Archive for the ‘מנהרת הזמן: הפוליטיקה של ההיסטוריה’ Category

אם תרצו הרי זו אגדה: השערות על הניהיליזם השקט של הבורגנות הליברלית, על עייפוּתה ועל טיוֹטוֹתֶיהָ

יום שבת, מאי 12th, 2007

 מה קורה כשהיא מתעייפת מן המאמץ להגיע אל הנורמליות? היא מוכנה לוותר, גם על המנונים לאומיים. אנדריי לוצ'ניקוב כבר ניסה. "בראבו, אנדריי! כשרונותיך המיסטיים אינם נופלים מכשרונותיך העתונאיים", אמר לו הבמאי ההוליוודי. לאחר העייפוּת מתחיל גם המוות המוּזָר 

 

 

 

גירסה מורחבת במקצת של רשימתי המקורית

 

ב-1935, העתונאי הבריטי-אמריקני ג'ורג' דיינג'רפילד ניסה לפענח את סוד התמוטטותה וכמעט-מותה של מפלגת שלטון עתירת-כוח ורבת השפעה. לספרו הוא קרא 'מותה המוזר של אנגליה הליברלית'. בחירתו העניקה אחר כך השראה למפענחי מוות אחרים, 'מותה המוזר של בריטניה המוּסָרית', 'מותה המוזר של אמריקה הליברלית', 'מותה המוזר של הקיסרות הסובייטית' וכן הלאה. (אגב, 'מותה המוזר של אנגליה הליברלית' הוא כיום שמה של להקת רוק אנגלית לא רעה).

מותן המוזר של חברה, של תרבות, של אידיאולוגיה הוא בדיוק זה, "מוזר", בייחוד כשהוא מתרחש בשיא כוחן, או סמוך לשיאן. מה קורה להן פתאום? התשובה המיידית היא, כמובן, ששום דבר אינו קורה פתאום. רק נדמה לנו שהוא קורה פתאום. לאחר מעשה מתברר לנו בהחלט מדוע המוות היה בלתי נמנע. חוץ מזה שאולי דווקא היה לא בלתי נמנע, וּבִלבד שהאינטליגנציה לא היתה מוותרת, ולמעמד הבינוני לא היה נגמר החשק.

ויתור, אני אומר, חשק. לא בגידה. הנסיון לפענח את המוות צריך לעסוק בתרבות, בחברה, בפסיכולוגיה. אין בו מקום לאיפיונים פתולוגיים. שמעתי זה לא כבר את מירון בנבנשתי, כאן בוושינגטון, חוזר ומבטיח למאזיניו, "אני אינני בוגד".

זה לא היה בדיוק הקהל הנכון, מפני שידיעות השומעים לא כללו דַקויות של רטוריקה ישראלית — אבל זו היתה נהמת לבו של ד"ר בנבנשתי, שכל כך הרבה עלילות שווא הועללו עליו ועל מניעיו.

הוא איננו בוגד, אף על פי שהוא חושב שמדינת לאום יהודית היא אחיזת עיניים ואין בה עוד צורך. אדרבא, מותר בהחלט לקבל את טענתו שהוא פטריוט מובהק, אוהב עמו וארצו. אהבתו לשכניו אינה יכולה להיזקף אלא לזכותו. הוא מאמין שאין אקט לויאלי יותר מהודעתו שאבד הכֶּלַח על הציונות. אולי זה אפילו האקט הציוני האחרון, בחזקת "אם תרצו או לא תרצו, הרי זו אגדה".

במובן הזה, ד"ר בנבנשתי אינו שונה הרבה מאנדריי לוצ'ניקוב.

שַווּ בנפשכם שֶלַחֲצי האי קרים לא היה שרווּל


בפוטומונטאז' הזה, אקסיונוב משקיף על כריכת ספרו 'אוסטרוב קרים' ('האי קרים'). על הכריכה, אניות מלחמה סובייטיות מגיחות מן האופק — ו'קן הסנונית', הטירה הפסאודו-גותית על צוק אורורה סמוך ליאלטה, עומד ליפול.

 

אני חושש ששמו של לוצ'ניקוב אינו ידוע לישראלים. הוא פרי דמיונו של ואסילי אַקְסְיוֹנוֹב, הסופר הרוסי. גם אקסיונוב כמעט אינו ידוע לישראלים. קצת משונה, בהתחשב בזה שסופרים רוסיים מודרניים מתורגמים לא פעם לעברית עוד לפני שהם מתורגמים לרוב הלשונות האחרות. על פי קטלוג בית הספרים הלאומי, רק שניים מספריו התפרסמו בארץ, לפני ארבעים שנה ויותר. הוא היה מן הסאטיריקונים הנועזים של סוף העידן הסובייטי, עד שנמאס על זקני הקרמלין, ושוּלַח לכל הרוחות (למזלו, רוחות גלותו נשבו בקאמפוס הנעים של קולג' לנשים ליד בולטימור, מרילנד).

אין כנראה ספר יותר ביש-מזל מזה שאקסיונוב הגולה פירסם בתחילת שנות ה-80. שמו היה 'האי קרים', להבדיל מחצי האי קרים, או בעצם לא כל כך להבדיל. אקסיונוב הכניס תיקון קל לגיאולוגיה של הים השחור: הוא ניתק את חצי האי קרים מאירופה. שַווּ בנפשכם שבמקום השרוול הדקיק המחבר את קרים ליבשת היו שם ששים קילומטר של מים. זה היה יכול לקרות, ומי יודע, אפשר שזה אמנם יקרה בתוך מאתיים או שלוש מאות שנה של קרחונים נמסים.

התיקון הגיאולוגי הֵקֵל על אקסיונוב לשַבּש את המהלך הַתַקין של ההיסטוריה. בהיסטוריה העובדתית, חצי האי קרים היה השלל הטריטוריאלי האחרון שנפל בידי הבולשביקים, בסוף מלחמת האזרחים הרוסית, ב-1921. בהיסטוריה העובדתית, אויבי הבולשביקים, אשר כּוּנוּ "המשמרות הלבנים", נמלטו על נפשם (150,000 פונו לאיסטנבול, ונפוצו בכל רחבי העולם). בַּמציאוּת ההיפך-עובדתית של אקסיונוב, הבולשביקים אינם מצליחים לחצות את המצרים, והלבָנים מכוננים מדינה רוסית קטנה. מייסדיה מניחים, או מעמידים פנים שהם מניחים, כי קרים תהיה קרש קפיצה, והם ייכנסו בבוא היום אל מוסקבה עטורי נצחון.

"האי קרים" מתחיל כדיקטטורה אישית, אבל מתפתח בהדרגה לדמוקרטיה ליברלית וקפיטליסטית, משגשגת ופלורליסטית, הדומה במידה חשודה לטייוואן. גם שם, בירכתי ים סין הדרומי, המנוּצחים במלחמת האזרחים נמלטו מֵעֵבֶר לַמְצָרים, וידם של הקומוניסטים הלא-אמפיביים קצרה מלהגיע אליהם. מדינתם התחפשה ל"סין האמתית", והיתה במשך שלושים שנה דיקטטורה צבאית מרושעת. לימים היא נֶעֶשתה פנינה של יצירה תעשייתית וטכנולוגית וּפיתחה דמוקרטיה רעשנית, המראה לסינים שביבשת מה הם היו יכולים להיות, אולי.

מדוע איפוא לא היה ספר יותר ביש מזל מן 'האי קרים'? מפני שההיסטוריה העובדתית הפכה את ההיסטוריה ההיפך-עובדתית למיותרת. הדיקטטורה הסובייטית התמוטטה במהירות, והסאטירה השנונה של אקסיונוב איבדה את טעמה. 'האי קרים' נגוז אל חנויות של ספרים משומשים. כשלעצמי עדיין לא פגשתי אדם אחד – רוסי, או היסטוריון של רוסיה, או חובב היסטוריה רוסית – שקרא את הספר, או יודע את פרטיו.

"אכן, הזרע הטאטארי פעל את פעולתו על האריסטוקרטיה הרוסית"

אינני יודע מה בדיוק עורר בי השתוקקות פתאומית לקרוא אותו, בערך לפני חצי שנה. מצאתי את עצמי מתעניין פחות בדיוקנאות השנונים של הדינוזאורים הסובייטיים המפוחלצים, והרבה יותר בדינאמיקה המשונה של מדינת קרים. יש בה אוטוסטרדות ממודרגות, מגרדי שחקים דמויי סיגר, מכוניות מעולות מתוצרת עצמית, נמלי ים ואויר, בליל של לשונות, תקשורת פלורליסטית עד כאב. יש בה אפילו רשת טלויזיה דמוית סי.אן.אן, המעבירה הכול בשידור חי, פשוט הכול, כולל את המאורעות שעדיין לא קרו. (אקסיונוב השלים את כתיבת הספר עוד לפני שסי.אן.אן האמתית עלתה לאויר בפעם הראשונה.)

