קו המשווה

החדשות האחרונות על רשימת המצטרפים אל מסע הבחירות של ארנולד שוורצנגר מעוררות אצלי רגשות מעורבים. וורן באפיט, אשף הפיננסים, וג’ורג’ שולץ, מרוזני המפלגה הרפובליקנית, לשעבר מזכיר המדינה, שר האוצר, שר העבודה, שר התקציבים, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת שיקאגו – הם יהיו יושבי ראש משותפים של ‘המועצה להצלת קליפורניה’ במטהו של שוורצנגר. הם יכינו תכנית להבראת המדינה, שתקציבה השנתי (99 מיליארד דולר) גדול מזה של רוסיה, ויחסרו לה בשנתיים הבאות 38 מיליארד דולר כדי לספק לתושביה מה שסיפקה להם לפני שנתיים.

כל מי שמקילים ראש בשוורצנגר (אני למשל) צריכים לעצור ולשקול. אבל אם הם עוצרים ושוקלים, מוטב שיקראו את הידיעה הבאה ב’לוס אנג’לס טיימס’ על אודות מצטרף נוסף:

רוב לו

מר רוֹבּ לוֹ (Lowe), שהוא לא רק נאה הרבה יותר מבאפיט ומשולץ, אלא הוא גם חצי גילם, או טיפה יותר (39). שוורצנגר ורעייתו מריה שרייבר לבית קנדי פנו אל מר לו, וביקשוהו לקבל עליו תפקיד בכיר במטה הבחירות של הטוען למושלות קליפורניה. התפקיד עדיין לא הוגדר, אבל תוארו יהיה “יושב ראש משותף של מטה הבחירות”, לא פחות ולא יותר.

אני אינני ציניקן. אינני. ויש בלבי הערצה גדולה לאמריקה. אני חושב, ברצינות גמורה, שהיא מתנת אלוהים למין האנושי. היא הצילה את חרויות המערב פעם אחר פעם, ואנחנו – במובן זה של אנשים מערביים בני חורין – חייבים לה את חיינו. אבל מה שקורה עכשיו בקליפורניה הוא כל כך מתמיה, עד שצריך לגרד את הפדחת, ולשאול מה-זה-לכל-הרוחות.

אני דווקא מכבד את רוֹבּ לוֹ על האידיאליזם שלו ועל כשרונותיו הדרמטיים, אם כי לא על יהירותו ועל קלות דעתו (סרט פורנוגרפי מיותר במצלמת חובבים, בהשתתפות קטינה. לזכותו של רוב ייאמר שהסרט צולם בזמן ועידת המפלגה הדמוקרטית באטלנטה, כך שהיה לו קונטקסט פוליטי). אבל מה בדיוק מכשיר את האיש הזה להיות מנהיג במסע הבחירות של המועמד למושל המדינה הגדולה והחשובה ביותר בארה”ב?

כן, הוא דיקלם בהצלחה טקסטים שנכתבו בשבילו ב’בית לבן’ (West Wing), שֶשָם היה שמור לו התפקיד של סאם סיבּוֹרְן, אידיאליסט צעיר, המזכיר קצת, אולי, את ג’ורג’ סטפאנופולוס של ביל קלינטון. והוא יהיה הכוכב בסדרה דרמטית חדשה של רשת אן.בי.סי (החל מ-28 בספטמבר), שתיקרא “בגוב האריות”, ותציג את סיפורו של יורש עצר אידיאליסטי בשושלת פוליטית מפורסמת.

אבל היתכן שהגבולות בין הפיקטיבי לווירטואלי לריאלי נעלמים במידה כזאת, שמישהו התבלבל בין נסיון ממשי בבית הלבן ובין נסיון באולפן הוליוודי?

מה שמטריד כאן הוא לא הכניעה לאבק כוכבים, כי אם העובדה הפשוטה שחולשות הפרקטיקה הפוליטית בארה”ב מקנות לאנשים בעלי עושר פרטי פנומנלי עמדות זינוק לא סבירות. מאחר שמערכות בחירות יקרות ללא נשוא, בוודאי במדינה כמו קליפורניה, ומאחר שרוב בני התמותה אינם מסוגלים לעמוד במטלה של גיוס כספים מתורמים אינדיבידואליים, השדה מתמלא והולך במולטי-מיליונרים.

חוקי מימון הבחירות באמריקה אוסרים על יחיד לתרום יותר מאלף דולר, אבל מתירים לאדם לבזבז את כספו שלו ללא הגבלה. ולמי יש כסף כזה? למשל לאנשים המשתכרים עשרים מיליון דולר לסרט.

לא ימים טובים לדמוקרטיה האמריקנית.

סקר חדש מראה: התמיכה במושל דייוויס פוחתת לשפל היסטורי (טקסט עברי)

עמוד השער הדרמטי של ‘דיילי ניוז’ על 135 המועמדים למושל

• דיווח מעודכן של רשת הרדיו הציבורית (NPR) [נחוצה תוכנת האזנה Real]
• דיווח טקסט של אסושיאייטד פרס
• ומי שזקוקים באופן דחוף לרשימה המלאה של שמות המתמודדים, ואינם מסוגלים עוד להתאפק, יכולים למצוא אותה בפורמט אקרובט, כולל כתובות דואל ואתרי האינטרנט של מי שיש להם אתרים. את הרשימה מסַפֵּק משרד מזכיר המדינה של קליפורניה.
• דיוקנאות של המועמדים, בכירים וזוטרים (‘סקרמנטו בי’, 14 באוגוסט)

