטרה והאמצעים. בדיקטטורה המטרה מקדשת את האמצעים. בדמוקרטיה האמצעים מקדשים את המטרה. המתח המתמיד בין 'איך' ובין 'לאן' הוא נִשמַת אַפָּהּ של מדינת החוק. זה עניינן של ההגבלות המוטלות על השימוש בכוח, מה שאמריקנים קוראים "ריסון ואיזון", מה שישראלים קוראים בג"צ (כל זמן שהשר פרידמן מרשה לנו לבטא את המלה הזו).

לא היה עוד ראש ממשלה כאהוד ברק שבוז תהומי לאמצעים היה התכונה העיקרית של שלטונו.

השותפות, הממשית או המדומה, בין עמי אילון ואבישי ברוורמן ובין עמיר פרץ אינה מכַבּדת את בעליה. אילון וברוורמן החמיצו את ההזדמנות להודיע שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. הם החמיצו את ההזדמנות להסביר את מקור השגיאה האיומה שהעמידה אותם מלכתחילה לצד פרץ, בבחירות הקודמות במפלגת העבודה.

אבל חטאם יחוויר כשלג לעומת התמכרותו הנרקיסיסטית של אהוד ברק לעתידו של אהוד ברק. היום ניתנת לבוחרי מפלגת העבודה ההזדמנות להתנקות מֵחֵטְא ברק, להודיע לרוב הגדול של הישראלים שהטָעוּת הטראגית של 1999 לא תחזור, שהם לא יניחו עוד ליועצי בחירות לשרטט פרופיל של פוליטיקאי מנצח רק מפני שהוא ינצח.

הנה ניתנת למפלגת העבודה ההזדמנות להודיע ברבים שיש לה דרך ויש לה אמונה; שמדריכה אותה ההכרה הרפובליקנית-דמוקרטית, שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים, ולעולם לא תחזור ותקדש אותם. ומי יודע, אולי תקום יום אחד בישראל ממשלה שלא תחשוב את התיחמון לאמצעי השיור הלאומי העיקרי, שתגיד אמת, שלא תבקש הנחות וקיצורי דרך, שתכבד את שלטון החוק מפני שהיא תכיר כי אין עניין אחד ויחיד המשתווה לו בחשיבותו.

ואו אז, אולי אולי, הדמוקרטיה הישראלית תלך בעקבות ניקולא סארקוזי בצרפת, ותודיע, כמוהו, על כינון "רפובליקה של כבוד".

רק לא ברק.


]]> 33146 2007-06-12 17:51:46 2007-06-12 15:51:46 closed closed רק לא ברק draft 0 post 325474 גולדלבט משה 84.229.98.73 2007-06-12 18:28:28 1 0 325492 משה ירימי PAPI@CHAVEZ.COM 88.153.91.91 2007-06-12 20:33:39 1 0 325497 ג'וד 85.250.45.215 2007-06-12 20:50:39 1 0 325501 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-06-12 21:23:01 1 0 325503 חצבאני rosenbar@netvision.net.il - 89.138.160.11 2007-06-12 21:41:26 1 0 325520 ישראל ז. isrsal@yahoo.com 12.33.52.4 2007-06-12 22:52:19 1 0 מה יעשה גוליבר בליליפוט המשוגעת http://www.notes.co.il/karny/33213.asp Fri, 15 Jun 2007 19:55:12 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/33213.asp שתי דוגמאות למדינות גדולות וחזקות שנאלצו להתמודד עם מדינות כיס ננסיות, שקלשניקוב ואר-פי-ג'י היו כלי העבודה העיקריים שלהן: אינדונזיה נמלטה ממזרח טימור לאחר 25 שנות כיבוש ברוטלי; רוסיה נמלטה מצ'צ'ניה לאחר תבוסה צבאית, חזרה כעבור ארבע שנים, ומחזיקה משטר רודני על כידוניה. עזה? מיצאו את הדמיון – ואת ההבדלים

 

בדורות האחרונים הופיעו פעם אחר פעם מדינות-כיס מזוינות בגבולותיהן של מדינות גדולות בהרבה וחזקות בהרבה. מדינות-הכיס ההן לא יכלו להרוס את שכנותיהן, אבל הן יכלו לשבש את חייהן, לפגוע במשאביהן, לערער את משטריהן ולעודד חתרנות במקומות אחרים.

פעם אחר פעם, המדינות הגדולות לא ידעו מה לעשות במדינות-הכיס, מפני שלא היה להן חשק מיוחד להקיז את דמן, לעצבן את דעת הקהל הפנימית שלהן, ולעורר כעס בין לאומי.

פעם אחר פעם הן יצאו למלחמה.

שתי הדוגמאות הידועות ביותר ברבע האחרון של המאה העשרים היו מזרח טימור וצ'צ'ניה. ישראל אל נכון לומדת עכשיו את שני המקרים האלה, כאשר היא מתלבטת מה לעשות במדינה המהפכנית המִתהַוָה והולכת בין בית חנון לרפיח. אם אין היא לומדת, אולי מוטב שתלמד.

 


תשעה-עשר באוקטובר 1974, ששה חודשים ופחות לאחר המהפיכה בפורטוגל, ה'ניו יורק טיימס' שולח בפעם הראשונה כתב אל טימור הנידחת. "היא מתלבטת לנוכח עתיד לא בטוח", דיווח ג'וזף לֶליוֶלד, לימים העורך הראשי של העתון. שמונה חודשים אחר כך היא היתה נתונה בעיצומה של מלחמת אזרחים

 

 "סוס טרויאני", הזהירה אינדונזיה -- וקיבלה אור ירוק

מזרח טימור היתה מושבה פורטוגלית מנומנמת ושכוחת אל בשוליים הדרומיים של הארכיפלג האינדונזי, שרוב תושביה היו נוצרים קתוליים. היא היתה שם כמעט 500 שנה, עד שמהפכה פנימית בליסבון, באפריל 1974, שמה קץ לאימפריה הפורטוגלית באפריקה ובאסיה. המהפכה נסחפה במהירות שמאלה, אל זרועותיהם של מרקסיסטים ואפילו מאואיסטים.

קבוצה קטנה של מרקסיסטים הצליחה להשתלט על מזרח טימור, והכריזה עצמאות חד-צדדית בנובמבר 1975.

הימים היו ימי המלחמה הקרה, ורק חצי שנה קודם, וייטנאם וקמבודיה נפלו בידי הקומוניסטים. הכול חששו מפני אפקט דומינו, ושאלו מי הבאה בתור. אינדונזיה הצליחה לשכנע את ארה"ב, שמזרח טימור קומוניסטית, קטנה ונידחת כאשר תהיה, היא סוס טרויאני, כַּן שילוּח של חתרנות אזורית.

המהפכנים הטימוריים, ברובם נאיבים וּמשׂכּילים רק למחצה, הקלו על האינדונזים בשני אופנים: קודם כול, הם אימצו רטוריקה אנטי-מערבית מתלהמת. אחדים מהם אפילו הביעו הזדהות עם הקמר רוז' הרצחניים של קמבודיה. שנית, הם כוננו מדינת משטרה, רדפו יריבים, רצחו וכלאו.

ארה"ב העניקה איפוא לאינדונזיה אור ירוק. בדצמבר 1975, אינדונזיה פלשה למזרח טימור, ואסרה מלחמת חורמה על התנועה המהפכנית, ששמה היה Fretilin (ראשי תיבות פורטוגליים). שנתיים ארכה המלחמה, וכיום מאמינים שבמהלכה נהרגו או מתו ברעב כ-200,000 מזרח-טימורים, רבע האוכלוסיה.

אינדונזיה מיהרה לספח את טימור הקתולית, עודדה מתיישבים מוסלמיים להגר אליה, כפתה עליה את הלשון האינדונזית, וניתקה אותה במשך שנים מן העולם החיצון. אבל הכיבוש היה חרב פיפיות. המזרח- טימורים נעשו קוץ בבשרה של אינדונזיה, והבאישו את ריחה.

"אינדונזיה מסדרת את המפה", הכריז כמעט כלאחר יד מאמר המערכת של השבועון 'איקונומיסט', שלושה-עשר בדצמבר 1975, ימים אחדים לאחר פלישת אינדונזיה.

 כותרת המשנה העריכה במידה סבירה של היגיון, "צילה המאיים של אנגולה-זוטא במזרח טימור אל נכון יאפשר לאינדונזיה להתחמק ללא עונש". זה לא קרה. עשרים וארבע שנות הכיבוש הענישו את מזרח טימור – והענישו את אינדונזיה. היא יצאה משם ב-1999, חפוית ראש ושנואה.

אגב "אנגולה זוטא" בכותרת של 'איקונומיסט' היא רמז למלחמת האזרחים האיומה שהתחילה בימים ההם באנגולה, מושבתה המשתחררת של פורטוגל באפריקה. המלחמה ההיא נעשתה חלק מן המלחמה הקרה בין מזרח למערב, עלתה בחייהם של מיליון, והסתיימה רק 27 שנה אחר כך

"אינדונזיה משלימה את השתלטותה על המושבה הפורטוגלית של טימור", מקדים קצת להודיע ה'ניו יורק טיימס', אחד ביוני 1976. למעשה, המלחמה במזרח טימור ארכה עד 1978. מלחמת גרילה על אש קטנה נמשכה עד 1999. הכיבוש האינדונזי הביא תועלת חומרית לא מבוטלת למזרח טימור -- אבל הברוטליות שלו העניקה למזרח טימורים משהו שמעולם לא היה להם: זהות קולקטיבית. לרוע המזל, הם מיהרו לאבד את הזהות הזו לאחר עצמאותם, ועד מהרה היתה יד איש באחיו

 

ברחבי העולם התפתחה אהדה בלתי נמנעת לעם זעיר במאבקו נגד אימפריה עצומה (פחות ממיליון טימורים נגד מאתיים מיליון אינדונזים). שורה של מזרח-טימורים שבו את דמיונו של העולם, כולל הדיפלומט הראשי שלהם ז'וֹסֶה ראמוֹס הוֹרטַה, שזכה ב-1996 בפרס נובל לשלום; וכולל מנהיג ההתנגדות המזוינת בג'ונגלים של טימור, משורר רומנטיקן ששמו שאנאנה גושמאו.

לבסוף, ב-1999, אינדונזיה נאלצה לערוך משאל-עם. שלושה רבעים מן המזרח-טימורים הצביעו לטובת עצמאות. נאמני אינדונזיה הגיבו באורגיה של אלימות, העלו באש את ערי טימור, והכריחו רבבות להימלט אל ההרים או אל מעבר לגבול. זה הספיק לקהילה הבין לאומית. הנשיא ביל קלינטון הכריח את אינדונזיה להסכים לפריסת כוח רב-לאומי. הצבא האינדונזי יצא כשזנבו בין רגליו.

"אילו רק נשארנו מושבה"

מזרח טימור קיבלה עצמאות ב-2002. גושמאו הנ"ל נהיה נשיאה הראשון. הורטה הנ"ל נעשה שר החוץ הראשון. המדינה החדשה והעניה התפוררה עד מהרה לאוסף של חמולות ושל סיעות יריבות, ובשנה שעברה הקהילה הבין לאומית חזרה והתערבה – הפעם כדי להציל את מזרח טימור מידי עצמה.

בחודש שעבר היו שם בחירות, וראמוס הורטה נבחר לנשיא. כאשר ריאיינתי אותו, לפני שלוש שנים, הוא אמר לי בגילוי לב מפתיע, שאולי היה מוטב למזרח טימור להישאר חלק מפורטוגל. או אז היא היתה אוטומטית חלק מן האיחוד האירופי, שהיה מסבסד את פיתוחה ועוזר לה להתקרב למאה ה-21.

את הנעשֶׂה אין להשיב. מזרח טימור היא סיפור מבעית של כשלון, גם מפני שתושביה חסרו מלכתחילה אופי לאומי מוגדר, ולא הצליחו להתגבר על מסורת ארוכה של אלימות שבטית וכיתתית; וגם מפני שכיבוש אינדונזי ברוטלי קרע לגזרים את המירקם החברתי.

 


מזרח טימורים בצבעי מלחמה חוגגים את נפילתה האלימה של ממשלתם הדמוקרטית (הקצת לא-כל-כך דמוקרטית) הראשונה, יוני 2006. את אחדות השורות של המאבק בכובש הזר המירה איבה אתנית וחמולתית. כיום, מזרח טימור קיימת רק בחסדי חיל המצב האוסטרלי -- וגם זה די בקושי

הצילום שאול מ Reuters

הגנרלים הבטיחו נצחון קל ומהיר

צ'צ'ניה היתה קוץ באלייתה של רוסיה עוד מסוף המאה ה-18, אפילו עוד לפני שניתן לה  השם "צ'צ'ניה" (שם רוסי, שמקורו בטעות גיאוגרפית).

הצ'צ'נים חזרו והתקוממו נגד הרוסים פעם אחר פעם במרוצת המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

באוגוסט 1991, בערוב ימיה של בריצת המועצות, הם הכריזו עצמאות, ונעשו מובלעת עוינת שעתיים טיסה דרומה ממוסקבה. רוסיה חיכתה שלוש שנים ויותר לפני ששלחה נגדם את צבאה.

זו היתה טעות איומה. הגנרלים הבטיחו לנשיא בוריס ילצין נצחון קל ומהיר. תחת זאת המלחמה התארכה כמעט שנתיים. הצבא הרוסי, שפעם הילך אימים על ארה"ב, נחשף במלוא חולשתו. הוא יצא מוּכֶּה וּמוּשפּל בספטמבר 1996, וצ'צ'ניה נעשתה עצמאית למעשה אם גם לא להלכה. היא ערכה בחירות כלליות, שתוארו כחופשיות והוגנות. המנצח היה המפקד השקול והמתון של הצבא, לשעבר קולונל סובייטי, אשר נראה בן שיח סביר בהסדר דיפלומטי.

אבל בצ'צ'ניה לא נשאר הרבה. כלכלתה התרסקה, תשתיתה נחרבה, בתיה נהרסו – וּצעיריה ידעו רק את אוּמנוּת הקלשניקוב והאר-פי-ג'י. יתר על כן, המלחמה נגד רוסיה חוללה הקצנה דתית. האיסלאם המתון שמלפני המלחמה פינה את מקומו לג'יהאדיזם.

צ'צ'ניה הכמו-עצמאית גלשה עד מהרה אל תוהו ובוהו. הממשלה הנבחרת אמנם ניסתה לפרוק את הקנאים מנשקם, אבל הם פתחו חזית אנטי-רוסית חדשה בחבל שכן. לגנרלים הרוסיים שוחרי הנקם ניתן התירוץ לחזור ולפלוש.

עצמאות? בבקשה, אבל רק מאחורי שערים נעולים

מלחמת צ'צ'ניה השניה היתה ברוטלית מִקוֹדַמְתָהּ. הרוסים הקימו מחנות ריכוז, המוני צ'צ'נים נעלמו, אחרים נמלטו לַגָלוּת. הצ'צ'נים עצמם עברו אל מלחמת טירור לכל דבר, שביטוייה הידועים ביותר היו התקפה על תיאטרון במוסקבה ועל בית ספר בצפון הקווקאז. מאות אזרחים נהרגו. בעיני הרוסים, וגם בעיני זרים רבים, הצ'צ'נים אישרו בזה את הדימוי של "טרוריסטים בין לאומיים".

הנשיא ולדימיר פוטין המליך על צ'צ'ניה כוהן דת, לשעבר חסיד עצמאות. כאשר הכוהן נרצח, פוטין בחר בבנו הצעיר של הכוהן לרשת אותו. לַבֶּן הזה מיוחס משטר טירור, שחטיפות ועינויים, היעלמויות ורציחות הן לחם חוקו.

המלחמה בצ'צ'ניה לא הסתיימה, אבל היא מתנהלת עכשיו על אש קטנה. עושר הנפט של רוסיה מאפשר לה להזרים כסף לשיקום צ'צ'ניה, ונראה שרוב הצ'צ'נים התעייפו במידה מספקת כדי שהארץ תשקוט ארבעים שנה, או לפחות ארבע-עשרה.

היו כמה רוסים – למשל הסופר הלאומני הגדול סולז'ניצין – שהציעו לשלוח את צ'צ'ניה לכל הרוחות: להניח לה להתקיים על פי העדפותיה, אבל להקיף אותה מכל עֵבֶר, ולסגור את כל שערי הכניסה והיציאה שלה. זו כמובן האפשרות שישראל תיטֶה לה בעזה. מה חבל שקטן להפליא הוא הסיכוי שהפלסטינים יניבו בני דמות של שאנאנא גושמאו ושל ראמוס הורטה. אולי זה מפני שפלסטין אינה מזרח טימור, ואולי זה מפני שישראל אינה אינדונזיה, ואולי זה מפני שבמזרח התיכון לעולם אין חדש חוץ מן החדשות הרעות.

 

תגובות מתקבלות בתודה ובהערכה -- אבל הן יושמטו מייד וללא יוצא מן הכלל אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית ובת-אישור (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
]]> 33213 2007-06-15 19:55:12 2007-06-15 17:55:12 open open מה יעשה גוליבר בליליפוט המשוגעת publish 0 post 326030 עומר לביב olaviv@bezeqint.net 82.81.43.220 2007-06-16 00:43:13 1 0 326036 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-06-16 05:39:09 1 0 326045 דוד כפרי dvdkfr@gmail.com http://www.notes.co.il/kafri/ 89.0.228.198 2007-06-16 08:50:23 1 0 326164 חייש haish.harel@gmail.com http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=145534 89.138.22.147 2007-06-16 20:05:26 1 0 326305 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 83.130.227.149 2007-06-17 12:58:39 1 0 326352 ישי yishaiz@hotmail.com 192.118.28.119 2007-06-17 16:39:43 1 0 326401 יגיל yagil_h@hotmail.com 192.115.113.180 2007-06-17 22:55:54 1 0 350952 הדס hadas.matas@gmail.com http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=47&itemID=124 79.182.171.141 2007-10-21 14:15:39 1 0 350974 יואב קרני 208.59.121.229 2007-10-21 16:50:54 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/nyt101974red.jpg nyt101974red 33213 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/economist121375red.jpg economist121375red 33213 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/complete_nyt_060107.jpg complete_nyt_060107 33213 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/062606celebrate_en.jpg 062606celebrate_en 33213 inherit attachment הקרקע נשמטת http://www.notes.co.il/karny/33276.asp Sun, 17 Jun 2007 09:25:02 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/33276.asp כמעט לפני שלושים שנה, בימי חייו האחרונים, ההיסטוריון יעקב טלמון כתב לראש הממשלה של זמנו, "אדוני, המולדת בסכנה". ובכן, המולדת שוב בסכנה. לא מקסאמים, לא מקטיושות. ראש החץ המאיים עליה עכשיו הוא דה-לגיטימציה. בעלי בריתה הטבעיים ביותר של ישראל בעולם המערבי לפני ששים שנה ולפני ארבעים שנה -- המשכילים, האיגודים המקצועיים, הליברלים (יהודים ולא יהודים)  -- פונים לה עורף בשיעורים חסרי תקדים בעתוניהם, בִּתנוּעוֹתיהם וּבִטרקליניהם. ישראל נמאסה עליהם מֵעיקרה. אחרי שנגמור לכעוס, לפעמים בצדק, מוטב להתחיל להתמודד עם תוצאות הדה-לגיטימציה. הגיע הזמן לנוסחה דרמטית ונועזת של שינוי, מפני שהקרקע מתחילה להישמט

 

הרבה לפני שפרצה הדמוקרטיה הדיגיטלית, הרבה לפני שכיכר העיר הווירטואלית הסירה את העַכָּבוֹת והעניקה מעמד שווה לכל צייר מתחיל של כתובות גראפיטי, אנשים חכמים היו כותבים "מכתבים גלויים" על פני עמודים שלמים של עתונים כפולי-טבלואיד.

אני נזכר במכתב גלוי שכתב איש חכם מאוד ממש בימי חייו האחרונים, לפני 27 שנה. המכתב ההוא, אביב 1980, על פני עמוד שלם של 'הארץ', הופנה אל ראש הממשלה מנחם בגין. "אדוני ראש הממשלה", כתב פרופ' יעקב טלמון, "המולדת בסכנה".

התו "שמאל", שאני עונד לטלמון, אינו מדויק. הוא לא היה שייך לשמאל במובן החברתי והכלכלי, אלא רק על פי החלוקה היונית-נצית של ישראל בשנים ההן, כאשר השקפות יוניות היו "שמאל", והשקפות יוניות מאוד היו "שמאל קיצוני".

למען האמת טלמון העיד על עצמו שהוא "שמרני", וּביקר בַּחריפות היסטוריונים של השמאל האידיאולוגי המסורתי.

אחד מתלמידיו באוניברסיטה העברית בשנות ה-60 של המאה שעברה, העתונאי המנוח אהרון בכר, סיפר על מעמד אחד בכיתה, שבו הוא, בכר,השתמש בטרמינולוגיה מעמדית כדי להשיב על שאלה. טלמון התבונן בו באירוניה, שאל אותו לגילו (24, אם אינני טועה), והעיר: "האם אדוני איננו קצת מבוגר מכדי להיות מרקסיסט?"

כתיבתו הפוליטית של טלמון עוררה עליו ביקורת אישית נוקבת. משה דיין קרא לו "תולעת יעקב", והוסיף דרוש מקראי: למה התכוון הקדוש ברוך הוא כאשר אמר ליעקב אבינו, "אל תירא עבדי יעקב"? הוא התכוון להגיד לו, "אל תהיה יראן", או בעברית קצת יותר רלוונטית, לא בציטוט ישיר של דיין, "חתיכת פחדן שכמוך".

אלה היו מלים מהממות – צלילן בלבד עצר את נשימת קוראיהן –  דווקא מפני שהן נכתבו בנימוס מופלג מאת היסטוריון של השמאל, מתנגד מוקדם ושיטתי של הכיבוש ושל הסיפוח הזוחל, אל מה שהוא הואיל לקרוא "היסטוריון עמית" מן הימין (בגין אהב מאוד את הקולגיאליות הזו). לא הרבה אנשים קראו את 'הארץ', כבר אז, אבל המאמר לא פסח על שום טרקלין. בגין עצמו השיב לו באריכוּת ובכבוד.

טלמון, עילוי מן העילויים, חתן פרס ישראל, כתב את המכתב הגלוי ההוא "כִּכְתוֹב חולה לב אחד אל רעהו". לבו של טלמון אמנם מיהר להתפקע, זמן קצר אחר כך, בגיל המאוד-לא-מופלג של 64.

כל מיני פרשנים מאוחרים של הימין החמיצו מעיקרה את ההיסטוֹריוּת של מכתבו. בעיניהם הוא היה עוד ביטוי של השתלטות השמאל על האקדמיה ועל העתונות. בעיניהם, השמאל ההוא אסר מלחמה על הפטריוטיות. טלמון ודומיו -- כתב שנים אחר כך יורם חזוני ממכון 'שלם' -- "הורישו לתלמידיהם דרגה של תיעוב כלפי השאיפה לעוצמה יהודית לאומית".

זה ביטוי מצער של בּוּרוּת, שהיה נמנע בקלות אילו הכותב היה קורא מה שכתב טלמון, באריכות רבה, בעתוני הארץ בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. פרופ' טלמון, מן ההיסטוריונים הגדולים ביותר של הלאוּמיוּת האירופית, היה ציוני והיה פטריוט; היה שקוע בחוכמת היהודים, והגן במלוא התוקף על שאיפותיהם להגדרה עצמית ועל זכותם להתגונן. אדרבא, חרדתו לשיורה של מדינת היהודים היא שהביאה אותו אל האקט הפומבי הבומבסטי האחרון של חייו. אם אינני טועה, לא הרבה ישראלים, בוודאי לא משיעורו של טלמון וּמִגובהו, היו מעיזים לצרף את המלים האלה, "אדוני ראש הממשלה, המולדת בסכנה".

 "נצחון אכזרי יותר מתבוסה"

לבו של טלמון נשבר מפני שהוא לא ראה עוד אפשרות ליישב את האי-התאמה הגוברת בין שיורה של המדינה היהודית ובין התנהגות מנהיגיה.


טלמון ('הארץ' שבעה בדצמבר 1973) מייחס את הייאוש בארץ בעקבות ההלם של יום הכיפורים ליהירותה של המנהיגוּת הפוליטית. היו נחוצים "ריאליזם וענווה". הדברים האלה היו יכולים להיכתב כמעט ללא שינוי לאחר מלחמת לבנון השניה

 

הוא קרא הרבה היסטוריה, הוא ראה גלגלים מתהפכים והוא ראה גלגלים הפוכים חוזרים וּמתהפכים. הוא למד את הימים שבהם התפשטות טריטוריאלית ודיכוי של שאיפות לאומיות היו מוּבָנים מֵאֲלֵיהֶם; והוא התעמק בימים שבהם מעצמות אימפריאליות נחפזו להסתלק ממושבות קרובות ורחוקות, והוכרחו להכיר בזכויותיהם של עמים שעתה זה נולדו.

אני מצטער שאין תחת ידיי הנוסח המקורי של מכתב טלמון. האינטרנט העברי דל מכדי להכיל אותו (עד כמה שהצלחתי לבדוק), אם כי חלקים של הנוסח האנגלי אפשר למצוא בהרבה אתרים, כולל אחד בבנגלאדש. הציטוט שלהלן הוא איפוא תרגום לעברית של התרגום לאנגלית. איתכם הסליחה.

"על הנצחון במלחמת ששת הימים חל עכשיו האיפיון המפורסם של פרידריך ניטשה: 'אכזרי יותר מתבוסה'. המאמץ להחזיק בשטחים הכבושים אינו עוד נקודת שיא בקורותינו אלא הוא מלכודת. הוא נֵטֶל כבד מנשוא, המניב ריקבון, שחיתות ואפילו התמוטטות".

מי יודע מֶה היה טלמון כותב עכשיו. אני מנחש – מנחש – שהוא היה כותב מכתב גלוי "לראש הממשלה ולכל מחרפיו" (קטגוריה רחבה למדי), וּמתחיל אותה במלים הדרמטיות, “כבוד ראש הממשלה, כבוד הביבי, כבוד הברק, רבותיי המלומדים, הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו".

הקרקע. נשמטת.
 
גנרל רוני ק., נכדו של הליטאי
 
אינני יודע כמה ישראלים היו מזהים את השם "רוני קאסְרילְס". יש מעט מאוד מקומות בעולם שבהם גנרלים של הקג"ב עדיין מכהנים במִשׂרוֹת בכירות. דרום אפריקה הדמוקרטית היא אחת מהן. רוני קאסרילס סיים את בית הספר לגנרלים של המשטרה החשאית הסובייטית באודסה, ב-1983.

עם קצת יותר מזל –-- זאת אומרת, אילו ברית המועצות היתה מאריכה ימים, ואילו משטר קומוניסטי חד-מפלגתי היה קם בכף התקווה הטובה -- רוני קאסרילס היה מייסד את המשטרה החשאית ברפובליקה העממית של 'אזאניה'.

אבל ההיסטוריה חמדה לו לצון, לרוני. ברית המועצות הסתיימה והלכה; לאפריקנרים ידועי המלחמה ושונאי הקומוניסטים אזל במהירות החשק להילחם; נלסון מנדלה יצא מן הכלא, והודיע לשחורים כי עליהם "להשליך את הנשק לים", ולסיים את המאבק המזוין. ההבטחה החגיגית של רדיקלים שחורים, “קליע לכל מתנחל" (באלה המלים) לא התממשה.

רוני ק. הספיק להיות הממונה על השירותים החשאיים של 'חנית העם', הזרוע הצבאית של 'הקונגרס האפריקני הלאומי' (ANC). ב-1999, לאחר שכיהן במשרות פחותות-ערך, הוא הוזמן לממש את נטיותיו הטבעיות. נכדו של מהגר יהודי מליטא נעשה הבוס של המשטרה החשאית. בדרום אפריקה מאמינים שהוא ריגל לא רק אחרי אויבי המולדת, אלא גם אחרי יריביו הפוליטיים של הנשיא תאבו מ'בקי.


התרשמויותיו של רוני קאסרילס ב'מייל אנד גארדיין' של יוהנסבורג ב-18 במאי 2007, לאחר מסעו לעזה: "ישראל 2007 -- גרועה מן האפרטהייד". אחרי שנגמור לכעוס על זדוניותו ועל צביעותו, הבה נשאל מדוע זה קורה ומה יהיו התוצאות. כעס לא יספיק, "הסברה" לא תועיל

 

רוני קאסרילס הוא רב חֵן ורב הומור, איש ריעים להתרועע, מעיין נובע של אנקדוטות, בעל סיפור חיים מסקרן. כמה מן הטובים בידידיי היו שמחים להיתקע איתו במעלית. אני נתקלתי בו פעם אחת, לפני 17 שנה, ואינני זוכר שנשביתי בקסמיו. הוא היה כנראה הרבה יותר זהיר ממה שנעשה לימים.

בתחילת מאי, קאסרילס ביקר בפעם הראשונה בישראל. לא ממש בישראל, אלא בפרוזדור הישראלי. ממשלת החמאס בעזה הזמינה אותו לחוג איתה את "יום החירות" של דרום אפריקה. הוא היה מעדיף טיסה ישירה, אבל, מה לעשות, היה עליו לחלוף בנתב"ג.

קאסרילס לא היה צריך להעמיד במבחן אף אחת מתוֹבָנוֹתָיו רבות הימים. הוא היה מאז ומעולם היהודי החביב ביותר על פונדמנטליסטים מוסלמיים בדרום אפריקה (על פי עדותו שלו, באוטוביוגרפיה שלו). בעיניו, ישראל היא שוות ערך של הנאצים, ויחסה לפלסטינים הוא שווה ערך של שואת יהודי אירופה. הלן סאסמן (זוסמן) הזקנה, הלוחמת הליברלית היהודיה הנועזת נגד האפרטהייד, אמרה על דברי קאסרילס שהם "הסתה של שנאה".

נראה שקאסרילס מעולם לא התעניין במוצאו היהודי, אלא כאשר יהודיותו הנומינלית הֵקֵלה עליו לטעון שיש לו הזכות הטבעית להוקיע את ישראל ולהתנגד לקיומה (למעשה, אם גם לא במפורש). הסבא היהודי-ליטאי שלו נעשה מקור הסמכות של מסע אישי קולני נגד הציונות ונגד "המעמד השליט הרקוב" של ישראל. 
 
"אז איך ישראל"? שאל המיניסטר
 
בעזה, השר קאסרילס התאהב בראש הממשלה האניה, והזמין אותו לבקר בפרטוריה. אחר כך נסע השר לזו המכונה ישראל, כדי להמריא מזה המכונה דויד בן גוריון. שם, בנמל, קאסרילס ואיש בטחון ישראלי זיהו זה את מבטאו הדרום אפריקני הכבד של זה. הישראלי עזב את דרום אפריקה ב-1985.

"אז איך ישראל"? שאל המיניסטר, כנראה מבלי להציג את עצמו או את תעודת הגמר מבית הספר של הקג"ב.

הישראלי ענה בדרום-אפריקנית צחה, This is a f**ked-up place. הוא הוסיף בבת צחוק, “אני עוזב בקרוב לאוסטרליה".

את חילופי הדברים האלה הואיל קאסרילס לפרסם במאמר בשבועון היוהנסבורגי 'מייל אנד גארדיין'. זה היה הפרט היחיד שהוא מסר על מסעו דרך הפרוזדור הישראלי. מי שחושב שזה מצחיק בוודאי ישמח להיתקע עם קאסרילס במעלית. אני כשלעצמי חושב שהעיסה המכוערת הזו מעידה בראש ובראשונה על נחתומה.

ואף על פי שקאסרילס הוא איש נִקלֶה, ויחסו לישראל הוא עניין פתולוגי ולא פוליטי, סיפור מסעו לעזה מטריד מאוד. זמן קצר אחר כך, בהשפעתו הברורה, התאחדות האיגודים המקצועיים של דרום אפריקה (COSATU) קראה לממשלה להשעות את יחסיה עם ישראל. היא גם הודיעה על מערכה להחרמת תוצרת ישראלית.

ארבעה ימים אחר כך, בלי קשר ישיר אבל עם הרבה קשר עקיף, האיגוד המקצועי של האקדמאים בבריטניה הטיל חרם רשמי על האקדמיה הישראלית. האיגוד המקצועי הגדול של עובדי המדינה בבריטניה התחיל לדון בהצעה להצטרף אל החרם.
 
להילכד במלכודת האפרטהייד 
 
אלה חדשות מכאיבות מאוד. הן הזכירו לי את תנועת ההחרמות שהתחילה בקאמפוסים של אמריקה נגד דרום אפריקה, באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. אוניברסיטה פה ואוניברסיטה שם, מועצת עיר פה ומועצת מחוז שם, שינוי קוסמי התחולל והלך ביחסה של ארה"ב אל ממשלת המיעוט הלבן. אף כי לרפובליקנים היה רוב בסנאט – והרפובליקנים נהגו סלחנות פוליטית אם גם לא מוּסָרית באפרטהייד – הקונגרס החליט להטיל עיצומים כלכליים על דרום אפריקה.

בימים ההם היה קשה להניח שהעיצומים יספיקו למוטט את האפרטהייד. עוד היה חמצן בריאותיו, עוד לא נרטב אבק השריפה בתרמיליו, היה לו פוטנציאל גרעיני בשיתוף פעולה הדוק עם אתם-יודעים-מי.

חוכמה שלאחר מעשה לימדה אותנו עד כמה הדה-לגיטימציה הפוליטית והעונש הפיננסי הוציאו את האויר מִמִפְרְשֵׂי המיעוט הלבן. בתחילת 1990 באה ההודעה המדהימה שהאפרטהייד מוציא את עצמו לפנסיה. חלפו עוד ארבע שנים, והעם האפריקנרי גָלָה אל השוליים הפוליטיים, והתחיל כנראה את השלב האחרון של קיומו.

אין צורך להזכיר לי שישראל אינה דרום אפריקה. חזרתי וכתבתי. השאלה אינה מידת ההסכמה הלאומית השוררת בעניין הזה בין ישראלים. השאלה היא באיזו מידה ישראל מתחילה להילכד במלכודת דרום אפריקנית ביחסי החוץ שלה.

קו הגנה חשוב אחד נחצה עוד בסוף השנה שעברה, כאשר ג'ימי קרטר פירסם כתב קיטרוג על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. הוא החליט לקרוא לו, 'פלסטין – שלום, לא אפרטהייד'. הוא ניסה אחר כך להפיג את הרושם שהוא השווה את ממשלת ישראל למשטר האפרטהייד. לא ישראל היא האפרטהייד, הוא חזר והטעים, אלא מדיניותה בשטחי הרשות הפלסטינית.

לרוע המזל אין כל דרך להפריד. משעה שהמושג 'אפרטהייד' נכנס לשימוש, תהליך הדה-לגיטימציה מתחיל. מדינה המואשמת באפרטהייד אינה ראויה עוד להתקיים.

רוני קאסרילס, מייד לאחר שהתוודע אל עזה של איסמאעיל האניה, הכריז ש"ישראל גרועה מאפרטהייד". אם ישראל גרועה מאפרטהייד פירושו שהיא אינה ניתנת עוד לריפוי. בעצם, אין היא ראויה לריפוי. היא נגועה, היא רקובה, היא צריכה לעבור מן העולם.

 


כותרת בעמודי החדשות של העתון הספרדי הליברלי 'אל פאיס' (El Pais) מודיעה בטון עובדתי לחלוטין ש"ישראל סוללת כביש 'אפרטהייד' בין רמאללה לבית לחם" (עשרה בספטמבר 2007). שימו נא לב לכותרת למטה מימין, האומרת "דגם הבנטוסטן" (ההצהבה היא שלי, לצורך הדגשה). על צדדי הדמיון בין ההסדר הטריטוריאלי בגדה המערבית ובין הבנטוסטנים של דרום אפריקה כתבתי בהרחבה במקום אחר באתר הזה

המוסיקה של אדוארד סעיד

בניו יורק יש שבועון רב ימים, בן 140 שנה ויותר, ששמו 'ניישן' (The Nation). זה שבועון שמאלי מאוד, עם ביקורת נוקבת קבועה על מדיניות החוץ של ארה"ב ועל מדיניות הפנים של ארה"ב ועל בעלי בריתה של ארה"ב מֵעֵבֶר לים. ללַמֶדךָ משהו על האוריינטציה של ה'ניישן', מבקר המוסיקה שלו היה פעם אדוארד סעיד, הידוע יותר מענייני לא-מוסיקה. זה שבועון שליהודים תמיד היה חלק ניכּר בין קוראיו וּבין כותביו – ולקולות האנטי-ישראליים הרמים ביותר ניתן בו מקום קבוע.

עוד לפני 25 שנה, עורכי 'ניישן' חשבו שישראל צריכה לעבור אל "השלב הפוסט ציוני" שלה. הם לא התכוונו להגיד שעליה להתפרק, אלא רק להתנרמל.

החודש, עורכי 'ניישן' החליטו לציין את יום השנה ה-40 למלחמת ששת הימים. הם הסבירו במאמר מערכת שהם מוסיפים לתמוך בנוסחת שתי מדינות לשני עמים. אבל הם מצאו דרך מעניינת להטעים את התמיכה הזו: הם פירסמו שלושה מאמרים, הקוראים, כל אחד בדרכו, לסיום הפאזה הציונית באופן דרמטי הרבה יותר ממה שעורכי ה'ניישן' התכוונו בשנות ה-80.

מאמר אחד, מאת כותב פלסטיני, מנה אחד לאחד את חטאי ישראל, הראה באופן משכנע מדוע אי אפשר להעלות על הדעת שלטון ישראלי על פלסטינים, והגיע למסקנה הטבעית שבמצב עניינים כזה אין עוד מנוס מלכונן מדינה דו-לאומית בין הנהר לים. היגיון צרוף: אם אי אפשר לחיות ביחד, אז מוכרחים לחיות ביחד.

מאמר שני, מאת כותב יהודי, פילוסוף מאוניברסיטת אוקספורד, דחה מעיקרה את ההנחה שיש "שאלה יהודית", והציונות מעניקה לה תשובה. עצם הצגת השאלה יש בה משום הודאה ש"אנחנו היהודים הננו עם בעייתי". יש לעומת זאת "שאלה ציונית", שהיהודים מחויבים להשיב עליה בשלילה. הציונות, הוא כותב, היא "בתה החורגת של האנטישמיות" (פילוסוף מאוקספורד, אמרנו).

מה מאוד הוא היה רוצה "שארבעים שנה מעכשיו, במסגרת שוויון אזרחי מלא, התרבות הערבית והתרבות העברית יפרחו ויתערבבו זו בזו באיזור המכונה עכשיו ישראל ופלסטין". הקורא מוזמן לנחש באיזה ציטוט הסתיימה הרשימה הזו. "אם תרצו, אין זו אגדה". בגרמנית המקורית של דוקטור הרצל.

המאמר השלישי הוא מאת מירון בנבנשתי, החוזר וּמזכיר עכשיו לכל המעוניינים לשמוע, שהוא בשום פנים אינו בוגד לאומי גם אם הוא סבור שהגיע השעה לשים קץ לַתַעתוּע המכוּנֶה מדינת לאום.

הפסטיבל האנטי-ציוני של 'ניישן', הוא כשלעצמו אינו מעלה ואינו מוריד. כמה אנשים קוראים אותו בכלל? אבל "כמה קוראים אותו" אינו נימוק רציני.

ראשית, מפני שרוב המאמרים החשובים ביותר בהיסטוריה הוכרו הרבה אחרי שנכתבו. היתה נחוצה להם תקופת דגירה ארוכה. בעידן האינטרנט מובטחים למאמרים כאלה חיי נצח. עדיין לא נמצאה דרך חסכונית לעטוף דגים באותיות דיגיטליות.

שנית, מפני שחשיבותם של מאמרים כאלה אינה רק בהשפעה שתיוודע להם "יום אחד", אלא בהשפעה הנודעת לעצם פירסומם ברגע פירסומם. הרעיונות שהם מבטאים עוברים תהליך של לגיטימציה. 
 
יהירותה וצדקנותה, כוחניותה וברוטליותה
 
מותר לכעוס. בהחלט מותר לכעוס על בגידת המשכילים, על זדונם של אינדיבידואלים יהודיים, על התחסדותם, על להיטותם להעמיד בספק את קיומה של מדינת ישראל, על נכונותם לקפוץ על עגלת חמאס כפי שקודמיהם היו קופצים על עגלת סטאלין או טרוצקי או מוסוליני.

עכשיו, אחרי שכעסנו, מוטב להתפנות להרהר במשמעות. המאבק הגורלי על שיורה של ישראל אינו מתנהל במרחק אי-בטחון מן הקסאמים. ראשי חץ הרבה יותר מסוכנים הם המשכילים הליברליים, בני המעמד הבינוני ומעלה, המתקשים להגות את שמה של ישראל מבלי להוסיף מלת גנאי, מבלי להשוות אותה עם אטילה ההוני/ג'נג'יס חאן/אדולף היטלר.

מדוע הקרקע נשמטת? היא נשמטת מפני שישראל נמאסה על רוב רואיה. היא נמאסה מפני שהיא מקרינה יהירות וצדקנות, כוחניות וברוטליות בלתי מתקבלת על הדעת. היא נמאסה מפני שהמואסים בה פטרו את עצמם מרגשי אשמה היסטוריים, ויתרו על אמות מידה של הגינות, והחליטו שמדינת היהודים אינה ראויה עוד ליחס מיוחד.

לשון אחר, היא נמאסה משורה ארוכה של טעמים סותרים, לא נעימים, לא צודקים, צודקים במקצת. אגב, היא נמאסה על אמריקנים ועל אירופים גם מאותן הסיבות שהיא נמאסה על כל כך הרבה ישראלים, המתלוננים עליה בדרגות משתנות של גַסוּת ושל חיספוס, אגב אבדן חלקי או מלא של פרספקטיבות.

ידידיה הנאמנים ביותר של ישראל הם אלה המזוהים עכשיו עם מדיניות חוץ אמריקנית כושלת. הכישלון הזה מאפשר את עלייתה של רטוריקה אנטישמית גלויה במקומות הלא-אפשריים ביותר. עתה זה צפיתי בסרט (של אל ג'אזירה, אלא מה) על הופעת תנועה נאצית בהרי האנדים בפרו, המחנכת איכרים אינדיאניים עלובים לשנוא את היהודים, מוצצי דמה של המולדת (יש אולי 3,000 יהודים בארץ של שבעה עשר מיליון).

כשהיינו ילדים קטנים אמרו לנו שכל מה שצריך זה הסברה טובה. לרוע המזל זו טענה המשרתת כיום רק את תקציב משרד החוץ. להינצל מנחשול המים האדירים הזה של שנאה פעילה ושל תיעוב פסיבי, ישראל צריכה להשתנות.

הבעתי כאן זה לא כבר את דעתי שישראל עומדת ב"דקות האחרונות של שעת החסד". יתכן שהפרזתי במידת האופטימיות שלי. יתכן ששעת החסד כבר הסתיימה. יתכן שהקרקע כבר נשמטת והולכת. המולדת בסכנה, היה פרופ' יעקב טלמון אומר, ולבו היה מתפקע.

 

את הנוסח המלא של מכתבו הגלוי של פרופ' טלמון למנחם בגין אפשר למצוא בקובץ מסותיו, 'עורמת ההווה וחידת ההיסטוריה' (ירושלים : מוסד ביאליק, תשס"א 2000), בעריכת פרופ' דוד אוחנה. אני אסיר תודה ליפתח אופק, שהואיל להסב את תשומת לבי למציאותו של הטקסט הזה, וגם לסרוק אותו בשבילי.

כדי לקרוא מה שכתב יעקב טלמון על משימתו של ההיסטוריון -- זאת אומרת, משימתו שלו -- הקישו-נא על הקישור הזה. על המסך ייפתח צילום של טקסט הרחב מן הטור הזה.


]]> 33276 2007-06-17 09:25:02 2007-06-17 07:25:02 open open הקרקע נשמטת publish 0 post 326306 מספר 666 83.130.97.197 2007-06-17 12:59:25 1 0 326307 עמיר amir@jaffainst.co.il 217.194.196.196 2007-06-17 12:59:36 1 0 326312 דודו sir.simon.de.canterville@gmail.com 140.247.59.141 2007-06-17 13:18:39 1 0 326314 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 83.130.227.149 2007-06-17 13:37:48 1 0 326329 yigal lavuv yigallaviv@bezeqint.net נענע-דעות 84.108.20.163 2007-06-17 15:02:00 1 0 326334 רוני ה. rhbe@lycos.com 89.0.157.149 2007-06-17 15:27:51 1 0 326338 אורה לב-רון http://www.notes.co.il/ora/ 82.81.20.139 2007-06-17 15:36:29 1 0 326344 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 83.130.227.149 2007-06-17 16:10:08 1 0 326347 טל צפריר tal@s-c-l.co.il 212.199.121.153 2007-06-17 16:31:25 1 0 326373 עברי 88.153.91.91 2007-06-17 19:49:21 1 0 326408 דני פ danpinkus@hotmail.com 89.139.237.115 2007-06-17 23:37:50 1 0 326412 יהודה שמשון http://www.notes.co.il/yehuda/ 212.179.108.46 2007-06-18 00:24:02 1 0 326467 דב 132.72.45.187 2007-06-18 11:59:20 1 0 326468 דב 132.72.45.187 2007-06-18 12:00:36 1 0 326509 דודו sir.simon.de.canterville@gmail.com 140.247.59.141 2007-06-18 17:10:24 1 0 326661 יובל וינקלר yuvalv01@pob.huji.ac.il 89.0.58.187 2007-06-19 16:07:49 1 0 326666 עודד נעמן 82.80.64.146 2007-06-19 16:48:11 1 0 326772 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 83.130.227.149 2007-06-20 10:28:18 1 0 326797 דודו sir.simon.de.canterville@gmail.com 140.247.59.141 2007-06-20 14:48:58 1 0 326812 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 83.130.227.149 2007-06-20 16:29:49 1 0 326985 דודו sir.simon.de.canterville@gmail.com 140.247.59.141 2007-06-21 14:52:35 1 0 327048 אלון laaval@gmail.com 80.230.110.252 2007-06-22 02:39:54 1 0 327532 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-06-23 02:51:29 1 0 329438 אלון laaval@gmail.com 84.228.155.123 2007-07-02 02:55:59 1 0 329521 דב 89.1.92.29 2007-07-02 11:36:22 1 0 330964 אלונה 192.116.209.100 2007-07-08 11:44:24 1 0 333142 יובל וינקלר yuval.vinkler@gmail.com 89.0.83.80 2007-07-20 12:59:55 1 0 340128 אסף לוכסמבורג http://assafluxembourg.spaces.live.com/ 212.143.120.89 2007-08-25 23:58:35 1 0 346678 אטינגר 213.8.124.157 2007-09-29 00:40:13 1 0 http://www.exego.net/notes/karny/user/talmon_historian.gif talmon_historian 33276 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/humility071273.gif humility071273 33276 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/casrils_MG_israel.jpg casrils_MG_israel 33276 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/elpais091007isra-apartheid.gif.jpg elpais091007isra-apartheid.gif 33276 inherit attachment ייקוב הדין וייפלו השמים. או לא http://www.notes.co.il/karny/33704.asp Fri, 29 Jun 2007 07:27:36 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/33704.asp

להתיז את ראשו של המלך, להשליך את הנשיא אל הבור היה האינסטינקט הטבעי של פוריטאנים. "טובת המדינה?" שאל בחלחלה שופט אנגלי מהולל, וענה "חלילה". אבל לפעמים אולי צריך לצאת לַהגנת ההר. לפעמים ההר חשוב אפילו יותר מן המַקֶבֶת

הרשימה הזו הופיעה ב'גלובס' בתחילת חודש פברואר. החמצתי את ההזדמנות לפרסם אותה אז, אבל אולי עדיין יש בה עניין. אני נותן אותה ללא שינויים

בינואר 1998 לא יכלה עוד מ. לשאת את זכרון השפלתה. שנתיים קודם היא עבדה כמתנדבת ב"משרד ממשלתי בולט" – זה היה האיפיון שהופיע שבועות ארוכים בעתונות האמריקנית. "איש בכיר מאוד" שלח אותה "לקנות פיצה". כאשר מ. חזרה עם השַׂקית, הוא ניגש אליה, הרים את שובל חצאיתה, מישש את ירכיה, חלץ את ביריותיה, ותחב את לשונו לפיה. מ. אמנם לא התנגדה, אבל זה בייחוד מפני שהיתה שרויה בהלם.

היא החליטה להגיש תלונה פלילית. זה היה עניין רגיש במיוחד, וחבר מושבעים כּוּנס בחשאי להחליט אם הראָיות מצדיקות העמדה לדין. התביעה הסכימה שהחשוד יעיד ממשרדו, באמצעות קשר וידיאו. "מעולם לא היו לי יחסי מין עם האשה ההיא, העלמה ל.", הוא אמר בקולו המוּכָּר, הצרוד במקצת.

אבל העלמה ל. הציגה את חצאיתה המוכתמת.

ויליאם ג'פרסון קלינטון, הנשיא ה-42 של ארה"ב, אפילו לא חיכה לתחילת הדיון בוועדת המשפטים של בית הנבחרים על הדחתו. הוא התפטר במארס 1998 תמורת המתקת עונשו.

 

ישעיהו הנביא נגד העמלקים 


לא היו דברים מעולם, כמובן, אם כי ההשתלשלות הזו אינה בלתי סבירה מעיקרה. במשפט הישראלי, יחסי המין הוולונטריים בין מנהיג העולם החופשי וּבין עובדת זוטרה היו שקולים כנגד אונס. המשפט האמריקני החמיר פחות.


אוליבר קרומוול, ה'לורד-פרוטקטור' של הרפובליקה האנגלית קצרת הימים, היה נוקב הרים מושבע. אמריקה יצאה במידה לא מעטה מחלציו

אף על פי כן, הקונגרס של ארה"ב, בִּשליטת האופוזיציה, היה קרוב מאוד להדיח את הנשיא. חודשים ארוכים נִסחטה האנרגיה הלאומית של אמריקה במה שרוב האמריקנים חשבו לאקט עֲקָר של נַקמנוּת פוליטית. הרפובליקנים האמינו שהם מכוננים את עליונותו של שלטון החוק, בחינת "ייקוֹב הדין את ההר". והם חזרו והזכירו בזה עד כמה עמוקים הם עקבותיה של המסורת הפוריטאנית האנגלית בתרבות הפוליטית האמריקנית.

מה לך עניין פוריטאני יותר מהתזת ראשו של המלך במשפט הפרלמנט. זה מה שעולל אוליבר קרומוול ב-1649 לצווארו של צ'ארלס הראשון. קרומוול, שנעשה אחר כך מנהיג הרפובליקה האנגלית קִצרַת הימים, היה שקוע עד צוואר בדימויים מקראיים. הוא האמין שהתמזגו בו יהושע בן נון, דויד המלך וישעיהו הנביא. אויביו היו העמלקים והפלישתים, חוטאים הצריכים עריפה.

"ייקוב הדין את ההר" אינו מונופול של המשפט העברי. הוא הופיע באותו הזמן עצמו גם במשפט הרומי. fiat justitia ruat coelum, "צדק ייעשה, אפילו ייפלו השמים", אמר לפני איזה 2050 שנה לוקיוס פיסו (Piso), מדינאי רומאי שהיה במקרה גם חָמִיו של יוליוס קיסר.

ב-1772, שופט אנגלי עליון, הלורד מנספילד, העלה את הביטוי הזה למדרגת דוקטרינה, כאשר הונח לפניו עניינו של עבד אפריקני נמלט. "החוקה", אמר מנספילד, "אוסרת עלינו להתחשב ב'טובת המדינה' כאשר אנחנו גוזרים דין. חלילה לנו להתחשב בתוצאות הפוליטיות, גדולות כאשר יהיו. גם אם נעורר התקוממות כללית, הכרח הוא שנכריז, 'צדק ייעשה אפילו ייפלו השמים'".

המלים ההן נעשו בסיסו של המשפט האנגלי, וּממילא של המשפט האמריקני. הן חקוקות למשל על קיר בית המשפט העליון של מדינת ג'ורג'יה בארה"ב. הדין וההר שימשו מאז בעירבוביה. לפעמים הלך הדין אצל ההר, ולפעמים הלך ההר אצל הדין. המֶתַח בין "טובת המדינה" וּבין "צדק" הניב קריקטורות של אי-צדק, אבל גם הניב אקטים נדירים של אומץ.

 

משפט אמת או שלום 


לפחות חלק מחכמי ישראל לא התפעלו מהנחת "ייקוב הדין את ההר". במסכת סנהדרין אנחנו קוראים, כי "משה אמר ייקוב הדין את ההר, אבל אהרן היה עושה שלום בין אדם לחברו". ורבי יהושע בן קרחא הוסיף את ההסתייגות הבאה, "הלוא כל מקום שיש משפט אמת אין שלום, וכל מקום שיש שלום אין משפט אמת". כלפי זה משיב לו רבי שמעון בן מנסיא, "משנתגלה הדין אי אתה רשאי לנָטשוֹ".

הרפובליקה הרומאית היתה מדינת חוק, במובן החילוני של זמננו. היא חדלה בהדרגה להיות מדינת חוק, כאשר התפתח בה שלטון יחיד. דווקא טיבריוס, הקיסר השני של רומא, הסתייג ממצב העניינים הזה. הוא רצה לחזור ולכונן מדינת חוק. למשל, הוא הורה, שעורכי דין המייצגים נאשמים בבתי המשפט לא יורשו לקבל כל שכר או טובת הנאה תמורת שירותיהם (אם כי יורשו לקבל מתנה אם יזכו. טיבריוס אפילו הגדיר את גודל הַמַתָּנָה).

בהיעדר פיצוי כספי, עורך הדין של ימי טיבריוס נועד לעשות צדק לשם שמיים, או לשם האידיאלים של המדינה. אני מנחש שבטבלת ההשראה ההיסטורית של משפטנים בני זמננו, הרעיון של טיבריוס ידוֹרָג רק קצת יותר גבוה מן הרעיון של שייקספיר ("תחילה, הבה נהרוג את כל עורכי הדין", אומר הטוען לכתר ב'הנרי הששי'. לצד זה הוא גם מבטיח להעניש את כל אלה המסוגלים לקרוא ולכתוב, וכן לבטל את הכסף ולספק בירה ללא הגבלה).

גם אם טיבריוס אינו צריך להיות מקור ישיר של השראה, הנה יש בו רמז לעתיד לבוא. אין זה מספיק שלחוק יש "שיניים", או שיש לו "זרוע ארוכה". אין זה מספיק שהמדינה מחויבת לאכיפתו המלאה (כמו שכתב אנאטול פראנס לפני מאה שנה ויותר, "מה נפלא הוא החוק המעניש את העני ואת העשיר על גניבת לחם במידה שווה"). גם אם החוק נֶאכָף ללא משוא פנים, עדיין אין זאת אומרת שֶלִפְנֵי אוכפיו אין מַשׂא. מותר להתעניין בזהותם, בעולמם הרוחני, ברוחב אוֹפְקיהם, בפרספקטיבות ההיסטוריות שלהם וכמובן בִּמניעיהם.

 


אליוט ספיצר, המושל ההיפר-אקטיבי של מדינת ניו יורק מאז תחילת השנה, היה התובע הכללי ההיפר-אקטיבי של מדינת ניו יורק במשך שמונה שנים. היו מי שחשבו שהוא התקשה להסתיר את הקשר בין תביעותיו ובין שאיפותיו הפוליטיות. כאן הוא נראה במעמד השבעתו, על עמוד השער של 'ניוזדיי', היוצא בלונג איילנד, ניו יורק (שלושה בינואר 2007)


להיזהר בַּהֲנָפַת המַקֶּבֶת 


בארה"ב וּבַחלקים של מערב אירופה היטשטשו במידה קצת מדאיגה הגבולות בין חקירה, תביעה ופוליטיקה. עתה זה ראינו את התובע הכללי ההיפר-אקטיבי של מדינת ניו יורק, אליוט ספיצר, מזנק אל כהונת המושל, לאחר שהילך אימים במשך שנים על וול סטריט. בעולם העסקים האמריקני האמינו רבים שספיצר הִתאַנָה לחברות בעלות מוניטין ולִמנהלים כִּבדי משקל מפני שזו היתה דרך פופוליסטית בדוקה אל הפִּסגָה הפוליטית.

באירופה – בייחוד באיטליה, אבל גם בצרפת ובספרד – טישטוש הגבולות בין שופט לתובע הפך את בתי המשפט לזירות מאבק נגד פוליטיקאים. לִזכוּת שופטים-חוקרים באיטליה, או לחובתם, אפשר לזקוף את התמוטטות הרפובליקה האיטלקית הראשונה, בסוף שנות ה-80. היה מגיע לה, אבל ספק אם המטרה מקדשת את האמצעים.

אני חושב שהקורא נרמז כבר לאן אני מנסה להגיע. שלטון החוק בישראל הוא אבן יקרה, בָּבַת עינה של הדמוקרטיה. אבל אין זאת אומרת שאי אפשר להסתייג מעודף קַנָאוּתָם של יחידים בַּאכיפתוֹ. לא כל תובע ישראלי הוא בן דמותו של אליוט ספיצר, אבל לא כל שופט ישראלי הוא בן דמותו של הלורד מנספילד. לפעמים צריך להיזהר בַּהנפת המַקֶבֶת. לפעמים טובת ההר שקולה כנגד טובת הדין. לפעמים הסכנה הגדולה ביותר האורבת לסדר הדמוקרטי נשקפת דווקא מצד אלה המוכנים להפיל את השמיים.

 


מוסף סוף השבוע של'גלובס', שמונה בפברואר 2007


 

]]> 33704 2007-06-29 07:27:36 2007-06-29 05:27:36 open open ייקוב הדין וייפלו השמים. או לא publish 0 post 328504 טלי www.notes.co.il/talila 85.130.136.13 2007-06-29 13:01:47 1 0 328523 עודד נעמן odedna@gmail.com 82.80.64.146 2007-06-29 15:01:58 1 0 328527 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 216.194.28.132 2007-06-29 15:05:18 1 0 328567 בנימין volland@gmail.com flickr.com/photos/shlevich 89.1.124.22 2007-06-29 17:20:24 1 0 328623 חצבאני rosenbar@netvision.net.il - 89.138.46.208 2007-06-29 20:56:41 1 0 328627 יהודה http://www.notes.co.il/yehuda/ 212.179.108.101 2007-06-29 21:11:37 1 0 328720 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-06-30 07:42:13 1 0 328856 איתי itai@zenziper.co.il 89.0.134.173 2007-06-30 15:08:08 1 0 329019 אדרנלין http://www.notes.co.il/yehuda/33736.asp 192.114.144.112 2007-07-01 01:09:03 1 trackback 0 329358 חצבאני rosenbar@netvision.net.il - 217.132.101.39 2007-07-01 21:41:12 1 0 329439 אלון laaval@gmail.com 84.228.155.123 2007-07-02 03:23:02 1 0 329830 עומר לביב olaviv@bezeqint.net 212.199.1.246 2007-07-03 18:01:37 1 0 330684 אלון laaval@gmail.com 84.228.155.123 2007-07-06 16:31:47 1 0 330735 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-07-07 00:56:33 1 0 331102 אלון laaval@gmail.com 80.230.27.69 2007-07-09 00:17:50 1 0 335846 עוזי רפופורט uzirap@012.net.il 87.69.130.181 2007-08-03 00:54:09 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/cromwell.jpg cromwell 33704 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/010307newsday_spitzer.gif 010307newsday_spitzer 33704 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/globes020807.gif globes020807 33704 inherit attachment ההטרדות, הסקס והשקרים ששינו את ההיסטוריה האמריקנית http://www.notes.co.il/karny/33742.asp Sat, 30 Jun 2007 21:38:52 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/33742.asp עד לפני שלושים שנה, תלונות על הטרדה מינית במקום העבודה היו בדיחה. עד לפני חמש-עשרה שנה הן קיבלו מקום צדדי בעתונות ובפוליטיקה. אשה שחורה אחת שינתה את המצב, ב-1991, פרצה דרך לנשים בפוליטיקה, והשפיעה על חמש-עשרה השנה הבאות במידה דרמטית

 

באוקטובר 1991, עשרות מיליוני אמריקנים העניקו לפוליטיקה את הכבוד השמור בדרך כלל רק למשחקי הגמר של ליגת הפוטבול: הם הסבו לפני מקלטי הטלויזיה בבתיהם, או האריכו את צווארם בבארים וּבנִמלֵי תעופה, או עצרו אצל חלונות הראווה של חנויות אלקטרוניקה כדי לצפות בשידור חי, ארוך, מסובך וּדרמטי מִמִגרש משחקים קצת לא צפוי: המליאה של ועדת המשפטים של הסנאט.

הוועדה התבקשה לאשר את מינויו של חבר חדש בבית המשפט העליון. שופטים מתמנים לבית המשפט הזה לכל חייהם, יש רק תשעה מושבים, בית המשפט הוא המְפָרֵש העליון של החוקה (שהיא יְשָנָה, ארכאית וסתומה) – וּמינוּי של שופט חדש הוא תמיד מאורע חדשותי מן המעלה הראשונה. אבל הפעם המעלה היתה גבוהה מתמיד.


אניטה היל וקלארנס תומס על עמוד השער של 'טיים', אוקטובר 1991: נקודת מפנה בפוליטיקה של זכויות נשים

המועמד, צעיר כמעט מכל קודמיו, עמד לשבת שם הרחק אל תוך המאה העשרים ואחת. הוא היה שחור, הוא היה שמרן מובהק בשאלות של חברה ומדינה, הוא הטיל פחד על הליברלים. וחוץ מזה, הוא הואשם בהטרדה מינית של אחת מעובדות משרדו, כאשר כיהן, מעשה אירוניה, כיושב ראש הרשות הממשלתית לשוויון הזדמנויות בתעסוקה.

זו היתה עיסה דביקה במיוחד, שגזע וסקס, פילוסופיה ופורנוגרפיה והרבה מאוד רטוריקה ומניפולציה שימשו בה בעירבוביה. משפטנית שחורה צעירה, אניטה היל, הפנתה אצבע מאשימה לעבר קלארנס תומס. היא נחקרה שתי וָערב על ידי גלריה של סנאטורים, כולם גברים לבנים בגיל העמידה.

למפלגה הדמוקרטית אמנם היה אז רוב בוועדה, ורוב בסנאט, אבל מינויו של תומס אוּשַר. כך התחיל בית המשפט העליון לנטות ימינה, עד שביוני 2007 התחוור לאמריקה שיש לה בית משפט שמרני, בפעם הראשונה זה חצי מאה.

אף כי הימין השמרני יצא משם וידו על העליונה, בהדרגה התברר שפרשת תומס-היל הניבה הֶשׂג היסטורי בשביל התנועה לשיווי זכויות הנשים.

התוצאה המיידית היתה בחירה של שלוש נשים לסנאט בבחירות של 1992. משם ואילך, מספר הנשים במועדון הגברים המיוחס הזה עומד בסימן עליה. כיום יושבות בו שש-עשרה נשים. שנה אחת לאחר השפלתה של אניטה היל בוועדת המשפטים של הסנאט, אשה שחורה נבחרה לסנאטורית מטעם מדינת אילינוי. שנה וארבעה חודשים אחר כך, האשה הראשונה מאז ומעולם התמנתה לשָׂרַת המשפטים, וכיהנה שמונה שנים. שנה וחצי אחר כך התמנתה האשה השניה לבית המשפט העליון (מאז, אחת השופטות העליונות פרשה).

התוצאה ההדרגתית היתה תשומת לב גוברת לנושא ההטרדה המינית במקום העבודה. אחרי אניטה היל לא העז עוד איש להתייחס אל תלונות של נשים נגד מעסיקיהן בביטול המסורתי. התחילה להשתנות "תרבּוּת המשרד", כפי שהאמריקנים קוראים לאינטראקציה בין מעבידים לעובדים ובין עובדים לעובדים.

בין 500 החברות בטבלת המגזין 'פורצ'ן' היה קשה למצוא אחת שלא שכרה יועצים, בייחוד יועצות, כדי לגבש מדיניות חדשה וכדי להציב גדרות. שימשו כאן לא רק הכרה מוסרית ואהבת-בריות, אלא אינטרס עצמי נאור: התנכלויות מיניות התחילו להיות עניין יקר מאוד לִיחידים ולַחֲבָרות. המוּשבעים במשפטי התנכלויות נטו לפסוק סכומים גדולים לטובת המתלוננות, ולהכתים כמעט ללא תקנה את המוניטין של המפסידים.

קצת קשה להאמין, אבל עצם נוכחותו של חבר מושבעים היתה חידוש היסטורי. עד 1991, תלונות על הטרדה מינית התבררו לפני שופט בלבד. בִּיסוד השיטה המשפטית האמריקנית עומדת זכותו של אדם "להישפט על ידי שוֵי-ערכו". נשים נרדפות לא נהנו מן הזכות הזו. הייאמן? היתכן? אנחנו איננו מדברים על ימי הביניים המאוחרים, או על תחילת הזמן המודרני, או אפילו על תחילת המאה העשרים. אנחנו מדברים על זמן שבו כל קוראי הרשימה הזו כבר היו בין החיים.

אנחנו מדברים על אפליה ממוסדת נגד נשים, מעוגנת בחוק. אנחנו מדברים על ימים שבהם הטרדה מינית, הצקה וולגרית בלתי פוסקת לנשים במקומות העבודה המיוחסים ביותר, היתה עניין שבשיגרה, ועוררה משיכת כתף, אם בכלל.

בדיחה, אמרו הבוסים הגבריים

כדי להיווכח עד כמה הטרדה מינית לא העסיקה את אמריקה עד סמוך לעדותה של אניטה היל, אין צורך אלא לבקר בארכיוניהם של עתונים מרכזיים. ה'ניו יורק טיימס' פתח לאחרונה את מלוא ארכיונו, עד שנת 1851. כאשר היקשתי את המלים "הטרדה מינית" (sexual harassment), הסתבר שצירוף המלים הזה לא הופיע בעיתון ב-125 השנה הראשונות של קיומו.

 


'ניו יורק טיימס', תשעה-עשר באוגוסט 1975

 

ההזכרה הראשונה היתה ב-1975. מנהלת 'חטיבת הנשים' במגמת 'ענייני אנוש' של אוניברסיטת קורנל אמרה לעתון: "נשים מתחילות להרים את קולן נגד הטרדה מינית במקום העבודה. הטרדה מינית של נשים במקומות העבודה שלהן נפוצה עד מאוד. זו ממש מגיפה". היא הוסיפה ואמרה, "רוב הבוסים הגברים מתייחסים לזה כאל בדיחה. לכל היותר, 'זה לא רציני'".

באוקטובר 1975 מדווח ה'ניו יורק טיימס', כי "280 מזכירות, כתבניות, סטנוגרפיות, פקידות קבלה, מנהלות חשבון ועוזרות מינהליות מילאו את האודיטוריום של YWCA להשתתף ברב-שיח בחסות הארגון של נשים עובדות משרד".

 


'ניו יורק טיימס', עשרה באוקטובר 1975

 

הנאספות האזינו לאוסף של סיפורי השפלה. למשל, אחת סיפרה שפוטרה לאחר שדחתה הזמנה לארוחת ערב עם הבוס, שעתה זה נפרד מאשתו. אחרת סיפרה, כי הבוס במשרד היה נוהג להסיר חלק מבגדיו כל אימת שהיא היתה נכנסת לחדרו, לפעמים רק את הנעליים ואת הגרביים, לפעמים את החולצה.

מרכזנית טלפונים אמרה, כי איש מן הגברים במשרד אינו קורא לה בשמה. היא תמיד "בובה'לע" (doll), או "מתוקה", או "עוגיה" (cookie), או "הנערה" (girl).

כמה מאמץ השקיעו תנועות לשיווי זכויות בשינוי הרגלי לשון. התנועה לשיווי זכויות האזרח של השחורים היתה צריכה לגמול מיליוני לבנים מהרגל רב שנים להעניק את התואר 'נער' (boy) לכל גבר שחור, יהיה גילו מופלג כאשר יהיה. הצורך להיפטר מ girl היה חשוב לא פחות. גם אם למשתמשים לא היו כוונות רעות, האיפיון המבטל והמנמיך הזה התיישב יפה עם תרבות עבודה גברית. מה נמוכה היתה "תקרת הזכוכית" – זו שהפרידה נשים בקומה התחתונה מן המשרדים האקזקוטיביים שלמעלה.

הכתבה ב'ניו יורק טיימס' על ועידת הנשים עובדות המשרד התפרסמה תחת הכותרת רבת המשמעות, "דרישה להיות יותר מאשר רק 'הנערות מן המשרד'".

דיפדפתי גם בארכיון של המגזין 'טיים', בערך תשעים שנה של כתיבה עתונאית. גם שם המלים "הטרדה מינית" הופיעו בפעם הראשונה רק באוקטובר 1975, בטור של ידיעות קצרות מאוד על "זכר ונקבה"(שאחת מהן דיווחה על הפגנה של 400 פמיניסטיות בתל אביב במחאה על החלטתה של סוכנות סטימצקי להשחיר את מבושי הדוגמנים בגליונות המיובאים של Playgirl).

"פחות מן הנקבה הממוצעת"
 
הופעת המלים, היא כשלעצמה עדיין לא ביטאה שינוי ערכים. עד 1991, הצירוף "הטרדה מינית" הופיע לעתים לא מזומנות, לפעמים לא יותר מפעם או פעמיים בשנה. הסיבה העיקרית היתה שנשים הוסיפו לחשוש מפני התוצאות החברתיות של האשמות פומביות.

ב-1977, בית המשפט לעירעורים של מדינת קליפורניה ביטל את הרשעתו של סוכן מכירות, אשר הורשע באונס טרמפיסטית. הנימוק: אשה הנכנסת למכוניתו של גבר זר "מודיעה ברבים שהיא חרדה מפני התוצאות פחות מן הנקבה הממוצעת".

רק ב-1986 נפתחו השערים. בית המשפט העליון הרחיב את בית הקיבול של "הטרדה מינית", וכלל בה בפעם הראשונה גם דיבור, או אופן התנהגות, אם הם יוצרים "סביבה עוינת".

העשור האחרון של המאה העשרים העתיק את תשומת הלב מן ההטרדות המיניות במקום העבודה התאגידי אל ההטרדות המיניות במוסדות השלטון.

המקרה המפורסם הראשון היה זה של אחד מחשובי הסנאטורים, בוב פֶּקווּד (Packwood) ממדינת אוֹרֶגוֹן. אף כי היה רפובליקן, פקווד עמד באגף הליברלי של מפלגתו, ותמך בעקיבות בזכויות נשים, כולל הזכות להפלה מלאכותית. בשנות השמונים הוא שימש זמן מה יושב ראש ועדת הכספים רבת הכוח של הסנאט.

שמור אצלי מכתב שהוא שיגר אז אל תורמים יהודיים, שבו ביקש את עזרתם למסע הבחירות שלו. "מדי בוקר, לפני שאני יוצא מן הבית, אני מניח מטבע של שקל ישראלי בכיס מכנסיי, כדי לחזור ולהזכיר לי את צרכיה של ישראל במרוצת יום העבודה". הוא אפילו יצא פעם בהכרזה פומבית, שישראל אינה צריכה להידרש לוויתורים טריטוריאליים מפני שהיא כבר ויתרה מספיק, עובדה – היא אינה עומדת על חידושם של גבולות דויד ושלמה.