גיבור הספר הוא עורך עתון בתחילת גיל העמידה, כריזמטי, אתלטי, רב כשרונות, רב נשים. שמו של אנדריי לוצ'ניקוב הולך לפניו בכל העולם. עתונו נקרא בכל עיר בירה חשובה. לוצ'ניקוב מצליח בכל מה שהוא נוגע, כמעט כלאחר יד. ואף על פי שהספר מתרחש בערך ששים שנה לאחר מלחמת האזרחים, ואף על פי שלוצ'ניקוב הוא אזרח העולם, נפשו קשורה בעבותות של אהבה למולדת הרוסית.

לוצ'ניקוב הופך את עתונו לשופרה של תנועה פוליטית חדשה, הנקראת "הגורל המשותף". היא רוצה להחזיר את האי קרים אל חיקה של רוסיה. הוא מכנס את הרהוריו הפטריוטיים בספר, והספר הופך לרב-מכר נצחי בריביירה המפונקת של ים אזוב.

הזמן אינו עומד מִלֶכֶת במדינת קרים. בליל הלשונות והתרבויות והרב-קיום (בין רוסים לבנים לטאטארים מוסלמים, בין מהגרים אנגליים ללוחמים קוזאקים) מניב כל מיני תופעות ורצונות, כולל תנועה למען יצירת לאום חדש, אשר קרים תהיה מולדתו היחידה, ושעטנז של רוסית-טורקית-אנגלית יהיה לשונו. אבל אף אחד מן הרצונות האלה אינו עומד בפני רצונו של לוצ'ניקוב.

במאי הוליוודי מפורסם נתקל בלוצ'ניקוב בשדרה בפאריס, ואומר לו על חזון ההתאבדות בחיקה של אמא רוסיה הטוטליטרית

לנו זה נשמע כמו צירוף של שחיקה מוסרית ושל יצר התאבדות – אבל כל זה מסתדר למופת בספרך! בראבו, אנדריי! כשרונותיך המיסטיים אינם נופלים מכשרונותיך העתונאיים. אכן, הזרע הטאטארי פעל את פעולתו על האריסטוקרטיה הרוסית! אבל רק דבר אחד הייתי רוצה שתגיד לי. הרעיון של איחוד מחדש, הרעיון של מסירת קרים למוסקבה על מגש של כסף – האם אתה מתכוון ברצינות?

התשובה ניתנת על פני 300 העמודים הבאים: הוא, לוצ'ניקוב, המו"ל, העורך, העתונאי, איש העסקים, המיסטיקון, הוא מתכוון לכל מלה. הוא מכיר יפה את המציאוּת הסובייטית, הוא נוסע לברית המועצות פעם אחר פעם, הוא כותב עליה בעתונו. אף על פי כן הוא להוט להיבָּלע במֵעֵיהָ.

הנְגיף הפוליטי של לוצ'ניקוב מתפשט במהירות בלתי מובנת. מִגזר אחר מִגזר של החברה הקרימית נופל בשִביו של החזון. יַזָמים פרטיים מנחמים זה את זה שגם במדינה קומוניסטית שונאת-יוזמות פרטיות, כשרונות הניהול שלהם יהיו נחוצים. עתונאים, הרגילים להגיד את ההיפך, מוכנים להקריב את חירותם לטובת קוֹנפוֹרמִיוּת עריצה, וּבלבד שהיא תהיה "רוסית". אפילו הקוזאקים שוחרי החירות, אפילו הנסיכים הטאטאריים מתרפקים על "הגורל המשותף", שכמובן אין בו שום דבר משותף, אלא הוא תנובתם המשותפת של עייפות החומר ושל שיעמום אינטלקטואלי ושל שִכחה היסטורית ושל אופנתיות סאלונית.

וּבבִחירות דמוקרטיות בהחלט, מדינת קרים מחליטה לחדול, בדרכי שלום.

לוקח לה זמן, לבורגנות, עד שההווה מתחיל להימאס עליה

יהי נא הטור הזה יומן הקריאה הראשון והאחרון שלי: מוּעקה איומה התפשטה בלבי בהתקרב הספר אל סיומו. מה מאוד רציתי שמשהו יקרה כדי שקרים תינצל מידי עצמה. היא אינה ניצֶלֶת, סליחה שאני מגַלֶה את הסוף. לוצ'ניקוב מנצח, ומייד, פשוט תיכף ומייד הוא מבין שהוא הפסיד. בנו הצעיר מצליח להימלט בסירת אגוז אל חופי טורקיה, בשעה שטנקים סובייטיים דורסים את חרותה של קרים.

אני אינני מעמיד פנים שאקסיונוב התכוון לַלֶקַח שאני מפיק מספרו. בעיניו, ועל פי צורכי זמנו, קרים היתה רק איזמל ערמומי לחיטוט בפצעי המשטר הסובייטי. אני מוצא בו משל על מאווייה של הבורגנות הליברלית ובמיוחד על שקיעת מאווייה. לוקח לה זמן, לבורגנות, עד שההווה מתחיל להימאס עליה. בְּרָגיל, הבורגנות הזו אינה מהפכנית, לפחות לא במתכוון. היא נכספת אל הנורמליות, היא שונאת רדיקלים ודמגוגים, ורובנו צריכים להיות אסירי תודה לה על כך. לרוע המזל, כאשר כיסופיה אל הנורמליוּת אינם נענים, או אינם נענים במהירות מספקת, או אינם נענים בִּמלואם, מתפתח והולך אצלה ניהיליזם שקט.

מאחר שהיא רציונלית, היא יודעת שהכול יחסי, ואין אמִתות מוחלטות. ומאחר שהכול יחסי, אנשים רציניים אינם צריכים להגן על מיתוסים, על תעתועי הדמיון המכוּוָנים או המקריים, המצמיחים זהות לאומית.

"קהילות מדומות", קרא פעם ההיסטוריון בנדיקט אנדרסון לנסיונות לכונן זהויות לאומיות, ושינה מאז ללא הַכֵּר את צורת המחשבה של אנשים רציניים ואת סגנון דיבורם.

המו"ל של 'הארץ', עמוס שוקן, קרא זה לא כבר להיפטר מאחד הסמלים החשובים ביותר של הקהילה המדומה. הוא הציע לקבוע תאריך יעד קרוב להחלפת ההמנון הלאומי: יום העצמאות ה-60. אני ממכבדיו של מר שוקן וּמִמוקיריו, לא רק מפני שפעם עבדתי בשבילו. אני חושב שהתרבות הישראלית כולה חייבת לו תודה, מפני שבמידה רבה בזכותו 'הארץ' עדיין קיים. חיים בר-און המנוח, האיש שהקים את 'גלובס' והפיח בו רוח חיים, אמר לי פעם, כמעט בנזיפה, ש"'הארץ' הוא עתון קדוש". מנהלי 'גלובס' אולי יסתייגו מן המלים האלה, בימים שבהם ניטשת מלחמת חורמה על הבכורה בעתונות הפיננסית. אינני בטוח ש'הארץ' קדוש, אבל אני נוטה להאמין שבלעדיו לא היתה בישראל דעת קהל ליברלית ושוחרת זכויות אדם.

אינני בטוח, לעומת זאת, שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לעמוס שוקן על הרגע הניהיליסטי הלא-מלומד, שהניב את רשימתו נגד ההמנון. ראוי בהחלט להערצה רצונו להגביר את מידת הזדהותם של האזרחים הערביים עם המדינה. אבל הוא מוכרח לדעת שביטול ההמנון הלאומי יחליש את מידת הזדהותם של הרבה אזרחים יהודיים עם המדינה, ובוודאי של המוני יהודים בכל העולם. יהודים אמריקנים שאינם יודעים אף מלה אחת בעברית, וצריכים תעתיק לטיני כדי לקרוא, נניח, את ההגדה של פסח, מסוגלים לשיר שתיים או שלוש מלים מן 'התקווה', או לפחות לזמזם אותה.

הוא בוודאי יודע את כל זה, ומפני שהוא יודע הוא מציע, ומפני שהוא מציע הוא מודיע כי אין לו עוד חשק, כי הגיע זמן הוויתור, כי מתקרב והולך "המוות המוזר".

מעשה ב"סיפור לאומי חדש", מעשה בכוּר היתוּך של סיפורים ישנים

מה משונה היה לקרוא את המלצתו של מר שוקן, על יסוד מה שקרא בשבועון 'אקונומיסט', לשוות לעינינו את דרום אפריקה. היא "דוגמה חיובית ליצירת 'סיפור לאומי' חדש, שאינו כבול על ידי אידיאולוגיות נוקשות [של אחד הצדדים]", כתב.

רבת אירוניה היא הדוגמה הזו, בייחוד בימים האלה, כאשר מִתרבים הסימנים שהמאמץ הדרום אפריקני ליצור "סיפור לאומי חדש" עלה על מסלול הרסני. הרסני, פשוטו כמשמעו, כאשר בפעם הראשונה שלטונות מקומיים באחד החבלים של דרום אפריקה סמכו את ידיהם על הריסת אנדרטה היסטורית של המיעוט האפריקנרי.