“שוורצנגר מגייס את באפיט”, מכריזה הכותרת הראשית במהדורה האמריקנית של ‘פייננשל טיימס’ הלונדוני. קהילת העסקים מעריכה את באפיט קצת יותר ממה שהיא מעריכה כל בן תמותה אחר. זה המכונה ‘האוראקל מאומאהה’ (על שם העיר במדינת נבראסקה, שבה הוא יושב) נחשב לגדול המשקיעים של כל הזמנים. המוטו המפורסם שלו הוא, “אל תשקיע לעולם בעסק שאינך מבין”. אם הוא מוכן להשקיע בשוורצנגר — “הוא יהיה מושל גדול”, הוא אומר — זה סימן ברור לאנשים רציניים שהם יכולים לשים את נפשם בכפם, ולהצביע בעד הרובוט מ’שליחות קטלנית’. מהלך גיוסו של באפיט עשוי להתברר כקריטי במסע הבחירות הזה — אם כי לגרֵיי דייוויס, המושל הנאבק על נפשו, יש קלף חשוב: הנשיא לשעבר ביל קלינטון, המתואר עכשיו כ”יועץ אישי” של דייוויס. קלינטון פופולרי מאוד בקליפורניה, ואפשר שהוא יגיע בחודש הבא כדי לנהל תעמולה לטובת דייוויס.   מאצ’ו למאצ’ו יביע אומר: ארנולד שוורצנגר אומנם הודיע שהוא שוכר את שירותיו של וורן באפיט, אבל הרוח המרחפת על פני וֶניס ביץ’ היא זו של ג’סי וֶנטוּרַה, המִתאַבֵּק הר-האדם שהמריא לכהונת מושל מינסוֹטה ב-1998, בזכות מה שפרשנים קראו בקריצה “בוחרי כתובת הקעקע”, כל מי שלא היו מעלים על קצֵה דעתם להצביע בבחירות מן המניין, אבל בשביל ג’סי הם הצביעו. לג’סי נמאס מן הפוליטיקה אחרי ארבע שנים, אם כי הוא עוד יכול להחליט להתמודד על הנשׂיאוּת. במקרה של ארני, הנשׂיאוּת היחידה הפתוחה לפניו היא נשׂיאוּת אוסטריה. בצילום נראים שני הרי-האדם מחליפים השקפות-עולם. העתון ‘דיילי ניוז’, שזה עמוד השער שלו, מופיע בלוס אנג’לס

חוץ מן הבעיות העקרוניות שמשאל-העם בקליפורניה מעורר — האִיוּם הנשקף ממנו על עצם התפיסה של דמוקרטיה יציגה — הוא הופך במהירות לסיוט ארגוני, ואולי גם לסיוט חוקתי.

ארה”ב היא הדוגמה הקלאסית של מערכת דו-מפלגתית, שבה הבחירות מנחילות נצחון חד-משמעי למנצחים, פשוט מפני שאין אפשרות אחרת.

ובכן, ארה”ב היא מערכת דו-מפלגתית בראש ובראשונה מפני שהדוּאוֹ-פּוֹל של שתי המפלגות ההיסטוריות התקין כל כך הרבה משוכות, עד שמפלגה שלישית, או מועמד שלישי, כמעט אינם מסוגלים לעבור אותן. מועמד שלישי זקוק להרבה מאוד כסף. רוס פֶּרוֹ הצליח להציג את שמו בקלפיות בכל אחת מ-50 המדינות ב-1992 מפני שהיה לו כסף.

מה היה קורה אילמלא המשוכות היו כל כך גבוהות? ההיתה המערכת הדו-מפלגתית מחזיקה מעמד?

פקידה במשרד מזכיר המדינה של קליפורניה שולפת אות מן האל”ף-בי”ת כדי להגריל את סדר המועמדים על גליון ההצבעה במשאל-העם. רמז: הם לא יהיו מסודרים על פי האל”ף-בי”ת (צילום: AP)

התשובה ניתנת עכשיו בקליפורניה. בעוד שכדי להשתתף בבחירות הכלליות מועמד זקוק לכסף ולחתימות, במשאל-העם הזה הוא זקוק רק ל-3,500 דולר ול-60 חתימות. התוצאה: יהיו אולי 200 מועמדים על גליון ההצבעה, או אולי מוטב אנציקלופדיית ההצבעה. הרוב המכריע של המועמדים חסרי סיכויים, אם כי כבר ברור למדי שהמועמד המנצח יהיה רחוק מאוד מרוב מוחלט, ואולי לא יקבל אלא 30% של הקולות. אבל יהיו סיכוייהם של המתמודדים הזוטרים קלושים כאשר יהיו, הם ראויים ליחס שווה מצד המדינה.

עכשיו נראה יותר ויותר שהמדינה לא תוכל לעמוד במשימה. אין לה די זמן, אין לה די כוח אדם, אין לה תשתית. יתכן מאוד שקליפורניה תיקלע לסחרור פלורידה מנובמבר 2000. יהיו כל כך הרבה השגות והתנגדויות, שתוצאות הבחירות יוכרעו בבתי המשפט, אם בכלל. יתכן שמאות אלפים לא יוכלו כלל להצביע.

• משאל-העם: ‘פשלה’ בהתהוותה (‘סן חוסה מרקיורי ניוז’, 12 באוגוסט)
• הבחירות בקליפורניה מציגות אתגר לוגיסטי (‘וושינגטון פוסט’, 12 באוגוסט)
• פתקי ההצבעה עומדים להתל במצביעים (‘אוקלנד טריביון’, 12 באוגוסט)
• רשימת המועמדים למושל: “סלט של האל”ף-בי”ת” (‘דיילי ניוז’ של לוס אנג’לס, 11 באוגוסט)

חוכמת אנשים מלומדה, או חוכמת אסטרטגים פוליטיים מלומדה, היא שארנולד שוורצנגר מעדיף לחשוף כמה שפחות טפחים פוליטיים. הוא השתמט עד עכשיו מתשובות על רוב השאלות הספציפיות. בהופעת טלויזיה אחת הוא חדל פתאום לשמוע באוזניות, כאשר נשאל שאלה קשה. ספק אם הוא יוכל להתמיד בזה.

אחד הגילויים המעניינים של הימים האחרונים נוגע לעמדתו של שוורצנגר במחלוקת שהסעירה את קליפורניה בתחילת שנות ה-90: היוזמה לשלול שירותים חברתיים (זאת אומרת חינוך, בריאות וכדומה) ממהגרים לא-חוקיים. את היוזמה ההיא הנהיג המושל הרפובליקני דאז פיט ווילסון. היא זכתה בתמיכת הקליפורנים במשאל-עם — אבל עלתה למפלגה הרפובליקנית ביוקר. היא עוררה נגדה את ה’לאטינוס’, המהגרים מאמריקה הלטינית, בייחוד ממקסיקו. תמיכת הלאטינוס בדמוקרטים עזרה למפלגה הדמוקרטית לכבוש את כל כהונות המפתח בקליפורניה מ-1998 ואילך.

עכשיו מתברר כי שוורצנגר תמך ביוזמת ווילסון. יתר על כן, הוא קרא בשבוע שעבר את ווילסון מפרישה פוליטית, והעמיד אותו בראש מטה הבחירות שלו. איך זה מתיישב עם הדימוי הציבורי של שוורצנגר כבעל דעות ליברליות בענייני חברה? התשובה: זה לא כל כך מתיישב, ואולי במכוּוָן. אילו שוורצנגר היה מתמודד בבחירות רגילות, נגד מועמד יריב יחיד, היה עליו להתחרות על תמיכת דעת קהל ליברלית. במשאל העם הצפוף הזה, שבו המנצח יקבל כנראה לא יותר משליש הקולות, הוא זקוק לתמיכת הגרעין הקשה של המפלגה הרפובליקנית: שמרנים, שונאי מהגרים, מי שהצביעו לטובת יוזמת ווילסון ב-1994.