בנובמבר 1992 פקווד חזר ונבחר לסנאט לתקופת כהונה חמישית. ימים אחדים לאחר נצחונו, ה'וושינגטון פוסט' פירסם את הגילוי הראשון על הטרדות מיניות. הסכר נפרץ, ועד מהרה השתרך תור של 29 נשים בשערי ועדת האתיקה של הסנאט. הן התלוננו על מעשי הסנאטור כלפיהן במהלך 21 שנותיו בוושינגטון. כמה מהן היו כבר בשנות החמישים והששים שלהן. מדוע הן האריכו כל כך לחכות? התשובה ברורה למדי: איש לא היה מאזין להן ברצינות לפני עדותה של אניטה היל.

פוליטיקאים ועתונאים התנועעו באי-נוחות על מושביהם, כאשר ציטטו מעדותה של אחת המתלוננות, שהסנאטור "תחב את לשונו אל תוך פיה שש פעמים".

לרוע מזלו, הסנאטור עשה מעשה ריצ'ארד ניקסון בווטרגייט: הוא אמנם לא הקליט את שיחותיו ואת אנחותיו, אבל הוא תיעד אותן בשקדנות. מדי בוקר הוא היה מקדיש שלושים דקות לכתיבת יומן. הוא כלל בו את כל מאורעות היום הקודם, כמעט ללא יוצאים מן הכלל. כאשר נודע לוועדת האתיקה דבר קיומם של היומנים היא מיהרה להוציא צו-הבאה.

עד מהרה אמריקה קראה את הקטע הבא מיומנו של הסנאטור:

"מקץ יום עבודה ארוך, כמה מאנשי הסגל נשארו ללגום משקה ולהתרועע. אשה אטרקטיבית אחת נשארה, וחגה סביבי במעגלים בשעה שכל האחרים עזבו בזה אחר זה. סמוך לחצות, רק שנינו נשארנו שם, והיא גילתה לי עד כמה נעימה לה האפשרות לעבוד עם איש רב כוח כמוני. התחלנו אז לגעת זה בזה. לאחר התנשקויות ומיזמוזים, בשעה שאיש לא היה במשרד, צנחנו על השטיח לסיבוב של פעילות נמרצת. לאחר שגמרנו, היא עדיין נשארה ודיברה, לא רצתה לעזוב אותי. עד מהרה צנחנו לשטיח לסיבוב נוסף".

על זה היה אומר ולדימיר פוטין, "לא רע בשביל גבר בן ששים" [כפי שאמר בחן אופייני לראש הממשלה אולמרט במוסקבה, זמן קצר לאחר שהתפרסמו החשדות נגד משה קצב]. חוץ מזה שזה לא מצחיק. המשך נוכחותו של פקווד בסנאט היתה אות קלון למערכת הפוליטית. שנתיים ויותר נדרשו לו עד שהחליט להתפטר.

ביל ותקרות הזכוכית

וושינגטון כמובן לא העלתה בדעתה שיומנו המפולפל של פקווד יחוויר כשלג הצח לעומת שיחות הטלפון של ויליאם ג'פרסון קלינטון.

מה מעניינת היא העובדה ששתי הדראמות הידועות ביותר בעניינים של הטרדה מינית קשורות בפוליטיקאים, שהקריירות שלהם היו עשירות בגילויים של ידידות כלפי נשים עצמאיות וחזקות ושל תמיכה פוליטית במצעיהן. ביל קלינטון עזר לתקרות הזכוכית להיפרץ בדרגים הגבוהים ביותר של הפוליטיקה, ומינה יותר נשים לקבינט שלו מכל אחד מקודמיו. הוא מינה את התובעת הכללית הראשונה מאז ומעולם (כהונה עצומת-כוח, הממזגת את סמכויותיהם של שר המשפטים, של היועץ המשפטי לממשלה ושל השר לבטחון פנים בישראל). הוא מינה את מזכירת המדינה הראשונה מאז ומעולם. הוא מינה את האשה השניה לבית המשפט העליון (שעכשיו היא האשה היחידה, יהודיה, רות' ביידר-גינזברג).

הרינונים על עודף פעילותו המינית של קלינטון עם נשים שלא-היו-אשתו כמעט עלו לו במועמדות מפלגתו לנשיאות ב-1992. אבל השמועות והגילויים נגעו בעיקרם לבגידה של גבר באשתו. יש הרבה אנשים באמריקה החושבים שבגידה כזאת היא עילה מספקת להצביע נגד מועמד לנשיא, אבל הרוב אינם חושבים כך. קלינטון נבחר לנשיא בקַלוּת יחסית, אם גם לא בהפרש גדול.

הגילויים על הזיזלול שביל קלינטון נהג בגופן של נשים אינדיבידואליות ובכבודן הניב דילמה גדולה ומעניינת אצל ארגוני נשים באמריקה.

סוף סוף, לא היה להן בעל ברית פוליטי גדול ממנו. אבל באותה השעה התנהגותו התיישבה להפליא עם זו של בוס רב-כוח החושב שיש לו זכות נתונה להפשיט את הנשים הכפופות לו.

הנה ביטוי אחד של הדילמה הזו, מאמר שכתבה אחת מחלוצות הפמיניזם באמריקה, גלוריה סטיינאם, בעמוד המאמרים של ה'ניו יורק טיימס', מארס 1998.

מ-1994 התחיל להישמע סיפור מסוג חדש. קלינטון לא הואשם עוד בבגידה באשתו, אלא בניצול מעמדו כדי לכפות יחסי מין על נשים במדינת ארקאנסו, שהוא היה תחילה התובע הכללי שלה ואחר כך המושל שלה. בשנה השניה של כהונתו בבית הלבן, אחת הנשים האלה, פולה ג'ונס, תבעה אותו על סכום של מיליון דולר – ודרשה התנצלות פומבית.

אילמלא תבעה את ההתנצלות, נראה שהעניין היה מסתיים בִּפשרה, הרחק מבית המשפט. קלינטון סירב בתוקף להתנצל, מפני שהוא כמובן "לא עשה שום דבר" הטעון התנצלות.

פולה ג'ונס החליטה איפוא לתבוע את מנהיג העולם החופשי לדין. בארה"ב, לפני משפט מתנהל שימוע, בנוכחות שופט, שבו יש לעורכי הדין הזכות לחקור כל אחד מן העדים. הכמו-חזרה-כללית הזו מתנהלת בִּשבוּעה. בתחילת 1998, בשימוע אשר כזה, ביל קלינטון נשאל בפעם הראשונה על מוניקה לוינסקי. האם היו לו איתה יחסי מין? לא, הוא ענה, לא היו.

ההמשך די ידוע: תובע מיוחד שחקר חשדות פיננסיים נגד בני הזוג קלינטון הרחיב את המנדט של עצמו, והחליט לחקור אם נשיא ארה"ב שיקר בשבועה. אנשים בדרך כלל הולכים לבית הסוהר על עבירה כזאת. כמעט שנה אחת אחר כך, קלינטון הועמד למשפט הדחה לפני מליאת הסנאט. על רוב האמריקנים נמאס התהליך הזה, שהם חשבו לנִקמת-דם פוליטית. הנשיא זוּכָּה. אפילו סנאטורים רפובליקנים הצביעו לטובתו. אבל האומנם הנשיא היה ראוי לזיכוי?

הוא מעולם לא נתן דין וחשבון של ממש. התנצלותו הפומבית, חודשים אחדים לאחר שקריו הפומביים ("לא היו לי יחסי מין עם האשה ההיא, העלמה לוינסקי"), היתה עטופה במחלצות של וידוי דתי, של טראנס ספיריטואלי. לא היתה בה כלל התמודדות עם שאלות לא-תיאולוגיות, כמו מוּסר עבודה וַהגינות אישית.

לפי מיטב ידיעותיי, הוא מעולם לא ניסה ליישב את הסתירה בין אהדתו העמוקה לקידום מעמדן של נשים ולהבטחת זכויותיהן -- ובין השפלה ישירה או עקיפה של נשים. ההתנגשות בין הקצת-אבסטרקטי ובין המאוד-קונקרטי מוסיפה לעמוד במרכזה של חידת קלינטון. אגב, בעיני מבקריו ושונאיו אין כל חידה: הוא הדוניסט, נרקיסיסט, שקרן פתולוגי ואיש חסר כל מעצורים מוסריים. (אני מרשה לעצמי להוסיף שזו אינה דעתי, בוודאי לא בהכללות כל כך רחבות.)

האלכוהול אשם, הכומר אשם

הפתולוגיות של וושינגטון חזרו והתגלו בסוף ספטמבר 2006, כאשר נודע שציר קונגרס רפובליקני חשוב למדי מפלורידה, מארק פוֹלי (Foley), התעניין במיניותם של נערים צעירים, קטינים על פי החוק, שעבדו כבלדרים במליאת בית הנבחרים. לפי הידוע, הוא לא קיים יחסי מין עם איש מהם, אבל הנוסח המפולפל של שיחת סקס מקוּוֶנֶת בינו ובין אחד הנערים נעשתה מן הלהיטים הגדולים ביותר של האינטרנט.


אוקטובר 2006: שערוריית ציר הקונגרס פולי וחיבתו לבלדרים קטינים העסיקה לפחות חלק מעתוני ארה"ב, ואולי נודעה לה השפעה מסוימת על תוצאות הבחירות לקונגרס. הכותרת הראשית הזו -- "עוד שלושה בלדרי קונגרס לשעבר אומרים שפולי פנה אליהם באופן מיני" -- הופיעה ב'מֶטרו', חינמון המוּפץ בניו יורק ובבוסטון

 

 

מארק פולי התפטר מייד, אישפז את עצמו במוסד גמילה מאלכוהול, והודיע באמצעות עורך דינו שבילדותו הוא היה קרבן להתעללות מינית מצד כומר קתולי. לשון אחר, האלכוהול אשם, הכומר אשם – לא ציר הקונגרס בן ה-54. (אגב, הכומר אישר אחר כך את הסיפור, ללא כל בושה או חרטה.)

פגיעתה של פרשת פולי במפלגתו היתה כנראה לא מבוטלת. העניין נחשף ערב הבחירות לקונגרס. לרפובליקנים היתה חזויה ממילא מפלה, אבל יתכן שאת הגולל על סיכויי המפלגה סתמו גילויים על נסיונם של מנהיגיה לחַפּוֹת על פולי, הרבה לפני שהעניין יצא לרשות הרבים. סביר להניח שהאחראי העיקרי לתבוסה הוא ג'ורג' בוש, שנפשו של הבוחר האמריקני נקעה ממנו זה כבר. אף על פי כן, לפחות במספר מחוזות בחירה לבית הנבחרים, הליבידו של  פולי מוכרח להיחשב למרכיב בהחלטת הבוחרים.

יום אחד אולי יהיה אפשר לכתוב היסטוריה חלופית של הפוליטיקה האמריקנית בחמש-עשרה השנה האחרונות, שתמתח קו ישר בין עדות אניטה היל בוועדת המשפטים של הסנאט, עבור דרך חיי המין הסוערים של הסנאטור פקווד, המשך בפיתוייו של ביל קלינטון וגמור בהתעניינותו של מארק פולי במיניותם של נערים צעירים. היסטוריה חלופית כזאת אולי תראה, שהטרדות מיניות השפיעו השפעה של ממש על דפוסי הצבעה של נשים מ-1992.

בזכות השינויים האלה

-- ג'ורג' בוש האב נחל תבוסה בבחירות לנשיאות של 1992, שבלעדיה לא היה בנו ג'ורג' מגיע לבית הלבן שמונה שנים אחר כך;

-- ביל קלינטון ניצח פעמיים, ב-1992 וב-1996, בזכות יתרון אלקטורלי מוחץ על הרפובליקנים בין נשים (מה שהמומחים הפוליטיים מכנים "פער המיגדרים");

-- הטרדות מיניות החלישו את נשיאותו של ביל קלינטון במידה שהאפקטיביות שלו כמעט נגוזה, ובמידה ששמטה לבסוף את הקרקע מתחת לרגליו של סגנו אל גור, המועמד הדמוקרטי בבחירות של 2000;

-- ההטרדה המינית של ציר הקונגרס עזרה להחזיר את הדמוקרטים לשלטון בקונגרס במידה שכנראה שמטה את הקרקע מתחת לרגליו של ג'ורג' בוש הבן, ומשווה אופי זמני ומעוקר לשנתיים האחרונות שלו בבית הלבן.

אכן, מה שנראה בדיחה רק לפני שלושים שנה הוא עכשיו לחם חוקה של חברה תרבותית. הכללים השתנו מעיקרם, ואבדון פוליטי מזומן למי ששכחו לשנות כיוון.

עידכון של רשימה שפורסמה במוסף השבת של 'גלובס', 26 באוקטובר 2006

]]> 33742 2007-06-30 21:38:52 2007-06-30 19:38:52 open open ההטרדות, הסקס והשקרים ששינו את ההיסטוריה האמריקנית publish 0 post 329033 הלל כהן cohillel@gmail.com 62.90.210.123 2007-07-01 03:00:52 1 0 329034 דורית ברקאי doribar@gmail.com 88.153.189.225 2007-07-01 03:04:33 1 0 329035 דורית ברקאי doribar@gmail.com 88.153.189.225 2007-07-01 03:10:11 1 0 329042 יואב קרני ykarny@gmail.com 208.59.126.186 2007-07-01 05:06:48 בפינה השמאלית העליונה של העמוד. תודה]]> 1 0 329195 ענבר שני inbar@hp.com 192.118.45.2 2007-07-01 13:58:03 1 0 329601 עומר בלסקי blacklight_knight@yahoo.com 89.138.221.174 2007-07-02 18:22:12 1 0 329646 איתי itai@zenziper.co.il 89.0.225.103 2007-07-02 21:26:23 1 0 330575 בנימין volland@gmail.com flickr.com/photos/shlevich 89.1.124.22 2007-07-06 01:57:18 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/time_hill.gif time_hill 33742 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/nyt081975.jpg nyt081975 33742 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/nyt101075sh.jpg nyt101075sh 33742 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/foley_metro_t.gif foley_metro_t 33742 inherit attachment היום שבו נולד קנטון יהודה http://www.notes.co.il/karny/36535.asp Sat, 22 Sep 2007 18:45:22 +0500 יואב קרני טור במוסף השבועי של 'גלובס' http://www.notes.co.il/karny/36535.asp

זה היה סקופ עתונאי ממדרגה ראשונה. כתב ה'ניו יורק טיימס' בירושלים הודיע שהארץ תחולק לקנטונים: עשרה לערבים, חמישה ליהודים. הראשון ייוולד בתל אביב, וייקרא בפשטות 'יהודה'. הסקופ, כמובן, לא היה ולא נברא. מה הניב אותו? מי הניבו אותו? זה מעשה בשני עתונאים שרצו הרבה יותר מעתונות. איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, וג'ו לוי, היהודי שחי עם הבדואים, ניסו להציל את ארץ ישראל מִמרחץ דמים. הם איחרו את המועד, או הקדימו אותו

ה'ניו יורק טיימס', 8 באפריל 1930

 

זה מעשה בסקופ היסטורי שלא היה ולא נברא, אלא משל היה. אין זה מן הנמנע שהרשימה שלהלן היא הנסיון העתונאי הראשון לעשות מה שקוראים בעגת המקצוע 'פולו-אפ'. זה הדבר היחיד שעתונאי יכול לעשות לאחר שעמית הקדים אותו בגילוי עובדות. טיפה מאוחר בשביל ידיעה סנסציונית שהתפרסמה ב-8 באפריל 1930. מותר לקוות שאיש לא עצר את נשימתו.

זה מעשה שיש לו כל כל הרבה זוויות וּרבָדים, עד שהוא יכול לשמש מבוא לנסיון להסביר לא רק את אפריל 1930, אלא אולי את שבעים-ושבעת האפרילים שחלפו מאז. יסודו בכוונות טובות – וגם בחולשות אישיות, בַּהזיות משיחיות, בייאוש פוליטי, בִּיהירוּת אינטלקטואלית, באובססיות ובפתולוגיות. לשון אחר, יש לו כל המאפיינים שֶיֵש לכל הדברים החשובים שקרו מאז.

בשמונָה באפריל 1930, ה'ניו יורק טיימס' פירסם ידיעה תחת הכותרת "פלשתינה מתכננת שיטה של קנטונים". ל'ניו יורק טיימס' היו פעם הרבה כותרות משנה. שלוש כותרות המשנה של הידיעה הזו אמרו:

  • קהילה של 70,000 יהודים תהיה הראשונה אשר תנסה ממשל עצמי
  • חמישה-עשר (קנטונים) נוספים מתוכננים
  • שבעה יהיו מוסלמיים, שלושה יהיו נוצריים, השאר יהיו עבריים

כתב ה'ניו יורק טיימס' במזרח התיכון, ג'וזף מ. ליווי, זאת אומרת לוי, שלח את הידיעה מירושלים. היא היתה מפורטת במידה שחיזקה את רצינותה. היא סירטטה את גבולות הקנטון הראשון, שתל אביב במרכזו, וּכלוּלוֹת בו פתח תקוה, ראשון לציון וּרחובות. שמו של הקנטון יהיה 'יהודה' (Judea). המועמד לעמוד בראשו הוא ראש המחוז הדרומי של ממשלת המנדט, מייג'ור ג'יי.אף. קאמבל (Campbell), וּליָדו יַעַזרוּ שורה של סגנים יהודיים (בלשון הידיעה, subgovernors).

כטוב לבו בכתיבת ההיסטוריה, ג'וזף לוי הוסיף בהפלגה ראויה ולא-כל-כך מדויקת: "הנה כי כן, בפעם הראשונה מאז חרב מקדש המלך שלמה, תינתן ההזדמנות המעשית לבחון באיזו מידה תיתכן מולדת יהודית בפלשתינה בגבולות קנטוניים מוגדרים".

אם יעלה הנסיון הזה יפה יבואו בזה אחר זה הקנטונים הבאים: השרון, עמק יזרעאל, טבריה ואולי הגליל העליון. "הבית הלאומי היהודי" – זה המושג המפורסם והמעורפל שֶבָּקַע מֵחֲלָצֶיהָ של הצהרת בלפור – יֵצֵא אל הפועל כאוסף של קנטונים "בנוסח שווייץ", וימשלו בו "הלשון העברית ותרבות היהודים וּמָסוֹרתם".

"יש, לדעתנו, להתייחס למברק בזהירות רבה"

ה'ניו יורק טיימס' היה עתון חשוב מאוד, שמו הלך לפניו, וּתעודת העתונאי שלו פתחה דלתות בכל רחבי העולם. אבל הוא היה חשוב בעיקר בארה"ב. מִחוּץ לאמריקה הוא מיעט להיראות, בוודאי לא בירושלים. "היו קוראים 'טיימס'", אומר לי תום שגב, מחבר 'ימי הכלניות' על תולדות המנדט הבריטי, "אבל זה היה ה'טיימס' של לונדון, לא של ניו יורק".

כדי לדעת מה כותב ה'ניו יורק טיימס' היה צריך להסתמך על דיווחים של סוכנויות ידיעות. ואמנם, סוכנות הידיעות הטלגרפית היהודית העבירה את עיקרי הידיעה לִמנוייה במברק קצר.

למחרת, בתשעה באפריל 1930, הופיעה הידיעה הזו בעתוני הארץ. ב'הארץ' היא היתה, במובן מסוים, הכותרת הראשית, אם כי מבחינה גראפית לא היתה אז ל'הארץ' כותרת ראשית של ממש. בראש עמודו הראשון הופיעו ידיעות בין לאומיות תחת הכותרת "טלגרמות", והידיעה מניו יורק ניתנה במקום הראשון.

 

 

 

 

גם 'דואר היום', העתון העברי היחיד בירושלים, נתן את הידיעה בעמודו הראשון. העתון נמצא אז בשליטת המפלגה הרוויזיוניסטית, הסבתא של הליכוד. לצד הידיעה הוסיפו עורכי 'דואר היום', "אנחנו מפרסמים את המברק הזה מבלי שנהיה אחראים על תוכנו. יש, לדעתנו, להתייחס למברק בזהירות רבה".


העמוד הראשון של 'דואר היום', תשעה באפריל 1930. כל כך קצר וחסר פרטים היה המברק מניו יורק עד שעורכי 'דואר היום' היו צריכים לנחש את מקורה הגיאוגרפי של הידיעה ב'ניו יורק טיימס'. "מירושלים?" הם שואלים בסוגריים. ומייעצים לקוראיהם להתייחס למברק ב"זהירות רבה". אגב, "מברק" היה מחידושי הלשון של אליעזר בן יהודה. 'הארץ' העדיף בימים ההם, והוסיף להעדיף ימים רבים אחר כך, "טלגרמה".

 

 

וזהו זה. לפי מיטב ידיעותיי, אף אחד מעתוני הארץ לא ניסה לבדוק את הידיעה. המושל הבריטי הראשון של ירושלים, רונלד סטוֹרס (Storrs), ליגלג פעם על העתונות העברית, שהיא מלאה טעויות מגוחכות, הניתנות לִמניעה בקַלוּת רבה. כל מה שצריך לעשות הוא להתקשר עם משרדי הממשלה, וּלברר אותן.

שבע שנים לאחר שסטורס עזב את הארץ, העתונות העברית עדיין לא התרגלה להרים טלפונים. הם דווקא עבדו, פחות או יותר.

חלוקת הארץ לקנטונים היתה ללא ספק לצנינים בעיני 'דואר היום', ששמו של זאב ז'בוטינסקי התנוסס בראש עמודו הראשון לצד התואר "העורך הראשי". מדוע איפוא נזהר כל כך בתגובה? אני מנחש שאת ההסבר צריך למצוא בשמו של האיש שקדם לז'בוטינסקי בִּכהוּנת העורך הראשי, וגם ירש אותו: מייסד 'דואר היום', חובב השערוריות של העתונות העברית, החולם והלוחם, איתמר בן אב"י.

"פלשתינאות" במקום ציונות

'הילד העברי הראשון', בכורו של אליעזר בן יהודה, היה הוגה רעיון הקנטונים. אין כמעט ספק שהוא היה המקור העיקרי לסקופ של ג'וזף לוי ב'ניו יורק טיימס'. שמו גם מופיע בידיעה, אף כי היא מיוחסת ל"חוג יודע דבר". לוי מצטט את בן אב"י:

חלוקת פלשתינה לקנטונים היא הדרך היחידה ליישב את העימות בין יהודים לערבים. מצבה של פלשתינה דומה לזה של אירלנד [...] היחס הדמוגרפי בין ערבים ליהודים בארץ הוא כמעט כיחס בין אנשי אלסטר [הפרוטסטנטים בִּצפון אירלנד] וּבין הדרומיים [הקתולים במה שהיתה אז 'המדינה האירית החופשית', כיום הרפובליקה האירית].

'אלסטר יהודית' תוכל איפוא לקום לאורך החוף, אשר יהיה יהודי רובו ככולו, לצד 'פלשתינה ערבית' באזורים שבהם יש רוב ברור של ערבים נוצרים וּמוסלמים. 'מדינה פלשתינאית חופשית' חדשה וּמאוחדת אשר כזאת תמלא ללא ספק את שאיפותיהם של הערבים ושל היהודים כאחד.

להלן הוסיף בן אב"י משהו שאילמלא עמדה לו זכות אבותיו הוא היה מוכרז אל נכון בוגד לאומי, בוודאי בעתון שהעביר לידי ז'בוטינסקי שנה וחצי קודם:

והיה כי תאומץ תכנית הקנטונים שלי, יבואו בעקבותיה התפתחויות חשובות מאוד בפינה הזו של המזרח הקרוב. 'פלשתינאות' (Palestinism) תתפוס את מקום הציונות, לטובת יהודים ולא-יהודים גם יחד.

איתמר בן אב"י. הצילום הוא כנראה מסוף שנות ה-20 של המאה ה-20

 

בן אב"י היה איש רב ניגודים. לפעמים נדמה שהתכוּנָה העקיבה ביותר שלו היתה חוסר-עקיבוּתוֹ. אף כי הוא היה איש רֵעים להתרועע ואוהב בריות; אף כי בת צחוק היתה משוּכה תדירוֹת על שפתיו, וּנדיבות חסרת אחריוּת (וחסרת כיסוי) היתה בוקעת מארנקו; אף כי הוא נהג לתת אמון בזולתו, לפעמים הרבה אחרי שהאמון הזה הופר – הוא עורר הסתייגות עמוקה אצל הרבה מאוד מבני זמנו. סגנון הכתיבה שלו, שֶהֶפקרוּת לשונית יפהפיה משלה בו, עורר לעג ואיבה מצד האינטלקטואלים, בייחוד מן השמאל אבל גם מן הימין.

אמו חורגתו, חמדה בן יהודה, כתבה עליו לאחר מותו ספר ביוגרפי שבו הביאה מפי מאקס נוֹרדוֹ, מִשנָהוּ של הרצל, את המלים "הוא [בן אב"י] נולד בלי כוכב, לא בִּזמַנוֹ ולא בִּמקומו". בתרבות אחרת, בלשון אחרת הוא היה יכול להתעַלוֹת לִגבהים ניכָּרים, אמר נורדו, שהיה בשעתו סופר ידוע ופופולרי באירופה, בלי קשר לציוניותו.

בן אב"י היה איש חסר משמעת. כיום אולי היינו אומרים עליו שהוא סובל מִתִסמונת חוסר הריכוז, וּמציעים לו ריטאלין. אולי היו לו אפיזודות מאניות-דפרסיביות. הוא היה נקלע לזמנים של שיעמום איום, ואז היה עוזב את משרדי 'דואר היום' ברחוב הסולל בירושלים (ששמו שוּנה אחר כך למרבה הצער ל'חבצלת'), ויוצא למסע ארוך מֵעֵבֶר לים. עניין רגיל היה בשביל העורך הראשי לָשֵׂאת נאומים בשביל ההסתדרות הציונית מסידני ועד ניו יורק ועד בומביי ועד טוקיו.

בימים שבהם אנשים היו חוצים את האוקיאנוס בָּאֳניות, וחוצים יבשות ברכבות, בן אב"י היה נעלם לחודשים ארוכים. ואו אז היה חוזר לירושלים כ"סופה מפליצה" (ביטוי חביב עליו, שעדיין לא היה בו טעם הסלנג), ומחולל מהפכות: סגנוניות, גראפיות, לשוניות ופוליטיות.

הוא יצר בפעם הראשונה עמודים ראשונים של חדשות ושל צילומים, לחלחלתם של כל מי שחשבו עתונות למכשיר של השכלה ושל מחשבה. הוא מרח כותרות ענק לרוחב עמודים, בזמן שהעמודים היו רחבים מאוד. הוא ברא מלים וּביטויים, שֶחֶלקָם נקלטו בשפה במידה שקשה להעלות אותה על הדעת בלעדיהם (עצמאות, מכונית, כייס, ביטאון...).


שני עמודים ראשונים של 'דואר היום' מקיץ 1930.

הלוגו של העתון עבר שינויים בלתי פוסקים, ומנהליו לא היו זוכים כיום לציון לשבח על מיתוּג. בתקופה הזו, 'דואר' ב'דואר היום' הוקטן במידה כזאת, עד שההעתקה למיקרופילם (בספריית הקונגרס בוושינגטון) השמיטה אותו מעיקרו. ההשראה לשמו באה מ'דיילי מייל' של לונדון, שבן אב"י העריץ וקיווה לחַקוֹת.

כותרות לכל רוחב העמוד הראשון אמנם הופיעו בעתונות העברית, אבל לעתים רחוקות, ובדרך כלל רק בקשר עם מאורעות לאומיים או רוחניים חשובים. לא היתה עולה על הדעת כותרת לכל רוחב העמוד על אסון טבע מֵעֵבֶר לים ("אסונות מפליצים", זאת אומרת מעוררי-פַּלָצוּת', בעמוד למעלה היו נקראים כיום כנראה "אסונות מזעזעים"). חדשות בתור שכאלה – כפי שמראה העמוד הראשון של 'הארץ' מלמעלה – לא היו טעונות הבלטה, והעורכים לא טרחו להבחין בין המברקים שהגיעו מחו"ל, אלא לכל היותר על פי סדר מסירתם. קוראי העתון אמנם היו צריכים לקרוא אותו. בן אב"י הכניס חידוש חסר תקדים: כותרות גדולות, לפעמים ארוכות, פטרו את הקורא מן הצורך לקרוא. צריך להודות שלפעמים הטקסט מתחת לכותרת אמנם לא היה ראוי לקריאה.

בן אב"י הקדים את שאר העתונים העבריים גם בצילומים בעמוד הראשון. מבחר הצילומים היה מוגבל, לפיכך דיוקנאות של אישים ניתנו בהפרזה. בעמוד למעלה נראים פרצופיהם של סטאלין (מימין) ושל נשיא ארה"ב הרברט הוּבֶר (משמאל). בעמוד למטה נראים פרצופיהם של הרברט סמיואל (מימין) ושל נשיא גרמניה פאול הינדנבורג. בניגוד לָאמוּר בכותרות, סמיואל לא התמנה למשנה למלך בהודו; הינדנבורג לא כונן דיקטטורה אישית.

אגב, שימו לב לכותרת על הינדנבורג. היא אינה שואלת אם הינדנבורג יכונן דיקטטורה, אלא אם הוא יכונן דַבָּרוּת. זה היה מחידושי הלשון של אליעזר בן יהודה שלא נקלטו. אבל בן אב"י היה יורש נאמן לאביו בנסיונו לבער מלים זרות מן הלשון, מבלי להסביר את תחליפיהן העבריים. אחת היא לקורא אם יבין או לא יבין.

לטוב או לרע, בן אב"י הוא אביו מולידו של הצהוּבּוֹן העברי. אילו היה גם איש עסקים טוב, אולי 'דואר היום', לא 'ידיעות אחרונות', היה כיום העתון של המדינה, או לפחות העתון של נמרודי. אגב, 'דואר היום' היה העתון העברי היומי הלא-מפלגתי האחרון שהופיע בירושלים.

הפאתוס, ההתלהמוּיוֹת, רגעי הצלילוּת

כשבן אב"י היה נתקף התפעמוּת משיחית, הוא היה מדבר על חידוש הדומיננטיות העברית באגן הים התיכון. הוא טען שכמעט כל השמות הגיאוגרפיים בים הזה באו מעברית, כולל איטליה ("אי טל יה") וסיציליה ("שיא סלע") וסרדיניה ("שר דן") ומארסיי ("מר סלע"). את העברית הוא רצה להנחיל אז לא רק ליהודים, אלא למזרח כולו, ולתכלית הזו הוא הציע ליטוּן של הכתב העברי. הוא פירסם ביוגרפיה של אביו בעברית מלוטנת, ופעמיים גם עשה נסיונות קצרי-ימים להוציא עתונים בכתב לטיני (ראו למטה).

כשהיה ילד קטן כתב מכתב לבארון רוטשילד, וביקש ממנו לממן צבא עברי. לשכנע את הבארון, הוא אפילו תירגם את ה'מארסילייז' לעברית. ב-1915 הציע צי עברי.

כשנתקף מרה שחורה, הוא היה נוטה לאבד פרופורציות. למשל כאשר תיאר את המחלוקת על תפילות בכותל המערבי, סביב ראש השנה של 1928, כאיום על עצם זכותם של היהודים בארץ ישראל. כותרות ענקיות ב'דואר היום', יום אחר יום, יצקו שמן על מדורה שאולי לא היתה מוכרחה לבעור. הוא כתב פמפלט נרגש, וקרא לו "הכותל כותלנו, הכותל אחד".

כבר אז נשמעו טענות, מצד עתונים ערביים, שהפירסומים ב'דואר היום' החישו את מאורעות הדמים של 1929, שבהם נרצחו 400 יהודים.


אולי הגליון המפורסם ביותר, והשנוי במחלוקת ביותר, של 'דואר היום'. 25 בספטמבר 1928 

 

 

זמן קצר לאחר "שערוריית הכותל המערבי", בן אב"י העביר את 'דואר היום' לידי זאב ז'בוטינסקי, ונסע לו לחודשים ארוכים אל מעבר לים. מדוע העביר? זו תעלומה שלא התבררה לי. הוא יטען לימים בזכרונותיו, שניסה בזה לקרב את ילידי הארץ, בייחוד הספרדים – הוא, אשכנזי בן אשכנזים, היה מדובריהם הבולטים של הספרדים – אל "הרוסים", שבהם כלל את ז'בוטינסקי. הוא הטעים בתוקף שלא התכוון כלל להפוך את 'דואר היום' לבטאון הרוויזיוניסטים, וכל העניין היה רק סידור אישי. אם הוא אמנם האמין באֶפשָרִיוּת של סידור כזה, לא היה כנראה קץ לתמימותו, שלא להשתמש במלה בוטה יותר.

בזכרונותיו הוא מתאר בַּאריכוּת כיצד נערי ז'בוטינסקי (הם אמנם היו צעירים מאוד) צינזרו את מאמריו, עד שדחקו אותו בהדרגה מן העתון שיָסַד. בסופו של דבר, ב-1930, הוא חזר ותפס את העתון מידי הרוויזיוניסטים באמצעות פלוגת גברתנים מהסתדרות 'בני בנימין', ארגון האיכרים הצעירים שהוא היה ממייסדיו (ראו למטה).

זה סיפור קצת משונה, בהתחשב בזה שבן אב"י קירב כותבים רוויזיוניסטיים עוד לפני שמסר את העתון לז'בוטינסקי. תחת עריכתו, אב"א אחימאיר הצעיר התחיל לפרסם את טורו 'מפנקסו של פשיסטן' (זאת אומרת 'פשיסט'. אז נטו לפעמים להוסיף "ן" לתארים זרים, כדי להעניק להם מראית-עין עברית).

בן אב"י עצמו היה מעריץ גלוי של מוסוליני, והתפאר שכמה מן הקרובים בעוזרי הדוצ'ה היו ידידיו האישיים. אפשר ללמד עליו סניגוריה, ולהגיד שהוא הִתפַּתָה לקסמו של הדוצ'ה בזמן שהרבה אינטלקטואלים מעמיקים ממנו ופוליטיקאים חריפים ממנו באירופה חשבו את הדוצ'ה למציל הציוויליזציה. בניגוד לאב"א אחימאיר, בן אב"י לא פלירטט עם רעיונות טוטליטריים, ולא רחש אהדה לדיקטטורים באשר הם. אבל לגנותו צריך להוסיף, שהוא לא התנער ממוסוליני גם כאשר התחיל להתברר אופיו הממשי של הפשיזם האיטלקי.

מה ל'ילד העברי הראשון' בחצרו של אבי הפשיזם? במקצת, זו היתה תוצאה של משבר הדור השני של העליה הראשונה -- משבר כלכלי ומשבר מוסרי. העליה השניה והשלישית היו דינאמיות לאין שיעור, השתלטו על שוק העבודה, ומעט מעט התחילו לתבוע גם את הבכורה הפוליטית. אבל בן אב"י היה רומנטיקן ובוהמיין, לא לוחם מעמדי. נְהִיָתו אחרי מוסוליני היתה קשורה כנראה הרבה יותר בָּעֶרגה אל עָבָר הירואי. מוסוליני אמר לחזור ולכונן את הקיסרות הרומאית; בן אב"י נכסף אל ה"יהודאים" העתיקים, אל דודניהם הפיניקיים, אל "כנען ארצנו".

בן אב"י אהב לספר על ביקורו הראשון אצל מוסוליני. הילד העברי הראשון ביקש מן הדוצ'ה להחזיר לירושלים את מנורת בית המקדש, זו הקבועה במשקופו של שער טיטוס. הדוצ'ה השיב בקול גדול ובחיוך רחב, "בואו וקחוה!" (הסיפור הזה אושר גם ממקורות אחרים, כפי שהיה בן אב"י חוזר ומטעים כל אימת שמיחזר אותו. לרוע המזל, אישור כזה לא נמצא לסיפורים פנטסטיים אחרים שלו, כמו מסיבת השיכורים עם מוסטפא כמאל אטאטורק בבית מלון בירושלים ב-1911, ראו למטה.)

כנגד ההתלהמוּיוֹת הפתאומיות, מלאות הפאתוס, היו לבן אב"י רגעים של צלילוּת פוליטית מרשימה. ברגעים ההם, לא לעתים קרובות מספיק, היתה מִתגַלָה בו גדוּלה של ממש וַהבנה מעשית להפליא של המציאוּת ההיסטורית. כנראה לפני כל בני דורו הוא הקדים להבין את הצורך בכינון מדינה יהודית בחלק כלשהו של ארץ ישראל, יהיה קטן כאשר יהיה. הוא כתב על זה עוד בשנת 1917, בהיותו פליט בניו יורק.

למרבה חוסר המקריות, בעצם היום שבו הופיע הסקופ של ג'ו לוי ב'ניו יורק טיימס', מאמר מדיני ארוך של בן אב"י הופיע בעתון 'הזמן', בארץ ישראל. שמו היה "מ'קַנְטוֹנִיוּת' למַלכוּת". הוא סיפר בו על שׂיחה בלונדון עם ד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, תחת הרושם של הטבח הערבי הראשון ביהודים, ב-1920. וייצמן, לדבריו, עמד על סף הייאוש.

 "גבו המוצק נתכופף, ידיו התחככו זו בזו מתוך עצבנות, עיניו עמקו כִּשחוֹר הלילה [...], קולו הרועד הפליט שתי מלים נוראות וּמטילות אימה: הכול אבוד!"

בן אב"י, לפי גירסתו, טען באוזני וייצמן שהצהרת בלפור צריכה חיזוק מיידי. במקום לעמוד על זכויותיהם המלאות בכל ארץ ישראל מוטב שהציונים ידרשו מן הבריטים "ליצור לנו לעת-עתה מדינה עברית קטנה וארעית בגבולות ארצנו, עם תל אביב כבירתה".

וייצמן דחה את הצעתו על הסף. ארץ ישראל תהיה יהודית, הוא אמר, כפי שאנגליה היא אנגלית.

בן אב"י, בדרך כלל נוח לנימוקים של פאתוס, חשב שתגובת וייצמן לקתה בעודף פאתוס. הוא האמין שהציונים צריכים ללמוד מנסיונם של היוונים, של האיטלקים, של הסרבים ושל הרומנים. כולם התחילו בִּטלָאים זעירים של ריבונות. ב-1927 הוא כתב ב'דואר היום'

בינתיים אל נא נרקיע אל [השחקים], טובה ציפור ביד משתיים על הגג [...] דירשו-נא איפוא את הניתן להשגה, הסתפקו נא למשך עשר השנים הבאות בארבעת הקנטונים העברים על בסיס הדוגמה השווייצרית.

ז'בוטינסקי חשב שהערבים הם "מחלה בִּבְשָׂרֵנוּ"

רעיון הקנטונים של בן אב"י עורר עניין מוגבל. לפי עדותו שלו, בהקדמה לקובץ מאמרים שפירסם ב-1930 (וקרא לו "יהודה מיידית -- 'קנטונים' וערים-אחיות"), רעיונותיו "עוררו ויכוחים עזים בעתונות הערבית [...] כשחלק מהעתונים הערבים התייחסו אליי באהדה ובידידות".

לעומת זאת ז'בוטינסקי, שידידוּת אישית שׂררה בינו וּבין בן אב"י, "יצא גלויות נגדי". בזכרונותיו, בן אב"י סיפר על שיחה נוקבת עם ז'בוטינסקי.

ראש בית"ר ליגלג על "הקַנְטוֹנִינִיוּת" (מִשׂחַק מלים על "קנטון" ו"קטנוּניוּת") של בן שיחו. בן אב"י השיב בהתרגשות שטובה "קַנטֹונִינִיוּתי ביחסינו לערבים מגְדַלְדוּלִיוּתְךָ באיבתך אליהם". לפי בן אב"י, רק התערבות אשתו ציננה את הריב. לדבריו, ז'בוטינסקי אמר לו

הבעיה הערבית היא, לדעתי, מחלה בבשרנו, וצריך שנתייחס אליה בדרך רפואית -- הרחקת המחלה.

ראה זה פלא, בן אב"י, בהיותו בן אב"י, שכח את מחלוקתם העמוקה, הקיומית, המוסרית כאשר החליט למסור את עתונו לידי ז'בוטינסקי זמן קצר אחר כך.

יומיים לאחר פירסום הידיעה על תכנית הקנטונים ב'ניו יורק טיימס', 'דואר היום' של ז'בוטינסקי פירסם בפעם הראשונה בארץ ישראל שיר קטן שכתב ראש בית"ר שבועות אחדים קודם.

'דואר היום', 11 באפריל 1930. הרקע הכחלחל אינו במקור. הוספתי אותו לאפקט ולצורך בהירות

 

 

מעטים הם החרוזים שהשפיעו על מהלך הפוליטיקה הציונית יותר מ'שתי גדות לירדן'. הם הדריכו את מחשבתם של שלושה דורות, שלושה ראשי ממשלה של ישראל גדלו על ברכיהם, הם העניקו השראה לאסכולה של תופסי מרוּבֶּה. והם נשמעו בארץ בפעם הראשונה בקשר ישיר עם הסקופ של ג'ו לוי.

במטבחה של משפחת לוי

לוי היה אז בן 28. הוא היה הרפתקן, דיפלומט חובב, איש סוד ומה שהצרפתים מכנים impressionable, זאת אומרת נוח מאוד להתרשם. הוא נולד בניו ג'רזי, ועבר עם אמו לירושלים בהיותו זאטוט. הוא למד באוניברסיטה האמריקנית של ביירות, וחי במשך שבעה חודשים עם שבט בדואי בעבר הירדן. הוא דיבר "שמונה לשונות על בוריין", ובהן ערבית, טורקית ועברית, נוסף על אנגלית וצרפתית ומי יודע מה עוד. (הפרטים הביוגרפיים האלה מוּבאים מרשימה קצרה שהתפרסמה ב'ניו יורק טיימס' לאחר מותו.)

ב-1918, או 1919, הוא נִשׂכַּר לתרגם קטעי עתונות במַטֶהוּ של מושל ירושלים הֶחדש, רונלד סטוֹרס. שם פגש בו בן אב"י בפעם הראשונה. לוי נעשה אחר כך נציג של סוכנות נסיעות גדולה, 'קלארק טוּרְז', בארץ ישראל ובסוריה.

ב-1928 הופיע שמו בפעם הראשונה כ"כתב מיוחד" של ה'ניו יורק טיימס'. הוא ישב תחילה בירושלים, אגב גיחות תקופתיות לרחבי המזרח התיכון. אחר כך עבר לקאהיר.

בירושלים, קשריו עם בן אב"י התהדקו והלכו. בן אב"י התחיל להוציא שבועון בלשון האנגלית, Palestine Weekly, והוא עצמו מעיד בזכרונותיו שאת הגליונות היה עורך במטבחה של משפחת לוי, בעזרת ג'ו ורעייתו.

ואמנם, בספריית הקונגרס בוושינגטון מצאתי גליונות של השבועון, שבהם מתנוסס שמו של ג'וזף לוי כעורך משנה לצד שמו של בן אב"י כעורך ראשי.

 

 

 


זה לא הפריע ללוי לצטט מדי פעם את ה'פלשתיין וויקלי' בדיווחיו ב'ניו יורק טיימס', מבלי לציין שהוא אחד מעורכיו. זה גם לא הפריע לו לראיין מפעם לפעם את בן אב"י, ולהעניק לו בזה נוכחות באמריקה, החורגת הרבה מחשיבותו של עורך עתון קטנטן בירושלים הקרתנית.

מחלון מטבחה של משפחת לוי, באוגוסט 1929, בן אב"י התבונן בתהלוכה הערבית הראשונה שבישׂרה את מה שאנחנו מכנים "מאורעות תרפ"ט". הקיץ ההוא, שבו התחולל טבח היהודים בחברון, שָׂם קֵץ כמעט לכל תקווה של דו-קיום בשלום.


יהודה לייב מגנס

"לא כיהושע בן נון", אמר מגנס

על הר הצופים בירושלים צפה במאורעות ההם יהודה לייב מגנס, נגיד האוניברסיטה העברית הקטנטנה, שעדיין לא מלאו לה חמש. מגנס, רב רפורמי ידוע מסן פרנסיסקו, הוגה דעות והומניסט,


ג'וזף לוי מוסר דיווח אוהד מאוד על נאום מגנס, 19 בנובמבר 1929

עלה לארץ ב-1922. ברוח אחד העם, הוא רצה לכונן מרכז רוחני. מדינה יהודית בתור שכזאת לא עניינה אותו. עוד ב-1920 הוא כתב ש"פלשתינה היהודית" עומדת להיוולד בסימן של "חוסר ניקיון". כאשר הוזמן לנהל את האוניברסיטה, הוא רצה להכשיר בה אליטה קטנה של אינטלקטואלים, לאשר את חזון אחד העם של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הוא לא ראה בעיני רוחו קמפוס, שינהרו אליו רבבות מכל רחבי העולם. עשר שנים לאחר ייסודה היו באוניברסיטה רק 400 סטודנטים.

מגנס שָׂנֵא את השְׂרָרָה הפוליטית. הוא לחם ללא הרף בנסיונותיו של ד"ר וייצמן להשפיע על תכנית הלימודים. הוא לא רצה פוליטיקאים באקדמיה, באותה מידה שלא רצה אנשי אקדמיה בפוליטיקה. אבל מאורעות הקיץ של 1929 שינו את דעתו. פוליטיקה היתה עכשיו עניין של חיים וּמוות. שלושה חודשים אחר כך, בפתיחת שנת הלימודים החדשה, ד"ר מגנס נשא נאום שֶהֵדָיו נשמעו בלונדון ובניו יורק.

אם הדרך היחידה לכונן בית יהודי לאומי היא על כידוניה של איזו אימפריה, הנה כל פעולתנו כאן היא חסרת ערך... אחת המשימות האנושיות החשובות ביותר שלנו היא לנסות וּלהיכָּנס אל הארץ המובטחת לא כדרך שנִכנס אליה יהושע בן נון, אלא להביא אליה שלום ותרבות, חריצוּת והקרבה ואהבה – והחלטה נחרצת שלא לעשות בה משהו שלא יהיה אפשר להצדיקו לפני מצפון העולם.

ארתור הייס סולסברגר נָשָׂא לאשה את אייפיג'יני, בתו של אדולף אוֹקְס. זה האחרון רכש את ה'ניו יורק טיימס' בשנות ה-90 של המאה ה-19, כאשר היה עתון קטן, לא חשוב במיוחד ומשעמם להחריד. אוקס וחתנו העלו אותו בהדרגה אל הפנתיאון של העתונות העולמית.

אוקס עצמו היה נשוי לבתו של מייסד התנועה הרפורמית בארה"ב, הרב אייזאק ווייס מסינסינאטי, שהשראתו האנטי-ציונית פיעמה בחלקים ניכרים של התנועה הרפורמית עד אמצע המאה ה-20. ממילא, סולסברגר ואשתו לא נטו אהדה לציונות.

חוסר האהדה של סולסברגר התפתח לאיבה גלויה, והגיע עד הפרזות מכוערות. למשל, ב-1942, בעצם השבוע שבו אישרה ממשלת ארה"ב בפעם הראשונה בפומבי שיהודים מושמדים בתאי גאז באושוויץ, סולסברגר ראה צורך להופיע בבית כנסת בבולטימור וּלגַנוֹת את דרישת הציונים לצבא ולִמדינה. כאשר התעוררה כלפיו תגובה כמעט אוניברסלית של כעס, בייחוד מצד האגף הציוני המתרחב של התנועה הרפורמית, הוא הכריז, "עד כה הייתי רק לא-ציוני. מעכשיו אני אנטי-ציוני".

כאשר נולדה המדינה הציונית, למגינת לבו, הוא אמר, "אני מאחל לה כל טוב – כשם שאני מאחל כל טוב גם לאינדונזיה. לא יותר".

ג'וזף לוי מסר את דברי מגנס ב'ניו יורק טיימס' בַּאריכוּת, תחת הכותרת "סטודנטים מחרישים את נאומו של ראש המכללה העברית". לפי הדיווח, מנחם אוסישקין, אז ראש הקרן הקיימת לישראל, מן הדמויות הבולטות בתנועה הציונית, הפסיק את מגנס בקריאת ביניים נרגזת.

ברור בהחלט שדברי מגנס נעמו למו"ל של ה'ניו יורק טיימס', ארתור הֵייס סולסברגר, שחוסר אהדתו לציונות התפתח לימים לאיבה גלויה, כמעט כפייתית (ראו מסגרת בצד).

ב-1929 ובתחילת 1930, סולסברגר נתן את ברכתו ליוזמה דיפלומטית משונה של כתבו במזרח התיכון. ג'וזף לוי נעשה המתווך בין ד"ר מגנס ובין סט' ג'ון פילבי, דיפלומט והרפתקן בריטי, הידוע לנו בייחוד בזכות בנו קים פילבי, הבוגד הגדול של ימי המלחמה הקרה, שמכר את סודות המערב לסטאלין.

 

"עליהם להבין כי החלום הציוני מת"

בסוף שנות ה-20, פילבי האב עבד בשירות אבן סעוד, המלך לעתיד לבוא של של ערב הסעודית. באוקטובר 1929 פילבי עצר בירושלים, בדרכו לשוב לגֶ'דַה, והעניק ראיון ללוי. כתב ה'ניו יורק טיימס' נפעם. רעיונות פילבי, הוא כתב, הם "אולי ההצעה ההגיונית וההוגנת ביותר מפי אחד מבני-הסמכא הבריטיים הגדולים ביותר על ענייני ערבים".

פילבי הציע לכונן בארץ ישראל "ממשלה רפובליקנית", שבה יינתן ייצוג לכל האזרחים על יסוד חלקם היחסי באוכלוסיה. היהודים יוכלו להוסיף וליהנות מאוטונומיה קהילתית, הם יורשו אפילו להגר לארץ במספרים מוגבלים ולהתיישב בה, אבל "יהיה עליהם להבין כי החלום הציוני של שליטה בארץ הקודש מת, ולא תהיה לו תקומה".

בחזונו של פילבי, פלשתינה לא תמשוך עוד את היסוד הציוני שוחר הדומיננטיות, "שעניין מתמיד לו בזריעת ריב ומדון". תחת זאת יגיעו לארץ "האלמנטים הטובים ביותר של היהדות", אלה המוכנים להסתפק בלימודים, בתיירות נוסטלגית, בקצת עיבוד אדמה.

התפעמותו של ג'ו לוי נשאה אותו עד משרדיו של ד"ר מגנס. הוא הציע להפגיש את נגיד האוניברסיטה העברית עם בעל המניפסט האנטי-ציוני. גם מגנס התפעם, והבריק את התפעמותו אל המו"ל של ה'ניו יורק טיימס'. סולסברגר עודד את לוי להוסיף ולהיות פרי-לאנסר בשירות הנֶצַח.

אמרגנותו הדיפלומטית של לוי כללה את הסעת פילבי מקאהיר לירושלים. השיחות הניבו מסמך של שנים-עשר עקרונות, שפילבי תיקתק על מכונת הכתיבה שלו. לוי נשא אחר כך את המסמך אל משרדו של המופתי, אמין אל חוסייני.

התנועה הציונית כולה התנערה מיוזמת מגנס. ד"ר וייצמן אמר עליה שהיא "מעשה פשע". 'דבר' כתב, בתערובת של לעג ושל צער, "פח מוֹקשים טמן לוֹ פילבי וד"ר מגנס נלכּד ברשתוֹתיו". הימין הציוני טבע על מצחו של מגנס את חותם "הבוגד בעמו". בעיני כמה מליצי יושר של הימין בדורנו, זו היתה ההתחלה של "בגידת האינטלקטואלים".


התקפה על ד"ר מגנס בעמוד הראשון של 'דואר היום' (בשליטת הרוויזיוניסטים), שלושה באפריל 1930, שבוע אחד ופחות לפני פירסום תכנית הקנטונים ב'ניו יורק טיימס'. הכותרת הזו בשום פנים אינה החריפה ביותר שהתפרסמה נגד מגנס בימים ההם, או אחריהם

 

 

ענייננו כאן אינו במגנס, אלא בג'ו לוי וב'ניו יורק טיימס'. את ה"ראיון" עם פילבי פירסם לוי ב-26 בנובמבר 1929, חודש ויותר לאחר שהתחיל את שירותי התיווך שלו. ברשימה ארוכה של 2,000 מלה ויותר, שהיתה בעצם מאמר של פילבי תחת שמו של לוי, לא נזכר אפילו ברמז תפקידו האישי של לוי בקידום דעותיו של פילבי.

ג'ו של ליגיון הכבוד

בחודשים הבאים יוסיף לוי לפרסם מפעם לפעם ציטוטים ארוכים ואוהדים של ד"ר מגנס. אבל הם ייפסקו באביב 1930. באפריל 1930 יבוא הסקופ על הקנטונים. היתכן שלוי קיווה לפתוח שלב חדש בדיפלומטיה החשאית שלו? היתכן שידידו בן אב"י, אשר התנגד מעיקרה לתכנית פילבי-מגנס, דיבר על לבו לחדול?

על חלקו בפילבי-מגנס, ג'ו לוי זכה בהערת שוליים בתולדות הסכסוך היהודי-ערבי. כל אימת שהוא מוזכר (לא לעתים קרובות), הוא מתואר כאנטי-ציוני. אינני בטוח כלל שזה איפיון נכון. במרוצת השנים הוא כתב שורה של מאמרים, שנקראו כמו תשדירי שירות של הסוכנות היהודית, כולל שיר הלל לתועלת שההתיישבות הציונית הביאה לערביי הארץ. בימי השואה, לוי, שהועבר לטורקיה, שלח את הידיעות הראשונות על השמדת יהודי הונגריה, בפירוט מרשים. הוא גם עזר לשליח של הנשיא רוזוולט להציל ילדים יהודיים.

נדמה לי שלוי פשוט לא הצליח לעמוד בפיתוי: מְסַקֵר החדשות חצה את הקווים, וניסה להיות חלק מן החדשות שסיקר. לא מעט עתונאים יוכלו להבין את מקור הפיתוי ואת סיבות הכשלון. חרפת הכשלון, לעומת זאת, לא היתה של לוי אלא של מעסיקיו ב'ניו יורק טיימס'. אולי אין זו הגזמה לטעון שהם מעלו באמון קוראיהם, לא מפני שהחזיקו בדעה פוליטית מסוימת, אלא מפני שהסתירו את הקשר בין הדיווח ובין הדעה.

לוי רצה לחזור לירושלים בסוף מלחמת העולם השניה. מבוקשו לא ניתן לו. אחיינו של ארתור סולסברגר, סאיירוס סולסברגר, שנעשה אז כתב החוץ הראשי של העתון, ניסח כלל מעשי חדש: יהודי לא יישלח עוד לסקר את ארץ ישראל. יעברו ארבעים שנה לפני שיפוג תוקפו של הכלל המביש.

המו"ל סולסברגר פיטר את לוי ב-1945. ההרפתקן שלא הצליח לשנות את פני ההיסטוריה קיבל משרת יועץ בשגרירות צרפת באו"ם. ב-1961, הצרפתים אסירי התודה העניקו לו את אות ליגיון הכבוד. הוא מת ארבע שנים אחר כך.

"ניקחנה!"

איתמר בן אב"י דבק בתכנית הקנטונים עד יומו האחרון. ב-1937, כאשר ועדת פיל פירסמה את המלצותיה לכינון מדינה יהודית מוקטנת במישור החוף ובגליל, בן אב"י פירסם עתון חד-פעמי, שלרוחבו הופיעה הכותרת הענקית "ניקחנה!" אף על פי שהעתון הודפס בתל אביב, בראשו התנוססה הכתובת "נתניה, בירת חצי המנשה". זה היה שמו של הקנטון היהודי שבן אב"י תיכנן בשרון. הוא היה ממייסדי נתניה, והיא קראה על שמו את שכונת "נווה איתמר".


נוֵה איתמר, על שם איתמר בן אב"י, קמה תחילה כיישוב נפרד סמוך לנתניה, העיר שבן אב"י היה שותף בכיר בייסודה, והועיד להיות "בירת הקנטון של חצי-המנשה". כשנתניה התרחבה, היא בלעה את נוה איתמר. זה צילום מימיה הראשונים של השכונה. הוא התפרסם ב'גלובס' 

 

 

בן אב"י ירד מנכסיו העתונאיים והחומריים, והגיע עד פת לחם. לפי אמו החורגת, חמדה בן יהודה, הוא רמז על כוונתו להתאבד. מי יודע. כך או כך, בסוף 1939 הוא אסף את משפחתו – את אשת נעוריו לאה (שסיפור אהבתו אליה העניק השראה לפזמון פופולרי משנות ה-80), ואת בנותיו דרור ורינה – וגלה לאמריקה. בדצמבר 1939 נכונה לו הרפתקה קטנה וסמלית: סמוך לִמְצָרֵי גיברלטר, צי המלחמה הבריטי עצר את האניה האמריקנית שבה הפליג בן אב"י, והחרים את הדואר הגרמני שהיא נשאה לניו יורק. ארה"ב היתה עדיין נייטרלית. זה היה אולי מעשה סמלי: המלחמה טרקה את הדלת לים התיכון, ובן אב"י ששר לים הזה שירי תהילה לא יִראֶה אותו עוד.

באמריקה, ב-1942, הוא עשה נסיון מוזר להציע את שירותי התיווך שלו בין בריטניה הגדולה ובין איטליה הפשיסטית. הוא האמין שזכרון "ידידותו" עם מוסוליני, עוד משנות ה-20, יעמוד לו -- ליהודי, נתין האימפריה הבריטית -- להיכנס לאיטליה מבלי להיעצר, להגיע עד הדוצ'ה, ולשכנע אותו לסיים את בריתו עם היטלר. הוא בא בדברים עם נציגים של ממשלת בריטניה בארה"ב, כולל הציר בוושינגטון, סיר רונלד קאמבל, והראה להם בגאווה את החותמת האיטלקית בדרכונו הפלשתינאי, המכריזה עליו "אישיות רצויה באיטליה" לעולם ולעולמי עולמים.

הוא הציע לבריטים לנצל את ידידותו עם הציר האיטלקי בליסבון, גנרל בצבא מוסוליני, כדי שיורשה להיכנס לאיטליה. הוא הציע אפילו מסלול כניסה, שיהיה כרוך בדילוגים בין איים העוברים מיד ליד, בעיצומה של מלחמה.

אל המאמץ הדיפלומטי המוּטרָף הזה התגנב לרגע חטוף אחד גם ג'ו לוי. הוא סר לניו יורק לביקור מולדת. בן אב"י הפציר בו לעזור לו להגיע למצרים. אמנם מצרים עצמה היתה זירת מלחמה עם איטליה -- רוֹמֶל עדיין לא הובס באל עלמיין -- אבל ממנה, איכשהו, כל הדרכים יוליכו אל רומא, חשב בן אב"י, או אולי לא כל כך חשב.

הפרטים האלה מופיעים בספר זכרונותיו של בן אב"י. מייד אחריהם מופיע כנראה המשפט הרציני היחיד בסיפור הזה: "הייתי נבוך וּמבולבל לגמרי".

מה עצובה היתה שקיעתו של הילד העברי הראשון, מה עמוקה היתה נפילתו ממרומי האולימפוס של העתונות העברית, ממרכז תשומת הלב הציבורית, מֵעֶמדַת הַמַקניט הלאומי יְפֵה-הקלסתר והנועז, שֶהברקותיו התקופתיות סחטו אנחות הִשתָאוּת (וגם לעג). הוא מצא את עצמו בעיירה נידחת בניו ג'רזי, מתקשה לפרנס את משפחתו, חוזר על פתחים ונדחה כלאחר יד.

הוא מת שם פתאום, באפריל 1943, בהיותו בן 60, צעיר במותו אפילו מאביו ידוע החולי. במותו, ה'ניו יורק טיימס' חלק לו כבוד נדיר: הספד בולט שאליו צורף צילום. אני מנחש שידו של ג'וזף לוי היתה בַּכּיבּוּד הזה. (ללַמֶדְכֶם מה גדול היה הכיבוד, 48 שנה אחר כך, כאשר מת העורך הראשי של 'הארץ', גרשם שוקן, לא הצלחתי לשכנע את ה'ניו יורק טיימס' להסמיך צילום לידיעה על פטירתו.)


ה'ניו יורק טיימס' מודיע על מות איתמר בן אב"י, 19 באפריל 1943

 

 

גם עתוני הארץ מצאו מקום בשביל בן אב"י בעמודיהם הראשונים, בימי מלחמה ושואה.

'הארץ' כתב עליו: "בעיירה באמריקה, רחוק מירושלים עיר מולדתו, מת אדם, שקורותיו וכשרונותיו צריכים היו להבטיח לו חיי הגשמה ויצירה וסיפוק פנימי הרבה יותר גדולים מאלה שנפלו בחלקו של ילד-הפלאים 'האשכנזי' הראשון שחונך וגדל כשלשונו היא הלשון העברית החיה. ילד-פלאים היה, וילד-פלאים נשאר עד יומו האחרון – סוער ברוחו, מבקש ואינו מוצא".


העמוד הראשון של 'הארץ', 20 באפריל 1943


הרשימה הזו התפרסמה ב'דואר היום' ב-1935, במוסף מיוחד לציון יום הולדתו ה-50 של בן אב"י. כתב אותה פסח גינזבורג, העורך הראשי האחרון של 'דואר היום'

    • לקרוא את פרטי חזון הקנטונים של בן אב"י, כפי שנכלל בקובץ מאמריו 'יהודה מיידית' (תל אביב, תר"צ, 1930), הקישו נא על הקישור הזה. צילום של הטקסט ייפתח אז לרוחב המסך
    • ספר זכרונותיו של איתמר בן אב"י, 'עם שחר עצמאותנו', הופיע ב-1961, בהוצאת 'הוועד להוצאת כתבי איתמר בן אב"י'. אף כי זה ספר עב כרס, 500 עמוד ויותר, זו גירסה מקוצרת ומסוננת של המקור. אפילו לשונו הצבעונית של בן אב"י עברה עריכה. זו היתה כנראה החלטה הכרחית לצורך בהירות, אבל יש לי ספק אם בן אב"י היה מעריך אותה. זה ספר מרתק, הצריך להיקרא בספקנות אוהדת -- כלי-עזר ללימוד היסטוריה, אבל בשום פנים לא סמכות בלעדית על הדברים שהוא מתאר.
    • הוועד להוצאת כתבי בן אב"י היה בעצם מורכב מאיש אחד, העתונאי הנהדר, החכם והנדיב אהרן אבן-חן, שהיה במשך שנים רבות סופר 'מעריב' בנתניה, וכתב תחת הכינוי "ג. שרוני". הוא שימש בתפקיד הזה עצמו גם ב'דואר היום', וּממילא הכיר היטב את בן אב"י. כשהייתי ילד, אבן חן, שהיה חֵרֵש, הזמין אותי לכמה ימים אל ביתו בנתניה לשַמש כעוזרו, ובעצם כאוזניו. זו היתה במידה מסוימת טבילת האש העתונאית הראשונה של חיי. בזכות אבן חן יצא ב-1978 קובץ מאמריו של בן אב"י, 'חלומות וּמִלחמות', שאפשר למצוא בו גם את המאמר הנזכר למעלה על הצורך במדינה יהודית בחלק כלשהו של הארץ.
    • הכנסתי לאתר רשימה מרתקת שכתב אבן חן על מהפכת הדפוס של בן אב"י, בירושלים של תחילת שנות ה-20. היא עוררה התנגדות מרה מצד פועלי הדפוס, שפתחו שביתה -- מסכסוכי העבודה הראשונים בארץ. אבו חן מספר כיצד נולד הרעיון לייסד את 'דואר היום', כאשר בן אב"י הילך קסמים על איש עסקים יהודי עשיר מאנגליה. הנה הקישור לרשימה, הניתנת בדיוק כפי שהופיעה ב'מעריב', 23 באוקטובר 1970 
    • נסיונו של בן אב"י ללַטֵן את הכתב העברי מעולם לא חרג ממסגרת של קוריוז. אבל הוא התמיד בקוריוז הזה, וזמן מה היתה נתונה לו תמיכת ז'בוטינסקי. הוא כתב את הביוגרפיה של אביו, אליעזר בן יהודה, באותיות לטיניות. הוא פירסם שבועון קטנטן בירושלים בסוף שנות ה-20, ששמו היה 'השבוע הפלשתיני', והוא התקין בשבילו תעתיק מיוחד (בתעתיק הזה, שם השבועון נכתב ha Savuja ha Palestini). בראש אחד מגליונותיו הופיעה הכותרת "שפתנו -- אספרנטו היהדות העולמית. רק האותיות הלטיניות תאפשרנה חלום יפה זה". (הקישו-נא על הקישור הזה כדי לראות את הכותרת המקורית). למטה אני נותן צילום של שיר, שהתפרסם ב'שבוע הפלשתיני' ב-11 בינואר 1929, "רק עברית", מאת קדיש יהודה סילמן, המורה, הפזמונאי והמשקיף רב החן על חיי הארץ.
    • חלקים מתגובתו של זאב ז'בוטינסקי על רעיון ה"פלשתינאות" של בן אב"י אפשר לקרוא באתר הרשת של תנועת בית"ר. שם הוא מאשים את בן אב"י, בנימוס, ש"דעותיו אינן ציונות".
    • ה'פלשתינאות' של איתמר בן אב"י היתה תוצאה של אמונתו שלילידי הארץ נועד תפקיד מיוחד בעיצוב עתידה -- תפקיד חשוב בהרבה מזה שהועידה להם ההנהגה הציונית בחו"ל. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בן אב"י היה ממייסדי הסתדרות 'בני בנימין', שנועדה לארגן את בני הדור השני של העליה הראשונה במושבות הוותיקות, גם כמשקל-נגד להסתדרות ולתנועת העבודה. על 'בני בנימין' בכלל, גם על חלקו של בן אב"י בתנועה, כתב בהרחבה ובעניין ד"ר דוד סיון באתר הרשת 'ארץ הצבי'. 
    • את פרשת "המשא-ומתן" בין נגיד האוניברסיטה העברית, יהודה לייב מגנס, ובין ההרפתקן הבריטי סט' ג'ון פילבי (שבו ג'ו לוי מן ה'ניו יורק טיימס' מילא את תפקיד המתווך) חקר בהרחבה מנחם קאופמן. ספרו, The Magnes-Philby Negotiations, 1929, התפרסם ב-1998 בהוצאת הספרים על שם מגנס של האוניברסיטה העברית. על אף שמה של ההוצאה, הספר הזה הוא כמובן מופת של אובייקטיביות. מה חבל שהאוניברסיטה העברית לא ראתה צורך לתרגם את הספר לעברית.
    • ביקורת חריפה על מגנס-פילבי מן הזמן ההוא אפשר לקרוא על הרשת באתר בן יהודה. כתב אותה משה בילינסון -- כן, כן, זה שנתן את שמו לבית החולים -- והיא התפרסמה ב'דבר', בנובמבר 1930. בילינסון היה מן הדוברים המעמיקים והרהוטים של תנועת העבודה.
    • בזכרונותיו, איתמר בן אב"י מספר על מסיבת שיכורים עם קצין טורקי בבית מלון בירושלים, ב-1911. כטוב לבו ב'ראקֶה' (הלוא הוא אַרַק), הטורקי מתוודה לפני בן אב"י על מוצאו היהודי, וּמשמיע באוזניו, בעברית צֶחה, את 'שמע ישראל'. הקצין הזה, טוען בן אב"י, לא היה אלא מוסטפא כמאל, שעשר שנים אחר כך יסד את הרפובליקה הטורקית, ונטל לעצמו את השם 'אטאטורק' ('אבי הטורקים'). הסיפור הוא כל כך אבסורדי על פניו, עד שכל הביוגרפים הרציניים של אטאטורק התעלמו ממנו. האינטרנט העניק לו תפוצה פתאומית, קודם כול

      מפני שהוא נמסר ללא ביקורת של ממש על מקורותיו; ושנית, מפני שדוברים מוטרפים של איסלאמיזם אנטישמי ואנטי-מערבי אורבים בכל רחבי הרשת לרבעי פירורים של מידע כדי לפרנס תיאוריות קונספירציה מפולפלות. בעיניהם אטאטורק היה מאז ומעולם אבי-אבות הטומאה -- ואם אפשר לייהד אותו (וגם להכריז שהוא היה הומוסקסואל, זה תמיד מועיל), מה טוב. מה חבל שסופר ומתרגם רציני כהִלל הלקין היה ממפיצי הסיפור הזה, מבלי שניסה לעמוד על קנקנו (רב הארק) של בן אב"י. הנה מאמר שכתב הלקין, תושב זכרון יעקב, בעתון הניו יורקי 'סאן', ביולי 2007. והנה דוגמה לשימוש שקנאים מוסלמים עושים בסיפור, כדי לעורר את הרושם שיהודים קשרו קשר נגד האיסלאם (הצילום משמאל, "הדיקטטור היהודי מוסטפא כמאל", מאייר מספר ניכר של אתרים, המצטטים בעונג את איתמר בן אב"י.)
    אני מקווה לעַבּוֹת את הביבליוגרפיה הזו במרוצת הזמן. המתעניינים מוזמנים לחזור ולבדוק את העמוד הזה מפעם לפעם. אני מכניס גם שינויים בטקסט, גם לצורכי הבהרה וגם לצורכי הרחבה. זו "רשימה דינמית", זאת אומרת טיוטת אינטרנט, שיש לה התחלה -- אבל אין לה סוף, או לפחות אין לה סוף הכרחי.

