Archive for the ‘מנהרת הזמן: הפוליטיקה של ההיסטוריה’ Category

היום יום השואה. הצ’צ’נית

יום שני, פברואר 23rd, 2004

היום לפני ששים שנה התחילה מוסקבה את גירוש העם הצ’צ’ני בקרונות-בקר לקזחסטן. שליש הצ’צ’נים נספו, ארצם חולקה, פתאום הם לא היו, והם נועדו לא להיות עוד. לא זו בלבד שלרוסים מעולם לא היו רגשי אשמה, אלא שהם מנהלים עכשיו מלחמת-חורמה חדשה נגד הניצולים וצאצאיהם

התפרסם בראשונה ב’גלובס’, 23 בפברואר 2001
"23 בפברואר 1944", אומרת כרזת הזכרון (ברוסית). היא הוצאה ב-1994, לציון יום השנה ה-50 לגירוש הצ'צ'נים האינגושים.  צילמתי אותה שנתיים אחר כך במחנה פליטים באינגוּשֶטיה

“23 בפברואר 1944”, אומרת כרזת הזכרון (ברוסית). היא הוצאה ב-1994, לציון יום השנה ה-50 לגירוש הצ’צ’נים האינגושים. צילמתי אותה שנתיים אחר כך במחנה פליטים באינגוּשֶטיה

 

היום לפני 60 שנה התחילה השואה הצ’צ’נית. יהודים בדרך כלל אינם אוהבים לשמוע אתהמושג “שואה” ביחס לתלאותיהם של לא-יהודים, והשואה היהודית היא אומנם מאורע היסטורייחיד במינו. אבל אולי במקרה הזה אפשר להרשות יוצא מן הכלל.

השואה הצ’צ’נית התחילה ב-23 בפברואר 1944, ונמשכה שבע שנים. נספו בה לפחות שליש מבניהעם הצ’צ’ני. היא היתה כרוכה בגירוש המוני ל”יישוב מחדש במזרח”. בתוך ארבעה ימים הועמסו 387,229 צ’צ’נים על קרונות-בקר חתומים, ללא מזון, ללא מים, ללא תנאים סניטריים – והובלו במסע של שלושה שבועות למרכז אסיה.

עדי ראייה סיפרו אחר כך על יללות ועל קולות נהי שעלו מן הרכבות. כאשר הגיעוהמגורשים אל מחוז אי-חֶפצָם, הם הושלכו אל ערבות הקרח של קזחסטן בעיצומו של חורף קר במיוחד. המטרה היתה ברורה: מחיקה מלאה של האומה הצ’צ’נית מן המפה ומן התודעה. צ’צ’ניה חולקה בין שכנותיה, שמות צ’צ’ניים בוטלו, כל הזכרה של הצ’צ’נים הושמטה מאנציקלופדיות ומאטלסים. לא רק שהם אינם – החליטה הממשלה במוסקבה – ולא רק שהם לא יהיו, אלא שהם גם לא היו: פתרון סופי בהחלט לשאלה הצ’צ’נית.

לברנטי בֶּרְיַה בכבודו ובעצמו, ראש המשטרה החשאית הסובייטית, פיקח על פעולת הגירוש,ודיווח לצמרת הקומוניסטית בסיפוק פדאנטי:

פינוי הצ’צ’נים והאינגושים [קרוביהם האתניים] מתנהל כסדרו… באופן מאורגן, ללא כל גילויים ממשיים של התנגדות, או תקריות אחרות. היו רק מקרים בודדים של נסיונות בריחה”.

אדולף אייכמן עצמו היה יכול לחתום על הדו”ח, כאשר ניצח על גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ רק כמה חודשים אחר כך.

הצ’צ’נים והאינגושים לא היו הקורבנות היחידים. פחות או יותר באותו הזמן גורשו עוד חמישה עמים קטנים. כולם הואשמו בשיתוף פעולה קולקטיבי עם גרמניה הנאצית, במהלך הכיבוש הגרמני הקצר של צפון-מערב הקווקאז ודרום רוסיה, בשלהי 1942.

שיתוף פעולה אמנם התרחש, אבל הוא היה מוגבל, ולא התקרב לממדי שיתוף הפעולה באוקראינה, בביילורוסיה ובמדינות הבלטיות, שהיו אז חלק של בריה”מ. רק הצפון-קווקאזים הוענשו, ורק מותו של סטאלין, ב-1953, הציל אותם מִכּלָיָה. הניצולים הורשו לחזור לבתיהם, אך הנֵזק היה בלתי הפיך.

השואה הקווקאזית כמעט נמחקה מן הזיכרון. 50 שנה בדיוק אחרי שהתחוללה, צבא רוסיהתחיל מלחמה חדשה נגד הצ’צ’נים (בסוף 1994), שעלתה בחייהם של עשרות אלפים, הרסה אתערי הצ’צ’נים ואת כפריהם, והפכה כמעט את כל מיליון הצ’צ’נים לעדת פליטים. בהיעדר רגשי אשמה או חרטה על שואת 1944, אין לרוסים שום רגשי אי-נעימות לנוכח מה שהם מעוללים עכשיו לניצולים ולצאצאיהם. אם בכלל, הרוסים משוכנעים, כי הם-הם הקורבנות בסכסוך ארוך הימים עם הצ’צ’נים, אשר התחיל עוד לפני 220 שנה.

הצ’צ’נים שגו שגיאות חמורות בשנים האחרונות, בין השאר כאשר הניחו לקבוצה של קנאים איסלאמיים זרים להטות את תנועת העצמאות שלהם מדרך הישר. אבל אין הם ראויים לעונש קולקטיבי, בייחוד לא מצד אלה שכבר ניסו כל כך הרבה פעמים בעבר לגזור עליהם מוות. לשמוע ראשי ממשלות ישראליים מביעים הזדהות, כללית כאשר תהיה, עם המענישים הקולקטיביים, ממלא את הלב בעצב כבד.

  

מן הארכיון (לרגל כ”ט בנובמבר): ניקחנה!