קשה לרחוש יותר מדיי אהדה לאפריקנרים, אשר האמינו במשך חצי מאה כי יש להם הזכות האלוהית להנחיל השפלה וייסורים לרוב השחור. אבל לזכותם צריך להגיד שהם ויתרו לבסוף על השלטון מבלי לגרור את דרום אפריקה אל מרחץ דמים. אין לי כאן המקום לתאר את היקף שקיעתם הלאומית. גם מתנגדי אפרטהייד נועזים שביניהם, אנשים שסיכנו את עצמם במאבק לטובת החרות, חושבים שהכתובת נחרטת והולכת על מצבתם של האפריקנרים. אומרים כי פזמון רחוב פופולרי נשמע עכשיו בין השחורים. "כאשר מאנדלה ימות", אומר השיר, "ימותו גם האפריקנרים כזבובים" (באנגלית זה מתחרז).

אני משער שעמוס שוקן לא ידע את זה. אבל אולי אני טועה. אולי הוא דווקא יודע שהאליטה השחורה בדרום אפריקה – הבאה ברובה משבט אפריקני אחד, הקוסה (Xhosa) – רוצה לברוא לאומיות "דרום אפריקנית", שלשונה תהיה אנגלית והליכותיה יהיו עירוניות. בכור ההיתוך הזה לא יהיה עוד צורך לבזבז זמן על הגדרה עצמית, ומסורות אתניות יוגבלו לפולקלור: לריקודים, לתלבושות, למתכוני-בישול.

כשלעצמי אני דווקא תומך בקריאתו של מר שוקן להשיב על כנם שמות גיאוגרפיים ערביים. למען האמת, כדברים האלה ממש כתבתי ב'גלובס' בינואר 2001, ואפשר לחזור ולהיתקל בהם גם באתר הזה. אני חושב שצריך להעניק מקום של כבוד לדמויות מן ההיסטוריה הקדם-ציונית של הארץ. למשל, חיפה צריכה לחוג מדי שנה בשנה את יום ד'אהר אל עומאר, הנסיך הגלילי רב החזון, שבלעדיו העיר לא היתה קיימת. רחוב מרכזי צריך להיקרא על שמו, צריך להנפיק בול דואר לכבודו.

אבל עמוס שוקן אינו עוסק בקטנות האלה. הוא מדבר על ניתוק פתאומי, בה' באייר תשס"ח, של המדינה הישראלית מן העם היהודי. מִמַה נַפשָךְ, אם ההמנון הלאומי מרופף את זיקתו של המיעוט הערבי למדינה וּמגביר את ניכורו, העקיבוּת מחייבת את הֶחָלַת ההיגיון הזה גם על סמלים מנַכּרים אחרים. קודם כול הדגל, הטלית הכחולה-לבנה עם המגן דויד. ואחר כך סמל המדינה, מנורת שבעת הקנים. ואחר כך דיוקנו של הרצל בהיכל הכנסת. ואחר כך שמה של הכנסת, מה פתאום "כנסת"? ואחר כך שמות גיאוגרפיים מַרבֵּי-ניכּוּר כמו תל אביב (הנקראת לא על שם עירו המקראית של יחזקאל הנביא, אלא על שם התרגום העברי המליצי ל'אלטנויילנד' של הרצל).

מאחר שעל עמוס שוקן אי אפשר לפקוד עוון של חוסר היגיון (לא הערה אירונית אלא ציון של כבוד), אני חושב שאפשר להניח כי לשם בדיוק, או לשם בערך, הוא רוצה להגיע.

והשאלה הצריכה להישאל עכשיו ברצינות היא לא אם כדאי לבטל את המנוי על 'הארץ' (תשובה: לא, בהחלט לא), אלא אם הרהורי עמוס שוקן בערב יום העצמאות הם הרהורי לבו בלבד, חלק מסגנון האיפכא מסתברא שעבר מסב לאב, ומאב לבן. אני נוטה להאמין שלא. אני חושב שהוא משקף את עייפותם הגוברת של אנשים הקוראים את 'הארץ', ועוד יותר מזה של אנשים המפרסמים מודעות ב'הארץ'. הם נכספים אל הנורמליות, הם קיוו למצוא אותה באמצעים אחרים. הם לא מצאו. הם מוכנים לעשות ויתור היסטורי, אולי ויתור על עצם ההיסטוריה.

הקנטה? כיעכוע גרון? טיוטה שהתחננה לעורך?

לפני שאני מלביש את עמוס שוקן בבגדי אנדריי לוצ'ניקוב ומכפתר את מקטורנו, רק הערה קטנה אחת: ההמנון הלאומי יכול להישאר. הצרפתים שרים בהתלהבות ניכרת מארש מלחמה נואל למדי מסוף המאה ה-18, הכולל הבטחות לשפוך את דמם של אויבים עריצים. אפילו המועמדת הסוציאליסטית לנשיאות חזרה וקראה למשתתפים בעצרותיה להזדקף על רגליהם ולשיר אותו. והאנגלים שרים המנון כנסייתי אנגליקני, הכולל קריאה לאלוהים לנצור את המלך/מלכה, אף על פי שרוב האנגלים אינם מאמינים עוד באלוהים. ההמנון האמריקני הוא שיר התרסה נגד הבריטים ממלחמת 1812 עם מנגינה בלתי אפשרית.

המנונים יכולים להיות ארכאיים. הארכאיות שלהם מעניקה להם אפילו נופך של נעימות. אנשים שרים אותם שלא על מנת להסכים עם תוכנם, אלא שעל מנת להיזכר. ולא מוכרחים לשיר, אם לא רוצים. אפשר לזמזם, ואפשר רק לכבד בשתיקה. אפשר אפילו להוסיף שני בתים בערבית, ולהזכיר בהם את ד'אהר אל עומאר.

האם רשימתו של עמוס שוקן היתה הקנטה? כיעכוע גרון? טיוטה שהתחננה לעורך? אני חושב שכל שלוש האפשרויות מתקיימות בה. זה חינהּ וזה ייתוּרָהּ.

 

 

מדינה רוסית לא-קומוניסטית אמנם התקיימה בחצי-האי קרים במשך כמה חודשים בשלהי מלחמת האזרחים. צרפת אפילו העניקה לה הכרה רשמית, ונציגיה הדיפלומטיים תוארו כשליחיה של "ממשלת רוסיה הדרומית".בקטע שלמעלה (מעשה סריקותיי להתפאר), ה'ניו יורק טיימס' מודיע (16 ביוני 1920), על הצלחותיו הצבאיות של שליט המדינה, הבארון וְראנגֶל (בצילום נפרד, משמאל), גנרל לשעבר בצבא הצאר, צאצא של משפחת אצולה שוודית. אלה היו הצלחות קצרות מועד, אף כי העתונות המערבית הפריזה מאוד בתיאורן.

המשטר הבולשביקי העמיד את מדינת קרים בראש הרשימה של אויבי המהפכה. הכּרזה המשועתקת למעלה מזהירה ללא עודף ניואנסים, "וראנגל בא" — וראנגל הוא הקינג-קונג ארך הציפורניים וּרחב המלתעות — וּמעוררת את "הפרולטארים" להתנגד לו. מי שבאמת היו צריכים להיאחז חרדה מפני 'הבארון השחור' היו היהודים, קרבנות תכופים של מעשי טבח ברוטליים מצד הקוזאקים של הצבא הלבן.

 

 

 

ה'ניו יורק טיימס' חזר והודיע לקוראיו בהתלהבות ניכרת על הצלחותיו של הבארון. בהתחשב בחרדה הכללית שאחזה אז את הדמוקרטיות המערביות מפני התפשטות הבולשביזם, אפשר להבין מדוע העתון רצה להאמין שווראנגל יציל את הציוויליזציה. אפםשר להבין פחות מדוע היה עליו לעורר רושם כל כך מופרך אצל קוראיו. הנה בכותרת למעלה, "וראנגל — תקוותם החדשה של נֶאֶמני רוסיה". הכותרת הזו, 25 ביולי 1920, מוסיפה כי "הצלחותיו ומדיניותו המרחיקה ראות מתחילות להרשים את המשקיפים" בוושינגטון. הרושם לא האריך ימים, כפי שמראה הכותרת שלמטה: וראנגל המוּכֶּה נמלט מקרים על סיפונה של אניית מלחמה רוסית, ופאניקה מתפשטת בין אחרוני הלבנים בעיר הנמל סבאסטופול. בתוך כמה ימים תסתיים מלחמת האזרחים האיומה של רוסיה 

 

 

"שירת פִּירִיקוֹפּ" התפרסמה במוסקבה בשנים הראשונות של המשטר הסובייטי, לציין את יום הנצחון על הלבנים. פיריקופ שולטת על מצר היבשה שחיבר את קרים עם שאר רוסיה (כיום, שאר אוקראינה). ראו-נא את השרוול הצר במפה שלמטה. בהיסטוריה ההיפך-עובדתית של ואסילי אקסיונוב, מצב הצבירה של פיריקופ משתנה: במקום יבשה סולידית היא נתיב מים בוגדניים, הקופאים למראית עין בבוא החורף. הצבא הסובייטי מתפתה לחצות, אבל קברניט של אניית מלחמה בריטית חומד לו לצון, ומפגיז את הקרח מסיבות לא-אידיאולוגיות בהחלט. הבולשביקים טובעים בים על סוסיהם ועל רכבם. בקרים העצמאית של אקסיונוב ייקרא יום מיוחד על שמו של הקפטן, שבעצם היה קצת שתוי כאשר הפגיז

חופי קרים בּמציאוּת (מימין) וחופי קרים בהיסטוריה ההיפך-עובדתית של אקסיונוב (משמאל). אם נדמה למתבוננת שהיא כבר ראתה את קו החוף הזה, אין היא אלא צודקת. זה קו החוף של מנהטן. מנהטן על הים השחור מופיעה על תקליטור שֶמַע של 'האי קרים' ברוסית, שאפשר לרכוש על הרשת ב-237 רובל, אם כי אני מנחש שאם המתעניין מתגורר בשדרות, אפשר להזמין עותק חינם מן האוליגרך הסמוך

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

מן הארכיון: היתה או לא היתה

יום חמישי, אוגוסט 18th, 2005

מאי 2004

עמית נערץ ורב-מוניטין, שידו לו בעיצוב הזיכרון הלאומי, יעץ לי לכתוב את הרשימה הזו "לא בהטפה של נִרגָנוּת, אלא בקַלילוּת". הבה נראה מה יקרה.