"רק עברית", קדיש יהודה סילמן, 'השבוע הפלשתיני', 11 בינואר 1929

]]> 36535 2007-09-22 18:45:22 2007-09-22 16:45:22 open open היום שבו נולד קנטון יהודה publish 0 post 345618 David Biron david.biron@gmail.com 66.92.86.9 2007-09-23 14:40:57 1 0 345932 יואב קרני 208.59.121.229 2007-09-24 20:02:18 1 0 345969 בנימין volland@gmail.com flickr.com/photos/shlevich 132.69.230.173 2007-09-24 23:01:15 1 0 346199 איתי שטרן ittays@gmail.com http://ittays.googlepages.com/me 88.155.23.25 2007-09-26 11:00:33 1 0 349390 אייל רובינסון rubinon@gmail.com 89.0.73.17 2007-10-13 13:57:41 1 0 353284 אסף ברטוב asaf@forum2.org http://ijon.livejournal.com 82.81.91.95 2007-11-02 02:54:51 1 0 353422 יואב קרני 208.59.121.229 2007-11-02 20:59:39 1 0 501803 דני בלוך pdbloch@netvision.net.il www.notes.co.il/daniel 85.250.236.34 2009-06-08 12:44:13 1 0 502625 יואב קרני 216.15.60.32 2009-06-11 19:59:12 1 0 http://www.exego.net/notes/karny/user/benavi_cantons_yehudamiyyad.gif benavi_cantons_yehudamiyyad 36535 inherit attachment http://www.exego.net/notes/karny/user/hashavuah.gif hashavuah 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/levy_cantons.jpg levy_cantons 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/040930haaretz.gif.jpg 040930haaretz.gif 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/doarhayom19300409ed.gif.jpg doarhayom19300409ed.gif 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/benavi_portr.jpg benavi_portr 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/072430doar_hayom.gif.jpg 072430doar_hayom.gif 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/073030doar_hayom.gif.jpg 073030doar_hayom.gif 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/doar_hayom_kotel2.jpg doar_hayom_kotel2 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/yehudah_miyyadit.gif yehudah_miyyadit 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/jabo_yarden_shtey_gadot.gif.jpg jabo_yarden_shtey_gadot.gif 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/pal_week.gif.jpg pal_week.gif 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/magnes.gif magnes 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/111830magnesRED.gif 111830magnesRED 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/doarhayom19300403magnes_protest.gif.jpg doarhayom19300403magnes_protest.gif 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/neve-ittamar.gif.jpg neve-ittamar.gif 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/nyt_death_benavi.gif.jpg nyt_death_benavi.gif 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/19430419haaretz_benavi_dead.gif.jpg 19430419haaretz_benavi_dead.gif 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/ginzburg_ilan.gif.jpg ginzburg_ilan.gif 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/benavi_dreams.gif benavi_dreams 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/kemal_dictator_red.gif kemal_dictator_red 36535 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/silman.gif.jpg silman.gif 36535 inherit attachment לצבא האדום אין רובים http://www.notes.co.il/karny/36859.asp Sat, 29 Sep 2007 06:08:24 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/36859.asp בבורמה, הארץ המושחתת ביותר בעולם (דירוג רשמי), חיילים יורים בנזירים בודהיסטיים יחפים עם גלימות אדומות. הסיבה פשוטה. הנזירים מלמדים את ההמונים לא לפחד מפני הגנרלים. מה יהיה? התשובה כתובה כנראה בסינית בורמה היתה אל נכון מגיעה אל עמודי החדשות השבוע גם בלי עזרתם של נזירים בודהיסטיים. היא לא היתה כובשת את דמיונו של איש, אבל היא היתה מזכירה לעולם את קיומה העלוב. מדד השחיתות העולמי של Transparency International, חזר ודירג אותה השבוע במקום האחרון, לצד סומליה. בהתחשב בזה שסומליה אינה קיימת, אלא על הנייר בלבד, חֶברָתָה אינה יכולה להיות נחמה של ממש.

לא קל להגיע אל המקום האחרון, כאשר יש כל כך הרבה מִתחרים. הגנרלים, השולטים בבורמה ביד ברזל זה 45 שנה, יתקשו איפוא לטעון מה שעריצים ואוטוקרטים חוזרים וטוענים במקומות אחרים, בייחוד באסיה: שעריצותם נחוצה כדי להביא סדר ושגשוג, או לפחות סדר שיאפשר יום אחד שגשוג.

תירוצים בָּרוח הזו אנחנו שומעים זה שנים מסין. לכאורה, היקף הזינוק של כלכלתה בשלושים השנה האחרונות מאשר את התיזה -- אם אנחנו מניחים שהסינים היו שוברים את הכלים אילו ניתנו להם חרויות דמוקרטיות. וייטנאם עומדת עכשיו בעיצומו של זינוק היסטורי, וגם היא עושה כן אגב הוצאת החמצן הפוליטי.

עיר-המדינה סינגפור היא כמובן המעבדה המפורסמת והמצליחה ביותר של קפיטליזם-ללא-דמוקרטיה. הלאבוראטור מס' 1 שלה, לי קוואן יו, עושה זה שנים נפשות לנוסחה הקונפוציאנית שלו: אֱהַב את אביך, התפלש ברגליו של סָבךָ, עבוד קשה, חשוב מעט (מפני שאנחנו כבר חשבנו בשבילך). נתוני התמ"ג של סינגפור מדברים בעדם, וההכנסה השנתית לגולגולת עומדת שם על 31 אלף דולר ויותר.

אנחנו יודעים, אבוי, שדמוקרטיה אינה ערובה לשגשוג. אפילו בדמוקרטיה צריך לעבוד קשה, וזה מסובך במיוחד, מפני שבדמוקרטיה עבודה קשה היא עניין וולונטרי. כנגד זה, מועיל להיזכר מפעם לפעם שלא כל עריץ, המוכן לשלוח טנקים אל כיכר העיר, מסוגל להניב נס כלכלי בנוסח סין.

בן גוריון דווקא האמין

בורמה ו"נס" אינם מתחברים טוב. אוכלוסייתה גדולה מזו של סינגפור פי עשרים ויותר, ובניגוד לסינגפור היא משופעת באוצרות טבע. אבל תמ"גה אינו מגיע אפילו לשבעה אחוזים מזה של סינגפור, וההכנסה השנתית לגולגולת (בחישוב יחסי של כוח הרכישה) עומדת על 1,800 דולר. רבע התושבים נמצאים מתחת לקו העוני הרשמי.

בורמה היתה פעם מקור של תקוות, גם לישראל. כאשר ראש ממשלתה הראשון, אוּ נוּ, ביקר בתל אביב, ב-1955, המונים מילאו את הרחובות.

 


1955: ראש ממשלת בורמה אוּ נוּ בתל אביב (למעלה); מעיין בספר תורה, כשלצידו, מימין, ציר ישראל בבורמה דויד הכהן (למטה). הצילומים הם מאוצרותיה הבלומים של לשכת העתונות הממשלתית, שאפשר לעיין בהם על הרשת

 

או נו היה אחד האישים הבולטים ביותר במה שהתחיל להיקרא אז "העולם השלישי". דויד בן גוריון קיווה שהוא יתווך בין ישראל למצרים, ויעזור לפתוח את שערי סין לפני ישראל. אחד האישים הבולטים במפא"י, חבר הכנסת דויד הכהן, מונה לציר בראנגון.

בן גוריון עצמו התפעל מהצלחתה של הדמוקרטיה הבורמית: הנסיבות חייבו את הצבא לתפוס את השלטון, בסוף שנות ה-50, אבל הוא מיהר להחזיר אותו לידי ראש הממשלה הנבחר. זמן קצר אחר כך, בן גוריון ביקר בבורמה, ואפילו עשה מדיטאציה בפאגודה בודהיסטית.

התפעלותו של ב"ג היתה קצת נמהרת. הגנרל הדמוקרטי לא נשאר בקסרקטיניו לאורך זמן. הוא חזר, ב-1962, וכונן עריצות איומה שארכה רבע מאה. ב-1988 להמונים נמאס, הם יצאו לרחובות, והעולם כולו התבונן במה שאהבו אז לכנות "כוח העם".

מהפכה עממית בשידור חי

עוד לפני נפילת החומה בברלין, עוד לפני שהתמוטט המשטר הקומוניסטי הראשון במזרח אירופה, המונים התחילו להפיל רודנויות בעולם השלישי. אלה היו השנים הראשונות של סי.אן.אן, והמהפכות העממיות -- בייחוד בהאיטי ובפיליפינים -- הועברו בשידור חי, ועוררו התפעמות.

אבל -- כמו שהקדים המהטמה גאנדי להבין -- הצלחתה של מהפכה עממית לא-אלימה תלויה במידה רבה בעַכָּבוֹתָיו של המשטר שאותו היא רוצה להפיל. הגנרלים של בורמה היו חסרי עכבות. מקובל להניח שהם שחטו כ-3,000 בני אדם.

דיכוי אינו יכול להיות מבוסס רק על כוונת הרובה. בארץ כבורמה, עם אוכלוסיה של 47 מיליון, אין די חיילים, אין די רובים ואין די כוונות בשביל כל מתנגד פוטנציאלי. כדי להאריך ימים, הדיכוי צריך ליצור מחסום של פחד אצל המדוכאים.

דיקטטורות מצליחות כאשר הן מעַקרוֹת את הֶהמון, והופכות אותו לאוסף עצום של יחידים. דיקטטורות נופלות, או לפחות מתנדנדות, כאשר מחסום הפחד מתמוטט, וכאשר אוסף היחידים חוזרים וּמגַלים את כוחם הקיבוצי.

כמעט עשרים שנה חלפו מאז התקוממות הדמים של 1988, שהניבה את הקדושה המעונה המהוללת ביותר של זמננו, אאון סאן סו צ'י. היא בתו של גנרל, גיבור מאבק העצמאות של בורמה. היא התגוררה בעצם בבריטניה, אבל סרה לביקור מולדת בדיוק בזמן שבו התלקחה ההתקוממות. "לא הייתי בתו של אבי אילו נשארתי אדישה", היא אמרה.

היא הושלכה לכלא ולמעצר בית, ושם בילתה כמעט את כל השנים שעברו מאז. ב-1991, הפרלמנט הנורווגי העניק לה, בהיעדרה, את פרס נובל לשלום, וקרא לה "מופת של כוח לחסרי הכוח".

אל שער ביתה המבודד בראנגון הגיעו החודש הנזירים הבודהיסטיים שהתחילו את ההתקוממות הנוכחית.

היא מוסיפה להיות הסמל, והיורשת הדמוקרטית הטבעית. אבל הפעם "כוח העם" אינו בא מן הפוליטיקאים, אלא מן הפאגודות. המהפכה הזו אינה כתומה, אלא אדומה, צבע גלימותיהם של הנזירים.


מלחמות הקודש של בודהא

נזירים בודהיסטים יוצאים למלחמה? היש רעיון סביר פחות, בוודאי בשביל תיירי-בודהא הישראלים, היוצאים מן הבקו"ם עם תעודת השחרור, ושמים את פעמיהם אל בירתו הזמנית של הדאלאי לאמה (למשל)?

האמת היא כמובן שנזירים בודהיסטים הם חברים הרבה יותר פעילים של קהילתם ממה שנדמה. הדאלאי לאמה עצמו הנהיג התקוממות צבאית כושלת נגד סין, במולדתו טיבט, ב-1959.

הסיבה הפשוטה היא שהנזירים באים מן העם, משקפים את הלכי הרוח העממיים וגם מזינים אותם. הם יכולים על כן להיות "סוכנים של שינוי".

הידיעות הבאות מבורמה אינן טובות. הצבא עצר נזירים, ירה על נזירים,פשט על פאגודות, הטיל עליהן מצור. האם הצבא יעז לרוקן את מנזרי ראנגון ומאנדאליי מיושביהם? האם הצבא יעז לקרוא תיגר על הבודהיזם עצמו? האם תגובה ברוטלית במיוחד תצליח לחזור ולהגביה את מחסום הפחד? האם הגנרלים יגיעו למסקנה, שאין להם מה להפסיד חוץ מאשר את כבודם ואת שמה הטוב של ארצם (שהם כבר הפסידו ממילא ללא תקנה)?
ולבסוף, האם בורמה תיאלץ לחכות עוד עשרים שנה להזדמנות הבאה?

אם התשובה כתובה באיזשהו מקום, יתכן מאוד שהיא כתובה בסינית. סין, השכנה הגדולה מצפון, מאמינה באי-התערבות נגד עריצים, בייחוד כאשר יש לה טובות הנאה חומריות ופוליטיות. אם הסינים ירצו, לא תהיה לבורמה חרות. מה אירונית היא הפצרתו של המערב בסין שתגן על אזרחי בורמה מפני רודניהם. האם הדיפלומטים האמריקניים והאירופיים בבייג'ינג אומרים למארחיהם, "רק לא טיינאמן בבקשה" -- והסינים סופקים כפיים, ומשיבים ברצינות גמורה, "לא, בוודאי שלא".

]]> 36859 2007-09-29 06:08:24 2007-09-29 04:08:24 open open לצבא האדום אין רובים publish 0 post 346720 זו ש zooshe@gmail.com zoshe.org 80.178.178.122 2007-09-29 12:38:21 1 0 346760 יואב קרני 208.59.121.229 2007-09-29 17:14:46 1 0 346795 ד.ט 89.1.1.41 2007-09-29 20:08:53 1 0 346799 יואב קרני 208.59.121.229 2007-09-29 20:32:42 1 0 346814 ד.ט 89.1.1.41 2007-09-29 21:38:58 1 0 346815 ד.ט 89.1.1.41 2007-09-29 21:40:05 1 0 346820 דני פ danpinkus@hotmail.com 89.138.191.17 2007-09-29 21:57:51 1 0 346822 דודו בקל 84.110.163.219 2007-09-29 22:10:13 1 0 346893 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 84.228.158.114 2007-09-30 10:46:28 1 0 347277 דוד גיל 89.1.119.237 2007-10-02 13:42:00 1 0 347483 אלון ניסר 212.199.121.196 2007-10-03 20:11:56 1 0 347512 יואב קרני 208.59.121.229 2007-10-03 23:52:50 1 0 348017 חצבאני rosenbar@netvision.net.il - 217.132.91.192 2007-10-06 19:04:59 1 0 348398 דני פ danpinkus@hotmail.com 89.139.87.169 2007-10-09 02:54:21 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/u_nu_telaviv_1955.gif.jpg u_nu_telaviv_1955.gif 36859 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/u_nu_torah_hacohen_1955.gif.jpg u_nu_torah_hacohen_1955.gif 36859 inherit attachment האתנועים הגיעו - השביתה פרצה (תוספת ארכיונית ל'קנטון יהודה') http://www.notes.co.il/karny/36963.asp Tue, 02 Oct 2007 06:37:30 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/36963.asp
אהרן אבן-חן היה מאבני החן של העתונות העברית. הוא לא היה "כוכב מעריב", אף כי כתב ב'מעריב' אולי 35 שנה, תחת השם "ג. שרוני". הוא שימש כתב העתון בנתניה, שהוא היה מראשוני המתיישבים בה.

את הקריירה העתונאית שלו הוא התחיל ב'דואר היום', עתונו של איתמר בן אב"י, ונפשו נקשרה בנפש איתמר. שנים לאחר מות בן אב"י, אבן-חן ערך את ניירותיו ואסף את כתביו. בזכותו יצא ספר זכרונותיו המרתק של בן אב"י, שניתן לו השם הקצת-לא-מרתק 'עם שחר עצמאותנו' (1961). 17 שנה אחר כך, אבן-חן ערך כתבים נבחרים של בן אב"י, שיצאו בספר 'חלומות ומלחמות' (1978).

כל אימת שיכול, וכל אימת שעורכי 'מעריב' הרשו לו, אבן-חן היה חוזר וכותב על בן אב"י, באהבה ובכבוד. אני מוצא בארכיוני רשימה אחת שלו, שהתפרסמה ב-23 באוקטובר 1970. עניינה היה מהפכת הדפוס הנועזת של בן אב"י, והיא מגוללת אגב כך את סיפור ייסודו של 'דואר היום'. 

[X=nextPage=X]

האתנועים הגיעו -- השביתה פרצה (2)

 

[X=nextPage=X]

האתנועים הגיעו -- השביתה פרצה (3)

 

]]> 36963 2007-10-02 06:37:30 2007-10-02 04:37:30 open open האתנועים הגיעו - השביתה פרצה (תוספת ארכיונית ל'קנטון יהודה') publish 0 post 545029 טל שחף tal.shahaf@gmail.com 89.138.21.12 2009-12-08 12:48:51 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/even_chen0001.gif.jpg even_chen0001.gif 36963 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/even_chen0002.gif.jpg even_chen0002.gif 36963 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/even_chen002.gif.jpg even_chen002.gif 36963 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/even_chen0004.gif.jpg even_chen0004.gif 36963 inherit attachment אל תהפכו את הדלי http://www.notes.co.il/karny/37090.asp Sat, 06 Oct 2007 06:31:26 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/37090.asp הרהורי-חג חולפים על ערך השוּק של היהדות, על הדחף המיסיונרי, על הסובוטניקים של רוסיה ועל אסתר המאדונה


'וול סטריט ג'רנל' מדווח על עריקת מאדונה מתקליטי וורנר אל Live Nation, תמורת 120 מיליון דולר. העורך התקשה להתאפק ממשחק המלים על Madonna ועל Virgin. אנחנו ציניים פחות, או טיפ טיפה פחות. אנחנו חושבים שאסתר החסידה היא בהחלט מטריאליסטית, אבל יש בה גם קורטוב של רוח הקודש

 

בשנות ה-80 של המאה שעברה (זה נשמע רחוק במידה מופרזת), חכם-דת מוסלמי מלבנון יצא לצפון אמריקה, להפיץ את דין מוחמד ללא סיף. הוא היה שייך למיסדר הסופי (צופי, בתעתיק המדעי).

השייח' הלבנוני קיבל עליו את המשימה להציג איסלאם חלופי – סובלני ורחום. הוא נחל הצלחות לא מבוטלות. סופיזם מתפשט בצפון אמריקה, אם כי לא כמאכולת אש. בין הסופים הפעילים ביותר אפשר למצוא מספר ניכר של יהודים.

תחקיר עתונאי הוביל אותי פעם לוועידה ארצית של סופים, שנערכה בסן פרנסיסקו. הגעתי לשם מתוך התעניינותי בפרקטיקות הדתיות של סופים בהרי הקווקאז – הימים היו ימי מלחמת צ'צ'ניה הראשונה – וקוויתי להחליף דעות ועובדות. אחד המארגנים, עורך דין יהודי מפילדלפיה, נזף בי בעדינות: "אנשים באים לכאן לדבר על פרחים, על יין ועל אהבה – ואתה רוצה לדבר על מלחמות".

זו היתה בעצם התורה על רגל אחת. אני מניח, מבלי להקל בכבודו של איש, כי שירת רומי, הפילוסוף-משורר הסופי של המאה ה-13, היתה שקולה בעיני רוב הנוכחים כמעט כנגד הקוראן. התפאורה לא יכלה להיות מוצלחת יותר. שם, על מפרץ סן פרנסיסקו, עלתה לה כפורחת הרוחניות המיסטית של מה שהאמריקנים מכנים The New Age, או בעברית אסטרולוגית תקינה 'עידן הדלי'.

היהודים חדלו לגייר

סופיזם הוא אוצר של חוכמה, המתמלא והולך זה 1300 שנה ויותר – אבל באמריקה סופיזם הוא רק אחת הדתות של עידן הדלי. לצידו אפשר למצוא בודהיזם וטאואיזם ושאמאניזם וניאו-פגניזם. אני בשום פנים אינני מוציא גזרה שווה בין הדתות האלה, אלא רק מנסה לתאר את התופעה.

מי חסר שם, בין דתות הדלי? היהודים חסרים. והם חסרים מכוח ההרגל. לפני אלפיים שנה לא היתה כנראה דת כיהדות, שהאימפולס המיסיונרי פיעם בה בחוזקה. זה הסתיים עם נצחון הנצרות במערב ועם נצחון האיסלאם במזרח. מחוץ לכמה אפיזודות, היהודים חדלו לגייר.

אין זאת אומרת שלא-יהודים חדלו להתגייר. כוחה של היהדות בכיכר השוק של האמונות נשאר לא מבוטל. לפעמים היקף ההתייהדות הספונטנית הטיל פחד על משטרים ועל היררכיות דתיות. זה קרה למשל ברוסיה, בסוף המאה ה-15, כאשר התעורר הרושם שמשפחת המלוכה עצמה (בדוכסות הגדולה של מוסקבה) עומדת לקבל עליה עול מצוות; וזה חזר בתחילת המאה ה-18, והניב צייד מכשפות; וזה גאה בנסיבות מסתוריות בתחילת המאה ה-19, במידה שעוררה את חלחלתם של שני קיסרים – ואת גזרותיהם.

המתייהדים הרוסיים של המאה ה-19 לא ביקשו את דת משה וישראל בתור שכזאת. הם היו, בלשונו של חוקר רוסי חשוב, "פרוטסטנטים רוסיים". הם התקוממו נגד המונופול הרוחני של הכנסיה, ממש כפי שעשו ראשוני הפרוטסטנטים בגרמניה ברבע השני של המאה ה-16. רוב המורדים ברוסיה נשארו בתחומי הנצרות, אבל אצל חלק מהם הַזיקה לנצרות נחלשה והלכה עד שֶנֶעֶלמה מעיקרה.

לַמתייהדים הרוסיים ניתן השם הקולקטיבי 'סוּבּוֹטניקים', או 'אנשי השבת'. אין איש יודע כמה מנו בשׂיאם, בוודאי כמה עשרות אלפים, אולי אפילו יותר. יישוביהם, בהרי הקווקאז, בעמק הוולגה וּבירכתי סיביר והמזרח הרחוק, היו שם דבר. תיירים זרים היו גומרים את ההלל על חריצותם, על נקיונם ועל הליכותיהם.

 


הסובוטניקית האחרונה, ובידה שופר. את אנה קונדרטובה צילמתי בחצר ביתה, בהרי ארמניה, בסתיו 1992. היא התגוררה באחד היישובים המפורסמים ביותר של 'אנשי השבת', יֶלֶנוֹבקַה, שטיילים אירופיים קשרו לה כתרים. הסובוטניקים יסדו אותה זמן קצר לאחר שרוסיה כבשה את האיזור מידי פרס, בסוף השליש הראשון של המאה ה-19. קונדרטובה, רוסיה לעילא ולעילא, שמרה אמונים לאלוהי העברים אפילו בזמן השלטון הסובייטי. היא מתה זמן קצר לאחר ביקורי אצלה. שלוש או ארבע שנים אחר כך, אחרוני הסובוטניקים נעלמו מילנובקה, כיום העיר הארמנית סֶוואן. היתכן שגרים ספונטניים יחזרו ויופיעו יום אחד?

צילום: יואב קרני

 

הסובוטניקים של עידן הדלי

איננו יודעים אל נכון באיזו מידה הסובוטניקים העשירו את המאגר הגנטי של עם ישראל. חלק מן הסובוטניקים עלו לארץ, עוד בשלהי המאה ה-19, ואת עקבותיהם אפשר למצוא עד עצם היום הזה במושבות הגליל הוותיקות. אין זה כלל מן הנמנע שעקבותיהם הגלויים פחות נמצאים מבלי דעת בצופן הגנטי של רבים מאיתנו.

הסובוטניקים הדהימו בשעתם את היהודים הוותיקים. אלה האחרונים לא הבינו מדוע זה איכרים רוסיים ירצו להצטרף אל הדת הבזויה והנרדפת, שחיי מאמיניה תלויים להם מנגד. הם נדהמו שבעתיים, כאשר גילו סובוטניקים רבים בין החיילים הקוזאקיים בשירות הצאר.

אין עוד יישובים סובוטניקיים בתור שכאלה, ושרידיהם ברוסיה ובשכנותיה נטמעים והולכים. אבל כשם שהופיעו ספונטנית לפני מאתיים שנה, אין זה כלל מן הנמנע שיחזרו ויופיעו.

הסובוטניקים של עידן הדלי אינם איכרים חרוצים, המשכימים לפנות בוקר לחלוב את פרותיהם. הם גם אינם נמצאים על טרשי הקווקאז ועל נהרות סיביר. פניהם כפני קליפורניה, וזוהר תלוי בעיניהם – זה  הזוהר של רבי שמעון בר יוחאי, זה הזוהר של הוליווד ושל בוורלי הילס.

עכשיו, לאחר שאסתר המאדונה חגגה את ראש השנה בשערי יפו, והשתטחה על קברי הצדיקים; ואשטון קוצ'ר הסביר כיצד הקבלה שיפרה את כשרונות המשחק שלו; ואשת חיקו דמי מור, ומגישת הטלויזיה רוזי אודונל, ומעצבת האופנה דונה קאראן מילאו את חובותיהן הרוחניות, עכשיו אפשר לעשות אחת מארבע:

אפשר לעקם את החוטם. אפשר אפילו להדליק נרות שחורים ולהטיל חרמות. אפשר גם למשוך כתף, או להשקיף על כל זה בחיוך פילוסופי. ואפשר גם לעשות את ההיפך: אפשר להרגיש טוב.

הנה כי כן לא נס ליחה של הדת הבזויה והנרדפת. היא עדיין מסוגלת להתמודד בכיכר השוק של האמונות.

כוח ההפצה של התרבות העממית

במגזין יום א' של ה'ניו יורק טיימס', זאב חפץ שירטט זה לא כבר באריכות אוהדת למדי את דיוקנו של לב לבייב, היהלום בכתר חב"ד.

אין לך איש חב"ד שאין בו אימפולס מיסיונרי. אבל המיסיונריות של לבייב מוגבלת. הוא מתעניין רק ביהודים על פי ההלכה. חצי-יהודים, או רבע-יהודים אינם מעניינים אותו. הוא אמנם אינו נשאל, אבל קל לנחש שלא-יהודים בוודאי אינם מעניינים אותו.

מה חבל, ומצד שני מה מזל. ואם מזל, אז דלי; ואם דלי, אז אסתר המאדונה. היא חושבת שהאוצרות הספיריטואליים של היהדות הם בני שיווק. היא אינה מאמינה שחוכמת היהודים, נסתרת או לא נסתרת, היא בחזקת משחק-סכום-אפס.

גוגל מניב כמעט ארבעה מיליון וחצי קישורים למלה kabbalah. מאחר שאת המלה הזו אפשר לאיית באנגלית במספר מוגזם של צורות (למשל Kabbala, Cabala, Cabbala, Cabbalah, Kabala), מותר לשער שרוחו של רבי שמעון מרחפת על החלל הקיברי עוד יותר ממה שאנחנו משערים. היא מרחפת בזכות רבי שמעון, והיא מרחפת כנראה עוד יותר בזכות עידן הדלי.

אין מה לעשות, כוח ההפצה של התרבות העממית האמריקנית הוא המנוע היעיל ביותר של זמננו. היא מעוררת את הצורך בחיקוי אינסטינקטיבי. רוב החיקוי הזה אינו מעורר התפעלות. מקצתו דווקא מעורר. אם כוחה המהפנט של התרבות הזו יחדש את התנופה המיסיונרית של  היהדות, שהקיסר קונסטנטין הפסיק במאה הרביעית, אדרבא.

הקבליסטים של מפרץ סן פרנסיסקו מייחסים לספר הזוהר את ההבטחה, שבבוא עידן הדלי יתחילו להתברר כוונותיה הנסתרות של הבריאה. שמא תגידו שהם אינם המפרשים המוסמכים? זה ויכוח ישן ומועיל. החוקר המהולל של היהדות, יעקב ניוזנר, יסד אסכולה שלמה על ההנחה שבימי בית שני לא היתה "יהדות", אלא היו יהדויות. זה היה מקור של דינאמיות, זה היה אמצעי של התרחבות. אל תהפכו את הדלי.

]]> 37090 2007-10-06 06:31:26 2007-10-06 04:31:26 open open אל תהפכו את הדלי publish 0 post 347881 איריס י אדלבאום www.notes.co.il/iris 84.108.82.203 2007-10-06 07:36:16 1 0 347889 יואב קרני 208.59.121.229 2007-10-06 08:23:47 1 0 347894 איריס י אדלבאום www.notes.co.il/iris 84.108.82.203 2007-10-06 09:04:37 1 0 347902 איריס י אדלבאום www.notes.co.il/iris 84.108.82.203 2007-10-06 09:21:56 1 0 347904 יואב קרני 208.59.121.229 2007-10-06 09:32:54 1 0 347909 איריס י אדלבאום www.notes.co.il/iris 84.108.82.203 2007-10-06 09:56:28 1 0 347912 תומר http://www.notes.co.il/tomer 84.110.167.157 2007-10-06 10:09:16 1 0 347922 אזרח. 79.179.24.208 2007-10-06 11:19:39 1 0 347956 דורון בני- ברק 85.101.62.244 2007-10-06 13:25:29 1 0 348019 חצבאני rosenbar@netvision.net.il - 217.132.91.192 2007-10-06 19:23:18 1 0 351039 אלון ניסר alon@noal.co.il 212.199.121.196 2007-10-21 23:47:51 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/wsj_madonna101107.jpg wsj_madonna101107 37090 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/kondratova_shofar.jpg kondratova_shofar 37090 inherit attachment סוף הדרך, או מה-מאוד-אנחנו-מתגעגעים-אליך-מר-בֶּרְק http://www.notes.co.il/karny/37372.asp Sat, 20 Oct 2007 05:03:36 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/37372.asp

ג'ורג' בוש רצה להקים תנועה חדשה, רדיקלית, אוטופיסטית. אבל עכשיו יש הסכמה רחבה שהפרוייקט שלו מתמוטט. המראתה של הילארי קלינטון היא רק חלק מן הסיפור. רפובליקנים כותבים עכשיו הספדים למפלגתם, ומתגעגעים אל חוכמתו הצרוּפה של איש אחד מן המאה ה-18

 

חוכמת אנשים מלומדה היא עכשיו בין פרשנים פוליטיים בארה"ב, שהמפלגה הרפובליקנית תוּבַל כַּצאן לטבח בבחירות של השנה הבאה. ספק אם שׂררה הסכמה כל כך רחבה על פרוגנוזה כזאת מאז תלאותיה של המפלגה ב-1974, תחת הרושם של שערוריית ווטרגייט. אז, שלושה חודשים לאחר התפטרות הנשיא ריצ'רד ניקסון, הרפובליקנים נחלו תבוסה איומה בבחירות לקונגרס, והיה קשה להעלות על הדעת שימהרו להתאושש.

והנה, שש שנים אחר כך, רונלד רייגן סחף את אמריקה ימינה, וסיים את הדומיננטיות הדמוקרטית רבת השנים במה שאמריקנים קוראים "מדיניות ציבורית" (public policy), זאת אומרת עיצוב סדר היום הכלכלי והחברתי.

האם זה יכול לחזור ולקרות? כמובן. כל מה שצריך זה ארבע שנים לא מוצלחות של מונופול דמוקרטי, והבוחר האמריקני יחזור הביתה.

"הביתה", במובן הזה שרוב האמריקנים נוטים לפתרונות הנחשבים ל"שמרניים": כמה שפחות התערבות ממשלתית בענייני כלכלה, עם טיפטוף קבוע של פטריוטיות ושל יראת שמיים, מבלי להגזים.

המפלגה הרפובליקנית היא מפלגת השלטון הטבעית באמריקה, ואם הבורסה לא היתה חומדת לה לצון ב-1929, אולי לא היינו רואים כלל נשיאים דמוקרטיים ב-75 השנה האחרונות.

אפשר אפילו לטעון – והרבה רפובליקנים אמנם טוענים – שהתבוסה המזומנת למפלגתם בנובמבר 2008 אינה קשורה בפניית עורף של הבוחר לעקרונות המפלגה, כי אם אדרבא, היא קשורה בסטיית הפוליטיקאים הרפובליקנים מן העקרונות האלה. במובן מסוים, תבוסת 2008 היא כמעט רצויה בשביל הרדיקלים הרפובליקנים. היא תאפשר מהפכה אידיאולוגית, חזרה אל המקורות, רייגניזם בלי רייגן.

הנה ניחוש: המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-2012 ידמה להפליא לניוט גינגריץ', היושב ראש לשעבר של בית הנבחרים, אינטלקטואל מבריק וּמלוטש, איש מלחמות, אדריכל הנצחון ההיסטורי של מפלגתו בבחירות לקונגרס ב-1994. גינגריץ' היה האיש שפיתח למדרגת אמנות את הקיטוב הפוליטי. הוא לא שחר פשרות, ולא האמין בהן. זה אמנם קיצר את הקריירה שלו בקונגרס, אבל עשוי דווקא להיות נכס אלקטורלי בנסיבות של עייפות ושל אכזבה.

היא בחירה, אם גם לא אהובה

תחושת המפלה הבלתי נמנעת מתאשרת פעם אחר פעם בסקרים, לא רק במובן זה שיותר אמריקנים נוטים להצביע בעד הדמוקרטים. הסקרים משקפים העדפה אוניברסלית של הדמוקרטים כמעט בכל עניין של 'מדיניות ציבורית', מעיראק ועד ביטוח בריאות.

יתר על כן, הרפובליקנים, מפלגת ההון הגדול, שתמיד יכלו לסמוך על יתרון אוטומטי בגיוס כספים, מפגרים עכשיו הרבה אחרי הדמוקרטים במימון מסע הבחירות היקר להחריד. כותרת ב'וול סטריט ג'רנל' בשבוע שעבר הכריזה, "הרפובליקנים מאבדים את עולם העסקים". שזה כמו להגיד, "הרפובליקנים הגיעו אל סוף הדרך", או לפחות אל הפסקה ארוכה.

בינתיים, אלה איפיונים גֶנֶריים, באשר הם מנותקים מן השאלות החשובות מאוד של מי-יהיה-המועמד, ואילו-מעידות-יהיו-במרוצת-הדרך. האמריקנים מעדיפים דמוקרטים, אבל מי לידנו יתקע שהם ידבקו בהעדפותיהם, כאשר יראו את שמותיהם של מועמדי המפלגה?

זה בדיוק עניינו של הוויכוח בתוך המפלגה הדמוקרטית: מי מן הטוענים למועמדותה לנשיאות הוא "בָּחיר" (electable) יותר. שאלת ה"בְּחירוּת" תחזור ותישמע בשבועות הבאים ביתר שְׂאֵת, מפני שהיא הנשק האפקטיבי היחיד באמתחתם של שבעת הגברים המנסים לסכל את הכתרתה של הילארי קלינטון.

סקרי דעת הקהל מאירים פנים לסנאטורית ממדינת ניו יורק. הם מעמידים אותה הרחק לפני כל מתחריה. אחד הסקרים העניק לה החודש רוב מוחלט חסר תקדים, סקר שני קירב אותה אל רוב כזה. שניהם העמידו אותה ביתרון של 20 עד 30 אחוז על פני יריבה העיקרי, ברק אובאמה.

הסקרים מראים, שקלינטון מצליחה לעקוף את יריביה אפילו בפינות החשוכות ביותר. הגברת הראשונה של שנות ה-90, שנהגה לעורר אי אמון אינסטינקטיבי לפחות אצל חצי האוכלוסיה, מעוררת עכשיו דרך ארץ, אם גם לא חיבה. רוב האמריקנים אומרים שהם סומכים על כושר השיפוט שלה ועל סגוּלוֹת מנהיגוּתָהּ. היא מצטיירת כִּמתוּנה, מאוּזנת, מאוּפּקת, קָרַת רוח, מנוּסה.

הרפובליקנים מוסיפים לקַווֹת שאם אמנם היא תהיה המועמדת הדמוקרטית – וזה יתחוור לכל המאוחר בחודש מארס, אולי כבר בינואר (אם הבחירות המוקדמות יוקדמו עוד יותר) – האמריקנים יחזרו וייזכרו בַּפינות החשוכות.

הפצרה לעצור את דהרתה הלא-מופרעת של קלינטון עומדת במרכז פניותיה של הנהלת המפלגה הרפובליקנית אל תורמים פוטנציאליים. זה בוודאי יעזור במידה מסוימת, אבל ספק אם זה יכריע את הכף. קלינטון כבר הבטיחה להשיב מלחמה שערה. היא לא תחזור על טעותו של ג'ון קרי ב-2004, או על טעותו של מייקל דוקאקיס ב-1988. בשתי הפעמים ההן, מועמדים דמוקרטיים התחילו את מסע הבחירות שלהם עם סיכויים טובים לנצח. בשתיהן הם הניחו לרפובליקנים לסרטט את דיוקנם, במשיכות מכחול גסות וּמעַוותוֹת. הם הובסו.


עיבוד פוטושופ לצילום מכינוס של בלוגרים שמאליים, בתחילת השנה

 

צוחקת מי שצוחקת

ההתקפות האישיות על קלינטון עומדות בעיצומן, ונדמה לי שאפשר לטעום בהן טעם של ייאוש. כמו למשל האופנסיבה הבו-זמנית של שורת כוכבי תקשורת ימניים נגד "הצחוק המלאכותי" שלה. הסנאטורית אמנם הרבתה לצחוק בזמן האחרון, בקול רם, בשורה של ראיונות טלויזיה ובהופעות פומביות, כנראה כדי להוסיף לעצמה לִוְיַת חן של אנושיות ושל חמימות, וגם כדי להתחמק מעימותים.

צחוקה אולי מוגזם, אולי מיותר, אולי אפילו קצת מעצבן. אבל מן ההתקפות על צחוקה נדפו ניחוחות עזים של מיזוגניה, זאת אומרת שנאת נשים לשמה. ג'ואן וֶנוּקי, בעלת טור ב'בוסטון גלוב', כתבה על זה:

כל מי שהיתה אי פעם האשה היחידה בחדר יודעת יפה כיצד הבחורים תמיד מחכים לָרֶגַע המושלם – שבו יהיה אפשר להציג את האשה כקַלַת דַעַת, כשוֹטָה, כבכיינית, או מוּטב כִּמכשפה. הגברים המתמודדים נגד קלינטון עדיין מחכים להזדמנות כזאת.

משבר המפלגה הרפובליקנית אינו משבר של מערכת בחירות, וממילא יישובו אינו עניין לתושייתם של אמרגני בחירות. הוא משבר של תרבות ושל דרך. חוכמה שלאחר מעשה מראה לנו את עוצמת השינויים שג'ורג' בוש ניסה לחולל. המפלגה הרפובליקנית, שהוא קיווה להאריך את תוחלת שלטונה, נועדה להתגלגל בגילגול חדש, ולהיות רדיקלית על פי שיטותיה, אוטופיסטית על פי יעדיה.

לרוב הרפובליקנים לא היה החשק להתנגד לשינוי הזה, בין השאר מפני שהיה נדמה להם שהוא עובד לטובתם. עכשיו, כמובן, הביקורת נוקבת, כמעט קיומית.

דייוויד ברוּק, בעל טור ימני מעניין ב'ניו יורק טיימס', מעמיד את משבר המפלגה הרפובליקנית בהקשר היסטורי כל כך רחב, עד שהוא מסמיך אותו אל הרהוריו של ג'נטלמן אירי בלונדון בשלהי המאה ה-18.

אדמונד בֶּרְק (Burke), בציור למעלה מימין, נחשב לאביה-מולידה של השמרנות המודרנית. הוא לא התנגד לשינוי בתור שכזה, אלא לשינוי מסחרר, בייחוד כשהוא כרוך בנסיון להפוך תהליכים היסטוריים על ראשם בן-לילה. הרפובליקנים נכשלו, כתב ברוק בשבוע שעבר, מפני שהם התרחקו מן "המזג השמרני" של בֶּרק, ונאחזו ב"דוקטרינה השמרנית".

למרבה העניין, ברוק קרא למאמרו "התמוטטות הרפובליקנים". זו עומדת להיות הכותרת של 2008.

בשביל שמרנים רבים, יום ההולדת של תנועתם הוא 1 בנובמבר 1790 -- יום פירסומם של 'הרהורים על המהפכה הצרפתית' מאת אדמונד בֶּרק. ברק תיאר כיצד אידיאליזם אוטופי עלול להוביל אל הגיליוטינה, ממש כפי שהוביל לימים אל הגולאג.

]]> 37372 2007-10-20 05:03:36 2007-10-20 03:03:36 open open סוף הדרך, או מה-מאוד-אנחנו-מתגעגעים-אליך-מר-בֶּרְק publish 0 post 350689 גיל http://www.notes.co.il/greengross/ 70.57.131.205 2007-10-20 06:40:21 1 0 350694 אורן orenblass@hotmail.com 84.95.127.218 2007-10-20 07:37:09 1 0 350697 אבי 79.179.135.3 2007-10-20 08:00:56 1 0 350718 אזרח. EZRAH@bezeqint.net 79.178.20.55 2007-10-20 11:40:18 1 0 350738 H. L. Mencken 79.181.148.230 2007-10-20 14:00:06 1 0 350750 אזרח. EZRAH@bezeqint.net 79.178.20.55 2007-10-20 15:09:54 1 0 350786 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 67.83.79.12 2007-10-20 18:25:26 1 0 350789 יואב קרני 208.59.121.229 2007-10-20 18:41:33 1 0 350847 יואב קרני 208.59.121.229 2007-10-21 00:32:21 1 0 350937 צביקה tzvika.barenholz@gmail.com 212.143.80.173 2007-10-21 11:54:22 1 0 351028 גיל http://www.notes.co.il/greengross/ 70.57.131.205 2007-10-21 23:15:41 1 0 351035 אלון ניסר alon@noal.co.il 212.199.121.196 2007-10-21 23:39:25 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/burke1.gif burke1 37372 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/hillary_smile.jpg hillary_smile 37372 inherit attachment חלומי האנטישמי הגס, הרב עם החושן, העגלה הערופה מכפר סמר, דמו של ראש הממשלה http://www.notes.co.il/karny/37727.asp Thu, 25 Oct 2007 08:34:59 +0500 יואב קרני קריאה חוזרת: טורים מן השנים 2003-1994 http://www.notes.co.il/karny/37727.asp תיאולוג נוצרי, שאינו אלא מטאפורה ספרותית, מתחלק באסוציאציות הסהרוריות שלו, כאשר הוא רואה את חכמי היהודים מתנערים מאחריות לרצח אנשי שלום בארץ הקודש. ואיוב, מה הוא היה אומר?

הרשימה הזו התפרסמה ב-12 ביולי 1996 ב'ששי', מוסף תרבות של 'גלובס', שערך אדם ברוך. היא נכתבה תחת הרושם של עליית בנימין נתניהו לשלטון, שבעה חודשים לאחר רצח יצחק רבין. במוצאי יום הבחירות גם התברר שש"ס נעשתה המפלגה השלישית בגודלה,עם עשרה מושבים, והאופוריה של הרב יוסף היכתה אותי בתדהמה. את הרשימה כתבתי ממוסקבה, ערב מסע ארוך אל הקווקאז. איבדתי את עקבותיה, וכמעט שכחתי את תוכנה. במקרה חזרתי ונתקלתי בה בחודש שעבר במגירה חבויה. אני חוזר ונותן אותה כאן ביום השנה לרצח רבין ברגשות מעורבים. לא הייתי חוזר וכותב אותה כיום, בוודאי לא באותו האופן. אבל החלטתי להתחלק בה. אין זה מן הנמנע שהיא התיישבה עם מצב הרוח הכללי לפני 11 שנה.

 

בחלומי הלא כל כך נעים הייתי תיאולוג נוצרי. לא היה ברור אם אני קתולי, או בפטיסטי – אבל האי-בהירות הזו הועילה בסופו של דבר להתפתחות העלילה.

בחלומי המביך התראיינתי פעמים אחדות בתחנת רדיו עלומת-שם, בעיר נידחת במערב התיכון של ארה"ב. הפעם הראשונה היתה מייד לאחר רצח יצחק רבין. מה יש לכתבי הקודש להגיד על המאורע הזה? שאל אותי המראיין. "אה", השבתי בכובד ראש, "אין חדש תחת השמש. יהודים יראי-שמים שוב צלבו איש שלום בארץ הקודש".

אפילו בַּחלומי כיעכעתי בגרוני בִּמבוכה קלה לנוכח האנטישמיות הארסית של תשובתי. הליגה נגד השמצה מחתה בחריפות לפני הנהלת התחנה, וזו הבטיחה מייד כי דברים כאלה לא יישָנוּ.

הראיון הבא אתי היה ב-30 במאי, לאחר שהתחוור נצחונו של בנימין נתניהו. רִשְתוֹת הטלויזיה עתה זה הקרינו את מעמד כניסתו של הרב עובדיה יוסף אל מטה הבחירות הצוהל של ש"ס. הוא פסע לשם במלוא התפארת של מלבושיו, רפליקה מדויקת של ה"חושן ואפוד ומעיל וכתונת-תשבץ, מצנפת ואבנט", אשר ציווה אלוהי הברית הישנה על משה להלביש בהם את אחיו, אהרן הכוהן הגדול.

נשאלתי על המשמעות התיאולוגית של המעמד הזה, והשבתי ללא היסוס (בחלומותיי אינני מהסס לעולם): "אין חדש תחת השמש. היהודים שוב צלבו איש שלום בארץ הקודש (כן, אני יודע, כבר אמרתי את זה שבעה חודשים קודם), והכוהן הגדול שלהם שוב משליך את ידיו באויר, ואומר: 'ידינו לא שפכו את הדם'!

כייפא – הזכרתי למראייני – היה האיש האחרון שנראה בירושלים לובש חושן ואפוד ומעיל וכתונת-תשבץ, עד בואו של הרב הגאון עובדיה יוסף. כייפא עשה כן בחול המועד פסח של שנת 33, במשפט הסנהדרין נגד ישו.

המראיין עצמו, עוד לפני הטלפון של הליגה נגד השמצה, ניתק מייד את המיקרופון שלי, ביקש ממני לצאת מן האולפן, והתנצל לפני המאזינים. אפילו לי עצמי היו קצת נקיפות מצפון.

בהמשך חלומי הייתי אחד הפעילים בוועידת 'העצרת של הכנסיה הבפטיסטית הדרומית'. כן, אני הוא שיזמתי בחודש שעבר את ההחלטה להקים 'מיסיון ליהודים'. ההחלטה, להזכירכם, אמנם התקבלה, היא לא היתה פרי תעתועֵי-חלומותיי.

אני יודע שההחלטה העלתה את חמתם של יהודים אמריקאיים. אבל מה אפשר לעשות, אנחנו נוצרים, וּבִהיותנו נוצרים אנחנו מאמינים שאלוהים הטיל עלינו לגאול את היהודים מֵחֶשכַּת חוסר-אמונתם.

אנחנו מחבבים מאוד את היהודים. סוף סוף ישו מושיענו היה יהודי. אנחנו קוראים בכובד ראש את הברית הישנה, ותומכים בכל לבנו בזכות הקיום של ישראל. אנחנו רואים בה מימוש של הנבואות האלוהיות.

אבל היהודים, אבוי, נתקעו אי שם לפני 2,000 שנה. דתם היא ארכאית, כמעט-פרימיטיבית, מין כת שבטית צרת-אופקים, שאינה מתעניינת כלל ב'גויים'. וַהלוא נביאי היהודים עצמם חזו, "וגוי לא ידעוך אליך ירוצו", ו"גוי גדול יֵעוֹר מיַרכּתֵי הארץ". היהדות האמתית נועדה להיות דת אוניברסלית, הפותחת לרווחה את זרועותיה לפני כל הלאומים.

תראו מה קרה לכם. במקום ללכת בעקבות אחרוני נביאיכם – ירמיהו, ישעיהו, מיכה – אתם נסוּגוֹתֶם אל תרבותכם השבטית הקדומה, שהנחילה לכם קנאים כיהושע ושמואל. מה אנחנו רוצים בסך הכול? להעניק לכם את ההזדמנות לממש את ייעודכם המקורי: להיות אור לגויים – במקום לרצוח כל איש שלום, המאיים על כוהניכם הגדולים, וּבמקום להתכחש אחר כך לאחריותכם למעשי הרצח.

אני לא אתעייף מלהכחיש כל קשר בין התיאולוג הנוצרי בחלומי וביני. אבל אני חייב להודות ששמחת הרב עובדיה יוסף, באבנטו התנ"כי, הזכירה לי את דמעותיו של הרב שלמה גורן ז"ל, 13 שנה קודם, בבית העלמין של כפר סמר, דרומה לחיפה.

הדמעות זלגו במעמד הלווייתו של אמיל גרינצווייג, איש 'שלום עכשיו', שנרצח במהלך הפגנה, בחזית משרד ראש הממשלה. הרב גורן, אז עדיין הרב הראשי האשכנזי, ידע שהוא לא יהיה משתתף פופולרי בהלוויה. סוף סוף, הוא האיש שתקע בשופר בִּשמוֹנָה ביוני 1967, והפך בזה מלחמת מגן לגיטימית למלחמת כיבוש משיחית. אבל הוא בא לכפר סמר, כדי לקרוא את המעשה בָּעֶגלה הערוּפה מִסֵפֶר 'דברים', זו העגלה שהכוהנים נצטוו לשחוט, והיה "כי יימצא חלל באדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך לרִשתָה, נופל בשדה, לא נודע מי היכּהוּ".

אני זוכר את הרב גורן עומד שם, וחוזר בקול בוכים על המלים המקראיות הנוקבות,

ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו. כַּפֵּר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואַל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל, וּנְכַפּר להם את הדם. ואתה תבָעֵר הדם הנקי מִקִרבּך, כי תעשה היָשָר בעיני ה'.

הקהל הזועף והאָבֵל הגיב ברחש של אי-הסכמה. הנוכחים כמו אמרו אלה לאלה, שהריטואל התנ"כי לא יִמחֶה את הדם מידי אלה הרוצים לרחוץ עכשיו בנקיון כפיהם.

ועם זאת, איזה ניגוד היה בין דמעותיו של הרב גורן וּבין האופוריה של יריבו מִשֶכּבר הימים, בן הפלוגתא שלו מימי רבנותם המשותפת, עובדיה יוסף. בלילה ההוא, האיש עם האפוד ועם החושן ועם האבנט לא קרע קריעה ולא רחץ את ידיו על העגלה הערופה מכיכר מלכי ישראל.

תבוסתה של מפלגת העבודה בבחירות היא כמובן מאורע פוליטי. אבל המשמעויות שלה כל כך עצומות ממדים – והן יתעצמו ויילכו ככל שהמחיר יתחוור ויילך  – עד שהעניין צריך אולי עיון מטאפיזי, אפילו מצד אלה החושבים את עצמם לחילונים, או לאתיאיסטים (לא אני).

איוב, הסלחן הגדול מכל הסלחנים, הוותרן הגדול מכל הוותרנים, אמר, "ארץ, אל תָכוֹסי דמי". הקַלוּת המדהימה שבה כיסתה הארץ את דמו של יצחק רבין, והמהירות שבה השתמטו רוב יהודי ישראל מחשבון הנפש של מעמד העגלה הערופה, אולי מחייבות בירור תיאולוגי: היש משהו ביהדות, המועיד אותה להצדקת אלימות ולסתגרנות שבטית?

המעשה בישוע מנצרת היה פרשת דרכים בתולדות הציוויליזציה המערבית. אבל בעיני היהדות הוא היה רק אנקדוטה. מבלי להיגרר לדיון בהיסטוריוּת של ישו, האנקדוטיזציה של צליבתו היתה אולי אחת הטעויות הדידקטיות החמורות של חכמי היהודים. 1966 שנה אחר כך, חכמי היהודים שוב עשו אנקדוטיזציה של צמאון-דם מידי אספסוף. כאז, כתמיד, כן עכשיו, חכמי היהודים חוזרים וּפוֹטרים את חסידיהם מנקיפות מצפון.

אמונה אוניברסלית גדולה ללא נקיפות מצפון אינה מסוגלת להתמודד בהצלחה על נאמנותם של בניה.

 

 12 ביולי 1996                                                                           

]]> 37727 2007-10-25 08:34:59 2007-10-25 06:34:59 open open חלומי האנטישמי הגס, הרב עם החושן, העגלה הערופה מכפר סמר, דמו של ראש הממשלה publish 0 post 351717 יוסי גורביץ ygurvitz@gmail.com http://friendsofgeorge.blogli.co.il/ 89.138.99.93 2007-10-25 09:28:25 1 0 351718 יוסי גורביץ ygurvitz@gmail.com http://friendsofgeorge.blogli.co.il/ 89.138.99.93 2007-10-25 09:29:14 1 0 351723 רחביה ברמן rechavia@kedem.info http://www.notes.co.il/berman 212.179.206.45 2007-10-25 10:52:25 1 0 351754 יובל yuval.vinkler@mail.huji.ac.il 89.1.121.202 2007-10-25 13:32:31 1 0 351780 דודו sir.simon.de.canterville@gmail.com 140.247.59.254 2007-10-25 17:00:05 1 0 351786 יואב קרני 208.59.121.229 2007-10-25 17:17:15 1 0 351809 אורן בלס orenblass@hotmail.com 87.70.93.253 2007-10-25 20:21:21 1 0 351827 יואב קרני 208.59.121.229 2007-10-25 22:20:31 1 0 351828 גיל http://www.notes.co.il/greengross/ 71.33.34.239 2007-10-25 22:26:53 1 0 351833 יובל yuval.vinkler@mail.huji.ac.il 89.1.121.202 2007-10-25 23:55:10 1 0 351857 רחביה ברמן rechavia@kedem.info http://www.notes.co.il/berman 212.179.206.45 2007-10-26 06:14:06 1 0 352474 איילצ'וק 84.110.221.159 2007-10-29 07:17:25 1 0 352486 שלומי שטרית sd@wall.com 80.178.161.45 2007-10-29 09:19:33 1 0 352897 ד"ר אוֹרי אמיתי lucius_verus@yahoo.com http://www.yehudemo.org 132.74.99.84 2007-10-31 09:48:29 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/egla_arufa.jpg egla_arufa 37727 inherit attachment כשייגמרו המים באמריקה http://www.notes.co.il/karny/37772.asp Sat, 27 Oct 2007 05:29:20 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/37772.asp
הדראמה הגדולה של מזג האויר מתחוללת בדרום קליפורניה, אבל אסון הטבע הגדול ביותר באמריקה מתרגש וּבא בחזית אחרת: בצורת שלא היתה דוגמתה זה שבעים שנה מאיימת על מקורות המים של דרום ארה"ב. איך אומרים באמריקנית "מיפלס מי הכינרת"?

התפשטות הבצורת במפה של ממשלת ארה"ב. כתמי הבורדו מימין מציינים את הפגיעה הקשה ביותר של הבצורת במדינות ג'ורג'יה, צפון קרוליינה, טנסי ואלבמה. אדום מציין בצורת "קיצונית" בדרום מערב ארה"ב וּבַחלקים של המערב התיכון. צבע חום, המציין בצורת "חמורה", מכסה את רוב מערב ארה"ב וַחלקים ניכרים שלה מזרחה לנהר המיסיסיפי.

הקישו-נא על הקישור הזה, של המרכז הלאומי להקלת בצורת, כדי להתבונן במפה מעודכנת

לאמריקנים אין "מִפלַס מי הכִּנרת". הם אינם נתקפים חרדה לאומית למִשמע האינצ'ים העולים או היורדים במַאַגְרֵי המים שלהם. בכלל, לאמריקנים כמעט לעולם אין חוויית מזג אויר משותפת. ארצם גדולה מכדי להיות גשומה, או יבשה; חמה, או קרה. חוץ מאשר פעם בשבעים שנה, או משהו כזה.

אפקט "מִפלס מי הכנרת" מורגש עכשיו בדרמטיות חסרת תקדים בכל רחבי ארה"ב. הימות הגדולות של הצפון מאבדות אינצ'ים במידה המכבידה על תנועת ספינות, וּמשבשת אספקה של חומרי גלם מקנדה למִפעלי פלדה בארה"ב.

אגמים בדרום מזרח ארה"ב איבדו כל כך הרבה אינצ'ים עד שאספקת המים לשורה של מרכזים עירוניים גדולים עלולה להיפָּסק בתוך שלושה או חודשים או פחות.

מאגרי המים על נהר הקולורדו – מְקור מי השתיה והחקלאות של שבע מדינות בִּדרום מערב ארה"ב – ירדו לַחצי תפוסתם, ויידרשו להם שנים כדי לחזור וּלהתמלא.

חדשות מזג האויר הדרמטיות באות כמובן מקליפורניה, ונִמרחות על עמודיהם הראשונים של עתונים בכל רחבי העולם. לֵב מי לא ייצא אל עורכי העתונים בדרום קליפורניה עצמה, שמאגרי הסופרלטיבים שלהם התרוקנו עוד ב-24 השעות הראשונות של הדליקות (מה כבר אפשר להוסיף על הכותרת "מלחמת גוג ומגוג", השאולה מן החזון האפוקליפטי של 'הברית החדשה'?)

מה העלה את דרום קליפורניה באש, והניס אולי מיליון בני אדם מבתיהם? לא לגמרי ברור. כמו בדליקות האיומות ביוון, בחודש אוגוסט, גם כאן פעלו פירומאניאקים. לפחות אחד נורה למוות, כאשר ניסה להצית דליקה נוספת. במחוז סאן-דייגו השלטונות מציעים פרס למסגירי המציתים.

כן, כמובן, יש קשר למזג האויר. אילמלא היה כל כך חם ויבש, אילמלא חלקים ניכרים של קליפורניה היו שקועים בבצורת כרונית, ואילמלא נשבה "רוח סנטה אנה" המתעתעת, זה לא היה קורה, בוודאי לא בהיקף הזה.

אף על פי כן היה קשה למצוא בימים האחרונים אנשי מדע רציניים, שקשרו את האש המשתוללת בקליפורניה בהתחממות האקלים. זה קצת מוקדם מדיי, זה קצת פשטני מדיי.

"העתיד מתייבש"

מה שלא כן הבצורת בחוף המזרחי וההתרוקנות הקריטית של מאגרי המים. המגזין השבועי של ה'ניו יורק טיימס' הכריז השבוע על עמוד השער שלו, "הֶעָתיד מתייבש". הוא התכוון למים בנהר הקולורדו. עתון באטלנטה ייבש את הרוק בפי קוראיו לפני שבועיים, כאשר הודיע להם בכותרת ענקית בעמודו הראשון שנשארו רק שלושה חודשים.

"שלושה חודשים עד שלא יהיו די מים להתקלח, להדיח את האסלה וּלבַשל", הסביר העתון, 'אטלנטה ג'רנל-קונסטיטושן'. "שלושה חודשים עד שלא יהיו די מים בשביל תחנות הכוח, כדי לייצר את הקיטור, כדי לחולל חשמל. שלושה חודשים לפני שיתייבש חלק מנהר הצ'אטאהוצ'י".


ג'רנל-קונסטיטושן מודיע לתושבי אטלנטה כי מקור המים שלהם יהפוך ל"בור בוץ" (11 באוקטובר). את הידיעה המלאה אפשר לקרוא על הרשת


עתון בעיר אַתֶ'נְס (לא אתונה), ג'ורג'יה, מודיע על מצב החירום שהטיל מושל המדינה בעקבות הבצורת (21 באוקטובר). להודעה היה הד ארצי קלוש, מפני ששעות אחדות אחריה פרצו הדליקות בדרום קליפורניה


באמצע נובמבר 2007, למושל ג'ורג'יה לא היתה עוד בררה אלא לפנות במישרים אל אלוהים. הוא קרא לתפילות "למען סערה" בכל רחבי המדינה. התפילה בציבור בעיר קולומבוס, ג'ורג'יה, נפתחה ב-23 תקיעות שופר. התוקע, עטוף בטלית, הוא כוהן הדת וולטר לאנספורד, העומד בראש 'כוהני השופרות'. לא יהודי, עד כמה שהצלחנו לבדוק. הצילום הופיע בעמודו הראשון של העתון לדג'ר-אינקוואיירר.

אם לא ייפתחו ארובות השמיים, וימטירו כנרת או שתיים (או שלוש) על איזור אטלנטה, אסון כבד מזומן לאחד האזורים העירוניים המשגשגים ביותר באמריקה. בעיר הבירה של מדינת ג'ורג'יה חיים שלושה מיליון בני אדם. סביבה חיים עוד שני מיליון.

האסון הזה אינו דומה ללשונות האש הלוחכות את דרום קליפורניה. האסון הזה אינו פורץ בן-לילה, ואין לו תוצאות מיידיות. אטלנטה עצמה התקשתה להבחין בהתקרבותו, ואחר כך התקשתה להאמין בו, ולבסוף התקשתה לעשות משהו בעניין.

זו עיר ששגשוגה ההיסטורי קשור במישרים במים. סוף סוף, אטלנטה היא מקום מושבן של קוקה קולה ושל פפסיקו. מה לכם התסס המתוק ההוא, ששינה את פני העולם, בלי מים. אף אחת מיצרניות הקולה אינה תלויה עוד במפלס המים המקומי. קווי הייצור באטלנטה הם חלק קטנטן של הייצור העולמי. אבל גם כך, הן לא קיבלו כל פנִיָה מן השלטונות לחסוך במים.

למרכז חיזוי מזג האויר בארה"ב יש שלוש הגדרות של עצירת גשמים:

  • יובש, כאשר כמות הגשם במשך 15 ימים רצופים נופלת מ-0.3 אינץ' (80 מ"מ).
  • בצורת חלקית, כאשר כמות הגשם היומית הממוצעת אינה עולה על 0.08 אינץ' (20 מ"מ) בתקופה של 29 יום.
  • בצורת מלאה, כאשר אין כלל גשם בתקופה של 15 יום לפחות.
היה אפשר לסלוח לַמבקרים באטלנטה באמצע הקיץ, אם מחשבות על בצורת לא עלו כלל על דעתם. פארק שעשועים מקומי אפילו ייצר שלג מלאכותי. הוא השתמש לתכלית הזו כמעט בחמישה מיליון ליטרים. ההוראה להפסיק את השקיית הגינות הגיעה רק בשלהי ספטמבר.

בִּפרוֹשׂ אוקטובר, מושל מדינת ג'ורג'יה הואיל להכריז כי זה יהיה "חודש המִקלחת הקצרה". ב-20 באוקטובר הוא הכריז מצב חֵרום בצפון ג'ורג'יה, וּביקש את התערבותה הבהולה של הממשלה הפדרלית. שעות אחר כך פרצה הדליקה הראשונה בקליפורניה, והִגלתה את מכאובי ג'ורג'יה לשוליים המרוחקים של העניין הציבורי.

האסון של אגם לאניר

בשעה שמהדורות החדשות המרכזיות בטלויזיה מועברות יום אחר יום בשידור חי ממחוז סאן-דייגו, התמונות מצפון ג'ורג'יה נמסרות בִמשׂוֹרָה. אחת התמונות צולמה מִמַסוק, שריחף על פני אגם סידני לאניר, סמוך לאטלנטה (הקישו על הקישור הזה, לאתר ה'וול סטריט ג'רנל', כדי להתבונן במפת האיזור). האגם הוא מקור המים העיקרי של העיר – וגם איזור טבעי של ספורט ושל שיט. המים התרחקו, והשאירו את המזחים השוממים הרחק מאחור. פה ושם, סירות נתקעו בקרקעית החֲרֵבָה של האגם.

אסון לאניר אינו כולו תוצאה של האקלים. הוא קשור במידת מה בטעותו של חיל ההנדסה האמריקאי. החַיִל הזה מפעיל שורה של סכרים, כדי להבטיח חלוקה צודקת של מים בין המדינות. בצפון ג'ורג'יה הוא פתח לרווחה סכר, ושיחרר כמעט 85 מיליון מ"ק אל הנהר הסמוך, כדי להקל על פעולת הרביה של דגים בסכנת הכחדה.

זה לא היה מעשה קפריזי. זה חלק מן המנדט של חיל ההנדסה, על פי החוק. אבל המהנדסים הצבאיים ביססו את החלטתם על חישוב שגוי של גובה המִפלס, וגזלו בזה חודש וחצי של אספקת מים מתושבי אטלנטה.

לא אטלנטה בלבד סופרת לאחור לקראת תחילת היובש. גם צפון קרוליינה, דרום קרוליינה, אלבמה ופלורידה מכוססות ציפורניים.

אני כותב את הדברים האלה בערב גשום מאוד בוושינגטון, הנמצאת קצת צפונה ממרכזי הבצורת. זה הגשם הממשי הראשון מאז תחילת הקיץ, ושידורי הרדיו המקומיים קיבלו אותו באנחת רווחה קולנית. קשה להיזכר אימתי תושבי העיר היו להוטים כל כך להירטב, להחליק על כביש, או לקנות מטריה. הגשם הזה, היורד ללא הרף זה 48 שעות, כנראה יציל את וושינגטון מגורל אטלנטה.

מפת הבצורת של הממשלה הפדרלית, החוזרת וּמתעדכנת אחת לכמה ימים, כוללת שורה של כתמים מבהילים. הם מציינים בצורת "יוצאת מגדר הרגיל", או "קיצונית", או "חמורה". דרגה כלשהי של בצורת קיימת עכשיו בערך ב-40% משטח ארה"ב. לא היה כדבר הזה מאז אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20.

כמובן, לא הרי שנות ה-30 כשנותינו. אז אמריקה עמדה בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול, וגם היתה תלויה הרבה יותר בחקלאות. אז, התוצאות היו דרמטיות. אפשר להגיד עליהן שהן שינו את מהלך ההיסטוריה האמריקנית, והשפיעו על נטיות דמוגרפיות ועל הגירה פנימית. לשנים ההן אפשר למשל לייחס את עליית קליפורניה ואת התנועה המסיבית של שחורים ממדינות הדרום העמוק צפונה ומערבה.

הבצורת של שנות ה-30 מתקשרת בתודעה האמריקנית עם משברים סיסטמיים איומים, עם מצוקה אנושית חסרת תקדים, ולבסוף עם מלחמת עולם. היא העניקה השראה לאחד הספרים החשובים ביותר של המאה ה-20, 'ענבי זעם' לג'ון סטיינבק.

הבצורת של ימינו מתקשה עדיין נאבקת כדי להצטייר על המכ"ם הלאומי. אולי נשמע עליה יותר כשהבחירות המוקדמות לנשיאות ינדדו דרומה.

]]> 37772 2007-10-27 05:29:20 2007-10-27 03:29:20 open open כשייגמרו המים באמריקה publish 0 post 352008 גיל http://www.notes.co.il/greengross/ 71.33.34.239 2007-10-27 07:53:29 1 0 352012 תומר http://www.notes.co.il/tomer 84.110.141.33 2007-10-27 08:57:25 1 0 352065 לב 89.0.162.34 2007-10-27 13:11:18 1 0 352100 עמנואל eman@bgu.ac.il 79.179.100.40 2007-10-27 15:34:50 1 0 352107 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 67.83.79.12 2007-10-27 16:01:58 1 0 352140 יואב קרני 208.59.121.229 2007-10-27 18:02:07 1 0 352202 גיל http://www.notes.co.il/greengross/ 71.33.34.239 2007-10-27 22:57:24 1 0 352548 יונית yonit.matilsky@gmail.com 192.114.176.194 2007-10-29 14:53:50 1 0 361900 יעקב משם mendi770@gmail.com 80.178.134.175 2007-12-20 20:34:46 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/drought_map1023.gif.jpg drought_map1023.gif 37772 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/ajc_lanier.gif.jpg ajc_lanier.gif 37772 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/athens_emergency.gif.jpg athens_emergency.gif 37772 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/ledger_111407_shofar.gif ledger_111407_shofar 37772 inherit attachment מי מפחד מצלבים http://www.notes.co.il/karny/37843.asp Wed, 31 Oct 2007 05:58:55 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/37843.asp

איזו אירוניה: יהודים בארה"ב מתלוננים על טוען לנשיאות, המדבר על "האומה הנוצרית" -- ובירושלים, המדינה היהודית מפקיעה צלבים ואוסרת את נושאיהם. הגיע הזמן להשתחרר מרפלקס פיקת הברך. הנצרוּת אינה אויבת, והצלב אינו קרס 

טעיתי. אגב, לא בפעם הראשונה. התבוננתי בעמוד הראשון של הג'רוסלם פוסט (שלושה באוקטובר), ואמרתי אל לבי, זה לא יעבור בשתיקה. זרים – בייחוד דוברי אנגלית, בייחוד אמריקאים, בייחוד אמריקאים יראי שמיים (אבל לא רק) – יראו את העמוד הזה, ויתחַלחֲלוּ. והם יגידו אל לבם, ואל-נכון גם זה לזה, ואולי אפילו לנציגיהם בקונגרס, שישראל אינה מה שהם חשבו. והיא אינה ראויה עוד להנחות מיוחדות במכירות תחילת העונה.

זה עבר בשתיקה.

חשבתי שזה לא יעבור, מפני שהיה נדמה לי שהעמוד ההוא של הג'רוסלם פוסט חשף, מבלי להתכוון (אני מניח), שתיים מן הפנים הפחות מצודדות של ישראל: את חוסר סובלנותה ואת התחסדותה. יש בה יותר פלורליזם ממה שיש ברוב החֲבָרוֹת האנושיות, הרבה יותר ממה שחברה דמוקרטית במצור נוטה להרשות לעצמה. אבל זה פלורליזם רב פרדוקסים, וּמה לך פרדוקס גדול יותר מזה שישראל אינה ליברלית. פלורליסטית ולא ליברלית. משונה מאוד.

זה היה גליון חול המועד סוכות. אלפי נוצרים אוהבי ציון עלו לירושלים להרעיף עליה אהבה. אל מצעד האהבה הצטרפו גם נוצרים אשר חשבו, כי להם ירושלים ולהם הֶחָג הזה. הם הניפו צלב, או צלבים. אנשי בטחון כחולי אפודים התנפלו עליהם, וּמשכו את הצלבים מִידיהם. בכוח. הצלבים היו מחוץ לחוק ברחובות ירושלים. ירושלים יכולה לסבול, בקושי, את מערומיהם המִתגָרים של גברים הומוסקסואליים. אבל היא אינה יכולה לסבול את קריאת התיגר התיאולוגית הזו.

מה לכם איפוא חופש לבני כל הדתות. מה לכם איפוא כבודם של הנוצרים שבאו לאהוב. בעיר הזו, עיר הגטאות הטליבאניים, לא יורשה הצלב, אלא בגטו המוּקצֶה לו.

"חראם! חראם! חראם!"

נניח כאן לרִשעוּת, מפני שענייננו הוא הטיפשוּת. זו טיפשותה של ארץ, המשתדלת לשכנע את כל רואֶיהָ שהיא מייצגת סובלנות וחופש; זאת אומרת שהיא ההיפך ממה שמייצגים שכניה הקרובים והרחוקים. והנה היא מעניקה את זווית הצילום הזו לכל שונאיה, שעל מנת להיות מתויקת בכל הארכיונים.

אכן, חיי עולם קנו להם כחולי-האפודים, מפני שאקט הבריונות שלהם עתיד לצאת מן הקונטקסט, ולחזור ולהתפרסם מי-יודע-עוד-כמה-פעמים. בעונת החאג' במכה, שוטרי-דת סעודיים מנופפי אלות מתערבים בגסות כל אימת שעולי-רגל מנסים לעשות משהו החורג מן האורתודוקסיה הוואהבית. "חראם, חראם, חראם!", הם צועקים, זאת אומרת אסור, אסור, אסור. ואוי לו למי שיעמוד על זכותו או על חרויותיו.

"אומה נוצרית", אמר הסנאטור

עד כאן לעניין הסובלנות. עכשיו לעניין ההתחסדות. מתחת לצילום של אונס הצלבים, הג'רוסלם פוסט פירסם בהבלטה את הידיעה על מורת הרוח שעורר הטוען הרפובליקני לנשיאות, ג'ון מקקיין. הסנאטור מאריזונה הכריז שארה"ב היא ארץ נוצרית, וחוקתה היא נוצרית, וממילא על נשיאיה להיות נוצרים.

דברים כאלה אמנם נשמעים מפעם לפעם, אבל לא מפי דמויות כל כך בולטות בחיים הפוליטיים.

מותר לפקפק בכנותו של מקקיין. במסע הבחירות הקודם שלו, לפני שמונה שנים, הוא נשא נאום מפורסם נגד הימין הנוצרי של מפלגתו, וכינה את מנהיגיו "סוכנים של חוסר סובלנות". הפעם, בשארית כוחותיו המתמעטים, הוא מנסה להעמיד את הימין הנוצרי לצדו. זה כנראה לא יעלה יפה, אבל בינתיים אין הוא מועיל למוניטין שלו.

היהודים (ולא היהודים בלבד) חרקו שיניים למִשמַע הכרזתו. מה זאת אומרת "חוקתה נוצרית"? איפה זה כתוב? וכי אבות החוקה לא יצאו מגדרם להטעים, שבאמריקה לא תהיה דת מדינה? המלה "נוצרי" אינה מופיעה בשום מקום, לא בהכרזת העצמאות (1776), ולא בחוקה (1787), ואף לא באחד מתיקוניה. אמנם 90% ויותר מן האמריקנים הם נוצרים, אבל זה עניינם האינדיבידואלי, לא עניינו של הקולקטיב.