יום שבת, פברואר 21st, 2004

“ניקחנה!”, כתב איתמר בן אב”י ב-1937, כאשר ליהודים הוצעה המדינה האיומה של הלורד פיל, וכאשר איש זולתו לא הסכים. הוא הבין אז מה שרוב היישוב הבין עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה. נעל נתקעה בדלת ברגע האחרון ב-1948 — אבל הנעל הזו מתחילה להישמט. מה שהיה עוד מעט לא יהיה


פורסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 19-18 בפברואר 2004

ישראל היתה אפשרית ב-1948. אולי היא לא היתה עוד אפשרית ב-1958, ספק גדול אם היתה יכולה לקום ב-1968, אבל ב-1998 היא היתה מטוטאת במהירות מסחררת מזירת ההיסטוריה. מה היה קורה אילו מצלמות של סי.אן.אן היו מעבירות בשידור חי את מבצע דני, או את מבצע דקל, או את מנוסת ערביי יפו אל הים (הנראית בצילום)? היה קורה מה שקרה לסרבים בבוסניה ובקוסובו (הצילום שאול מ www.alnakba.org)

 

אם אתם ישראלים, ואם אתם נוסעים מדי פעם לחו”ל, ואם אתם מנהלים מדי פעם ויכוחים אינטליגנטיים עם זָרים על “הַמַצָב”, ואם אתם נקלעים מדי פעם לעמדה דפנסיבית (גם אם אינכם מסכימים עם מדיניות הממשלה, אל-נכון אתם נדהמים מן היוהרה וּמן החד-צדדיות של מבקרי ישראל), הדעת נותנת שאתם משתמשים מדי פעם בנימוקים הבאים:

  • אם אתם מתווכחים עם אירופים: טרנספר לא היה המצאה של הימין הישראלי, זה מה שעשו הטורקים ליוונים והיוונים לטורקים (1923), וזה מה שעשו הפולנים והצ’כים לגרמנים (1945), וזה מה שעשו ההינדו למוסלמים והמוסלמים להינדו (1947);
  • אם אתם מתווכחים עם אמריקנים: סיפוח שטחים אינו המצאה ישראלית. מה יש? האמריקנים לא סיפחו רבע ממקסיקו (1849)? ולא גנבו את ממלכת האוואי, שהיתה אז מדינה עצמאית מוּכֶּרֶת, והיה בה אפילו ציר אמריקני (1893)?
  • אם אתם מתווכחים עם אמריקנים, או עם קנדים, או (אולי) עם רוסים, או עם אוסטרלים: גאוּלַת קרקעות, שהיו שייכות לעמים ילידים, אינה המצאה של הקרן הקיימת לישראל. זה מה \שעשו האמריקנים והקנדים לאינדיאנים ולאסקימואים, וזה מה שעשו הרוסים לילידי סיביר, וזה מה שעשו האוסטרלים ל’אבוריג’יניז’.
  • ובאותו עניין: כן, אנחנו מודים, אנחנו לא השמדנו את האוכלוסיה הילידית, רק נישלנו אותה. לא היינו יעילים כמו האמריקנים, כמו הרוסים, כמו (באופן חלקי) האוסטרלים.

אינני מקנא בכם אם אתם משתמשים בנימוקים האלה, מפני שאתם כמובן צודקים, אבל אתם גם לומדים על בשרכם שלא תמיד חשוב להיות צודקים. לפעמים חשוב להיות מעשיים. לפעמים חשוב להיות בני מזל.

לפני שמישהו מתלונן

ההיסטוריה של מאתיים השנה האחרונות היתלה בהרבה מאוד עמים. מה שהיה מותר במחצית הראשונה של המאה ה-19 היה אסור במחצית השניה; ומה שהיה מותר במחצית השניה היה אסור בששית הראשונה של המאה ה-20; ומה שהיה מותר בששית הראשונה היה אסור בששית השניה; ומה שהיה מותר ברבע השני היה אסור ברבע השלישי, וכן הלאה, וכן הלאה.

חַפְּשׂוּ-נא עקיבוּת וַהגינוּת, ולא תמצאו אותן. ולפני שמישהו מתלונן – וּמה לנו, הישראלים, ויכוח, אם אסור לנו להתלונן במהלכו לפחות אחת לשני משפטים – מוטב להזכיר לו עד כמה גם אנחנו, כן, אפילו אנחנו, היינו בני מזל.

מזל? אולי כדאי להשתמש במלה אחרת. נגיד, עד כמה אנחנו הצלחנו לנצל את ההזדמנות האחרונה, לפני שהדלת נטרקה.

תמיד היתה נחוצה לגיטימציה. גם העריצים הגדולים ביותר היו זקוקים לה. כל מה שקרה ביחסים הבין לאומיים ב-230 השנה הקודמות היה טבוע בחותם של לגיטימציה.

האמריקנים כוננו את הרפובליקה שלהם בשם הצדק, אירופה הישנה יצאה למלחמה על צרפת בשם הלגיטימיות, צרפת יצאה למלחמה על אירופה בשם הצדק האוניברסלי, נפוליאון הטביע את אירופה בדם בשם הצדק, המעצמות הריאקציוניות שהביסו אותו כוננו סדר חדש בשם הצדק (הם אפילו קראו לו ‘הברית הקדושה’), הלאומיות הגיחה מגוּמחוֹתֶיהָ כדי להנחיל צדק למדוּכּאים, מהפכות רצחניות הבטיחו צדק, שתי מלחמות עולם נוֹהלוּ בשם זכויות ובשם רחמים עצמיים.

אבל אמות המידה לא חדלו להשתנות. מה שהיה מתקבל על הדעת בין 1890 ל-1910 חדל להתקבל על הדעת ב-1920. ארה”ב יכלה לבלוע את האוואי, יפאן יכלה לבלוע את קוריאה (1910), אבל כשאיטליה בלעה את חבש (1935) היא הוּקעה כתוקפנית והוּטלוּ עליה עיצומים (לא אפקטיביים, אבל זה עניין נפרד).

יפאן עצמה יכלה לבלוע את קוריאה מבלי שאיש זקף גבה, אבל כאשר ניסתה לעשות אותו הדבר לסין (מ-1931 ואילך) היא התחילה את ההידרדרות למלחמה עם ארה”ב.

מיעוטים לבנים יכלו להקים לעצמם רפובליקות עצמאיות בהרי האנדים (בוליביה, אקוואדור, פרו), בשנות ה-20 של המאה ה-18; אבל מיעוטים לבנים הוקעו כגזענים, נוּדוּ והוחרמו, כאשר ניסו לעשות אותו הדבר באפריקה הדרומית והמרכזית (בסוף שנות ה-40, בסוף שנות ה-50, באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20).

הבריטים יכלו לצאת למלחמה על שלֵמוּת האימפריה שלהם באפריקה הדרומית, בסוף המאה ה-19 – אבל הצרפתים לא יכלו לעשות כן בהודו-סין ובאלג’יריה בתחילת המחצית השניה של המאה ה-20. העולם השתנה, ציפיותיו השתנו, עַכָּבוֹתָיו השתנו.

סי.אן.אן ב-1948?

כמה שהאפריקנרים של דרום אפריקה היו חורקים שיניים, כל אימת ששמעו ביקורת מפי אמריקנים. אנחנו מודים באשמה – היו דובריהם אומרים – אנחנו לא נסינו, וממילא לא הצלחנו, להרוג את האינדיאנים שלנו.

הם צדקו, לפחות במובן מסוים. אילו היו מחסלים את ילידיהם במידת הצלחתה של אמריקה, או במידת הצלחתה של רוסיה בסיביר, מדינה לבנה בדרום אפריקה היתה עובדה מוגמרת. ייסורי מצפון היו פוקדים מדי פעם את יפֵי-הנפש שלה, ואחרוני הזוּלוּ והקוֹסַה והצוואנה היו מקבלים פריבילגיות סמליות. אבל זה הכול.

