ההיסטוריה אינה חוזרת, ולא כל אחד מלקחיה ראוי להילמד — אבל מפעם לפעם כדאי להעיר את הזיכרון, ולשאול מדוע המהפכה הציונית ניצחה
התפרסם בגליון ערב יום העצמאות של ‘גלובס’, 5 במאי 2003
החודש לפני מאה שנה היה תיאודור הרצל שקוע במרה שחורה. חוזה המדינה לא חזה שום מדינה. עתה זה הוא קיבל את התשובה השלילית האחרונה. לורד קרוֹמֶר, הנְציב העליון של בריטניה במצרים, הודיע לו, כי הוא לא יוּכל לקבל מים מן הנילוס. בזה הֵקיץ הַקֵץ על “תוכנית אל-עריש”.
הרצל רצה ליישב יהודים בצפון חצי האי סיני, כדי לשכנע את הסולטן העוסמאני, שהציונים ראויים לתשומת לב. או-אז, הוא קיווה שהסולטן יואיל להחכיר להם את איזור חיפה, והמדינה היהודית תתחיל לקרום עור וגידים.
אבל איך אפשר ליישב יהודים אירופיים בלב המדבר, כאשר אין מים? הוא יצא איפוא לקהיר באפריל 1903, לדבר על לבו של קרומר. “האנגלי הבלתי נעים ביותר שפגשתי”, הוא כתב ביומנו על האיש המתואר לפעמים כמייסד מצרים המודרנית. “קצת יותר מדיי יהירוּת, שמץ של שִגָעוֹן טרופי וּשְׂרָרָה בלתי מוגבלת”.
הרצל ביקש מקרומר, שיסכים להטות מים מן הנילוס לאל-עריש. ב-12 במאי 1903 הונח על שולחנו המברק: מומחי קרומר בדקו ומצאו, שיהיו דרושים פי חמישה יותר מים ממה שחשבו תחילה. אין בנילוס די מים כדי לפרנס תוכנית כזאת.
המהלומה היתה כבדה מנשוא. הרצל היה כל כך בטוח בהצלחת התוכנית, עד שנמנע אפילו מלקנות אחוזת קבר משפחתית לאחר מות אביו. הוא התכוון להעביר את ארונו של אבא אל סיני. “עכשיו”, הוא כתב ביומנו, “אני חושב את העניין לכל כך חסר סיכוי, עד שסרתי אל בית המשפט המחוזי, ורכשתי את אחוזת הקבר מס’ 28”.
מהלומת חודש מאי באה רק שלושה שבועות לאחר מהלומת אפריל, זו שזיעזעה במידה בלתי רגילה את כל יהודי העולם: הפוגרום בקישינייב. מתו בו 49 בני אדם במהלך סוף השבוע של חג הפסחא. ארבעים שנה אחר כך ימותו כמספר הזה אולי בכל רגע של השואה. אבל ב-1903, מאורעות קישינייב נראו כמו נלקחו מן הדפים הקודרים ביותר של ימי הביניים. ביאליק התעורר לכתוב את שיר הייאוש האיום ביותר שלו:
אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתַי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד-מָתַי , עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?
חיים וייצמן, אז סטודנט צעיר בז’נווה, מיהר לחזור הביתה, אל פינסק, כדי לעזור בארגון הגנה עצמית יהודית. “ייאושם של היהודים התעצם והלך”, הוא נזכר לימים, “וחיינו נעשו יותר ויותר בלתי-נסבלים”.
“אפשר לגדל שם סוכר וכותנה”, אמר צ’מברליין |
אשר להרצל, קישינייב אימתה את חששותיו הקודרים ביותר על עתידם של יהודי אירופה. הסולטן אינו פותח את שערי ארץ ישראל, הבריטים אינם פותחים את חצי האי סיני, בבריטניה עצמה שוקלים הגבלות על הגירת פליטים יהודיים ממזרח אירופה, עד מתי יישארו שערי אמריקה פתוחים? האין הכרח בהול להציל את הגוף, עוד לפני שמצילים את הרוח?