"אומה נוצרית" היא צירוף מלים טעון בשביל יהודי אמריקה, מפני שהיא מזכירה להם את הקו-קלאקס-קלאן הגזעני, שהיו תוקעים צלבים בוערים בחזית בתיהם של אויבי האומה הנוצרית, שחורים וגם יהודים; והיא מזכירה להם את הכומר קופלין (Coughlin), ששידורי השִׂטנָה האנטישמיים שלו בשנות ה-30 עוררו אצל היהודים את החשש, שהנאציזם לא יעצור בצד האירופי של האוקיאנוס האטלנטי; והם מזכירים להם את הרמיזות האנטישמיות הֶעָבוֹת של פטריק ביוקנן, פרשן הטלויזיה הקתולי האדוק, שהטיל על "פינת אומרי-ההן של ישראל בקונגרס" את האחריות למלחמת עיראק הראשונה.

אנטישמיות באמריקה היא בדרך כלל עניין כמעט קוריוזי: כתובת גראפיטי פה, כתובת גראפיטי שם. זה קורה גם בפתח תקווה. יהודי אמריקה בטוחים, משגשגים, מצליחים, מקובלים, ממוזגים. הם רשאים בהחלט לפקוח עין מודאגת על ניצני אנטישמיות, וּבלבד שלא יישאו את שמה לשווא, ובלבד שלא יהפכו אותה קרדום לחפור בו, ובלבד שלא ינסו להחניק ביקורת לגיטימית.

איזו אירוניה יש בהסמכת התלונה על סנאטור מקקיין לצילום של כחולי-האפודים. כמובן, אפשר לטעון שישראל, בניגוד לארה"ב, אמנם מגדירה את עצמה במפורש "מדינה יהודית". אבל האם ההגדרה הזו פוטרת את ישראל מֵאַמוֹת המידה של חרות פולחן?

לפנים, מלחמה קיומית היתה ליהדות נגד הנצרות. אבל הנסיבות השתנו. הנוצרים שוב אינם אויבי היהודים. אדרבא, חלק ניכר מן הנוצרים – מכל מיני סיבות פשוטות וּמוּרכּבוֹת – הם ידידי היהודים. האם לא הגיע הזמן לשים קץ לרפלקס פיקת הברך לנוכח הצלב?

"היהדות המושלמת"

בתחילת החודש היתה שערוריה קטנה באמריקה, מעשה ידיה להתפאר של אן קולטר (Coulter), פרשנית ימנית רדיקלית, שהופעות הטלויזיה שלה הן שוות-ערך עתונאיות של היאבקות חופשית. היא מלוטשת ויפה וּמרשימה, והיא חסרת כל עַכָּבוֹת, קצת כמו "קריימר" בקומדיית המצבים "סאיינפלד".

מראיין ברשת הכבלים MSNBC ניסה בכל כוחו לסחוט ממנה הֶגֵד שערורייתי, בתכנית ששודרה ב-8 באוקטובר. הלוא בשביל זה מביאים אותה לאולפן. הוא הצליח לבסוף להביא אותה להכרזה, שהיא היתה רוצה לראות את כל היהודים מתנצרים. הסיבה? מפני שהנצרות היא "היהדות המושלמת". המראיין, יהודי, דוני דויטש, סָפַק כפיים. איך היא מעיזה? איך היא לא מתביישת?

מיותר להגיד שהדו-שיח, שאפשר לקרוא במלואו, או לצפות בו בחסדי YouTube, המריץ את קצב זליגת הריר של כל בעלי הדעות ושל כל מורחי הגראפיטי עלי-רשת. אני מודה שהייתי משועשע. את קולטר קל לתעב, לא רק בשמאל אלא גם ברוב חלקי הימין. היא באמת קריקטורה. אבל כמו כל קריקטורה, היא אינה צריכה להיות רבת-דקויות. גַסוּת והפרזה הן חלק טבעי שלה.

הדעה השערורייתית שהיא הביעה היא בעצם סיבת-הסיבות של התיאולוגיה הנוצרית. הנוצרים מאמינים באלוהי ישראל, הנוצרים מאמינים בִּקדושתו של התנ"ך (מי שבמקרה לא שם לב, התנ"ך העברי מתורגם כיום לאיזה 200 שפות לא בזכות הרבנות הראשית, אלא בזכות דורות של מיסיונרים נוצריים). הנוצרים גם מאמינים שאלוהי ישראל החליט על סיבוב שני של מעמד הר סיני, והוא בחר לתכלית הזו את גבעת גולגלתא.

אין צורך להסכים איתם, אבל גם אין צורך להיבהל מפניהם. עם הגיונם התיאולוגי אפשר להתווכח, אם כי נראה לי שזה ביטול זמן. אין צורך לעקור צלבים, אין צורך לצרוח "אנטישמיות".

וּמוּטב לזכור שירושלים קדושה לכל הדתות. זו אינה נוסחה של משרד החוץ, זו עובדה היסטורית. אם לנו ירושלים, לנו גם צלביה וסַהֲרֶיהָ; לא בחוסר חשק, כי אם בִּלהיטות. הבה נזמין את החזן הצבאי הראשי, ונטיל עליו לשֵׂאת אל-מלא-רחמים ערב שביעי של פסח בווייה דולורוזה. באופן מטאפורי כמובן. משל היינו אומרים, אחינו אתה, ג'ון מקקיין; אחותנו את, אן קולטר. קצת פחות אויבים, קצת יותר אוהבים צריך להיות היעד הלאומי.

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 37843 2007-10-31 05:58:55 2007-10-31 03:58:55 open open מי מפחד מצלבים publish 0 post 352894 ד"ר אוֹרי אמיתי lucius_verus@yahoo.com http://www.yehudemo.org 132.74.99.84 2007-10-31 09:31:09 1 0 352911 דודו sir.simon.de.canterville@gmail.com 140.247.59.254 2007-10-31 10:46:24 1 0 352968 אריק 79.180.87.143 2007-10-31 14:01:45 1 0 352984 יואב קרני 208.59.121.229 2007-10-31 15:27:21 1 0 353045 ד"ר אוֹרי אמיתי lucius_verus@yahoo.com http://www.yehudemo.org 79.179.116.192 2007-10-31 20:42:06 1 0 353208 ינון שפריר hartabuna@yahoo.com 128.231.88.4 2007-11-01 18:38:54 1 0 353234 יואב קרני 208.59.121.229 2007-11-01 21:29:08 1 0 353266 ינון שפריר hartabuna@yahoo.com 128.231.88.6 2007-11-01 23:39:10 1 0 353330 דודו david.biron@gmail.com 140.247.59.254 2007-11-02 10:45:27 1 0 353340 איילצ'וק 84.110.223.129 2007-11-02 12:10:40 1 0 357489 זאב בר טוב. zeevbar8@yahoo.com עוזר לקנות רכוש 89.139.77.11 2007-11-22 16:43:49 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/jp_cross_mccain100307h.jpg jp_cross_mccain100307h 37843 inherit attachment כריסטינה לא תשיר לנו סולו http://www.notes.co.il/karny/37926.asp Tue, 06 Nov 2007 08:05:16 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/37926.asp היתכן שהקירצ'נרים בבואנוס איירס, ואולי הקלינטונים בוושינגטון, יאותתו לכל הרפובליקות שמותר להסיר את הטאבו – ואפשר להתחיל להעביר את השלטון בירושה? והאם זה כל כך נורא? וּמי אמר שיש רק נפוטיזם רע?

 

רפובליקה? צורת השלטון השכיחה ביותר עלי אדמות. עובדה, מ-192 חברות האו"ם, רק 35 (אם ספרתי נכון) אינן מכריזות על עצמן שהן "רפובליקות" (כולל ישראל. היא מסווגת כ"מדינה", ממש כמו כוויית).

אבל מה זו רפובליקה? האם מצרים היא רפובליקה, רק מפני שכך היא קוראת לעצמה? האם סוריה היא רפובליקה, מפני שבראשה עומד נשיא? האם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היא רפובליקה דמוקרטית? טורקמניסטן? בלארוס?

התשובה הלא-מלאה היא שבין הרפובליקות המכַנוֹת את עצמן רפובליקות יש שורה של קיסרויות ושל מלוכות מוֹרשתיוֹת. הן קרובות אל המודל של רומא העתיקה, אשר הוסיפה להיות רפובליקה הרבה אחרי שחדלה להיות רפובליקה.

ברפובליקה אמתית השלטון אינו עובר בירושה. כך לפחות נטינו להניח. בתחילת השבוע שעבר, ארגנטינה הואילה להזכיר לנו עד כמה חלקית היא ההנחה. נשיאות העוברת בירושה מבעל לאשתו אינה מופת של רפובליקניות, בייחוד אם תתאמת הציפיה שהזוג הנשיאותי מתכוון להמשיך את הרוטאציה לפחות עוד 12 שנה. מאחר שהחוק הארגנטיני, בניגוד לחוק האמריקני, אינו אוסר על נשיא לחזור מפנסיה, כריסטינה ונֶסטוֹר יוכלו להחליף זו את זה וזה את זו עד שייפסק חילוף החומרים בגופם.

אכן, הקריטריונים והציפּיוֹת השתנו, אפילו בארגנטינה, שהדמוקרטיה שלה מעולם לא נֶהֶנְתָה מיַציבות או מתוחלת חיים ארוכה במיוחד. חואן דומינגו פרון, הרודן הפופוליסטי (והפופולרי להפליא), הפקיד כוח פוליטי בידי נָשָיו. אוויטה מתה לפני שהספיקה.

איסאבליטה ירשה את חואן דומינגו במותו, ב-1974. בעיני הכול זו היתה, במקרה הטוב, אופרטה מגוחכת, ובמקרה הרע  טרגדיה איומה. רפובליקה דמוקרטית זו לא היתה.

הילארי הוציאה את הערמונים

עכשיו, נסטור קירצ'נר מעביר את הנשיאות לידי אשתו כריסטינה פרננדס באופן דמוקרטי בהחלט, מבלי לעורר מידה מופרזת של אי-נוחות. ארגנטינה לא היתה ללעג ולִשנינה.

הנשיאה המיוֹעדת (תושבע ב-10 בדצמבר) היא מנהיגה פוליטית בזכות עצמה, היא אינה נושאת הכלים של בעלה. העובדה שהוא התחיל את הרוטאציה היתה כמעט מקרית.

אילמלא היה לגברים יתרון פתיחה בפוליטיקה, אפשר שהיא היתה מתחילה. סוף סוף, היא היתה חברת קונגרס עוד לפני שבעלה פסע את פסיעותיו הראשונות בזירה הארצית (הוא היה מושל של מדינה קטנה בחבל פטגוניה).

לפחות במידת מה, הילארי קלינטון הוציאה את ערמוניהם של הקירצ'נרים מן האש. ההקבלה עם גב' קלינטון לא פסחה על דעת הקהל בארגנטינה. גב' קירצ'נר עצמה דיברה בהתלהבות על בת דמותה. כנראה רק ברבע-כֵּנוּת היא הכריזה שהיתה מוכנה להשליך הכול מאחורי גווה ולצאת לארה"ב כדי לעזור להילארי ק. להיבחר.

אם גב' קלינטון סיפקה השראה לארגנטינה עוד לפני שנערך סיבוב אחד ויחיד של בחירות מוקדמות בארה"ב, נקל לשער איזו השראה היא תספק לעולם כולו אם היא תיבחר בנובמבר.

אמריקה עודדה את הדמוקרטיות התעשייתיות, והתעשייתיות פחות, להעניק מעמד רשמי או חצי רשמי לבת זוגו של ראש הרשות המבצעת. מי שמע על "גברות ראשונות" לפני אלינור רוזוולט וג'אקי קנדי? אמריקה הלטינית מתכננת בחודש הבא ועידת פיסגה של כל "הגברות הראשונות" ביבשת. גברות ראשונות פעילות מאוד יש מפעם לפעם בצרפת, לפחות כאשר הנשיא נשוי.

"בשבח הנפוטיזם"

מה הסיכוי שגברות ראשונות גבוהות פרופיל ושַאַפתניות יעשו מעשה כריסטינה והילארי, ויתמודדו על ירושת בַּעֲליהן? היתכן שיוּסר בהדרגה הטאבו הרפובליקני על פוליטיקה מורשתית?

בארה"ב יצא זה לא כבר ספר, הנקרא "בשבח הנפוטיזם" (In Praise of Nepotism), מאת אדם בֶּלוֹ, שהוא אגב בנו של הסופר חתן פרס נובל סול בלו. איך אפשר לשבח נפוטיזם? איך אפשר להצדיק משטר, המחלק את משרותיו על יסוד קירבת-דם, במקום להעניק אותן על יסוד כשרון?

בלו אומר, כי "נפוטיזם חדש" בא אל העולם, והוא שונה מן הישן בזה שהוא כורך יחד את "זכות-היתר של התורשה עם כלל-הברזל של המעלה". לפי דעתו נחוצה לנו אבחנה בין נפוטיזם טוב וּבין נפוטיזם רע. "כמובן", הוא אומר,

אבחנה כזאת תחייב אותנו לשנות מעיקרה את דעתנו שנפוטיזם הוא רע מיסודו. אבל זה לא קשה במיוחד, מפני שהשקפתנו השלילית על נפוטיזם אינה נתונה מן הטבע או מידי אלוהים, אלא באה לנו מכמה מאות שנים של היסטוריה חברתית ותרבותית.

בלו נותן סקירה ארוכה לעייפה של גישות לנפוטיזם מימי קדם ועד ימינו. אני מוכרח להודות שרוב הדוגמאות לא שיכנעו אותי שיש נפוטיזם טוב. הן משכנעות, לעומת זאת, שיש נפוטיזם, וַחזקה עליו שיהיה, ושום דבר לא ימנע אותו, מפני שהוא מופיע, וחוזר ומופיע, גם בַּחֲבָרוֹת המִתפּרקוֹת מהיררכיות חברתיות וּמעמדיות.

גם גֶ'בּ (מימין) היה רוצה. אבל ספק אם זה ייצא

עיבוד 'פוטושופ' לצילום של 'רויטרס'

מֶה היה אומר ג'ורג'

אמריקה היא דוגמא מצוינת. היא כוננה את הרפובליקה הראשונה של הזמן החדש, היא מרדה במלך וּבאריסטוקרטיה. מאז 1788 היא חזרה וּבחרה את נשיאיה אחת לארבע שנים, מבלי להחמיץ אפילו פעם אחת, גם בזמן מלחמת אזרחים, גם בזמן מלחמת עולם.

ראשון נשיאיה, ג'ורג' וושינגטון, שהניח את היסוד להרבה ממסורותיה הפוליטיות, התבטא חד משמעית בִּגנות הנפוטיזם, וסירב לעזור לבני משפחתו לזכות בטובות הנאה – אם כי בלו מזכיר לנו, שוושינגטון דווקא עזר ברצון לבני משפחותיהם של רמי-דרג אחרים. אולי עמדה לו תבונתו להבין שהדורות הבאים ישמחו להתרפק על נקיון כפיו מבלי לרחוץ בנקיון כפיהם שלהם.

אין צורך אלא להתבונן ברשימת החברים בקונגרס של ארה"ב, ברשימת מושלי המדינות, וכמובן ברשימת שלושת הנשיאים האחרונים, כדי לראות את המידה שבה נפוטיזם הוא חלק מן ההוויה האמריקנית. יש מדינות בארה"ב שבהן כהונות אמנם עוברות בירושה, לא מפני שזה החוק אלא מפני שזו המציאוּת.

שושלות פוליטיות היו בעצם לחם חוקה של אמריקה עוד משנותיה הראשונות. אחדות נעלמו עוד במאה ה-19, אחרות האריכו ימים יותר.

הנשיא הששי של ארה"ב, ג´ון קווינסי אדמס (1829-1825), היה בנו של הנשיא השני, ג´ון אדמס (1801-1797). בנו של קווינסי, צ´רלס, היה מועמד לסגן נשיא ב-1848 מטעם מפלגה של מתנגדי עבדות.

הנשיא ה-24 של ארה"ב, בנג´מין הריסון (1893-1889), היה נכדו של הנשיא התשיעי, ויליאם הריסון (שתקופת כהונתו היתה הקצרה ביותר בהיסטוריה: הוא חטף דלקת ריאות בטקס ההשבעה שלו, במארס 1841, ומת כעבור חודש).

הנשיא ה-32 של ארה"ב, פרנקלין רוזוולט (1945-1933), היה דודן רחוק של הנשיא ה-25, תיאודור רוזוולט. אמנם לא היתה כאן שושלת במובן הגנטי, אבל אין כלל ספק שאת המראתו הפוליטית היה פרנקלין חייב לחלוטין לשם משפחתו ולעובדה שתיאודור היה הנשיא הפופולרי ביותר בתולדות אמריקה.

לא כל השושלות התחילו או נגמרו בנשיאות. קחו למשל את אחת השושלות המפורסמות ביותר, משפחת טאפט ממדינת אוהיו. הנשיא ה-27, ויליאם טאפט (1913-1909), היה בנו של אלפונסו טאפט, שר המלחמה ושר המשפטים ארבעים שנה קודם. ויליאם בעצמו היה שר המלחמה לפני שנעשה נשיא.

טאפט היה הנשיא הגדול ביותר בתולדות ארה"ב: הוא שקל בערך 135 ק"ג, והיה צריך לבנות בשבילו אמבט מיוחד, שבאופן רגיל היה מספיק לארבעה אנשים. הוא גם היה הנשיא היחיד, שהיתה לו קריירה חשובה מאוד אחרי הבית הלבן: שמונה שנים אחר-כך הוא מונה לנשיא בית המשפט העליון.

בנו של ויליאם, רוברט טאפט, נחשב לאחד הסנאטורים הגדולים ביותר בתולדות ארה"ב (אחד מחמשה שדיוקנאותיהם מוצגים בכיפת הקפיטול). הוא היה קרוב מאוד להיבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, ב-1952. תודה לאל שהוא הפסיד, כי הוא היה אחרון המנהיגים הפוליטיים הבולטים באמריקה שהטיפו לבדלנות, והתנגדו להשתתפות של ארה"ב בבריתות צבאיות מֵעֵבֶר לים.

בנו של רוברט, רוברט ג´וניור, נבחר לסנאטור זמן קצר אחרי מות אביו.

נינו של הנשיא טאפט, רוברט טאפט השני, שימש עד השנה שעברה מושל  מדינת אוהיו (היה המושל הראשון בתולדותיה שהורשע בפלילים במהלך כהונתו). נין אחר, רוברט טאפט הרביעי, היה סגן שר ההגנה בממשל רונלד רייגן.

שושלת דמוקרטית מפורסמת היא זו של סטיבנסון, ממדינת אילינוי. אדליי סטיבנסון היה סגן נשיא ארה"ב בשנים 1897-1893. נכדו, שגם שמו היה כמובן אדליי, היה פעמיים מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, בשנות ה-50. לא מעט אמריקנים, בייחוד אם הם מן השמאל, היו נוהגים להגיד שסטיבנסון, נואם בחסד עליון, הוא "הנשיא הטוב ביותר שלא היה לארה"ב".

בנו של אדליי השני, שגם שמו היה - אלא מה - אדליי סטיבנסון, היה חבר בסנאט האמריקני במשך 11 שנה. אדליי סטיבנסון הרביעי אינו מתעניין בפוליטיקה, ואדליי סטיבנסון החמישי הוא רק בן שש, ועוד חזון למועד.

עוד שושלות:

  • בראון בקליפורניה (אבא פאט היה מושל, הבן ג´רי היה מושל ומועמד לנשיאות, והוא משמש עכשיו התובע הכללי של קליפורניה, הבת קתלין היתה מועמדת לכהונת המושל).
  • דיילי בשיקגו (אבא ריצ´רד היה ראש עיר ובוס פוליטי ידוע, מן הדמויות רבות ההשפעה ביותר במפלגה הדמוקרטית; הבן ריצ´רד השני הוא ראש העיר הנוכחי; בן שני, ויליאם, היה שר המסחר של ארה"ב בממשלו השני של ביל קלינטון).
  • אולי שושלת ג´קסון, ג´סי האב הוא המנהיג השחור הבולט ביותר באמריקה, והתמודד פעמיים על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות; ג´סי הבן הוא ציר קונגרס משיקגו.

על האחים קנדי התהלכה הבדיחה, עוד לפני רצח ג'ון, שהוא, ג'ון קנדי, יכהן בנשיאות עד 1968; אחיו הצעיר ממנו, בובי, יכהן עד 1976; ואחיהם הצעיר, טדי, יכהן עד 1984. ואתם יודעים, או לפחות הוריכם ידעו, שלשנת 1984 היה פעם צליל מאיים מאוד.

שושלת קנדי דועכת והולכת. טדי עדיין סנאטור, אבל הוא כבר בן 75. שום קנדי אינו מתמרק לירושת מושבו במסצ'וסטס. שני קנדים נחלו תבוסות משפילות במדינת מרילנד, כולל בתו של בובי, שניסתה להיבחר למושלת לפני חמש שנים. שני קליעים והרבה טיפשות קיצרו את תוחלת החיים של הקסם לבית קנדי.

אבל הבדיחה של תחילת שנות ה-60 נשמעת עכשיו ריאלית מאוד. אם הילארי קלינטון תיבחר, ואם היא תחזור ותיבחר בשנת 2012, פירושו של דבר ששתי משפחות יחזיקו בשלטון בארה"ב במשך 28 שנה. לא לזה התכוון ג'ורג' וושינגטון, כאשר סירב להתמודד על תקופת כהונה שלישית, ודחה את הרעיון להמליך אותו על אמריקה. בבוא יום הבחירות יהיו לפחות מספר אמריקנים שהרהורים אנטי-מורשתיים ישפיעו על הצבעתם.

לסאם ברונפמן, המייסד האגדי של שושלת 'סיגראם', יצרני הוויסקי הקנדיים, היתה דעה ברורה על שושלות. הדור הראשון בונה, הוא אמר, הדור השני מחזיק, הדור השלישי הורס. הוא צדק. נכדו אמנם הרס את הפרוייקט המשפחתי בתערובת של יוהרה ושל אטימות, ומחק מיליארדי דולרים מן הספרים.

הבה נסכים בזה על נוסחת פשרה: הילארי, אבל לא צ'לסי; ג'ורג' HW וג'ורג' W -- אבל לא ג'ורג' P (בכורו הפוליטי מאוד, והנאה מאוד, של ג'ב, האח-שבאמת-היה-צריך-להיות-נשיא).

 

יש בוושינגטון מסורת ארוכה של נשים, היורשות את בעליהן המתים בבית הנבחרים ובסנאט. היסטורית, זה היה כיבוד סמלי, שהיה מסתיים בסוף תקופת הכהונה של הבעל. לפעמים הכהונה לא ארכה אלא כמה שבועות, אפילו כמה ימים, במקרה אחד רק כמה שעות.

אבל זה משתנה והולך. שלוש אלמנות חובשות כיום את מושבי בעליהן בקונגרס. שתיים מהן נמצאות שם זו השנה העשירית. רשימה מלאה של הנשים שירשו את בעליהן אפשר למצוא באתר הרשמי של בית הנבחרים.

לפי ההיסטוריון הרשמי של הסנאט, ריצ'רד בייקר, אנשי ציבור נהגו להצניע את בני משפחותיהם, עכשיו מסתמנת נטיה של "הכול נשאר במשפחה". ריכוז המשפחתיות בקונגרס, אמר בייקר, "הוא יוצא דופן".

לפי מניין שקצת התיישן (בעתון USA Today) , ערב הבחירות האחרונות לקונגרס, לפני שנה, מספרם של בני המשפחה עמד על 50 ויותר – פי שניים ממספרם עשרים שנה קודם. בין אלה היו ארבעה זוגות של אחים ואחיות, ארבע אלמנות, אשתו של נשיא לשעבר, אשתו של מנהיג לשעבר של סיעת הרוב בסנאט ועשרות צאצאים. המספר הזה גדל במקצת מאז, כולל בחודש שעבר, כאשר אלמנתו של סנאטור נבחרה למושב שהִתפַּנָה בבית הנבחרים.

יושבת ראש בית הנבחרים, נאנסי פלוסי מקליפורניה, היא בתו של ציר לשעבר בבית הנבחרים, אם כי אבא ייצג מדינה אחרת (מרילנד).

בסנאט משרתים כיום שורה של בנים ושל בנות של. הסנאטור כריסטופר דוד מקונטיקט הוא בנו של סנאטור מקונטיקט, הסנאטור אוואן באיי מאינדיאנה הוא בנו של סנאטור מאינדיאנה (אבא, ברץ', התמודד ללא הצלחה על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1976. גם לבן יש יומרות נשיאותיות), הסנאטור מארק פראיור מארקאנסו הוא בנו של סנאטור מארקאנסו, הסנאטור בוב בנט מיוּטה הוא בנו של סנאטור מיוטה, הסנאטורית ליסה מרקובסקי מאלסקה היא בתו של סנאטור מאלסקה (אבא הוא זה שמינה אותה לסנאטורית, לאחר שנבחר למושל. היא התמודדה אחר כך על המושב, ונבחרה בזכות עצמה) . על זה אפשר להוסיף גם סנאטורים שאבותיהם היו מושלי המדינות שהם מייצגים: בוב קייסי מפנסילווניה, אולימפיה סנו ממיין, ג'ון סונונו וג'אד גרג מניו המפשר.

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 37926 2007-11-06 08:05:16 2007-11-06 06:05:16 open open כריסטינה לא תשיר לנו סולו publish 0 post 354131 יוסי גורביץ ygurvitz@gmail.com http://friendsofgeorge.blogli.co.il/ 89.138.7.204 2007-11-06 08:25:24 1 0 354161 יואב (לונדון) 82.40.178.228 2007-11-06 10:42:08 1 0 354186 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 84.228.89.188 2007-11-06 12:58:42 1 0 354187 ד.ט www.israblog.co.il/dt 132.72.45.107 2007-11-06 13:15:15 1 0 354217 משה 206.165.101.124 2007-11-06 17:32:59 1 0 354740 אלון ניסר 212.199.121.196 2007-11-09 16:19:28 1 0 354859 גיל http://www.notes.co.il/greengross/ 70.56.216.213 2007-11-10 07:35:20 1 0 356009 משה כהן fatchance@nowy.com 79.181.121.109 2007-11-14 00:25:53 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/kirchner_presidenta.jpg kirchner_presidenta 37926 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/bush_sons_ret.jpg bush_sons_ret 37926 inherit attachment שאלת לינקולן, תשובת מושארף, ואולי כמה רעיונות למצילי המולדת מידי עצמה http://www.notes.co.il/karny/38278.asp Sat, 10 Nov 2007 08:27:38 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/38278.asp

תראו מי מצטט את מציל ארצות הברית, את פּוֹדֵה העבדים: הרודן הברוטלי של פקיסטן. לישראלים דווקא כדאי להאזין, מפני שלינקולן שָאַל שאלה רלוונטית מאוד (ולא נעימה מאוד): האם חוקה דמוקרטית חשובה יותר מן הארץ שהיא נועדה לשָרֵת?


בחר גודל טקסט: רגיל | גדול

 

הדו-שיח הבא התנהל, אם התנהל, בשִלהֵי האביב של 1967 באתונה. עתה זה התחוללה שם הפיכה צבאית, וְלַשִלטון עלתה קבוצה של קולונלים. הם רצו למנוע את נצחון השׂמאל הדמוקרטי בַּבּחירות לפרלמנט, אשר עמדו להתקיים חמישה שבועות אחר כך.

שגריר ארה"ב ביוון, פיליפ טאלבּוֹת', התלונן באוזני ראש 'התחנה' של הסי.איי.אי באתונה, כי מחוללי ההפיכה "אנסו את הדמוקרטיה". נציג סוכנות הביון המרכזית, ג'ק מורי (Maury), השיב, "איך אפשר לאנוס זונה"?

משטר הקולונלים היה פעם אות קין על מצחה של אירופה, רְאָיָה עגומה, דור אחד לאחר מלחמת העולם השניה, שהדמוקרטיה אינה מסוגלת לנצח אפילו בעיר שהמציאה אותה. אנשי שמאל, שהיו מוכנים לסלוח לברית המועצות ולגרורותיה את חניקת החירות, לא סלחו לקולונלים, ובייחוד לא סלחו לארה"ב.

בימים ההם, יוון היתה הארץ שליברלים, וכמובן רדיקלים, אהבו לשנוא. איש עדיין לא שמע על פינוצ'ט, אבל הכול שמעו על תיאודורקיס, והכול צפו ב Z של קוסטאס גַווראס, ושאלו האם-זה-יכול-לקרות-גם-כאן.

חזרתי ונזכרתי בדיאלוג האמריקני באתונה למישמע החדשות על ההפיכה, שהגנרל הפקיסטני פֶּרווֶז מוּשארף חולל נגד עצמו. הנשיא הכמו-לגיטימי הזה החליט לוותר על העמדת הפנים. הכול יודעים שהוא שולט דרך קנֵה הרובה, עכשיו הוא מראה שגם הוא יודע.

מה בדיוק אמר ראש תחנת הסי.איי.אי באיסלמבד לשגרירת ארה"ב, איננו יודעים. מותר לנחש שהוא לא חזר על דברי קודמו מאתונה. ארה"ב, אם מפני שלמדה לקח, ואם מפני שלא היה לה נעים, גינתה את מושארף, ודרשה לחזור אל זה המכוּנֶה "התהליך הדמוקרטי".

משתחווים לפני האבות המייסדים

ההפתעה הגדולה של תחילת השבוע בפקיסטן היתה אולי רטורית ודידקטית. מושארף נאם לאומה, שאינה סובלת אותו, כדי לנסות ולהצדיק את עצמו. הלשון הרשמית בפקיסטן היא אוּרדוּ, אבל אנגלית נמצאת בשימוש נרחב, ונאומים כאלה נוטים תמיד לכלול כמה משפטים באנגלית. אף על פי כן, הפעם חצי הנאום היה באנגלית, ומושארף כיוון אותו במפורש לאוזני "ידידינו בחו"ל, בעיקר בארה"ב".

הוא ידע שוושינגטון מתנגדת ל"מצב החירום" שהוא הטיל. קונדליסה ראייס התערבה עוד לפני חודשיים כדי לסכל תכנית קודמת של מושארף. עכשיו הוא דיבר מעל ראשה של מזכירת המדינה, והוא גייס לעזרתו מסביר יוצא דופן: אייברהם לינקולן.

 

 

לינקולן הוא אחד האֵלים בדת האזרחית האמריקנית, או לפחות אחד האיקונין שלה. יעדי הפולחן בדת הזו הם האבות המייסדים של הרפובליקה. מרכז וושינגטון הוא מקום עליה לרגל אל סמלי הרפובליקה ואל היכלי השיש, שבהם אמריקנים משתחווים לפני ג'פרסון ולינקולן.

ועכשיו, הגנרל ההוא, הדיקטטור ההוא, השותף ההכרחי-אבל-לא-נעים במלחמה בטירור, מֵעֵז להעלות באוב את רוחו של הנשיא ההוא, המשחרר, הגואל, זה שעבדים שחורים פדויים קראו לו "אבא אברהם"; הנשיא עצוב העיניים וארך הגפיים, אשר העניק לאמריקה כמה מאבני החן היקרות ביותר של הרטוריקה שלה; הנשיא, שברגע מותו אמר עליו אחד מחברי הקבינט שלו, "עכשיו הוא שייך להיסטוריה", ומאז אמריקנים – היסטוריונים ולא-היסטוריונים – אינם חדלים לקלף כל קליפה אפשרית (ולא-אפשרית), כדי להתבונן אל תוך לבו.

לינקולן בפקיסטן הזכיר לי ראיון טלויזיה, שאחד הקולונלים היווניים הלא-נעימים העניק בסוף שנות ה-60, או אולי תחילת שנות ה-70. נדמה לי שהמרואיין היה קולונל פאטאקוס, האיש מס' 2 בחונטה.

המראיין שאל את פאטאקוס על מקורות ההשראה שלו. האם הוא קרא אי פעם פילוסופיה פוליטית? השאלה נועדה כמובן להקניט. קולונלים מרושעים, עם שפם קטן ועם משקפי שמש נצחיים, לא נהגו לקרוא פילוסופיה פוליטית. היווני היה יכול  להשיב, "אפלטון", כיאה ליווני. אבל משום מה הוא השיב, "לינקולן".

"תשוקה אחת בערה בלינקולן"

מה זה היה להם, לדיקטטורים הצבאיים האלה? מדוע הם נתלים בזקנו המדובלל של מי שאמריקנים קוראים "אייב הֶהָגוּן" (Honest Abe)? לפי זכרוני הֶעָמוּם, קולונל פאטאקוס לא נשאל  ולא הסביר. גנרל מושארף, לעומת זאת, הסביר גם הסביר. אודה ואבוש שנשימתי נעתקה.

מהיותו אידיאליסט, תשוקה אחת בערה בלינקולן בזמן המשבר ההוא [אמר מושרף על מלחמת האזרחים האמריקנית] לקיים את שלמותה של ארה"ב... לתכלית הזו הוא עבר על החוק, הוא הפר את החוקה, הוא עשה שימוש שרירותי בסמכויות-לא-לו, הוא רמס את חרויות הפרט.

להצדקתו הוא העמיד את הכּוֹרַח. במכתב, ב-1864, הוא נתן את הטעם להתעלמותו הגורפת מן ההגבלות שהטילה עליו החוקה: 'שבועתי לשמור אמונים לחוקה הטילה עליי את החובה לנקוט את כל האמצעים האפשריים כדי לקיים את הממשלה ואת הארץ, שהחוקה היתה חוק היסוד שלהן. היעלה על הדעת שאנחנו נאַבּד את ארצנו אבל נשמור את חוקתנו?

'עניין מובן מאליו הוא שחיים ואברי-גוף צריכים הגנה. אף על פי כן, לפעמים אין בררה אלא לכרות איבר-גוף, כדי להציל את החיים – אבל התבונה לא תניח לנו לוותר על החיים כדי להציל איבר'.

עד כאן הציטוט מלינקולן. להלן הוסיף מושארף, "תחושתי היתה שאמצעים לא-חוקתיים לכאורה עשויים להפוך לחוקיים, מפני שהם הכרחיים להצלת ארצנו, וממילא גם להצלת חוקתנו". (הפכתי כאן את סדר המלים המקורי לתועלת ההבנה.)

האם לנו, ליברלים משכילים במערב המפותח והפלורליסטי, יש מה ללמוד מגנרל פקיסטני פרובינציאלי וברוטלי?

לא, בוודאי שלא, חוץ מאשר לפעמים.

"ללמוד", לא במובן של הסכמה. "ללמוד" במובן הזה שחכמי היהודים שנו פעם, "צא וּלְמַד". זאת אומרת, כאשר על שולחנך הונחה קושיה יוצאת מן הכלל, אינך יכול להשתמט מבירורה.

הקושיה היא השאלה הקלאסית של המטרה ושל האמצעים. האם השיטה הדמוקרטית היא אמצעי, או שהיא המטרה עצמה? כאשר שלום המדינה ושלום הדמוקרטיה אינם מתיישבים עוד, שלומה של מי קודם? האם מה שהצרפתים קוראים raison d'État, האינטרס הלאומי העליון, צריך להכריע את האינטרס העליון של החרות? היש בכלל סתירה?

הגנרלים מצילים

יש כל כך הרבה שאלות ושאלות-משנה, שקוצר היריעה יחייב דילוג עליהן. אבל שאלת לינקולן, מפי הגנרל הפקיסטני, אינה תיאורטית ואינה אבסטרקטית; והיא אינה נוגעת רק לגנרלים פקיסטניים (או טורקיים, שחזרו והתערבו, והפילו ולפעמים גם החליפו פוליטיקאים נבחרים, כדי "להציל את הרפובליקה"; או גנרלים תיילנדיים, שהפילו ממשלה אזרחית נבחרת לפני שנה "כדי להציל את הדמוקרטיה"; או בנגלאדשים, שביטלו בחירות כלליות, וכוננו משטר צבאי בתחילת השנה, כדי להילחם בשחיתות).

שאלת לינקולן נוגעת לכל ארץ, השוקעת במשבר קיומי, וּמגַלָה את המִגבָּלוֹת הנתונות של משטר דמוקרטי. והיא נוגעת שבעתיים לארץ שבה יש הרבה גנרלים, בשירות פעיל או לא פעיל; בארץ שהצבא הוא פחות או יותר המוסד הלאומי האחרון המעורר אמון (פחות או יותר, אמרתי); בארץ שהֶרגלים צבאיים מתפעמים בה, והפוליטיקאים שלה נמאסו על כל רואיהם; בארץ שבה רוב הנסיונות הרציניים ביותר לחשוב על העתיד מתנהלים במדים, או בסמיכות מקום ללובשיהם.

שאלת לינקולן אינה מחייבת את תשובת לינקולן, קל וחומר אינה מחייבת את תשובת מושארף. שאלת לינקולן, אם תחזור ותישאל בקול רם, אולי תזכיר לפוליטיקאים את הסכנה האורבת לדמוקרטיה, לכל דמוקרטיה, מצד הפרדוקס של לינקולן. מעט מאוד רפובליקות עמדו בדילמה של לינקולן והאריכו ימים אחריה.

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 38278 2007-11-10 08:27:38 2007-11-10 06:27:38 open open שאלת לינקולן, תשובת מושארף, ואולי כמה רעיונות למצילי המולדת מידי עצמה publish 0 post http://www.notes.co.il/karny/user/lincolnheadred.jpg lincolnheadred 38278 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/lincolnheadredred.jpg lincolnheadredred 38278 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/Lincoln_statue_psh_red.jpg Lincoln_statue_psh_red 38278 inherit attachment סתום את הפה, אמר הודו מלכותו http://www.notes.co.il/karny/38476.asp Sat, 17 Nov 2007 05:07:56 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/38476.asp תקרית דיפלומטית דרמטית בסנטיאגו דה צ'ילה החזירה את מלך ספרד אל הכותרות. גדוּלָתוֹ של חואן קרלוס היא דווקא הצלחתו לרדת מן הכותרות. לפני 32 שנה הוא הוציא את ספרד מֵעַבדוּת לחרוּת – והתפרק מסמכויותיו. המודל של חואן קרלוס היה אור לגויים. מה חבל שאי אפשר לייבא נסיך צעיר גם לירושלים

 


"מדוע לא תסתום את הפה?" מייעץ מלך ספרד לנשיא ונצואלה, בכותרת הראשית של העתון 'אידיאל', המופיע באנדלוסיה. כותרת זהה היה אפשר למצוא בתחילת השבוע בעתונים בספרד, בפורטוגל (בעמוד הראשון של 'ז'ורנל דה נוטיסיאש', היוצא בעיר אופורטו) וברחבי אמריקה הלטינית

 

 

קטטה דיפלומטית כזאת אולי לא היתה זה 47 שנה, מאז תקרית הנעל הסובייטית בעצרת הכללית של האו"ם. אז, בספטמבר 1960, מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב חלץ את נעלו במהלך נאום שלא נעם לו, וחבט ברוגז על השולחן שלפניו.

הקטטה של השבת שעברה לא היתה עניין בין לאומי כל כך דרמטי, אבל הֵדֵיהָ נשמעו בכל העולם הדובר ספרדית וגם קצת בעולם הדובר פורטוגלית. היא התרחשה בסנטיאגו בירת צ'ילה, כאשר אוגו צ'אווס, נשיאה הפטפטן של ונסואלה, שיחרר את חרצוּבּוֹת לשונו. האיש הזה, הֶעָסוּק עכשיו בכינון "סוציאליזם של המאה ה-21", היה אחד המשתתפים בוועידה התקופתית של הארצות האיבֶּריות ומושבותיהן הלטיניות לשעבר.

בעייתו של צ'אווס היתה בדיוק זו, שהוא היה "אחד המשתתפים". הוא אינו רגיל להתחלק בבמות וּבמיקרופונים. כאשר הוא נקלע לפורומים רב-צדדיים באמת, שבהם אין לו אקסקלוסיביות, הוא מתנהג  כילד, הצורח או מנבל את פיו שעל מנת לעורר תשומת לב.

בוועידה בסנטיאגו הוא גידף את ראש ממשלת ספרד לשעבר, חוסה מאריה אסנאר, מנהיג המפלגה העממית (השמרנית), אחד משותפיו של ג'ורג' בוש במלחמת עיראק. אסנאר (Aznar) אמנם לא היה שם, ואת ספרד ייצגו המלך חואן קרלוס וראש הממשלה הסוציאליסטי חוסה לואיס רודריגס סאפאטרו (Zapatero). אבל צ'אווס רגיל לגדף אנשים בהיעדרם. לפני שנה הוא עמד על דוכן העצרת הכללית של האו"ם, והתלונן על הריח הרע העולה מן המיקרופון, מפני שיום אחד קודם עמד שם ג'ורג' בוש, "השׂטן".

את אסנאר הוא כיבד בתווית פוליטית, לא תיאולוגית. "פשיסט", קרא לו צ'אווס פעם אחר פעם. אחר כך הוסיף שאסנאר גרוע מנחש, "אין הוא בן אדם כלל".

כשהגיע תורו של ראש ממשלת ספרד סאפאטרו, יריב מר של אסנאר, הוא נזף בצ'אווס בַּעדינוּת. אפשר לחלוק על מישהו אידיאולוגית, הוא אמר, אבל אין צורך להעליב אותו. סוף סוף אסנאר היה נציגו הלגיטימי הנבחר של העם הספרדי.

צ'אווס לא היה מוכן להאזין, והפריע לסאפאטרו. להלן קרה משהו שעצר את נשימתם של הנוכחים: המלך חואן קרלוס הראשון החווה בידו לעֵבֶר צ'אווס, ששלושה מושבים הפרידו בינו ובין המלך, וקרא לעומתו: "מדוע אתה לא סותם את הפה"?

מלך קורא קריאת ביניים כמעט-וולגרית? מי שמע כדבר הזה?

אין כמעט צורך להגיד שלצ'אווס היה הרבה מה להשיב, והוא השיב על המקום, והוא השיב אחר כך, והוא השיב בסיום הוועידה. הוא ליגלג על "האדון המלך", והשווה אותו לפָּר משתולל בזירת שוורים.

 


מסע הנצחון של דון חואן קרלוס ושל רעייתו דוניה סופיה אל סאוטה, המובלעת הספרדית בצפון אפריקה, רק ארבעה ימים לפני התקרית בסנטיאגו דה צ'ילה

(בעתון המלוכני ABC, מדריד, 6 בנובמבר 2007)

הבורבוני הזה שכח וגם למד

את הסיפור הזה אפשר לכתוב בסימן צ'אווס, החוזר וּמוכיח שגם מנהיג לגיטימי נבחר יכול להיות דיקטטור קפריזי.

אבל אני דווקא נוטה לכתוב את הסיפור בסימן חואן קרלוס דה בּוֹרבּוֹן אי בּוֹרבּוֹן. האיש הזה, צאצא של אחת המשפחות העתיקות ביותר באירופה, הצליח לפטור את הבורבונים מן העלילה המפורסמת שהועללה עליהם, ש"הם אינם שוכחים דבר, ואינם לומדים דבר".

הוא למד הרבה מאוד. כאשר קיבל את הכתר, ב-1975, מידי הרודן פרנסיסקו פרנקו, אמרו עליו שהוא "דמות זמנית", ארכאית, פתטית; שהוא "כמובן" לא יוכל להוציא את ספרד מדיקטטורה לדמוקרטיה.

אבל הוא הוציא גם הוציא, במהירות עצומה, בחוכמה, בִּמיוּמנוּת, בהֶעזה, בַּהגינות. ב-1982 הוא היה המחסום היחיד להפיכה צבאית, שכבר עמדה בעיצומה. הוא לא רק פירק את רודנות פרנקו, אלא גם מיהר להתפרק מסמכויותיו שלו. הוא העביר את מלוא השלטון לידי הפרלמנט. הוא נעשה שְוֵה-ערך חוקתי של מלכת בריטניה, או של מלך שוודיה. חוץ מזה שתרומתו הדרמטית לכינון הדמוקרטיה העניקה לו מלכתחילה משקל אישי כבד במיוחד.

התפרצותו של המלך כלפי צ'אווס פתחה כל מיני תיבות פנדורה.

בספרד התחדד הקיטוּב המדאיג בין ימין לשמאל. אף כי רוב הספרדים סומכים את ידיהם על התנהגותו של המלך, דון חואן קרלוס מוצא את עצמו קרוב מדיי אל מחלוקת פוליטית. החודשים האחרונים לימדו אותנו עד כמה הֶעָבָר בספרד לא מת ולא נשכח. פתאום חוזרים ומופיעים כמה מן הבקיעים, שלפני שבעים שנה הניבו מלחמת אזרחים רצחנית.

שימוש הלשון 'פשיסט' של צ'אווס כלפי אסנאר היה לא רק וולגרי וחצוף, אלא הזיק נזק של ממש לריקמה החברתית והפוליטית בספרד. אין זה כלל מן הנמנע שצ'אווס ידע שהוא פותח תיבת פנדורה, או מחטט בפצעים שלא העלו ארוכה.

אשר לצ'אווס עצמו, הוא הושפל השבוע במידה שלא הושפל מעולם. בפעם הראשונה הוא היה אובייקט של לעג בין לאומי.

יריביו בתוך ונסואלה הפכו את "אולי תסתום את הפה" לסיסמה פוליטית אפקטיבית.

צ'אווס נמצא עכשיו בעיצומה של מערכת בחירות. הוא עורך משאל-עם ב-2 בדצמבר על שינויים רדיקליים לחוקה. אם יאושרו -- וקשה להאמין שלא יאושרו -- הוא ירכז בידיו סמכויות דיקטטוריות. הוא יוכל לחזור ולהיבחר ללא הגבלה, הוא יוסמך להטיל מצב חירום ולהשעות את כל החרויות, הוא ישלוט ללא מְצָרים בבנק המרכזי, הוא יוכל להפקיע רכוש פרטי כדי לקדם את המהפכה הסוציאליסטית שלו.

המתח בוונסואלה ניכר. הפגנות והפגנות-נגד הניבו אלימוּת נגד סטודנטים מן האופוזיציה. רמטכ"ל לשעבר של צ'אווס הזהיר כי הצעותיו של הנשיא לשינוי החוקה יחסלו את הדמוקרטיה.

המלך הבורבוני הזה היה צריך לשכנע את ספרד כי הוא ראוי לכתר שהרודן המת הניח על ראשו. הוא הצליח. אפילו רפובליקנים זקנים מימי מלחמת האזרחים הודו בזה. אבל בחודשים האחרונים הופיעו בספרד ניצנים פתאומיים של תנועה אנטי-מונרכיסטית.

בכמה ערים היו הפגנות נגד המלך, דיוקנו הועלה באש, סיסמאות צוירו בגנותו על הקירות. שוחרי עצמאות בקטלוּניה חוזרים וּמדברים על רפובליקה.

בשבוע שעבר פורסמו ברוב טקס כל כתביו של מנואל אסאניה, אשר היה נשיא הרפובליקה, עד תבוסתה בידי פרנקו, ב-1939. הנואם העיקרי בטקס היה ראש הממשלה סאפאטרו בכבודו ובעצמו.

מותר לאהוב את המולדת

בו בשבוע, במקרה או לא במקרה, חואן קרלוס גנב את ההצגה, פעמיים. הפעם השניה היתה בסנטיאגו. הפעם הראשונה היתה בסֶאוטה (Ceuta) ובמֶלִייַה (Melilla), המובלעות הספרדיות בחוף מרוקו. זה היה מסעו הראשון לשם, וַחמתה של מרוקו – התובעת ריבונות – בערה בה להשחית.

המוני ספרדים נאספו ברחובות סאוטה ומלייה, והניפו את הדגל הלאומי האדום-צהוב לכבוד המלך גְבַהּ-הקומה וּמלכּתוֹ סופיה.

ספרד, אשר עברה תהליך קיצוני של ליברליזציה ושל התנערות ממסורת, אינה רגילה לראות הפגנות של פטריוטיות. הרבה ספרדים מתביישים להיות פטריוטים, או יִראֵי-שמיים. הג'סטה המלכותית סימנה שמותר לאהוב את המולדת.

הימים האלה מניבים ספקולציות ותובנות פסיכולוגיות למכביר, בנסיון להסביר את התפרצותו של המלך בסנטיאגו.

האם זה היה מהלך מכוּוָן – לחזק את המלוכה, ולחזור וּללכּד ארץ, שתערובת של בדלנות ושל ניהיליזם מאיימת על שלומה? מי יודע. עתון אחד, היוצא באיים הקנריים, רמז על האפשרות שהמלך פשוט איבד את שליטתו העצמית.

הצלחתו של חואן קרלוס להצעיד את ספרד לדמוקרטיה ללא שפיכות דמים היתה מקור של השראה ושל תקווה לשורת מלכים גולים.

כאשר התמוטט הקומוניזם באירופה, הטוענים לכתר אבותיהם ברומניה, בבולגריה, בסרביה, בהונגריה, אפילו באלבניה הציעו לחזור הביתה כדי לארגן מעבר דמוקרטי. אין זה מן הנמנע שארצות כמו רומניה וסרביה אמנם היו יכולות לצאת נשׂכָּרוֹת מחזרת מַלכיהם. המלך הגולה של בולגריה לא חזר אל כתרו, אבל הצליח להיבחר לראש ממשלה בשנות ה-90.

אני מודה שחואן קרלוס הפך אותי למלוכן, בסוף שנות ה-70. אני מאמין שמלוכה חוקתית היא צורת השלטון הטובה ביותר. לרוע המזל, לישראל אין משפחת מלוכה, אם כי תמיד אפשר לקוות שילדיו של ארקאדי גיידמאק יגדלו לחופה ולמעשים טובים. יש לעומת זאת משפחת מלוכה עתיקה מאוד, הטוענת שהיא יצאה מחלצי בית דויד: בַּגרַטְיוֹן, שבָּנֶיהָ וּבנותיה מלכו על גרוזיה כמעט אלף שנה.

אחרון הבגרטיונים הודח ב-1810. צאצאיו המוּכָּרים מתגוררים בספרד, וּבגרוזיה יש אפילו מפלגה אחת הרוצה להחזיר אותם. אני קורא שמנהיג האופוזיציה בגרוזיה, זה שערך הפגנות ענקיות בטביליסי בתחילת החודש, הוא אחד מחסידי הרסטורציה.

בשביל גרוזיה, מלך חוקתי שנולד והתחנך במקום אחר, בסימן ערכים דמוקרטיים וליברליים, יכול להיות גלגל הצלה. ואם הגרוזינים לא ירצו בנסיכיהם, אולי אפשר לבנות בית לבגרטיונים על גבעה ירושלמית, לא הרחק ממגדל דויד אביהם. שיהיו.

 


אם צ'אווס ראה את הקריקטורה הזו, בעתון פרואני, אל נכון הוא חרק שיניים וקמץ אגרוף. האיש הנראה כאן הוא סימון בוליבאר, "המשחרר" המקודש, שניתק את ארצות האנדים מן הכתר הספרדי, ברבע הראשון של המאה ה-19. על שמו נקראת בוליביה, על שמו נקראים מחוזות, ערים ורחובות. את שמו צירף צ'אווס אל שמה הרשמי של ארצו (מאז 1999 היא "הרפובליקה הבוליבארית של ונסואלה"). בקריקטורה הזו חוזר בוליבאר על דברי המלך, "למה לא תסתום את הפה?"

אגב, שלושה ימים לאחר התקרית בסנטיאגו, צ'אווס הודיע במסיבת עתונאים כי הוא פותח חקירה רשמית של נסיבות "ההתנקשות" בחיי בוליבאר. 'המשחרר' מת משחפת בשנת 1830. ממשלת ונסואלה מיהרה להודיע על מספר טלפון חופשי לתועלת כל מי שיש בידם פרטים על הרצח.

Peru21

]]> 38476 2007-11-17 05:07:56 2007-11-17 03:07:56 open open סתום את הפה, אמר הודו מלכותו publish 0 post 356539 yigal laviv yigallaviv@bezeqint.net http://cafe.themarker.com/view.php?u=42545 84.108.20.163 2007-11-17 09:42:03 1 0 356544 יוסי גורביץ ygurvitz@gmail.com http://friendsofgeorge.blogli.co.il/ 89.138.7.204 2007-11-17 10:46:11 1 0 356585 יוסי 88.153.98.67 2007-11-17 14:52:18 1 0 356608 ד.ט 89.0.7.212 2007-11-17 16:58:56 1 0 356638 יגיל הנקין 194.90.229.36 2007-11-17 19:55:20 1 0 356651 יוסי 88.153.98.67 2007-11-17 21:25:09 1 0 356715 יואב קרני 208.59.121.229 2007-11-18 07:31:34 1 0 357097 אסנת ossiraz@gmail.com 84.229.190.140 2007-11-20 10:51:19 1 0 357243 יואב קרני 208.59.121.229 2007-11-20 23:19:23 1 0 357632 אסנת ossiraz@gmail.com 83.130.10.46 2007-11-23 17:08:45 1 0 358251 ינון שפריר 128.231.88.7 2007-11-27 20:56:16 1 0 359003 אסנת ossiraz@gmail.com 84.228.192.193 2007-12-02 19:25:21 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/ideal.jpg ideal 38476 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/portugal.jpg portugal 38476 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/110607abc_king_ceuta2.jpg 110607abc_king_ceuta2 38476 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/111307peru21_heduardoA.jpg 111307peru21_heduardoA 38476 inherit attachment יהודי בשולחן הקבינט http://www.notes.co.il/karny/38499.asp Sun, 18 Nov 2007 19:41:43 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/38499.asp בפעם השניה בתולדות ארה"ב יש לה, החל מן השבוע שעבר, שר משפטים יהודי. הצלחתם הציבורית של יהודים באמריקה שוב אינה מדהימה איש. אבל במלאות מאה שנה למינוי השר היהודי הראשון, הנה כמה תזכורות


מייקל מיוקייסי נשבע אמונים כתובע הכללי (שר משפטים פלוס) של ארה"ב, בבית הלבן ב-14 בנובמבר 2007. הנשיא בוש מתבונן, נשיא בית המשפט העליון רוברטס משביע. מיוקייסי, שופט פדרלי בדימוס מניו יורק, יכהן רק שנה וקצת, אבל יש לו סיכוי להיזכר כמי שהוציא את המשרד הממשלתי עצום-הממדים הזה ממשבר מוראלי חמור.    

                                                                                                צילום: הבית הלבן

 

 

חבר יהודי בקבינט של נשיא ארה"ב? לא חדשות, או על כל פנים לא חדשות נצורות. יהודים עושים חיל בחיים הציבוריים באמריקה. אמנם נבצרו מהם לפי שעה שלוש הכהונות החשובות ביותר במידרג החוקתי – נשיא, סגן נשיא ויושב ראש בית הנבחרים – אבל כל השאר כבר היה בהשג ידם.

בקבינט של ביל קלינטון שימשו במרוצת שמונה שנותיו בבית הלבן לא פחות מששה יהודים, כולל שני שרי אוצר, מזכיר מדינה אחד (בעצם אחת), היועץ לבטחון לאומי ומנהל הסי.איי.אי.

בשש השנים האחרונות פחת מספר היהודים בצמרת. בארבע שנותיו הראשונות של ג'ורג' בוש הבן לא היה אף יהודי אחד. לפני שנתיים הצטרף הראשון, השר ל"בטחון המולדת", מייקל צֶ'רטוֹף, שופט פדרלי לשעבר מניו ג'רזי. בשבוע שעבר הצטרף יהודי שני, מייקל מְיוּקֵייסי, אף הוא שופט פדרלי לשעבר. הוא התובע הכללי החדש של ארה"ב.

יהודיותו של מיוקייסי הוזכרה רק כבדרך אגב, לא יותר מאנקדוטה ביוגרפית. אני מודה בהכנעה שעד רגע מינויו מעולם לא שמעתי את שמו. להגנתי החלקית אני יכול להוסיף, שמעט מאוד אנשים בוושינגטון שמעו את שמו. אחד ששמע היה רודי ג'וליאני, המתמודד עכשיו על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיא. סוף סוף, השופט מיוקייסי השביע אותו לראש העיר של ניו יורק ב-1994. מי יודע, אולי אם ג'וליאני ייבחר לנשיא בשנה הבאה, הוא ישאיר את מיוקייסי על כנו.

תובע כללי בארה"ב הוא במידה רבה החבר רב-הכוח ביותר בקבינט הנשיאותי, בוודאי בענייני פנים. יש לו כוח ניכר. הוא מרַכּז את סמכויותיהם של שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה וּבמידה מסוימת השר לבטחון פנים בישראל.

רק יהודי אחד שימש בכהונה הזו לפני מיוקייסי. זה היה אדוארד לוי, אינטלקטואל ואקדמאי משיקאגו, וגם הוא הגיע ברגעים האחרונים של ממשל רפובליקני (תחת הנשיא ג'רלד פורד, 1975).

קצת משונה. סוף סוף יהודים נוטים להיות דמוקרטים, ופעילים יהודיים במפלגה הדמוקרטית נוטים להיות עורכי דין. ממילא אין כמעט עניין סביר יותר בשביל יהודי דמוקרטי בכיר מאשר להגיע אל כהונת התובע הכללי. אף על פי כן זה לא קרה מעולם.


אוסקר סטראוס, השר היהודי הראשון בארה"ב: איור שהתפרסם למחרת מותו ב'ניו יורק טיימס', ששה במאי 1926. בראש הספד של 4,500 מלה, העתון העמיד את הכותרת, "ידיד המדוכאים". אגב, אחד מאחיו של אוסקר היה נתן סטראוס, מן הפילנטרופים הידועים של דורו, שעל שמו נקראת העיר נתניה

 

 

הערה קטנה על איות: האיש שאני מאיית את שמו 'סטראוס' בא ממשפחה של יהודים גרמניים. השם המקורי נהגה כמובן 'שטראוס'. אבל רוב ההגיות המקוריות לא האריכו ימים בחופי אמריקה. מכבש ההגיה הפונטית מחץ אותן, כפי שקרה לאחד, היינץ-אלפרד קיסינגר (הנרי קיסינג'ר), או זביגנייב בז'ז'ינסקי (ברֶז'ינסקי), או זבלוצקי (זבלוקי), או זאיינפלד (סאיינפלד). על איש כמובן לא ייפקד עוון אם יעדיף את ההגיה ההיסטורית 'שטראוס'.

האסוציאציות האלה קשורות בציון דרך היסטורי מעניין, שאם אינני טועה כמעט הוחמץ: בדצמבר שעבר מלאו מאה שנה למינויו של השר היהודי הראשון בארה"ב. סולל הדרך היה איש מרתק ורב עלילות, אוסקר סולומון סטראוס ("סְטְרוֹס", בהגיה האמריקנית), בן למשפחה יהודית גרמנית, שקריירה ציבורית מגוּוֶנֶת העמידה אותו בקִרבה מיידית לכמה צמתים מעניינים. שלוש פעמים במרוצת עשרים שנה הוא נשלח להיות שגריר ארה"ב בקיסרות העוסמנית.

הוא היה מה שאנחנו קוראים "יהודי גאה", ולימים גם ידיד התנועה הציונית. הוא התעמק בתהליך ניסוחה של חוקת ארה"ב, והגיע למסקנה כי יש קשר ישיר "בין צורת הממשל הרפובליקנית של ארה"ב ובין המדינה העברית" של ימי המקרא. הוא דחה כל נסיון להעניק בכורה לדת הנוצרית, ותקף מגמות "להפקיע מבתי הספר הציבוריים שלנו את אופיים החילוני". אל נכון, בהשראתו נולד האב-טיפוס של היהודי הניו יורקי הליברלי, מֵגֵן זכויותיו של המיעוט נגד שרירות לבו של הרוב.

מינויו הראשון לציר בטורקיה, ב-1887, בהיותו בן 36 בלבד, היה אקט רגיל של נשיא הגומל לתומכיו הפוליטיים באמצעות כיבודים מֵעֵבֶר לים. זו מסורת ארוכה ולא תמיד נערצת. אבל במקרה של סטראוס זה היה אקט סמלי רב משמעות. זמן קצר קודם, הקיסרות של אוסטריה-הונגריה סירבה לקבל ציר אמריקני בווינה מפני שאשתו היתה יהודיה. אבל לא הרי העוסמנים המוסלמים אוהבי היהודים כהרי האוסטרים הקתוליים שונאי היהודים. ממשלת הסולטן ירום הודו הודיעה שתקבל את האדון סטראוס ברצון, והיא חזרה וקיבלה אותו עוד פעמיים.

מה מעניין שסטראוס התחיל שושלת ארוכה של שגרירים אמריקניים ממוצא יהודי בטורקיה. זה עניין קצת משונה, קצת מפתיע. חמישים שנה אחר כך, טורקיה רמזה לארה"ב שדווקא היתה מעדיפה שגריר לא-יהודי. הנשיא פרנקלין רוזוולט לא נרתע אף כמלוא הנימה, ושלח עוד יהודי, ועוד יהודי, ועוד יהודי. רוזוולט גם מינה את שר האוצר היהודי הראשון, הנרי מורגנתאו (או "מוֹרְגֶנְת'ו", בהגיה האמריקנית), שהיה כמובן בנו של שגריר לשעבר בטורקיה.

 


"פרקליט העם". פוסטר של תערוכה לזכר לואי ברנדאייס, היהודי הראשון והבולט ביותר בבית המשפט העליון של ארה"ב, באוניברסיטה הנושאת את שמו ליד בוסטון, 1999. אפשר לעיין בצילומיה על הרשת. אחד המוצגים המסקרנים הוא מפה של "הרפובליקה של ארץ ישראל", אשר סורטטה ברומניה ב-1919. היא מציגה את ברנדאייס כנשיא הראשון של המדינה היהודית, ביטוי למעמדו בעולם היהודי ובתנועה הציונית. באוקטובר 2007 התחילו תחנות טלויזיה ציבוריות בארה"ב להקרין סרט תיעודי על חייו של ברנדאייס, ששמו כשם התערוכה

ברנדאייס המציא את הפְּרָטִיוּת

את מורגנתאו האב שלח לטורקיה הנשיא הדמוקרטי וודרו ווילסון. הוא גם מינה את החבר היהודי הראשון בבית המשפט העליון, לואי ברנדאייס. בשביל ישראלים, ברנדאייס הוא שם רחוב בתל אביב. באמריקה, ברנדאייס מוסיף להיות אחד ממקורות ההשראה של תפיסת החוקה האמריקנית. הוא אביו מולידו של הרעיון שהחוקה מבטיחה "זכות לִפְרָטִיוּת". שלושים שנה ויותר לאחר מותו, ב-1973, "הזכות לפרטיות" איפשרה את הפסיקה ההיסטורית שהתירה הפלות מלאכותית.

ברנדאייס היה גם מנהיג התנועה הציונית בארה"ב (מכאן הרחוב בתל אביב). ממנו ואילך ישבו שורה של יהודים בבית המשפט, שיש בו רק תשעה חברים. שופטים עליונים מתמנים לכל חייהם, והם נוטים להאריך ימים. ברנדאייס שימש בכהונה 23 שנה, עד גיל 83. אפשר בהחלט לחשוב אותו ליהודי הבולט ביותר והמשפיע ביותר בחיים הציבוריים באמריקה מאז ומעולם.


ג'ודא פי. בנג'מין

בעוד שחברי הקבינט והשופטים היהודיים הראשונים באו ממדינת ניו יורק, הסנאטורים הראשונים באו דווקא ממדינות הדרום העמוק, פלורידה ולואיזיאנה. הלואיזיאני היה המרתק, המסתורי והשנוי במחלוקת מכולם. שמו היה ג'ודא פי. בנג'מין. כאשר פרצה מלחמת האזרחים, בנג'מין נעשה חבר בממשלת הדרום. הוא שימש בכהונות הבכירות ביותר: תובע כללי, מזכיר המדינה ושר המלחמה. היסטוריונים זוקפים לזכותו, או לחובתו, את הארכת תוחלת החיים של מדינות הדרום.

בסוף המלחמה, הוא היה סמוך מאוד למקום הראשון ברשימת המבוקשים של הצפון המנצח. אל נכון היה מוכן בשבילו הגרדום. אבל הוא הצליח להימלט ללונדון, עם כל ארכיונו, והתחיל שם קריירה משפטית. לרוע המזל הוא שרף את הארכיון לפני מותו, ולקח את תעלומת חייו אל קברו.

בקונגרס הנוכחי של ארה"ב יש יותר יהודים מאשר בכל קונגרס אחר: 13 ממאה חברי הסנאט הם יהודים, ו-26 מ-435 חברי בית הנבחרים. לשם השוואה, בסנאט יש רק חבר שחור אחד ורק שלושה חברים ממוצא לטינו-אמריקני, אף כי יש כל כך הרבה יותר שחורים ולטינוס בארה"ב.

אמנם היהודים בסנאט נבחרו אינדיבידואלית, ללא קשר ליהדותם, אבל נוכחותם שם היא ביטוי של הצלחת הִתעָרוּתם, במידה שלא היתה דוגמתה בכל ההיסטוריה של הפזוּרה היהודית. אחדים מן הסנאטורים היהודיים מייצגים מדינות, ששיעור יהודיהן אינו מגיע אפילו לרבע אחוז. שתי מדינות, וויסקונסין וקליפורניה, מיוצגות רק על ידי סנאטורים יהודיים.

אוסקר סטראוס, האיש שפתח את הדלתות, לא נשכח. בדיוק לפני ששים שנה הוקמה לכבודו אנדרטה במקום בולט בוושינגטון. במרכזה ניצבת מיזרקה עם הכתובת "מדינאי, סופר, דיפלומט". מקיפים אותה שני פסלים. אחד נקרא "צדק", השני נקרא "תבונה".
 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 38499 2007-11-18 19:41:43 2007-11-18 17:41:43 open open יהודי בשולחן הקבינט publish 0 post 356906 צביקה ברנהולץ tzvika.barenholz@gmail.com 212.143.80.173 2007-11-19 10:25:39 1 0 356993 יואב קרני 208.59.121.229 2007-11-19 17:21:55 1 0 357394 ברוך רוזן rosenbar@netvision.net.il 89.139.113.96 2007-11-21 20:12:45 1 0 357396 אדם 84.94.86.57 2007-11-21 20:27:51 1 0 357553 מיכאל יעקסון דיקטג@צשןךץבםצ 24.185.129.104 2007-11-23 04:58:45 1 0 357558 יואב קרני 208.59.121.229 2007-11-23 07:01:12 1 0 358222 Danny 202.79.62.18 2007-11-27 17:20:55 1 0 358229 יואב קרני 208.59.121.229 2007-11-27 18:23:21 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/111407wh_mukasey_sworn.jpg 111407wh_mukasey_sworn 38499 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/1926nyt_straus_obit.gif 1926nyt_straus_obit 38499 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/brandeis_poster.jpg brandeis_poster 38499 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/jpbenjaminred.jpg jpbenjaminred 38499 inherit attachment מצליחים, נמאסתם: לֶקַח אוסטרלי לכל פוליטיקאי הרוצה להישאר רק מפני שהוא יכול http://www.notes.co.il/karny/38654.asp Sat, 24 Nov 2007 07:44:14 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/38654.asp

"האווארד זקוק לנס", מכריזה הכותרת ב'סידני מורנינג הרלד' של אתמול (23 בנובמבר). בצילום שמתחת לכותרת נראה ראש ממשלת אוסטרליה בצעידת הבוקר שלו בקנברה.

 

המנהיג הוותיק ביותר בעולם הדמוקרטי עומד לאבד היום את שלטונו, לא מפני שנכשל – 12 שנותיו היו רצופות הצלחות היסטוריות – אלא מפני שנמאס. פשוט נמאס.

האיש הוא ג'ון הווארד, ראש הממשלה הימני של אוסטרליה, אחרון בעלי בריתו של ג'ורג' בוש במלחמת עיראק שעדיין אוחז בשלטון. סקרי דעת הקהל חוזים תבוסה כל כך ניצחת לקואליציה של הווארד, עד שאין זה כלל מן הנמנע שהוא יאַבּד אפילו את מושבו בפרלמנט – השפלה איומה על פי כל קְנֵה-מידה סביר.

הטרגדיה של הווארד צריכה להיות לקח לכל מנהיג פוליטי. טום סוויצר, עורך העמוד האדיטוריאלי של 'אוסטרליאן', עתון איכות עם השקפה שמרנית, מנה השבוע את הצלחותיו של הווארד:

הוא קיצץ מסים, הוא הנהיג רפורמה של מערכת הרווחה, הוא איזן את הפנקסים הלאומיים, הוא מחק את חובותיה של הממשלה, הוא רופף את לפיתתם של האיגודים המקצועיים, הוא ניצח על הגאות הכלכלית הארוכה ביותר מאז הבהלה לזהב במאה ה-19... האבטלה פחתה ל-4.2%, שיעורה הנמוך ביותר מאז ומעולם. ה'אוסיז' שמנים ומאושרים" ('וול סטריט ג'רנל', 21 בנובמבר).

כאשר מלאו עשר שנים לממשלתו, הפופולריות של הווארד הדהימה את כל רוֹאֶיהָ, לא רק באוסטרליה כי אם גם בארה"ב וּבבריטניה. "רונלד רייגן מחייך", כתב אז ה'וול סטריט ג'רנל'; "הו, אילו רק היה לנו הווארד", נאנח ה'דיילי טלגרף' השמרני בלונדון. הסקרים הראו ש-64% מן האוסטרלים סומכים את ידיהם על מנהיגותו.

ואו-אז באה הקריסה. היא לא באה משום סיבה פוליטית יחידה. אמנם רוב האוסטרלים התנגדו להשתתפות ארצם במלחמה בעיראק, אבל בבחירות של 2004 (תקופת הכהונה של הפרלמנט באוסטרליה היא רק שלוש שנים) הם הצביעו לטובת הווארד. הקריסה באה, מפני שהוא עדיין היה שם. פתאום התחילו לתאר אותו "פאתטי", "קטנוני", "יהיר", "נואש", "מותש", "מנותק מן המציאות".

מנותק מן המציאות? הלוא הווארד המציא את המציאות. נואש? הרי לא היה להוט ממנו למאבקים ולהעזות. התוויות לא התיישבו עם שום היגיון – חוץ מן ההיגיון המחייב פוליטיקאים לפרוש.

אבל פוליטיקאים אינם פורשים.

"הפוליטיקה תמיד מחסלת פוליטיקאים"

סוויצר הנ"ל מצטט איפיון נפלא של פוליטיקאי אוסטרלי ידוע, "בסופו של דבר, הפוליטיקה מחסלת אותך. הפוליטיקה תמיד מחסלת פוליטיקאים".

שמו של הפוליטיקאי הלא מאושר הזה הוא פיטר קוֹסְטֶלוֹ, שר האוצר בממשלת הווארד. לפני 13 שנה הגיעו הוא והווארד להסכם דיסקרטי: קוסטלו יתמוך בהווארד להנהגת המפלגה, וּבִתמורה הווארד יְפַנֶה את מקומו לקוסטלו לאחר תקופת כהונה וחצי. הווארד לא עמד בהסכם. הוא מסיים עכשיו את תקופת הכהונה הרביעית שלו.

ההיסטוריה של הפוליטיקה מלאה דוגמאות כאלה: צ'רצ'יל, דה גול, אדנאור בגרמניה, בן גוריון, תאצ'ר, לאחרונה טוני בלייר וקרטייאן בקנדה... להיטותם להישאר בשלטון היתה טרגית-קומית; פרישתם, בחוסר חשק קיצוני, התקבלה באנחת רווחה עמוקה. הדורות הבאים תמיד נהגו בהם הרבה יותר כבוד וסלחנות מאשר בני זמנם – אבל בשביל מה זה היה טוב.