החוכמה, אם חוכמה היא, היתה לתקוע את הרגל בדלת ברגע האחרון ממש: לתבוע זכויות, ולהשיג אותן, וּלקַבֵּעַ אותן, לפני שאמות המידה השתנו, ולפני שזכויות כאלה נעשו בלתי אפשריות, או בלתי לגיטימיות.

ישראל היתה אפשרית ב-1948. אולי היא לא היתה עוד אפשרית ב-1958, ספק גדול אם היתה יכולה לקום ב-1968, אבל ב-1998 היא היתה מטוטאת במהירות מסחררת מזירת ההיסטוריה. מה היה קורה אילו מצלמות של סי.אן.אן היו מעבירות בשידור חי את מבצע דני, או את מבצע דקל, או את מנוסת ערביי יפו אל הים? היה קורה מה שקרה לסרבים בבוסניה ובקוסובו.

עצם הקונספציה של ‘מדינת לאום’ לא היתה עוברת את משׂוּכַת הלגיטימיות הבין לאומית בשִלהֵי המאה ה-20, בייחוד כאשר יש אי-התאמה בינה וּבין התפיסה של ‘מדינת אזרחים’. ראו-נא מה עומד לקרות בחודשים הבאים למדינה הטורקית בקפריסין. ראו-נא את אי-הצלחתם של הארמנים בנגורנו קַרַבַּך לקבל הכרה בין לאומית אפילו מארץ אחת.

משימה לאומית יש רק אחת

 

היהודים מעוטי-המזל היו לשם שינוי בני-מזל ב-1948. הם תקעו רגל בדלת, רגע אחד לפני שהיא נטרקה. הפלסטינים, לרוע מזלם, שילמו את המחיר.

אבל המזל של 1948 אינו נצחי. ב-15 השנה האחרונות לא חדלנו לראות את המערכת הבין לאומית פושטת צורה ולובשת צורה, מבטלת הסכמות קודמות, ומשליכה את הסטטוס-קוו לכל הרוחות. “אלף שנה נבנתה האימפריה הזו, טיפה אחר טיפה”, התלונן ב-1989 מנהיג סובייטי מן הדור הישן על הפירוק הממשמש ובא של ברית המועצות. אימפריה של אלף שנה פורקה, ונעל אחת שנתקעה בדלת ב-1948 לא תיחלץ?

לישראל יש משימה לאומית אחת: לשכנע את המערכת הבין לאומית לקַבֵּעַ את נוסחת 1948, ולהעניק לה, לישראל, הנחה שאין היא, המערכת, מוכנה להעניק לאיש – ‘מדינת לאום’, בלי קשר לדמוגרפיה, גם אם אין היא מתיישבת עם ‘מדינת אזרחים’. הזמן אוזל במהירות.

יש אפיזודה אחת כמעט נשכחת בהיסטוריה הציונית: הצעת החלוקה של ועדת פיל, 1937. היא היתה איומה ונוראה, גרועה מתכנית החלוקה של 1947. היישוב היהודי בארץ היה אז פחות מחצי גודלו של היישוב ב-1947.

התגובה האינסטינקטיבית לוועדת פיל היתה זעם ופאניקה מצד כל המחנות. דיסידנט אחד ויחיד היה אז, איתמר בן אב”י. הוא עמד אז בערוב ימיו וּבַערוב הקריירה העתונאית הקפצנית שלו. אחרון עתוניו, ‘דואר היום’, נלקח ממנו. הוא הוציא איפוא עתון מיוחד, חד-פעמי, קרא לו ‘דור היום’, וּמרח לכל רוחב עמודו הראשון כותרת ענקית, “ניקחנה!”

אפשר רק לנחש מֶה היה קורה אילו ניתנה ליהודים לפני מלחמת העולם השניה מדינה בגבולות הלורד פיל. אבל בן אב”י הקדים להבין מה שרוב היישוב הבין יפה עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה.

ישראל בגבולות 1967? ניקחנה! עוד מעט היא אפילו לא תהיה אופציה. עוד מעט הנעל תישמט, והדלת תיטרק. והדיבוק של מדינה דו-לאומית לא ייצא עוד. וזה כל כל ברור, וזה כל כך מובן מאליו, עד שאין אפילו טעם לצעוק.

כאן מאוריציוס, כאן קפוץ

יום שבת, נובמבר 1st, 2003

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 31-30 באוקטובר 2003

 

הסכמי ז’נווה מבית ביילין/עבד אר-ראבו הזכירו לי את החלטת מרכז מפלגת העבודה מ-1990 בזכות מדינה פלסטינית. זה היה ציון דרך היסטורי, מפני ששום מפלגה ישראלית מחוץ לרק”ח מעולם לא קיבלה החלטה כזאת. מפלגת העבודה עתה זה ניסתה לכונן ממשלה – עיין ערך “המסריח, התרגיל” – ואריאל שרון גזל את הטרף משיני ידידו שמעון פרס ברגע האחרון ממש.

 

ב-1990 היה מותר לשער שלשמעון פרס ולמפלגתו נכונו עוד שנים הרבה באופוזיציה. לפני 13 שנה, כאשר התחלקתי בחדשות ההיסטוריות ממרכז מפלגת העבודה עם איש ידוע מאוד בענייני המזרח התיכון בוושינגטון, הוא גיחך, וענה: “מתי סוף סוף תתרגלו לזה שמפלגת העבודה פשוט לא חשובה”.

 

מפלגת העבודה כמובן חזרה מן המתים שנתיים אחר כך. ההחלטה בזכות מדינה פלסטינית לא הכתיבה את מדיניותה של ממשלת רבין, אבל אולי הֵקֵלָה על התמוּרה הגדולה. בשמונה השנים הבאות, מפלגת העבודה חדלה להיות בלתי חשובה, עד שאהוד ברק כרה את קברה.

 

הסכמי ז’נווה נראו מוושינגטון לא חשובים ביותר, אבל כך גם נראתה החלטת 1990 (שיוסי ביילין היה משושביניה, אם אינני טועה). אולי דווקא יתברר שהם ציינו את הופעתה של אלטרנטיבה מדינית, ואולי מִמֶנָה ימנו יום אחד ההיסטוריונים את תחילת התאוששותם של רעיונות ליברליים בישראל. אולי. אני כשלעצמי חושב שהסכמי ז’נווה ייזכרו כעוד אילוסטרציה אחת של נרקיסיזם פוליטי מצד הישראלים שֶיָזמו אותם.

 

בחצי הדרך מהודו

 חשבתי בימים האחרונים על מאוריציוס, או למען הדיוק על איש אחד במאוריציוס ששמו פול בֶּרֶנְזֶ’ה (Berenger). הוא נעשה החודש ראש הממשלה הלבן הראשון של האי הזה, בלב האוקיאנוס ההודי, בחצי הדרך מהודו לאפריקה. הוא בעצם הלבן הראשון, שנעשה מנהיג של מדינה הרואה את עצמה חלק פוליטי של אפריקה.