קליפורניה ממשיכה את קרקס הבחירות הגדול ביותר של כל הזמנים: המדינה שהמציאה את “שלוש פעמים — ואתה בפנים” (זאת אומרת, כל מי שגונב מטבע של חמשה סנט שלוש פעמים, נידון אוטומטית למאסר עולם), מגישה עכשיו את “3,500 דולר — ואתה בפנים”. תמורת הסכום הנ”ל, פלוס 60 חתימות, ששים!, רשאי כל אחד להתמודד על כהונת המושל של המדינה הגדולה ביותר בארה”ב (30 מיליון בני אדם). כמעט 200 קליפורנים יהיו שם, בשבעה באוקטובר, כולל כמובן ארנולד שווֹרצֶנֶגֶר. המצטרפים האחרונים עוררו את ‘סאן דייגו יוניון-טריביון’ למרוח לרוחב עמודו הראשי את הכותרת הנ”ל.

למטה תוכלו למצוא שתי רשימות מן השבועיים האחרונים הנותנות קצת רקע למאורעות בקליפורניה.

 התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 31-30 ביולי 2003

מדינה הגדולה בארה”ב אוהבת להשתעשע בפופוליזם. אין בה יום בחירות, לאיזושהי כהונה מקומית או מדינתית או ארצית, שאין מתלווים לו שורה של משאלי-עם, רובם בעניינים קטנים, או קטנטנים; מיעוטם נוגעים לעיקר.

כמו משאל העם ההיסטורי של 1978, שבו החליטה קליפורניה להקטין את מס הרכוש, ולהתנות כל העלאה שלו בעתיד ברוב מיוחס של שני שלישים באסיפה המחוקקת. המשאל ההוא היה האות להתקוממות ארצית נגד מסים, אשר העניקה את הבית הלבן לרפובליקנים שלוש פעמים רצופות, והפחיתה בהדרגה את כוחה של המפלגה הדמוקרטית.

כמו משאל ב-1994, שבו אומצה הצעה לשלול את כל השירותים הציבוריים – רווחה, בריאות וחינוך – ממהגרים לא-חוקיים, קרי לטינו-אמריקנים. כמו משאל, באותה השנה, שחייב להטיל עונש מאסר עולם על עבריין הנתפס בעבירה שלישית, תהיה חומרתן של העבירות אשר תהיה. כמו משאל ב-1996, שבו אושר שימוש רפואי במריחואנה. או משאל באותה השנה, שבו אומצה הצעה לאסור על ממשלת המדינה לנקוט איזשהם אמצעים לאפליה חיובית של בני מיעוטים. או משאל ב-1998, שבו התקבלה הצעה להפסיק את כל החינוך הדו-לשוני בבתי הספר, זאת אומרת בלי ספרדית.

או משאל קלאסי של קליפורניה, שבו אומצה ב-1998 הצעה לאסור על הטמנת מלכודות ל”יונקים, המסוּוָגים כבעלי פרווה”. או, באותה שנה, משאל שאסר על כל אדם להחזיק או להעביר “סוס, או פוני, או פרד, או עַיִר שעל מנת להורגם, או שעל מנת שיומתו בידי אחרים”.

כל מי שרוצים לבדוק את רשימת משאלי-העם בקליפורניה מאז שנת 1912 יכולים לעשות כן באתר ‘המכון ליוזמה ולמשאל-עם’, ולהצטייד בהרבה זמן וסבלנות.

תאבונה של קליפורניה לדמוקרטיה ישירה הוא תוצאה של עידן פוליטי מיוחד במינו בהיסטוריה האמריקנית, ה’פרוגרסיביזם’, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. הוא היה קשור באישיותו המגנטית של הנשיא טדי רוזוולט (1909-1901) ובמרץ העצום של הייראם (חירם) ג’ונסון, שנבחר למושל קליפורניה ב-1910.

רוזוולט היה הנשיא האקטיבי ביותר בתולדות ארה”ב עד זמנו, ויזם חקיקה ואכיפה שנועדו להגביל את כוחם של התאגידים ושל ענקי הפיננסים.

המושל ג’ונסון המציא את משאלי-העם של קליפורניה ב-1911, כדי לעקוף את האסיפה המחוקקת, שהיתה בכיסה של חברת הרכבות. הוא העניק לקליפורניה ‘טיק’, המתפתח לממדי ניאורוזה, ומסכן את הדמוקרטיה היציגה שלה

ג’ונסון היה אחד המושלים האקטיביים שנראו

אי פעם בארה”ב. הוא ערך ב-1911 את המשאל שהתחיל את כל המשאלים: הקליפורנים סמכו את ידיהם על הצעתו לאפשר לאזרחי קליפורניה ליזום משאלי-עם על כל נושא שבעולם, ובלבד שיצליחו לאסוף די חתימות. הוא גם הציע, ואזרחי המדינה הסכימו, שתינתן לקליפורנים הזכות “להחזיר” (recall) כל בעל כהונה נבחרת, עוד לפני סוף כהונתו.

זה היה רעיון כמעט קְדַם-מודרני. נבעה ממנו קריאת תיגר על עצם התפיסה של דמוקרטיה יציגה, זו שבה הבוחרים מאצילים את סמכויותיהם לממשלה נבחרת לתקופת זמן קצובה. ג’ונסון רצה להשתמש בנשק המשאלים, כדי לכרסם את כוחם של בעלי הממון, בייחוד חברת הרכבות הגדולה Southern Pacific Railroad. רבים מן החברים באסיפה המחוקקת של קליפורניה היו עושי דְבָרָה של החברה – וג’ונסון ניסה לעקוף אותם.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 קליפורניה היתה כמעט מדינת-סְפָר, בשוליים המרוחקים של אמריקה. הכרעות פוליטיות חשובות נפלו בצפון מזרח ארה”ב ובמערב התיכון שלה. בשנים ההן, להיטותה לחוקק באמצעות משאלי-עם היתה כמעט נסלחת. הלהיטות הזו הצטננה לאחר מלחמת העולם השניה, בהתאמה לעליית משקלה הפוליטי והכלכלי. בשנות ה-50 של המאה ה-20 היא אימצה רק שתי הצעות במשאלי-עם. בשנות ה-60 היא אימצה רק שלוש. בשנות השבעים – שבע.