מה אפשר לעשות בעניין הזה? הרי על השֵׂכֶל הישר של פוליטיקאי, שלא לדבר על ענוותו, אי אפשר לסמוך. אין כנראה מנוס מלקבל את הפתרון האמריקני, עם כל חסרונותיו: הגבלה של תקופת הכהונה. ההגבלה הזו מוטלת על נשיאים בארה"ב, והיא מוטלת על רוב מושלי המדינות. בדמוקרטיות פרלמנטריות היא אינה קיימת, וראשי ממשלות מתפתים להישאר עד שאוזל החמצן הפוליטי בריאותיהם. או עד שהם מצליחים לגרום נזק לא הפיך לארצותיהם.

אולי פוליטיקאים כאלה צריכים לעקוב בסוף השבוע הזה בעניין מיוחד אחרי החדשות מאוסטרליה.


ראש הממשלה המיועד של אוסטרליה, קווין ראד (מימין), וראש הממשלה המובס הווארד (משמאל) בעמוד הראשון של עתון חשוב במלבורן. הספרות משמאל מציינות את מספר המושבים שקיבלה מפלגת העבודה האוסטרלית, 82, לעומת 58 לקואליציה של הווארד

]]> 38654 2007-11-24 07:44:14 2007-11-24 05:44:14 open open מצליחים, נמאסתם: לֶקַח אוסטרלי לכל פוליטיקאי הרוצה להישאר רק מפני שהוא יכול publish 0 post 357704 דן Dan@doNotSpamMe.org 89.138.182.143 2007-11-24 08:37:15 1 0 357710 יואב קרני 208.59.121.229 2007-11-24 09:29:50 1 0 357832 רועי מיל 128.139.226.37 2007-11-25 08:07:04 1 0 358091 יואב קרני 208.59.121.229 2007-11-26 21:11:23 1 0 358456 yigal laviv yigallaviv@bezeqint.net http://cafe.themarker.com/view.php?u=42545 84.109.131.217 2007-11-29 08:47:01 1 0 358583 עומר בלסקי blacklight_knight@yahoo.com 192.115.21.176 2007-11-30 00:05:57 1 0 358680 יואב קרני 208.59.121.229 2007-11-30 19:30:33 1 0 359370 איתי שטרן ittays@gmail.com http://ittays.googlepages.com/me 79.178.70.76 2007-12-04 21:49:17 1 0 359873 בועז 79.180.2.219 2007-12-08 11:10:01 1 0 360064 יואב קרני 208.59.121.229 2007-12-09 19:50:25 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/112307smh_howard_miracle.gif 112307smh_howard_miracle 38654 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/howard.jpg howard 38654 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/112507age_howard_humiliated.jpg 112507age_howard_humiliated 38654 inherit attachment המלה הגסה מתחילה בנו"ן ונגמרת בנו"ן... http://www.notes.co.il/karny/38655.asp Sat, 24 Nov 2007 07:48:14 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/38655.asp ...לפני 25 שנה היא התחילה בלמ"ד והסתיימה בלמ"ד. הנה כך התהפך הגלגל האידיאולוגי הבחירות הראשונות שסקרתי בארה"ב היו אלה של 1984. הן עמדו בסימן אופוריה. ארה"ב עתה זה יצאה ממשבר כלכלי ממושך, אבל מצב רוחה הטוב לא היה רק תוצאה של לחם ושל עבודה. רוח אופטימיות צלחה על הארץ, והיה נדמה שהתחדש האמון של האמריקנים בעצמם, לאחר 15 השנה האיומות של מלחמת וייטנאם ושל אלימות אורבנית, ושל משברי האנרגיה והאינפלציה והסטגפלציה של שנות ה-60 וה-70.


קרטר "בצומת דרכים", על שער ה'טיים', 23 ביולי 1979, סמוך לנאום "המחלה הלאומית" שלו

ב-1979, בשנה השלישית של נשיאותו, ג'ימי קרטר נשא את דרשת הנזיפה המפורסמת שלו בעם האמריקני, שניתן לה הכינוי האיום "נאום 'המחלה הלאומית' (malaise)". אגב, באלה הימים חזרתי והאזנתי לנאום (אפשר למצוא אותו על הרשת, ב c-span.org).

בחוכמה שהרבה-לאחר-מעשה אפשר להגיד כי קרטר צדק כמעט בכל מה שאמר, בייחוד בהזהרתו הנוקבת מפני התוצאות של השתעבדות למקורות אנרגיה זרים. אבל בסופו של דבר האמריקנים זקפו את הנאום לחובתו. הם העדיפו את האופטימיות הנצחית של רונלד רייגן, והשליכו את קרטר מן הבית הלבן בסוף 1980.

ב-1984, רייגן היה כנראה הנשיא הפופולרי ביותר בתולדות הרפובליקה. הוא הבטיח לאמריקנים להפוך את ארצם ל"עיר הזוהרת על הגבעה", ורוב האמריקנים חשבו שהוא עמד בדיבורו – מבלי להטיל מסים, מבלי לחסוך באנרגיה, מבלי לבקש מהם רוח הקרבה.

במערכת הבחירות ההיא, הגידוף הפוליטי האיום ביותר היה "ליברלי", גירסה אמריקנית מעודנת של מה שישראלים קוראים "שמאלני". היה כמעט מצחיק, כמעט עצוב, לראות פוליטיקאים מן המפלגה הדמוקרטית נמלטים מפני התווית הזו כל עוד נפשם בם.

"ליברל" היה שם נרדף לליקויי 'המערך החדש', ה ,New Deal של פרנקלין רוזוולט.
ליברל שחר "ממשלה גדולה", ליברל רצה "להטיל מסים – ולבזבז", ליברל תמך במערכת סעד מגוחכת שהניאה אנשים מלעבוד או אפילו לחפש עבודה, ליברל היה פחדן רכרוכי שניסה לפייס את הקומוניסטים, ליברל הביא את ביקורתו העצמית עד אבסורד ונהג "להאשים את אמריקה תחילה" (בלשונה הצולפת והמכאיבה של ג'ין קרקפטריק, השגרירה באו"ם, יקירת הימין, דמוקרטית ותיקה שחזרה בתשובה).

הדינוזאורים חזרו אל האופנה

ההיפך מליברל היה כמובן "שמרן". שמרנים היו האנשים האיומים שהצעידו את אמריקה אל השפל הגדול של שנות ה-30. שמרנים היו אלה שנאמנותם לדוקטרינות מתיישנות של "יד נעלמה", ושל אי-התערבות הממשלה בכלכלה, גברה על שכלם הישר ועל הגינותם האנושית. הם היו חסרי הלב, חסרי הדמיון, הדינוזאורים.

כל זה התהפך על ראשו. בשנות ה-80, הדינוזאורים גילו כמה נעים להיות פופולריים. הם קיבלו תגבורות קולניות מצד שורה של דמוקרטים מאוכזבים, שניתן להם השם הקיבוצי "שמרנים חדשים", כדי להבחין ביניהם ובין הדינוזאורים הישנים.

אינני יודע אם נחוצות 20 או 25 שנה לגלגלים אידיאולוגיים כדי להשלים היפוך. אבל מקץ רבע מאה, הגידוף האיום ביותר בפוליטיקה האמריקנית הוא עכשיו "ניאו-קון" (קונסרבטיבי), זאת אומרת "שמרן חדש". אם בְּאות-הקלון "ליברל" התמצה המשבר הסיסטמי והמוּסָרי של שנות ה-70, הנה ב"שמרן חדש" מתמצה עכשיו כל מה שהשתבש בשנים הראשונות של האלף השלישי.

בשבוע שעבר, בלאס וגאס, הטוענים לנשיאות במפלגה הדמוקרטית ניהלו ויכוח טלויזיה דרמטי למדי. ג'ון אדוארדס, הסנאטור לשעבר מצפון קרוליינה, המוביל עכשיו את ההתקפה הרטורית נגד הילארי קלינטון, הוקיע את חוסר עקיבותה בענייני חוץ. "כאשר באה שעת ההצבעה המכריעה (בסנאט) לעצור את בוש, את צ'ייני ואת הניאו-קוֹנְס בעניין איראן, היא הצביעה עם בוש ועם צ'ייני".

ענייני כאן אינו תוכן הטענה, אלא צורתה. זו היתה הפעם הראשונה שבה התחוורה לי העוצמה של שינוי הערכים. כמובן, ההתנערות מן ה'ניאו-קונס' התחילה בהדרגה עוד ב-2003. אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי באמריקה את המלה הזו מוטחת כעלבון צורב, מתקבלת כעלבון צורב, מעוררת תגובת נגד חריפה, ואולי משנה את האקלים הפוליטי בתוך המפלגה הדמוקרטית.

מטבע עובר לבוחר

אדוארדס לא היה צריך כלל להסביר למה הוא התכוון. "ניאו קונס" הוא עכשיו מטבע עובר לבוחר, לא רק במפלגה הדמוקרטית. השימוש הנרחב במושג הזה, משני עֶברֵי האוקיאנוס, יוצר את הרושם המסולף שיש תנועה פוליטית גדולה של ניאו-קונסרבטיבים, שהם מאורגנים וּמצוידים, שהם חודרים לעמדות השפעה ומעצבים את סדר היום.

לאמתו של דבר, הם מעולם לא היו יותר מאוסף מוגבל של אינטלקטואלים – אנשי אקדמיה, מסאים, מספר קטן מאוד של פוליטיקאים, כמה פעילים דתיים. הַצלָחָתָם לטבוע חותם היתה תוצאה של ואקום רעיוני, כאשר הדוקטרינה הליברלית התיישנה, וכאשר הימין היה זקוק עד ייאוש לְמַצָע. אחדים מהם השתעשעו בתקווה שיוכלו למשוך בחוטים. הם למשל חשבו שיוכלו לנצל את הפרופיל הציבורי הגבוה של ג'ין קרקפטריק הנ"ל, כדי להזניק אותה אל הנשיאות ב-1988.

בשנות ה-90 הם כמעט נשכחו. אחד-עשר בספטמבר החזיר אותם אל הזירה. מה נוח להניח שחוג-סתרים ניאו-קוני בישל את עליית בוש לשלטון, הוציא אותו למלחמת-שווא בעיראק, וּמתכנן עכשיו מלחמת גוג-ומגוג נגד איראן כדי להציל את ישראל, מולדתם האמתית של הניאו-קונס.

כל כך לא הגון. אבל זה עניינו של מיתוּג פוליטי, מבית מדרשם של יועצי בחירות ושלמודדי קפריזות ציבוריות. בשנות ה-80 המיתוּג עזר לרפובליקנים, עכשיו הוא עוזר לדמוקרטים.

המועמד הניאו-קוני לנשיאות הוא כמובן רודי ג'וליאני, וּבניגוד לרוב הציפיות הסקרים מראים שהוא עושה חיל בין הרפובליקנים. מה יקרה אם הוא יהיה מועמד מפלגתו לנשיאות? או אז מותר להניח שהדמוקרטים יצמידו אליו הרמטית את המלים "ניאו-קון", ממש כפי שמועמדי הדמוקרטים בשנות ה-80 יכלו לסמוך על האיפיון האוטומטי "ליברלי". זה היה חצי נוקאאוט, עוד לפני שהמועמד הדמוקרטי פתח את פיו.

אחד מיועצי הבחירות של ג'וליאני, אם כי בשום פנים לא הבכיר שבהם, הוא סוס המלחמות הוותיק של הניאו-קונס, נורמן פּוֹדְהוֹרֶץ. העורך וּמבקר הספרות מניו יורק עומד בשנתו ה-78, אבל לֵיחו לא נס. עתה זה הוא הוציא מניפסט פוליטי חדש על המאבק נגד "איסלאמו-פשיזם". למאבק הזה הוא קורא "מלחמת העולם הרביעית" ("השלישית" היתה המלחמה הקרה עם ברית המועצות).

פודהורץ מיידה שם אבני בליסטראות, וּמחשיד את הפטריוטיות של מתנגדיו. זה עבד היטב כאשר הוא ושותפיו התחילו את המאבק, לפני ארבעים שנה. עכשיו זה נראה קצת ארכאי. הנשיא בוש הצליח להקטין עד מינימום את חֶשקם של האמריקנים לצאת לאיזשהן מלחמות, קל וחומר למלחמות עולם.

בהזדמנות אחרת אני מקווה לחזור אל אוצר הגידופים הפוליטיים, ולכתוב על השימוש הנפסד בתווית 'ניאו-ליברל' נגד תומכי השוק החופשי והדמוקרטיה הקפיטליסטית. אל נכון, יום לא רחוק אחד יתהפך הגלגל גם על המשתמשים האלה.

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 38655 2007-11-24 07:48:14 2007-11-24 05:48:14 open open המלה הגסה מתחילה בנו"ן ונגמרת בנו"ן... publish 0 post 357794 ענת פרי פרי עץ הדעת 89.138.175.244 2007-11-24 20:11:20 1 0 357823 יואב קרני 208.59.121.229 2007-11-25 01:03:13 1 0 361301 אסף ברטוב asaf@forum2.org http://ijon.livejournal.com 199.203.68.6 2007-12-17 19:11:41 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/19790723time_red.jpg 19790723time_red 38655 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/pod.jpg pod 38655 inherit attachment מן הארכיון: קיר השירותים הווירטואלי http://www.notes.co.il/karny/38680.asp Thu, 17 Jan 2008 19:38:10 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/38680.asp
הרשימה הזו התפרסמה בראשונה ב'גלובס' באוגוסט 2002. אם אינני טועה, היא היתה אחת הביקורות הראשונות על כיכר השוק של האינטרנט הישראלי. אני חוזר ונותן אותה גם לתועלת הזיכרון, גם לתועלת הקונטקסט, גם מפני שהמחוקק החליט להתערב ("חוק חסון", שאינני תומך בו), גם בעקבות רשימתה של נעמה שפי ב'הארץ' (ראו להלן), וגם לרגל פירסום הרשימה ה-300 באתר


השלג הלא-וירטואלי שבחלוני, 17 בינואר 2008


קיר השירותים הווירטואלי

אתרי חדשות מרכזיים על הרשת הישראלית מציעים כיום למבקריהם מיידיות ואנונימיות. התוצאה החזויה היא שנאה וכיעור

יואב קרני

15:48 29/08/02

אז שוב אתה מתגעגע אל הזמנים הטובים של האינטרנט, לפני שמיליוני גולשים השחיתו את מידותיו?

שוב ממלא את נחיריך הניחוח הנוסטלגי של ימים שבהם רק יודעי-דבר הבינו איך מדלגים מִקֶשֶר ("לינק") לקשר, לפני שנערים באוניברסיטה במערב התיכון של ארצות-הברית המציאו את הדפדפן הראשון?

שוב אתה עורג אל הימים הרחוקים להפליא, שבהם גם גסות-רוח היתה מלוּוָה בידע מפליג, ואנשים ניהלו דיונים ארוכים בפורומים כמעט סגורים, עם מנחים ועם כללים? הימים שבהם לא היתה "רשת" בלי "גינוּרֶשֶת" (או netiquette, צירוף המלים "רשת" ו"גינונים")?

לא קשה להעמיד טיעוני-נגד לסדרת השאלות הזו. אפשר להגיד כי אליטיזם עבש נודף ממנה. היא מחמיצה מעיקרה מהפכה, שאפשר להשוות רק עם התפשטות ידיעת קרוא וּכתוֹב במדינות התעשייתיות של אירופה במאה ה-19. האינטרנט הטהור לא היה כלל אינטרנט, הוא היה חדר סגור שחלונותיו לא היו נפתחים אפילו לצורך אִוורוּר.

אף-על-פי-כן אין אני מתנצל על תחושה של עייפות ושל אכזבה מן הווּלגריוּת של הדמוקרטיה הדיגיטלית.

כל שלב של מהפכת האינטרנט מניב גל של תלונות ושל נוסטלגיה. הגל האחרון נוגע להתפשטות הפראית והפתאומית של "יומני-רשת", הידועים בשם האנגלי המכוער Blogs, או Bloggers, ראשי תיבות של Web Logs (האם יהיה אפשר להשיג הסכמה בין חכמי אינטרנט ישראלים, שהפעם, לשם שינוי, לא יורשה מושג אנגלי לא מוצלח להתאזרח כמות שהוא בלשון הדיבור והגלישה?).

יומני-הרשת התחילו להופיע בערך לפני חמש שנים, כפורומים חֲלוּפיים של דעות ושל חדשות. בראשיתם הם היו מקצועיים, ענייניים, יודעי-דבר. והם גם היו בעלי תפוצה מוגבלת וּנגישוּת מינימלית. בשנה האחרונה, מאז אחד-עשר בספטמבר, הם התפשטו במהירות מסחררת. כל-כך מסחררת, עד שאין עוד מנוס מלחשוב אותם לקטגוריה חדשה של סַפָּקֵי חדשות, מתחרים רציניים של גדולי העתונים.

מדוע גברים הפושטים את מכנסיהם

יש אתר רשת מעניין מאוד, הנקרא "התערבות ארוכת-טווח" (longbets.org). אנשים מוזמנים לחזות בו תפניות היסטוריות, ולהתערב עליהן בסכומים לא מבוטלים. אחת ההתערבויות המעניינות (2/www.longbets.org/bet) אומרת כי בעוד חמש שנים, חיפוש של חמשת הנושאים החשובים ביותר בחדשות באמצעות האינדקס של Google יעלה יותר הפניות אל יומני-רשת מאשר אל ה'ניו-יורק טיימס'.

לשון אחר, גולשי רשת יסמכו על גולשי רשת אחרים למילוי צורכי המידע שלהם יותר מאשר על הממסד התקשורתי. קצת קשה להאמין בזה, אבל אפילו תתמלא רק חצי תאוותו של המתערב, זו תהיה מהפכה עצומה ורצויה, דמוקרטיזציה אמיתית של המידע.

הבעיה היא שיומני-הרשת מפרנסים מגמה נוספת. הם הופכים לקירות וירטואליים של שירותים ציבוריים. נדמה לי שהאנלוגיה הזו תהיה נהירה לגברים בלבד, מפני שלפי מיטב ידיעותיי רק הקירות בשירותי הגברים מלאים כתובות גראפיטי, בדרך-כלל עם קונוטציות מיניות, אבל גם עם קורטוב של פוליטיקה ושל חברה.

מדוע גברים, הפושטים את מכנסיהם, וּמתיישבים על האסלה, מרגישים צורך כל-כך עמוק להביע את דעתם על העולם? אכן, זו מֵחידוֹת זמננו. אפשרות אחת היא שמְדַבּר אל לבם הצירוף של מיידיוּת, של אנונימיוּת ושל קהל מובטח. וזה בדיוק מה שמזַמֵן להם גם ז'אנר יומני-הרשת, חוץ מזה שאין הם צריכים אפילו לצאת מן הבית, ושהקהל המובטח הוא הרבה יותר גדול מזה המגיע אל השירותים.

מדוע זה כל-כך רע? מן הטעם הפשוט שלא כל מחשבה צריכה לרקום אותיות וַהברוֹת, ולצאת אל אוויר העולם. לא נעים להודות שיש דברים שאינם ראויים להיאמר ואינם צריכים להישמע. לא כל עַכָּבָה, לא כל ריסון עצמי, הם צנזורה. לא כל גידוף ולא כל ניבּוּל-פה המופיעים בכתב הם ביטויים של דמוקרטיה תוססת.

המצב הישראלי

אם הדברים האלה אמורים באמריקה, קל וחומר הם אמורים בישראל. ריסון עצמי מעולם לא היה מידה מוערכת בוויכוח הציבורי בישראל. העמדת קיר וירטואלי של שירותי גברים לרשות גולשי אינטרנט ישראלים היא הזמנה לפריקה מוחלטת של עול, לחינגה של ווּלגריוּת.

יומני-רשת בעברית הם עדיין עניין נדיר למדי, אם כי ישראלים תורמים בנדיבות ליומני-רשת אמריקניים. אתרי החדשות הקיימים הם המספקים את הקירות הווירטואליים. אמנם האתרים האלה מזהירים את גולשיהם שלא כל דעה תתפרסם, אבל מן התוצאות נראה שדרישות המינימום הן אמנם מינימליות. מה שהאמריקנים קוראים "דיבורי שנאה" (hate speech) ממלאים את חללם של האתרים הישראליים.

לרוע המזל, האינטרנט בישראל החיש תהליך לא-בריא של מיזוג מלא בין כל סוגי הפעילות התרבותית. הנורמטיבי והאַ-נורמטיבי אינם ניתנים עוד להפרדה. היסטוריה של התהליך הזה, כאשר תיכָּתב, תהיה אולי תרומה מרתקת להבנת 'המצב הישראלי'.

האם מוּעָד לכישלון כל ניסיון לחזור ולכונן הפרדה בין נורמטיבי לאַ-נורמטיבי? האם רוב הגולשים יזנחו את אתרי החדשות המפרידים והמחמירים? הייתכן שיימלטו אפילו רוב העורכים והכותבים? האם ניסיון כזה יטביע אות קלון של אליטיזם, או של חוסר רלבנטיות?

יתכן מאוד, אבל עובדה היא שהתנועות התרבותיות והלשוניות החשובות ביותר בזמן החדש (זאת אומרת, ב-500 השנה האחרונות) הגיעו אל שיא הצלחתן והשפעתן רק לאחר שכוננו נורמות והציבו גדרות. הנורמות הכרחיות לא כדי לבלום תנועה, אלא אדרבא, כדי לעודד אותה. בלי פוקוס, בלי נקודת-אמצע, בלי מקור של השוואה - אין התקדמות של ממש. אנרכיה אינה תנועה, כשם שקקופוניה אינה פלורליזם.

האסתטיקה, המתינות, השכל הישר

אני מציע לחזור ולתחום את הדמוקרטיה של האינטרנט. לקבוע קריטריונים של השתתפות, שיהיו נהירים ושקופים, ולפיכך לא ייחשדו במשׂוא-פנים לשמאל או לימין. אני מציע התרחקות מן המודל של קיר השירותים הווירטואלי. לא כל מי שמתיישב על האסלה יורשה להשתתף. לא תורשה עוד אנונימיות.

לא יורשו עוד אינסינואציות ("אה, היא רווקה מתוסכלת", העיר אנונים אחד למקרא רשימה עניינית נוגעת ללב על גל הפיטורים בטכנולוגיה העלית).

לא יורשו טיעונים לא ענייניים, לא תורשה חריצת-לשון, לא יהיו התקפות אישיות. יהיה דיון ענייני, לא הקנטה של החושים.

זה יכול להיות אתגר מעניין: הכניסה תוּתַר רק לרעיונות, הניתנים להבעה בצירוף תחבירי סדיר של מלים ושל סימני פיסוק. ניפוי מיידי יזומן לכל מי שסרקזם וסימני קריאה יתפסו אצלם את מקום האסתטיקה, המתינות והשכל הישר.

נו, ועכשיו אפשר להטביע את הרשימה הזו בסרקזם ובסימני-קריאה, בהתקפות אישיות ובגידופים. אינני יכול להגיד שאני מתייחס אליהם בשוויון- נפש. 

אני חוזר ומזכיר למי שהגיעו עד כאן, שהרשימה הזו התפרסמה באוגוסט 2002. היא ניתנת כאן כלשונה, ללא עידכונים או התאמות. ממילא יש בה חיוויים שכבר התיישנו, כמו "יומני-רשת בעברית הם עדיין עניין נדיר למדי" (כל השומע יצחק).

את תוצאות "ההתערבות ארוכת הטווח" על שימושי החדשות של יומני-רשת לעומת ה'ניו יורק טיימס' אפשר כבר לבדוק, כי חמש שנים כבר עברו.

 

 

ב-17 בינואר 2007 הואילה נעמה שפי, ראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר, להזכיר את האתר הזה ברשימה ב'הארץ', "ניקיון בחצר הרשת".

אני בשום פנים אינני טוען למונופול על ניקיון. אני גם מודה שטעיתי לא פעם, והחמרתי שלא לצורך.

התנצלתי בעבר, ואני חוזר ומתנצל בכנות לפני כל מי שפגעתי בכבודם או ברגשותיהם. אני מקווה שלפחות חלק מן הנפגעים יאמינו לכנותי. אני בוודאי אינני נקי מפניות, ואינני פטור מן הביקורת שאני מותח על זולתי. קוויתי, לעומת זאת, ואני מוסיף לקוות, שהאתר הזה יוכל לתרום תרומה צנועה מאוד לשיפור הטונים של הדיון הציבורי.

למשל...


התפרסם ב'הארץ', 31 במאי 2006

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 38680 2008-01-17 19:38:10 2008-01-17 17:38:10 open open מן הארכיון: קיר השירותים הווירטואלי publish 0 post 366998 ענבר שני inbar.shani.il@gmail.com http://inbarshani.blogspot.com 15.243.169.73 2008-01-17 20:57:41 1 0 367006 גיל http://www.notes.co.il/greengross/ 70.56.216.213 2008-01-17 21:26:01 1 0 367025 שונרא dena@shunra.net www.shunra.net/blog 66.235.27.145 2008-01-17 22:21:28 1 0 367039 רמי נוי 79.177.143.145 2008-01-17 23:21:46 1 0 367089 דרור כץ gadror@yahoo.com 84.228.91.197 2008-01-18 10:18:00 1 0 367090 איתמר שאלתיאל itamarshaaltiel@gmail.com http://hahem.co.il/trueandshocking/ 89.138.218.251 2008-01-18 10:19:16 1 0 367108 רמי נוי 79.177.143.145 2008-01-18 12:29:20 1 0 367129 חותם בשם נקוט באתרו ayl433@yahoo.com http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112 62.0.72.92 2008-01-18 14:54:08 1 0 367176 איתמר שאלתיאל itamarshaaltiel@gmail.com http://hahem.co.il/trueandshocking/ 89.138.218.251 2008-01-18 18:54:26 1 0 367180 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-18 19:14:00 1 0 367184 גיל http://www.notes.co.il/greengross/ 70.56.216.213 2008-01-18 19:37:26 1 0 367208 דרור כץ gadror@yahoo.com 84.229.145.48 2008-01-18 23:04:45 1 0 367222 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-19 00:47:28 1 0 367242 חותם בשם נקוט באתרו ayl433@yahoo.com http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112 62.0.73.182 2008-01-19 07:48:04 1 0 367304 חותם בשם נקוט באתרו ayl433@yahoo.com http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112 62.0.73.253 2008-01-19 17:56:36 1 0 367305 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-19 17:58:07 1 0 367345 דרור כץ gadror@yahoo.com 81.5.26.159 2008-01-19 21:22:08 1 0 367355 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-19 22:23:16 1 0 367460 מגיב בשם נקוט באתרו naalaim2004@yahoo.com http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112 128.139.226.37 2008-01-20 14:59:30 1 0 367464 מגיב בשם נקוט באתרו naalaim2004@yahoo.com http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112 128.139.226.37 2008-01-20 15:09:39 1 0 367517 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-20 19:33:30 1 0 367540 חותם בשם נקוט באתרו ayl433@yahoo.com http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112 62.0.72.229 2008-01-20 22:13:34 1 0 367616 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 212.143.44.161 2008-01-21 12:35:19 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/washsnow.jpg washsnow 38680 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/2002longbets.jpg 2002longbets 38680 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/haaretz053106.jpg haaretz053106 38680 inherit attachment מספיק ודי, אמרה ונצואלה http://www.notes.co.il/karny/39122.asp Fri, 07 Dec 2007 09:37:25 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/39122.asp זה נועד להיות משאל העם הדמוקרטי שיסיים את הדמוקרטיה. לא בא בחשבון, אמרו הוונצואלים לאוגו צ'אווס. זה מה שלרוסים לא היה חשק להגיד, באותו היום עצמו, לוולדימיר פוטין

 


"ונצואלה אמרה לא", מֵריע העתון הוונצואלי 'אל נסיונל', מתנגד קולני של צ'אווס, למחרת משאל העם (שלושה בדצמבר 2007)

 

בתשובה על שאלה: הערה על איות

אני מנסה להסמיך את כתיב השמות הלטינו-אמריקניים להגייתם. הספרדית, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוגה CH כדרך מה שהעברית המודרנית מבטאת בצד"י עם גרש (שזה אגב לא הֶגֶה עברי או שֶמי. ראשוני העברית המודרנית העתיקו CH כ"טש", ומכאן, עד עצם היום הזה, אנחנו מאייתים "רוטשילד" ולא "רוצ'ילד", "טשרניחובסקי" ולא "צ'רניחובסקי"). כיוצא בזה H בספרדית נהגית כמו H בצרפתית, גרונית ולא חִכִּית. לכן "אוגו". Z בספרדית היא שוות ערך של סמ"ך (או, בהגיה קסטיליאנית, של TH באנגלית), לכן "צ'אווס", וגם "פינוצ'ט".

אבל אני מודה שההקפדה הזו היא לפעמים קצת מכבידה. סוף סוף, אני עצמי אינני עקיב. ברשימה כאן כתבתי "ונצואלה", כפי שמבטאים בגרמנית, בשעה שהגיה הספרדית היא "ונסואלה". כיוצא בזה, אני כותב "הוואנה" לבירת קובה, אף כי ההגיה הספרדית היתה מחייבת "אבאנה". אני כותב מקסיקו, לא מכחיקו.

הכלל הוא, אם כלל הוא, ששימוש היסטורי בשמות נשאר על מכונו, כדי לא להרבות בילבול. אבל כאשר נוספים שמות חדשים, אני נוטה להעדיף תעתיק פונטי מדויק. בוודאי אין מקום להגות "הְיוּגוֹ שאווז", כפי שעושה למשל הבי.בי.סי לעתים קרובות.

זה היה יכול להיות יום א' של הרודנים. ברוסיה, ולדימיר פוטין הנהיג את מפלגתו לנצחון עצום בבחירות לפרלמנט, לאחר שהתעלל בִּשׂרידי האופוזיציה, פיזר את הפגנותיה, אסר על הופעתה בכלי התקשורת, ותיאר את חבריה כ"תנים" וּ"בוגדים".

בוונצואלה, בשעות הערב המוקדמות, הידיעות הראשונות ממשאל-העם של אוגו צ'אווס – הוא ביקש עוד סמכויות, עוד הרבה מאוד סמכויות – הראו נצחון לאומרי ה'הן'. שורה של עתונים באמריקה הלטינית, שהקדימו לסגור את עמודיהם, הודיעו בהבלטה על נצחונו של צ'אווס.

תוצאות האמת הוכרזו כמעט ללא חשק באחת ורבע לפנות בוקר. צ'אווס הפסיד. ונצואלה אמרה 'לא'. היא עמדה סמוך לתהום – והיא החליטה לפסוע אחורה.

תשע שנים לאחר שעלה לשלטון, שנה אחת לאחר שחזר ונבחר בפעם השלישית ברוב עצום, חודש לאחר שתפר חוקה חדשה ואוטוקרטית לפי רוחב מותניו המתעבים, אוגו צ'אווס נעצר בַּחריקה.

כאשר הרוסים רוצים להעניק לארצם ציונים מתקדמים בציוויליזציה, הם אומרים, "מה זה, אנחנו לא ארץ אפריקנית". הם יכולים לנסות "אנחנו לא ארץ לטינו-אמריקנית", חוץ מזה שחוסר הדמיון הוא עכשיו בהחלט לרעתם. רוסיה הטובלת בעושר נפט חיבקה את הֶעריץ שלה. היא עשתה אתו עסק: עליה ברמת המִחיָה ויַציבות – תמורת חרויותיה הפוליטיות.

היא לא היתה מסוגלת להגיד 'לא' לנשיא, הרוצה להוסיף ולמשוך בכל החוטים גם אחרי שתסתיים כהונתו.

ונצואלה עשירת הנפט היתה מסוגלת להגיד מספיק-ודי. כמובן, הפרש נצחונם של מתנגדי החוקה החדשה קטן – בקושי שני אחוזים. אבל זו תוצאה מרעישה בהתחשב בציפיות הכלליות.

אנשיו, נאמניו, נאומיו, יריביו

סוף סוף צ'אווס נהנה משליטה פוליטית כמעט מלאה. לאופוזיציה אין אף ציר אחד בפרלמנט (באשמת טיפשותה), אנשיו מושלים ב-20 מ-23 המדינות של ונצואלה, מערכת המשפט גדושה בנאמניו, הטלויזיה והרדיו מחויבים לשדר את נאומיו האין סופיים, יש לו שליטה ישירה על מיליארדי דולרים של הכנסות נפט, הוא תעמלן בחסד עליון.

הוא תקף ללא רחם את יריביו והטיל בספק את עצם הפטריוטיות שלהם, הוא הפחיד אותם באמצעות הצבא ובאמצעות המיליציות הסָרוֹת למרותו האישית (הוא אפילו הזכיר להם שיש לו חיל אויר וצי. מה בדיוק הוא התכוון, לא כל כך ברור. האם הוא רמז שיפציץ את שיכוני הבורגנות?).

הוא היה בטוח בנצחונו. אילמלא היה בטוח לא היה עורך את משאל העם בזריזות כזאת.

ואחרי כל זה, הוא קיבל שלושה מיליון קולות פחות ממה שניתנו לו בבחירות האחרונות לנשיאות, בדצמבר 2006. שיעורי ההימנעות הגדולים ביותר היו בשכונות העוני, שבשם רווחתן רצה צ'אווס לשים קץ לדמוקרטיה.

'כתבים ללא גבולות', ארגון להגנת חופש העתונות, מביע דאגה מהשבתת עתון של האופוזיציה בוונצואלה בגלל חסימת הגישה למטבע חוץ. "אנחנו מקווים שהפיקוח על מטבע חוץ, כמו גם הקצאת מודעות ממשלתיות, לא נעשו אמצעי כדי להעניש עתונים על הקו האדיטוריאלי שלהם".

איננו יודעים כמובן מה יעלה בגורל צ'אווס. החוקה שהוא רצה לשנות מעניקה לו עוד חמש שנים בנשיאות, ואין כל סיבה להניח שהוא יעבור מטמורפוזה.

חוכמת אנשים מלומדה היא שצ'אווס מוסיף ליהנות מתמיכה מסיבית ואותנטית. לא מעט מן האנשים שהצביעו נגדו ביום א' היו מצביעים לטובתו אילו השאלה היתה "האם אתם רוצים שאוגו צ'אווס יוסיף להיות נשיא עד 2012?"

אילו צ'אווס היה מסוגל לקבל בענווה את רצון הבוחרים, להרהר בקול רם, להכות על חטאי יהירותו, להזמין את עמו לעידן חדש של שלום ושל פיוס – בקצרה, אילו צ'אווס היה מסוגל להיות קצת פחות צ'אווס, אולי היה יוצא מתוק מן הָעַז הזה.

אבל לא יצאו אלא דקות אחדות מן ההודעה הרשמית על תבוסתו, והוא מיהר לקרוא תיגר. אגלי זעה ניגרו ממצחו כאשר הודיע שלא ישנה "אף פסיק אחד" בהצעה שעתה זה נדחתה. הוא יוסיף להיאבק למימושה. "קרב ארוך" לפניו, הוא אמר. נצחון האופוזיציה היה "נצחון פירוס", לא פחות ולא יותר.

הוא העדיף פניות חדות בסיבוב 
צ'אווס היה יכול להשיג כל כך הרבה מבלי לאבד רצון טוב, מבלי לפגוע במוסדות הדמוקרטיים, מבלי לדלל חרויות, מבלי לרכוש אויבים מבית ומחוץ, מבלי לקומם איש נגד אחיו.

אבל הוא העדיף קיטוב חברתי על פני קונסנסוס חדש. הוא העדיף פניות חדות בסיבוב על פני שינוי הדרגתי. הוא חשב שיוכל לגבור על יריביו באמצעות גידופים ורצח אופי. כל מי שחשב אחרת הוחזק בעיניו כ"סוכן של הסי.איי.אי". יריביו היו תמיד נציגי "האוליגרכיה". בעלי ברית שפנו לו עורף היו כמובן "בוגדים".

המתנגד הבולט ביותר של החוקה המתוקנת היה גנרל אִיסַאִיַאס באדואל (Baduel), לשעבר שר ההגנה בממשלת צ'אווס, האיש שהחזיר אותו לארמון הנשיאות לאחר הפיכת-הנפל של הימין ב-2002. באדואל הזהיר את הוונצואלים שהחוקה המוצעת תשים קץ לדמוקרטיה שלהם. התשובה באה מפי אחד מנושאי כליו של צ'אווס, מושל מדינה. באדואל? הוא אמר בבוז, "הוא נפל בידי הציונות הבין לאומית".

עם יועצים כל כך מעמיקים, מה הפלא שצ'אווס הגיע אל שיעורים כאלה של ניתוק מֵעַמו וּמִסביבתו.

יהיו חסרונותיו של צ'אווס אשר יהיו, הוא אינו תעתוע-שווא. כשם שאת פוטין הניב כשלונם המצמרר של הליברלים ברוסיה בשנות ה-90, אף את צ'אווס הניב כשלונה המונומנטלי של דמוקרטיה ליברלית עֲקָרָה וּמוּשחתת. היא האריכה ימים יותר מכל דמוקרטיה אחרת בדרום אמריקה, אבל בסופו של דבר לא היתה אלא משחק בכסאות מוסיקליים.

השמאל הרדיקלי באמריקה הלטינית, ממש כמו הימין הרדיקלי, תמיד נטה חיבה לאוטוקרטים, לפופוליסטים, לדמגוגים. השנאה לפינוצ'ט מצ'ילה, או לגנרלים הארגנטיניים, היתה שנאה לצבעיהם הפוליטיים, לא לשיטותיהם.

לוונצואלים היו סיבות טובות לרחוש שאט נפש לפוליטיקאים הישנים. ארצם היתה זקוקה לתמורות יסוד, שעל גודלן ועל דחיפותן יכלו לעמוד על נְקַלָה כל המתבוננים בשכונות העוני האיומות סביב קאראקאס. אבל האוּמנם האמצעי לתיקון הוא בוז מהפכני לכל צורה של הסכמה חברתית רחבה?

ההשראה באה מפידל קסטרו. קסטרו, עוד לפני מחלתו, חדל להיות מודל ממשי באמריקה הלטינית או באיזשהו מקום אחר. צ'אווס נעשה מקור חיקוי מיידי. השמאל הרדיקלי באמריקה הלטינית, ממש כמו הימין הרדיקלי, תמיד נטה חיבה לאוטוקרטים, לפופוליסטים, לדמגוגים. השנאה לפינוצ'ט מצ'ילה, או לגנרלים הארגנטיניים, היתה שנאה לצבעיהם הפוליטיים, לא לשיטותיהם.

סוף סוף, האחים קסטרו הקימו מדינת משטרה, ושלחו הומוסקסואלים למחנות ריכוז, הרבה לפני שֶקָמוּ החונטות בסנטיאגו ובבואנוס איירס.

 


צ'אווס מכריז, עשרים יום לפני משאל העם, "בקובה אין דיקטטורה" (דיווח בעמוד הראשון של עתון אופוזיציה במדינה הוונצואלית הגדולה סוּלְיַה). הוא חיזק בזה את החשד, אפילו בין תומכיו משכבר הימים, שמשטר בנוסח קובה הוא אמנם מַשׂאת-נפשו

La Verdad

 

 

כמו הוואנה בשנות ה-60; כמו סנטיאגו בתחילת שנות ה-70; כמו מנגואה, ניקרגואה, בשנות ה-80 – קאראקאס הפכה לבירת המהפכה, מקום עליה לרגל והתבשמות. נהרות של דיו נפלטו מֵעֵטֵיהֶם של צליינים מהפכניים, ששלחו דוחות רומנטיים על השגי ה"צ'אוויסמו". דמוקרטיה אותנטית, הם קראו לרודנות האישית המתפתחת של קולונל קפריזי ונרקיסיסטי.

מה נעים לקוות שאמריקה הלטינית תוכל למצוא הסכמה פוליטית וחברתית שלא תהיה כרוכה בקיטוב, בשנאה ובמלחמות אזרחים.

עוד מעט, פידל קסטרו יירד מבמת ההיסטוריה, ותחזור ותתעורר התקווה לקובה חופשית ורציונלית. חסידי קסטרו עוררו במרוצת השנים את הרושם שלקובה יש בררה חד משמעית בין הקומוניזם הצבאי של פידל ובין העריצות המושחתת של קודמו בטיסטה, עם בעלי בריתו מן הפשע המאורגן בארה"ב.

זו טענה רגילה של אנשים לא-ליברליים, הבזים לרעיונות של "מרכז" ושל פשרה, וּמזַהים – מעשה אידיאולוגיה, או דמגוגיה – את כשלונותיה של ממשלה דמוקרטית עם עצם רעיון הדמוקרטיה. לפעמים הם אפילו צודקים. ברוסיה, היציאה מן הטוטליטריזם הסובייטי אמנם הניבה אוליגרכיות, פשע מאורגן והתמוטטות כלכלית וחברתית. התוכל קאראקאס להראות למוסקבה ולהוואנה שיש גם דרך אחרת?

היא הראתה לפחות דבר אחד, שעליו היא ראויה להכרת טובה מיוחדת: העם אינו נמצא בכיסו של איש, ואם נותנים לו את ההזדמנות הוא גם מסוגל להביע את דעתו, נגד הציפיות ובניגוד לכל חוכמת אנשים מלומדה.

אגב, אני חשבתי, כמו רוב המשקיפים, שצ'אווס ינצח במשאל-העם.

הנה מה שכתבתי ב'גלובס' ב-29 בנובמבר.

 

המשוגע החכם ביותר

או החכם המשוגע ביותר

אוגו צ'אווס מזכיר קצת איפיון מן המחזמר 'איש לה מאנשה'. "אחת היא לו", אומר הכומר המקומי על דון קישוט, "או שהוא המשוגע הֶחכם ביותר עלי אדמות, או שהוא הֶחכם המשוגע ביותר".

ואם אנחנו מרחיקים את עדותנו עד ברודוויי של שנות ה-60, אפשר לצרף אל הדיון בצ'אווס גם את קולה של נערת המטבח אלדונסה (שדון קישוט מעניק לה את השם 'דולסיניאה'), "מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה/...מדוע הוא מאחז עיניים – וּמה ממני הוא רוצה?"


'אדוני הנשיא' בבתי הקולנוע של קאראקאס

יום אחד, נשיא ונצואלה אולי ייזכר כ'אביר בן דמות היגון', ושנותיו בארמון מיראפלוֹרֶס בקאראקאס יהיו עניין למחזמר, או לטרגדיה שייקספירית, תלוי בתוצאות.

הוא בוודאי יצטרף אל הפנתיאון של אוטוקרטים לטינו-אמריקניים, שהעניקו השראה לכמה מן היצירות הספרותיות הנאות ביותר של זמננו: 'סתיו של פטריארך' לגרסיה מארקס, 'אני העליון' מאת רואה באסטו, וכמובן 'אדוני הנשיא' מאת מיגל אסטוריאס. זו האחרונה מוקרנת עכשיו, בצירוף מקרים מעניין, בבתי הקולנוע של קאראקאס – סיפורו של עריץ גוואטמלי שהופל במהפכה עממית.

שלושת השבועות האחרונים באמריקה הלטינית עמדו בסימן צ'אווס: האם זה מפני שהוא איבד לחלוטין את השליטה העצמית, או מפני שהוא מתקרב אל הקליימאקס המהפכני שלו? מי יודע.

כך או כך, הוא נחל הצלחה מרשימה ברכישת אויבים.

  • הוא התחיל בוועידת הפיסגה האיברית-אמריקנית בצ'ילה, כאשר גידף ראש ממשלה ספרדי לשעבר ("פשיסט, גרוע מנחש");
  • עורר עליו כעס חסר תקדים מצד מלך ספרד ("אולי תסתום כבר את הפה");
  • הוציא משלוותה אפילו את ידידתו הסוציאליסטית, נשיאת צ'ילה (שהתלוננה על בגידתו, כאשר נאם בוועידת אופ"ק לטובת מחירי נפט גבוהים);
  • העמיד על רגליו את שכנו, נשיא קולומביה ("אינך יכול להצית את כל היבשת", אמר הקולומביאני. "אתה משתמש בתקציב הנפט שלך כדי לבנות אימפריה").

היה מדהים למדי לעקוב אחרי הסלמת תגובותיו של צ'אווס. על העלבון ממלך ספרד הוא הגיב תחילה בהלצה – בדיוק כפי שצריך להגיב. אחר כך, בפרקי זמן לא-קצובים, הוא התחיל לתת ביטוי קולני לתחושת העלבון שלו, עד שהודיע כי הוא "מקפיא" את יחסיו עם ספרד עד שהמלך יתנצל.

בסוף נובמבר, צ'אווס החזיר את שגרירו מקולומביה, והודיע שלא יהיו לו עוד קשרים עם שכנתו הגדולה (כמעט 45 מיליון בני אדם, 20 מיליון יותר מלוונצואלה), כל זמן שבראשה יעמוד הנשיא הנוכחי אלווארו אוּריבֶּה, "משרתה של האימפריה".

'אימפריה' היא הכינוי שצ'אווס מעניק לארה"ב.

 


עתון ונצואלי התומך בצ'אווס מפרט ערב משאל העם את התוצאות הכלכליות האפשריות של ניתוק יחסים עם קולומביה: הסחר בין שתי הארצות עומד להגיע ל-5.6 מיליארד דולר השנה, פי שלושה ויותר משיעורו ב-2003. צ'אווס הודיע על הניתוק מפני שנעלב מהחלטת נשיא קולומביה לסיים את התיווך הוונצואלי בין ממשלת קולומביה לצבא המורדים השמאלי. הוא הכריז שנשיא קולומביה אינו ראוי להישאר בשלטון. "מעכשיו אני מתכוון לקנות בברזיל, לא בקולומביה", הודיע צ'אווס בעשרה בדצמבר 2007.

Panorama

 

 

אין זה פשוט לנתק יחסים עם שכנה, בייחוד כאשר היא שותפת הסחר מס' 2, ומקור חשוב מאוד של מזון. קצת קשה להאמין, אבל בוונצואלה עשירת הנפט יש מחסור חמור במוצרי מזון בסיסיים. זו אינה תעמולה זרה, זו תוצאת דיפדוף יום-יומי בעתונים ונצואליים, גם כאלה התומכים בממשלת צ'אווס. צילומים של מדפים ריקים מזכירים את ימיה האחרונים של ברית המועצות. בעיר אחת, משלוח של אבקת חלב מברזיל היה מאורע שדוּוַח בעמוד הראשון.

כל זה קורה, אולי לא במקרה (מכאן גם השאלה הפותחת אם יש כאן חוכמה או שיגעון), ערב משאל-עם על שיכתוב מסיבי של חוקת ונצואלה. לצ'אווס יש כבר כל כך הרבה סמכויות, וכל כך מעט אופוזיציה. אבל הוא החליט לשנות את החוקה, כדי להעניק לעצמו עוד יותר סמכויות ועוד יותר זמן להשתמש בהן.

המשאל של יום א' מסובך מאין כמותו. הוונצואלים יתבקשו להצביע בעד או נגד 69 תיקונים לחוקה. בין התיקונים האלה אפשר למצוא ביטול של ההגבלות הקודמות על בחירה חוזרת של נשיא. צ'אווס יוכל איפוא לחזור ולהיבחר לנצח, כמו "הפטריארך" הדמיוני של גרסיה מארקס, אשר שלט בארצו 200 שנה.

ב-200 השנה הבאות הוא יוכל, על פי החוקה המתוקנת, להטיל מצבי חירום כטוב בעיניו, שבמהלכם יוכל להשעות את כל החרויות האזרחיות, ולהשליך לכלא את מי שהוא רוצה. תינתן לו גם שליטה מלאה על מלוא הקופה של הבנק המרכזי, והוא יוסמך להפקיע רכוש.

האוסף הזה של סמכויות יזרז את הולדת המדינה הסוציאליסטית שהוא מבטיח. זה יהיה רחוב חד-סטרי, לא תהיה ממנו חזרה, "אומה חדשה" תיוולד.

חידושיו הסוציאליסטיים של צ'אווס נראים עכשיו יום יום ברחובות קאראקאס, כאשר אנשי הבטחון שלו, וחברי ארגונים חצי-צבאיים הנאמנים לו, מסתערים על סטודנטים ברחובות ובקאמפוסים. קצת קשה לראות כאן את העימות הרגיל בין ימין לשמאל. אמנם צ'אווס הפקיע את הצבע האדום לתהלוכותיו ולעצרותיו, אבל הסטודנטים המורדים הם עכשיו השמאל האמתי של ונצואלה.

 


הצילום הזה, של AP, הופיע בעמודים הראשונים של עתונים בכל אמריקה הלטינית. כאן הוא מכסה את רוב עמוד השער של 'אל נסיונל' בקאראקאס. הוא צולם בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת קאראקאס, כאשר שני תומכים חמושים ורעולי פנים של צ'אווס ניסו לפרוץ פנימה. שני סטודנטים ניסו למנוע את כניסתם. הסטודנטים של עיר הבירה הנהיגו את התנועה העממית נגד שינוי החוקה, לא פעם אגב סכנה לשלומם הפיזי

 

בעל ברית ותיק של צ'אווס, שר הגנה לשעבר שהחזיר אותו לשלטון ב-2002 לאחר נסיון הפיכה של הימין, פנה לו עורף. הגנרל איסאייאס אַדוּאֶל הדהים את ונצואלה באוקטובר, כאשר קרא לבני ארצו להצביע נגד התיקונים לחוקה, "אשר ישימו קץ לרפובליקה הדמוקרטית".

להוסיף נופך של אופרת סבון, אשתו לשעבר של צ'אווס, עתונאית, הצטרפה אל מתנגדי התיקונים. היא מאשימה אותו בשימוש לרעה בכוחו. היא סיכמה את השפעת בעלה לשעבר על השמאל באמריקה הלטינית במלים הבאות:

תחילה זו היתה תנועה לביעור העוני, עכשיו זו תנועה נגד כל אלה החושבים אחרת.

קצת קשה להעלות על הדעת שצ'אווס יפסיד במשאל-העם. האהדה העממית כלפיו גדולה, ורוב הוונצואלים אינם מתגעגעים אל הדמוקרטיה הדו-מפלגתית המושחתת והכושלת של שנות ה-80 וה-90. בבחירות האחרונות לנשיאות, צ'אווס קיבל 60 אחוז. הסקרים – הלא-אמינים במיוחד – חוזים לו נצחון קטן מזה, אבל הפרש נצחונו אינו מעלה ואינו מוריד. לשום רוב אין אופציה להחליט על פירוק המשטר הדמוקרטי.

יש דברים שבהם הרוב אינו קובע.

 


עתון בלה פאס, בוליביה, מדווח על ההתנגשויות האלימות שליוו בסוף החודש שעבר את אישור החוקה החדשה. נשיא בוליביה, אבו מוראלס, הוא בעל ברית קרוב של צ'אווס, ושואב ממנו השראה. הוא הכריז בעלותו לשלטון, "אנחנו [בני הרוב האינדיאני] היינו ללא שלטון במשך 500 שנה – ועכשיו בדעתנו להיות בשלטון 500 שנה". מיעוט ניכר מתנגד לו בתוקף, עד כדי סכנה של מלחמת אזרחים

La Razon

 

 

אין צורך להיות חובב של תיאוריות קונספירציה כדי לראות את ידו הארוכה של צ'אווס במשברים פוליטיים בשורה של ארצות באמריקה הלטינית.

  • בולטת מכולן היא בוליביה הקטנה והאומללה, הארץ העניה ביותר בדרום אמריקה. גם שם מנסה הרוב לכפות חוקה חדשה ורדיקלית על מיעוט גדול. בימים האחרונים חישבה בוליביה להתפרק לגורמיה: הפגנות אלימות נגד הממשלה הסתיימו בשפיכות דמים, 40 אחוז מן האוכלוסיה הצטרפו השבוע אל שביתה כללית, הסכנה של פיצול בוליביה או של מלחמת אזרחים היא ממשית. ההשראה הגלויה של מנהיגי בוליביה באה מצ'אווס. יועצים ונצואליים לרוב נמצאים עכשיו בבוליביה.
  • מאבק על השלטון, לפי שעה ללא אלימות, מתפתח והולך גם בניקרגואה. הנשיא, בעל ברית אחר של צ'אווס, אויב ותיק של ארה"ב בזכות עצמו, תובע את הזכות לחוקק באמצעות צווים, מפני שאין לו רוב בבית הנבחרים. האופוזיציה גמרה אומר להתנגד.


צ'אווס בכומתה אדומה וּבמדים מפגין לראווה נשק חדש. עתון בפֶּרוּ (אחד-עשר בנובמבר 2007) מאשים את אנשי צ'אווס בחדירה לעסקי הנפט של המדינה באמצעות "החוגים הבוליבאריים", ארגון חצי-צבאי שצ'אווס הקים בוונצואלה. רינונים על מעשיהם של "הבוליבארים" נשמעו בשנים האחרונות ממקסיקו בצפון ועד ארגנטינה בדרום.

Correo (Piura)

 

 

לצ'אווס יש הרבה מאוד מעריצים באמריקה הלטינית, וגם הרחק ממנה. הוא מבטא תחושה אותנטית של קיפוח ודרישה מוצדקת לשינוי. אבל הוא הרפתקן ודמגוג, העושה שימוש מסיבי בעושר נפט מקרי, ושולט לא באמצעות צווים אלא באמצעות קפריזות. נוסחת שלטונו ואמצעי השיור העיקרי שלו הוא חידוד של הקיטוב החברתי והפוליטי.

גם אם הוא ינצח במשאל-העם, הצורך שלו בהסלמה רגשית ופוליטית בלתי פוסקת יהיה לו לרועץ. הוא זקוק לאויבים, כדי להפיח רוח קרב בין נאמניו. הוא זקוק להם במידה כזאת, שלפעמים הוא ממציא אותם; לפעמים הוא דוחק אותם אל הפינה מבלי לדעת את התוצאות.

מה הוא רוצה ממני? שרה נערת המטבח ב'איש לה מאנשה'. אם הוא רוצה הרבה יותר מן ההרבה שכבר יש לו, הוא לא יוכל לעצור ברטוריקה. הקולונל לשעבר יהיה זקוק יום אחד למוצא הרבה יותר קיצוני לאנרגיה המהפכנית העצבנית שלו: למלחמה. או אז מותר לנחש שתתגשם תחזיתו-משאלתו, ומחירה של חבית נפט אמנם יגיע ל-200 דולר.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

]]> 39122 2007-12-07 09:37:25 2007-12-07 07:37:25 closed closed מספיק ודי, אמרה ונצואלה publish 0 post 359773 מרק ק. markblog@marksw.om marksw.com/wordpress 80.230.46.142 2007-12-07 13:27:20 1 0 359820 יואב קרני 208.59.121.229 2007-12-07 21:33:51 1 0 359836 איריס חפץ 208.59.121.229 2007-12-08 01:36:12 1 0 359848 אבי קליין global2avi@yahoo.com 79.176.118.208 2007-12-08 08:05:01 1 0 359850 אבי קליין global2avi@yahoo.com 79.176.118.208 2007-12-08 08:08:25 1 0 359861 מרק ק. markblog@marksw.om marksw.com/wordpress 80.230.46.142 2007-12-08 09:55:44 1 0 359862 רועי מיל 128.139.226.37 2007-12-08 10:00:15 1 0 359872 אבי קליין global2avi@yahoo.com 79.182.165.45 2007-12-08 11:00:03 1 0 359879 מרק ק. markblog@marksw.om marksw.com/wordpress 80.230.46.142 2007-12-08 12:06:41 1 0 359881 מרק ק. markblog@marksw.om marksw.com/wordpress 80.230.46.142 2007-12-08 12:11:50 1 0 359886 איריס חפץ irishefets@kedma.co.il 84.189.98.141 2007-12-08 13:18:42 1 0 359897 מרק ק. markblog@marksw.om marksw.com/wordpress 80.230.46.142 2007-12-08 14:44:17 1 0 359904 אדם שי shevet@gmail.com 85.64.205.169 2007-12-08 15:48:47 1 0 359932 יואב קרני 208.59.121.229 2007-12-08 18:54:01 , פירנסה את המשטרים הטוטליטריים של אירופה במאה ה-20. היא פירנסה את הטליבאן, היא מוסיפה לפרנס את חמאס. כלי התקשורת של האופוזיציה בוונצואלה אכן מילאו תפקיד נפסד בנסיון ההפיכה של 2002, והיה מקום להטיל עליהם הגבלות באמצעים ציבוריים -- רשות שידור, סוכנות לפיקוח על הטלקומוניקציה -- שהיתה נוהגת ללא משוא פנים. סגירת תחנת הטלויזיה היתה טעות גדולה של צ'אווס, וזרעה את זרעי תבוסתו במשאל-העם. הוא קומם עליו את הסטודנטים של עיר הבירה, וזו תמיד בשורה רעה לכל משטר. אני גם אינני מתפעל מן הדיון בנסיון ההפיכה נגד צ'אווס. זה היה נסיון נפסד ומגוחך, והזיק לאופוזיציה יותר ממה שהזיק למשטר -- אבל צ'אווס עצמו ניסה להגיע לשלטון באמצעות הפיכה צבאית, וישב בכלא זמן קצר. אגב, מאסרו הקצר היה ביטוי של דמוקרטיה ליברלית חלושה בוונצואלה. אני מתקשה שלא להיזכר בפוטש הכושל של חייל משוחרר אחד במינכן, ב-1923, שהפך את מאסרו הקצר והנוח לקרש קפיצה לנצחון אלקטורלי ולדיקטטורה פראית. (לא, אינני חושב שצ'אווס הוא היטלר. אבל אני חושב שיש באישיותו ובסגנונו אלמנטים היטלריים. היסטוריון אחד רב אנפין אמר לי שאני מגזים, לא היטלר מרחף ברקע אלא מוסוליני. אני מקבל.) אני חששתי שהוונצואלים יילכו שבי אחרי ה caudillismo (קאודִיִיסמוֹ), זאת אומרת הילת המנהיג החזק, שהיא קללת הפוליטיקה האיבֶּרוֹ-אמריקאית. התברר שחצי הוונצואלים, כולל תומכים של סדר היום הפוליטי של צ'אווס, לא היו מוכנים לתמוך בפטרנליזם שלו. הם לא רצו באב מיטיב, מפני שאין הם חושבים את עצמם לילדים. לפחות חלקם הראו, שגם אם מעריכים את המירפאות ואת המזון המסובסד (כאשר הוא מגיע אל מדפי המרכולים), הם אינם תומכים במשטר בעל סממנים גוברים של רודנות, עם איומים של הפקעת רכוש פרטי על פי גַחֲמָתוֹ של המנהיג. למרק -- אני מסכים עם האבחנה בין רוסיה לוונצואלה, אם כי לא הייתי מרחיק לכת בקשירת כתרים למסורת הדמוקרטית של ונצואלה. היא אמנם ארוכה מזו של רוסיה, אבל היא מלאה דיקטטורים ואנשים חזקים והיא רַבַּת אלימות. יתר על כן, המפלגות ההיסטוריות של ונצואלה התרסקו לרסיסים. התנועה נגד תיקון החוקה היתה עממית, ספונטנית, ואם ניזונה ממפלגות -- המפלגות האלה היו שייכות עד לאחרונה לקואליציה של צ'אווס. לאדם שי -- הסברתי במקום אחר (ברשימותיי על פינוצ'ט, לאחר מותו, תוכל לבדוק בארכיון האתר) שאני מנסה להסמיך את כתיב השמות הלטינו-אמריקניים להגייתם. הספרדית, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוגה CH מה שהעברית המודרנית מבטאת בצד"י עם גרש (שזה אגב לא הֶגֶה עברי או שֶמי. ראשוני העברית המודרנית העתיקו CH כ"טש", ומכאן, עד עצם היום הזה, אנחנו מאייתים "רוטשילד" ולא "רוצ'ילד", "טשרניחובסקי" ולא "צ'רניחובסקי"). כיוצא בזה H בספרדית נהגית כמו H בצרפתית, גרונית ולא חִכִּית. לכן "אוגו". Z בספרדית היא שוות ערך של סמ"ך (או, בהגיה קסטיליאנית, של TH באנגלית). אבל אני מודה שההקפדה הזו היא לפעמים קצת מכבידה. סוף סוף, אני עצמי אינני עקיב. ברשימה כאן כתבתי "ונצואלה", כפי שמבטאים בגרמנית, בשעה שהגיה הספרדית היא "ונסואלה". כיוצא בזה, אני כותב "הוואנה" לבירת קובה, אף כי ההגיה הספרדית היתה מחייבת "אבאנה". אני כותב מקסיקו, לא מכחיקו. הכלל הוא, אם כלל הוא, ששימוש היסטורי בשמות נשאר על מכונו, כדי לא להרבות בילבול. אבל כאשר נוספים שמות חדשים, אני נוטה להעדיף תעתיק פונטי מדויק. בוודאי אין מקום להגות "הוגו שאווז", כפי שעושה למשל הבי.בי.סי לעתים קרובות. ]]> 1 0 359956 איריס חפץ irishefets@kedma.co.il 84.189.110.139 2007-12-08 22:10:06 1 0 359965 אבי קליין global2avi@yahoo.com 79.182.165.45 2007-12-08 23:09:40 1 0 359971 מרק ק. markblog@marksw.om marksw.com/wordpress 80.230.46.142 2007-12-08 23:27:29 1 0 359979 איריס חפץ irishefets@kedma.co.il 84.189.110.139 2007-12-09 00:14:22 1 0 359987 יואב קרני 208.59.121.229 2007-12-09 05:15:15 1 0 360038 איריס חפץ irishefets@kedma.co.il 84.189.77.31 2007-12-09 15:16:42 1 0 360059 יואב קרני 208.59.121.229 2007-12-09 18:28:51 1 0 http://www.notes.co.il/karny/user/120307elnacional.gif 120307elnacional 39122 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/laverdad_chavez_cuba_no_dic.gif laverdad_chavez_cuba_no_dic 39122 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/senor_presidente.gif senor_presidente 39122 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/120107panorama_ven_colombia.gif 120107panorama_ven_colombia 39122 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/110807elnacional_students_a.gif 110807elnacional_students_a 39122 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/112607larazon_bollivia_viol.gif 112607larazon_bollivia_viol 39122 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/peru_alba.gif peru_alba 39122 inherit attachment סקרים בבחירות לנשיאות ארה"ב: עידכון שוטף http://www.notes.co.il/karny/39274.asp Thu, 13 Dec 2007 00:37:44 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/39274.asp
  • סקר קצת מפתיע של CNN: ג'ון אדוארדס הוא המועמד הדמוקרטי האהוד ביותר, היה מביס כל רפובליקן אילו התקיימו עכשיו בחירות לנשיאות; קלינטון ואובאמה היו גוברים על כל מתחרה רפובליקני זולת מקקיין. אני מודה שאני מתייחס אל הסקר הזה במידה של אי-אמון (מלוא המימצאים בפורמט 'אקרובט')
  • סקר ארצי חדש של ABC-וושינגטון פוסט: ירידה ניכרת לג'וליאני ועליה ניכרת להאקאבי בין הרפובליקנים; יתרון עצום-ממדים, 30 אחוז, לקלינטון בין הדמוקרטים (כל מימצאי הסקר בפורמט 'אקרובט')
  • עוד ביטוי לשינוי העצום בדינמיקה של המירוץ הרפובליקני: סקר ארצי חדש של ה'ניו יורק טיימס' ורשת סי.בי.אס מראה שוויון סטטיסטי בין ג'וליאני להאקאבי; אצל הדמוקרטים, יתרונה של קלינטון מצטמצם במקצת, אבל היא עדיין נהנית מיתרון מסיבי של 17% על פני אובאמה. 11 בדצמבר (אתר ה'ניו יורק טיימס')
  • המהפך: חיזוי המירוץ הדמוקרטי נכנס לתחומי סטיית התקן בשלוש המדינות הראשונות -- איובה, ניו המפשר, דרום קרוליינה; אצל הרפובליקנים, ארבעה מועמדים נאבקים על הבכורה, כאשר הרוח בכל שלוש המדינות נושבת בגבו של מייק האקאבי (הטור הפוליטי היומי של רשת NBC)
  • סקר של 'ניוזוויק' באיובה מבשר מהפך דרמטי במפלגה הרפובליקנית: מייק האקאבי עולה לעמדת יתרון מכריע, 39%, לעומת 17% ליריבו הקרוב ביותר, מיט רומני. אצל הדמוקרטים, הסקר מאשר את מגמת הירידה של קלינטון, אם כי ההפרש מוסיף להיות קטן מאוד
  • סקר ארצי חדש של AP ושל מכון Ipsos: האקאבי עולה למקום השני בין הרפובליקנים (היה במקום השביעי לפני חודשיים); קלינטון שומרת יתרון ניכר בין הדמוקרטים (22% על פני אובאמה) (פרטים מלאים מאוד בקובץ 'אקרובט')
  • שלושה סקרים חדשים בניו המפשר: אחד מראה שיתרונה של קלינטון גדל ל-14%, שניים מראים שהוא הצטמק (11% באחד, 6% בשני); כל הסקרים מעמידים את רומני, בהפרש משכנע, בראש המירוץ הרפובליקני ('יוניון לידר', גדול עתוני ניו המפשר, 5 בדצמבר)
  • סקר חדש באיובה: קלינטון מוסיפה לאבד גובה, יתרון של 7% לאובאמה, אדוארדס משתווה לקלינטון (Strategic Vision)
  • סקר חדש של גאלופ מראה יתרון נמשך לקלינטון ולג'וליאני בבחירות המוקדמות של מפלגותיהם -- אבל מאשר מגמת ירידה לשניהם. אצל הרפובליקנים מסתמנת מפה חדשה: מייק האקאבי הכמעט-אלמוני מתייצב עכשיו במקום השני (בלוג של העתון USA Today, ארבעה בדצמבר)
  • ואולי בעצם שלושת הסקרים הקודמים טעו? סקר חדש ומקיף מראה יתרון ניכר של קלינטון במדינות הפותחות את הבחירות המוקדמות; יתרון לה גם באיובה, אם כי קטן יותר. היא מובילה בכל קבוצות האוכלוסיה, ויתרונה ניכר במיוחד באחת השאלות החשובות של מערכת הבחירות הזו: רפורמה של ביטוח הבריאות (סקר של AP ושל מכון המחקר Pew, זאת אומרת פְּיוּ, 3 בדצמבר)
  • מדינת איובה מאיימת לטרוף את הקלפים: אובאמה חולף על פני קלינטון בין הדמוקרטים, האקאבי חולף על פני רומני בין הרפובליקנים. הנתון המדהים ביותר: יותר נשים תומכות עכשיו באובאמה מאשר בקלינטון (סקר ב'דה מוין רג'יסטר', גדול עתוני איובה, 2 בדצמבר)
  • הסקר ששינה את הדינאמיקה של הבחירות במפלגה הדמוקרטית: האם הוא בעצם אמר מה שאמרו שהוא אמר, או שהוא אמר בדיוק אותו דבר שאמרו כל האחרים (טור לא-קל ב'ניו יורק טיימס')
  • סקר ארצי של מכון גאלופ: קלינטון או אובאמה היו גוברים עכשיו על כל אחד מן המועמדים הרפובליקניים (אתר גאלופ)
  • סקר של CNN: יתרונה של קלינטון בניו המפשר מצטמק -- מ-23% ל-14%. ההתקפות על אופיה נושאות פרי. פי שניים יותר הם אלה הנותנים אמון אישי באובאמה

    • (עידכון אחרון: 11 בדצמבר)


     

    ]]>     39274 2007-12-13 00:37:44 2007-12-12 22:37:44 closed closed סקרים בבחירות לנשיאות ארה"ב: עידכון שוטף draft 0 post     איזה בידוּר http://www.notes.co.il/karny/39551.asp Sat, 22 Dec 2007 06:53:38 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/39551.asp על מקורות הדוּדוּטוֹפַּזוֹפוֹבּיה שלי, על עתידו הפוליטי של צ'אק נוריס, והאם אוֹפְּרַה ווינפרי תתמודד על הנשיאות ב-2016 כאשר יגיע האישור האֶמפּירי לתיאוריית "העולמות המקבילים" (בעצם, "יקומים מקבילים"), ונוכל לדלג דילוגי קוואנטוּם אל כל צירי הזמן – סליחה על הווּלגריזציה של רעיון הרבה יותר מעמיק – אני אבקש לחזור אל ערב חם ולח אחד בכיכר מלכי ישראל, ביוני 1981.

    אני אתחיל את דילוג הקוואנטום שלי בשינוי זעיר אחד: המיקרופון של דודו טופז ינותק שניה אחת לפני שיכריז כי הקרביים הולכים למפלגת העבודה – והצ'חצ'חים לליכוד.

    האם באמת היקום הפרללי יהיה שונה? היתכן שחמישה ימים אחר כך מפלגת העבודה תנצח בבחירות לכנסת התשיעית, תרכיב את הממשלה, לא תצא למלחמה בלבנון, לא תייסד את החיזבאללה, לא תאפשר את חמאס – ותשכין שלום עלי אדמות?

    היתכן שהכול לא קרה רק בגלל שימוש הלשון הנפסד של בדרן פופולרי?

    מותר לפקפק, אם כי שמעון פרס אולי חזר והציג לעצמו את השאלה הזו; אולי באותה תכיפוּת שאל גור שאל את עצמו מֶה היה קורה אם הפנסיונריות היהודיות בפלורידה לא היו מתבלבלות, וּמצביעות בעד פטריק ביוקנן.

    טראומת הכיכר בלילה ההוא עיצבה במידה רבה את דעתי על תפקידם של בדרנים בפוליטיקה: מותר להם להיות שם, וּבלבד שהם לא יכתבו את התסריט. זאת אומרת, מותר להם לקרוא טקסטים, אסור להם לאַלתֵר – אם כי בשביל מה הם נחוצים בעצם.

    הדוּדוּטוֹפַּזוֹפוֹבּיַה שפיתחתי היתה לא פעם בעוכריי. ב-1992 ויתרתי על ההזדמנות ללַווֹת שׂחקן קולנוע מזדקן ולא-כל-כך מעניין, שניהל תעמולת בחירות לטובת ג'ורג' בוש האב במדינת ניו המפשר. איזה עלבון לַשׂכל הישר, חשבתי. מה לשחקן הזה, המִתקַשֶה לדקלם את הטקסטים שלו, ולפוליטיקה. שם השחקן היה ארנולד שוורצנגר, וכידוע איש לא שמע עליו מאז, בוודאי לא בהקשר פוליטי.

    כמובן, יש בדרנים ויש בדרנים. להופיע בעצרת בחירות עם ברוס ספרינגסטין, למשל, זה עניין אחד (ג'ון קרי, 2004); להופיע בעצרת בחירות עם צ'אק נוריס, נו, זה דבר אחר.

    מערכת הבחירות לנשיאות בארה"ב נמשכת פחות או יותר לנצח. מעט מאוד אנשים זוכרים מתי היא התחילה, ולפעמים נראה שהיא לא היתה צריכה להתחיל, מפני שהיא לעולם אינה מסתיימת. שרשרת כל כך ארוכה של שיאים היא כמובן נטולת כל שיא.

    האם הצורך הנואש בְּגיווּן הוא זה המביא את הבדרנים אל הפוליטיקה? אינני יודע. אבל בימים האלה נראה שהפוליטיקאים הם המלווים את בדרניהם, לא ההיפך.