 

רוב תושביה הודים, יש בה מיעוט ניכר של בני דם מעורב, ויש בה מיעוט זעיר של לבנים, רובם צאצאים של מתיישבים צרפתיים מן המאה ה-17, מזמן שמאוריציוס היתה מושבה צרפתית, ושמה היה “איל מוריס”. האנגלים כבשו אותה בתחילת המאה ה-19, בזמן מלחמות נפוליאון. היא השתחררה משלטונם ב-1968, וכוננה את הדמוקרטיה הרב-מפלגתית המצליחה ביותר באפריקה, אחת המצליחות ביותר בעולם השלישי.  

 

פוליטיקאים הודיים מסורתיים שלטו במאוריציוס ב-15 השנה הראשונות של עצמאותה. ואו-אז עלתה לה במהירות מסחררת תנועה שנטלה לעצמה את ראשי התיבות  MMM(התנועה המאוריציאנית המיליטנטית), והבטיחה פניה נועזת שמאלה. בראשה התייצב פול ברנז’ה, לא-פוליטיקאי, צאצא של בעלי מטעים עשירים. טבילת האש הציבורית שלו היתה בסורבון של פאריס, בימי מרד הסטודנטים של 1968. MMM נחלה נצחון מדהים: היא כבשה את כל מושבי הפרלמנט של מאוריציוס. פול ברנז’ה עמד להיות ראש הממשלה.

 

     פול בֶּרֶנְזֶ’ה

אבל הוא לא היה. הוא ויתר. הוא הבין כי מוקדם מדיי בשביל איש לבן להתייצב בראש ארץ לא-לבנה, שעתה זה השתחררה מֵעוֹל הלבנים. הוא התעניין בפוליטיקה, הוא התכוון להשפיע על מהלכה, אבל הוא היה מוכן לוותר על מקום טוב בְּאֶמצַע השורה הראשונה. הודי נעשה ראש הממשלה, אף כי ברנז’ה היה הכוח שמאחורי הקלעים. 21 שנה חלפו לפני שברנז’ה הֵעֵז לתבוע את הבכורה.

 

על חטאיי אני מודה, לא עקבתי בתשומת הלב הראויה אחרי הפוליטיקה של מאוריציוס בעשרים השנה האחרונות. השמועה אמרה שהאי הקטן עושה חיל פוליטי וכלכלי, שומר על הדמוקרטיה שלו, מתגבר בהצלחה על מתחים אתניים לא מבוטלים, וּמוֹשֵך תיירים עשירים. אבל השלמת המעגל של פול ברנז’ה חידשה את תאבוני למאוריציוס. מה מאוד הייתי שמח לקפוץ אליו לביקור, כדי לשאול אותו על נסיבות ההחלטה של לפני רבע מאה, ועל פירותיה.

 

עורמה וניואנסים וזרועות ארוכות

 פול ברנז’ה החליט להתאפק. הוא ניצח בבחירות, אבל החליט שאין הוא מוכרח לבלוע הכול. מהמראתו אל ראשות הממשלה נראה שהוא מעולם לא ויתר על שאיפותיו, אבל ידע שהדרך אל הכוח הפוליטי רצופה עורמה וניואנסים; ולפעמים גם זרועות ארוכות מאוד אינן יכולות לקטוף את הפירות. לפעמים מוטב לסגת אל מאחורי הקלעים, או סמוך אליהם, כדי לזכות בנצחון, או כדי להבטיח את התארכותו.

 

בקצרה, פול ברנז’ה לא היה יוסי ביילין. הוא לא היה אני ואני ואני. הוא לא הודיע ברבים עד כמה הוא רוחש בוז לרצון העם. הוא לא הקדים את שאיפותיו לצורכי ההתקדמות של העניין שלשמו נכנס לחיים הציבוריים.

 

מה היה עושה פול ברנז’ה, אילו נעשה לשעה קלה מנהיג של MMM ישראלית? אני מנחש שהוא היה מוותר על אורות הזרקורים. הוא היה מבין שנוכחותו הבולטת מדיי תסיח את הדעת, ותעורר התנגדות אינסטינקטיבית. הוא היה מניח למישהו אחר לתבוע את האשראי, ולחתום את שמו, ואולי אפילו להתחלק יום אחד בפרס נובל.

 

אבל זה פול ברנז’ה. יוסי ביילין, אבוי, אינו מתפנה למחשבות כאלה. יוסי ביילין מוסיף לנהוג כמו אוסלו היתה תאונה שקרתה למישהו אחר. שאם אוסלו היתה פגומה, אין זה אלא מפני שהיא לא היתה אוסלו מספיק, מפני שהיא לא הרחיקה לכת מספיק בהנחת השווא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני יכול להתיישב במחי עט, בחוזה שלום אחד; שפיוס היסטורי יתכן רק מפני שקומץ אינטלקטואלים קושרים קשר חשאי נגד רצון עמיהם בחדרי החדרים של תרבות פוליטית אירופית עתיקה ומיושבת.

 

יוסי ביילין, לפנים איש חכם ועצוב, לא הצליח לפתח די ספקות עצמיים. הוא עכשיו האנטי-פול-ברנז’ה. הוא צריך לקרוא תיגר, הוא מוכרח להוסיף ולהקניט, הוא דורש את כל תשומת הלב הראויה והלא-ראויה. הוא יכול היה לכתוב טורים חכמים בעתון. הוא היה יכול להקים מכון-מחקר. הוא היה יכול לרדת אל ערי הפיתוח, שבהן שמו מתחרז עם הרבה דברים רעים. הוא היה יכול להשתתק לצורך הרהור מחדש. הוא היה יכול להפיק ענווה.

 

מעניין לעשות ספקולציות על תכונותיה של הַתַרבּוּת הפוליטית המניבה תוצאות כאלה. מעניין לנחש מנין באו לה שיעורים כל כך גדולים של התחסדות ושל צדקנות. מעניין לתהות מה היה קורה לה אילו התברכה בקוּרטוֹב של פול ברנז’ה.

 

מקורות על הרשת

 

על מאוריציוס

נתוני-יסוד על מאוריציוס (בספר השנה של הסי.איי.אי)

עליית MMM

 

 

הכול בגלל ליאו

יום שני, מאי 26th, 2003

התפרסם בטור ‘קוֹל הָמוֹן’, במוסף סוף השבוע שלגלובס, 23-22 במאי 2003

שטראוס: הפילוסוף כאיש צעיר

אני מנחש באופן לא-מוסמך — וּבעניין הזה אין לי כל ברֵרה, מפני שאיש אינו מוסמך לנַחש את כוונותיו של האיש המנוּחָש — כי ליאו שטראוס לא היה מתפעל ביותר מן העניין הפתאומי שהוא מעורר.