ב-1978 נפתח הסכר לרווחה. אישור ההצעה להקטין את מס הרכוש נתן את האות לשיטפון של דמוקרטיה ישירה. בשנות ה-80 אושרו 21 יוזמות במשאלי-עם. בשנות ה-90 אושרו 29 יוזמות.

הדמוקרטיה הישירה של קליפורניה חצתה בשבוע שעבר אפילו את הגבולות הנדיבים, שהיא קבעה לעצמה במרוצת השנים. ב-23 ביולי הושלמה בדיקת החתימות, מזכיר המדינה של קליפורניה אישר את כשרותן, וסגן המושל שהוא גם נשיא הסנאט של המדינה הודיע את התאריך: בשבעה באוקטובר יתבקשו אזרחי המדינה הגדולה ביותר של ארה”ב להצביע על הצעה “להחזיר” את המושל גריי דייוויס. אם הם ישיבו בחיוב, המושל יועבר מייד מכהונתו.

‘סן חוסה מרקיורי ניוז’ של קליפורניה מודיע: משאל-עם “היסטורי” על הדחת המושל דייוויס. בצילום שלמטה נראים מפגינים לטובת משאל-העם בסקרמנטו, עיר הבירה של קליפורניה

זו תהיה הפעם הראשונה בתולדות קליפורניה שמושל מודח במשאל עם. זו תהיה הפעם השניה בתולדות ארה”ב. הפעם הקודמת היתה ב-1921, במדינת צפון דקוטה. אבל איזה הבדל: בצפון דקוטה יש יותר פרות מבני אדם. קליפורניה אינה מדינה חקלאית נידחת. היא אינה קאנטון שווייצרי עם הרגלים פוליטיים שנרכשו בימי הביניים. קליפורניה היא המנוע של כלכלת אמריקה. קליפורניה היא מרכז תעשיית הטכנולוגיה העלית בעולם. אילו היתה עצמאית, היא היתה מדורגת בין שמונה המעצמות המובילות של העולם.

קליפורניה עומדת עכשיו לפני הפיכה חוקתית, העלולה קודם כול לערער את יציבותה שלה – ובמידה שאפשר להסתמך על נסיון העבר, היא עלולה לתת רעיון למדינות אחרות. משאלי-עם להעברת מנהיגים נבחרים מכהונותיהם יעמידו בסכנה את הסדר החוקתי בארה”ב. לא פחות.

כמה שהוא אפור: המושל גריי דייוויס

המושל שעל הכוונת הוא פוליטיקאי לא מרשים, שיריביו נטו תמיד להמעיט מֵעֶרכּוֹ. הוא כל כך חסר צבע, עד שלא ברור אם הוריו ראו את הנולד כאשר נתנו לו את השם ‘גריי’ (אפור), או שהוא ראה צורך להצדיק את בחירתם. מה שחסר לדייוויס בעניינים של צבע הוא השלים בארגון, בשיטתיות ובעקשנות. במשך 25 שנה הוא ידע שהוא רוצה להיות מושל, והניח אבן על אבן.

בין 1966 ל-1998, השלטון בקליפורניה היה בידי הרפובליקנים שני שלישים מן הזמן. אחד מהם היה רונלד רייגן. במידה רבה, קליפורניה הראתה את הכיוון לשאר אמריקה. בשנות ה-90 זה התחיל להשתנות. חשיבותם של ה”לאטינוס”, יוצאי אמריקה הלטינית, גדלה והלכה בהתאמה לחלקם באוכלוסיה (20% בסוף המאה ה-20). הרפובליקנים נטו להקל בהם ראש, וזה עלה להם ביוקר.

בסוף העשור הקודם, קליפורניה היתה שרויה במצב רוח פוליטי מתון. אפילו הבטחות לקצץ מסים לא הקפיצו אותה עוד על רגליה. הגֵאוּת הכלכלית בארה”ב היטיבה איתה מאוד, וביל קלינטון נהנה משיעורי פופולריות גבוהים מאוד (67% בעצם הימים של פרשת מוניקה לוינסקי).

מתינותו של הבוחר הלבן ותמיכה מסיבית של ה”לאטינוס” (80%) הקנו לדייוויס נצחון עצום ממדים בבחירות של 1998. הוא היכה את יריבו הרפובליקני בהפרש של 20%, ובשובל מעילו נתלו שורה של מועמדים דמוקרטיים אחרים. קליפורניה עברה אל המחנה הדמוקרטי באופן דרמטי. בבחירות לנשיאות של 2000, אל גור היכה את ג’ורג’ בוש בקליפורניה בהפרש של 17%.

בשנות ה-90 היה טוב להיות מושל באמריקה. כמעט כל המדינות נהנו מעודפי תקציבים לרגל הכנסות חסרות תקדים ממסים, בייחוד מסים על רווחי בורסה. המדינות יכלו להרחיב את שירותיהן החברתיים, לממן בתי ספר ופיתוח, ואפילו לקצץ מסים. כמעט כל מושל היה מועמד פוטנציאלי לנשיא, ואחד גם נבחר לנשיא בשנה האחרונה של העשור. ג’ורג’ בוש הבטיח לעשות בשביל ארה”ב מה שהוא עשה בטקסס, וקצת פחות מחצי המצביעים הסתפקו בזה.

אבל הגאות הסתיימה בשנת 2000. כאשר סיכת הבורסה ניקבה את הבועה, הכנסות המסים של המדינות צנחו במהירות מעוררת השתאות. בתוך שנתיים היו כמעט כל מדינות ארה”ב שרויות במה שתואר כ”משבר הפיסקאלי הגדול ביותר מאז השפל של שנות ה-30″, כולל טקסס. ג’ורג’ בוש נכנס לבית הלבן ממש דרך הסדק, רגע אחד לפני שהדלת נטרקה.

הואיל וב-49 מתוך 50 המדינות יש חוקים, האוסרים על המושלים להגיש תקציבים גרעוניים, ממילא אין למושלים חופש הפעולה שיש לנשיא. בוושינגטון הגרעון בתקציב יגיע בשנה הבאה ל-450 מיליארד דולר. לא נורא, מוכרים עוד איגרות חוב לזרים, ומחכים לימים טובים מאלה. במדינות, אם חסר כסף צריך למצוא אותו מייד, או לקצץ מייד.

קריאות הכאב מערי הבירה של המדינות נשמעות זה חודשים. מושלים רפובליקניים ימניים נאלצים להעלות מסים. מושלים משתי המפלגות נאבקים בחורי אף נגד בתי המחוקקים שלהם. במדינת קונטיקט, למשל, שבה יש מושל רפובליקני ואסיפה מחוקקת דמוקרטית, הופעלה המשטרה כדי להבטיח שחברי האסיפה המחוקקת יצביעו על התקציב.