    ראמבו שלפני ראמבו

    הזכרתי למעלה את צ'אק נוריס, ראמבו לפני ראמבו, המומחה מס' 1 למלחמות הוליווד בטירור הבין-לאומי. המופת הזה של גַבריוּת ושל חיספוס כנראה מחזיק בשׂיא מיוחד במינו: בִּסרטיו הוא קיבל טקסטים קצרים אפילו יותר מאלה של שוורצנגר. במקרה שלו אפילו לא היה לו התירוץ של אקצנט זר. הוא פשוט אינו יודע מה לעשות בטקסטים, אפילו כאשר מישהו אחר כותב אותם בשבילו.

     


    מופע האימים של צ'אק נוריס לצד מייק האקאבי, כפי שאפשר לצפות בו ברשת הטלויזיה החשובה ביותר בקוסמוס, YouTube.

     

    בערך לפני חודש, נוריס הופיע בתשדיר בחירות משעשע של מייק האקאבי, טוען שוּלי לחלוטין וַחסר כל סיכוי למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. הסקרים העניקו להאקאבי בסביבות ארבעה אחוזים.

    זה היה מצער למַדַי, מפני שהאקאבי היה מן המועמדים האנושיים ורבי החן ביותר. בדיחותיו, גם על חשבון עצמו, היו אותנטיות, לא פרי עטם של כותבי נאומים. הוא פרט על גיטארה ושר. נוסף על זה הוא גם כוהן דת בפטיסטי (וּמוֹשל לשעבר של מדינת ארקאנסו, יליד אותה עיירה קטנה שממנה בא ביל קלינטון).

    מה צורך היה לו בצ'אק נוריס? קודם כול, הצורך בִּתשׂוּמת לב. באמצעות צ'אק נוריס הוא קרץ למצלמה. הטוענים הרפובליקניים התחרו מי מהם יישמע תקיף יותר ונחרץ יותר וקשוח יותר בשאלת ההגירה הלא-חוקית מאמריקה הלטינית: חומות, סיורים צבאיים לאורך הגבול, אכיפה... "התשובה שלי, בשתי מלים, היא 'צא'ק נוריס'", אמר האקאבי.

    קצת טיפשי, אבל גם קצת מצחיק. וּמאחר שהאקאבי לא עמד להגיע לשום מקום, מה זה בעצם משנה.

    חוץ מזה שהעולם התהפך מאז על ראשו. האקאבי הגיח במרוצה מאחור, ולפי סקר אחרון עלה מסביבות 9% במדינת איובה לסביבות 40%. סקרים אחרים מראים שהוא פחות או יותר השתווה לרודי ג'וליאני בזירה הארצית. סקר אחד מראה שהוא חלף על פני ג'וליאני בפלורידה, המדינה הגדולה הראשונה בסדרת הבחירות המוקדמות. אפשר להניח שאם האקאבי ינצח בפלורידה, יקיץ הקץ על שאיפותיו של ג'וליאני.

    האקאבי נהנה עכשיו מקיתונות של תשומת לב, כמעט יותר ממה שנחוץ. אין לו איפוא עוד צורך בצ'אק נוריס. אז מדוע לכל הרוחות נוריס מוסיף להשתתף במסע הבחירות שלו באיובה? האם זה אומר משהו על האקאבי, או על נוריס, או על הפוליטיקה האמריקנית?

    טבילת האש של אוֹפְּרה

    נוריס כמובן אינו היחיד. טים רובינס, שחקן קולנוע קצת הרבה יותר טוב, מלווה עכשיו את ג'ון אדוארדס, הסנאטור לשעבר מצפון קרוליינה. מה לרובינס אצל אדוארדס? שניהם מולטי-מיליונרים פרוגרסיביים, החושבים ללא הרף על העניים.

    היתכן שבעוד ארבע שנים, צ'אק נוריס וטים רובינס יהיו בעצמם טוענים לנשיאות? מוטב לקוות שלא.


    שעריהם של שלושה עתונים במדינת איובה, תשעה בדצמבר 2007, למחרת מסעה של אופרה ווינפרי למען אובאמה

     

     

    לעומת זאת, אופרה ווינפרי היא עניין אחר בהחלט. כשלעצמי אני מאמין זה שנים שהיא תלך לפוליטיקה, בזכות עצמה, לא כדי לָשׂאת את כליו של מישהו אחר. בעלת תכנית האירוח הפופולרית ביותר בטלויזיה האמריקנית, אמרגנית, מו"לית, נדבנית, היא אינה זקוקה לכותבי תסריטים או לכותבי נאומים.

    בעל הטור רוברט נובאק כותב (12 בינואר 2008), כי הימנעותה של אופרה ווינפרי מלהצטרף אל מסע הבחירות הקדחתני של אובאמה בניו המפשר קשורה, כנראה, בהתפרצות זעם "גדולת ממדים ולא שגרתית" נגד ווינפרי מצד נשים.

    אתר הרשת שלה הוצף תלונות שהיא "בוגדת" בעניינן של הנשים בגלל התייצבותה נגד הילארי קלינטון. אחדות מן המבקרות זיהו את עצמן כשחורות, ללמדך שמיגדר חזק מגזע, לפחות בחלק מן המקרים.

    החלטתה להירתם במלוא המרץ אל מסע הבחירות של ברק אובאמה היא כנראה חסרת תקדים. אם אינני טועה, שום "אישיות טלויזיה" (כי שהאמריקנים נוהגים להגיד) מעולם לא הרחיקה כל כך לכת בהזדהות פוליטית. סוף סוף אופרה מארחת פוליטיקאים, וּמראיינת מועמדים לנשיאות. אם היא מפשילה שרוולים וּמנהלת מסע התעוררות לטובת אחד המועמדים, האין היא מעמידה בספק את יכולתה לראיין וּלארח אחרים?

    לפחות סקר אחד ניסה להעריך את השפעת התערבותה על הבוחרים. הרוב העצום של הנשאלים השיבו בלאו חד-משמעי על השאלה אם יתחשבו בתמיכתה של אופרה באובאמה.

    אני מודה שאינני מתפעל ביותר מאובאמה. הוא האיש המנסה להפוך חוסר נסיון פוליטי וניהולי ליתרון אלקטורלי. אם ייבחר לנשיא הוא יהיה כנראה חסר נסיון יותר מכל אחד מקודמיו במאה השנה האחרונות.

    הוא נואם היטב? כן, הוא נואם היטב. בשיטה הפרלמנטרית הבריטית זה תמיד יתרון, כי מנהיגי אופוזיציה נבחנים קודם כול על פי יכולתם להקניט את ראש הממשלה בעימותים ספונטניים בבית הנבחרים. אבל בשיטה האמריקנית אין בזה צורך. רונלד רייגן היה תמיד קורא מכרטסות. ג'ורג' בוש האב וג'ורג' בוש הבן מנהלים מלחמה ארוכת ימים נגד הלשון האנגלית.

    אבל אם יכולת העמידה לפני קהל היא הקריטריון, או אז אופרה ווינפרי היא מועמדת הרבה יותר טובה מן האיש שאת יומרותיו הנשיאותיות היא מזינה.

    אולי זאת טבילת האש שלה. סוף סוף, רונלד רייגן לא זינק במישרים מהוליווד אל כהונת המושל בקליפורניה. תחילה היה עליו להשתתף במסע הבחירות של מישהו אחר, ולזהור. המישהו האחר לא היה צריך אפילו לנצח.

    אופרה לנשיאות ב-2016? קראתם על זה בפעם הראשונה כאן.

    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     39551 2007-12-22 06:53:38 2007-12-22 04:53:38 open open איזה בידוּר publish 0 post 362146 דודו בירון david.biron@gmail 89.0.138.232 2007-12-22 09:03:57 1 0 362223 צביקה ברנהולץ tzvika.barenholz@gmail.com 83.130.121.206 2007-12-22 18:47:10 1 0 362227 יואב קרני 208.59.115.124 2007-12-22 19:43:03 1 0 362256 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 67.83.79.12 2007-12-22 23:39:35 1 0     http://www.notes.co.il/karny/user/huckabee_norris_jn.gif.jpg huckabee_norris_jn.gif 39551 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/opra_iowa_red.gif opra_iowa_red 39551 inherit attachment איראנים, יומיים נסיעה מגבול טקסאס http://www.notes.co.il/karny/39554.asp Sat, 22 Dec 2007 09:52:10 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/39554.asp עשרים שנה לאחר ששיגעו את אמריקה, הסנדיניסטים חוזרים. הם שוב בשלטון בניקרגואה, והם אינם צריכים להעמיד פנים שהם השתנו. הם מייבאים בעלי ברית ופטרונים מן המזרח התיכון. מה מחפשים האיראנים בצפון ניקרגואה, ומדוע הם רוצים לבנות שם נמל עמוק מים?

    קצת קשה להאמין: באמצע שנות ה-80, הנושא הבין לאומי השנוי ביותר במחלוקת בוושינגטון היה מדיניות ארה"ב באמריקה המרכזית. כל כך שנוי במחלוקת, עד שהוא התקרב למוטט את ממשל רייגן בסוף 1986.

    במרכז המחלוקת עמדה ניקרגואה, שמשטר מרקסיסטי-לניניסטי הפך אותה לבסיס פעולה של מהפכנים בין לאומיים, מדרום אמריקה עד המזרח התיכון.

    רונלד רייגן הזהיר אז, כי הסנדיניסטים של ניקרגואה (נקראו על שמו של מורד אנטי-אמריקני, גנרל סאנדינו) נמצאים רק "שני ימי נסיעה" מגבול טקסאס -- והתחיל מלחמה חשאית נגדם. במרכז המלחמה עמד צבא מורדים, שֶכּוּנוּ ה'קונטראס', זאת אומרת קונטרה-רבולוציונרים, אבל היו הרבה יותר מורכבים ומגוונים ממה שהכינוי רומז.

    הואיל והקונגרס אסר על הממשל לממן את ה'קונטראס', במרתף הבית הלבן נרקמה מזימה רב-יבשתית לעקוף את הקונגרס. קולונל של חיל הנחתים, אוליבר נורת', אירגן מכירה לא-חוקית של נשק לאיראן, אז במלחמה נגד עיראק. ההכנסות מן העיסקה הועברו ל'קונטראס'. ישראל מילאה תפקיד מפוקפק בעיסקה ההיא, והזיקה ללא תקנה לשמה הטוב.

    אמריקה הלטינית פירנסה אז יום אחר יום את עמודיהם הראשונים של העתונים. היא היתה אובססיה לאומית. אגב, היא העסיקה גם אותי אובססיבית, כל כך עד שגרשם שוקן, העורך הראשי של 'הארץ', שאל אותי, "מה אמריקה הלטינית כל כך חשובה בשבילנו". השבתי בענווה, ואני מצטט את עצמי בענווה גדולה אפילו יותר, שהיא כשלעצמה אינה חשובה. היא חשובה רק במובן זה שהיא מלמדת אותנו על מצב הדעת של ארה"ב ועל סדרי עדיפויותיה.

    ניקרגואה נעשתה אובססיה בעיקר בגלל המלחמה הקרה. הנוכחות הסובייטית-קובאנית בה היתה ניכרת וּמנקרת-עין. בקיץ 1985 פגשתי במועדון לילה במנגואה יועצים מזרח-גרמנים שבאו לאמן את המשטרה החשאית הסנדיניסטית. כל פקידי הממשלה נסעו במכוניות ז'יגולי שחורות מתוצרת ברית המועצות, שהיו מבוססות על מודל קדמון של 'פיאט'. היקף הפעילות החשאית של הסנדיניסטים התברר שנים אחר כך, כאשר בונקר מלא נשק וחומרי נפץ בשכונת מגורים במנגואה התפוצץ באישון לילה.

    כאשר המלחמה הקרה התחילה להצטנן, זאת אומרת להתחמם, זאת אומרת לדעוך, הסנדיניסטים התחילו לדאוג. הם נענו ליוזמה אזורית, והעמידו את עצמם לבחירות דמוקרטיות בסוף 1989. הכול היו בטוחים שהם ינצחו ללא קושי. אבל הם נחלו תבוסה ניצחת. והם חזרו והפסידו גם בשתי הבחירות הבאות. רוב מסיבי של הניקרגואים פשוט לא רצו בהם.

    לפני שנה, הרוב הזה התפצל על רקע קנאות אישיות ואמביציות כתיות. חוק בחירות מגוחך קבע ש-35% מן הקולות יספיקו למועמד המנצח, ובלבד שההפרש בינו ובין המקום השני יהיה גדול מחמישה אחוזים. פיצולו של הימין-מרכז איפשר איפוא למנהיג הסנדיניסטי הוותיק דניאל אורטגה לחזור לשלטון.

    הוא העמיד פנים במהלך מערכת הבחירות שהוא חזר בתשובה, וזנח את המרקסיזם-לניניזם של נעוריו. הוא אפילו נתן את ידו לחקיקה נפסדת באסיפה המחוקקת, שהוציאה הפלות מלאכותיות אל מחוץ לחוק, גם במקרים של אונס או סכנת חיים לָאֵם היולדת. זה היה חשוב, כי ניקרגואה היא מן הארצות הקתוליות ביותר ביבשת, ואיבת הסנדיניסטים לכנסיה היתה מן הסיבות העיקריות לנפילתם בשנות ה-80.

    לא היו נחוצים לקוֹמַנְדַנְטֶה דניאל וּלשותפיו אלא כמה חודשים כדי להראות עד כמה לא השתנו, ועד כמה אין להם חשק להשתנות, ועד כמה הם רוצים להבטיח את עצמם מפני איזשהו שינוי שלטון דמוקרטי בעתיד. מאין לו רוב באסיפה המחוקקת הוא מנסה לכונן עכשיו ממשלה פרללית, על יסוד המודל הקובאני של וַעדי שכונות.

    אורטגה נעשה לוויין קטן ופאתטי של אוגו צ'אווס, וחזר אל התחביב הישן של גידופים פומביים נגד ארה"ב. בהשראת צ'אווס הוא פנה לכונן ברית חדשה, עם איראן. נשיא איראן אחמדיניג'אד נכח בטקס השבעתו, אף כי באותו הזמן לא היו אפילו קשרים דיפלומטיים בין שתי הארצות. בינואר השנה הוא ערך ביקור רשמי במנגואה.

     


    ינואר 2007. 'לה פּרֶנסַה', העתון הגדול בניקרגואה, מתנגד מסורתי וקולני של הנשיא הסנדיניסטי דניאל אורטגה, מודיע על ביקורו של אחמדיניג'אד במנגואה, "איראן: עוד שותפת של אורטגה". למטה, עתון בלשון האנגלית בטהראן מודיע על "כינון בריתות ביבשת אמריקה", ומציג צילומים של אחמדיניגאד עם אוגו צ'אווס (מימין) ועם אורטגה

     

    הסנדיניסטים נמצאים איפוא שוב "שני ימי נסיעה" מגבול טקסאס. חוץ מזה שהפעם הם אינם נמצאים לבד. עתון בטקסאס מסַפּר השבוע על הופעתם של סוכנים איראניים בצפון ניקרגואה, ועל התנגשות ביניהם ובין נציגים של קבוצת מיעוט אינדיאנית. לפי 'יוסטון כרוניקל', לאינדיאנים לא היה מושג מיהם הזרים שירדו פתאום ממסוק, ללא הודעה מוקדמת.

    "זו אדמתנו, אנחנו חיים כאן מאז ומעולם, ואיננו מרשים לכם להיות כאן", אמר צ'יף מקומי לָאורחים הלא-קרואים.

    הזָרים הזדהו לבסוף כשליחי הרפובליקה האיסלאמית. הם באו להתחיל את ההכנות לפרוייקט מסיבי שאיראן מבטיחה לממן: הקמת נמל עמוק מים במקום הנקרא 'מונקי פוינט', זאת אומרת 'נקודת הקוף' (הבריטים שלטו שם פעם, מכאן גם השמות האנגליים בארץ שרוב תושביה מדברים ספרדית).

    האיראנים הבטיחו להשקיע שם 350 מיליון דולר, סכום השווה לשליש הכנסותיה השנתיות של הממשלה המקומית.

    מה לכל הרוחות לאיראן אצל ניקרגואה? איזה אינטרס חיוני מביא את האיראנים אל ארץ עניה ונידחת, 8,000 ק"מ מהם?

    התשובה המפחידה מזכירה להפליא את הזהרת רייגן מ-1985: הנמל בנקודת הקוף קרוב לארה"ב הרבה יותר מכל נמל במפרץ הפרסי.

    היתכן שאיראן רוצה בסיס להתקפה אפשרית על אדמת ארה"ב? היתכן שהסנדיניסטים יצאו מדעתם, והם מוכנים להרשות בסיס כזה? האין הם יודעים מה יקרה להם?

    כך או כך, שגרירות איראנית חדשה פועלת במנגואה, ושמועות מתהלכות שם, ובהונדורס השכנה, על מעשי סוכנים חשאיים של משמרות המהפכה ואולי גם של חיזבאללה.

    'יוסטון כרוניקל' מזכיר לנו עד כמה פרוצים הגבולות במרכז אמריקה, בואך טקסאס. הרבה ניקרגואים לא חוקיים עוברים בהם. מי עוד ירצה לעבור בנתיב הניקרגואי, ובשביל מה? זו שאלה רעה בשביל אנשים עצבניים.

    ניקרגואה היא עסק רע, היא מוּעֶדֶת לפורענות, היא עוד תחזור לחדשות, לרָעָתָה וּלרָעַת שכניה.

    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     39554 2007-12-22 09:52:10 2007-12-22 07:52:10 open open איראנים, יומיים נסיעה מגבול טקסאס publish 0 post 362231 אורי אלכס urishin@gmail.com 128.139.226.37 2007-12-22 20:16:01 1 0 362240 יואב קרני 208.59.115.124 2007-12-22 20:39:04 1 0 362270 ד.ט www.israblog.co.il/dt 132.72.45.107 2007-12-23 02:03:36 1 0 362271 ד.ט www.israblog.co.il/dt 132.72.45.107 2007-12-23 02:06:00 1 0 362278 יואב קרני 208.59.115.124 2007-12-23 04:54:32 1 0 362281 ד.ט www.israblog.co.il/dt 132.72.45.107 2007-12-23 05:20:35 1 0 362285 יואב קרני 208.59.115.124 2007-12-23 06:22:29 1 0     http://www.notes.co.il/karny/user/011407laprensa_iran_Mangaua.gif 011407laprensa_iran_Mangaua 39554 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/011507irandaily_american_al.gif 011507irandaily_american_al 39554 inherit attachment ושמו של איש השנה הוא... http://www.notes.co.il/karny/39759.asp Fri, 28 Dec 2007 09:58:47 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/39759.asp אנחנו מודים בַּענווה שאין לנו מושג, מפני שאיש השנה הוא בעצם איש השנה הבאה, או אֵשֶת. בינתיים, סקירה זמנית: פוטין או גנרל פטראוס; הספורטאי הגדול שלא רצה לנצח; הבנקאי המרכזי המשתזף שֶיָצַק מיליארדים מן החוף; הקאנצלרית האידיאליסטית; וּשפופרת הטלפון של ניגריה. סליחה?

    אין מה לעשות, 'איש השנה' יישאר המונופול של המגזין 'טיים', יהיה מספר המְחַקים אשר יהיה. מדוע בעצם? מֵאוֹתה הסיבה הלא-מובנת, שוועדה של הפרלמנט הנורווגי מהלכת קסמים על העולם מדי שנה בשנה, כאשר היא מעניקה את פרס נובל לשלום. מי מאיתנו מתעניין בדעותיו של הפרלמנט הנורווגי באיזשהו עניין?

    התשובה היא, מסורת. מסורת היא עניין כל כך חשוב, עד שאילמלא היתה, היה צריך להמציא אותה. זאת אומרת, היא לא היתה עד שהמציאו אותה.

    מסורת, זה שמונים שנה, מסמיכה את עורכי 'טיים' להעניק חיי-עולם לבן-תמותה אחד, אחת לשנה, בשבוע האחרון של דצמבר. איש שנה צריך להיבחר על חשיבותו האובייקטיבית, אבל גם על מעלותיו הסובייקטיביות. האיזון הֶעדין בין שתי הקטגוריות הוא מלאכת המחשבת, או מלאכת הלא-מחשבת, שעורכי 'טיים' שוקעים בה בהתקרב החורף.

    לִבחירת ולדימיר פוטין השנה יש סיכוי להיות אחת השנויות ביותר במחלוקת. האומנם היא היתה מחויבת המציאות? האומנם פוטין השפיע על 2007 יותר מאשר כל אדם אחר? ספק.

    בלי וויימאר, בלי היטלר

    אמנם רוסיה עשירה יותר, יַציבה יותר, יהירה יותר, קולנית יותר, דמוקרטית הרבה פחות; רוסיה חוזרת וּמתחמשת, מסתלקת מֵאמנוֹת בין לאומיות שנועדו לסיים את המלחמה הקרה, שולחת מפציצים ארוכי טווח אל חופי בריטניה וגוּאַם (האי האמריקני בלב האוקיאנוס השקט), מנסה טילים בליסטיים חדישים – אז מה? האם היא באמת מתכוונת לצאת למלחמה קרה חדשה?

    כל כך קשה להאמין שמישהו ירצה לחזור אל הימים ההם. מצד שני, התנהגותו של פוטין מאשרת את החששות של תחילת שנות ה-90. רוסיה שקעה אז אל תוהו-ובוהו, נחלשה במידה דרמטית, אפשר להגיד ללא הגזמה שחייה כמדינה היו תלויים לה מנגד. ההשוואה הבלתי נמנעת היתה עם גרמניה הוויימארית, מייד לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה ותנאי השלום המשפילים  שנכפו עליה בוורסאי.

    בגרמניה, ההשפלה הניבה תרבות של נָקָם ושל טינה. גם אילמלא היה היטלר, סביר להניח שהדמוקרטיה הגרמנית היתה מְפַנָה את מקומה לרודנות צבאית אגרסיבית, תאֵבת התפשטות, אנטישמית לתיאבון. פוטין אינו היטלר – הבה נקווה – אבל הוא קרוב מאוד אל מה שגרמניה היתה יכולה להיות.

    רק ימים אחדים לפני הודעת הבחירה של 'טיים', פוטין אנס את הפוליטיקה הרוסית, עיקם את כוונותיה של החוקה, הבטיח לעצמו נוכחות אין-סופית בפיסגה הפוליטית, וליבה את האוירה הלאומנית, האנטי-מערבית.

    כריכת 'טיים' היא עכשיו כרוז-תעמולה מן המדרגה הראשונה בשביל פוטין. מה לכם הוכחה גדולה מזו – הוא יכול לטעון – שרוסיה חזרה אל מעמדה הטבעי? האמריקנים עצמם נוהגים כבוד במנהיגיה, אפילו כאשר מנהיגיה נוהגים חוסר כבוד קיצוני באמריקנים.


    מקלפים את פוטין, מדביקים את גנרל פטראוס. שער השבועון 'סטנדרד וויקלי'

    "אנחנו מנצחים במלחמה"

    אפשר כמובן להתווכח עם עצם הבחירה. שני כתבי עת בולטים של הימין האמריקני – 'וויקלי סטנדרד' ו'נשונל ריביו' – מציעים חלופה סבירה מאוד: גנרל דייוויד פטראוס, האסטרטג של מלחמת ארה"ב בעיראק.

    "אנחנו מנצחים עכשיו במלחמה", כותב ה'סטנדרד', שהיה מלכתחילה תומך נלהב בפלישה לעיראק, ולימד עליה סניגוריה גם כאשר הסניגורים התמעטו והלכו. "להגיד (שנצחון) לא היה מובן מאליו יהיה לשון המעטה... פטראוס עשה את זה". בזכות הצלחתו, "עיראקים רבים רואים בחיילים האמריקניים ידידים ומגינים. פטראוס והגנרלים שלו הראו, כי אמריקנים מסוגלים להילחם במורדים, ולנצח – ועדיין להיות אמריקנים".

    להציל את העולם עם בלאקברי

    ה'פייננשל טיימס', טוען רציני מאוד לתואר "העתון האיכותי ביותר בעולם", בוחר איש שנה מזירה אחרת בהחלט: ז'אן-קלוד טרישֶה (Trichet), נגיד הבנק המרכזי של אירופה. התואר הזה ניתן לו על טיפולו המהיר במשבר האשראי בימי אוגוסט, כאשר צרפתים מהוגנים שואלים מה-השעה, רק כדי לדעת מתי להתהפך על הגב.

    "זו היתה הפעם הראשונה שהטיפול במשבר פיננסי נעשה באמצעות בלאקברי משפת הים", כתב העתון בהערצה וּבִקריצה. מן החוף האטלנטי הכחול של צפון-מערב צרפת, טרישה יצק 95 מיליארד אירו (136 מיליארד דולר) אל השווקים. לא היה לו זמן להימלך בדעת האמריקנים. זה היה "נחשול מים אדירים שהסתער עלינו מן האוקיאנוס האטלנטי, וּבהתקרבו אל חופינו הוא לבש ממדים שלא היו לו מלכתחילה", הסביר טרישה.


    תמונת השנה: סופת ברקים על כוכב הלכת נוגה

     

    לא-נערת-השער

    בעיני אדריאן המילטון, בעל טור ב'אינדפנדט' של לונדון, אשת השנה היא אנגלה מֶרקֶל, הקנצלרית של גרמניה, שאמנם אינה "נערת השער של הפרשנים הבין לאומיים", ואפילו אינה עטורה השגים פוליטיים וכלכליים בארצה (היא מטופלת בקואליציה בלתי אפשרית וּבלתי טבעית).

    "מה שאני מעריץ בה", כותב המילטון, "זו עמדתה האמיצה, העקיבה, הבלתי מתפשרת על זכויות אדם", כמו למשל פגישתה הפומבית עם הדאלאי לאמה הגולה של טיבט, בלי שים לב לאיומים קולניים של סין ועל אף "יללות" של עולם העסקים הגרמני. "מה מרענן הוא החיזיון של מנהיג המוכן לדבר לטובת עקרונותיו, יהיו התוצאות אשר יהיו".

    (ההגינות מחייבת להוסיף שיוסי שריד ב'הארץ' הקדים את המילטון בכמה ימים, ומי יודע, אולי גם נתן לו השראה מסוימת.)

    50,000 דולר לתשעה מיליארד

    עתון העסקים The Day בניגריה מעניק את התואר "איש השנה" ללא-איש: לענף הטֶלֶקוֹם, "תורם מרכזי לתוצר הלאומי הגולמי של כל כך הרבה ארצות". הוא גם מזכיר איש בשר-ודם, אם כי נמנע מלהעניק לו את התואר: מהנדס חשמל ניגרי, ארנסט נְדוּקְווי (Ndukwe), אשר "טיפח את ענף הטלקום (של ניגריה) מתעשיה של 50,000 דולר בשנת 2000 לתשעה מיליארד דולר ב-2007".

    "אם צמיחה כזאת תתרחש בשירותי בריאות, בשיכון, בסלילת דרכים וּבשיפּוּצן, בחינוך, באספקת חשמל וּבמִגזרים קריטיים אחרים של כלכלתנו", כותב העתון על הארץ המאוכלסת ביותר באפריקה (135 מיליון בני אדם), "יתקצרו מאוד תורי הניגרים המִשׂתרכים בשערי שגרירויות זרות כדי לצאת מכאן".

    "הבחור הזה הוא באמת משהו מיוחד"


    לואיס המילטון, ג'נטלמן

    עתון ספורט בריטי מפורסם, Sporting Life, מעניק את התואר 'איש השנה' ללואיס המילטון, נהג מכוניות המירוץ Formula One. הוא בן 21, בן למהגרים שחורים מן הים הקריבי, והוא מעפיל אל גבהים שהיו שמורים עד עכשיו רק לטייגר וודס (בגולף) ולרוג'ר פדרר (בטניס).

    מעניין שבחירת השנה באה לא רק בגלל סגולותיו הברורות של המילטון, אלא בזכות האבירות והאלגנטיות של התנהגותו: הוא סירב לנצח, פשוטו כמשמעו.

    מנהלי ה'גראן פְּרי' של ברזיל, בחודש אוקטובר, חקרו חשדות אתיים נגד שניים מיריביו. השעייתם היתה מעבירה אותו אוטומטית לשלב הבא. לא תודה, הוא הכריז, הוא ינצח על מסלול המירוצים, או לא ינצח כלל.

    הוא גילה "בגרות מדהימה", קבעו עורכי העתון, והוסיפו

    זה היה הרגע שבו יכולנו להתרווח במושבנו, ולהגיד לעצמנו, 'הבחור הזה הוא באמת משהו מיוחד.

    את הדגל האמריקני אין צורך לשרוף, מספיק להעמיד אותו במרכזן של קריקטורות מכאיבות, כמו זו ב'אל פאיס' הספרדי. הטקסט אומר, "ככל שהדגל גדל, האנשים קטנים". פעם הדגל הזה היה מקור של השראה ושל תקווה. הדייר הבא בבית הלבן יצטרך לעשות משהו לטובת שמו הטוב

     

    אולי קצת חזון, אולי קצת ענווה

    הנה תרומתי הצנועה: איש השנה של 2007 הוא חסר פרצוף, אף על פי שהכול מצפים לו בנשימה עצורה. איש השנה השפיע על הציפיות ועל המעשים, אם כי אין לו עדיין שֵם. איש השנה יהיה ללא ספק גם איש השנה הבאה, חוץ מזה שבשנה הבאה כעת חיה הוא (איפיון לא-מיגדרי) יעשה הכנות אחרונות לקראת התזוזה אל ביתו הֶחדש: הלבן, בשדרות פנסילווניה 1600 בוושינגטון.

    איש השנה הוא כמובן הנשיא הבא של ארה"ב. לפני חודשיים או שלושה יכולנו להניח שהנשיא הבא דווקא לא יהיה איש. בשקוע השמש על 2007, זה טיפה פחות בטוח.

    יהיו האיש או האשה אשר יהיו, תקוות עצומות ילוו את כניסתם אל הבית הלבן. ריחה של אמריקה הובאש במידה כזאת, שכמעט כל שינוי בבית הלבן יהיה לטובה. אבל מה טוב אם הדייר החדש יתברך בחזון וּבַענווה, יידע את המגבלות הטבעיות של שימוש בכוח, יבין את כללי ההתנהגות, יהיה משכיל וסקרן, ולא יטעה להניח שעקשנות היא הביטוי המובהק ביותר של דבֵקוּת בעקרונות.

    מה מעניין שההגדרה הזו אינה מונופול דמוקרטי. יסמכו עליה את ידיהם גם רפובליקנים, בהם כאלה הטוענים למועמדות מפלגתם לנשיאות.

    שנה טובה, פחות או יותר.

    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     39759 2007-12-28 09:58:47 2007-12-28 07:58:47 open open ושמו של איש השנה הוא... publish 0 post 363237 ולדמן גל 89.1.9.20 2007-12-28 16:36:41 1 0 363238 יואב קרני 208.59.115.124 2007-12-28 17:14:22 1 0 363281 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 75.223.110.42 2007-12-28 23:24:04 1 0 363283 יואב קרני 208.59.115.124 2007-12-28 23:48:53 1 0 363365 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 67.83.79.12 2007-12-29 16:43:31 1 0 363378 יואב קרני 208.59.115.124 2007-12-29 18:25:26 1 0 363662 בנימין volland@gmail.com flickr.com/photos/shlevich 132.69.230.173 2007-12-31 11:27:52 1 0 364275 עומר בלסקי blacklight_knight@yahoo.com 192.117.105.87 2008-01-03 13:02:18 1 0 364318 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-03 19:52:51 1 0     http://www.notes.co.il/karny/user/standardweekly_putin_petreaus.jpg standardweekly_putin_petreaus 39759 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/venus_storm.gif venus_storm 39759 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/hamilton_red.gif hamilton_red 39759 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/us_flag_sma.gif us_flag_sma 39759 inherit attachment על התחזיות ועל ההזיות http://www.notes.co.il/karny/39811.asp Sat, 29 Dec 2007 07:50:35 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/39811.asp

    כשהם חוזים את הֶעתיד, למה הם מתכוונים? נוסטראדאמוס תמיד צדק – לאחר מעשה. ה. ג'. וולס המציא את התחזיות העתונאיות של העתיד, עם הרבה פרטים. איבן בלוך פיענח את סודות העתיד באמצעות סטטיסטיקה – אבל איש לא היה מוכן להאזין. כמה הערות היסטוריות של סוף שנה על איזור הדימדומים שבין עתידנות ובין אסטרולוגיה

     

    ב-1901 כתב ה. ג'. וולס סדרת תחזיות לשנת 2000. הסופר, ההיסטוריון והפוליטיקאי – שהעדיף תמיד את התואר "עתונאי" – היה אז בן 35, מן הכותבים הידועים באירופה. שש שנים קודם הוא פירסם ספר פופולרי על לונדוני הבונה מכונת זמן, ויוצא בה אל עתיד רחוק, כדי להציל את בני האדם מפני רודנותן של מפלצות תת קרקעיות.

    הסדרה של 1901, שהופיעה תחילה בכתב עת בלונדון, ואחר כך קובצה בספר, ביססה את הקריירה הנבואית של וולס. מאותו זמן ואילך כמעט לא היה אפשר לדבר על הֶעתיד מבלי לבקש את חוות דעתו. "נוסטראדאמוס הֶחדש", קראו לו, על שם היָשָן, הרופא הצרפתי בן המאה ה-16, שהשאיר אחריו היסטוריה מפורטת וּמלאת-חידות של 400 השנה הבאות.

    וולס חזה גדולות וּקטַנות, נבוּאוֹתיו לא פסחו על העניינים הטריוויאליים ביותר. הוא ראה למשל את הקשר בין התקדמות התחבורה המהירה וּבין נדידה של אוכלוסיית הֶערים אל הפרוורים. הכּרַכּים של המאה ה-21, הוא כתב, יהיו גדולים כארץ אירופית ממוצעת. אנשים יעבדו בפילדלפיה ויתגוררו בוושינגטון, יעבדו בלונדון ויתגוררו בדרום וויילס.

    הוא גם הביע את בטחונו הנחרץ בהתקדמות השכל הישר: אנשים ייווכחו עד כמה ישתפר תהליך הניקוי בבית, אם מישהו יואיל לעגל את הזווית החדה של חיבור הקיר והרצפה.

    תקוות שווא קיווה ה. ג'. וולס, אם כי צריך להודות שזו לא היתה האכזבה הגדולה ביותר שהמאה ה-20 הֵסֵבָּה לאינטלקטואל הצעיר, המבריק והאופטימי.

    ב-1916, השנה השלישית של מלחמת העולם הראשונה, הוא פירסם מאמר תחת הכותרת "המלחמה שתסיים את כל המלחמות" (The War to End all Wars).

    הביטוי הזה נעשה עד מהרה נכס צאן-ברזל של העתונות ושל הפוליטיקה. הוא עמד במרכזה של ההתערבות האמריקנית במלחמה, ב-1917. הנשיא וודרו ווילסון כינס את ועידת השלום בוורסאי, בסוף 1918, בדיוק לתכלית הזו: להעניק לעולם פוליסת ביטוח מפני המלחמות הבאות.

    נסיון התאבדות מוּטרָף

    האופטימיות המופרכת של וולס היתה תוצאה בלתי נמנעת של זמנה. ערב מלחמת העולם הראשונה, אירופה הגיעה אל פסגת השפעתה וכוחה. היא היתה אמנם רבת מוּמים חברתיים, וכובד המשקל של הייצור התעשייתי התחיל כבר לעבור אל אמריקה – אבל דגלים אירופיים התנופפו מעל שני שלישים של כדור הארץ. אירופה הנחילה השכלה, טכנולוגיה, רפואה, ספרות ואמנות.

    מי היה מסוגל להעלות על דעתו בקיץ 1914, שאירופה הפורחת, היורשת הגאה של אתונא ושל רומא העתיקות, עומדת לעשות נסיון התאבדות מוטרף? וכמובן, מי היה מעלה על דעתו, שזה רק נסיון אחד משניים, ושֶבְּשוֹך הנסיון השני אירופה שותתת הדם תרד מנכסיה?

     


    מצעד האיוולת והמוות של מלחמת העולם הראשונה

    אוסף האוניברסיטה של שוודיה

     

    היסטוריון בריטי בן ימינו, נייאל פרגוסון, כתב, במלאות שמונים שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה, שהיא היתה "השגיאה הגדולה ביותר בעידן המודרני". אף כי הדורות הבאים למדו לחשוב אותה ל"לא נמנעת", היא לא היתה כלל מחויבת המציאות.

    השראת האופטימיות של וולס – כמו גם זו של הרבה מבני דורו – באה מאיש יוצא דופן. בנסיבות שונות, אולי היינו חושבים אותו למציל האנושות. זה היה קורה אילו התממשה תחזיתו המורכבת להפליא, שגוי אל גוי לא יישא עוד חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה, פשוט מפני שאין לו, לגוי, סיכוי לנצח איזשהו גוי אחר.

    בעל התחזית היה יהודי פולני, ממשפחה מתבוללת, שנעשה לימים רוסי נוצרי, אבל לא חדל להתעניין בגורל אֶחָיו, והיה להם מליץ יושר נועז וּמעמיק.

    שמו הפולני היה יאן בלוך, שמו הרוסי היה איוואן סרגייביץ' בלוך, אבל הוא נודע לעולם החיצון בגירסה הצרפתית של שמו, ז'אן דֶה בְּלוֹש (Jean de Bloch). לאחר מותו כתב עליו ה'ניו יורק טיימס', כי הוא היה "מן האנשים הראויים ביותר להערכה עלי אדמות", לא פחות.

    בלוך-בלוש היה איש פיננסים, בנקאי וּמנהל רכבות. הוא נולד בפולין ב-1836, והגיע אל פִּרקו בדור שבו לאומנות עדיין לא הספיקה להשחית ליברליזם, והמשכילים האמינו בכל לבם שהִגָיון מדעי יוביל את האנושות אל שלום ואל שִׂגשֹוּג (אם כי מהלך המחשבה שלהם היה אירו-צנטרי לחלוטין. בדרך כלל, האינטרסים של אנשים לא אירופיים מיעטו לעניין אפילו את הליברלים שבהם; ובמידה שעניינו, הם קיבלו ביטוי פטרנליסטי).

    בלוך עסק בכל מיני צדדים של קידום השגשוג באמצעים מדעיים, כולל פנסיות לפועלים וגידול בקר.

    אמונתו של בלוך ביתרון העובדות על פני הרגשות הוציאה אותו לַהגנת היהודים, בעקבות הפוגרומים של 1881 בדרום רוסיה (שספרות ההשׂכּלה העניקה להם את השם 'סוּפוֹת בַּנגב').

    הוא הפריך בִּכתב, אחת לאחת, את הטענות האנטישמיות המסורתיות נגד היהודים. הוא הֶראה, באוסף מרשים של סטיסטיקה, עד כמה היהודים במערב רוסיה מועילים לכלכלה המקומית; ועד כמה חסרת שחר היא ההאשמה המסורתית, שחמדנוּת היהודים מגבירה את צריכת האלכוהול בין האיכרים הפשוטים. למעשה, הראה בלוך, פחות אלכוהול נצרך באזורי המגורים של היהודים.

    האומנם עדיין תיתכן מלחמה?

    ב-1898 בלוך פירסם, בששה כרכים, את חיבורו 'על מלחמת העתיד', 3,000 עמוד ויותר. חלק מן הספר הזה תורגם לאנגלית בשם 'האומנם עדיין תיתכן מלחמה?' (Is War Still Possible)


    איבן בלוך ("ז'אן דה בלוש")

    אוסף ארמון השלום בהאג

    בלוך תיכנן את המלחמה הגדולה הבאה בשביל הגנרלים, והראה כי חזקה עָלֶיהָ שהיא תהיה התכתשוּת חפירות סטאטית ארוכה. היא תצריך גיוס ממושך של מיליונים, תתפתח למלחמת התשה כלכלית, תביא "התמוטטות של כל מִבנֵה החברה", וסופה שתניב מהפכות עממיות.

    כיאה לרציונליסט, הניתוח המעמיק שלו הביא אותו למסקנה, אשר אופטימיות ופסימיות היו כרוכות בה יחדיו: "מלחמה אינה אפשרית עוד, אלא במחיר של התאבדות".

    הצאר ניקולאי השני אימץ את הגיונו של בלוך אל לבו. מה מעניין. סוף סוף, ניקולאי היה לא רק אנטישמי חסר תקנה, אלא גם הוביל לימים את רוסיה אל האסון של מלחמת העולם הראשונה, אל המהפכה ואל מלחמת האזרחים.

    אף על פי כן, ב-1899 הצאר יזם את ועידת האג הראשונה, שבה הוסכמו מכניזמים למניעת מלחמות וּליישוב סכסוכים. מקובל להניח שספרו של בלוך היה מקור השראתו.

    בלוך צדק – ובלוך טעה. הוא צדק מפני שחזה בדרגה מדהימה של דיוק את מהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא טעה, מפני שלא השאיר מקום במִשוואה הרציונלית שלו לאקטים הלא-רציונליים של מדינאים ושל מצביאים. הם כמו גמרו אומר לעשות את כל הטעויות שמפניהן הקדים בלוך להזהיר.

    ב-1901, בימי חייו האחרונים, בלוך כבר ידע שנכשל. זמן קצר מאוד לפני מותו הוא כתב לקוראיו בלונדון, כי העובדות שאסף, והמסקנות הנובעות מהן, "כה מנוגדות לאינטרסים המושרשים של בעלי הכוח הגדולים ביותר בחברה" עד שאין תקווה כי הם ירשו להן להתקבל.

    "פטריוטיות היא עניין מכובד", בלוך הוסיף וכתב,

    אבל מסוכן מאוד לזהות אותה עם האינטרסים של מעמד אחד. מה מכוּבּדת, וּמה פאתטית, היא העקשנות שבה הקאסְטה הצבאית דְבֵקה בַּזיכרון של מצב העניינים הקודם, זה אשר כבר שבק חיים לכל חי. לרוע המזל, המחיר גבוה וּגדוֹלה הסכנה.

    "ההמונים הבריטיים", שאליו הפנה את קריאתו נגד המלחמה הבאה, לא שעו לו.

    בלוך ניחן בַּחריפות מיוחדת במינה: הוא לא רק חזה את העתיד בדיוק מבהיל, אלא הוא גם חזה את סירובם של בני העתיד להטות אוזן לתחזיתו.

    העכברושים הרדיואקטיביים

    על כשלונו של בלוך אפשר להגיד כי הוא שינה את פניה של תעשיית התחזיות. היא חדלה להניח את הקשר ההכרחי בין עובדות למעשים. היא נטתה לפסימיות.

    האיש המתואר לפעמים כ"סבא של העתידנות", ר. באקמינסטר פוּלֶר (מת ב-1983), הציג לעצמו את השאלה "היש לאנושות הסיכוי להשתייר על פני כדור הארץ בהצלחה לאורך ימים ?" הוא חיבר שלושים ספרים בנסיון נואש לתת תשובה חיובית.

    הרמן קאהן, הנביא הפוליטי המצוטט ביותר באמריקה בשנות ה-60 וה-70, כתב תרחישים כִּבדֵי-ראש למלחמה גרעינית. הוא הפחיד את קוראיו פחות בעצם האפשרות של מלחמה ויותר במסקנתו ש"החיים יימשכו" גם אחריה, כפי שנמשכו לאחר המגיפה השחורה באירופה במאה ה-14 (העכברושים הרדיואקטיביים ההם). הוא היה כנראה אחד ממקורות ההשראה ל'דוקטור סטריינג'לאב', סרטו של סטנלי קוּבּריק על המדען המשוגע הלהוט למלחמת גוג-וּמגוג.

    ב-1976, כאשר לארה"ב מלאו מאתיים שנה, קאהן פירסם ספר אופטימי להפליא, 'מאתיים השנה הבאות', על ארה"ב בשנת 2176. זו היתה במידה רבה תשובה למחקר פסימי שהיכה אז גלים, "מִגְבְּלוֹת הצמיחה" (Limits to Growth), שהוציא מכון המחקר של 'מועדון רומא'.

    ב'מאתיים השנה הבאות', קאהן דחה מעיקרן את ההערכות על המגבלות הטבעיות של כדור הארץ. "לפני מאתיים שנה", הוא כתב,

    בני האדם היו מעטים, כמעט כולם היו עניים, וחיו בחסדיהם של איתני הטבע. מאתיים שנה מעכשיו, אנחנו מצפים שבני האדם יהיו רבים לאין ספור, עשירים – וּבִשליטה מלאה של כוחות הטבע.

    קאהן וַאנשיו, במכון המחקר האדסון, העריכו כי בִּפרוֹשׂ המאה החמישית של ארה"ב, על פני כדור הארץ יתגוררו  24 מיליארד בני אדם (פי ששה ממספרם הנוכחי), והכנסתו השנתית הממוצעת של כל אחד מהם תהיה 26,000 דולר, במושגים הנדיבים יחסית של 1976.

    הימים היו ימי המלחמה הקרה, ורוב השאלות האפוקליפטיות של הימים ההם נשאלו בקשר עם סיכויי השיור המיידיים של המין האנושי. ב-1983, עתונאי ניו יורקי, ג'ונתן שֶל, כתב ספר שנעשה מייד רב-מכר רב-יבשתי. שמו היה 'גורל כדור הארץ', והוא חזה כי עימות גרעיני יהרוס לא רק את הציוויליזציה, אלא גם את מערכת האקולוגיה (ecosystem). על כנן יישארו רק צורות חיים פרימיטיביות כמו עשבים, שיוכלו לעמוד בקרינה הרדיואקטיבית.

    הכותרת של אחד מֵחֶלקֵי הספר אמרה הכול, "רפובליקה של חרקים ושל עשבים".

    לספר היתה השפעה לא מבוטלת על התנועה לפירוק חד-צדדי של הנשק הגרעיני, אשר צברה תנופה ניכרת בימים ההם, בייחוד במערב אירופה. אלה היו הימים הנשכחים, שבהם מפגינים אלימים ניסו יום אחר יום לפגוע בבסיסי צבא אמריקניים בגרמניה ובבריטניה.

    "התתקיים ברית המועצות עד 1984?"

    מן העֵבר השני של מסך הברזל, בברית המועצות, לא בקעו קולות כה רמים, וּבוודאי לא קולות כה ממוּמנים. אבל תרחיש עתידני נועז אחד בא ב-1970.


    המהדורה העברית, ספריית פועלים, 1971

    אנדריי אַמַלְריק, דיסידנט צעיר, אשר גורש מאוניברסיטת מוסקבה על נון-קונפורמיוּת, פירסם ספר קטן, שניתן לו השם 'התתקיים ברית המועצות עד 1984?' זה היה רמז לספרו המפורסם של ג'ורג' אורוול '1984'.

    אמלריק – בניגוד לבלוך, שבעים שנה קודם; בניגוד לקאהן וּלשֶל – לא ביסס את ספרונו על מחקר של ממש. זה היה פמפלט כמעט בוהמייני, יותר ספרות מִמדע.

    נתן שרנסקי סיפר לימים על ביקור של קציני קג"ב בבית כלאו, ב-1984. הם פרצו בצחוק כאשר הוזכר באוזניהם ספרו של אמלריק. "הוא מת זה כבר – ואנחנו עדיין כאן", הם אמרו.

    אמלריק מת ב-1980, ארבע שנים לפני שנבואתו התבדתה, ו-11 שנה לפני שהיא התאמתה.

    בשנים ההן היו מעט מאוד אנשים, אם בכלל, אשר שקלו את האפשרות של התמוטטות ברית המועצות. הסי.איי.אי בוודאי לא שקל. בראשו עמד אז האיש המשמש עכשיו שר ההגנה של ארה"ב, ויליאם גייטס. בטעות מפורסמת הוא ייחס לברית המועצות תמ"ג שהיה 60% מזה של ארה"ב. לימים התברר שתמ"גה של מעצמת העל השניה היה קרוב הרבה יותר אל זה של פורטוגל.


    ראיון עם אמלריק, מתורגם מן ה'ניו יורק טיימס', ב'הארץ', 14 ביולי 1978. זה היה תשע שנים לאחר פירסום תחזיתו, והוא הודיע שהוא דוחה את יום הפורענות מעבר ל-1984, אם כי אינו חוזר בו כלל מן ההערכה שהיא ממשמשת ובאה. לחצו כאן כדי לקרוא את החלק המעניין ביותר מן הראיון (צילום של גזיר עתון ייפתח על מסך המחשב שלכם)

    אפילו ב-1991, שנת חייה האחרונה של האימפריה הסובייטית, מומחים לענייני ברית המועצות דבקו בהנחה שהיא תאריך ימים. אחד מהם, פרופ' ג'רי האו, חוקר בולט של הכלכלה הסובייטית מאוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה, כתב,

    האמונה שברית המועצות תתפרק סותרת את כל מה שאנחנו יודעים על מהפכה ועל אינטגרציה.

    האם הכשלון הפחות-או-יותר כללי מעניק לאמלריק את הזכות להיחשב לנביא? ההיסטוריון זאב וולטר לאקוויר נתן פעם תשובה מעניינת. אמלריק, הוא כתב, היה "נביא מקרי".

    הברקה וּמזל קירבו את אמלריק אל התשובה הנכונה – לא מחשבה שיטתית ולא העמקה. כל אימת שניסה להעמיק, נסיונו לא עלה יפה, למשל כאשר חזה התמוטטות סובייטית על רקע מלחמה כושלת עם סין. במידה מסוימת אפשר להגיד שלאמלריק היה שֵם נפלא לספר, עם הקדמה טובה. חבל שלא היה לו גם טקסט.

    איך ידעת, בילי?

    מה היה קורה, לעומת זאת, אילו אמלריק היה מחליט לקרוא לספרו 'התתקיים ברית המועצות עד 1991'? סתם כך, מבלי לתת סיבה. נניח שהוא אפילו היה נוקב בתאריך המדויק, 16 בדצמבר, ואומר שביום ההוא יירד הדגל הסובייטי מִצְריח הקרמלין.

    מה היינו אומרים עליו אז? שצלחה עליו רוח אלוהים? שיש לו יכולת התבוננות מטאפיזית אל העתיד? שהוא נוסע במרחבי הזמן, אולי בגירסה כלשהי של מכונת הזמן שחזה ה. ג'. וולס?

    משהו מֵעֵין זה קרה לקולונל בילי מיצ'ל, האיש הנחשב לאבי חיל האויר האמריקני. מלחמת העולם הראשונה שכנעה אותו שמלחמות העתיד יוכרעו באויר. עלוּת ייצורה של ספינת מלחמה גדולה אחת – הוא הכריז – תספיק לייצור אלף מפציצים, שכל אחד מהם יוכל להטביע אותה.


    'משפטו הצבאי של בילי מיצ'ל', עם גארי קופר, העניק חיי עולם למורד הגדול. הוא זוּכּה, והועלה לדרגת גנרל, לאחר מותו

     

    סופו שהוא הועמד למשפט צבאי על אי-ציות, פרש משירות צבאי וּמת לפני שהוכרה צדקתו (מאבקו נעשה מקור השראה לסרט 'משפטו הצבאי של בילי מיצ'ל').

    בשלב מסוים של מאבקיו, הממונים עליו החליטו להרחיקו ממרכז העניינים. הוא הוצב בהאוואי. שם הוא כתב דין-וחשבון עב כרס על מלחמה עתידה לבוא עם יפאן. זה היה ב-1925. הוא חזה שהמלחמה הזו תתחיל בהתקפה יפאנית על בסיס הצי האמריקני בפרל הארבור.

    מפקדי הצי האמריקני לא האמינו בזה אפילו 16 שנה אחר כך, עד שההתקפה הזו אמנם יצאה אל הפועל, בשבעה בדצמבר 1941.

    האם בילי מיצ'ל היה מבורך בכושר אנליטי בלתי רגיל? או שהוא היה "נביא מקרי"? האם תחזיות כאלה – מנותקות ממציאות קונקרטית, נועזות עד כדי קַלוּת דעת – ראויות אי פעם להאזנה רצינית? היש הבדל איכותי ביניהן ובין אסטרולוגיה?

    אני למשל כתבתי רשימה ב-1993, שבה חזיתי כי בשנת 2000 הילארי קלינטון תתמודד על הנשיאות נגד קולין פאוול.

    התחזית הזו, אין צריך לומר, היתה מלאה ליקויים: היא מתמודדת ב-2008, ולא נגד קולין פאוול. אבל אני חושב שב-1993 היה לי כמעט-מונופול על התחזית שגב' קלינטון תתמודד אי פעם על הנשיאות. האומנם מותר לי לזקוף את התחזית הזו לזכותי?

    התשובה, אל-נכון, היא לא. לא ייסדתי את התחזית על ידיעה קונקרטית. הייתי יכול באותה מידה לכתוב שב-2008 דגים יתחילו לדבר. התחזית שלי לא היתה כלל תחזית. היא היתה אסטרולוגיה עתונאית, שעשוע.

    עצמותיו של נוסטראדאמוס

    הפיתוי לחצות את הגבול מן הרצינות אל האסטרולוגיה (לא, אינני אומר שאסטרולוגיה מוכרחה להיות לא-רצינית) הוא לפעמים ניכָּר. שנה אחר שנה נהגתי לכתוב רשימה בסוף דצמבר תחת הכותרת "תחזיות והזיות". שנה אחר שנה הייתי כולל בה תחזית על מותו של פידל קסטרו "השנה", עד שחדלתי לכלול. האם זו היתה תחזית רצינית? אני חושש שלא.

    פטרון החוזים וההוזים היה נוסטראדאמוס, שסוד נצחיותו הוא הגמישות הבלתי מוגבלת של שורותיו המסתוריות. לאחר שהתחוללה המהפכה הצרפתית, כמעט מאתיים שנה לאחר מותו, בפאריס המהפכנית הוצג ברבים נוסח אחת מנבואותיו, כדי שההמונים – או לפחות אלה מהם שידעו קרוא וכתוב – יוכלו לבוא ולהזין את עיניהם בפלא: הוא חזה את המהפכה, אלא מה.

    זה אגב לא כל כך עזר לעצמותיו. זמן קצר לאחר המהפכה, חיילים שתויים פרצו אל הכנסיה הכפרית שבה הוטמן. הם פתחו לרווחה את גומחת הקבר, והוציאו את עצמותיו. אחד החיילים מזג יין ולגם מלוא הגולגולת, מפני שאמונה התהלכה על סגולותיה המאגיות.

    רק אחר כך התברר שאפילו את זה – אפילו את חילול עצמותיו – חזה נוסטראדאמוס בדיוק מלא (הוא היה אחוז אובססיה שמבקשי נפשו בחייו יתעללו בגופו לאחר מותו). הוא גם חזה שהמחללים יבואו על עונשם, והם אמנם באו, בייסורים ניכָּרים.

    מה שמחזיר אותנו אל התחזיות וההזיות של 2008, ועיקרן תחילה: במהלך השנה הבאה, פידל קסטרו...

    שנה טובה. אולי.

    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     39811 2007-12-29 07:50:35 2007-12-29 05:50:35 open open על התחזיות ועל ההזיות publish 0 post 363327 ד.ט www.israblog.co.il/dt 89.0.135.228 2007-12-29 12:05:46 1 0 363328 ד.ט www.israblog.co.il/dt 89.0.135.228 2007-12-29 12:09:50 1 0 363329 ד.ט www.israblog.co.il/dt 89.0.135.228 2007-12-29 12:16:27 1 0 363330 מאיר צמח ymzemach@015.net.il 84.229.203.60 2007-12-29 12:25:08 1 0 363336 מאיר צמח ymzemach@015.net.il 84.229.203.60 2007-12-29 12:37:41 1 0 363348 yigal laviv yigallaviv@bezeqint.net http://cafe.themarker.com/view.php?u=42545 84.109.131.217 2007-12-29 14:11:02 1 0 363351 יוסי גורביץ ygurvitz@gmail.com http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/ 89.138.118.157 2007-12-29 14:33:35 1 0 363361 דוד 88.73.35.228 2007-12-29 16:23:07 1 0 363389 יואב קרני 208.59.115.124 2007-12-29 19:19:11 1 0 363401 גיל http://www.notes.co.il/greengross/ 70.56.216.213 2007-12-29 20:54:19 1 0 363411 הד בר-ניסן 192.115.22.66 2007-12-29 21:59:30 1 0 363608 אורי אלכס urishin@gmail.com 128.139.226.37 2007-12-30 21:44:39 1 0 363663 בנימין volland@gmail.com flickr.com/photos/shlevich 132.69.230.173 2007-12-31 11:38:44 1 0 363704 אלון ניסר alon@noal.co.il 212.199.121.196 2007-12-31 15:40:34 1 0 363843 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-01 03:15:39 1 0 364205 ינון שפריר 128.231.88.4 2008-01-03 00:07:30 1 0 364601 אלון ניסר alon@noal.co.il 212.199.121.196 2008-01-05 16:05:03 1 0 365010 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 84.228.14.191 2008-01-07 16:13:38 1 0     http://www.exego.net/notes/karny/user/amalrik_1978_haaretz_exc.jpg amalrik_1978_haaretz_exc 39811 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/nostradamus_b.jpg nostradamus_b 39811 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/nostradamus_p.jpg nostradamus_p 39811 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/wwi.gif wwi 39811 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/bloch_nar.jpg bloch_nar 39811 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/amalrik_1984.gif amalrik_1984 39811 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/amalrik_1978_haaretz_red.gif amalrik_1978_haaretz_red 39811 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/billy_mitchell_film.jpg billy_mitchell_film 39811 inherit attachment התהיה איובה נחשול מים אדירים -- או נחל אכזב? הרהורים ראשונים http://www.notes.co.il/karny/39964.asp Fri, 04 Jan 2008 09:15:26 +0500 יואב קרני הבחירות לנשיאות בארה"ב, 2008 http://www.notes.co.il/karny/39964.asp הנשים באיובה הנחילו להילארי קלינטון אכזבה איומה. הן העדיפו את אובאמה -- והורידו אותה למקום השלישי. האם זה עוד ביטוי של התנהגות אקצנטרית במדינה ידועת אקצנטריוּת, או שנטרפו הקלפים בפוליטיקה האמריקנית?

     


    עתון הבית של אובאמה, 'סאן-טיימס' של שיקאגו, מצטט את נאום הנצחון שלו באיובה, "רגע היסטורי רב משמעות" (בתרגום קצת חופשי).


    עתון הבית של מיט רומני, 'בוסטון הראלד', מגייס דימויים ישנים למדי של תרבות עממית אמריקנית כדי לתאר את נצחונו המדהים של מייק האקאבי. Shazam מקביל פחות או יותר ל"וואוו", זאת אומרת קריאת תדהמה. העתון משווה את האקאבי ל Gomer, גיבור של סדרת טלויזיה ישנה, איש תם, ישר וּפְשוּט הליכות. גומר-האקאבי, מודיע העתון בשמחה די גלויה לאיד, "הביס את מיט החלקלק". למיט, מושל מסצ'וסטס לשעבר, יש הרבה מאוד כסף -- אבל נראה שמעט מאוד מצביעים רוחשים לו חיבה אינסטינקטיבית

     

     

    הנה כמה מחשבות מהירות על תוצאות הבחירות באיובה:

    בעיניי, התופעה המפתיעה ביותר – אם נאמין לסקרי המצביעים – היא כשלונה של הילארי קלינטון בין הנשים. חוכמת אנשים מלומדה, שאף אני חזרתי עליה פעם אחר פעם, היתה שנשים ינהרו אל קלינטון; שברגע ההכרעה הן ייזכרו, שיש להן ההזדמנות לשלוח אשה אל הבית הלבן בפעם הראשונה מאז ומעולם – והעניין הזה יכריע את הכף.

    אני מניח שההכללה תקומם לא מעט נשים הקוראות את הטקסט הזה, אבל אני כותב את הדברים בדרך ארץ. ההיסטוריוּת של בחירת אשה לנשיא שקולה כנגד כל היסטוריוּת אחרת – ובסופו של דבר הרבה יותר, מפני שיש יותר נשים מגברים, ומפני שאשה בבית הלבן תהיה סימן רב משמעות של שינוי.

    בסופו של דבר, בבחירות של איובה, 35% מן הנשים העדיפו את אובאמה, רק 30% תמכו בקלינטון.

    אם זה סימן לבאות, אם נשים לא יעניקו נופך מִגדָרי ברור לבחירתן, מסע הבחירות של הילארי קלינטון ייקלע לצרות צרוּרוֹת.

    השאלה היא, כרגיל, מה בכלל איובה אומרת, ובאיזו מידה של רצינות צריך להתייחס להכרעותיה. הערות היסטוריות על איובה אפשר לקרוא במסגרת שלמטה. הקורא יוכל להסיק שיש לי ספקות ניכרים על חשיבותה של איובה. אבל אינני בטוח שהצדק עם פרשן אחד, הכותב ש"איובה תישאר באיובה". נצחונו של אובאמה הוא כל כך משכנע, כל כך דרמטי, כל כך היסטורי, עד שקשה להעמיד פנים שלאיובה לא יהיה אפקט.

    בדרך לניו המפשר

    חמשת הימים הבאים יהיו אינטנסיביים להחריד. בעוד חמישה ימים תצביע ניו המפשר, וכמו שחוזרים וּמטעימים כאן, שתי המדינות האלה אינן שונות רק גיאוגרפית, אלא דמוגרפית ותרבותית וחברתית והיסטורית. בחמשת הימים האלה, הילארי קלינטון תעשה מאמץ עצום ממדים לסיים את אפקט איובה.

    זה מזכיר לי במידה מסוימת את הבחירות של 1988, שסקרתי מקרוב, גם באיובה וגם בניו המפשר. אז, ג'ורג' בוש האב נחל תבוסה משפילה במוקדמות הרפובליקניות, ונדחק למקום השלישי. המנצח היה הסנאטור בוב דול, ולמקום השני הגיע מטיף הטלויזיה הנוצרי פאט רוברטסון.

    בוש היה עד אז המועמד הטבעי, סגנו של רונלד רייגן האהוּד, בעל המאה, בעל הדעה. הוא מחה את הרוק מלחייו, הפשיל שרוולים, ויצא לעבודה קשה. הוא היה מתעורר בשלוש לפנות בוקר, בקור כמעט-ארקטי, כדי ללחוץ ידי פועלים של משמרת הבוקר המוקדמת בשערי בתי החרושת שלהם. תשדירי הטלויזיה שלו לא ידעו רחם. הם ציירו קריקטורה דוחה של הסנאטור דול. המכונה המשומנת של מושל ניו המפשר דאז עמדה לרשות בוש. הוא ניצח – בהפרש לא גדול, אבל בהפרש מספיק כדי לסיים את אפקט איובה. נחשול המים האדירים היה רק נחל אכזב.

    אין צורך לומר שיש כאן הבדלים ניכרים. בוב דול היה פוליטיקאי דָהוּי מוושינגטון, נואם גרוע, מְעוּט כריזמה. ברק אובאמה הוא בדיוק ההיפך. מועמדותו נכנסת עכשיו לפאזה כמעט-משיחית. בעיני תומכיו הוא תקוות הדור. מדהים שהוא הצליח להגדיל כמעט פי שניים את מספר המשתתפים באסיפות הבחירות של איובה. מספר חסר תקדים של צעירים באו להצביע, וּבין הצעירים התמיכה בו היתה מסיבית (אגב, חלק גדול מן הצעירים האלה אינם תושבי איובה, אלא סטודנטים באוניברסיטאות המצוינות שלה. היתה להם הזכות החוקית להצביע, אבל הרבה אנשים באיובה עיקמו פרצוף).

    בניו המפשר יהיו בחירות שונות כמעט מכל בחינה. קודם כול, בניגוד לשיטת הבחירות המשונה באיובה (ראו למטה), יהיו שם בחירות חשאיות. אנשים יוכלו להתייחד עם עצמם ועם בחירתם מעבר לפרגוד. לא יהיה אפקט הקבוצה, לא תהיה ההתלהבות המידבקת, לא תהיה גם הביישנות. כך דרך אגב עושים בחירות בחברה דמוקרטית, איובה מזכירה בחירות לפני העידן המודרני.

    ניו המפשר, או לפחות חלקים שלה, דומה לשאר ארה"ב יותר מאיובה. יש בה ריכוזים עירוניים גדולים יותר, יש בה תעשיית טכנולוגיה עלית מפותחת, היא קרובה מאוד אל בוסטון וּמוּשפּעת מהִלכֵי-רוח בחוף המזרחי.

    הסקרים בה העניקו יתרון גדול לקלינטון. אחדים מן הסקרים הראו צימצום די דרמטי של היתרון הזה בשבועיים האחרונים, אם כי סקרים אחרים הראו שהיתרון חזר וגדל בימים האחרונים (סקר של אוניברסיטה אחת בניו המפשר מראה יתרון קטן מאוד לקלינטון, סקר של אוניברסיטה אחרת מראה יתרון מכריע לקלינטון).

    שלוש, וזהו זה?

    תבוסה בניו המפשר תהיה עוד יותר קריטית בשביל קלינטון, לא רק מן הטעם הברור שאחת ועוד אחת הן שתיים, אלא גם מפני שהתחנה הפורמלית הבאה בעונת הבחירות המוקדמות תהיה מדינת דרום קרוליינה, 19 בינואר. חלקם של השחורים באוכלוסייתה הוא הגדול ביותר בחוף האטלנטי של ארה"ב, לצד ג'ורג'יה, ועומד בערך על 30%. חלקם בין המצביעים הדמוקרטיים הוא עוד יותר גדול. אובאמה, אם יופיע עטור נצחון בשתי מדינות עם רוב עצום של לבנים, יהיה מועמד טבעי לנצחון מוחץ במדינה עם כל כך הרבה שחורים (אולי בעצם רוב המצביעים הדמוקרטיים).

    שלושה נצחונות אשר כאלה יעמידו את אובאמה בעמדת זינוק יוצאת מגדר הרגיל לקראת סיבובי הבחירות של תחילת פברואר. מקובל להניח שב-5 בפברואר – היום שבו יצביעו 25 מדינות, ובהן קליפורניה, טקסס ניו יורק וניו ג'רזי – יוכרע גורל המועמדות, לפחות אצל הדמוקרטים. אם קלינטון תפסיד בשלוש משלוש, היא תתקשה להתאושש.

    אבל זה חיווי אינטואיטיבי יותר מעובדתי. לקלינטון עדיין תהיה קופה גדושה במזומנים, עדיין יהיה ארגון מעולה, עדיין יהיו בסיסי תמיכה אזוריים וּמִגזריים.

    יתר על כן, בין ניו המפשר לדרום קרוליינה יהיו בחירות מוקדמות במישיגן. בדרך כלל זו מדינה חשובה ביותר לדמוקרטים, עם בסיס גדול של פועלי צווארון כחול, עם אוכלוסיה גדולה פי שלושה ויותר מזו של איובה וניו המפשר גם יחד. הבעיה היא שפורמלית המפלגה הדמוקרטית מענישה את מישיגן על הקדמה "חד-צדדית" של הבחירות. בגלל העונש, איש מן המועמדים אינו מנהל מסע בחירות במישיגן, וקל איפוא להתייחס בביטול אל התוצאות. אבל נצחון ברור של קלינטון במישיגן יכול להפיג במקצת את רושם תבוסותיה הקודמות.

    ב-29 בינואר יהיו הבחירות המוקדמות בפלורידה, הגדולה הראשונה בסידרה (רביעית במניין אוכלוסייתה בארה"ב). הסנאטור מניו יורק אינה יכולה להפסיד בפלורידה, פשוט אינה יכולה. אם היא תפסיד שם, היא תסיים. לעומת זאת, אם היא תנחל שם נצחון מסיבי, היא תזכיר לאמריקה עד כמה שוּלִיוֹת, כמעט אנקדוֹטִיוֹת, הן איובה וניו המפשר. איך אפשר להשוות את בית הכולבו הענק עם הקיוסקים.

    ב-1992, פלורידה הבטיחה את נצחונו של ביל קלינטון בבחירות המוקדמות של הדמוקרטים, אף כי הוא הפסיד הן באיובה והן בניו המפשר.

    ברק מקגאוורן? 1972?

    כלפי זה אפשר כמובן להגיד שאינה הילארי כביל. מחסום הכריזמה והחמימוּת עמד לה בינתיים לרועץ. היא התקשתה לנסח מסר שיתמודד עם "השינוי" ועם "התקווה" של אובאמה, ובמידה פחותה של ג'ון אדוארדס.

    היא המועמדת הטבעית של הזרם המרכזי במפלגה, אם תרצו של "הממסד". מועמדי ממסד נוטים לנצח. הפעם האחרונה שבה ניצח מורד בממסד בין הדמוקרטים היתה ב-1972, ג'ורג' מקגאוורן. הוא נהנה מתמיכה מסיבית של קבוצות גיל ואוכלוסיה התומכות עכשיו באובאמה. הוא הוביל את הדמוקרטים לתבוסה האלקטורלית הגדולה ביותר בתולדותיהם (מדינה אחת ויחידה מתוך 50).

    כשלעצמי אני טועם במועמדות אובאמה טעם של מועמדות מקגאוורן. 1972 יכלה להיות שנה של שינוי. היא באה בשעה שמאות אלפי אמריקנים ניהלו מלחמת דמים בהודו-סין. היא באה על רקע הרעה של המצב הכלכלי, ובשעה שנשיא לא פופולרי להחריד ישב בבית הלבן. אבל אמריקה נבהלה מן הרדיקליוּת של מקגאוורן, והענישה אותו בחומרה. עשרים שנה נדרשו למפלגה הדמוקרטית להתאושש מן התבוסה ההיא, ובמידה מסוימת אולי לא התאוששה עד עצם היום הזה.

    איובה היא מדינה רדיקלית לתיאבון. העדפותיה הפוליטיות היו תמיד לא שגרתיות. היא העניקה השראה לפופוליזם האמריקני של שלהי המאה ה-19, שהיה אנטי-קפיטליסטי, אנטי-אינטלקטואלי, אנטי-עירוני (ולפעמים גם קצת אנטישמי). גם ניו המפשר מפורסמת באקצנטריות של התנהגותה הפוליטית.

    פעם אמרו על ניו המפשר, ששום נשיא אינו נבחר מבלי לנצח בבחירות המוקדמות שלה. אבל זה חדל להיות נכון בשנות ה-90. ביל קלינטון נבחר לנשיא ב-1992 מבלי לנצח בה, ג'ורג' בוש נבחר ב-2000 מבלי לנצח בה; המועמד  הרפובליקני של 1996, בוב דול, הפסיד בה לפרשן עתונות ימני רדיקלי, פאט ביוקנן.

    היזהרו איפוא מפני חוכמת אנשים מלומדה.

    אינני כותב כאן בינתיים על תוצאות ההצבעה אצל הרפובליקנים. מקווה לחזור אל זה במהלך סוף השבוע.
     

    מבוקש: "איש הגיוני (ושפוי) לנשיאות"

    בין דגנים לתירס, בערבות האין-סופיות של המערב התיכון האמריקני, בקור ארקטי של 15 מעלות מתחת לאפס, מדינת איובה פתחה את הבחירות המוקדמות לנשיאות. מה פתאום ומה יהיה?

    "תנו-נא בעיטה הגונה לצמיג, והרימו את מִכסֵה המנוע לבדוק מה מתחתיו". העצה הזו לא באה השבוע בתכנית רדיו לנהגים מתחילים. חזרו עליה פעם אחר פעם, בלשון כמעט זהה, הילארי קלינטון וברק אובאמה.