הפליט היהודי מגרמניה של היטלר אמר פעם על תלמידיו האמריקניים הצעירים, כי בהשוואה לאירופים הם נראו “פראים גמורים כאשר הגיעו לאוניברסיטה. הם לא ידעו כמעט ולא כלום על הוֹגֵי-הדעות, אשר היו לחם חוּקם של חבריהם מֵעֵבֶר לַיָם; קל וחומר לא עלתה כלל על דעתם המחשבה, שהם יוּכלוּ לפַתח יחסים איתם”, זאת אומרת עם ההוגים ההם.

ליאו שטראוס, אשר מת בדיוק לפני שלושים שנה, חשב שפילוסופיה נועדה לִמעַטים. הוא היה פילוסוף ותיאולוג, שהתחיל בברלין, המשיך בלונדון ובניו יורק, וסיים בשיקאגו. אוניברסיטת שיקאגו היתה חֲממה מפורסמת לכל מיני רעיונות, אשר זוֹהוּ בשליש האחרון של המאה ה-20 עם הימין. השֵם המוּכָּר ביותר שֶהֵניבה שיקאגו הוא כמובן זה של מילטון פרידמן, הכלכלן חתן פרס נובל. ליאו שטראוס היה הרבה פחות ידוע.

בימים האלה, ליאו שטראוס מופיע בעמודי החדשות. הוא לא הופיע בהם בחייו. מה לו בעמודי החדשות אחרי שֶעַצמותיו היו לאבק?

בעינֵי מספר מפתיע של אנשים, שטראוס מייצג עכשיו הסבר של שֵם אחד לִמגמת פּניה של ארה”ב בעולם. מספר מפתיע של תלמידי שטראוס ותלמידי-תלמידיו ממלאים תפקידי מפתח בתיכנון מדיניות החוץ והבטחון האמריקנית. בחודשים האחרונים גברה הנטיה לייחס את המדיניות הזו לקבוצה קטנה ואינטימית של אינטלקטואלים, ולפיכך שאלת ההשראה של האינטלקטואלים האלה נראית חשובה.

אני מודה שהדיון הזה מעניין אותי פחות בגלל תכניו הפילוסופיים, ויותר בגלל מה שהוא מלמד על התרבות הפוליטית והתקשורתית באמריקה, ועל מקומם של רעיונות בזירה הציבורית.

אמריקנים הם אנשים פרגמטיים, ואינם נוטים להרהורים מופשטים, בוודאי לא במידה המתקרבת אל הצרפתים או אל הגרמנים, או אל אירופים בכלל. אבל משנות ה-60 ואילך חל תהליך מסוים של אינטלקטואליזציה, והוא התרחש דווקא בימין. עד אותו הזמן, הימין היה ישימון צחיח. את השממה התחילו להפרוֹת בייחוד אינטלקטואלים יהודיים, שבדרך כלל היגרו מן השמאל, לפעמים אפילו מן השמאל הקיצוני. במרוצת השנים הם קיבלו את האיפיון הקיבוצי “השמרנים החדשים”.

הם התחילו מאבק נגד מה שהם חשבו למימסד התרבותי השמאלי: בפוליטיקה, באקדמיה, בתקשורת (ומכאן גם בא אחד הכינויים של תנועתם, “תַרבּוּת הַנֶגֶד”, או Counter-Culture). הם סיפקו אידיאולוגיה רהוטה וּמלוּטשת לימין האמריקני, והעניקו לו דינמיוּת ואפילו אופנתיוּת. הם העמידו את התנגדוּתוֹ להגמוניה השמאלית בקונטקסט רחב של הגנה על החֵרוּת, אם זה מפני קומוניסטים מִחוּץ בימי המלחמה הקרה, ואם זה מפני ליברלים וּמתירנים מִבּית.

ליאו שטראוס היה המכַנֶה המשותף שלהם. הוא היה ראשון המהגרים מן השמאל אל הימין. הוא חזה מִבּשָׂרוֹ את עליית היטלר — והוא ייחס אותה לחוּלשת המוסדות הליברליים של הרפובליקה הוויימארית, זו שהוקמה על חורבות הקיסרות הגרמנית, לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא מצא בה עודף של סובלנות כלפי אויביה המושבעים ביותר. את חולשתה הוא ייחס ל”רֶלאטיביזם” המוּסָרי שלה: הוויתור על הנחות יסוד של מוּתר ואסוּר.

וזה רחוק מלהיות הכול… עוד כּוֹתָרים אפשר למצוא באתר הרשת של אמזון

שטראוס גם ראה את הטובים בבנֵי דורו מְאמַצים את הנאציזם אל חיקם. טראומטי במיוחד בשבילו היה המַעשֶׂה בַּפילוסוף המהולל מרטין האיידֶגֶר, אשר שטראוס חשב לגדול הוגֵי הדעות של זמַנוֹ. כאשר האיידֶגֶר קיבל את עליית היטלר בתשואות, שטראוס בא לכלל מסקנה שבעוכריו עמדה עצם המוֹדרניוּת. את ההצלה יש איפוא לבקש בפילוסופיה של העולם העתיק, אצל סוקראטס ואפלטון.

אבל הפילוסופיה הזו אינה שווה לכל נפש, חשב שטראוס. למען האמת, אין היא מיוֹעדת בִּרצינוּת אלא לִנפשוֹת מעטות. נסיון של הרבים להבין אותה, או ללמוד אותה, לא רק נידון לכשלון, אלא נובעת ממנו סכנה למירקם החברתי. הבנה שטחית של פילוסופיה מניבה ניהיליזם הרסני, זאת אומרת התנהגות אנטי-חברתית והטלת ספק בעצם קיומה של המדינה.

מִהיוֹת שטראוס משוכנע ביתרון הפילוסופיה של העולם הָעַתיק, הוא האמין בְּרעיונות הרפובליקה של אפלטון, וּבַצורך להפקיד את ההנהגה בידי מיעוּט קטן של אנשי-מַעלה. האֶליטיזם הזה עורר על שטראוס קיתונות של בוז מצד השמאל, והוא תוֹאַר בין השאר כ”נאצי יהודי”.

  • בסוף 2004 יצא ספר חדש, בהוצאת אוניברסיטת יֵיל, ‘ליאו שטראוס והפוליטיקה של האימפריה האמריקנית’. אפשר לקרוא על הספר הזה, על הרשת, במוסף הספרים של ה’ניו יורק טיימס’.
  • דיון ביקורתי על תפקידם של אינטלקטואלים בפוליטיקה אפשר למצוא בספר ‘פּוֹחֲזֵי הַדַעַת’ (The Reckless Mind), שסקירה נפרדת שלו הופיעה במוסף ה’ניו יורק טיימס’.