בקליפורניה התברר, שבסיבוב התקציב הנוכחי, המתפרש על פני שנתיים, יחסרו למדינה 38 מיליארד דולר כדי לממן את הוצאותיה. זה נודע לקליפורנים מייד לאחר שגריי דייוויס הושבע לתקופת כהונה שניה. הרושם הברור היה שהוא הסתיר את המספרים מתושבי מדינתו בזמן מערכת הבחירות.

דייוויס די נמאס על הקליפורנים עוד לפני כן. הם מייחסים לו לפחות חלקית את אסון האנרגיה שפקד את קליפורניה בשנת 2000. הסרה כושלת של הפיקוח על תעשיית החשמל יצרה בקליפורניה מחסור מלאכותי. סַפָּקֵי חשמל מחוץ למדינה העלו את התעריפים, וחלקים של קליפורניה בילו את ימי הקיץ החמים ביותר בלי חשמל.

דארל אייסא (עיסא), חונק את דמעותיו. המיליונר הרפובליקני (ממוצא לבנוני) מימן את יוזמת משאל-העם, בתקווה שהוא יהיה המושל הבא. שכרו היה שרשרת גילויים על עברו המפוקפק, כולל רקורד פלילי. סוף דבר שהוא פרש מן המירוץ, כפי שהודיעה השבוע הכותרת הראשית ב’פְּרֶס דמוקרט’ של סנטה רוסה, קליפורניה

אבל 38 המיליארד החסרים גדשו את הסאה. ציר קונגרס רפובליקני מדרום קליפורניה, דארל אַייסא (זאת אומרת “עיסא”, ממוצא לבנוני), החליט לנצל את החוק של הייראם ג’ונסון מ-1911, ולאסוף חתימות כדי לערוך משאל-עם על “החזרת” המושל דייוויס. היו נחוצות לו 1.2 מיליון חתימות – אומנם לא משימה בלתי אפשרית במדינה של 30 מיליון, אבל משימה יקרה מאוד. הואיל ואייסא הוא מולטי-מיליונר בזכות עצמו, הוא הודיע שיממן את ההחתמה מכיסו. הוא הצליח, במחיר של מיליון וחצי דולר. בשבוע שעבר אישר משרד מזכיר המדינה של קליפורניה את כשרות החתימות, וסגן המושל קבע את התאריך למשאל העם.

אייסא אינו עושה מה שהוא עושה לשם שמיים בלבד. הוא רוצה לרשת את דייוויס. החוק מחייב את הבוחר להחליט מייד לא רק אם הוא רוצה לסלק את המושל הנוכחי, אלא מי צריך להחליף אותו. עד סוף השבוע שעבר, אייסא היה היחיד שהודיע על מועמדותו. אבל הרפובליקנים מלומדי האכזבות היו רוצים מועמד ידוע יותר, כריזמטי יותר, מבטיח יותר. מועמדם המועדף הוא אחד, ארנולד שוורצנגר, שתרומתו המפורסמת ביותר לאוצר המלים הפוליטי האמריקני היא Hasta la vista, baby, כפי שיודע כל מי שצפה לפחות באחד הסרטים של הטרילוגיה המהוללת ‘שליחות קטלנית’.

נו, באמת.

כן, כן, באמת. וינה העניקה לעולם את מוצרט. את פרויד. את שוורצנגר.

מי אינו אוהב את קליפורניה? טרומן קאפוטה, הסופר האמריקני השנון, שאהב מאוד את קליפורניה, וגם חי בה, אמר פעם, כי כל שנה שאדם מבלה בה עולה לו שתי נקודות של IQ.

הדמוקרטים אובדים עצות. הבולטים שבהם אינם רוצים להתייצב נגד דייוויס, והם תומכים במאמציו להגן על כהונתו. בעלת הסיכויים הרבים ביותר היא כנראה דיאן פיינסטין (פיינשטיין), המייצגת את קליפורניה בסנאט בוושינגטון. היא היתה פעם ראש העיר של סן פרנסיסקו, ובימים ההם היתה לי ההזדמנות לשאול אותה באיזו כהונה היא חושקת באמת. מושלת, היא השיבה ללא היסוס.

בהיעדר החלטה מצד פיינסטין, אין זה מן הנמנע שבעלת טור שנונה, אריאנה האפינגטון, תציע לדמוקרטים את שירותיה. על אף שמה הוואספי מאוד, האפינגטון היא מהגרת יווניה, אשר התחתנה עם מולטי-מיליונר קליפורני בעל דעות ימניות מאוד. הוא והיא רצו שהוא יהיה סנאטור, ואולי יום אחד גם נשיא. הוא נכשל, וגם הוא וגם היא, אחרי שהתגרשו, עברו שמאלה מסיבות מעניינות, שלא זה המקום לדון בהן.

האפשרות שמרים משקולות אוסטרי לשעבר יתמודד על כהונת מושל המדינה הגדולה בארה”ב נגד עתונאית יווניה לשעבר היא בסך הכול ראיה שבאמריקה הכול אפשרי. בסנאט בוושינגטון מתפתחת אפילו יוזמה לתקן את החוקה, כדי לאפשר למהגר להיבחר לנשיא. כיום רק ילידי אמריקה יכולים. האומנם יש רפובליקנים המכינים בסתר לבם את מסע הבחירות של שוורצנגר לנשיאות?

דייוויס היה יכול להציל את מפלגתו מן המבוכה ומן ההסתבכות, אילו החליט להתפטר. במקרה כזה, סגנו היה יורש אותו אוטומטית לשלוש השנים הבאות. זו אפשרות אטרקטיבית: שמו של הסגן (Cruz Bustamante), והוא הלאטינו הבכיר ביותר בהיסטוריה של קליפורניה. לאטינו כמושל המדינה הגדולה ביותר יכול להיות נכס אלקטורלי חשוב לדמוקרטים בבחירות לנשיאות בשנה הבאה, או בבחירות לקונגרס.