האם ישראלים זוכרים? אני מוצא את עצמי מופתע פעם אחר פעם מן המידה שבה אין הם זוכרים. אני יושב בדרך-כלל בארץ, הידועה לשִמצה בקוצר-זכרונה. אירופים אינם מחמיצים את ההזדמנות להזכיר לאמריקה עד כמה היא צעירה וחסרת ניסיון. מֵאֵין לה ניסיון, אין לה תרבות ועידוּן; וּמֵאֵין לה תרבות ועידון, זוויותיה מחודדות וּמֶחווֹתֶיהָ גסות.

נו, טוב. כמו רוב ההכללות בענייני תרבות, גם ההכללה הזו לקויה. האינטליגנציה האמריקנית, זו הקוראת ספרים וצורכת מוזיאונים ותיאטרון, מצטיינת בתיאבון ניכר להיסטוריה. למשל, אחד מרבי-המכר של השבועות האחרונים הוא ביוגרפיה של איש ששמו אלכסנדר המילטון. הוא היה שר האוצר הראשון של ארצות-הברית, בסוף המאה ה-18.

תוכניות היסטוריות של הטלוויזיה הציבורית בארצות-הברית נִצפּוֹת בִּלהיטוּת, גם כאשר הן עוסקות בנשיאים אשר מתו הרבה לפני שרוב הצופים באו אל העולם.

הקשר בין העבר להווה מתאשר פעם אחר פעם, כאשר אפילו מהגרים שזה מקרוב באו מדברים ביִראַת כבוד וּבַחגיגיוּת על "האבות המייסדים" (לאחרונה התפרסם ספר חדש, הנקרא "האמהות המייסדות", אבל המייסדים אמנם היו גברים). וזה קורה בארץ שאין לה התיימרויות לְעַתיקוּת מופלגת; ארץ אשר הַשכָּחָה מכוּונת של "העולם הישן" היתה חלק לא-נפרד של האֶתוֹס שלה.

אני מוכן בהחלט לשקול טענת-נגד, שדווקא היעדר ההתיימרות לעתיקוּת, ודווקא השכחת העולם הישן, הם המניבים את העניין בהיסטוריה האמריקנית של 200 השנה האחרונות. על כל פנים, עובדה היא שחנויות הספרים מלאות בתנובת הז'אנר החצי-ספרותי, חצי-אקדמי, הנקרא "היסטוריה פופולרית" (בניגוד להיסטוריה אקדמית רבת מראי-מקום).

מה שמביא אותי אל ענייננו, הלוא-הוא זכרונם של הישראלים. אני חושב שהוא מתמעט משנה לשנה. זה בוודאי חלק של הנירמוּל הנִכסף, זה חלק של עייפות החומר, זו תגובה לעודף המליצות הקלישאיות. אבל אין זה מן הנמנע שזו גם השתקפות של דה-אינטלקטואליזציה ושל נסיגה מתרבות רפובליקנית.

אין לך דיון אינטלקטואלי בהיעדר קונטקסט; ואין לך רפובליקה בהיעדר הערצת מידותיהם התרומיות של אבותיה ושל אִמוֹתֶיהָ. זו אינה המצאה אמריקנית, זו דווקא המצאה רומית מן הזמן העתיק.

מבחן הדפדוף והפיהוק

אומרים שהמרחק מחדד לא פעם פרספקטיבות. לא בהכרח, כמובן. אינני יודע באיזו מידה של חוּמרה ישפוט אותי הקורא על תוֹבָנותַי. האם זו הבאה להלן היא הצלחה של ראיה מכוח המרחק, או כישלון של ראיה מכוח המרחק? האם אני רואה משהו שהרוב אינם רואים, או שאני רואה משהו שאינו ראוי להיראות?

השנה הזו, 2004, היא השנה המאה לעלייה השנייה. כאשר הצעתי לעורכיי (הנוהגים בי סובלנות ונדיבות) שישקלו גיליון מיוחד להערכת החברה והכלכלה בישראל לאור העלייה השניה, הם נאנחו בנימוס, ואמרו לי שהגיליון הזה לא יעמוד במבחן הדפדוף והפיהוק. הם כנראה צודקים. אבל הפיהוק אינו מובן מאליו. העלייה השניה היתה סיפור אנושי וחברתי ותרבותי נדיר ומעניין ויפה ומעמיק; היא היתה אחד הניסיונות הנועזים ביותר בכל ההיסטוריה המודרנית.

אנשים חצו אוקיאנוסים לעשות כסף, או כדי להימלט מרדיפות; אבל לא היו לפי מיטב ידיעותיי כאנשים האלה, אשר חצו שני ימים כדי לברוא עולם חדש; והקימו קומונות בלב המדבר, ותיקנו חוקים חדשים על מצב האדם, וניסו – איך נגיד את זה – לסדר מחדש את תאי המוח של עם שלם. הם קידשו מלחמה על האימפולסים ועל האינסטינקטים ועל האינטואיציות.

וחוץ מכל ההערות האבסטרקטיות האלה, הם גם הצילו את הציונות מהתנוונות וממוות. זו אינה דעה, זו עובדה. העלייה הראשונה עמדה בפרפורי הגסיסה שלה, חלוציה ירדו בהמוניהם לאוסטרליה ולכל מיני מקומות אחרים, הלשון העברית והתרבות העברית עמדו בנסיגה כללית, תוכנית אוגנדה ניסרה באוויר, פוגרומים חדשים ברוסיה חוללו דה-מורליזציה עצומת-ממדים של כל העם היהודי. על שאלתו הקלאסית של פיירברג, "לאן?", התשובה הברורה היתה לשום מקום.

ואז הם באו. היו בסך-הכול 30 אלף במרוצת עשר השנים הבאות. אומרים ש-90% מהם נשרו. אבל העשירית הנותרת סיפקה למדינת ישראל את האליטה הפוליטית והתרבותית שלה בחצי המאה הבאה. עשרה מחברי הקבינט הראשון של בן-גוריון היו חלוציה. היא נתנה לנו את סגנון חיינו, לטוב ולרע. היא השפיעה עלינו רוב סימני-קריאה. מֵחֲלָצֶיהָ יצאה התביעה הנפסדת ל"זכות הצעקה" (ניסוחו של יוסף חיים ברנר), מקור השראה לחוסר הסובלנות בחיי הארץ, לקולניותה ולכיעור הדיון הציבורי שלה.

אבל היא נתנה לנו חיים. ודווקא אין-סוף הסתירות והפרדוקסים והמומים והחִספּוּסים הופכים אותה למעניינת, מפני שהם הופכים את כל ענקיה וענקיותיה לבני-אדם.

שתיקה היסטורית

אני מודה ברצינות גמורה, שחשבתי שהארץ תהיה מקושטת בדגלים, ויהיו עליות המוניות לרגל, וּשמי יפו יוארו בזיקוקי דינור לציין את היום שבו הגיעה הספינה הראשונה, ויהיו שידורי טלוויזיה ורדיו, ויהיו הרקדות המוניות ושירה בציבור, והצגות, ומהדורות חדשות של שירי רחל, ורפליקות של עיתוני העלייה השנייה ושל ספריה, ויהיו שחזורים דרמטיים בחיק הטבע של פרשי "השומר" ושל כניסת בן-גוריון לסג'רה (שהיתה אמנם ב-1906), ושל חבטת המכוש הראשון בידי א"ד גורדון.

ויהיו סיפורים מפולפלים על אהבותיהם של אבותינו המייסדים ושל אמותינו המייסדות ועל שגיונותיהם הרומנטיים, ועל האסתטיקה שלהם ועל געגועיהם, ועל הפלאיים שבהם (למשל אפרים דוברובניק, הגֵר הרוסי הזקן מן הים הכספי שהביא את כל משפחתו לגליל, והנחיל לנו כמה מן הגֶנים המשובחים ביותר בבנק ה-DNA הלאומי).