תלמידי שטראוס התחילו להישמע ולהשפיע עוד בשנות חייו האחרונות. הם התחילו להציע את שירותיהם לפוליטיקאים רפובליקניים, אם זה כיועצים, או ככותבי נאומים. הם התחילו להזהיר מפני התוצאות של התרחקות אמריקה משורשיה בציוויליזציה המערבית.

תרומה מפורסמת היתה ספרו של הפילוסוף היהודי אלאן בלום, אשר תורגם לעברית בשם “דילדולה של הרוח באמריקה” (1987). תלמיד אחר של שטראוס, ויליאם בֶּנֶט (Benett), היה שר החינוך במימשל רייגן, והפך לימים לכוהן הגדול של התנועה להנחלת “ערכים” (לפני שהתגלה כי הוא מהמר קאזינו כפייתי, שהפסיד מאות אלפי דולרים בלאס וגאס ובאטלנטיק סיטי. מאז, קולו הֶחסוּד נדם).

תלמידי שטראוס אפשר למצוא כיום בעמדות השפעה במשרד ההגנה האמריקני. המִשנֶה לשר ההגנה, פול ווּלפוֹביץ, הוא אחד מהם. ווּלפוֹביץ מתואר, לפעמים אולי במידה של הפרזה, כַּ”מוח שמאחורי מלחמת עיראק”. תלמיד אחר של שטראוס הוא ריצ’ארד פֶּרל, שהיה עַד לאחרונה יושב ראש המועצה המייעצת של הפנטגון. תלמיד אחר, אברהם שוּסְקי, ממלא תפקיד באגף התיכנון של משרד ההגנה.

פול ווּלפוֹביץ: בא כוחו של שטראוס עֲלֵי פנטאגון?

האם זה אומר שֶחוּג-סתרים שטראוסי מוציא אל הפועל את הדוקטרינות של הגוּרוּ המֵת? לאו דווקא. הגוּרוּ המֵת לא האמין כלל בהגמוניה של ארץ אחת במערכת הבין לאומית. הוא היה אויב הקומוניזם הסובייטי, אבל לא רצה שארה”ב תנצח את הקומוניזם הזה, רק כדי לרשת את יוּמרוֹתיו המשיחיות.

מה אם כן “שטראוסי” במדיניות הנוכחית? השיטה, אומרים בעלי התיאוריה השטראוסית. יחידֵי-סגוּלה מעַטים מעַצבים את המדיניוּת מאחורי הקלעים, מבלי לגלוֹת את כוונותיהם האמתיות. הם מייסדים אותה על אותו “השקר האציל”, שאפלטון ראה בו הכרח לשגשוגה של המדינה.

לאיפיונים האלה יש צלילים מובהקים של תיאוריות קונספירציה, ואני נוטה להקל בהם ראש. אני מתענג, לעומת זאת, על נוכחותם של פילוסופים קדמונים וקדמונים פחות בדיונים על מדיניות חוץ. אשרי העיר, שפרשניה הפוליטיים צריכים לקרוא מדי פעם את אפלטון, כדי להבין על מה מדברים שרי ממשלתם.

עוד באתר הזה

מקורות על הרשת

  • וולפוביץ ומלחמת עיראק — האם אידיאולוגיה גברה על הביון? מאמר ב’ניו יורק טיימס’ (14 ביוני 2003)
  • “ליאו שטראוס האמתי”, מאמר ב’ניו יורק טיימס’ מאת בתו של שטראוס (7 ביוני 2003)
  • ביטוי מעניין לפופולריות הפתאומית של ליאו שטראוס אפשר למצוא באוסף קטעי העתונים, שמביא אתר רשת, הנקרא Straussian.net.
  • תיאוריית קונספירציה שטראוסית התפרסמה באפריל 2003 בהרחבה יתרה בעתון הצרפתי “לה מונד”, ואפשר למצוא אותה גם בתרגום לאנגלית.
  • מאמר ארוך על תולדות ‘השמרנים החדשים’ מאת אחד האבות המייסדים שלהם, פרופ’ ארווינג קריסטול, אפשר למצוא באתר הרשת של Weekly Standard, כתב עת פוליטי שמרני שיסד ויליאם קריסטול, בנו של ארווינג, בעצמו פעיל ידוע של הימין החדש.
  • ביקורת רדיקלית מצד שמאל על שטראוס ועל ‘השמרנים החדשים’ אפשר למצוא ב CounterPunch.

מן הארכיון: איך הכול היה אָבוּד בחודש אייר, שנת תרס”ג

יום רביעי, מאי 14th, 2003

ההיסטוריה אינה חוזרת, ולא כל אחד מלקחיה ראוי להילמד — אבל מפעם לפעם כדאי להעיר את הזיכרון, ולשאול מדוע המהפכה הציונית ניצחה

    התפרסם בגליון ערב יום העצמאות של ‘גלובס’, 5 במאי 2003

 

החודש לפני מאה שנה היה תיאודור הרצל שקוע במרה שחורה. חוזה המדינה לא חזה שום מדינה. עתה זה הוא קיבל את התשובה השלילית האחרונה. לורד קרוֹמֶר, הנְציב העליון של בריטניה במצרים, הודיע לו, כי הוא לא יוּכל לקבל מים מן הנילוס. בזה הֵקיץ הַקֵץ על “תוכנית אל-עריש”.

הרצל רצה ליישב יהודים בצפון חצי האי סיני, כדי לשכנע את הסולטן העוסמאני, שהציונים ראויים לתשומת לב. או-אז, הוא קיווה שהסולטן יואיל להחכיר להם את איזור חיפה, והמדינה היהודית תתחיל לקרום עור וגידים.

אבל איך אפשר ליישב יהודים אירופיים בלב המדבר, כאשר אין מים? הוא יצא איפוא לקהיר באפריל 1903, לדבר על לבו של קרומר. “האנגלי הבלתי נעים ביותר שפגשתי”, הוא כתב ביומנו על האיש המתואר לפעמים כמייסד מצרים המודרנית. “קצת יותר מדיי יהירוּת, שמץ של שִגָעוֹן טרופי וּשְׂרָרָה בלתי מוגבלת”.

הרצל ביקש מקרומר, שיסכים להטות מים מן הנילוס לאל-עריש. ב-12 במאי 1903 הונח על שולחנו המברק: מומחי קרומר בדקו ומצאו, שיהיו דרושים פי חמישה יותר מים ממה שחשבו תחילה. אין בנילוס די מים כדי לפרנס תוכנית כזאת.

המהלומה היתה כבדה מנשוא. הרצל היה כל כך בטוח בהצלחת התוכנית, עד שנמנע אפילו מלקנות אחוזת קבר משפחתית לאחר מות אביו. הוא התכוון להעביר את ארונו של אבא אל סיני. “עכשיו”, הוא כתב ביומנו, “אני חושב את העניין לכל כך חסר סיכוי, עד שסרתי אל בית המשפט המחוזי, ורכשתי את אחוזת הקבר מס’ 28”.