קְרוּס בוּסטַמַנְטֶה  האומנם קרוּס בּוּסְטַמַנְטֶה (מי?) יהיה האיש שיעצור את ארנולד שוורצנגר? בוסטמנטה הוא כמעט האנטי-הוליווד, קצר קומה, שמנמן וקֵרֵחַ. השבועון ‘איקונומיסט’ (ואולי גם אַחֵרים) השווה אותו עם דני דה-ויטו בסרט ‘התאומים’ (1988). נַחשוּ-נא מי היה התאום השני. ב-1998 הוא נאחז ב”שובל מעילו” של גריי דייוויס (כמו שאומרים בעגה הפוליטית האמריקנית), ונבחר לסגן המושל. בקליפורניה, כבמדינות רבות אחרות, סגן המושל נבחר בנפרד מן המושל, ולא פעם הוא שייך למפלגה יריבה. בוסטמנטה, דמוקרט כמו דייוויס, הוא ה’לטינו’ הבכיר ביותר בהיסטוריה הפוליטית של מדינה, שאולי שליש מאוכלוסייתה הם מהגרים, או צאצאי מהגרים מאמריקה הלטינית — אם כי חלק ניכר מהם אינם חוקיים, וחלקם בין בעלי זכות הבחירה נע בין 15 ל-20 אחוז. כמעט ברגע האחרון, בוסטמנטה החליט להציג את מועמדותו במשאל-העם של שבעה באוקטובר. הוא שבר בזה את אַחדוּת השורות של הדמוקרטים — אבל העניק למצביעים דמוקרטיים את האפשרות להצביע נגד דייוויס מבלי לסלול בהכרח את דרכו של רפובליקני לכהונת המושל. זה חשוב, מפני שלדמוקרטים יש רוב ברור בין מצביעי קליפורניה (זאת אומרת, הרבה יותר קליפורנים רשומים כדמוקרטים).   על הרשת מֵהֲגִיגֵי קרוּס בּוּסטמנטה (‘לוס אנג’לס טיימס’, 17 באוגוסט) רקעו האתני של קרוס בוסטמנטה — יתרון (‘דיילי ניוז’, 17 באוגוסט) סקר מראה שוויון סטטיסטי בין בוסטמנטה לשוורצנגר (22-25) (‘סן פרנסיסקו כרוניקל, 16 באוגוסט) האומנם קרוס בוטסמנטה הוא האיש שיוכל לעצור את שוורצנגר? (‘סקרמנטו  בי’, 15 באוגוסט) דמוקרטים בכירים נוטים לטובת בוסמטנטה (‘לוס אנג’לס טיימס’, 9 באוגוסט) תרומות משבטים אינדיאניים עשויות להועיל למסע הבחירות של בוסטמנטה (‘לוס אנג’לס טיימס’, 8 באוגוסט)

אבל אם הנסיון מלמד משהו על מניעיו של גריי דייוויס, הנה נראה שהוא יילחם עד הסוף. ב-1998 דוּבַּר בו כמועמד אפשרי לנשיאות יום אחד. עכשיו, כל השומע יצחק. אם לדייוויס מובטחת הערת שוליים בספרי ההיסטוריה זה יהיה לרגל הנסיון להחזיר אותו: מושל משומש במצב רע, דמי המשלוח על חשבון המפלגה המפסידה.

 אבל מה יהיה על שמה הטוב של קליפורניה, או על רצינותה של הפוליטיקה האמריקנית?

קודם כול, צריך לשקול את משמעות התקדים: ביטול למעשה של תוצאות הבחירות הקודמות, שנה ופחות לאחר שנערכו, לא מפני שהמושל עבר על החוק, אלא מפני שהוא נמאס על רוב המצביעים במשאל. וכל זה מפני שמיליונר מן האופוזיציה רוצה לרשת את המושל, ומוכן להשקיע מכספו הפרטי. מה ימנע מיליונרים אחרים מלעשות בדיוק אותו הדבר מדי שנה מכאן ואילך? למשל, מה יקרה אם מיליונר דמוקרטי יגייס די חתימות כדי לסלק בעוד שנה את הרפובליקני, שאולי יירש את דייוויס?

מה שיקרה הוא פשוט למדי: דירוג האשראי הנמוך מאוד של קליפורניה יהיה עוד יותר נמוך, ועסקים ותושבים יתחילו לעזוב אותה. אם המדינה הגדולה ביותר בארה”ב תתקרב למעמד של רפובליקת בננה, אמריקה כולה תסבול.

ומה יקרה אם מדינות אחרות יחקו את המופת של קליפורניה? הלכי רוח פופוליסטיים ודמוקרטיה ישירה מייחדים חלקים ניכרים של ארה”ב זה שנים רבות. ואם “מחזירים” מושלים, אולי יום אחד גם תהיה יוזמה לתקן את החוקה הפדרלית, ולהרשות “החזרה” של נשיא.

למען האמת, הרפובליקנים ניסו “להחזיר” נשיא ב-1999, כאשר העמידוהו למשפט הסנאט.

כמובן בדמוקרטיה פרלמנטרית, בניגוד לדמוקרטיה נשיאותית, יש דרך פשוטה להיפטר מן הממשלה: באמצעות הצבעת אי-אמון בפרלמנט. אולי באמת מוטב לארה”ב אילו היתה לה שיטה פרלמנטרית. לפי הערכה אחרונה, בין עשרה לשנים-עשר אמריקנים מסכימים עם הרעיון הזה, ואת רובם אני מכיר אישית.

קליפורניה מאיימת עכשיו על עצם תפיסת הדמוקרטיה המודרנית. צ’רצ’יל אמר כידוע לחובבי קלישאות, שהדמוקרטיה היא המשטר הגרוע ביותר חוץ מכל האחרים. אבל “דמוקרטיה” היא תווית שאפשר לענוד לכל כך הרבה צורות ממשל. הדמוקרטיה של צ’רצ’יל היתה אריסטוקרטית, מרוחקת, אליטיסטית. לא היה בינה ובין כיכר השוק של אתונה כמעט ולא כלום.

כיכר השוק צרה מלהכיל את הדמוקרטיה של ימינו. אולי זה חיסרון ניכר. אולי זה מוכיח את הצורך בביזור רדיקלי, בהעברת סמכויות לידי יחידות קטנות בהרבה מן המדינה המודרנית. אולי, אבל עד אז כיכר השוק אינה תחליף למליאת בית המחוקקים או לחדר הקבינט. ואלה יכולים לעבוד כל זמן שיואצלו להם סמכויות באופן רציונלי, ואיש לא ינסה למשוך את השטיח מתחת לרגליהם מפני שיש לו מיליון וחצי דולר.

בעוד תשעה שבועות ייפול הפור. בתשעת השבועות הבאים קליפורניה תהיה מעבדה של ניסוי פוליטי מעניין ומסוכן. כדאי מאוד לעקוב.