    אין זו כלל הגזמה להגיד, שעתיד הנשיאות בארה"ב, וממילא גם עתיד העולם, היה תלוי לפחות במידת-מה בכשרונות התחזוקה של כלי רכב בחורף הארקטי של מדינת איובה, במערב התיכון האמריקני.

    אתמול נרשמו באיובה 14 מעלות מתחת לאפס. בתוספת מה שהחזאים מכנים "פאקטור הרוח", הטמפרטורה פחתה עד 18 מתחת.  אלה טמפרטורות הערב, כמובן, אבל אין זו כלל נחמה. המצביעים באיובה לא יכלו להחליט שהם ייגשו לקלפי בצהריים, כאשר השמש תעלה את מידות החום כמעט עד אפס. הסיבה: אין קלפי. איובה אינה מצביעה, היא "מתכנסת", כפי שיוסבר להלן.

    התחלה משונה יותר, אֶסוֹטֶרית יותר, לשנת הבחירות בארה"ב כמעט אי אפשר להעלות על הדעת. קשה לחשוב על מדינה אחת יציגה פחות מאיובה. אוכלוסייתה מדגדגת שלושה מיליון, שטחה גדול פי שבעה ויותר מזה של ישראל, וכלכלתה יותר חקלאית מזו של 45 מ-50 המדינות. כמעט חצי אוכלוסייתה מתגוררת באזורים לא-עירוניים.

    בעוד שחלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי של ארה"ב אינו מגיע אפילו לאחוז אחד, חלקה בתמ"ג של איובה מגיע כמעט ל-7%. איובה מספקת 17% מצורכי ארה"ב בתירס ובדגנים.

    מה לרודי בין השיבולים?

    טיסה בשמי איובה מזמנת חוויה ויזואלית חדגונית, אם גם לא בלתי נעימה: שדות אין סופיים של דגנים ושל תירס ושל שיבולת שועל ושל מה לא. באחד המעמדים המשעשעים של מערכת הבחירות האין-סופית באיובה – היא נמשכה כמעט שנה, ואצל כמה מועמדים יותר משנה – רודי ג'וליאני מצא את עצמו במרכז שדה, בין פולי תירס גבוהים כקומת אדם. הוא השתדל להעמיד פנים שהוא מרגיש בבית, אבל איש לא האמין לו. מה לניו יורקי המשופשף בין שיבולים ובין כבשים? הוא החליט שזה ממילא לא יעבוד, והעתיק את כובד המשקל של מסע הבחירות שלו לפלורידה.

    זה הגיוני, אפילו הגיוני מאוד. פלורידה היא המדינה הרביעית בגודל אוכלוסייתה, ומספר נציגיה בוועידת המינוי של המפלגה הרפובליקנית גדול כמעט פי שלושה מזה של איובה.

    חוץ מזה שאיובה היא המקום שבו מועמדים לנשיאות צוברים תנופה. לעתים קרובות אין די בתנופה הזו. אבל כל פוליטיקאי וכל יועץ פוליטי זוכרים מה קרה באיובה ב-1976. אז, מושל לשעבר ממדינת ג'ורג'יה, אלמוני גמור, חרש את שדות איובה במשך שנה שלמה. נצחונו הלא-מוחץ בבחירות המוקדמות שלה הקפיץ אותו בן לילה אל מרכז הזירה. שמו היה ג'ימי קרטר.

    וזו הסיבה, על רגל אחת, שאיובה הלא-חשובה כשלעצמה, היא כל כך חשובה בשביל המתמודדים. חזקה עליהם שלא יטרחו לחזור אליה בבוא מערכת הבחירות הכללית, בתחילת הסתיו. עכשיו הם מוכנים לדבר באופן אישי עם כל בוחר.

    זו אינה לשון הפרזה. שיטת הבחירות המשונה של איובה כמעט משתדלת להקטין עד מינימום את מספר הבוחרים. כיאה למדינת חקלאים ופועלים (עם הרבה אקדמאים ועורכי דין), הבוחרים מוזמנים לאסיפות-עם קטנות, בדרך כלל בין שבע לעשר בערב. יש באיובה 99 מחוזות, ובכל מחוז יש אסיפה.

    מי ירצו לצאת מביתם החם בשעה כזאת, בקור כזה? מי ירצו, אבל יתקשו להתניע את המכונית? מי יתניעו, אבל יחליטו ששכבת הקרח על הכביש אינה מצדיקה את המאמץ? מי יחליטו שהיא מצדיקה, אבל לא יידעו בדיוק מה לעשות בקולם?

    נכחתי פעם אחת באסיפה כזאת, באולם התעמלות של בית ספר מקומי ליד דה מוין. תומכיו של כל אחד מן המועמדים הוזמנו להיאסף בחלק אחר של האולם. הקולות נספרו. אם אחד המועמדים – באופן בלתי נמנע, כאשר יש כל כך הרבה – לא הגיע אל סף 15%, תומכיו התבקשו להצטרף אל מועמד אחר שעבר את אחוז החסימה.

    פוליטיקה קמעונאית

    כל זה מעורר מידה של אי-נוחות, לפעמים מידה ניכרת. בשבח התהליך אפשר להגיד, שהוא נותן לאמריקה את ההזדמנות לִצְפּוֹת בפוליטיקה "קמעונאית", שבה המגע בין המועמד ובין המצביע הוא בלתי אמצעי. כשהתהליך יפליג אל מרכזי האוכלוסיה הגדולים של החוף המזרחי ושל החוף המערבי, את מקום האינטימיות תתפוס פוליטיקה "סיטונאית" של תשדירי טלויזיה יקרים.

    אבל איובה – ממש כמו ניו המפשר הקטנה, המצביעה (על אמת, עם קלפיות) חמישה ימים אחריה – מפורסמת בקפריזות של בוחריה. שתיהן הצביעו בעבר בעד מועמדי מחאה.

    ב-1988, למשל, בוחרי איובה העדיפו את מטיף הטלויזיה הנוצרי פאט רוברטסון על פני ג'ורג' בוש האב. ב-1980 הם העדיפו את ג'ורג' בוש האב על פני רונלד רייגן. בוחרי ניו המפשר העניקו תמיכה כל כך מסיבית למועמד פאציפיסטי, ב-1968, עד שהנשיא לינדון ג'ונסון נאלץ להסתלק מן המירוץ. הם חזרו וניסו לשנות את קצב הפוליטיקה האמריקנית ב-1984, ב-1992, ב-1996 וב-2000. הם העניקו נצחונות, או כמעט-נצחונות, למועמדים שאיש לא האמין ברצינות סיכוייהם.

    הפיתוי לשבור את הכלים, ולהצביע אמוציונלית במקום רציונלית, הוא ניכר. כמובן, התוויות האלה הן יחסיות. יש אנשים רבים שיחשבו הצבעה לטובת אובאמה לרציונלית, מפני שבבחירות הכלליות בנובמבר טובים סיכוייו לנצח מסיכויי קלינטון. זה על כל פנים מה שמראים הסקרים. הסקרים גם מראים שבזירה הארצית של הדמוקרטים, קלינטון מוסיפה ליהנות מיתרון קבוע בערך של 20%.

    שורה של עתונים גדולים הפצירו בימים האחרונים בבוחרי איובה לגלות אחריות. "הֱיוּ-נא הגיוניים", קראה פֶּגי נוּנֶן, כותבת נאומים לשעבר של רונלד רייגן, ברשימה מצוינת ב'וול סטריט ג'רנל' (שאני אינני מסכים עם הפוליטיקה שלה).

    "כולנו אנשים מבוגרים", היא כתבה,

    אנחנו יודעים שארצנו זקוקה לנשיא גדול, אבל אין אנחנו מצפים לזה, ונסתפק כרגע בנשיא טוב. אנחנו רק רוצים אדם הגיוני. היינו רוצים מישהו שלא יהיה טבוע בחותם של חוסר שְפִיוּת. אנחנו רוצים יֶדַע, כושר שיפּוּט, הבנה מפוּכּחת של העולם ושל דרכי הגברים והנשים המתהלכים בו.

    לבַקֵש שהנשיא הבא של ארה"ב יהיה שפוי, ידען, שָקוּל וּמפוכח, זה בעצם לא כל כך הרבה. ואם דוברת רהוטה של הימין רואה צורך להשמיע את הבקשה, אין זו אלא עדוּת לשיעורי האי-אמון שהאמריקנים רוחשים בימים האלה לממשלתם ולפוליטיקאים שלהם.

    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     39964 2008-01-04 09:15:26 2008-01-04 07:15:26 open open התהיה איובה נחשול מים אדירים -- או נחל אכזב? הרהורים ראשונים publish 0 post 364387 גיל http://www.notes.co.il/greengross/ 70.56.216.213 2008-01-04 10:04:23 1 0 364409 doron nathandor@gmail.com 88.250.85.157 2008-01-04 12:19:44 1 0 364410 doron nathandor@gmail.com http://www.latimes.com/news/opinion/la-oew-iowacc4jan04,0,64 88.250.85.157 2008-01-04 12:24:20 1 0 364435 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 75.223.105.47 2008-01-04 15:45:31 1 0 364443 תומר http://www.notes.co.il/tomer 84.110.229.45 2008-01-04 16:17:07 1 0 364472 עמנואל ילין eman@bgu.ac.il 79.180.34.154 2008-01-04 18:47:59 1 0 364512 אלכס זיידמן alexz0007@hotmail.com 84.229.228.251 2008-01-04 23:51:40 1 0 364513 אלכס זיידמן alexz0007@hotmail.com 84.229.228.251 2008-01-04 23:53:18 1 0 364600 אלון alon@noal.co.il 212.199.121.196 2008-01-05 16:02:59 1 0 364619 עמנואל ילין eman@bgu.ac.il 79.180.50.158 2008-01-05 17:36:58 1 0 364652 גיל http://www.notes.co.il/greengross/ 70.56.216.213 2008-01-05 19:28:02 1 0 364664 תומר http://www.notes.co.il/tomer 84.110.185.58 2008-01-05 19:52:09 1 0 364724 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-06 00:35:40 1 0 364890 עמנואל ילין eman@bgu.ac.il 79.180.38.42 2008-01-06 21:32:16 1 0 364907 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-06 22:42:15 1 0 365257 עמנואל ילין eman@bgu.ac.il 79.180.38.42 2008-01-09 01:20:15 1 0     http://www.notes.co.il/karny/user/il_cst.jpg il_cst 39964 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/ma_bh.jpg ma_bh 39964 inherit attachment הנסיך הקטן של פקיסטן ולמי בכלל נועדה הדמוקרטיה http://www.notes.co.il/karny/40003.asp Sat, 05 Jan 2008 18:01:46 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/40003.asp

    שלטון עובר בירושה בהרבה ארצות, אבל איזו צורת משטר מעבירה אותו מאמא לבנה בן ה-19? והאם בילאוואל בן בנאזיר ידמה לאביו ולאמו, או אולי יעשה לנו הפתעה כשיהיה גדול? כמה הערות על דמוקרטיה לא-מערבית בעקבות פקיסטן ובעקבות קריסת הנסיון הדמוקרטי של קניה?
     
    השבועיים האחרונים של 2007 לימדו אותנו משהו שבעצם לא היה עלינו ללמוד: דמוקרטיה אינה עניין של הגדרה משפטית, היא בראש ובראשונה עניין של מִנהָג.

    האמריקנים מאמינים זה שנים שמוסדות טובים מְניבים תרבות פוליטית טובה. הנסיון מראה שכמעט תמיד ההיפך הוא הנכון, התרבות הפוליטית היא המניבה מוסדות. זה נכון בכל מקום, גם בַּמערב המפותח והמתועש. זה נכון שבעתיים בִּמקומות לא-מפותחים ולא-מתועשים.

    פקיסטן זימנה לנו בשבוע האחרון טרגדיה וּפארסה, וכמעט קשה להחליט מה משתיהן גרועה יותר.

    הטרגדיה היתה כמובן רצח בנאזיר בוטו. תהיה הדעה על הפוליטיקה שלה אשר תהיה, היא היתה אמיצה, היא קיבלה עליה סיכונים איומים, והיא נפלה שדודה. קל לרחוש לה כבוד, קל להרגיש אמפתיה.

    הפארסה באה בסוף השבוע של הטרגדיה: משיחת בנה בן ה-19 למנהיג במקומה, בהשגחת אבא.

    זו לא היתה הפתעה עצומה, מפני שמפלגת העם של פקיסטן (PPP) היתה תמיד עסק משפחתי. אבא זולפיקאר, נצר למשפחה של רוזנים פיאודליים, יסד את המפלגה ב-1967. לאחר שהגנלים תלו אותו, 12 שנה אחר כך, ירשה אותו תחילה אשתו, נוסראט. הכתר עבר אחר כך לידי הנסיכה בנאזיר, חניכה של בתי האולפנא הנאים ביותר במערב. ב-1988, הגנרל תולה אביה נהרג בתאונת מטוס. היא הורשתה להתמודד בִּבחירות דמוקרטיות, והיתה לראש ממשלה. הכול העירו בפליאה, שהיא "כל כך צעירה", בת  35 בסך הכול.

    איזה איפיון ביולוגי אפשר איפוא לתת לבנה בילאוואל בן ה-19? אמנם כן, אלכסנדר הגדול היה צעיר אפילו יותר כאשר הופקד על ממלכת אביו, אבל תוחלת החיים במאה הרביעית לפני הספירה היתה הרבה יותר קצרה, ואיש לא העמיד פנים שהוא, הגדול-הקטן, מֵגֵן על הדמוקרטיה המערבית או המזרחית.


    "לבי לבי לפקיסטן", כותב האינטלקטואל הפקיסטני-בריטי טריק עלי על פני כל העמוד הראשון של העתון הלונדוני הרדיקלי 'אינדפנדנט' בעקבות משיחת בילאוואל. "היא ראויה ליותר מאשר ההצגה הפיאודלית הגרוטסקית הזו"

    "מר עשרת האחוזים"

    מה מביכים היו הכתרים שנקשרו לבנאזיר מייד לאחר מותה. "מאבקה של בנאזיר למען הדמוקרטיה"? ימי שלטונה (חמש שנים, בין 1988 ל-1996 עם הפסקה באמצע) הצטיינו ביד חזקה, ברטוריקה אלימה וּבִשחיתוּת מבעיתה. בעלה – זה ההופך עכשיו לעוֹצֵר בחצרו של בנה – היה המושחת מכולם. היא מינתה אותו שׂר לענייני השקעות, והוא קיבל הרבה השקעות. הרבה מאוד. כינויו, "מר עשרת האחוזים", לא היה צריך הסבר.

    גם היא גם הוא הורשעו בבית משפט בשווייץ על הלבנת הון, והדעת נותנת שזה היה רק קצה המון-בלאן.

    בנאזיר הילכה בשעתה קסמים על המערב. ב-1988 נתלו בה תקוות עצומות. ידידיה הטובים ביותר היו אמריקנים ובריטים, שחבשו יחד איתה את ספסלי הרווארד ואוקספורד. אם למישהו נשקף הסיכוי להוציא את פקיסטן מן החשיכה הגדולה של ארבעים שנותיה הראשונות, בנזאיר היתה האשה.

    איזו אכזבה איומה היא הנחילה לכל המקווים. אולי אין זה מספיק לשלוח ילדים לאוניברסיטאות טובות. תחילה צריך להבטיח שהם ישכחו כל מה שלמדו בבית אבא. עירבוב תרבותו הפוליטית של הרוזן הפיאודלי זולפיקאר עם גינוני המערב של בנאזיר הראה שהפיגמנטים של אבא היו דומיננטיים בהחלט.

    כללית, תוצאות הפגישה בין מזרח למערב, בין דרום לצפון, לא נטו להניב דמוקרטיה.

    ארה"ב למשל ניסתה לגרור את מושבתה הראשונה והיחידה, הפיליפינים, אל מערכת השמש החוקתית שלה. היא שיכפלה בשביל הפיליפינים את כל מוסדותיה, מן הנשיא ומטה.

    רבע מאה אחר כך, נשיא שלא רצה לעזוב האריך את המנדט של עצמו ב-13 שנה, וגנב את רוב הכסף הקטן מן הקופה. המסגרת החוקתית אמנם הוחזרה מאז על כנה, אבל רוח החוקה לא צלחה על איש: הפוליטיקה של הפיליפינים שייכת לרחוב ולקסרקטינים, עם נסיונות תכופים של הפיכות צבאיות ועם ניצול מסיבי לרעה של כוח פוליטי.

    הבריטים עשו נסיון להשאיר בעקבותיהם את "הדגם של ווסטמינסטר". הם הצליחו בדומיניונים – בקנדה, באוטרליה ובניו זילנד, אם כי לא בדרום אפריקה. הודו היא הצלחה יחסית; לא כן פקיסטן ובנגלאדש, מלזיה וסינגפור.

    רבע מאה לאחר תחילת הסתלקותם של הבריטים מאפריקה (ב-1957), הדמוקרטיה הממשית היחידה בכל היבשת היתה בוצוואנה דלת-האוכלוסים, באפריקה הדרומית.

    הצרפתים אפילו לא טרחו להעמיד פנים, וכמעט כל מושבותיהם עברו מייד לשלטונם של אוטוקרטים.

    בלגיה ופורטוגל אפילו לא העבירו שלטון, הן  פשוט השליכו אותו מידיהן, שיתפוס-מי-שיתפוס.

    מפלגה לכל שבט

    אחד התירוצים הרגילים להסתלקות מן הדמוקרטיה באפריקה היה שֶרַב-מפלגתיות אינה אלא כְּסוּת לרב-שבטיות. זאת אומרת, מפלגות אינן מייצגות אידיאולוגיות או תכניות פעולה, אלא קבוצות אתניות.

    אפילו חברות מפותחות מתקשות לפעמים להתמודד עם מפלגות שבסיסן אזורי או אתני (ראו את דוגמות בלגיה, קנדה, ספרד, בריטניה, במידה פחותה איטליה). בארצות שרובן הומצאו יש מאין בשִלהי המאה ה-19, מפלגות כאלה עלולות לשַבּש מעיקרו את תהליך הגיבוש הלאומי.

    מאז סוף שנות ה-80 של המאה ה-20, אפריקה עברה תהליך נומינלי של דמוקרטיזציה. כמעט כל ארצותיה עורכות בחירות רב-מפלגתיות. אבל רק חלק קטנטן מהן הרשו לשלטון להתחלף באופן דמוקרטי. לאחרונה ממש עשתה כן סיירה ליאון.

    לפני חמש שנים, קניה היתה המדינה הראשונה במזרח אפריקה שהרשתה שינוי דמוקרטי, אם גם ללא חשק. בסוף השבוע שעבר היא חזרה אל הקלפיות. לדיפלומטים זרים לא היה כמעט ספק שהבחירות זויפו. הנשיא המכהן הוכרז למנצח בהפרש של 38,000 קולות – והושבע 15 דקות אחר כך. סוף סוף נאירובי אינה מיאמי, פלורידה. ועדת הבחירות של קניה סירבה אפילו להאזין לערעורי האופוזיציה.

    לפני חמש שנים, השלטון עבר לידי אופוזיציה דמוקרטית מאוחדת, שכללה נציגים מכל הקבוצות האתניות. בשבוע שעבר זו היתה תחרות ברורה בין הקיקוּיוּ, השבט הגדול ביותר, ובין הלוּאוֹ, השבט השני בגודלו (המושג "שבט" קצת לא הוגן. סוף סוף, איננו אומרים "השבט הקוויבקי", או "השבט הבאסקי", או "השבט הסקוטי", אבל זה עניין נפרד).


    'דיילי ניישן' של ניירובי מודיע ב-2 בינואר 2008 על מעשה הזוועה הראשון שלאחר הבחירות: פליטים מבני שבט הקיקוּיוּ נמלטו אל כנסיה, בני שבט הלוּאוֹ דלקו אחריהם, והעלו את הכנסיה באש על פליטיה. האם מתאשרת ההזהרה ההיסטורית מפני התוצאות הקטלניות של פוליטיקה רב-מפלגתית בחברות שבטיות? לא בהכרח, אבל אין בררה אלא לחזור ולהרהר בה

     

     

    הימים הראשונים שלאחר הבחירות עוררו אסוציאציות ממקומות אחרים באפריקה. הקניאתים עצמם נזכרו בחלחלה בחוף השנהב, מעוז של יציבות ושל שגשוג במערב אפריקה שהתפרקה לגורמיה השבטיים בעקבות בחירות מפוקפקות. יציבותה ושגשוגה (היחסי) היו קשורים באריכות ימיו של נשיאה הראשון, עריץ נאור שלא הרשה דמוקרטיה פוליטית. אחרים נזכרו בליבריה ובסיירה ליאון, או אפילו במלחמות קונגו, שאכזריות נוראה איפיינה אותן.

    משבר הומניטארי בקניה בעקבות הבחירות: רבע מיליון נעקרו מבתיהם, חצי מיליון זקוקים לעזרה בהולה ('אינדפנדנט', לונדון)

    האומנם התאשרה בזה הזהרת הדור הראשון של מנהיגי אפריקה מפני התוצאות של רב-מפלגתיות?

    התשובה אינה יכולה להיות חד-משמעית. אולי זה רק עניין של זמן ושל הֶרגֵל. אולי מותר לשאוב קורטוב של ניחומים ולמצוא שביב של תקווה בנסיונה של דרום קוריאה, ארץ ידועת פילוגים ואלימות פוליטית. היא עומדת להעביר את השלטון ממפלגת מרכז-שמאל למפלגת ימין לאחר בחירות דמוקרטיות בהחלט. השמאל (פחות או יותר) עצמו הגיע פעמיים לשלטון באופן דמוקרטי. עשרים שנה של דמוקרטיה בדרום קוריאה לא היו מוּבָנוֹת מאליהן לפני 25 שנה, ובוודאי לא היו חזויות, כאשר רודנות צבאית ברוטלית חטפה מנהיג אופוזיציה מִגָלוּתוֹ בטוקיו, ואיימה להוציאו להורג. היא לא הוציאה, והמנהיג הזה נעשה נשיא דמוקרטי עשר שנים אחר כך.

    הנסיך הקטן גדל מאוד

    האומנם דמוקרטיה – בנוסח מערב אירופי או צפון אמריקני – נועדה לצפון ולא לדרום (שימושי הלשון האלה הם מטאפוריים, לא גיאוגרפיים כמובן)?

    טענה כזאת מזכירה את האפולוגטיקה של מדינאי צרפתי אחד בָּרֶבַע הראשון של המאה ה-19. אני מצטט מזכרוני, לא הצלחתי למצוא את מראה המקום. המדינאי ההוא נדרש להסביר מדוע צרפת אינה מסוגלת לאמץ מוסדות פרלמנטריים כבריטניה, וּמיטלטלת בין רודנוּיות. זה כמו עץ, אמר הצרפתי. כשם שאינך יכול לנטוע עץ טרופי בארץ קרה, כך אינך יכול לייצא משטר פוליטי.

    לצרפת נדרשו חמישים שנה ויותר לפני שהצליחה לכונן משטר דמוקרטי, ממעמקי אסון פוליטי וצבאי. נדרשו לה עוד תשעים שנה לפני שהצליחה לייצב את המשטר הזה, ממעמקי סדרה של אסונות פוליטיים.

    מה יהיה איפוא על הינוקא הפקיסטני, בילאוואל בוטו-זרדארי? היוּכל להיות משהו אחר זוּלת העתק דהוי של אביו ושל עֲדַת החֲנֵפים ואוכלי הקוּרצה המקיפים אותו?

    אפשר אולי לנסות ולהתנחם בדוגמת ספרד. ב-1948, הרודן עשה עסק עם הטוען לכתר הספרדי, דון חואן. תן לי את בנך – הוא אמר – וּמשפחתך תחזור אל הכתר. הנסיך הקטן בילה 27 שנה בצִלו של פרנקו. הרודן הזקן האמין שהחינוך הטוב שלו יבטיח את המשך הרודנות גם אחרי מותו.

    הנסיך הקטן גדל והחכים. הוא ירש את פרנקו, וקבר את מורשתו במהירות מסחררת. שנה וחצי אחר כך, ספרד היתה לדמוקרטיה פרלמנטרית.

    היזהרו בבני מלכים, כי מהם תצא חירות. אולי גם בנכדיהם של רוזנים פיאודליים.

    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     40003 2008-01-05 18:01:46 2008-01-05 16:01:46 open open הנסיך הקטן של פקיסטן ולמי בכלל נועדה הדמוקרטיה publish 0 post 364661 ד.ט www.israblog.co.il/dt 132.72.45.107 2008-01-05 19:48:34 1 0 364668 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-05 19:55:59 1 0 364678 דודו בירון sir.simon.de.canterville@gmail.com 66.92.86.9 2008-01-05 20:27:30 1 0 364680 ד.ט www.israblog.co.il/dt 132.72.45.107 2008-01-05 20:42:59 1 0 364695 שולמית shulda@netvision.net.il http://cafe.themarker.com/view.php?u=11391 89.138.201.7 2008-01-05 21:32:18 1 0 364703 רמי נוי 79.177.143.145 2008-01-05 21:44:15 1 0 364712 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-05 22:47:29 1 0 364713 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-05 22:50:39 1 0 364748 רמי נוי 79.177.143.145 2008-01-06 07:27:53 1 0 364752 Assaf Zec assafzec@gmail.com 69.236.164.168 2008-01-06 08:20:23 1 0 364764 עין צופיה 83.130.15.42 2008-01-06 10:00:22 1 0 364767 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-06 10:09:44 1 0 364768 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-06 10:12:41 1 0 364897 רמי נוי 79.177.143.145 2008-01-06 21:50:41 1 0 364960 רועי מיל 128.139.226.37 2008-01-07 11:38:28 1 0 365019 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-07 17:49:26 1 0     http://www.notes.co.il/karny/user/bilawal.gif bilawal 40003 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/independent_tariq_pak_charade.gif.jpg independent_tariq_pak_charade.gif 40003 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/bilawalq.gif bilawalq 40003 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/010208dn_church.gif.jpg 010208dn_church.gif 40003 inherit attachment האם נשים לבנות אוהבות נשים לבנות? כמה הערות על נצחון הילארי קלינטון בניו המפשר http://www.notes.co.il/karny/40093.asp Wed, 09 Jan 2008 07:55:03 +0500 יואב קרני הבחירות לנשיאות בארה"ב, 2008 http://www.notes.co.il/karny/40093.asp קלינטון הפסידה באיובה קודם כול מפני שלא הצליחה בין הנשים. היא הצליחה בניו המפשר מפני שנשים חזרו אליה במספרים גדולים. גם אם איננו יודעים בדיוק מדוע זה קרה, בניגוד לכל הסקרים, הנה ברור למדי שהתנהגות הנשים היא המפתח מכאן ואילך
     

    שלושה עתוני בוקר שכבר הופיעו בזמן כתיבת הדברים האלה, אחד בדטרויט, מישיגן; שני במדינת קונטיקט; שלישי במדינת איובה. חזקה על המלה הזו,comeback,  שהיא תקשט את עמודיהם הראשונים של רוב עתוני ארה"ב. ב-1992, ביל קלינטון תבע לעצמו את התואר The comeback Kid לאחר שהגיע למקום השני בניו המפשר. אשתו, במקום הראשון, אם גם בהפרש קטנטן, היא בוודאיThe Comeback Gal , אם כי היא לא השתמשה בביטוי הזה. כמובן, גם ג'ון מקקיין יכול לתבוע לעצמו את התואר – אבל נצחונו הנאה, ארבעה חודשים לאחר שיודעי דבר כתבו את הספדו הפוליטי – נבלע קצת בדראמה הדמוקרטית

     

     

    איזה לילה. פרשני טלויזיה המומים הכריזו בסופו, ש"זו היתה ההפתעה הגדולה ביותר בהיסטוריה האלקטורלית" של ארה"ב. אחד, אשר שמח בקול רם לאֵידה של הילארי קלינטון כאשר תבוסתה האיומה מישמשה וּבאה, השווה את תוצאות הבחירות בניו המפשר לגליון המפורסם של 'שיקאגו טריביון' במוצאי יום הבחירות לנשיאות של 1948 -- "דיואי מביס את טרומן".

    קשה להבין מה קרה כאן. קשה להבין איך כל הסקרים – כל הסקרים עד אחד, כולל רבי הסמכות ביותר – החמיצו את הבחירות האלה. לא החמיצו במקצת. החמיצו בשיעורים מבהילים. הם חזו נצחון של ברק אובאמה בהפרש של שמונה עד שלושה עשר אחוזים. אובאמה, שיכור נצחון בטרם נצחון, הכריז באוזני אוהדיו הצעירים, "אני רוכב על נחשול, ואתם הנחשול".

    סיכום הסקרים האחרונים ערב ההצבעה בניו המפשר (יומן הרשת של 'וול סטריט ג'רנל') 

    הסוקר הבולט ג'ון זוגבי, בהודעה אפולוגטית לעתונות:

    אנחנו התמקדנו ביתרונו המסיבי של אובאמה בין מצביעים צעירים ובין הבלתי-תלויים. נראה שהחמצנו את ההשתתפות העצומה של נשים מבוגרות יותר, אשר כנראה העניקו להילארי את הבכורה (תשעה בינואר 2008)
    הימים הבאים, בעצם הרגעים הבאים, יתמלאו שאלות על עצם שימושיותם של סקרי דעת קהל. אפילו הסקרים הפנימיים של מטה קלינטון חזו לה מפלה ניצחת. מגיש כְּבַד ראש אחד ב CNN אמר, שהוא ועמיתיו יצטרכו לבקש הרבה מחילות בימים הבאים על קַלוּת דעתם. אני חושד שלא סתם קלות דעת היתה כאן. את איפיוני מסע הבחירות של אובאמה פירנסה משאלת-לב. התקשורת אינה אוהבת את הקלינטונים, ויש לה סיבה די טובה. אבל אין לה סיבה להטעות באופן כל כך מסיבי את צרכניה.

    ניחא, הקורא כבר הבחין שאנחת רווחה נפלטה מחזי.

    בשבוע שעבר, מייד לאחר תוצאות איובה (סליחה, אייווה, אם יספיקו לכם שתי יו"דים ושתי וי"וים, אם לא אני יכול להוסיף), כתבתי כאן

    בעיניי, התופעה המפתיעה ביותר – אם נאמין לסקרי המצביעים – היא כשלונה של הילארי קלינטון בין הנשים. חוכמת אנשים מלומדה, שאף אני חזרתי עליה פעם אחר פעם, היתה שנשים ינהרו אל קלינטון; שברגע ההכרעה הן ייזכרו, שיש להן ההזדמנות לשלוח אשה אל הבית הלבן בפעם הראשונה מאז ומעולם – והעניין הזה יכריע את הכף.

    [...]

    בסופו של דבר, בבחירות של איובה, 35% מן הנשים העדיפו את אובאמה, רק 30% תמכו בקלינטון.

    אם זה סימן לבאות, אם נשים לא יעניקו נופך מִגדָרי ברור לבחירתן, מסע הבחירות של הילארי קלינטון ייקלע לצרות צרוּרוֹת.

    נאמן למסורת המהוללת של ציטוטים עצמיים לעת הִתאמתוּתם (יום אחד אפרסם גם את כל הפירכוֹת, הרשימה תהיה ארוכה מאוד) אני נאלץ להודות הערב בצדקתי.

    התאוששותה של הילארי קלינטון בניו המפשר היא בעיקרה תוצאה של "נופך מִגדרי ברור". סקרי היציאה מראים, שהיא קיבלה 45% מקולות הנשים או יותר, בשעה שחלקו של אובאמה הגיע בערך לשליש, אולי קצת יותר. חלקן של הנשים בין המצביעים היה 57%. ממילא ברור שהעדפת הנשים גברה על כל העדפה אחרת.

    בינתיים אני מציע רק ניחושים, הדאטה עדיין לא נלמדה.

    עניין אחר, המתקשר בעניין הראשון, הוא מזג האויר. בניו המפשר בתחילת ינואר הטמפרטורה נופלת ברגיל עד עשר או 15 מעלות מתחת לאפס. אני זוכר יום כזה, בתחילת ינואר, שבו נהגתי בלי כוונה צפונה, לאורך גבול ניו המפשר עם ורמונט, בסופת שלג מחרידה, שהשאירה עשרות מכוניות בשולי הדרך.

    תחת זאת, בניו המפשר היו אתמול 15 מעלות מעל האפס, מזג אויר אביבי (על פני כל החוף המזרחי של ארה"ב, כאן בוושינגטון הטמפרטורה הגיעה ל-23 מעלות). זה הֵקֵל על אנשים מבוגרים לצאת מבתיהם כדי להצביע. התוצאה היתה שיעור השתתפות מסיבי, גדול בערך פי שניים מזה של איובה. אנשים מבוגרים – מ-45 ומעלה, ועוד יותר מ-65 ומעלה – נוטים לקלינטון.

    וכך, אירונית, השתתפות גדולה מן הרגיל של צעירים העניקה לאובאמה את איובה; והשתתפות גדולה מן הרגיל של מבוגרים העניקה לקלינטון את ניו המפשר.

    אבל הנשים, הנשים הן הפאקטור הֶחָשוּב, הפאקטור המעניין, המפתח לכל מה שֶיִקרֶה מכאן ואילך. מדוע הסקרים של ערב הבחירות נטו להראות נהירה מסיבית של נשים אל אובאמה? האם הסקרים החמיצו, או שמשהו קרה ברגע האחרון?

    תשובה אינטואיטיבית אחת היא שמשהו אמנם קרה: רגע הגרון הֶחָנוּק של קלינטון בבית קפה בעיר פורטסמות', 24 שעות ופחות לפני שנפתחו הקלפיות. מי שהחמיצו את המעמד מוזמנים לצפות בו להלן.


    הילארי קלינטון במונולוג הגרון החנוק והעיניים הדומעות במסעדה בניו המפשר, שאולי מילא תפקיד מפתח בהתאוששותה הדרמטית בבחירות המוקדמות לנשיאות. אפשר לצפות בו באתר הרשת של ABC, שממנו לקוח הצילום הזה

     

    מייד לאחר המעמד הזה – כאשר קלינטון התקלפה משלוש שכבות של קור רוח ושל שליטה עצמית ושל מכאניוּת, ודיברה בכנות על עצמה, והפגינה חולשה ועייפות, והעמידה את מסע הבחירות שלה בקונטקסט רחב מזה של שאיפותיה האישיות – לא היה כלל ברור שהיא תֵצֵא נִשׂכּרת. קראתי בתדהמה עצומה שרשרת ארוכה להפליא של תגובות באתר הפופולרי של רשת ABC. המגיבים התחרו בהפלגות של אֵיבה, של זלזול, של ביטול. אמרתי אל לבי, זהו-זה, קלינטון טובעת באוקיאנוס של שנאה.

    פרשן ה'ניו יורק טיימס' ג'ון הורווד ערב ההצבעה בניו המפשר: לאובאמה מובטח נצחון קל (מונולוג וידיאו)

    בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יכולים לשער את ההיפך. נשים – בייחוד כאלה החוֹוֹת סטנדרטים כפולים וזלזול יום יום במקומות העבודה שלהן, בלכתן ברחוב, שלא לומר בעצם בתיהן – הכירו את כאביהן ואת דמעותיהן החנוקות בקלינטון, וחזרו אל חיקה.

    האיפיון הפוליטי שהרשים אותי ביותר בשנים-עשר החודשים האחרונים – אני מודה ללא גאווה – היה זה של הקומיקאי השחור הצעיר והשנון (וגס-הרוח) כריס רוֹק. הוא אמר באחד הסטאנד-אפים שלו (אני מצטט מזכרוני)

    נשים לבנות, מי לא אוהב נשים לבנות. גברים לבנים אוהבים נשים לבנות. גברים שחורים אוהבים נשים לבנות. מי לא אוהב נשים לבנות? נשים לבנות לא אוהבות נשים לבנות. זה ברור. אילו אהבו, אשה לבנה היתה נשיאת ארה"ב מן היום הראשון.

    רוֹק הוא עכשיו תומך של אובאמה, וזו כמובן זכותו, אבל אני חשבתי את הערתו למדהימה בחַדוּתָהּ.

    זכרתי גם פגישה אקראית עם אשתו של מועמד רפובליקני שמרן למועצה המקומית של עיר-מחוז קטנה במדינת אוהיו, באוקטובר 2004. מקץ שיחה ארוכה, היא הכריזה פתאום, מבלי להישאל, "אם הילארי קלינטון תתמודד ב-2008, אני אצביע בשבילה".

    המלים לעו בגרוני. הנה כי כן, רפובליקנית שמרנית במחוז שמרני במדינה שמרנית מודיעה שהיא תצביע בעד הילארי? איך זה יתכן? ומה זה אומר? היתכן שזה אומר שהפעם נשים לבנות לא יניחו לגברים לבנים להביס אשה לבנה?

    שטות תהיה לחזות את מהלך הבחירות מכאן ואילך. אבל מה יעשו נשים לבנות בהסתופפן מעבר לפרגוד בקלפי שלהן היא השאלה החשובה ביותר של שנת 2008.

    אני מוסיף להאמין שהשינוי הגדול ביותר בפוליטיקה האמריקנית יתרחש אם אשה תיבחר לנשׂיאוּת. הלילה האפשרות הזו לא הורדה מסדר היום.

     


    "סקסיזם מחלק לקלינטון קלפים רעים", מכריזה (בתרגום חופשי) הכותרת בראש המוסף הפוליטי של 'שיקאגו טריביון', 27 בינואר 2008. "אנחנו מחטטים בה עד זרא, עוסקים בה בשטחיות", מוסיפה כותרת המשנה. הנה הנוסח המלא של המאמר

     

    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.


     

    ]]>     40093 2008-01-09 07:55:03 2008-01-09 05:55:03 open open האם נשים לבנות אוהבות נשים לבנות? כמה הערות על נצחון הילארי קלינטון בניו המפשר publish 0 post 365272 שונרא dena@shunra.net www.shunra.net/blog 66.235.27.145 2008-01-09 08:53:29 1 0 365279 גיל http://www.notes.co.il/greengross/index.asp 70.56.216.213 2008-01-09 09:36:42 1 0 365302 Morin http://morin.livejournal.com 83.130.240.174 2008-01-09 10:56:42 1 0 365338 עמנואל ילין eman@bgu.ac.il 79.178.4.46 2008-01-09 14:32:55 1 0 365355 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 75.223.178.5 2008-01-09 16:14:08 1 0 365367 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-09 17:06:42 1 0 365370 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 75.223.178.5 2008-01-09 17:22:06 1 0 365391 אורי קציר www.aplaton.co.il 89.139.140.35 2008-01-09 19:16:56 1 0 365407 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-09 20:27:25 1 0 365412 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 75.223.178.5 2008-01-09 20:56:20 1 0 365413 אביעד ק http://www.grapes.co.il 62.90.76.61 2008-01-09 20:59:17 1 0 365429 אורי קציר www.aplaton.co.il 89.138.153.40 2008-01-09 22:34:31 1 0 365459 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-10 01:03:08 1 0 365497 עידן ברלב 212.116.170.66 2008-01-10 09:32:52 1 0 365530 רועי royzemach@gmail.com 84.228.227.29 2008-01-10 12:32:07 1 0 365621 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-10 21:26:09 1 0 365651 גיל http://www.notes.co.il/greengross/index.asp 70.56.216.213 2008-01-11 00:25:54 1 0     http://www.notes.co.il/karny/user/dfp.gif dfp 40093 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/cp.gif cp 40093 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/scj.jpg scj 40093 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/010708hillary_moment.jpg 010708hillary_moment 40093 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/sexism_chtrib012708.jpg sexism_chtrib012708 40093 inherit attachment You Go, Girl http://www.notes.co.il/karny/40160.asp Sat, 12 Jan 2008 06:23:29 +0500 יואב קרני הבחירות לנשיאות בארה"ב, 2008 http://www.notes.co.il/karny/40160.asp מדלן אולברייט אמרה פעם, ש"בגיהינום יש מקומות מיוחדים לנשים שסירבו לעזור לנשים". אפשר להגיד שעל אמתיותה של האמירה הזו תקום או תיפול מועמדותה של הילארי קלינטון

     

     


    לא רק לעורכי טבלואידים ישראליים יש אותם אינסטינקטים, המניבים אותן כותרות. הנה רב-שיח של שלושה טבלואידים אמריקניים: העליון, מפילדלפיה, מכריז "אל תבכו להילארי". הטבלואיד שבאמצע, מלונג איילנד (מדינת ניו יורק) משיב "מי בוכה עכשיו!", והטבלואיד מניו יורק העיר, למטה, שואל-משיב, "מי בוכה עכשיו?" דמעותיה של קלינטון פיעמו כאובססיה בכל ניתוח פוליטי בימים האחרונים

     

     

    אומרים על הבורסה שיש לה חוש ריח מיוחד במינו. היא חוזה את המציאוּת הכלכלית בעוד ששה חודשים – ונוהגת בהתאם. עובדה, אומרת הלצה אחת, הבורסה חזתה בהצלחה חמישה מכל שלושה מיתונים.

    כל כך מאגי הוא כוח החיזוי של זה המכונה "השוּק", או אלה המכוּנים "השווקים", עד שיש אסכולה אחת הגורסת כי השווקים מסוגלים לחזות תוצאות של בחירות בהצלחה גדולה יותר אפילו מזו של סקרים. יש אתר רשת, intrade.com, המציע ללקוחותיו לקנות חוזים על פוליטיקאים כדרך שהם קונים חוזים על סחורות עתידיות.

    כמה אתרי רשת מציעים לגולשיהם להצטרף למסחר הזה באמצעות כסף וירטואלי. למשל, אתר ה'וול סטריט ג'רנל', predictions.wsj.com, מנפיק  "10,000 דולר" לכל גולש. גם אתר הרשת של מכון הסקרים ראסמוסן מציע שעשוע דומה, rasmussenreports.com.

    מי שהשקיעו בהילארי קלינטון בסוף השנה שעברה התנסו בימים האחרונים בתנודות, המזיקות לפעילות הסדירה של לבם. מניית הילארי עמדה על 43 דולר בפרוש 2008. ארבעה ימים אחר כך היא עמדה על 19 דולר, כן, תשעה-עשר. שבוע אחר כך, זאת אומרת אתמול, היא עמדה על 38 דולר.

     


    מעלותיה ומורדותיה של מניית קלינטון בבורסת התחזיות של ה'וול סטריט ג'רנל', 11 בינואר

     

     

    האינטואיציה הגאונית של השווקים היתה אינטואיטיבית וגאונית בערך כמו הסקרים שנפלטו בזה אחר זה בחמשת הימים האחרונים של מערכת הבחירות המקדימות בניו המפשר. ביום שני השבוע, כל הסקרים ללא יוצא מן הכלל חזו נצחון לברק אובאמה על הילארי קלינטון. ההפרש הקטן ביותר שנחזה לטובת אובאמה עמד על חמישה אחוזים, הגדול ביותר היה 13%.

    את היתרון הגדול ביותר לאובאמה נתנו שני הסוקרים רבי המוניטין ביותר: ג'ון זוגבי חזה 13%, ומכון גאלופ חזה 12%. גאלופ. זוגבי.

    הנתונים האלה היו כל כך חד משמעיים עד שאיש בכלל לא טרח לדון באפשרות שהם יתהפכו על ראשם. כאשר הם התהפכו על ראשם לא היה מנוס מן הסופרלטיבים הנלעגים הרגילים. פרשן אחר פרשן, עתון אחר עתון, הודיעו שזו היתה "ההפתעה האלקטורלית הגדולה ביותר של כל הזמנים". ניתוח סטטיסטי קפדני מראה שהיא היתה גדולה, יחסית, אפילו יותר מנצחונו של הנשיא הארי טרומן על תומס דיואי בבחירות המפורסמות של 1948.

    הנסיך היפה, המכשפה הרעה

    כידוע, מי שלא ראה שמחה לאיד לא ראה שמחה מימיו, ומה מאוד היתה נעימה השמחה לאידם של ליגיונות של עתונאים שהיו להוטים לראות את הנסיך היפה דורס את המכשפה הרעה. אבל מעבר לשמחה לאיד, הטראומה של ניו המפשר תחייב כל פוליטיקאי להתייחס בשיעורים קיצוניים – לפעמים קיצוניים עד הרסנות – לסקרי דעת הקהל שלו.

    ישראלים אל נכון אינם מתפעלים במיוחד. הם זוכרים את כל הממשלות ששמעון פרס כונן על יסוד נצחונותיו בסקרים, את הלגלוג הקטלני של מנחם בגין ("ראש ממשלת חנוך סמית"), את התרברבותו של אהוד אולמרט ("כבר ניצחנו") עוד לפני שהוטל הפתק הראשון בקלפי הראשונה.

    אבל כאן קרה משהו הרבה יותר חשוב, בין השאר מפני שנשיאות ארה"ב הרבה יותר חשובה. כאן ירד מנכסיו מעמד שלם של פרשנים ושל יִדעוֹנים פוליטיים. כאן נטרפו קלפים, התבדו הערכות פיננסיות, השתנו לוחות-זמנים, נמחקו מישוואות.

     


    עתון בקונקורד, בירת ניו המפשר, בא חשבון עם סוקרי דעת הקהל שהטעו את אמריקה. בתרגום קצת הרבה חופשי, הכותרת הראשית מכריזה "איובה-שמיובה, סוקרים: ניו המפשר בוחרת בקלינטון, במקקיין"

     

    בבוקר שאחרי הלילה הארוך היה מעניין לברר שני דברים: מה אומרים הפוליטיקאים – ואיך מצטדקים הסוקרים.

    ג'ון זוגבי היה הראשון. הוא דווקא ידע שהילארי מצמצמת את הפער, הוא אמר בהודעה לעתונות. אבל המידגם לא היה גדול מספיק. סקרי-המעקב היומיים שלו מיוסדים על מידגם דינאמי של שלושה ימים, ורק ביום השלישי של הסקר האחרון ניכרה התזוזה. זה מתקבל על הדעת, אם גם לא משכנע.

    מכון הסקרים הידוע בראשי התיבות ARG ('קבוצת המחקר האמריקנית') הודיע כמעט בתרועת נצחון, שהוא היחיד שהראה את צמצום הפער בין אובאמה לקלינטון. עובדה, יומיים לפני הבחירות הוא העניק לאובאמה יתרון של 11%, וביום האחרון הוא העניק לו יתרון של 9%.

    מנהל מכון גאלופ אמר בפנים חתומות, ש"מעניין מאוד" לנסות ולהבין מה קרה.

    היא, ושש-עשרה הנוכחות

    מה יכול היה לקרות? כמה מאנשי אובאמה חרקו אתמול שיניים בקול רם. ציר הקונגרס ג'סי ג'קסון השני, בנו של ג'סי ג'קסון הראשון, הוא יושב ראש משותף של מטה הבחירות של אובאמה.

    הוא התלונן על "הדמעות שהמסו את מדינת השחם" (שחם, או גרניט, הוא הכינוי העממי של ניו המפשר). הוא הכריז שגב' קלינטון מעולם לא נראתה מזילה דמעה על קרבנות קתרינה (סופת ההוריקן שהרסה את ניו אורלינס לפני שנתיים ויותר), או על הצעירים השחורים שאינם מצליחים למצוא תעסוקה.

    הוא כמובן רמז למעמד במסעדה בעיר פורטסמות, ניו המפשר, שבו גב' קלינטון דיברה בגרון חנוק על הסיבות האישיות לשאיפותיה הפוליטיות. דמעות נִקווּ בעיניה – וכנראה בעיני כל 16 הנוכחות – כאשר אמרה ש"הארץ הזו הרעיפה עליי כל כך הרבה הזדמנויות, ולא הייתי רוצה שהיא תגלוש אחור" (בתרגום קצת מכאני).

    חוכמת אנשים מלומדה ביום ב' השבוע, מייד לאחר הרגע החנוק, היתה שהוא יעלה לה ביוקר. אתרי רשת התמלאו הערות זדוניות למדי על הדמעות, על העמדת הפנים, על "תחושת הזכאות" (זאת אומרת, זכאות לשלוט). חוכמת אנשים מלומדה רגע לאחר שנודע נצחונה של הילארי היתה שהרגע ההוא שינה באחת את הדינמיקה של מערכת הבחירות.

    לשון אחר, גברים מזלזלים בדמעות אשה, אבל נשים אינן מזלזלות. והואיל וסקרי היציאה הראו שנשים היו 57% מן המצביעים, מה שהן חשבו על דמעותיה של גב' קלינטון היה רלוונטי בהחלט.

    אם זה ההסבר, ואם הוא תָקֵף על פני כל אמריקה, כי אז אין זה מן הנמנע שגב' קלינטון מצאה את נוסחת הנצחון.

     


    ערכן של דמעות, צדקתן של דמעות, רצינותן של דמעות כנראה מעולם לא נידונו בתיאבון כל כך גדול. שוו בנפשכם איזה מקום יינתן להן בדברי ימי האדם, אם גב' קלינטון תיבחר לנשיאה. כאן אני נותן שתי דוגמאות של עמודי טבלואידים ניו יורקיים. העמוד העליון הוא של 'ניו יורק פוסט', עתון העוין בדרך כלל את גב' קלינטון. הוא מפרסם מאמר של הסופרת הפמיניסטית אריקה יונג בשבח הדמעות, מצטט את הסנאטורית הדמוקרטית מקליפורניה דיאן פיינסטיין ("סיפור ההתייפחות שינה הכול"), ומזכיר להילארי מדוע עליה לבכות באמת (האשה שהציגה לה את השאלה האישית, אשר הניבה את הגרון החנוק, גילתה אחר כך שהיא דווקא הצביעה בעד אובאמה) 

     


    העמוד התחתון בא מן ה'דיילי ניוז'. פרשנית ושמה הלן קנדי כותבת שם, במשחק מלים באנגלית, "אבדן השליטה העצמית העניק להיל [כינויה של קלינטון בצהובוני ניו יורק] את הנצחון"

     

    בעל הטור רוברט נובאק כותב (12 בינואר 2008), כי הימנעותה של אופרה ווינפרי מלהצטרף אל מסע הבחירות הקדחתני של אובאמה בניו המפשר קשורה, כנראה, בהתפרצות זעם "גדולת ממדים ולא שגרתית" נגד ווינפרי מצד נשים.

    אתר הרשת שלה הוצף תלונות שהיא "בוגדת" בעניינן של הנשים בגלל התייצבותה נגד הילארי קלינטון. אחדות מן המבקרות זיהו את עצמן כשחורות, ללמדך שמיגדר חזק מִגֶזע, לפחות בחלק מן המקרים.

    "פער מיגדרי" (gender gap) הוא מן הביטויים המפורסמים ביותר של הפוליטיקה האמריקנית. נשים נוטות להצביע למפלגה הדמוקרטית וגברים נוטים לרפובליקנים (מישוואת ונוס-מארס, המתורגמת לעברית נוגה-מאדים, אבל מאבדת את כל משמעותה בתרגום). כדי שהדמוקרטים ינצחו, מספר מספיק של נשים צריכות לפצות אותם על אבדן קולות גבריים. ככל שהפער גדול יותר, כך גדלים סיכויי הנצחון שלהם.

    זו חוכמת אנשים מלומדה שהתאמתה פעם אחר פעם. בזכותה ביל קלינטון היה נשיא. מפני שלא התרחבה מספיק, אל גור לא היה נשיא. איזה צדק פואטי יהיה אם הפעם הפער המיגדרי הזה ייטיב עם אשה.

    האם נשים מצביעות לטובת נשים מפני שהן נשים? לא בהכרח, אבל אין זה מן הנמנע. ממצאים אנקדוטיים שאספה רשת הרדיו הציבורית NPR מראה שנשים בניו המפשר אמנם הצביעו לטובת קלינטון באשר היא אשה, גם אם חלקו עליה, גם אם היא עוררה בהם אי-נוחות. You go, girl, חזרה אחת המרואיינות על קריאת עידוד פופולרית של נשים לנשים.

    האשה הראשונה שהיתה אי פעם מזכירת המדינה, מדלן אולברייט, הרבה בזכות הילארי קלינטון, אמרה פעם, ש"בגיהינום יש מקומות מיוחדים לנשים שסירבו לעזור לנשים". אפשר להגיד שעל אמתיותה של האמירה הזו תקום או תיפול מועמדותה של הילארי קלינטון.

    תגובות יושמטו אוטומטית אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     40160 2008-01-12 06:23:29 2008-01-12 04:23:29 open open You Go, Girl publish 0 post 365859 אסתי http://www.notes.co.il/esty/ 217.132.27.8 2008-01-12 09:09:01 1 0 365880 צביקה ברנהולץ tzvika.barenholz@gmail.com 83.130.121.206 2008-01-12 11:47:04 1 0 365923 בעז i237237@walla.co.il 77.125.72.54 2008-01-12 16:55:07 1 0 365939 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-12 18:22:25 1 0 366092 אלון ניסר alon@noal.co.il 212.199.121.196 2008-01-13 15:35:26 1 0 366443 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-15 06:16:08 1 0     http://www.notes.co.il/karny/user/phil_dn_dontcry.jpg phil_dn_dontcry 40160 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/ndy_crying.jpg ndy_crying 40160 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/dn_crying.jpg dn_crying 40160 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/wsj_clinton.gif wsj_clinton 40160 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/concord_pollsters.jpg concord_pollsters 40160 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/011008_nyp_crying.jpg 011008_nyp_crying 40160 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/nydn_011008_losing_it.jpg nydn_011008_losing_it 40160 inherit attachment זו הכלכלה, אינטליגנטים http://www.notes.co.il/karny/40358.asp Fri, 18 Jan 2008 22:12:11 +0500 יואב קרני הבחירות לנשיאות בארה"ב, 2008 http://www.notes.co.il/karny/40358.asp זה היה השבוע שבו החדשות הכלכליות הרעות העניקו סוף סוף נופך של רצינות למסע הבחירות האין-סופי בארה"ב. מישיגן הזכירה כמה רע יכול להיות, מיט רומני הזכיר מדוע איש עסקים מצליח יכול לעניין רפובליקנים, והילארי קלינטון הציעה תמריץ דחוף ולא-חשוב-מאיפה-יבוא-הכסף

     


    היום, שבת, נדע כנראה הרבה יותר על מצב המירוץ הרפובליקני. הרפובליקנים, ורק הם, מצביעים היום בדרום קרוליינה, מדינת מפתח אצלם עוד משנות ה-70. עתון היוצא בקולומביה, עיר הבירה של דרום קרוליינה, מכריז, "הקרקס הגיע העירה", על רקע שני פילים. פיל הוא סמל המפלגה הרפובליקנית. סקר אחרון, של Fox News, מראה יתרון של שבעה אחוזים לג'ון מקקיין על פני מייקל האקאבי. גם נוואדה מצביעה היום, בשתי המפלגות, והסקר האחרון חוזה נצחון להילארי קלינטון אצל הדמוקרטים ולמיט רומני אצל הרפובליקנים (ראו למטה)

     

     

    במה אנשים באמת מתעניינים לעת בחירות? האם הם מתעניינים ב"מהות", או ב"תהליך"? זאת אומרת, האם הם רוצים קודם כול לשמוע מן המועמדים מה הם יעשו אם ייבחרו – או שהבחירות הופכות לטורניר ספורט?

    קל להגיד במה עתונאים מתעניינים: ב"תהליך" כמובן. הם תמיד מתעניינים בתהליך, גם כשאין בחירות. פרשנות פוליטית נוטה להיות ספקולציה על מניעים אישיים, על ספירת קולות ועל מושבים. לא בלתי חשוב, כפי שישראלים נאלצים לגלות אחת לאביגדור-ליברמן – אבל לא באמת, ובוודאי לא תמיד.

    התהליך הארוך, המייגע והמשעמם; המעורר והמרתק של הבחירות בארה"ב נכנס השבוע לפאזה חדשה: הכלכלה עומדת עכשיו במרכזו.

    ג'יימס קארוויל לימד את כל יועצי הבחירות עוד לפני 15 שנה שאתם-יודעים-מה, והעניק לנו את מלכת הקלישאות. אבל במשך חודשים ארוכים, הכלכלה לא התקרבה כלל אל מרכז הרטוריקה של מערכת הבחירות. סקרי יציאה מן הקלפיות בניו המפשר, רק לפני שבוע, הראו שהיא אינה עומדת בראש מעייניהם של המצביעים.

    אני מתכוון למאקרו-כלכלה. מיקרו-כלכלה תמיד עומדת בראש המעיינים. אבל מיתון ואבטלה ואינפלציה אינן עומדות – עד שהן נעמדות.

    קצת חוסר אחריות, בבקשה

    כמה שהעולם השתנה מאז ניו המפשר. האינפלציה – שמענו שלשום – היא הגבוהה ביותר זה 17 שנה. האבטלה – שמענו עוד בשבוע שעבר – חצתה את גבול חמשת האחוזים, המבדיל בין צמיחה למיתון (ושיעורה הממשי בין מבוגרים עומד אולי על שבעה אחוזים).

    והמֵגֵן העליון של הציוויליזציה, המִשעָן האחרון של כל הכלכלות, הלוא הוא הצרכן האמריקני חסר האחריות, מתמלא עכשיו למרבה הדאגה, איך נגיד את זה, אחריות. הוא מפסיק לצרוך. או בעצם, לא הוא מתמלא אחריות אלא השירותים הפיננסיים חסרי האחריות מתמלאים אחריות ומקצרים את קו האשראי שלו.

    אמריקן אקספרס הוסיפה בשבוע שעבר 440 מיליון דולר לטור ההפסדים שלה בגלל אי עמידה של לקוחות בתנאי התשלום. חברה עם לקוחות פחות אקסקלוסיביים, AT&T, גילתה לפני שבועיים שהיא נאלצת לנתק קוי-טלפון של לקוחות שאינם משלמים את החשבון.

    מישיגן המיוסרת, מישיגן החצופה

    מוזרויותיה של המסורת הפוליטית האמריקנית מעמידות שתי מדינות לא חשובות ולא-מייצגות בראש תהלוכת הבחירות המקדימות. השנה ניסתה מדינה הרבה יותר חשובה והרבה יותר מייצגת להתגנב לראש התור. החצופה היא מישיגן, שפעם שמה התחרז עם ענף הייצור האמריקני המצליח ביותר, תעשיית הרכב.

    לפנים, מישיגן היתה אחת המדינות המשגשגות ביותר בארה"ב. האיגוד רב ההשפעה של פועלי הרכב העניק לחלק ניכר של אוכלוסייתה תנאי תעסוקה וּפרישה, שהשתוו כמעט לאלה של סוציאל-דמוקרטיה אירופית.

    כיום, מישיגן היא אחת הדוגמאות הבולטות של מה שקוראים "חגורת החלוּדה" (Rust Belt), יחד עם אוהיו ועם חלקים של פנסילווניה. התעשיות הכבדות ירדו מגדוּלתן, הגלובליזציה אכלה אותן. בימי השיא של השגשוג הכלכלי לבית ג'ורג' בוש, כאשר הצמיחה הארצית נעה בין ארבעה לחמישה אחוזים בשנה, מישיגן ידעה מיתון וּנסיגה.

    הרפובליקנים העלו את מישיגן סמוך לראש התור של הבחירות המקדימות עוד לפני שמונה שנים.

    הדמוקרטים בוושינגטון סירבו. הנהלת המפלגה הדמוקרטית במישיגן החליטה איפוא חד צדדית להקדים את הבחירות. גם פלורידה החליטה להקדים. ההנהלה הארצית של המפלגה הענישה איפוא את שתיהן. היא הודיעה שלא תכיר בצירי המדינות לוועידת המינוי של המפלגה, בחודש יולי. היא ביקשה מן המועמדים לנשיאות שיימנעו מלהתמודד בהן.

    וכך, מועמדי הדמוקרטים פסחו השבוע על הבחירות במישיגן הגדולה והמיוסרת, ותחת זאת הקדישו את עיקר זמנם לחיזור אחרי קולות מעטים במדינת נוואדה, בפאתי המדבר הדרום-מערבי.


    עתון בלאס וגאס חוזה את תוצאות הבחירות בנוואדה: קלינטון מנצחת בין הדמוקרטים (41% מול 32% לאובאמה), רומני מנצח בין הרפובליקנים (34% מול 19% למקקיין). הקישו כאן כדי לעיין בנתונים המלאים, המאלפים, של הסקר

    פורסם ביום ו', 18 בינואר, יום אחד לפני 'האסיפות' של נוואדה

     

    פועלי המטבח והקאזינו

    בנוואדה, ביום שבת, אפילו לא תהיה הצבעה חשאית, אלא יהיו "אסיפות", כפי שראינו באיובה (Iowa) בתחילת החודש. איש אינו יודע כמה יטרחו להשתתף באסיפות. אומרים שלברק אובאמה יש סיכוי טוב לנצח שם, מפני שהאיגוד המקצועי של פועלי המטבח – כן, פועלי המטבח – החליט לתמוך בו.

    פועלי המטבח אינם רק פועלי מטבח. כל אחד יכול להצטרף לאיגוד מקצועי. האיגוד של פועלי המטבח מייצג את העובדים בבתי הקאזינו של לאס וגאס ושל רינו.

    וכך, הקאזינו של שלדון איידלסון נועד למלא תפקיד הרבה יותר חשוב בהכרעת הבחירות לנשיאות מאשר תעשיית הרכב של דטרויט. איזה אבסורד.

    הרפובליקנים, לעומת זאת, דווקא ערכו בחירות במישיגן. במרכזן עמד המשבר הכלכלי, והסיקור שלהן הראה בדיוק מדוע מישיגן רצתה להגיע אל ראש התור. סוף סוף, פוליטיקאים אמריקניים נאלצו להאזין לה, ולהבטיח לה בקול רם.

    במשך שבוע אחד, בין ניו המפשר ובין מישיגן, ג'ון מקקיין, הסנאטור הקשיש מאריזונה, היה המוביל החד-משמעי במירוץ הרפובליקני לנשיאות. "רגע אחד בניו המפשר התפתיתי לחשוב שזה יהיה קל", אמר מקקיין ביום ד' לפנות בוקר, כאשר נודעו התוצאות במישיגן. המנצח בהן היה מיט רוֹמְני, מושל מסצ'וסטס לשעבר, שהוא למרבה הנוחיות גם בנו של מושל מישיגן לשעבר.

    תפארתו של מקקיין היא על "דיבור דוגרי". זה אפילו שם האוטובוס המוביל אותו מאסיפת עם אחת למִשנֶהָ ((Straight Talking. הוא אמר לתושבי מישיגן את האמת: מקומות העבודה שמדינתם איבדה בדור האחרון לא יחזרו אליה. המישיגנאים יצטרכו ללמוד מקצועות חדשים.

    רומני אמר את ההיפך – והואיל והוא גם יליד מישיגן, וגם איש עסקים מצליח שהרוויח את מאות מיליוניו במו ידיו, מישיגן הצביעה לטובתו, בהפרש ניכר (39% לעומת 30% למקקיין). הנצחון הזה הציל את מסע הבחירות המקרטע של רומני, והאריך עד-מי-יודע מתי את הדרבי הרפובליקני.

     


    "רומני פורץ לרווחה את המירוץ הרפובליקני", מודיע עתון במישיגן למחרת הבחירות המוקדמות שהחזירו את מושל מסצ'וסטס לשעבר, יליד מישיגן, אל מרכז הזירה

     

    עתון במדינת אילינוי, 'דמוקרט-הרלד', מתאר את המירוץ הרפובליקני לנשיאות בעקבות נצחונו של רומני בכותרת "שקוף כמי שלולית" (בתרגום חופשי), ללמדך שמישיגן הרחיקה, לא קירבה, את ההכרעה אצל הרפובליקנים

     

    אקזקוטיבים, בבקשה

    אומרים שרומני "מצא את קולו" (כפי שהילארי קלינטון העידה על עצמה לאחר נצחונה הלא-צפוי בניו המפשר). חודשים ארוכים הוא ניסה להתחַפּשׂ לשמרן בענייני חברה, לקיצוני בענייני הגירה – אבל כוחו לא בעודף פזילה ימינה. כוחו בפרגמטיות של הצלחתו המוּכַחַת בעסקים וּבארגוּן. יש לו משהו שרפובליקנים אוהבים: נסיון אקזקוטיבי.

    רומני מציע תכנית כלכלית למנוע מיתון: הפחתה קבועה במס השולי, החזרי מס רטרואקטיביים למי שמשתכרים פחות ממאה אלף דולר בשנה, הפחתה קבועה של מסי חברות, ביטול מס רווחי הון על 'המעמד הבינוני' וכו'. המחיר: 250 מיליארד דולר (באתר ה'ניו יורק טיימס')

    רק טוען דמוקרטי אחד לנשיאות התברך בנסיון אקזוקטיבי ניכָּר: ביל ריצ'רדסון, מושל ניו מקסיקו, לשעבר שר האנרגיה בממשל קלינטון. אבל הוא לא הצליח להתרומם מעל ארבעה אחוזים, ופרש מייד לאחר ניו המפשר. הילארי קלינטון טוענת ל"נסיון של 35 שנה", ומבטיחה להיות לא רק נשיאה אלא גם ראש ממשלה ומנכ"לית. זה כמובן בניגוד לברק אובאמה.

    לרפובליקנים עדיין יש שלושה אקזקוטיבים בכירים לשעבר בין טועניהם לנשיאות. רומני הוא אחד, מושל אראקנסו לשעבר מייק האקאבי הוא השני, רודי ג'וליאני הוא השלישי.

    ג'וליאני עשה במשך חודשים חזרה כללית לקראת מה שהוא יטיח בפניה של קלינטון, לעת ויכוח הטלויזיה המכריע ביניהם, אי שם בשלהי אוקטובר. הוא יגיד, "את מעולם לא איזנת תקציב, את מעולם לא שילמת משכורת". וזה – יחד עם עוד כמה דברים – יהיה הנוקאאוט שישאיר את הבית הלבן בידי הרפובליקנים.

    רק לפני שלושה חודשים, ג'וליאני נגד קלינטון היתה התוצאה הסבירה ביותר של הבחירות המקדימות. מאז, הסיכוי של דרבי ניו יורקי עומד בסימן בלתי פוסק של ירידה. ג'וליאני קיבל איפוא החלטה שמכנים "אסטרטגית" להשליך את יהבו על מדינה גדולה אחת, פלורידה, שהמקדימות שלה יתקיימו ב-29 בינואר.

    שני סקרים חדשים -- של CNN, בקובץ אקרובט, ושל אסושיאייטד פרס, הראו אתמול שהתמיכה הארצית בג'וליאני בין הרפובליקנים ירדה ל-14%, חצי השיעור בתחילת נובמבר שעבר, 10% פחות מתחילת דצמבר, ארבעה אחוזים פחות מן השבוע שעבר.

    הוא נכנע מראש באיובה, הוא לא הצליח כלל להמריא בניו המפשר, הוא אינו מנסה ברצינות בדרום קרוליינה, שהרפובליקנים שלה מצביעים היום, יום שבת. (סקר אחד ערב ההצבעה מראה, שהוא יקבל שני אחוזים מן הקולות.) התוצאה החזויה בהחלט: הוא כמעט נעלם מן המכ"ם הפוליטי. ה'ניו יורק טיימס' ייחס השבוע לשועי המפלגה הרפובליקנית בניו יורק את ההערכה שאם ג'וליאני יפסיד בפלורידה, תזומן לו תבוסה אפילו בניו יורק, בניו ג'רזי ובקונטיקט ב-5 בפברואר. שלוש המדינות האלה הן מגרשו הביתי. בלעדיהן ובלעדי פלורידה יקיץ הקץ על יומרותיו של ג'וליאני.

    מי זוכר עכשיו שעד זה לא כבר הוא הוביל במירוץ הרפובליקני בהפרש של 20 אחוז. עכשיו הוא נמצא במקום הרביעי או החמישי.

    אי-ודאויות יש בשתי המפלגות הגדולות. אבל בעוד שאצל הדמוקרטים נשארו רק שני טוענים בעלי סיכוי (השלישי, ג'ון אדוארדס, מועמד לתבוסה הן בנוואדה, מחר, והן בדרום קרוליינה, בעוד שבוע, והדעת נותנת שבזה יסתיים מסע הבחירות שלו) – הנה אצל הרפובליקנים עדיין יש חמישה טוענים רציניים. איש לא הניח שזה יהיה המצב לאחר שלושה סיבובים של בחירות.

    יותר וּמהר, אמר הפרופסור

    מישיגן והחדשות הכלכליות האיומות של הימים האחרונים החזירו את מערכת הבחירות הזו אל המציאות. בוויכוח השבועי של המועמדים הדמוקרטיים (ביום ג', בלאס וגאס) נשאלו יותר שאלות על כלכלה. הילארי קלינטון הועילה למועמדותה כאשר הציעה בתחילת השבוע אמצעי המרצה דחופים למשק (שבעים מיליארד דולר, אל תשאלו מאיפה).

    שר האוצר לשעבר של בעלה, הנשיא המודח של אוניברסיטת הרווארד, פרופ' לורנס סאמֶרז, אמר השבוע בשימוע בקונגרס שצריך 150 מיליארד דולר. "הסכנה של 'מעט מדיי, מאוחר מדיי' גדולה הרבה, הרבה, הרבה יותר מ'יותר מדיי, מוקדם מדיי'", אמר סאמרז לסנאטורים, והזהיר אותם מפני "מיתון חמור וארוך".

    ואם נקנח עכשיו את ה"מהות" בקצת "תהליך", השאלה היא מי ייצא נשכר מן ההזהרות החמורות?

    המשבר הכלכלי המעצים והולך – אפשר לטעון עכשיו ברצינות מלאה שהוא עשוי להיות חמור יותר מכל משבר כלכלי מאז שנות ה-30 – יעלה את חינם של פרגמטיסטים ושל בעלי נסיון אקזקוטיבי. אין זה זמן למשיחים, אין זה זמן לרטוריקה של מלחמת מעמדות, אין זה זמן לרדיקליות ממין כלשהו.

    הואיל ואנחנו עומדים בשבוע של לאס וגאס, והימורים הכרחיים לחלוטין, הנה אני מעמיד את הז'יטונים שלי על שתי משבצות: הילארי קלינטון, מיט רומני.

    או לא.

     

    בשעות האחרונות של ההתמודדות בנוואדה, ההתכתשות בין קלינטון לאובאמה הגיעה אל שיאים רטוריים חדשים. היא נוגעת בשני עניינים רגישים מאוד, בעלי פוטנציאל דרמטי, והם ראויים למעקב קרוב.

    זה התחיל בתשדיר בחירות שמימנה קבוצה היספאנית, התומכת באובאמה.

    נוואדה היא המדינה הראשונה שבה הקול ההיספאני ימלא תפקיד חשוב.  ההיספאנים (מהגרים לטינו-אמריקניים או צאצאיהם) הם רבע מאוכלוסיית המדינה, 13% מבעלי זכות הבחירה.

    נצחון של קלינטון בין ההיספאנים נראה כמעט מוּבָן מאליו, גם על יסוד העבר, גם על יסוד התייצבותם של מנהיגים היספאניים בולטים לצידה, וגם -- לא נעים להגיד -- בגלל מתחים חברתיים בין היספאנים לשחורים.

    התשדיר של תומכי אובאמה, בספרדית, הכריז, "הילארי קלינטון אינה אחת משלנו". אפילו  ג'ון אדוארדס, שירה הרבה אבני בליסטראות בקלינטון בשבועות האחרונים, דרש מאובאמה להתנער מן התשדיר הזה, בו בשבוע שכל שלושת הטוענים הדמוקרטיים התחייבו חגיגית להימנע מלעורר מחלוקת על רקע גזעי.