"כתוב בקלילות", אמר לי עמיתי הנערץ והחכם הרבה יותר ממני. אני יודע שהוא יעקם את חוטמו בדיסקרטיות למקרא הדברים האלה. אבל הוא טועה אם הוא מניח שאני מוכיח את הישראלים, או מטיף להם מוּסר. אין עניין הרחוק יותר מדעתי. אני רק מתפלא, רק מתפלא. איזו החמצה. הלוא זה פשוט מעניין. מעניין מאוד. מעורר לא רק מחשבות מעמיקות, אלא גם גירויים קלים. אז מדוע התאריך הזה הוחמץ כמעט מעיקרו (כינוס אקדמי, שאין לי חלילה כוונה לזלזל בו; ערב שירים בקיבוץ אחד בעמק יזרעאל, אבל נדמה לי שלא הרבה יותר)?

כמעט כל מי שהצגתי להם את השאלה משכו בכתפיהם. אני מנחש, שבסתר לבם הם חשבו את שאלתי לביטוי של טרחנות. זיקוקי דינור? כן, דווקא רמת-השרון עתה זה הודיעה, שהיא תירה זיקוקי דינור בשבוע הבא לציון הסתלקות אמישראגז מגלילות, או משהו כזה.

האומנם אין פוטנציאל של התעניינות היסטורית? נדמה לי שדווקא יש. אני שומע שהביוגרפיה של יגאל אלון הצעיר מאת אניטה שפירא נמכרת יפה. אני שומע שספריו של רם אורן על קרב לטרון ועל פלישת מצרים לארץ ישראל ב-1948 עושים חיל מיוחד, ונידונים בהרחבה במוספי הספרים. אני יודע שספריו הנפלאים של תום שגב עוררו עניין רב, במיוחד זה האחרון על המנדט הבריטי. גם הביוגרפיה המרתקת של יצחק בן-אהרון מאת יעל גבירץ עוררה עניין גדול (המוטיב של "נפילים כבני-אדם" הראה עד כמה היסטוריה פופולרית יכולה להיות בת-שיווּק).

אז מה קרה כאן בעצם? האומנם נקשר קשר של השתקה? קשה להאמין. אבל מדוע בכל זאת מציינים את יום השנה המאה למות הרצל ביום שידורים בטלוויזיה – ואת יום השנה של מצילי חזונו ומממשיו אין מציינים?

אין לי תשובה. אני מבטיח לפרסם כאן כל תשובה מעניינת ומנומקת, ספקולטיבית כאשר תהיה.

הו, כן, יום בלי-אמישראגז שמח לך, רמת-השרון.

אדמירל נלסון, בכפר תבור

יום ראשון, יולי 10th, 2005

האנגלו-סאקסים האלה, מי ישווה להם בשיחזורי-ענק היסטוריים. איך הבריטים מציינים 200 שנה לקרב טרפלגר? הם עורכים קרב טרפלגר. האמריקנים משחזרים את ההיסטוריה יום יום, בכל מיני אתרים לאומיים. והישראלים? הם חוזרים ומחמיצים את ההזדמנות להנחיל סקרנות היסטורית וקצת פטריוטיות. עדיין לא מאוחר


זה שלא שֶהֶגֶל צדק, זה שהוא הוריש לבאים אחריו את הלהיטוּת לעשׂוֹת ספקולציות אינטלקטואליות נועזות

לפני מאה-תשעים-ותשע שנה, גיאורג וילהלם פרידריך הֶגֶל היה ספוּן בספרייתו, רוחש מחשבות אפוקליפטיות. עתה זה באה הידיעה, שצבא פרוסיה ניגף לפני נפוליאון בונפרט בקרב יינה     (Jena). על שְׂדֵה הקרב היתה שׂרוּעה אירופה הישנה, וכל המתבונן היה אנוּס להודות שאין בה עוד רוח חיים.

הֶגֶל היה שייך לדור של פילוסופים והיסטוריונים, שהספקולציות האינטלקטואליות שלהם שינו מעיקרן את תבניות המחשבה. שינו במידה כזאת, עד שאפשר להגיד עליהם כי בהיכלי השֵן שלהם הם בראו עולם חדש. הגל התבונן ביינה, התבונן באירופה, התבונן בגרמניה, והגיע למסקנה ש"ההיסטוריה הסתיימה". היא הסתיימה – הוא חשב – במובן הזה שמערכת ערכים חדשה רכשה לעצמה הגמוניה מלאה. הסֵדֶר הישן מת.

"קֵץ ההיסטוריה" לא חדל מאז לדגדג את נחיריהם של אינטלקטואלים מערביים. היו לו כל מיני ביטויים, וולגריים וסאלוניים. ב-1917, טרוצקי קרא לעֵבֶר הסוציאל-דמוקרטים והליברלים של זמנו, שמקומם ב"פח הזבל של ההיסטוריה". פרנסיס פוּקוּיאמה, אינטלקטואל אמריקני ימני צעיר, שאל מהגל את "קץ ההיסטוריה", ב-1989, כדי לתאר את ההתמוטטות הממשמשת ובאה של הקומוניזם הסובייטי. הדמוקרטיה המערבית הליברלית ניצחה, הוא כתב, וזהו זה.

פוקויאמה התחַכּם, ואני מודה שאני דוקא נוטה חיבה לַהתחכּמוּיוֹת כאלה, מפני שהן מאיצות את קצב זרימת הדם וקוראות תיגר על חוכמת אנשים מלומדה. אין לך אמצעי אפקטיבי  לעורר ויכוח רציני יותר מאשר הקנטה אינטלקטואלית נוטפת העזה ואירוניה.

שש-עשרה שנה לאחר פירסום מסתו של פוקויאמה, "קץ ההיסטוריה" שלו עדיין מהדהד בהרבה אוזניים, גם אם כיום אנחנו יודעים שההיסטוריה לא הגיעה אל קִצָה. הדמוקרטיה המערבית עדיין מחפשת לעצמה נצחונות סופיים, מארם נהריים ועד הדלתא של נהר הפנינה. והיא כמובן מחפשת אותם לשווא, אלא אם כן אתה ג'ורג' בוש או נתן שרנסקי, ואינך מניח לשום עובדה היסטורית לשַבּש את מסקנותיך.

כל הדרכים מובילות ליפו

קרב יינה התחולל ב-21 באוקטובר 1806. נפוליאון הובס סופית, ונשלח לסט' הלנה שמונה שנים וחצי אחר כך.

שנה אחת ושבוע לפני יינה, ב-14 באוקטובר 1805, התחולל קרב שאיש לא ראה בו את סוף ההיסטוריה, אבל בחכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים כי בלעדיו עולמנו היה שונה להפליא. הצי הבריטי, בפיקודו של אדמירל הוֹרֵיישוֹ נלסון, היכה את הצי הצרפתי-ספרדי לא הרחק מכף טרפלגר, בפינה הדרום-מערבית של אירופה. חגיגות המאתיים של קרב טרפלגר נפתחו בסוף החודש שעבר, במיפגן ימי מרהיב עין, סמוך לנמל פורטסמות בדרום אנגליה.

אני אולי עוד אחזור אל טרפלגר ביום השנה המדויק שלה, בעוד שלושה חודשים, כדי להשתעשע בספקולציות על היסטוריה חלופית, שבה הצי הבריטי טובע בצפון האטלנטי, ונפוליאון עטור הנצחון כובש ללא קושי את ספרד, ופונה משם אל מצרים ואל הודו.

בינתיים אני משתמש בכל ימי השנה ההיסטוריים האלה, כדי להציג את השאלה הרגילה: אז מדוע לא בישראל?

אני חוזר ומשתומם לנוכח המחיקה הכמעט-מלאה של הזכרון הישראלי לטווח בינוני. ישראלים זוכרים את ההיסטוריה העתיקה שלהם, גם אם עליהם להמציא אותה (למשל, "יום השנה ה-3,000" לייסוד ירושלים), ובוודאי כשאינם צריכים להמציא אותה (יש לנו לפחות איזה 2,700 שנה מתועדות, שזה בכלל לא רע). ישראלים נוטים לזכור את ההיסטוריה המאוחרת שלהם, נניח מ-1967 ואילך.

אבל מה בדיוק קורה לרבע האחרון של המאה ה-19 ולשליש הראשון של המאה ה-20? מדוע הם הלכו לאיבוד, לרעת הידיעה, לרעת הדמיון, גם לרעת הפטריוטיות?

לפני שנה ויותר התלוננתי כאן על ההחמצה המדהימה של השנה המאה לעליה השניה. האם אתם מעלים על דעתכם איך האמריקנים, או הבריטים היו חוגגים יום שנה כזה? בשיחזור תיאטרלי מבריק: אנשים בתלבושות של תחילת המאה ה-20 היו עולים על כירכרות בכל מיני כפרים נידחים באוקראינה ובפולין, מוסעים ברכבות קיטור ישנות אל רציפים עזובים בנמלים דרום אירופיים.

שייטת של ספינות ישנות היתה צובֵאת על נמל יפו, וחלוצים וחלוצות, עם הטוריה והשבריה והקוקו והסרפן, היו יורדים מהן, ושמים את פעמיהם אל גבעות טרשים ואל ביצות, כדי לשחזר את אקט ההצלה הנועז מאין-כמותו של המפעל הציוני. אילמלא באו, לא היה נשאר שום דבר.