על הרשת

• מארנולד עד לארי פלינט: מופע שקופיות של ה’ניו יורק טיימס’
• נהרות של כסף זורמים למשאל-העם בקליפורניה (‘וושינגטון פוסט’, 9 באוגוסט)
• כתבה בשירות הטלויזיה הציבורי (PBS) על התפתחות המערכה למשאל-עם (25 ביוני) [נחוצה תוכנת צפיה, מומלץ רק לבעלי חיבור מהיר לאינטרנט]
• צילומים ממהלך המערכה לסילוק המושל דייוויס באתר-רשת ימני
• תולדות המוזרויות של הפוליטיקה האלקטורלית בקליפורניה (‘סן דייגו מגזין’)
• איך נולדה היוזמה לפטר בעלי כהונות פוליטיות באמצעות משאל-עם (‘סן חוסה מרקיורי ניוז’)

אלו פעם פוליטיקאי אמריקני מה דעתו על הודעת יריב מושבע שלו, שהוא יתמודד על מועמדות מפלגתו לנשיאות. היש ליריב התכונות הנדרשות? הפוליטיקאי הינהן בנימוס, ומבלי להרים את קולו, ומבלי לשנות את הבעתו, הוא אמר, “בהחלט. הוא נולד בארה”ב, וכבר מלאו לו 35” (שני התנאים היחידים שחוקת ארה”ב מציבה).

למרבה המזל, וגם לרוע המזל, התנאים האלה אינם מספיקים כדי להיבחר לנשיא, או אפילו כדי לזכות במידה של תשומת לב בזמן התמודדות על הנשיאות. מערכות בחירות בארה”ב נעשו יקרות ללא נשוא. מועמדים פוליטיים אנוסים לבלות חלק ניכר מזמנם באיסוף כספים, לרעת פעילויות אחרות. לא, המשחק אינו מכור. מועמדים בני בלי שם, עם תקציבים זעומים, עדיין יכולים להגיח מאחור, ולזכות בתשומת לב ניכרת. אבל הסיכויים, צריך להגיד, אינם רבים.

מערכת בחירות בארה”ב – גם בגלל שיטת הבחירות, גם בגלל הפרגמטיות הנערצת של התרבות האמריקנית – אינה מעניקה פרסי ניחומים. המפסיד אינו מנהיג את מפלגת האופוזיציה בפרלמנט, ורק לעתים רחוקות הוא מקבל הזדמנות שניה. מישהו זוכר את צ’ארלס יוז? את ג’יימס קוקס? את ג’ון דייוויס? את אלף לאנדון? כולם היו מועמדי האופוזיציה לנשיאות בשנים גורליות של המאה ה-20, אבל לא נודע כי באו אל קרבה.

אל גור, אשר קיבל חצי מיליון יותר קולות מג’ורג’ בוש בבחירות של 2000 הוא כבר אנקדוטה היסטורית.

הכול הוא איפוא עניין של נצחון. את הנצחון אי אפשר לדחות לפעם הבאה. המועמד המנצח אינו יכול לסמוך על התקדמות הדרגתית. הוא זקוק לשם מוכר, לתווי פנים מוכרות, וליכולת וירטואוזית של גיוס כספים. מבלי להטיל יותר מדיי דופי בתרבות הפוליטית האמריקנית – החתום מעלה הוא מעריץ מושבע של אמריקה, אם גם לא חסר ביקורת – מועמד מנצח צריך לעמוד בתנאי-פתיחה אחד: הוא צריך להיות מפורסם עוד לפני שהתפרסם.

 “פירסום” יכול להיות מתורגם לאמריקנית שוטפת לפחות בשני אופנים: fame, זאת אומרת פירסום שיש אתו תהילה, ו notoriety, זאת אומרת פירסום שיש אתו שימצה. תמול-שלשום, הפירסום הזה היה יכול לבוא בזכות רטוריקה משובחת, מה שהעמיד בראש התור במשך שנים רבות את עורכי הדין – לא מומחים לדיני חברות, אלא אלה המצחצחים חרבות באולם בית המשפט.

עבר די הרבה זמן מאז שפרופסור הצליח להתגנב לתור (וודרו ווילסון, 1912), אם כי דווקא הוליווד גילתה בשנים האחרונות נטאי לטובת פרופסורים. מייקל דגלאס היה פרופ’ אנדרו שֶפֶּרְד ב”הנשיא האמריקני”, ומרטין שין הוא פרופ’ ג’וזאיה בארטלט ב”הבית הלבן”.

הוליווד העניקה לאמריקה את שיגרת הלשון הוא נראה נשיאותי. מעניין עד כמה השתנתה האסתטיקה הנשיאותית מאז הוליווד. הנשיא הכמעט אחרון לפני הוליווד שקל 110 ק”ג, ולא הצליח להיכנס לאמבטיה (ויליאם טאפט, 1908). הוא לא היה עובר את מבחן המראה.

להוליווד לא היתה איפוא בררה, אלא להגדיל את התערבותה בתהליך הסלקציה של האסתטיקה. הגידול בכוחה הכלכלי, ובייחוד בכוחה לעזור במימון מועמדים, התחיל לתת את אותותיו בשנות ה-60. הנשיא לינדון ג’ונסון הציע אז לאיש החזק ביותר בהוליווד, מפיק הסרטים היהודי לוּ ווסרמן, את כהונת שר המסחר, לאות תודה על מה שעשה, ועל חשבון מה שיעשה. ווסרמן סירב בנימוס. אולפני ‘יוניברסל’ סיפקו לו את כל הכוח שהוא היה צריך.

ואז בא רייגן, ושום דבר אחריו כבר לא היה אותו דבר.

הבוקר (יום חמישי), בסביבות 6:40 (שעון ישראל), עמד ליפול הפור באולפן ה Tonight Show של רשת אן.בי.סי. תכנית הבידור הפופולרית ביותר של שעות הלילה המאוחרות עמדה לארח את ארנולד שוורצנגר. המנחה, ג’יי לנו, עמד לשאול אותו, נו, ארני, מה החלטת. ומי שנקרא בימיו הטובים “הָאַלוֹן האוסטרי” עמד להודיע, או לא להודיע, כי יתמודד על כהונת מושל קליפורניה בעוד חודשיים.

קליפורניה מספקת לנו בימים האלה תרגיל מדהים של דמוקרטיה ישירה. היא תצביע במישאל עם ב-7 באוקטובר על הצעה לפטר את המושל שלה, רק 11 חודש לאחר שנבחר. כל מי שיצביעו לטובת פיטוריו יחויבו על פי החוק לציין על פתק ההצבעה את מי הם רוצים במקומו. רשימת המועמדים נסגרת בסוף השבוע הזה, ועד סוף השבוע שעבר הסתמנו כמעט 300 מועמדים אפשריים, ורובם כמובן חסרים כל סיכוי.