במאי 1903 גמלה בלבו ההחלטה, שֶתְקַצֵר את חייו, וּתְסַכֵּן את חייה של התנועה הציונית. האיש שֶהֶאֱמין כי שעון החול של יהודי אירופה אוזל והולך (הוא חשב בייחוד על רוסיה ועל פולין, לא על גרמניה) הסכים לעיין בעצתו של שר המושבות הבריטי ג’וזף צ’מברליין: מזרח אפריקה. הבריטים קראו לה “אוגנדה”, אף על פי שהיתה חלק מִקֶניה. “חמה באיזור החוף”, הודה צ’מברליין, “אך האקלים בפנים הארץ מצוין בשביל בני אירופה. אפשר לגדל שם סוכר וכותנה”.
לפני שתסתיים 1903, האגף המזרח אירופי של התנועה הציונית יעמוד על סף התקוממות, בהאמינו שהרצל ויתר על ארץ ישראל. “אם אשכַּחֵך ירושלים תשכח ימיני”, נשבע הרצל לפני הקונגרס, והצליח למנוע פילוג רשמי. אבל לא יצאה אפילו שנה אחת, ו”מלך היהודים” היה מוטל מת, בגיל 44.
חמישה ביולי 1904. העתון היומי העברי היחיד בעולם, ‘הצפירה’, מודיע מווארשה על מות הרצל. לשון ההודעה מגַלָה את התדהמה ואת הייאוש: “יתומים היינו! הלב הגדול, לב הארי והנשר, הלב אשר בו דפקו הֵדֵי תפִלוֹת האומה, תקוָתָה ואנחותיה, שַוְעָתָהּ וגעגועיה, הלב אשר היה לנו כַּטַל, כאביב, כנקודת המָאוֹר, כמרכז הכח, הלב הזה חדל לדפוק”. את גליון ‘הצפירה’ אפשר לקרוא בשלמותו באתר הרשת היוצא מן הכלל של בית הספרים הלאומי.
ב-1903, חלוצים ארץ-ישראליים לא ירדו מאוניות בנמל יפו, אלא להיפך, הם עלו עליהן, בדרכם לחַפֵּשׂ להם מקומות מגורים קצת יותר ריאליים, קצת יותר בריאים לגוף ולנפש. משום מה, דווקא אוסטרליה היתה מן היעדים הפופולריים ביותר. איתמר בן אב”י, העיתונאי הצעיר והנועז, בנו של אליעזר בן יהודה, כתב בהתלַהֲמוּת נגד “היוֹרדים”. יום אחד הוא עצמו עלה על אוניה, בדרכו ללימודים בצרפת. “גם אתה, גם אתה”, לעגו לו היורדים, והטביעו את הֶסבּריו בשריקות בוז.
העזתם ההיסטורית של הביל”ויים, 21 שנה קודם, היתה זיכרון עמום. פקידי הבארון רוטשילד התעמרו באיכרי המושבות, והמעטים שיכלו להרשות לעצמם פועלים שכירים העדיפו להעסיק עבודה ערבית זולה. בכל ארץ ישראל לא היו בזמן ההוא אפילו 25 אלף יהודים. מהם, אולי עשירית דיברו עברית בחיי היום-יום שלהם. באוזניהם הידהדו המלים הקשות של ביאליק, שנכתבו שש שנים קודם, “אכן חציר העם, יבש היה כעץ”.
אליטה מהוללת, נועזת, דינמית |
ברומן הבדיוני שלו, “אלטנוילנד”, הרצל תיאר מדינה יהודית פורחת בארץ ישראל בשנת 1923. אבל ב-1903, עשרים השנה הבאות נראו בלתי מבטיחות מאוד. ספק אם מישהו חשב על מאה שנה. אבל אילו היה אתר אינטרנט שווה לכל נפש, והוא היה מבקש מגולשיו להודיע מה הם חושבים על 2003 – ארץ ישראל תהיה חבל טורקי, ארץ ישראל תהיה פרובינציה מצרית, ארץ ישראל תהיה מושבה רוסית, בארץ ישראל תהיה מדינה יהודית – לא כל כך קשה לנחש כמה היו מצביעים בעד אופציה מס’ 4.