וארץ שלמה, שסועה ומלאת פיקפוקים, היתה מִתפַּנָה מִשִׂנאוֹת היום-יום שלה, כדי להתעניין בערגה רומנטית בענקי 1904-1903, שנתנו לה חיים. תנובה של סרטים ושל תכניות רדיו וטלויזיה, וספרים ומוספי עתונים, וכמובן שיעורים מיוחדים בבתי הספר היו מעוררים גל של נוסטלגיה ושל גאווה, שימין ושמאל היו יכולים להשתתף בו. מה עצומה טיפשותו של הממסד הימני בישראל, שלא ניצל את יום השנה הזה כדי לתת הזדמנות לשמאל הכמעט-פוסט-ציוני להיזכר בשורשיו, ולהניף את הדגל.

אמריקנית של 1814

אגב, עוד לא מאוחר מדיי. עדיין אפשר לשחזר מאורעות יחידים. 1906 היא השנה המאה לכניסת בן גוריון לסג'רה, הלוא היא אילניה. 1909 היא השנה המאה להקמת הארגון החשוב הראשון של הגנה עצמית, 'השומר', בכפר תבור. 1910 היא השנה המאה לייסוד דגניה (כן, אני יודע, איך אפשר לחוג את יום השנה הזה כאשר התנועה הקיבוצית מתנדפת לכל רוח. התשובה היא שאפשר, אם את מקום השמחה לאיד תמלא ההכרה שאף כי זמנה עבר, בלעדיה לא היתה התחלה, ולא היה אמצע, וממילא לא היה קליימאקס).

לפני שבועיים קפצתי אל מצודת הנמל בבולטימור, מרילנד. שם, ב-1814, התחולל קרב חשוב בין הצי הבריטי ובין מיליציה של מתנדבים אמריקניים. הבריטים עתה זה שרפו את וושינגטון, והיה נדמה שהם עומדים להרוס את הרפובליקה האמריקנית הצעירה. מגיני בולטימור הדפו את הבריטים, ובמצודה נולד מיתוס של גבורה. נולד גם ההמנון הלאומי של ארה"ב, "הכוכבים והפסים".

יום ביקורי במצודה לא היה יום שנה, עגול או לא-עגול. סתם יום של חול. בכניסה למצודה היו מוצבים דוכני הרשמה. המבקרים הוזמנו להתנדב למיליציה, כדי להגן על בולטימור מפני הבריטים. הרושמים, מתנדבים או שחקנים מקצועיים, היו לבושים במדי 1812, וניסו לדבר אמריקנית של 1814.

 

קצין הגיוס במצודת מקהנרי, בולטימור, רושם מתנדבים צעירים מאוד למיליציה של מלחמת 1812 נגד הבריטים

צילום: יואב קרני

 

המתנדבים צועדים בסך, עם אבא. מאחוריהם צועדים לוחמי המיליציה של 1814, וברקע נראית החומה של מצודת מקהנרי

צילום: יואב קרני

 

מדריך הקפ"פ במצודת מקהנרי מלמד את ילדי אמריקה ואת אבותיהם פרק בהילכות מלחמת מקלות. עם הבריטים האלה, מי יודע, אולי זה יהיה נחוץ

צילום: יואב קרני

 

יש גם נְשֵי מיליציה, אבל הן, מה לעשות, עוסקות במשק הבית. צריך להודות שהמתעניינים העיקריים מקרב הנוער הם זְכָרים צעירים עם פוטנציאל אגרסיבי

צילום: יואב קרני

 

המעמד היה קצת מוקיוני, אבל מרנין לב. ילדים צבאו על הדוכנים, ומסרו את פרטיהם האישיים. הורים האזינו לנאומים חוצבי להבות של מפקדי המיליציות. קצין מיליציה אחד אימן הורים וילדים בשיטות קפ"פ, אתם יודעים, רק למקרה שהבריטים יחזרו.

על שער המצודה התבדר ברוח דגל אמריקני ענק. לא היית צריך להיות לאומן, או ימני, או תומך של ממשל בוש, או פונדמנטליסט נוצרי, או אפילו אמריקני, כדי להתמלא רגשות פטריוטיים. הם הונחלו כבדרך אגב, בתערובת של חיוך ושל חגיגיות פומפוזית. קצת פומפוזיות מעולם לא הזיקה.

להתראות בכפר תבור, בדוכני ההרשמה של 'השומר'. נא להביא כאפיות ומבטא רוסי ולא לשכוח את הקריצה הפומפוזית.

 

קישור לרשימתי על כשל הזכרון המשונה של הישראלים, 27 במאי 2004

העליה השניה: היתה או לא היתה

מדוע איש אינו חוגג את יום-ההולדת המאה של העליה השניה, שהצילה את הציונות, וסיפקה לישראל את האליטה התרבותית והפוליטית במשך חצי מאה. סיפורה הוא לא רק חשוב, הוא גם מרתק — והוא מספק הזדמנות יוצאת מן הכלל להתענג על התיאטרון של ההיסטוריה

 

מעשה בארץ קטנה גדולה

יום שישי, יוני 10th, 2005

פורטוגל היתה פעם אימפריה של 500 שנה. היא התכווצה בן לילה, המתיישבים חזרו הביתה בהמוניהם. היא היתה פתאום קטנה מאוד, והיא לא ידעה בדיוק מיהי. כמה שהיא גדלה מאז. התכווצות טריטוריאלית אינה סוף הדרך. לפעמים היא רק ההתחלה. לפעמים ארץ קטנה מאוד יכולה להיות גדולה מאוד, אולי ענקית.

יוסי ביילין חלם פעם חלום: יום יבוא והדיפלומטיה הישראלית תמלא תפקיד חשוב ומועיל ביישוב סכסוכים בין לאומיים. מדוע לא? אם נורווגיה קטנת-האוכלוסים וּמעוּטַת-ההיסטוריה (שֶעַתָּה זה ציינה את יום הולדתה המאה) יכולה להשתתף בעיצוב המזרח התיכון, ויָדָהּ לה רַב גם בשאלות אזוריות אחרות, אז מדוע לא ישראל?

יום יבוא, ושר החוץ של ישראל ייצא למסעות מֵעֵבֶר לַים שלא על מנת לשווק תירוצים והתחסדוּיוֹת, אלא כדי להציע את שירותי התיווך שלו בסכסוך בין קולומביה לוונצואלה, או תיילנד למלזיה; או לדבר על לִבָּהּ של תנועת העצמאות בפּפּוּאַה; או להכין את ועידת השלום ההיסטורית שֶתָשׂים קֵץ למלחמות קונגו (היא תיוודע בהיסטוריה הדיפלומטית כ"ועידת הצימֶרים", על שם חדרי-ההארחה במערב הגליל שבהם שוּכּנוּ משתתפיה).

ויום אחד, בסביבות שנת 2067 אם אינני טועה, ראש ממשלה ישראלי יוזמן לקבל את פרס נובל לשלום על חלקו ב. זה יהיה שלוש או ארבע שנים לאחר שהישראלי הראשון יתייצב בראש אחד הארגונים של האו"ם (Unesco, אלא מה. מי יאמין אז שפעם, לפני הרבה שנים מיותרות, ישראל גורשה מן הארגון הזה).

הצטרפות ישראל אל 'הקונפדרציה האירופית', באמצע המאה ה-21, תעמיד ישראלים תורנים בראש מועצות שרים. יום אחד, כאשר שתי המדינות החזקות באירופה – פולין וספרד – לא יוכלו להסכים על מועמד לכהונת יושב ראש הקבינט האירופי, ראש ממשלת ישראל תהיה מועמדת הפשרה.

אנטוניו גוּטְיֶרֶש

 

וּמאיפה שאולים כל החלומות האלה? מקור ההשראה המיידי שלהם הוא ההודעה, בסוף חודש מאי, שראש ממשלת פורטוגל לשעבר, אנטוניו גוּטְיֶרֶש (Guterres), יהיה נציב הפליטים הבא של האו"ם, אחת הכהונות גבוהות הפרופיל ורבות ההשפעה ביותר בבירוקרטיה הבין לאומית. יורשו של גוטיירש בהנהגת פורטוגל (לא מאותה המפלגה), ז'וֹזֶה מנוּאֶל בּארוֹסוֹ, נעשה בשנה שעברה הנשיא של נְציבוּת האיחוד האירופי בבריסל – זה לא בדיוק ראש ממשלת אירופה, אבל נגיד משהו הקרוב להיות יושב ראש מועצת המנהלים שלה.

"מתוקף הביצים שלנו"

לא רע בשביל ארץ של עשרה מיליון, בשוּלֶיהָ המערביים המרוּחקים של אירופה, שהאִפיוּן "העניה ביותר ביבשת" היה מִסתַפֵּחַ מעשֵׂה שִגרָה אל שְמָהּ עד זה לא כבר. אז מה רבותא בפורטוגל, אתם שואלים. לפורטוגל אין אויבים החורשים נגדה רעוֹת, ואקדמאים היסטריים באוקספורד אינם מנסים לטאטא אותה מזירת ההיסטוריה.