מהלומת חודש מאי באה רק שלושה שבועות לאחר מהלומת אפריל, זו שזיעזעה במידה בלתי רגילה את כל יהודי העולם: הפוגרום בקישינייב. מתו בו 49 בני אדם במהלך סוף השבוע של חג הפסחא. ארבעים שנה אחר כך ימותו כמספר הזה אולי בכל רגע של השואה. אבל ב-1903, מאורעות קישינייב נראו כמו נלקחו מן הדפים הקודרים ביותר של ימי הביניים. ביאליק התעורר לכתוב את שיר הייאוש האיום ביותר שלו:

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתַי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד-מָתַי , עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

חיים וייצמן, אז סטודנט צעיר בז’נווה, מיהר לחזור הביתה, אל פינסק, כדי לעזור בארגון הגנה עצמית יהודית. “ייאושם של היהודים התעצם והלך”, הוא נזכר לימים, “וחיינו נעשו יותר ויותר בלתי-נסבלים”.

“אפשר לגדל שם סוכר וכותנה”, אמר צ’מברליין

אשר להרצל, קישינייב אימתה את חששותיו הקודרים ביותר על עתידם של יהודי אירופה. הסולטן אינו פותח את שערי ארץ ישראל, הבריטים אינם פותחים את חצי האי סיני, בבריטניה עצמה שוקלים הגבלות על הגירת פליטים יהודיים ממזרח אירופה, עד מתי יישארו שערי אמריקה פתוחים? האין הכרח בהול להציל את הגוף, עוד לפני שמצילים את הרוח?

במאי 1903 גמלה בלבו ההחלטה, שֶתְקַצֵר את חייו, וּתְסַכֵּן את חייה של התנועה הציונית. האיש שֶהֶאֱמין כי שעון החול של יהודי אירופה אוזל והולך (הוא חשב בייחוד על רוסיה ועל פולין, לא על גרמניה) הסכים לעיין בעצתו של שר המושבות הבריטי ג’וזף צ’מברליין: מזרח אפריקה. הבריטים קראו לה “אוגנדה”, אף על פי שהיתה חלק מִקֶניה. “חמה באיזור החוף”, הודה צ’מברליין, “אך האקלים בפנים הארץ מצוין בשביל בני אירופה. אפשר לגדל שם סוכר וכותנה”.

לפני שתסתיים 1903, האגף המזרח אירופי של התנועה הציונית יעמוד על סף התקוממות, בהאמינו שהרצל ויתר על ארץ ישראל. “אם אשכַּחֵך ירושלים תשכח ימיני”, נשבע הרצל לפני הקונגרס, והצליח למנוע פילוג רשמי. אבל לא יצאה אפילו שנה אחת, ו”מלך היהודים” היה מוטל מת, בגיל 44.

חמישה ביולי 1904. העתון היומי העברי היחיד בעולם, ‘הצפירה’, מודיע מווארשה על מות הרצל. לשון ההודעה מגַלָה את התדהמה ואת הייאוש: “יתומים היינו! הלב הגדול, לב הארי והנשר, הלב אשר בו דפקו הֵדֵי תפִלוֹת האומה, תקוָתָה ואנחותיה, שַוְעָתָהּ וגעגועיה, הלב אשר היה לנו כַּטַל, כאביב, כנקודת המָאוֹר, כמרכז הכח, הלב הזה חדל לדפוק”. את גליון ‘הצפירה’ אפשר לקרוא בשלמותו באתר הרשת היוצא מן הכלל של בית הספרים הלאומי.

 

ב-1903, חלוצים ארץ-ישראליים לא ירדו מאוניות בנמל יפו, אלא להיפך, הם עלו עליהן, בדרכם לחַפֵּשׂ להם מקומות מגורים קצת יותר ריאליים, קצת יותר בריאים לגוף ולנפש. משום מה, דווקא אוסטרליה היתה מן היעדים הפופולריים ביותר. איתמר בן אב”י, העיתונאי הצעיר והנועז, בנו של אליעזר בן יהודה, כתב בהתלַהֲמוּת נגד “היוֹרדים”. יום אחד הוא עצמו עלה על אוניה, בדרכו ללימודים בצרפת. “גם אתה, גם אתה”, לעגו לו היורדים, והטביעו את הֶסבּריו בשריקות בוז.

העזתם ההיסטורית של הביל”ויים, 21 שנה קודם, היתה זיכרון עמום. פקידי הבארון רוטשילד התעמרו באיכרי המושבות, והמעטים שיכלו להרשות לעצמם פועלים שכירים העדיפו להעסיק עבודה ערבית זולה. בכל ארץ ישראל לא היו בזמן ההוא אפילו 25 אלף יהודים. מהם, אולי עשירית דיברו עברית בחיי היום-יום שלהם. באוזניהם הידהדו המלים הקשות של ביאליק, שנכתבו שש שנים קודם, “אכן חציר העם, יבש היה כעץ”.

אליטה מהוללת, נועזת, דינמית

ברומן הבדיוני שלו, “אלטנוילנד”, הרצל תיאר מדינה יהודית פורחת בארץ ישראל בשנת 1923. אבל ב-1903, עשרים השנה הבאות נראו בלתי מבטיחות מאוד. ספק אם מישהו חשב על מאה שנה. אבל אילו היה אתר אינטרנט שווה לכל נפש, והוא היה מבקש מגולשיו להודיע מה הם חושבים על 2003 – ארץ ישראל תהיה חבל טורקי, ארץ ישראל תהיה פרובינציה מצרית, ארץ ישראל תהיה מושבה רוסית, בארץ ישראל תהיה מדינה יהודית – לא כל כך קשה לנחש כמה היו מצביעים בעד אופציה מס’ 4.

ההיסטוריה, בעורמתה וּבִקְריצוֹתֶיהָ, מספקת לנו פרספקטיבות מועילות, אם גם לא תמיד רלוונטיות. היא מואילה להזכיר לנו עד כמה היא נוֹטָה להשתַנוֹת, וּמה מסחררת היא מהירות השינוי. עַם שהיה שָרוּי בחוסר מוֹבִּילִיוּת כמעט מלֵאָה במשך דורות מָצָא את עצמו פתאום מאיץ את מהלך התפתחותו, או לפחות נִגרר בעקבות האצה כללית.

בחוכמה שלאחר מעשה, הכול נראה כמעט בלתי נמנע. למתבונן ממאה שנה נראה ש-1903 ו-1904 היו קשורות בטַבּוּרָן. לאמיתו של דבר עמדה ביניהן תהום.

ב-1904 ניתנה לתנועה הציונית זריקת המרץ הגדולה ביותר והחשובה ביותר שלה: העלייה השנייה. בתוך חודשים אחדים התחילו לעלות בחופי יפו בזה אחר זה האנשים שינהיגו את התנועה, את היישוב ואת המדינה בחצי המאה הבאה. אליטה מהוללת, נועזת, דינמית, בעלת רצון ברזל ורַבַּת תושיה הגיחה כמעט בבת אחת, כמעט משום מקום. והאליטה הזו התחילה את ההתקוממות המוצלחת ביותר של הזמן המודרני נגד הנסיבות הטבעיות. יש ביטוי מחוספס באנגלית, “לשַׂחֵק בקלפים שֶחוּלקוּ”. האליטה הזו סירבה “לשחק בקלפים שחולקו”.