    העניין השני מעורר פליאה גדולה. אובאמה העניק ראיון לעתון ברינו, נוואדה. במהלכו הוא חלק שבחים לרונלד רייגן, ודיבר בביטול על "היעדר רעיונות" אצל המפלגה הדמוקרטית.

    זה היה יכול להיות סביר, אפילו חכם, בבחירות הכלליות, בנסיון למשוך קולות מימין. סוף סוף נוואדה היא בעלת מסורת ארוכה של הצבעה לטובת מועמדים רפובליקניים לנשיאות.

    אבל להגיד את הדברים האלה ערב בחירות מקדימות של הדמוקרטים, כאשר אובאמה מנסה לגייס את תמיכתם של חברי איגודים מקצועיים? הלוא רייגן היה הלוחם הגדול נגד האיגודים, האיש שפיטר פעם את כל פקחי הטיסה באמריקה מפני שהעזו לשבות.

    הקלינטונים -- תחילה הסנאטור, אחר כך בעלה, הנשיא לשעבר -- לא יכלו להאמין למזלם הטוב. הם הסתערו על אובאמה ללא רחם. ג'ון אדוארדס הצטרף. בשבילו נוואדה היא אולי הסיכוי האחרון, בייחוד אם יצליח להעמיד לצדו ברגע האחרון אנשי איגודים, שעל פתחיהם הוא חוזר זה שנתיים.

    אני מנחש שכדור השלג הזה רק התחיל להתגלגל. הציטוט על רייגן יישמע מכל פינה בדרום קרוליינה בימים הבאים. שם, המאבק מתנהל בייחוד על תמיכת השחורים. הם נעו מסיבית לעבר אובאמה (סקר טרי של CNN אישר אתמול את התזוזה). אבל השחורים גם היו קבוצת האוכלוסיה העוינת ביותר לרייגן, לצד היהודים. מחמאות לנשיא המנוח? לא אצלם, לא מפיהם.

    היתכן שאתמול ברינו, אובאמה פצע את עצמו ללא תקנה?

    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     40358 2008-01-18 22:12:11 2008-01-18 20:12:11 open open זו הכלכלה, אינטליגנטים publish 0 post 367284 ישענר זאף http://blog.tapuz.co.il/revolt 217.132.79.230 2008-01-19 14:53:15 1 0 367287 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 68.192.141.73 2008-01-19 15:32:35 1 0 367307 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-19 18:13:52 1 0 367313 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 67.83.79.12 2008-01-19 18:36:51 1 0 367334 עמנואל ילין eman@bgu.ac.il 79.181.180.107 2008-01-19 20:38:09 1 0 367354 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-19 22:20:06 1 0 367402 גיל http://www.notes.co.il/greengross/ 70.56.216.213 2008-01-20 09:50:47 1 0     http://www.notes.co.il/karny/user/elephants.jpg elephants 40358 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/nevada_poll.jpg nevada_poll 40358 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/romney_blasts.jpg romney_blasts 40358 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/romney_gop_mud.jpg romney_gop_mud 40358 inherit attachment חוסיין אובאמה והבהלה המבהילה http://www.notes.co.il/karny/40487.asp Wed, 23 Jan 2008 07:42:48 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/40487.asp ימים של קלות דעת צורמת בסיקור אמריקה בעתוני ישראל, מִבַּרַק אובאמה עד ג'ורג' בוש. מדוע גוֹנֵי-עור קצת יותר שחומים מפחידים גורמים מדיניים בירושלים?

    'מעריב', 8 בינואר 2008, ערב הבחירות המקדימות בניו המפשר. זה לא היה הכול, ראו-נא את צילום הקריקטורה שלמטה

     

     

    בהִתכּער המאבק בין הילארי קלינטון לברק אובאמה, כאשר גזענוּת וּמיזוֹגניה משמשות בעירבוביה, לאובאמה היתה הברקת לשון שכָּל פוליטיקאי צריך לתייק וּלקשר (או כמו שאומרים בעברית-לשעבר, ללנקק): "הסנאטור קלינטון התחילה (את מערכת הבחירות שלה) כדי לשנות את ההיסטוריה, עכשיו היא מנסה לשכתב אותה".

    יהיו כישורי "היום הראשון בבית הלבן" של אובאמה שנויים במחלוקת כאשר יהיו, הנה בעניין אחד אין כלל ספק: הוא, בניגוד לקלינטון, לא יהיה זקוק לכותב נאומים. הוא יוכל להכתיב אותם.

    מועמדים המובילים בהפרש ניכר מעדיפים בדרך כלל להימנע מִלטנף את ידיהם. מה מאוד עדיף להגביהַּ את הסנטר, להתנַשֹא מעל "הפוליטיקה", וּלהעמיד פנים שדיאלוג לפוליטיקאי הלא-פוליטי רק עם מלאכי השָרת. זה מה שניסתה גב' קלינטון לעשות כמעט שנה, עד שספינת הֶחלל שלה התרסקה בִּשֹדות התירס של איובה. זה מה שניסה לעשות מר אובאמה, במשך חמישה ימים אינטנסיביים להחריד, עד שהצלחת המעופפת שלו התרסקה על ברכיהן של נשֵי ניו המפשר.

    מן השבוע השני של ינואר לא היה עוד מקום להעמיד פנים. עכשיו חוזרת הפוליטיקה הנשיאותית הרמה הזו אל המקום היאה לה: נמוך מאוד. ההיגיון ברור – ככל שירבה הבוץ, כך יגדל הסיכוי שמשהו יידבק.

    בכל רחבי האינטרנט האמריקני מתהלכים עכשיו סיפורים מסמרי שיער על אובאמה. אין זה כלל מן הנמנע שהם נכונים, אין זה כלל מן הנמנע שהם בדויים מלב, אין זה כלל מן הנמנע שהם אי שם באמצע.

    המסוּכּנים ביותר מבחינת אובאמה הם הרינונים האין-סופיים על זהותו הדתית. היתכן שילד עם שני אבות מוסלמיים – הביולוגי והחורג – שבילה את שנותיו הראשונות בבית ספר באינדונזיה, והיה מלווה את אביו-חורגו אל המסגד מפעם לפעם, היה "לא דתי"? ונעשה דתי רק בבגרותו, כאשר הצטרף אל כנסיה שחורה בשיקאגו?

    ואתם יודעים מה, נניח שהוא לא היה מוסלמי, איזו סניגוריה הוא יכול ללמד על חברותו בִּכנסיה, האוסרת את החברות על לבנים, למעשה אם גם לא לַהלכה? שהכוהן שלה (לא, לא כומר, כמרים יש רק אצל הקתולים) מפלרטט עם גזענות שחורה, עם לואי פאראקאן הידוע לשימצה, עם קולונל קדאפי בימים הרחוקים שבהם לוב עדיין נחשבה לאויבת המין האנושי?

    והסיפור המתגלגל והולך עכשיו, וצובר תנופה, הוא מעשה קשריו של אובאמה עם נוֹכֵל עשיר משיקאגו, בעל קשרים עם הפשע המאורגן, שעזר לו לרכוש בית, וּמכר לו שטח סמוך בִּפרוטות. ישראלים אינם מתרשמים מסיפורים כאלה, הם רגילים לקרוא אותם בעברית.

    סהרוריים באמריקה, מדיניים בישראל

    בקיצור, אובאמה הוא פִּצצַת-זמן מתקתקת. כל כך מעט ידוע עליו, עד שאפשר לנחש ללא קושי שהשמועות יוסיפו להתהלך חודשים ארוכים, וִיפרנסו את מערכת הבחירות הרפובליקנית, אם הוא יהיה מועמד מפלגתו לנשיאות.

    נקל איפוא לשער את תרחישי-האימים של שוליים סהרוריים יהודיים על מה שיעולל הקריפטו-מוסלמי חוסיין אובאמה ליהודים בכלל ולישראל בפרט.

    הפעם אנחנו מדברים באמת על שוליים סהרוריים. אפילו ה'סאן' של ניו יורק, שופרו של כל עניין ימני אמריקני וִימני ישראלי, יצא להגנת אובאמה. אפילו מרטין פרץ, העורך הראשי של 'ניו ריפאבליק', המֵגֵן הנאמן ביותר (וַחֲסַר האבחנה ביותר) של ישראל, תומך באובאמה.

    מי איפוא נבהלים מאובאמה, חוץ מן הסהרוריים באמריקה? זה קל. "גורמים מדיניים בירושלים" נבהלים, וּמבהילים. מה חבל ש'מעריב' לא הצליח להתאפק, ונעשה אכסניה לבהלה המבהילה הזו. ב-8 בינואר הכריזה כותרת ענקית בעמודו הראשון (טוב, היא תמיד ענקית), "דאגה בירושלים: אובאמה מתקרב לנשיאות".

    תפקידו של עתון למסור את החדשות, אבל אין זה תפקידו להעניק מעמד של חדשות לאינטואיציות לא-מלומדות של אנונימיים מדיניים. בוודאי אין זה תפקידו לצטט אותם בשבוע קריטי של בחירות בארה"ב, ערב בואו של נשיא אמריקני.

     


    הבית עדיין לבן, אבל לא עוד הרבה זמן, הואיל הקריקטוריסט של 'מעריב' להודיע לקוראיו. שַווּ-נא בנפשכם מֶה היה קורה אילו יהודי התמודד על הנשיאות, ועתון גדול בארה"ב היה מפרסם קריקטורה המראה אותו צובע מגיני דויד ענקיים על כותלי הבית הלבן. אנטישמיות, היתה הליגה נגד השמצה מכריזה (בצדק). אבל זה אפילו גרוע ממגיני דויד. כאן הצבע השחור הוא תוצאה של צבע עור, לא של אמונה דתית. איזו בושה

    גוונים קצת יותר שחומים

    אין טעם להתווכח עם הקריקטורה הגסה של אובאמה באמצעות ציטוטי נגד. אובאמה אמנם אמר שורה של דברים המתיישבים יפה עם תפיסת הבטחון של ישראל, והבטיח להוסיף ולתמוך בשִיוּרָה "כמדינה יהודית". אבל אפשר לטעון במידה של סבירות, שכל פוליטיקאי אמריקני מבטיח את זה ערב בחירות.

    מה שמטריד אותי בשיחת הגורמים המדיניים עם 'מעריב' הוא הפחד שהם משקפים מפני דרגה מסוימת של אַחֵרוּת, מפני גוונים קצת יותר שחומים של צבע עור.

    אני נזכר כיצד בסוף 1988 דיווח הכתב המדיני של 'הארץ', בשם גורמים מדיניים בירושלים, אלא מה, כי חשש משתרר לנוכח בחירתו של ג'ורג' מיצ'ל למנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט. הסיבה? טכנית, מיצ'ל הוא ערבי-אמריקני, מפני שאביו היווני-אורתודוקסי היגר מלבנון בהיותו בן 18.

    הייתי אז שליח 'הארץ' בוושינגטון, והייתי שרוי בהלם. כל מי שידיעה אלמנטרית לו על וושינגטון היה לועג לשטות הזו. חששתי שדלתות בקונגרס ייטרקו בפניי. הן לא נטרקו, אולי מפני שלא היה עדיין אינטרנט, ל'הארץ' לא היתה מהדורה אנגלית, וכמעט לאיש לא היה מושג ממשי מה כתוב בו. בדרך כלל זה היה מקור של תיסכול, אבל ביום ההוא זה היה מקור של אנחת רווחה.

    מה אפשר להגיד על מצב הדעת של גורמים מדיניים, המחטטים בפיגמנטים של פוליטיקאים, כדי להעריך את ידידותם או את איבתם? והאם הגורמים האלה הם המעדכנים את הממונים המיניסטריאליים? והאם הם כותבים את הדוחות המשפיעים על מדיניות?

    גם אם התשובה היא לא, לא ולא, עדיין אפשר לתהות בשביל מה הם נמצאים שם, האנונימיים ההם, ומתי הם יואילו להשתתק; ואם מותר לקוות שעתונאים יחדלו לשמש כלים ריקים לתוכן כל כך פאתטי.

    אגב, הטון הצורם לא הוגבל החודש לאובאמה. הוא כלל גם את הנשיא ג'ורג' בוש. עתונאים ישראליים התחרו ביניהם בגידופים של נשיא ארה"ב. "אוויל" קרא לו עתונאי-רשת אחד. "פיל צולע", קרא לו אחר. שלישי התלונן שאיך זה מקבלים את פני נשיא ארה"ב ב"כבוד וביקר", בשעה שבשאר העולם היו מיידים בו אבנים. אני מתנצל שאינני נוקב בשמות העתונאים, מפני שאין לי מקום לעשות צדק עם ציטוטיהם.

    אני חושב ש'ידיעות אחרונות' צדק בהחלט כאשר קיבל את פני הנשיא בוש בעמוד ראשון חגיגי, עם רשימה קטנה באנגלית מאת איתן הבר. למראה העמוד הזה חשבתי שהנה כי כן המקצוע הבזוי שאני רושם ליד שמי עדיין לא עבר במלואו לידי קלי דעת, או מעוטי דעת; שגם בעידן הרפובליקה של הבלוגיסטאן, דרך ארץ וחוש פרופורציה מבצבצים לפעמים אל מעל לפני השטח.

    זה כמובן לא הצדיק את דברי הפתיחה בראיון שערכו שליחי 'ידיעות אחרונות' עם הנשיא בבית הלבן. על פי הנוסח הרשמי – של הבית, לא של העתון – השליחים אמרו לנשיא

    אנחנו יכולים להבטיח לך שבישראל היית יכול להיבחר לקדנציה שלישית (קול צחוק), אם כי יום אחד לאחר שהיית נבחר התקשורת היתה הורגת אותך (קול צחוק). זאת ישראל. אבל באמת יש לך כל כך הרבה מעריצים בישראל.

    קול בכי.

     

    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     40487 2008-01-23 07:42:48 2008-01-23 05:42:48 open open חוסיין אובאמה והבהלה המבהילה publish 0 post 367917 רועי מיל 128.139.226.37 2008-01-23 09:42:09 1 0 367930 Danny Pinkus danpinkus@hotmail.com 192.118.48.248 2008-01-23 11:51:19 1 0 367974 Danny Pinkus danpinkus@hotmail.com 192.118.48.248 2008-01-23 15:08:36 1 0 367980 שגיא websagi@yahoo.com 212.179.80.42 2008-01-23 15:24:47 1 0 368034 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-23 21:44:40 1 0 368043 Danny Pinkus danpinkus@hotmail.com 85.250.55.119 2008-01-23 22:37:37 1 0 368056 דודי קינג dudi_king@yahoo.com 79.182.139.56 2008-01-23 23:39:53 1 0 368060 אהוד אמיר hoodam@netvision.net.il 89.139.192.205 2008-01-24 00:09:35 1 0 368074 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-24 02:00:35 1 0 368075 עמנואל ילין eman@bgu.ac.il 79.180.34.117 2008-01-24 03:27:01 1 0 368290 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 77.125.118.87 2008-01-25 13:24:43 1 0 368552 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-27 00:44:19 1 0 368657 גלעד גרינבאום giladabroad@gmail.com 220.236.193.167 2008-01-27 13:54:25 1 0 371228 מאור פרץ a@hotmail.com 85.250.236.5 2008-02-05 07:29:27 1 0 372029 עידו http://www.notes.co.il/ido/ 89.139.75.122 2008-02-10 09:08:48 1 0 374345 יואב קרני 208.59.126.219 2008-02-20 04:33:07 1 0 376008 bufano alfie458@yahoo.com 68.82.140.37 2008-02-28 02:19:00 1 0 468690 194.187.204.62 2009-01-24 15:09:27 1 0     http://www.notes.co.il/karny/user/maariv_obama_fear.jpg maariv_obama_fear 40487 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/obama_caricature.jpg obama_caricature 40487 inherit attachment חומת עזה והממשלה הבאה http://www.notes.co.il/karny/40522.asp Thu, 24 Jan 2008 10:43:22 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/40522.asp "חומת ברלין נפלה", הודיעה המפיקה של NBC. מה זה עלה על דעתם של כונסי הנכסים הלאומיים? האם הם חשבו שבעידן CNN ואל ג`אזירה, בלאקברי ובלוגיסטן, הם יוכלו לנעול את עזה?

    "חירות לעזה", מכריז הבוקר 'אינדפנדנט' של לונדון

     


    'די טאגסצייטונג' של ברלין, מומחה לענייני חומות נופלות, מכריז בכותרתו הראשית, 24 בינואר, "החומה נפלה" (טור טקסט מימין הוצא בעריכה לצורך הגדלה)

     


    "הבריחה הגדולה", מכריזה הכותרת ב'לה מונד'. "הפלסטינים מתחכמים לַהֶסגר הישראלי"

     

    "אלפי פלסטינים נמלטים מעזה", אומרת הכותרת בראשה של כפוּלת עמודים מיוחדת ב'אל פאיס', החשוב שבעתוני ספרד

     

     

    מה מאוד הייתי רוצה לדעת איך הם חושבים. לא מה הם חושבים, זה פחות חשוב, אלא איך.

    זאת אומרת, איזה מין תהליך דיאלקטי כרוך אצלם בקבלת החלטות. האם הם מאזינים לדבר והיפוכו, לפני שהם מחליטים? האם לכל תיזה יש גם אנטי-תיזה? ואם כן, האם הם מאזינים לכל האנטי-תיזות? האם הם מעודדים אותן?

    אני מתכוון לכונסי הנכסים הלאומיים, המעכבים את ההתמוטטות, ומנסים בכל כוחם למנוע אסונות עוד יותר כבדים.

    מה בשם כל שדי שחת נאמר בישיבה שבה החליטו ראש הממשלה ושר הבטחון וקומץ שותפיהם האינטימיים לנתק את מכלי החמצן של רצועת עזה? מה הם חשבו שיקרה? האם הם חשבו שבעידן CNN ואל ג'אזירה, שבימי הרפובליקה העממית של בלוגיסטאן, במילניום של בלאקברי ושל iPhone, יניחו להם לחנוק מיליון וחצי בני אדם?

    אני אינני מקל בהם ראש, באמת אינני. אני חושב שאם ירדו עשרה קבין של רציונליוּת לעולמה של ישראל, תשעה מהם נמצאים, אולי רק זמנית, במטבחו של אהוד אולמרט. גם אם אין הוא יודע מה אפשר לעשות, הוא לפחות יודע מה אי אפשר לעשות. הוא למד בדרך הקשה. זה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על הממשלה הבאה, על אידיאולוגֶיהָ ועל דמגוגֶיהָ, על וזירי המלחמה שלה ועל רבּנֶיהָ.

    הם רצו לעשות קצת, לא יותר מדיי, אבל גם לא פחות מדיי. הם אינם יכולים לשלב ידיים לנוכח הטבח היומי הברברי בשדרות (טבח, אף כי לא נהרג בו איש. טבח יכול להימדד, באופן קצת פואטי, על פי כוונותיו, לא רק על פי תוצאותיו). הם עשו משהו בנוסח הקלאסי שהאמריקנים קוראים לו cry uncle. השופט העליון משה לנדוי חיווה פעם את דעתו בזכות עינויים מוגבלים, "קצת טילטולים". זה מה שרצו ראש הממשלה ושר הבטחון לעשות כאשר החשיכו את עזה ודיללו את החמצן בריאותיה, קצת לטלטל.

    הֶהָיָה שם במטבח ברחוב סמולנסקין מישהו שקרא תיגר, שהציע אנטי-תיזה? ההיה בכלל ספק שהעולם החיצון ישכח מה עולל חמאס, וישפשף את עיניו בתדהמה של חרון למראה ההתקפה על עצם חייהם של הפלסטינים העלובים, ששני אקדחים נעוצים ברקותיהם, אחד של חמאס ואחד של ישראל?

     


    בריאן ויליאמס ברשת אן.בי.סי, מגיש החדשות הפופולרי ביותר באמריקה, השווה את הבקעת החומה בעזה עם נפילת החומה בברלין, ב-1989. הכיתובית ברקע היא רמז די ברור לקריאה ההיסטורית של רונלד רייגן, ב-1988, בשער ברנדנבורג בברלין, למיכאיל גורבאצ'וב, "מר גורבאצ'וב, פרק-נא את החומה הזו". ואם מישהו לא הבין את הרמז, יומן הרשת של חדשות NBC אומר את הדברים במפורש, מפי אחת המפיקות בעזה

     

     

    יעברו שנים, ואל-נכון לא יישכחו מראות היום הזה, שבו האסירים הבקיעו את חומות בית כלאם. זה יתפתח למדרגת מיתוס, למדרגת אקט של שחרור לאומי, על ברכיו יגדלו דורות של מהפכנים, על קלטות הווידיאו שלו יגויסו דורות חדשים של קנאים ומתאבדים.

    מה איומה נראתה ישראל ביום הזה, מה מכוערת, מה מעוּוֶתֶת, מה זדונית ורעה ולא-צודקת.

    וכמה זה לא הגון, ואיך אפשר להתעלם מן הקונטקסט, ומי יכול לשכוח את מהותו הפשיסטית-גֶנוֹצידית של 'חמאס', ארגון טוטליטרי שמלחמה אינהרנטית לו עם עצם הרעיון של שלום ושל שכֵנוּת טובה.

    אבל זה מה שעוללה ההחלטה האיומה של כונסי הנכסים. מאחר שחרטה והכאה על חֵטְא אינם מסימני התרבות הפוליטית הישראלית, נקל לשער שהתוצאה תהיה רחמים עצמיים. רחמים עצמיים הם נוסחת הקסם ההיסטורית של ימין לאומני. הם המפתח לדיסקרדיטציה של ממשלה ליברלית יחסית, להריסת האמון של ציבור לא מלומד בממסד הפוליטי והצבאי שלו.

    הממשלה הבאה, הו, הממשלה הבאה. היא התחילה להיוולד בחומת-עזה הנופלת.


    עתון באבו דאבי מכריז, "כעס פורץ בעזה"

     


    וכמובן, מפני שאיך אפשר אחרת, ההיסטריה הניאו-אנטישמית של השמאל הרדיקלי. זה צילום העמוד הראשון של 'לַה חוּבֶנטוּד', עתון היוצא במונטווידיאו, אורוגוואי. "ישראל מחריבה את פלשתינה -- וּממשלת אורוגוואי שותקת", מתלוננת הכותרת. הצילום מראה את נשיא אורוגוואי, טאבּארֶה ואסקֶס (Tabaré Vázquez) מדליק מנורה של שבעה קנים, ללַמֶדך, באופן כה סוּבּטילי, שד"ר ואסקס נמצא בכיסם הקטן של היהודים.

    למטה, כותרת בעמוד פנימי מכריזה, "ישראל מחוללת גנוציד (=ג'נוסאייד באנגלית) חדש בפלשתינה" -- וקושרת את הגנוציד במשבר השיטה הקפיטליסטית, אלא מה

     

     

    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     40522 2008-01-24 10:43:22 2008-01-24 08:43:22 open open חומת עזה והממשלה הבאה publish 0 post 368100 חייש http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=145534 89.139.75.9 2008-01-24 11:22:35 1 0 368103 צ'יקי notes.co.il/roy 84.228.95.66 2008-01-24 11:43:11 1 0 368108 יאיר ירט syeret@walla.com 128.139.226.36 2008-01-24 12:12:08 1 0 368120 חני www.notes.co.il/hanis 85.64.34.40 2008-01-24 13:51:16 1 0 368141 yigal laviv yigallaviv@bezeqint.net http://cafe.themarker.com/view.php?u=4 84.109.130.75 2008-01-24 15:27:22 1 0 368143 יגאל רם igal@tvia.co.il www.tvia.co.il 217.132.178.188 2008-01-24 15:40:41 1 0 368150 יעל גר 79.180.97.20 2008-01-24 16:14:22 1 0 368171 ברוך רוזן rosenbar@netvision.net.il 89.139.245.191 2008-01-24 19:15:06 1 0 368203 טלי http://www.notes.co.il/tali/ 89.139.116.220 2008-01-24 21:17:56 1 0 368211 דודי קינג dudi_king@yahoo.com 79.182.139.56 2008-01-24 21:40:16 1 0 368214 שולמית shulda@netvision.net.il http://cafe.themarker.com/view.php?u=11391 89.138.97.29 2008-01-24 22:08:10 1 0 368215 ינון שפריר 128.231.88.5 2008-01-24 22:26:39 1 0 368251 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-25 07:54:09 1 0 368268 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 77.125.67.35 2008-01-25 10:35:42 1 0 368271 חולי http://www.notes.co.il/hoolly/ 88.73.15.213 2008-01-25 10:47:42 1 0 368326 ד.ט www.israblog.co.il/dt 85.65.36.200 2008-01-25 16:28:11 1 0 368328 חני www.notes.co.il/hanis 85.64.34.40 2008-01-25 16:33:32 1 0 368329 ברוך רוזן rosenbar@netvision.net.il 89.139.245.191 2008-01-25 16:46:19 1 0 368353 ישראל זלמנוב 72.89.116.83 2008-01-25 19:10:06 1 0 368413 מאיר גאליס meirgalis@gmail.com 84.110.231.4 2008-01-26 10:04:30 1 0 368517 ברוך rosenbar@netvision.net.il 89.139.245.191 2008-01-26 22:08:20 1 0 370990 ניצן nets111@yahoo.com 79.182.179.121 2008-02-03 23:06:29 1 0 371376 מאור פרץ a@hotmail.com 85.250.236.5 2008-02-06 03:22:26 1 0 371385 יעל אחרת 77.125.67.158 2008-02-06 06:50:23 1 0     http://www.notes.co.il/karny/user/uk_ind.gif uk_ind 40522 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/ger_dtz_wall.gif ger_dtz_wall 40522 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/lemonde_great_escape.jpg lemonde_great_escape 40522 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/pais.gif pais 40522 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/nbc.gif.jpg nbc.gif 40522 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/gulfnews.jpg gulfnews 40522 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/URU_LJ%201.jpg URU_LJ%201 40522 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/urug_juv.jpg urug_juv 40522 inherit attachment איתחול (דיגדוג) http://www.notes.co.il/karny/40702.asp Wed, 30 Jan 2008 06:47:50 +0500 יואב קרני הֶעָרוֹת לא-אישיות http://www.notes.co.il/karny/40702.asp דימויים מלשון המחשבים עזרו לנו לא פעם למיין את מחשבותינו. מה לעשות כאשר מערכת פוליטית נקלעת לאינרציה חסרת תקווה? תשובה אפשרית, למחוק כל מה שהצטבר בזיכרון, ולנסות עוד פעם. בקצרה, לאתחל פעם, כאשר אנשים כתבו פאמפלטים דרמטיים, וַאנשים אחרים – בדרך כלל צעירים ונוחים להתרשם – קראו אותם בהתרגשות, אולי הייתי מעניק לטור הזה את השם "מה לעשות?", ברוח צ'רנישבסקי ולנין. הואיל וכולנו, המתפרנסים מכתיבה, ירדנו מגדוּלתֵנוּ, ואנחנו נמדדים רק על פי המודעה שאנחנו מאפשרים, הטור הזה לא נועד להיות יותר מדיגדוג.

    ***

    המידה שבה מחשבים השפיעו על לשון הדיבור והכתיבה שלנו אינה צריכה ראיות. דימויים שלא היו מתקבלים על הדעת לפני עשרים שנה מאכלסים עכשיו את אוצר המלים שלנו בצפיפות לא תמיד נעימה.

    מחשבים השפיעו, אלא מה, על צורת המחשבה שלנו; וגם על הצורה שבה אנחנו חושבים על המחשבה. תמיד נסינו לעמוד בשורה של משימות בעת ובעונה אחת, אבל כיום אנחנו מתפארים ב multitasking ("ריבוי משימות" הוא המונח הסביר בהחלט שטבעה האקדמיה ללשון העברית). תמיד עבדנו במקביל, אבל מחשבים לימדו אותנו מה זה "תהליך פרללי".

    תמיד ידענו שיש הבדל בין כלי לתוכן, אבל זו היתה הבנה כמעט מופשטת, עד שבאו החומרה והתוכנה. שימושי הדיסק הקשיח והתקליטון, כמו גם שורה של פקודות Dos טובות וִישָנות, נספגו בלשון הדיבור עד לא נודע כי באו אל קירבה.

    התוספת שלהלן היא איפוא טבעית: איתחול.

    מלה מסוכנת, מפני שיש לה התכונות של "איזכור". הפועל האיום "לאזכר" התחבב על המדברים במידה כזאת שכמעט החליף את הפועל "להזכיר". איתחול אינו יכול להחליף "התחלה". איתחול הוא משהו אחר לגמרי.

    בין איתחול לשיפעול

    אדם יושב אצל מחשבו השולחני, ועובד, או בוהה. המחשב מֵאֵט והולך, עד שהוא עובר לקירטוע. אדם סוגר תוכנות בָּרֶקַע, מְפַנֶה זיכרון פיזי או וירטואלי, עוצם את עיניו וּמתפלל חרישית – ושום דבר לא קורה. אדם נאנח איפוא, סוגר את כל התוכנות כדת וכדין, וּמאַתחֵל.

    רוח צוננת מלטפת את פניו ביום שרב. עננה סרה ממנו. אקט האיתחול עשה מה שלא עשה אקט הסגירה והניקוי והמחיקה. הכול הסתדר מחדש, שלומו הנפשי קיבל ארכה פתאומית. אדם אצל מחשבו חי בין איתחול לאיתחול.

    (לאחרונה ממש גיליתי שאפילו אין צורך ממשי לאתחל. כאשר אני מאבד את הקשר לאינטרנט אינני מתקשר עוד אל הסַפָּק, כדי שיגיד לי לנַתק את כל הכבלים, וּלכבּוֹת את המחשב ואת המודם ואת הנַתָב. מספיק לתת פקודת ניטרול של כרטיס הרשת, ומייד אחר כך לתת פקודת שיפעול. וזהו זה, האינטרנט חוזר.)

    המערכת חייבת להפסיק לפעול לפני שהיא חוזרת ופועלת. זה היה רעיון אבסטרקטי, או פואטי, או ספיריטואלי לפני שבאו המחשבים. עכשיו אנחנו יודעים את ממשותו: מֵחֲלָצֵי המוות הזמני יבקעו חיים חדשים.

    "סרחן ונחרן"

    יש מערכות שלא יִתקוֹנוּ. אין עוד מה לעשות בהן.

    מתי חברות אנושיות מגיעות למסקנות כאלה? בדרך כלל בימי שבר. בתחילת החודש ראינו את ברק אובאמה נוסק לגבהים מטאפיזיים. באיש אחד צנום משיקאגו ("סרחן ונחרן", בלשונה הנעימה של אשתו) התגלמה פתאום מלוא תקוותם של אמריקאים לשינוי קוסמי.

    לפחות במשך כמה ימים של חורף, אמריקאים התנסו בחוויה חדשה וּמרעישה: הם היו מוכנים לשבור את הכלים. זאת אומרת, לקחת פעיל שכונות צעיר עם קורטוב זעיר של נסיון פוליטי, ללא כל נסיון אקזקוטיבי, ולהפקיד בידיו את הנשיאות ואת הפיקוד העליון על הצבא בימי מלחמה.

    היה משהו מֵעֵין זה, משהו, ב-1976 (ג'ימי קרטר), ב-1992 (ביל קלינטון). אבל אני חושב שמקבילה ממשית היתה רק אחת, אייברהם לינקולן ב-1860. כל נסיונו הפוליטי הארצי היה מוגבל לשנתיים בבית הנבחרים בוושינגטון. כשלעצמי אינני חושב את אובאמה ללינקולן, ואינני מייחל לנצחונו. אבל זה לא חשוב.

    בפרפרזה על קרל מרקס אפשר להגיד ש"רוח רפאים מהלכת על אמריקה – רוח הרפאים של השינוי". עניין רגיל הוא שפוליטיקאים מבטיחים שינוי. אבל הפעם מדברים כאן על שינוי סיסטמי, על שינוי של כמעט-הריסה, שינוי של מחיקה – בקצרה, על איתחול (אף כי לא שמעתי עדיין את המושג הזה, reboot, בשיג-ושיח הפוליטי בארה"ב).

    חובבי משטרים נשיאותיים יגידו ש"אה, זה יתכן רק במשטר נשיאותי אמריקאי", מפני שמשטר סיעתי פרלמנטרי לא היה מניח לטירון פוליטי להגיח במרוצה מאחור, ולתפוס את הכתר. אולי, אם כי כבר ציינתי שגם בארה"ב זה נדיר מאוד. טוני בלייר דווקא הצליח להגיח בדמוקרטיה פרלמנטרית. טאייפ אֶרדוֹאַן הצליח בטורקיה. יש עוד כמה דוגמאות.

    אבל איתחולים היו זקוקים בדרך כלל להתערבות. מערכת היתה צריכה לקרוס מֵאֵלֶיהָ, כפי שקרה ברפובליקה הרביעית בצרפת סביב משבר אלג'יריה; או שמערכת היתה זקוקה לִמְאַתְחֲלים חיצוניים.

    לעזאזל המיכלָא, לכל הרוחות המטמון

    אינני מתכוון לאיתחול ספונטני, וגם לא לאיתחול מהפכני. זאת אומרת, לשיטתי, המאתחלים אינם צריכים להיות מהפכנים כתומים של שלום בכיכר העיר, והם אינם צריכים להיות מהפכנים אדומים של מלחמה עלי-בריקדות.

    אם נחזור לדימויי הטכנולוגיה, האיתחול לא נועד להפוך את המחשב ללא-מחשב. הוא לא נועד להחליף את הכלים. הכול נשאר על מכונו, אבל כל מה שהיה במיכלא (buffer), כל מה שנשמר במטמון (cache) נמחק, והיה כלא-היה.

    אני חושב על הצבא הטורקי, ובמידה פחותה (הרבה פחותה) על הצבא התאי, ובמידה הרבה יותר פחותה (הרבה, הרבה יותר) על הצבא הפקיסטני, ובמידה הרבה הרבה הרבה יותר פחותה (הרבה הרבה הרבה הרבה יותר) על צבאות מסוימים בזמנים מסוימים בארצות מסוימות באמריקה הלטינית (למען הסר דאגה, אינני חושב על צ'ילה או על ארגנטינה של שנות ה-70', אלא אולי על קוסטה ריקה של שנות ה-40').

    בכולן היו התערבויות צבאיות קצרות-מועד (וגם התערבויות צבאיות ארוכות-מועד). רובן לא עלו יפה, חלקן היו כרוכות בדיכוי ברוטלי. אחדות היו קצרות, לפעמים חטופות. הן עשו איתחול שהחזיר את המערכת אל המסלול. לרוע המזל, זה הפך צבאות כאלה לאפיטרופסים של הדמוקרטיה, והעניק להם רשיון חלקי לחזור ולהתערב.

    זה סידור מסובך ומלא פגמים. אבל סיבה אחת לפגמים היתה, אולי, שהוא נעשה בַּחֲבָרוֹת ללא מסורת דמוקרטית.

    מֶה היה קורה אילו הגנרלים, או הקולונלים, או רבי הסרנים היו מוזמנים לאתחל, על פי נוסחה ועל פי לוח זמנים? פטריוטים היו מוזמנים להציל את המולדת מידי עצמה, מידי הרגליה הגרועים ביותר, מידי פוליטיקאיה המושחתים והנפסדים ביותר; הם היו מוזמנים לא כדי לפתור את הבעיות, אלא כדי לאפשר תהליך רציונלי של פתרון.

    אין כנראה סכנה גדולה יותר מסכנת האינרציה. מערכת שאינה יכולה עוד לתקן את עצמה זקוקה לאיתחול.

    זו אינה הצעה קונקרטית להשעיית התהליך הדמוקרטי. אבל זו בהחלט הזמנה לדון בשינוי התחביר של הוויכוח הציבורי.

    המִשׂחק האיטלקי

    דמוקרטיות אמנם מגיעות לפעמים למבוי סתום. באלה הימים, האיטלקים חוזרים ומגיעים למסקנה הזו. הקואליציה הַשַלֶטֶת של שמאל ומרכז שמטה את השלטון לאחר עשרים חודש של משברים בלתי פוסקים. מנהיגיה מציעים עכשיו לא לעבור לסדר היום, זאת אומרת לא להמשיך את משחק המסירות חסר התוחלת. המשחק הזה יעלה בבחירות הבאות ממשלת ימין, שתיכנס עד מהרה לסיחרור עד שתתפרק לגורמיה – והשלטון יחזור לידי קואליציה שמאלית שתתחיל מייד את הספירה לאחור.

    נשיא איטליה מטיל על נשיא הסנאט לכונן ממשלה זמנית כדי לתקן את חוק הבחירות ('ניו יורק טיימס', 31 בינואר 2008)

    האיטלקים מדברים על "ממשלת מומחים זמנית", שתטפל בבעיות יסוד ותחוקק חוק בחירות חדש, כדי לשחרר את הממשלות הבאות מִתלוּת בסיעות פרלמנטריות זעירות ובאינטרסים אזוריים.

    קשה להאמין שזה יקרה. וגם אם יקרה, קשה להאמין שזה יעבוד. לרוע המזל, לאיטליה יש הרגלים החזקים מכל חוק וּמכל חוקה.

    הרפובליקה הרומאית העתיקה היתה מסוגלת להשעות את מוסדותיה בזמן משבר, ולהעביר את סמכויות השלטון המלאות לידי ממשלה זמנית. זה היה תור הזהב של הרפובליקה, הרבה לפני שמצביאים עטורי נצחון חשבו שלטון יחיד לזכותם הטבעית. הדיקטטור שמינתה הרפובליקה נועד להיות זמני, והוא אמנם היה זמני. וזה קרה בזמן מלחמת קיום, כאשר האויב סגר והלך על רומא.

    'הממשלה הרעה'

    לא רק ישראלים מתרגלים לחיות עם כשלון סיסטמי נצחי. כאשר איטליה עדיין נחשבה לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של אירופה לאחר מלחמת העולם השניה, אנשים דיברו ברצינות על "הנס האיטלקי". הם התכוונו לדו-קיום הלא-הגיוני בין שגשוג כלכלי ובין מערכת פוליטית המתקשה לתפקד. האיטלקים קראו למערכת הזו Malgoverno, 'הממשלה הרעה'.

    ממשלות קמו ונפלו. תוחלת החיים הממוצעת של ממשלה איטלקית ב-50 השנה שלאחר נפילת הפשיזם היתה אחד-עשר חודש. הן היו נופלות על עניינים של מה בכך. פוליטיקאים איטלקיים היו יכולים להוסיף לצד שמותיהם את הציון הביוגרפי המדהים, "ראש ממשלה שבע פעמים", או שש, או חמש.

    עד שזה חדל לעבוד.

    משונה להיזכר שהאיטלקים היו הראשונים שהשתעשעו ברעיון לערוך בחירות ישירות לראש הממשלה. הם גם עקבו בסקרנות מסוימת אחרי הנסיון הישראלי. אבל אפשר להבין ללבם אם הרעיון לא עורר אצלם התפעלות. סוף סוף, איטליה שילמה מחיר איום ונורא על ייצוב הפוליטיקה שלה בשנות העשרים של המאה העשרים. "ראש ממשלה חזק", שלא לומר משטר נשיאותי, נשמע קצת יותר מדיי כמו בניטו מוסוליני נואם מן המרפסת בכיכר ונציה.

    לישראלים אין די אסוציאציות אישיות מן המין הזה. דיקטטורים רעים תמיד קרו למישהו אחר. מניפסט לייצוב המערכת הפוליטית ולתיקונה עלול בהחלט להניב תוצאות לא רצויות ולא מכוּוָנוֹת.

    אכן, זה רעיון רע שהגיע זמנו.

     

    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

     

    הערות בענייני ניסוח, איות או פיסוק יתקבלו ברצון ובתודה -- בתא-הדואר הפרטי שלי, בבקשה.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     40702 2008-01-30 06:47:50 2008-01-30 04:47:50 closed closed איתחול (דיגדוג) publish 0 post 369117 אסנת ossiraz@gmail.com 83.130.12.242 2008-01-30 07:15:24 1 0 369137 אורן http://www.sciencefriction.net/blog 79.183.135.136 2008-01-30 09:38:13 1 0 369164 Danny Pinkus danpinkus@hotmail.com 192.118.48.248 2008-01-30 12:08:03 1 0 369209 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 67.93.182.186 2008-01-30 15:43:18 1 0 369227 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-30 16:41:49 1 0 369263 חולי http://www.notes.co.il/hoolly/ 88.73.1.40 2008-01-30 19:17:06 1 0 369275 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-30 20:03:10 1 0 369285 חולי http://www.notes.co.il/hoolly/ 88.73.1.40 2008-01-30 20:57:36 1 0 369373 חולי http://www.notes.co.il/hoolly/ 88.73.51.79 2008-01-31 08:14:44 1 0 369447 עומר בלסקי blacklight_knight@yahoo.com 89.139.1.66 2008-01-31 15:43:44 1 0 369453 שלומי שטרית shlomi_ch@walla.co.il 80.178.223.4 2008-01-31 16:43:51 1 0 369470 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-31 18:57:15 1 0 369472 יואב קרני 208.59.115.124 2008-01-31 18:59:01 1 0 369603 אסנת ossiraz@gmail.com 83.130.12.242 2008-02-01 12:06:33 1 0 369656 איתמר רוזן noway@fatchance.com 79.182.120.189 2008-02-01 16:50:38 1 0 369681 יואב קרני 208.59.115.124 2008-02-01 18:26:56 1 0     סלט מקדוני, עִזִים אלבניות ודו-שיח בלקני מאוד http://www.notes.co.il/karny/41347.asp Wed, 20 Feb 2008 07:01:33 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/41347.asp תיאטרון האבסורד הבלקני חוזר: עוד מדינה אחת נולדת מתוך הטרגדיה האין-סופית. מתי תיפסק ההתפצלות הזו? ואיפה היא תיפסק? ואם קוסובו, אז מדוע לא קטלוניה, וסקוטלנד? ואולי יהיו לאירופה עוד 22 מדינות חדשות?

     


    "האדם הוא הסגנון", אמר פעם הרוזן הצרפתי דה ביפוֹן. אולי גם האומה היא הסגנון.

    הנה כך הודיע עתון חשוב בפרישטינה הבירה על הולדת הרפובליקה של קוסובו ביום ב' השבוע: המלה ההיא של ארבע האותיות פלוס YU, שהוא סימנה הבין לאומי של יוגוסלביה עליה השלום. שלושת האנשים, שעורכי 'אקספרס' הקוסובארי היו רוצים לעשות להם משהו לא נעים, הם (משמאל לימין) ניקולא פּאשיץ', שהיה ראש ממשלת סרביה בזמן סיפוח קוסובו ב-1913; טיטו, שהיה מייסד הפדרציה היוגוסלבית ונשיאה במשך 34 שנה; וסלובודן מילושביץ', מנהיג סרביה בזמן מלחמות סוף-יוגוסלביה של אחרית המאה ה-20. אין זה כלל מן הנמנע שכל השלושה, ורבים אחרים, ראויים לגידוף עסיסי. אבל הכותרת הראשית הראשונה בקוסובו העצמאית? אני חושב שלא


    אם מלחמות הבלקן מזכירות משחקי כדורגל אלימים במיוחד אין זה אלא מפני שהיציעים מגיבים באותו אופן על כל סוגי הכדורים. ביום הולדתה של קוסובו היו לעורכי העתון הסרבי הזה בדיוק אותן האסוציאציות המלומדות שהיו לעורכים מקוסובו. שלושת יעדי האקט הסרבי הם (משמאל לימין) הנשיא בוש, ראש ממשלת קוסובו האשים תאצ'י והממונה על קשרי החוץ של האיחוד האירופי חאבייר סולאנה. המשך, אל נכון, עוד יבוא

     

     

    נחמת ישראלים: יש עדיין אזורים גיאוגרפיים שאירופים שונאים אינסטינקטיבית יותר מן המזרח התיכון. לא סתם שונאים, אלא חורקים שיניים. יש להם חשבון מר וארוך עם השוליים הגיאוגרפיים ההם: הבלקנים.

    בִּפְרוֹשׂ המאה ה-20, "מקדוני" היה שם כמעט נרדף לטירוריסט. האוסף הבלתי אפשרי של בני לאומים שונים, החיים ומתים בצפיפות איומה, העניק השראה ל macédoine, סלט הירקות הפופולרי של המטבח הצרפתי (להבדיל מ'מקדוניה' האיטלקי, שהוא סלט פירות). כשהאירופים רצו לבטא התפצלות טריטוריאלית לא-רציונלית הם הפכו את הבלקן לפועל (to balkanize, באנגלית).

    כאשר אירופה לבשה ארשת ציווילית, וחדלה להחליף ממשלות במהפכות דמים, בשלהי המאה ה-19, הסרבים הוסיפו לרצוח את מלכיהם שעל מנת להחליף אותם במלכים אחרים. הבלקנים היו חמומי מוח, הם היו נוחים להתרגש, הם היו יורים ורק אחר כך מציעים לקרבן להרים ידיים. הם בישלו שתי מלחמות איומות בתוך שנה אחת (מלחמת הבלקנים הראשונה והשניה, 1913-1912).

    וילהלם השני, קיסרה השלישי והאחרון של גרמניה, לא היה איש שלום, אבל ב-1913 הוא התמלא בחילה לנוכח מאורעות הבלקנים. כאשר הסרבים רצו מוצא לים האדריאטי, ואיימו לכבוש את אלבניה, שעתה זה נולדה, וילהלם אמר, "אנחנו לא נצא למלחמה בשביל כמה עיזים אלבניות".

    והוא לא יצא. גם הסרבים לא יצאו. הם נרתעו מפני אולטימטום אוסטרי. שנה אחת אחר כך הם לא יירתעו, והאוסטרים יכריזו עליהם מלחמה, וגרמניה תצטרף, ורוסיה, וצרפת, ובריטניה, ואירופה תעשה את נסיון ההתאבדות הכמעט-מוצלח הראשון שלה בתוך עשרים שנה.

    בדם ואש נפל הקיסר לאזאר

    הסרבים התחילו את המאה ה-20 בחריקת שיניים. הם חשבו שמגיע להם הרבה יותר. הם התגעגעו אל ימי הזוהר של "הקיסרות" הסרבית מימי הביניים המאוחרים. תקומתם, לאחר כמעט 500 שנה של שלטון טורקי, חייבה את גאולתו של שדה הקרב שבו נפל נסיכם המהולל לאזאר ב-1389, בנסיון שווא לעצור את הטורקים. הם מאמינים, ואולי הם צודקים, שאילמלא קרבנם, העוסמנים היו דוהרים באין מפריע אל מרכז אירופה, ומחליפים את הקתדרלה של קלן במסגד גדול.

    שדה הקרב ההוא נמצא בחבל שהסרבים קוראים לו קוסובו, ותושביו האלבניים (90% של האוכלוסיה) קוראים לו קוסובה, ואבוי לכם אם לא תיזהרו בַּהֲגִיָה.

     


    קוסובו בשנית לא תיפול. אבל היא נפלה גם נפלה. הציור הזה מראה את הקרב האחרון של צבא סרביה בקוסובו נגד הפולשים העוסמניים ב-1389. הציור מופיע, ללא ציון מקורו באתר רשת סרבי

     

     

    קוסובו הוא התסביך הלאומי של סרביה. לאומנים סרביים משווים אותו, במפורש, עם ירושלים של היהודים. ב-1987 נאספה עצרת ענקית של לאומנים סרביים במקום הקרב האחרון של לאזאר, והאזינה להבטחתו החגיגית של פוליטיקאי שאפתן שלא לנוח ולא לשקוט עד שישיב את זכויות הסרבים על כנן. שמו היה סלובודן מילושביץ, והוא זרע ביום ההוא את זרעי האסון הבלקני של שנות ה-90.

    מאחר שהסרבים רצו הכול או לא כלום, הם נשארו בלא כלום. השבוע הם איבדו רשמית את קוסובו. בעיני שונאי בלקנים ותיקים, האַמֶבַּה חוזרת ומתפצלת. זו תהיה המדינה השביעית על חורבות יוגוסלביה. השביעית.

    שמינית, תשיעית, עשירית

    הגיון הקמתה מצדיק את המשך התהליך. המיעוט הסרבי בצפון קוסובו יפרוש, ויקים מדינה שמינית. ואו אז יפרוש גם המיעוט האלבני בתוך סרביה, ויקים מדינה תשיעית. והמיעוט האלבני במקדוניה יחליט שמספיק לו עם סלט הירקות, ויקים מדינה עשירית. והסרבים של בוסניה יתבעו לעצמם דגל והמנון (אחת-עשרה). והקרואטים של בוסניה (שתים-עשרה), וההונגרים של צפון סרביה (שלוש-עשרה), והרומנים של צפון מזרח (ארבע-עשרה).

    ואם כבר -- ובייחוד אם אירופה ואמריקה יזדרזו להכיר במתפצלות -- רוסיה תכיר בעצמאותן של שתי מדינות מורדות בקווקאז (אבחזיה ודרום אוסטיה, השייכות חוקית לגרוזיה, או כמו שקוראים לה כיום בארץ "גיאורגיה", אלוהים בלבד יודע למה), ושל מדינה מורדת אחת התקועה בין אוקראינה למולדובה (הלוא היא מדינת עֵבֶר-הדנייסטר, או טְרַאנְסְדְנִיסְטְרִיַה); ואולי תעודד גם את חצי האי קרים לפרוש מאוקראינה.

    האבחנה: בלקניטיס

    "מנהיגי הפלסטינים קודחים. אבל לא בגלל מזג האויר, ואפילו לא בגלל החיסולים. הם קודחים, כי הם מתבוננים בבלקנים, וחוטפים קנאת אלבנים חמורה. איך זה יכול להיות – הם שואלים את עצמם (כנראה) – שהאלבנים מצליחים להביא לצידם את המערב, כל אימת שהם מנסים להרוס מדינה, ולוקח להם מקסימום שלושה חודשים. המשימה הפלסטינית: אלבניזציה של עצמם, סרביזציה-מקדוניזציה של ישראל. רק איש אחד עומד עכשיו בדרכם, ומסרב (לפי שעה) להשתגע. שמו אריאל שרון"

    התפרסם במוסף סוף השבוע של 'גלובס', אוגוסט 2001

    וארמניה תגיד אז למה בעצם שלא תַכּירוּ בנַגוֹרנוֹ קַרַבַּךְ, המובלעת ההררית השייכת נומינלית לאזרבייג'אן. והטורקים של קפריסין יגידו, אז למה לא אנחנו. ומה יגידו קטלוניה וארץ הבאסקים של ספרד, וסקוטלנד של בריטניה (בשלוש האחרונות יש תנועות עצמאות רבות השפעה)?

    כמה מדינות כבר ספרנו כאן? אם אינני טועה עשרים-ושתיים. היתכן שביבשת אירופה יקומו בשנים הקרובות עוד 22 מדינות עצמאיות?

    ואם יהיו שתי מדינות אלבניות (או שלוש, או ארבע), ושתי מדינות ארמניות, אז מדוע שלא יהיו שתי מדינות פלסטיניות לצד ישראל? אולי שתי מדינות ישראליות לצד פלסטין?

    זה נשמע כמעט כמו פארסה, אבל זה בעצם לא. הגדרה עצמית היא עיקרון נעלה, ומי אנחנו כי נלין עליו. אבל כמו כל עיקרון נעלה, קל להביא אותו עד אבסורד.

    יוצאים מירושלים דקוסובו

    האלבנים של קוסובו ידעו ייסורים ניכרים בסוף שנות ה-90. תנועת העצמאות שלהם היתה לא-אלימה למופת, עד שחלקים שלה פנו לאלימות, ב-1998. הסרבים חסרי העכבות השיבו באלימות דיספרופורציונלית, ועד מהרה מיליון אלבנים נמלטו אל מעבר לגבול. עולם של סי.אן.אן ראה, ספק כפיים – ויצא למלחמה. 72 יום הפציצו מטוסי נאט"ו את ערי סרביה ואת התשתית שלה. לסרביה לא היתה בררה, אלא לצאת מירושלים דקוסובו.

    הפצע של קוסובו לא הגליד בשום מקום, אבל בסרביה הוא עדיין מלא מוגלה. סרביה היא המנוצחת הגדולה ביותר של התמוטטות הקומוניזם. היא היתה הרפובליקה הדומיננטית, בפדרציה גאה וגדולה, עם חוף ים ארוך ונאה, עם יחסי חוץ מפותחים להפליא (יוגוסלביה, בימי הנשיא המייסד טיטו, היתה אחת הארצות הפופולריות ביותר בעולם, מנהיגה בזכות עצמה של מחנה "המדינות הבלתי מזדהות").

    היא איבדה כמעט הכול. היא אולי אינה ראויה לאהדה מיוחדת על הנסיבות שבהן איבדה: היא ניסתה לכבוש, לגרש, לדכא; היא נתנה את ידה ל"טיהור אתני" (למען האמת, היא העניקה לעולם את עצם המושג הזה), וּבִשמה קשור מעשה הטבח האיום ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השניה (שְרֶבְּרֶנִיצַה, 1995).

    אבל ההיסטוריה של אירופה ממחישה מה רע הוא הרעיון להעניש את המנוצחים יותר מדיי. כאשר קוסובו תיקרע מסרביה, אין זה כלל מן הנמנע שלסרביה לא יהיה עוד שום עניין בסטאטוס-קוו. היא תדמה לגרמניה ולרוסיה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הרהורי נקם ילַווּ את כל מעשיה. למען האמת, הם כבר מלווים.

    וּממרחק, רוסיה המתעשרת, השוחרת נקם בעצמה, לוטשת עיניים מאיימות. אילו היה נשיא ב-1999, ואילו ארצו היתה עשירה ובטוחה בעצמה, ולדימיר פוטין לא היה מרשה לנאט"ו לכבוש את קוסובו. עכשיו, פוטין מאיים במפורש בחידוש מירוץ החימוש עם נאט"ו.

    ההבדל בין ימינו ובין ימי השיא של המירוץ הקודם, לפני 25 שנה, הוא שאז רוסיה הסובייטית היתה קבצנית אביונה, מסובכת במלחמה חסרת סיכוי באפגניסטן. ארה"ב ניצחה במירוץ החימוש ההוא ללא קושי, וזירזה בזה את התמוטטות ברית המועצות. הקערה התהפכה. ארה"ב שקועה עד צוואר בעיראק ובאפגניסטן, חובה הלאומי תפח עד תשעה טריליון דולר, היא עומדת במשבר כלכלי ופיננסי שאת ממדיו עדיין אין איש יודע.

    רוסיה וסרביה נגד שאר אירופה הוא תרחיש לא בלתי סביר. העיזים האלבניות של הקיסר וילהלם חוזרות ותופסות את מקומן על במת אירופה.

    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. תודה.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     41347 2008-02-20 07:01:33 2008-02-20 05:01:33 open open סלט מקדוני, עִזִים אלבניות ודו-שיח בלקני מאוד publish 0 post 374364 ד.ט www.israblog.co.il/dt 132.72.45.107 2008-02-20 08:13:18 1 0 374365 רועי מיל 128.139.226.37 2008-02-20 08:15:25 1 0 374367 ד.ט www.israblog.co.il/dt 132.72.45.107 2008-02-20 08:17:04 1 0 374377 דודי קינג dudi_king@yahoo.com 79.181.157.141 2008-02-20 09:42:38 1 0 374399 Danny Pinkus danpinkus@hotmail.com 192.118.48.248 2008-02-20 11:54:39 1 0 374401 יובל וינקלר yuval.vinkler@mail.huji.ac.il 128.139.226.37 2008-02-20 12:11:36 1 0 374433 חייש http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=145534 212.117.156.186 2008-02-20 14:54:27 1 0 374436 עמנואל ילין eman@bgu.ac.il 79.176.102.175 2008-02-20 15:13:38 1 0 374437 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 67.93.182.186 2008-02-20 15:21:20 1 0 374457 יואב קרני 208.59.126.219 2008-02-20 16:41:34 1 0 374461 אלון ניסר alon@noal.co.il 212.199.121.196 2008-02-20 16:53:33 1 0 374464 אלון ניסר alon@noal.co.il 212.199.121.196 2008-02-20 17:00:50 1 0 374478 רמי נוי 82.81.152.245 2008-02-20 18:33:08 1 0 374488 רוגל rogelsm@rogelsview.com http://www.rogelsview.com 67.93.182.186 2008-02-20 19:29:34 1 0 374501 יואב קרני 208.59.126.219 2008-02-20 20:34:30 1 0 374507 רמי נוי 82.81.152.245 2008-02-20 21:01:27 1 0 374525 יואב קרני 208.59.126.219 2008-02-20 21:35:22 1 0 374529 יואב קרני 208.59.126.219 2008-02-20 21:47:31 1 0 374573 Danny Pinkus danpinkus@hotmail.com 89.138.125.211 2008-02-21 00:44:53 1 0 374592 אבנר גורן theavanator@yahoo.com 212.143.225.5 2008-02-21 05:35:02 1 0 374737 רמי נוי 82.81.152.245 2008-02-21 16:42:43 1 0 374742 יואב קרני 208.59.126.219 2008-02-21 17:08:46 1 0 374764 יואב קרני 208.59.126.219 2008-02-21 18:03:30 1 0 374774 אבנר גורן theavanator@yahoo.com 212.143.225.5 2008-02-21 18:45:54 1 0 374820 ד.ט www.isarblog.co.il/dt 79.183.177.137 2008-02-21 21:23:38 1 0 374864 ד.ט www.isarblog.co.il/dt 79.183.177.137 2008-02-21 23:36:00 1 0 374891 יואב קרני 208.59.126.219 2008-02-22 02:47:00 1 0     http://www.notes.co.il/karny/user/KOS_EXP%20021808.jpg KOS_EXP%20021808 41347 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/pdn.jpg pdn 41347 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/kosovo_battle.jpg kosovo_battle 41347 inherit attachment האיש שגנב דעת, ואחר כך גנב ארץ. הֱיֵה שלום, קוֹמאנדאנטֶה http://www.notes.co.il/karny/41414.asp Fri, 22 Feb 2008 02:53:06 +0500 יואב קרני 'טוּרים שהתפרסמו לאחרונה' http://www.notes.co.il/karny/41414.asp  

    לפני 49 שנה, העולם כולו הוקסם למראהו. הוא היה מהפכן צעיר, נועז, נשא נאומים נבואיים, הפיל רודן מושחת, הבטיח דמוקרטיה. ביורדו מן הבמה הוא צל מתעתע, זקן רודני העולם, אחרון רודני אמריקה הלטינית, חולה, עייף ומשעמם. פולחן קסטרו בילבל בשעתו הרבה אנשים הגונים, אשר נטו לשכוח כי חרות היא חרות, גם כאשר היא נשללת בשם מהפכה מתקדמת

     


    "הודעת המפקד העליון" על פני העמוד הראשון של בטאון המפלגה הקומוניסטית הקובאנית, 19 בפברואר 2008. העתון נקרא על שם הספינה שהחזירה את פידל לקובה ב-1956, כדי להתחיל את המרד שלו נגד בטיסטה. הצילום מצד ימין למעלה הוא זה של פידל מניף רובה לתועלת מצלמה אמריקנית, 1957. ראו את הצילום המלא למטה


    עתון בברזיל, 'דיאריו דה קומרסיו', לקח את העמוד הראשון של 'גראנמה', הוסיף לו את צלליתו האדומה של פידל, והעניק לו כותרות מעוצבות כמו באותיות קיריליות, עם המלים 'פרסטרויקה בקובה' בראשן. 'פרסטרויקה' היתה כמובן תכנית הרפורמות הכושלת של מיכאיל גורבאצ'וב בברית המועצות בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-20. האומנם הקומוניזם הצבאי של קובה מתקרב אל קיצו?

     

     

     

    במאה השנה האחרונות היה רק שליט אחד עלי אדמות שהתחרה בו באורך שלטונו: לא, לא סדאם חוסיין; לא פרנסיסקו פרנקו; אפילו לא השאה של איראן וגם לא סטאלין, או מאו או היילה סלאסי. היחיד (לפי מיטב ידיעותיי) היה המלך סוֹבּוּזַה (Sobhuza) של סוואזילנד, באפריקה הדרומית, אשר מלך שמונים שנה.

    ארבעים-ותשע השנה של פידל קסטרו יבואו אל קיצן ביום א', כאשר האסיפה הלאומית בהוואנה תבחר – אם בחירות ייקרא לאקט הזה – נשיא חדש למועצת המדינה. השבוע הודיע קומנדנטה פידל ממיטת חוליו שהוא לא יישא עוד בעול השלטון, אם כי יואיל להוסיף ולהילחם ב"מלחמת הרעיונות".

    אויביו, בייחוד מקרב המהגרים הקובאניים בארה"ב, לא יאמינו שהוא ויתר על השלטון אלא לאחר שייפח את נשמתו, "ואולי גם אז לא" (כדבריו של עתונאי אחד, העוקב אחרי מעשיהם).

    כל נוכחותו מזכירה במידה מפליאה את 'סתיו של פטריארך', סיפורו הפנטסטי של גבריאל גרסיה מרקס על רודן לטינו-אמריקני השולט בארצו מאתיים שנה, ואיש מנתיניו אינו זוכר עוד את היום שבו שלט שם מישהו אחר. בהדרגה הם מתרגלים להאמין, שהשליט הוא זה המבטיח את זריחת השמש ואת שקיעתה.

    גרסיה מרקס לא חשב על פידל כאשר כתב את 'סתיו', אלא על צירוף של דיקטטורים בקולומביה מולדתו ובוונצואלה השכנה. לפי הידוע, הוא מעולם לא אמר מלה רעה על פידל. כמו רוב האינטלקטואלים השמאליים והליברליים באמריקה הלטינית, הוא העריץ את רודן קובה.

    הסתירה הזו היתה תמיד מעניינת. אנשים אמיצים וחכמים, שלחמו ללא לאות לטובת החרות בארצות עם רודנים ימניים, נעשו מליצי יושר נלהבים של הרודן השמאלי ארוך הימים ביותר בתולדות העולם. הם היו מוכנים להעלים עין ממעשי זוועה ודיכוי שהוא עשה כדי להישאר בשלטון. למשל, בתחילת שנות ה-60, האחים קסטרו הושיבו פרוצות, נרקומנים, קבצנים והומוסקסואלים במחנות ריכוז. הם גזרו עונשי מאסר ארוכים על כל מי שהעזו להביע התנגדות למשטרם, כולל עמיתים לשעבר מימי המהפכה, אשר חשבו כי לא לתפארת פידל וראול הם סיכנו את נפשם.

     


    המותגים המפורסמים של פידל: הפוסטר האדום הודפס ב-1976, וקישט הרבה קירות של רדיקלים ושל רומנטיקונים בכל העולם. הצילום שלמטה הוא חלק מסרט תעודה של רשת הטלויזיה האמריקנית סי.בי.אס משנת 1957, שהעניקה לפידל נופך של רובין הוד מעורבב בג'ורג' וושינגטון, והפכה את נצחונו, כמה חודשים אחר כך, למאורע של התרוממות רוח אוניברסלית. הצילום הזה היה כל כך חביב על פידל עד שנבחר לעטר את הלוגו של בטאון המפלגה הקומוניסטית

     

    קיראו לו בבקשה "המפקד העליון"

    קסטרו לא רצה מעולם למַסֵד את המהפכה. הוא לא פשט את מדיו, העדיף את  התואר "המפקד העליון" (זה התואר שמעניקים לו הקובאנים גם כיום, רק זרים קוראים לו "נשיא"); ורק בקושי הסכים לחוקה פורמלית שהעניקה לקובה מוסדות כמו-נורמליים, 17 שנה לאחר שעלה לשלטון.

    את ההילה המיתית שלו הוא רכש בסוף שנות ה-50, הרבה בזכות סרט תעודה רומנטי ברשת טלויזיה אמריקנית. בהפרזה מסוימת, וּבהטעמת ההבדלים הניכרים בנסיבות, אפשר להשוות את עלייתו עם עליית ברק אובאמה. הוא היה צעיר, נחמד, רהוט, נועז; הוא ייצג התנערות מלאה מאחד המשטרים המושחתים והשנואים ביותר בעולם של זמנו; הוא נשא נאומים נבואיים; הוא הבטיח דמוקרטיה. הוא הכחיש חד משמעית שהוא קומוניסט, ביקר בוושינגטון, הקסים את המדיה, שוחח עם מנהיגי ארה"ב באנגלית לא רעה.

    הוא היה סמל תקוותיו של דור חדש, לא בקובה בלבד, לא באמריקה הלטינית בלבד, אלא בכל מה שהתחילו אז לקרוא "העולם השלישי".

    מי היה מעלה על הדעת שכמעט ארבע שנים לאחר עלייתו לשלטון הוא יזמין את ברית המועצות להציב טילים גרעיניים על אדמת קובה, ולאיים בהם על ארה"ב, רק 150 ק"מ משם. לימים, קסטרו דיבר במרירות גדולה על החלטת הסובייטים לפַנוֹת את הטילים, כדי למנוע מלחמת עולם שלישית ושואה גרעינית. הם לא נמלכו בדעתו, הוא התלונן.

    סביר להניח שהוא לא היה מזמין את הטילים אילמלא הצטברו הראיות שארה"ב מנסה להפיל אותו בכל מיני אמצעים מוזרים (כולל הרעלת הסיגר שלו). אבל ההנחה ששיורו הפוליטי חשוב משיור המין האנושי לא הרפתה ממנו מאותו היום ואילך.

    שנאת האמריקאים כלפיו לא היתה תמיד רציונלית, או מחויבת המציאות. היא יוחסה במידה רבה למשקלם האלקטורלי הגובר של מהגרים קובאניים בפלורידה. האומנם יש צורך לאיים בעונשי מאסר על אזרחים אמריקאיים הרוצים לנסוע לקובה? האומנם צריך להטיל עליה אמברגו מחמיר, הנמשך מאז 1960? כל כך מחמיר הוא האמברגו, שארה"ב אוסרת על קובה להשתמש בכבלי האינטרנט של הים הקאריבי.

    אנשי עסקים אמריקניים הם מן המתנגדים התקיפים ביותר לאמברגו. קובה היא שלוחה טבעית של השוק האמריקאי, יעד מתבקש להשקעות מסיביות בתשתית ובתעשיה.

     


    הסיגר שנפל. טיפול 'פוטושופ' לעמוד הראשון של העתון הברזיליאני הגדול 'או גלובו'

    ילבש מדים – או ילבש חליפות?

    הדעת נותנת שכל זה עומד להגיע אל קיצו, אם כי וושינגטון מטעימה שהיא לא תעשה עסקים עם שום קסטרו, פידל או אחיו הצעיר במקצת ראול. אף כי מועט הספק שראול יהיה השליט בפועל, ולפידל תהיה השפעה ניכרת מאחורי הקלעים, יתכן שהאחים יחליטו להעניק את התואר "נשיא מועצת המדינה" למישהו צעיר מהם במידה ניכרת, הלובש חליפות במקום מדים.

    מדברת בעדה העובדה ששלושה ימים לפני הבחירה הרשמית לאיש אין מושג מי יהיה הנשיא.

    ההודעה על החלטתו של קסטרו לפרוש התפרסמה ללא חתימה, והסתיימה באוסף הקלישאות הרגיל, "יחי פידל! יחי ראול! תחי המולדת המאוחדת, שהם יסדו ואשר עליה יגן העם כולו! קדימה, תמיד, אל הנצחון!"


    הנאהבים והנעימים. פידל וצ'ה, 1959. פידל עישן סיגרים, צ'ה נפל בג'ונגל של בוליביה

    קובה היא רודנות משפחתית קפריזית, שעבר זמנה. אזלו התירוצים להמשך השלילה המסיבית של זכויות אדם, של חרויות הפרט ושל חופש יוזמה כלכלי ופוליטי.

    פידל הזקן לפחות חסך לנו את הסיוט של צ'ה גווארה, שותפו הכריזמטי במהפכת 1958. צ'ה מת צעיר, בג'ונגלים של בוליביה, כאשר ניסה לייצא את המהפכה שלו. המותג של צ'ה היה מאז עסק מסחרי ופוליטי משתלם. תהיה הדעה על הפוליטיקה שלו אשר תהיה, צ'ה היה אידיאליסט ואמיץ.

    פידל ייזכר בסופו של דבר כמי שנאחז בקרנות המזבח של השלטון, עד שאבריו הפנימיים חדלו לתפקד, ורמזים של סניליות נדפו ממנו.

    אם הוא עלה כברק אובאמה הנה הוא יורד מן הבמה – עוד לא, אבל כמעט – כבן דמותו של פרנסיסקו פרנקו בספרד, צל מתעתע, תזכורת על המידה המבהילה שבה איש רב כריזמה, עצום אגו וצמא שלטון יכול לגנוב ארץ: תחילה לגנוב את דעתה, ואחר כך לגנוב את שטחה ואת אוצרותיה.

    יוצאות בזמן – אבל לאן הן נוסעות

    מליצי היושר של פידל חוזרים וּמזכירים שהוא העניק לקובה מערכת חינוך ובריאות, שמעטות דוגמתה בעולם הלא-תעשייתי. שורה של מספרים אמנם מדברים בעדם.

    • למשל, שיעור תמותת התינוקות בקובה (5.72 לכל אלף) נמוך מזה של 160 ארצות אחרות. ביבשת אמריקה, רק ארץ אחת, קנדה, מקדימה אותה.
    • בידיעת קרוא וכתוב (99.8%) קובה עומדת במקום השני בעולם (שאותו היא חולקת עם אסטוניה ועם פולין).
    • מספר הרופאים בקובה, יחסית לגודל האוכלוסיה, אמנם רחוק מזה של רוב הארצות המתועשות, אבל גדול מזה כמעט של כל הארצות המתפתחות (0.865 לכל אלף).

    אבל אלה כמובן אינם המספרים היחידים. מאז שנת 2000 עזבו את קובה בערך מיליון בני אדם, או עשירית האוכלוסיה. מאז מהפכת קסטרו, מספר העוזבים התקרב לשני מיליון.

    בקונטקסט הזה, השגיה של המהפכה הקובאנית מזכירים קצת את אחד השבחים המפורסמים ביותר שהורעפו על איטליה של מוסוליני. הרכבות – נהגו להגיד אז – יוצאות בזמן. השאלה היתה לאן הן נוסעות.


    תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

    בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

    כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

    המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. תודה.

    הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

    ]]>     41414 2008-02-22 02:53:06 2008-02-22 00:53:06 open open האיש שגנב דעת, ואחר כך גנב ארץ. הֱיֵה שלום, קוֹמאנדאנטֶה publish 0 post 374895 רמי נוי 82.81.152.245 2008-02-22 07:26:57 1 0 374924 דודי קינג dudi_king@yahoo.com 79.183.115.154 2008-02-22 11:17:00 1 0 374936 רמי נוי 82.81.152.245 2008-02-22 12:28:01 1 0 374992 חייש http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=145534 217.132.121.212 2008-02-22 17:47:01 1 0     http://www.notes.co.il/karny/user/fitired.gif fitired 41414 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/granma_out021908fullpage.jpg granma_out021908fullpage 41414 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/perestroika.jpg perestroika 41414 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/1976.gif 1976 41414 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/cbs.jpg cbs 41414 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/oglobo_cigar_ps.jpg oglobo_cigar_ps 41414 inherit attachment http://www.notes.co.il/karny/user/fidel_che1959.gif fidel_che1959 41414 inherit attachment