שמו של שוורצנגר סמוך מאוד לראש הרשימה, לצד זה של ריצ’ארד רירדן (Riordan), ראש העיר הקודם של לוס אנג’לס. שניהם רפובליקנים, אם כי הם שייכים לאגף הליברלי של מפלגתם, לא לאגף של ג’ורג’ בוש, לפחות לא בשאלות חֶברה.

המוּרכּבוּת המשונה של תהליך מישאל-העם עשויה להעניק את הנצחון למועמד שיקבל לא יותר מ-20% של קולות הבוחרים. על פי סקרים, המספר הזה נמצא בהשג ידו של האיש הידוע לרוב העולם בתור רובוט עם אוצר מלים מוגבל מאוד (בסידרת סרטי ‘שליחות קטלנית’, כפי שה Terminator ידוע בעברית).

האם גדול עֲווֹנָה של קליפורניה מנשׂוֹא, כאשר היא שוקלת ברצינות את האפשרות להפוך את שוורצנגר למושל המדינה הגדולה והעשירה בארה”ב? האומנם רק עורכי דין, או מיליונרים, או פוליטיקאים מקצועיים צריכים לנהל מדינות?

על שוורצנגר אפשר להגיד, שהוא נמצא בזירה הציבורית די הרבה שנים, ולא רק בענייני רובוטים. למשל, הוא היה יושב ראש הוועדה הנשיאותית לענייני חינוך גופני במימשל בוש האב. והוא מילא תפקיד בולט במישאל-עם בקליפורניה, שבו אושרה בשנה שעברה יוזמה לממן פעילויות חינוך בבתי ספר לאחר יום הלימודים. וידו של שוורצנגר לו רב במה שקוראים באמריקה “שׂיחוֹת מוטיבציה”, לטובת נערים העומדים בסכנת נשירה ממערכת החינוך.

השאלה אינה אם שוורצנגר יכול למלא תפקיד ציבורי. התשובה הברורה היא שבוודאי, או ברוח הציטוט הפותח, הוא בן 35 ונולד ב… נו, טוב, לא באמריקה, אבל חוקת קליפורניה אינה אוסרת על מהגרים להיבחר. השאלה היא מה מעניק לשוורצנגר את יתרון הפתיחה המרשים שלו, עוד לפני שהוציא פרוטה אחת על מסע בחירות? התשובה היא שסרטיו מעניקים לו את היתרון. וסרטיו, איך להגיד את זה, אינם בדיוק הזמנה לדיון מעמיק בענייני השעה.

שוורצנגר מזכיר, כי ביל בראדלי, הכדורסלן המהולל של ה NBA משנות ה-60, זינק במישרים מן הכדורסל אל הסנאט של ארה”ב (וניסה את כוחו בהתמודדות על הנשיאות לפני שלוש שנים). זה כמובן נכון. יתרון הפתיחה של בראדלי, בהתמודדות נגד סנאטור ותיק ומכובד, היה אומנם בקַלוּת התנועה שלו מול הטבעת. אבל בראדלי הוא גם אינטלקטואל רחב-אופקים.

שוורצנגר, לעומת זאת, מעביר בך צמרמורת קלה, כאשר הוא אומר (בראיון לעתונה של הוליווד, Variety), שהחרם האמריקני על אולימפיאדת מוסקבה ב-1980, בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, היה “ערימת הזבל הגדולה ביותר שראיתי… אנחנו החרמנו במקום למצוא פתרון צבאי”. אני מודה ללא חמדה שהמלים האלה, “פתרון צבאי”, אינן נשמעות לי טוב באקצנט אוסטרי כבד. “פתרון צבאי” לבעיית אפגניסטן היה עלול להיות פתרון סופי לכדור הארץ. ואף כי למושל קליפורניה אין גישה חופשית למזוודה הגרעינית, בכל זאת יש פה איזה רושם שהטקסטים הטובים ביותר של שוורצנגר הם אלה שנכתבו בשבילו על ידי תסריטאי מקצועי.

בקצה השני של ארה”ב, במדינת אוהיו שבמערב התיכון, המתינו השבוע להחלטתו הפוליטית של תוצר הוליווד אחר. ג’רי ספרינגר, המגיש של אחת מתכניות האירוח הוולגריות ביותר בתולדות הטלויזיה. הוא השתעשע במשך חודשים באפשרות להתמודד על כהונת סנאטור — והחליט שלא. אם שוורצנגר ידוע לתהילה, הנה ספרינגר ידוע לשימצה. התספיק לו שימצתו כדי להגיע יום אחד לוושינגטון?

“ספרינגר לא ישליך את כסאו לזירה”, הודיע ביום ה’ השבוע ‘סינסינאטי אינקוואיירר’ ברמז ברור לסגנון תכניות האירוח שלו בטלויזיה. הוא מתח את אוהיו חודשים ארוכים. החלטתו הניבה אנחת רווחה עצומה מחָזֶהָ של המפלגה הרפובליקנית המקומית, ששאיפותיו הפוליטיות סיכנו את המונופול שלה על ייצוג המדינה בסנאט בוושינגטון

לא הזכרתי את ג’סי וֶנטוּרה, המתאבק החופשי שנבחר למושל מינסוטה לפני חמש שנים בקול תרועה, ופרש בשנה שעברה בקול ענות חלושה. בשעתו חשבו שהוא רק הראשון בסדרה, ושהוא מייצג התקוממות של מצביעים נגד הנורמות הישנות של הפוליטיקה.

כשלעצמי אני תוהה כמה זמן יעבור לפני שג’רי סאיינפלד יחליט לנסות את כוחו בפתרון בעיות ניו יורק. סוף סוף, מה היא הפוליטיקה אם לא a show about nothing.

על הרשת

• שחקן כן, אבל לא רונלד רייגן (‘ניו יורק טיימס’, 10 באוגוסט)

• הפוליטיקה כעולם השעשועים (‘ניו יורק טיימס’, 10 באוגוסט)

• הרשימה המתארכת של קליפורנים, שזינקו מעולם השעשועים אל הפוליטיקה (‘דיילי ניוז’ של לוס אנג’לס, 9 באוגוסט)

• שוורצנגר אינו סוטה מן התסריט: מסרב להשיב על שאלות בענייני מהות ומדיניות (‘לוס אנג’לס טיימס’, 9 באוגוסט)

• זהירות, ארנולד, זה ‘על אמת’ (מאמר מאת כותב נאומים של המפלגה הרפובליקנית, ‘לוס אנג’לס טיימס’, 8 באוגוסט)

• “שימו-נא את שוורצנגר מתחת למיקרוסקופ של התקשורת”, מציע ראש המחלקה לעתונות במכללה קליפורנית

• קונאן המתמודד (מאמר מערכת ב’וושינגטון פוסט’, 8 באוגוסט)