ההיסטוריה, בעורמתה וּבִקְריצוֹתֶיהָ, מספקת לנו פרספקטיבות מועילות, אם גם לא תמיד רלוונטיות. היא מואילה להזכיר לנו עד כמה היא נוֹטָה להשתַנוֹת, וּמה מסחררת היא מהירות השינוי. עַם שהיה שָרוּי בחוסר מוֹבִּילִיוּת כמעט מלֵאָה במשך דורות מָצָא את עצמו פתאום מאיץ את מהלך התפתחותו, או לפחות נִגרר בעקבות האצה כללית.
בחוכמה שלאחר מעשה, הכול נראה כמעט בלתי נמנע. למתבונן ממאה שנה נראה ש-1903 ו-1904 היו קשורות בטַבּוּרָן. לאמיתו של דבר עמדה ביניהן תהום.
ב-1904 ניתנה לתנועה הציונית זריקת המרץ הגדולה ביותר והחשובה ביותר שלה: העלייה השנייה. בתוך חודשים אחדים התחילו לעלות בחופי יפו בזה אחר זה האנשים שינהיגו את התנועה, את היישוב ואת המדינה בחצי המאה הבאה. אליטה מהוללת, נועזת, דינמית, בעלת רצון ברזל ורַבַּת תושיה הגיחה כמעט בבת אחת, כמעט משום מקום. והאליטה הזו התחילה את ההתקוממות המוצלחת ביותר של הזמן המודרני נגד הנסיבות הטבעיות. יש ביטוי מחוספס באנגלית, “לשַׂחֵק בקלפים שֶחוּלקוּ”. האליטה הזו סירבה “לשחק בקלפים שחולקו”.
בשֶבַח המהפכה, בִּגנוּת המהפכה |
מהפכות הן עניינים מסובכים מאוד. כשלעצמן הן יכולות לעורר כיסופים רומנטיים עזים, אבל אין הן יכולות להִתאָרֵך יותר מדיי. ניסיון להאריך מהפכה מֵעֵבֶר לתוחלת החיים הטבעית שלה מָשוּל לניסיון להוריש אימפריה כלכלית לנֶכדֵיהֶם של המייסדים. זה לא רעיון טוב, מפני שמהפכות – פוליטיות, או עסקיות – מחייבות הֶעָזָה שהיא תוצאה של קושי: רעב, או עוני, או מצוּקָה. אחרי נצחונן, מהפכות נוטות להתנוון. וזה סביר ונורמלי וֶאֱנוֹשי בהחלט, כל זמן שהן מבינות את הצורך בנורמליזציה.
מה לך ניצחון גדול יותר של מהפכה מן הנורמליזציה; וּמַה לך תבוסה גדולה יותר של מהפכה מִנִסיון-שווא להאריך את הַלַהַט שלה. סוף סוף, הנורמליות היתה הַיַעַד העיקרי של המהפכה הציונית. ההישג הגדול ביותר של המהפכה הזו היה יכול להיות ייתוּרָהּ. במושגי הזמן הזה, ה”פוסט-ציונות” יכלה להיות תוצאה טבעית וּרצוּיָה של הציונות. אין שום דבר פגום בוויתור על סימני קריאה חגיגיים.
חוץ מזה שיש מידה של סכנה בנורמליוּת, המוותרת על פרספקטיבות, וּמַחמיצה מעיקרו את הסיכוי ללמוד לקחים היסטוריים. כאמור למעלה, לא כל היסטוריה מלמדת לקחים, וגם אם היא מלַמֶדֶת – לא כל לֶקַח ראוי להילמד. אבל יש דבר אחד שהיא מספקת בשֶפַע מבוֹרך ורָצוּי: פרספקטיבות. היא מעניקה למתבוננים את היכולת לשמור על פרופורציות, ולהבין – בניגוד מטאפורי לתושבי בגדאד בשבועיים הראשונים שלאחר סדאם – כי לא כל הפסקת חשמל היא כישלון של הדמוקרטיה.