זה כמובן נכון, אבל רק לפני שלושים שנה פורטוגל היתה מן הארצות הלא-פופולריות ביותר עלי אדמות. היא היתה דיקטטורה חצי-צבאית, עם שורשים חצי-פשיסטיים, שהתעקשה להוסיף ולהחזיק קיסרות קולוניאלית ענקית, וניהלה מלחמות עקובות מדם נגד תנועות עצמאות בשלוש מושבות אפריקניות. מה היו סיכויי הפורטוגלים להתייצב בראש ארגונים רב-לאומיים רבי-כוח? מה היו סיכויי פורטוגל להשפיע על המערכת הבין לאומית? אַפסִיִים, היא התשובה.

מה קרה איפוא לפורטוגל? שלושה דברים קרו לה: דה-קולוניזציה מלאה, דמוקרטיזציה – ואירופה. ב-1974 התחוללה בה "מהפכת הציפורנים", המשטר הישן הושלך, אימפריה של 500 שנה פוזרה לכל רוח בתוך קצת יותר משנה, הוחזרו הביתה אולי מיליון מתיישבים פורטוגליים שהספיקו להכות שורשים עמוקים באדמת אפריקה. כינון דמוקרטיה מערבית מודרנית לקח קצת יותר זמן. 12 שנה לאחר המהפכה, אירופה פתחה את הדלת לרווחה, והזמינה את האחות האביונה להיכנס הביתה.

 

 

התפרקות פורטוגל הקטנה מנכסיה האימפריאליים לא היתה עניין של מה בכך. האימפריה היתה חלק לא-נפרד של זהותה. כאשר הפורטוגלים קראו למושבותיהם 'אוּלְטְראמאר', או 'מחוזות שֶמֵעֵבֶר לַיָם', הם התכוונו לזה. מיכאל הרסגור, שכתב לפני 25 שנה ספר מקסים על פורטוגל, מצטט שם פורטוגלי אחד שהעלה באוזניו על נֵס את אַחדוּת האימפריה. "אתם מאוחדים מתוקף ההיסטוריה שלכם?", הקשה לו הרסגור. "לא", ענה הפורטוגלי מיניה וביה, "מתוקף הביצים שלנו".

פורטוגל הפוסט-אימפריאלית היא פורטוגל בשמה, היא פורטוגל בלשונה, אבל היא כל כך שונה עד שאילו היתה מחליפה את שמה, וטוענת ש-25 באפריל 1974 הוא יום עצמאותה הראשון, היא לא היתה מגזימה אלא במקצת.

 

המידה שבה זהוּתה של פורטוגל היתה בלתי נפרדת מן האימפריה שלה מתחוורת ממרכזיוּתוֹ של המשורר לואיש ואז דה קאמוייש (Camões), בציור מימין. הוא חי במאה השש-עֶשׂרֵה, והיה דאנטֶה של הספרות הפורטוגלית, מחַבֵּר האֶפּוֹס המהולל Os Lusíadas, מקור מענג של מיתוסים על ראשית "האומה הלוּסיטאנית" ועל עלילות הגבורה של הגַלַאי ואשקוּ דא גאמא.

קאמויייש היה במידה רבה אבי הלשון הפורטוגלית ואבי ההכרה הלאומית הפורטוגלית. מדי שנה, בעשרה ביוני, פורטוגל מציינת את "יום קאמוייש", שבו היא מהרהרת במהוּתה וּבגוֹרָלָהּ. על תולדות חייו של קאמוייש ועל יצירתו  אפשר לקרוא, באנגלית, באנציקלופדיה הקתולית. צילומים וקטע מסרט על חייו, בפורטוגלית, אפשר למצוא באתר המוקדש להיסטוריה פורטוגלית

 

 

יומיים לאחר שחגגה את יום קאמוייש, פורטוגל התפנתה לציין את יום השנה ה-20 לחתימת ההסכם ההיסטורי על הצטרפותה לקהילה האירופית. הצילום כאן הוא משער העתון הפורטוגלי Jornal de Notícias, היוצא בעיר אופורטו. בצילום, על רקע המלים "20 שנות אירופה", נראֶה האיש שחתם על הסכם ההצטרפות בשם פורטוגל, ראש הממשלה (אחר כך הנשיא) מאריו סווארֶש.

 

סווארש היה הפוליטיקאי שכמעט הפסיד את אירופה — ואת הדמוקרטיה — לאחר 'מהפכת הציפורנים' של 1974, אשר שמה קץ לדיקטטורה ולאימפריה. את המפלגה הסוציאליסטית של סווארש כמעט הביסה קואליציה של המפלגה הקומוניסטית (הסטליניסטית) וקציני צבא מרקסיסטיים-לניניסטיים, מהם מעריצי מאו צה טונג ופידל קסטרו. המאבק בפורטוגל בימים ההם עמד במשך חודשים רבים במרכז ההתעניינות הבין לאומית, וכמעט התפתח למלחמת אזרחים.

 

למרבה הסמליות, ביום שמלאו 20 שנה להסכם ההצטרפות אל אירופה, עתוני פורטוגל הודיעו על מותו של גנרל ואשקוּ גוֹנסַלוֶש, קצין הצבא הרדיקלי שניסה לכונן דיקטטורה קומוניסטית בפורטוגל בשנים 1975-1974, כאשר שימש ראש הממשלה. יום לאחר ההודעה על מות גונסאלווש, עתוני פורטוגל הודיעו גם על מותו של אַלְווארוֹ קוּניַאל, המנהיג הזקן של המפלגה הקומוניסטית (בן 91 במותו), אשר רצה לעקור את פורטוגל מן המערב, להעמידה לצד ברית המועצות במלחמה הקרה, וּלכוֹנן בה "דמוקרטיה עממית" חד-מפלגתית.

 

אכן, כל כך הרבה סמליות היסטורית נדחסה בשבוע אחד, באמצע יוני 2005.

פורטוגל לא היתה האחות העניה היחידה, שחיבוק אירופי אמיץ (ורב-סובסידיות) הוציא ממרתפים חשוכים של לאומנות עקרה, עיקשת ונוטפת רחמים עצמיים. מזהירה מכל המזהירות היא דוגמת אירלנד. היא הצטרפה לקהילה האירופית (כך קראו לה אז) ב-1972. היא היתה מפגרת, שיעור המהגרים ממנה היה הגבוה ביותר במערב אירופה יחסית לגודל האוכלוסיה, הפוליטיקה שלה היתה שרשרת רפליקות של מלחמת-אזרחים מתחילת שנות ה-20.

ראו-נא איפה היא היום: מעצמה כלכלית, שדילגה על המהפכה התעשייתית, כדי לעבור ישר אל טכנולוגיה עלית; נגמלה כמעט לחלוטין מֵרוּחוֹת הרפאים של מלחמות הדת ושל שִׂנאַת הבריטים, שושבינה של תהליך שלום נועז אם גם אטי וּמתַסכֵּל בצפון אירלנד, יצואנית מסיבית של כשרונות פוליטיים ודיפלומטיים אל הזירה הבין לאומית – ויַעַד של הגירה. אנשים מהגרים אל אירלנד, מי היה מאמין. וחיים בה רק ארבעה מיליון בני אדם.

לא כל סיפורי ההצלחה של מדינות אירופיות קטנות הן תוצאה של טראומות. מה לכם סיפור הצלחה מדהים יותר מזה של לוקסמבורג. אנחנו יודעים מדוע גרמניה קיימת, או צרפת, או איטליה. אבל מדוע לוקסמבורג קיימת? אילו הֶגיוֹן עצמאותה היה משוכפל על פני כל אירופה, לא היו כיום באיחוד האירופי 25 חברות אלא 250, או 500, או אולי יותר.

אבל היא שם, ולא זו בלבד שהיא אינה מפריעה לאיש, אלא אדרבא היא מעניקה השראה, וּמניבה עושר, ובעיקר מספקת סגל בכיר מאוד לאירופה. לא זו בלבד שלוקסמבורגי, ראש הממשלה, הוא עכשיו "שר האוצר" של אירופה והנשיא התורן של האיחוד האירופי, אלא ששניים מקודמיו היו נשיאים קבועים של נציבות האיחוד. לוקסמבורג מיוצגת במועצות אירופה לא רק פי חשיבותה המספרית המוגבלת למדי (470,000 תושבים מתוך 460 מיליון), אלא על פי סגוּלוֹתֶיהָ האינטלקטואליות והניהוליות. וחוץ מזה, כמובן, היא קטנה מאוד, ואינה חשודה בעיני איש, ואינה מעוררת אסוציאציות לא-נעימות.

 

 

על עמוד א' של העתון הלוקסמבורגי 'טאגֶבּלאט' (אחד ביוני 2005) נראים ראש הממשל, ז'אן-קלוד יוּנקֶר, "שר האוצר" של אירופה, ונשיא צרפת, ז'אק שיראק.

 הנשיא קפץ לביקור בדוכסות הזעירה מייד לאחר תבוסתו במשאל העם על חוקה חדשה לאירופה. הכותרת בעתון מודיעה את התוצאות של סקר דעת קהל לקראת משאל עם בלוקסמבורג עצמה: צפוי נצחון לתומכי החוקה.