בשֶבַח המהפכה, בִּגנוּת המהפכה

מהפכות הן עניינים מסובכים מאוד. כשלעצמן הן יכולות לעורר כיסופים רומנטיים עזים, אבל אין הן יכולות להִתאָרֵך יותר מדיי. ניסיון להאריך מהפכה מֵעֵבֶר לתוחלת החיים הטבעית שלה מָשוּל לניסיון להוריש אימפריה כלכלית לנֶכדֵיהֶם של המייסדים. זה לא רעיון טוב, מפני שמהפכות – פוליטיות, או עסקיות – מחייבות הֶעָזָה שהיא תוצאה של קושי: רעב, או עוני, או מצוּקָה. אחרי נצחונן, מהפכות נוטות להתנוון. וזה סביר ונורמלי וֶאֱנוֹשי בהחלט, כל זמן שהן מבינות את הצורך בנורמליזציה.

מה לך ניצחון גדול יותר של מהפכה מן הנורמליזציה; וּמַה לך תבוסה גדולה יותר של מהפכה מִנִסיון-שווא להאריך את הַלַהַט שלה. סוף סוף, הנורמליות היתה הַיַעַד העיקרי של המהפכה הציונית. ההישג הגדול ביותר של המהפכה הזו היה יכול להיות ייתוּרָהּ. במושגי הזמן הזה, ה”פוסט-ציונות” יכלה להיות תוצאה טבעית וּרצוּיָה של הציונות. אין שום דבר פגום בוויתור על סימני קריאה חגיגיים.

חוץ מזה שיש מידה של סכנה בנורמליוּת, המוותרת על פרספקטיבות, וּמַחמיצה מעיקרו את הסיכוי ללמוד לקחים היסטוריים. כאמור למעלה, לא כל היסטוריה מלמדת לקחים, וגם אם היא מלַמֶדֶת – לא כל לֶקַח ראוי להילמד. אבל יש דבר אחד שהיא מספקת בשֶפַע מבוֹרך ורָצוּי: פרספקטיבות. היא מעניקה למתבוננים את היכולת לשמור על פרופורציות, ולהבין – בניגוד מטאפורי לתושבי בגדאד בשבועיים הראשונים שלאחר סדאם – כי לא כל הפסקת חשמל היא כישלון של הדמוקרטיה.

מהפכות מודרניות תמיד נטו להניב יותר רָעוֹת מִטוֹבוֹת. מהפכנים תמיד נטו להאמין שידועה להם האמת, וּמוּתָר להם איפוא לִכפּוֹת אותה על זולתם. בתור שֶכָּאֵלֶה, הם היו אויבים מושבעים של הָרַציוֹנַלי, גם כאשר תבעו לעצמם זכויות יוצרים על השֵׂכֶל היָשָר.

מהפכנים מצליחים היו מְעַטים מאוד. פעם חשבנו שמהפכני רוסיה הצליחו, אבל גם אחרי שהרגו אולי 50 מיליון בני אדם, ההיסטוריה היתה ערוּמה מֵהֶם, וטיאטאה אותם מעל בָּמָתָהּ. עוד מעט אולי נֶחזֶה בקיצה הדמוקרטי של המהפכה הקומוניסטית הסינית. המהפכה האיסלאמית של איראן הפסידה בכל מִשאלֵי דעת הקהל בשש השנים האחרונות, וגם ימיה מתקצרים.

מה היתה בעייתן של המהפכות האלה? הן היו טוטליטריות מִטִבעָן, ויכלו להתקיים רק בוואקום. חשׂיפָתָן למשב האויר הַקַל ביותר התחילה את התפוררותן. הן לא ידעו מהי נורמליוּת, מפני שביסודן עמד בוז עמוק לנורמליוּת. הבוז הזה לא פָּסַח גם על חלקים של התנועה הציונית (“שקט הוא רֶפֶש”, כתב ז’בוטינסקי).

אבל התנועה הציונית דחתה כל ניסיון להפוך אותה לטוטליטרית. היא היתה דמוקרטית מיומה הראשון, גם אם מעולם לא היתה ליברלית. ממילא, המהפכה הזו לא התחילה מייד להתכווץ רק בגלל מַשָב של אויר צַח. היא גילתה כישרון בלתי פוסק “להמציא את עצמה מחדש”, זאת אומרת, עָמדוּ לה כוחה וּתבוּנָתָה להִתחַדֵש. היא חזרה והֵגיחה מתוך התהוֹמוֹת הקודרים ביותר של ייאוש ושל ספֵקוֹת עצמיים. היא המשיכה את חתירתה אל הנורמליוּת, גם כאשר הנורמליוּת התרחקה. כתבים זרים אינם חדלים להשתומם על בתי הקפה ועל המועדונים ההומים של תל אביב, גם כאשר פתיל של ג’יהאד עלול להתלקח בכל פינה.

ואם הסיום הוא קצת אבסטרקטי…

 שתי הסכנות הגדולות ביותר, האורבות למהפכה הזו בדרך אל הנורמליות, הן אבדן הפרספקטיבות ואבדן יכולת ההתחדשות. את אבדן הפרספקטיבות אפשר למצוא באינטליגנציה השמאלית, שבה הביקורת העצמית התקרבה בשנים האחרונות במידה מסוכנת אל ניהיליזם. את אבדן יכולת ההתחדשות אפשר למצוא בימין, שבו הִתקַפּדוּת שׂוֹנֵאת-זָרים תפסה את מקום שיקוּל הדעת.

אפשר למצוא צדדים של זכוּת בשני הַמַחֲנוֹת. אפשר להגיד שההפרזה של השמאל היא תוצאה של הפרזת הימין, וההיפך. אבל אפשר אולי להציע, מִמֶרחַק וּבמידה של נימוּס, שהוֹרָדָה דרסטית של הטמפרטורות, והַפחתה דרסטית של מספר סימני הקריאה, יוּכלוּ לחַדֵש את הדינַמיוּת.

מהפכנים טובים הם אֵלֶה היודעים מָתַי לעצור. מהפכנים מצליחים הם אלה המבינים, שלא תמיד יוּכלוּ לשנות את המציאוּת על פי צורכיהם. לפעמים המציאוּת היא זו המְשַנָה את הגדרת הצְרָכים.

ואם הסיום הוא קצת אבסטרקטי, אין זה אלא מפני שלפעמים האֶמצָעים חשובים מן המטרה, ולא כל רשימה עיתונאית המקַווה להיות נוֹקבת מוּכרחה להסתיים במסקנה. יום עצמאות גֵאֶה ושמח לכם.