מהפכות מודרניות תמיד נטו להניב יותר רָעוֹת מִטוֹבוֹת. מהפכנים תמיד נטו להאמין שידועה להם האמת, וּמוּתָר להם איפוא לִכפּוֹת אותה על זולתם. בתור שֶכָּאֵלֶה, הם היו אויבים מושבעים של הָרַציוֹנַלי, גם כאשר תבעו לעצמם זכויות יוצרים על השֵׂכֶל היָשָר.
מהפכנים מצליחים היו מְעַטים מאוד. פעם חשבנו שמהפכני רוסיה הצליחו, אבל גם אחרי שהרגו אולי 50 מיליון בני אדם, ההיסטוריה היתה ערוּמה מֵהֶם, וטיאטאה אותם מעל בָּמָתָהּ. עוד מעט אולי נֶחזֶה בקיצה הדמוקרטי של המהפכה הקומוניסטית הסינית. המהפכה האיסלאמית של איראן הפסידה בכל מִשאלֵי דעת הקהל בשש השנים האחרונות, וגם ימיה מתקצרים.
מה היתה בעייתן של המהפכות האלה? הן היו טוטליטריות מִטִבעָן, ויכלו להתקיים רק בוואקום. חשׂיפָתָן למשב האויר הַקַל ביותר התחילה את התפוררותן. הן לא ידעו מהי נורמליוּת, מפני שביסודן עמד בוז עמוק לנורמליוּת. הבוז הזה לא פָּסַח גם על חלקים של התנועה הציונית (“שקט הוא רֶפֶש”, כתב ז’בוטינסקי).
אבל התנועה הציונית דחתה כל ניסיון להפוך אותה לטוטליטרית. היא היתה דמוקרטית מיומה הראשון, גם אם מעולם לא היתה ליברלית. ממילא, המהפכה הזו לא התחילה מייד להתכווץ רק בגלל מַשָב של אויר צַח. היא גילתה כישרון בלתי פוסק “להמציא את עצמה מחדש”, זאת אומרת, עָמדוּ לה כוחה וּתבוּנָתָה להִתחַדֵש. היא חזרה והֵגיחה מתוך התהוֹמוֹת הקודרים ביותר של ייאוש ושל ספֵקוֹת עצמיים. היא המשיכה את חתירתה אל הנורמליוּת, גם כאשר הנורמליוּת התרחקה. כתבים זרים אינם חדלים להשתומם על בתי הקפה ועל המועדונים ההומים של תל אביב, גם כאשר פתיל של ג’יהאד עלול להתלקח בכל פינה.
ואם הסיום הוא קצת אבסטרקטי… |
שתי הסכנות הגדולות ביותר, האורבות למהפכה הזו בדרך אל הנורמליות, הן אבדן הפרספקטיבות ואבדן יכולת ההתחדשות. את אבדן הפרספקטיבות אפשר למצוא באינטליגנציה השמאלית, שבה הביקורת העצמית התקרבה בשנים האחרונות במידה מסוכנת אל ניהיליזם. את אבדן יכולת ההתחדשות אפשר למצוא בימין, שבו הִתקַפּדוּת שׂוֹנֵאת-זָרים תפסה את מקום שיקוּל הדעת.
אפשר למצוא צדדים של זכוּת בשני הַמַחֲנוֹת. אפשר להגיד שההפרזה של השמאל היא תוצאה של הפרזת הימין, וההיפך. אבל אפשר אולי להציע, מִמֶרחַק וּבמידה של נימוּס, שהוֹרָדָה דרסטית של הטמפרטורות, והַפחתה דרסטית של מספר סימני הקריאה, יוּכלוּ לחַדֵש את הדינַמיוּת.
מהפכנים טובים הם אֵלֶה היודעים מָתַי לעצור. מהפכנים מצליחים הם אלה המבינים, שלא תמיד יוּכלוּ לשנות את המציאוּת על פי צורכיהם. לפעמים המציאוּת היא זו המְשַנָה את הגדרת הצְרָכים.
ואם הסיום הוא קצת אבסטרקטי, אין זה אלא מפני שלפעמים האֶמצָעים חשובים מן המטרה, ולא כל רשימה עיתונאית המקַווה להיות נוֹקבת מוּכרחה להסתיים במסקנה. יום עצמאות גֵאֶה ושמח לכם.