ומה הפלא. ספק אם בכל היבשת יש מדינה שיצאה נִשׂכֶּרֶת מֵאַחדוּת אירופה יותר מלוקסמבורג. הצלחתה הכלכלית הפנומנלית היא כולה תוצאה של אירופיותה. לאומנות ואגוצנטריות אינן אופציות רציניות בשביל מדינה קטנטנה. על לוקסמבורג אפשר להגיד, כי אירוֹפִּיוּת היא הזהות העיקרית שלה. כל השאר הוא פולקלור לא-מזיק וטיפת לוקאל-פטריוטיזם

 


 

תיכף לסיום ועידת הפיסגה האירופית בבריסל, שהוא ישב בראשה, ז'אן-קלוד יונקר התעופף לוושינגטון בחברת ז'וֹזֶה מנואל בארוֹסוּ, הנשיא הפורטוגלי של נציבות האיחוד האירופי, כדי לעדכן את נשיא ארה"ב. "עוד אירופה חיה", הרגיע ראש הממשלה של הקטנה בחברות האיחוד את נשיא מעצמת העל. המעמד הזה, שבו ראש הממשלה של פחות מחצי מיליון בני אדם נוֹשׂא ונותן מֵעֶמדַת שִוויוֹן עם נשיא ארה"ב היא אילוסטרציה טובה למידה שבה אירוֹפּיוּת העניקה משמעות לא רק לענקי היבשת, אלא בייחוד לנַנָסֶיהָ (20 ביוני 2005)

 

לא קל להיות קטנים. בבתים קטנים קצת צפוף ומחניק, והגינה שמסביב אינה מספיקה כדי לחלץ את הרגליים. לא קל להיות קטנים, בייחוד כאשר הקוטן הוא קליימאקס אבולוציוני של התכווצות טריטוריאלית. לא קל להתכווץ טריטוריאלית, בייחוד כאשר הטריטוריה האבודה היתה חלק מרכזי של הזהות. אבל יתכנו בהחלט חיים לאומיים, שיש בהם משמעות ותוקף, ואפילו ייעוד, גם לאחר הוויתור על רוחות הרפאים ועל הפְּסָגוֹת הכמוסות.

אולי זה מה שישראל צריכה בימים האלה: תראפיה אינטנסיבית מצד פסיכולוגים פורטוגליים ואיריים ולוקסמבורגיים. אולי היא צריכה לשמוע, שיום אחד נמל בן גוריון יוכל להיות בית נתיבות, לא כתובת סופית. כאשר כל החלונות והדלתות יהיו פתוחים לרווחה, איש לא יספור עוד את הקילומטרים הרבועים, או בכל אופן לא יהיה מוכרח לספור. ארץ קטנה תוכל להיות גדולה מאוד, אולי ענקית.

 

אנטוניו גוטיירש בשבוע הראשון של כהונתו כנציב הפליטים של האו"ם. הוא נראה כאן (בצילום ענקי על עמוד השער של העתון הפורטוגלי PÚBLICO) מבקר אצל פליטים אוגנדיים על גבול ארצם עם סודאן. רק לפני 32 שנה היה קשה להעלות על הדעת שפורטוגלי ינהל מאמצי הצלה בין לאומיים ביבשת הזו, שארצו ניהלה מלחמת חורמה כדי להוסיף ולשלוט בנתחים ענקיים שלה

 

להרוג את פרנקלין דלאנו רוזוולט, זו המשימה

יום שישי, מאי 20th, 2005

פוליטיקאים זקוקים לפעמים למשל. הם מדברים על העבר ומתכוונים להווה. זה מה שעושים בימים האלה הנשיא בוש ומוציאיו-לפועל. הם יורים בפרנקלין רוזוולט, ששים שנה לאחר שהציל את הציוויליזציה, כדי להיפטר פעם אחת ולתמיד ממורשתו. אבל הוא עדיין שם, בכסא הגלגלים המשוריין

 

פרוטומה של פרנקלין דלאנו רוזוולט בחזית אחוזתה של משפחתו, בהאייד פארק שבמדינת ניו יורק. הימין הרפובליקני מחליף עכשיו את השלג בבוץ סמיך

צילום: יואב קרני, ינואר 2003

 

לֶאֱסוֹר מלחמה על גיבורי הֶעָבָר, זה בדרך כלל אִפיוּן של משטרים טוטליטריים. הסינים הם מומחים רַבֵּי-שנים. בימי השׂיא של המאואיזם היינו שומעים מפעם לפעם שהמשטר הֵקים לתחיה איזה קיסר משוֹשֶלֶת מינג, צ'ינג או דינג, כדי להוציא אותו מייד להורג. המלחמה הממוּשכת ביותר הוכרזה על קונפוציוס, שהיה פחות או יותר בן זמנו של ישעיהו הנביא. אבל הכול ידעו, כי כאשר המאואיסטים הרדיקליים מקללים את קונפוציוס, הם מתכוונים לראש הממשלה של זמנם, ג'ו אֶן לַאי, אשר ניסה למַתן את הלהט ההרסני של 'מהפכת התרבות'.

גם הסובייטים לחמו בגיבורי העבר, ולִפעמים היו מוחקים אותם לחלוטין מן האנציקלופדיה שלהם, או לפחות מכריזים עליהם "אויבי העם" באופן רטרוקאטיבי.

אין זאת אומרת שֶחֲבָרוֹת דמוקרטיות פטוּרוֹת מן האובבסיה הזו. בארה"ב, נסיונות תקופתיים להעמיד מנהיגים מתים מאוד במקומם הָרָאוּי מפרנס בכבוד מו"לים ורִשתות טלויזיה.

כמעט משוּנֶה שאמריקנים – אלה שמבקריהם וּמַשמיציהם מתלוננים לעתים קרובות על זכרונם הקולקטיבי הקצר – מחטטים בתיאבון ניכר בנִבכֵי ההיסטוריה הלא-מאוד-ארוכה שלהם. בַּקרו-נא בחנות ספרים אמריקנית, או עיינו ברשימת הספרים האחרונים הנוחתים על מדפיה של הספריה האמריקנית בתל אביב, או בירושלים, ולא תוכלו להחמיץ את הביוגרפיות ההיסטוריות. הן לא רק מוּנָחוֹת שם, אלא הן גם מעניינות, לפעמים מרתקות. לביוגרפים כותבי עברית יש מה ללמוד: ביוגרפיה היסטורית אינה צריכה להיות משעממת ואקדמית מדיי; ולַחֲלוּפין, אינה צריכה להיות אוסף של רכילוּיוֹת.

בדרך כלל, הביוגרפיות האמריקניות מחמיאוֹת לִנְשׂוּאֵיהן. בדרך כלל המסקנה השזורה בהן כחוט השָני היא שגיבור הביוגרפיה היה ראוי לתשׂוּמת הלב המקורית, או אפילו לתשומת לב גדולה יותר. זה לא כבר, אחד הידועים שבכותבי היסטוריה פופולרית בארה"ב פירסם ביוגרפיה חדשה של הנשיא השני, ג'ון אדמס (1801-1797). הפרסום לוּוָה במסע יחסי ציבור לא סתם לטובת הספר, אלא לטובת אדמס. הוא היה הרבה יותר ממה שבני זמנו כפויי הטובה חשבו, הכריז הביוגרף.

אבל בימים האלה נאסרת מלחמה על גיבור היסטורי. היא לא הוכרזה, רוב האמריקנים כלל לא השגיחו בה, אבל לפי דעתי אי אפשר לטעות בה, וּמוּטב לצַפּוֹת לסיבובים נוספים. המלחמה הזו מתנהלת נגד הנשיא ה-32, פרנקלין דלאנו רוזוולט, וּמנהל אותה הימין הרדיקלי של המפלגה הרפובליקנית. האִפיוּן הזה, "ימין רדיקלי", נשמע אנקדוטי, משהו הנמצא הרחק ממֶרכְּזֵי הכוח. חוץ מזה שהימין הרדיקלי סמוך עכשיו מאוד אל מרכזי הכוח, לפעמים הוא-הוא הכוח.

הוא "רדיקלי" במובן הזה שהוא שוחר שינויים מפליגים. השינויים שהוא שוחר מבית חשובים (בעיניו, בעיני רוב האמריקנים) יותר מן השינויים שהוא שוחר מחוץ. למען האמת, הוא היה בהחלט יכול להסתדר גם בלי מלחמה גלובלית בטירור, מפני שהיא מסיחה דעת ובייחוד מסיחה תקציבים.

"אמריקה היא עכשיו ארץ ימנית-מרכזית", הכריז בשבוע שעבר טום דילֵיי (DeLay), המנהיג המחוּספּס של סיעת הרוב הרפובליקנית בבית הנבחרים, המוציא-לפועל של הימין הרדיקלי, האיש שאצבעותיו מושכות בחוטי ההקצבות. (הוא לוחם עכשיו על חייו הפוליטיים, בגלל חשד של שחיתות.)

הנשיא העמיד בראש משימות הקדנציה השניה שלו רפורמה של הביטוח הלאומי ("סוציאלי", קוראים לו באמריקה). עוד מעט קט, אומר הנשיא, הביטוח הלאומי לא יוכל עוד לממן את עצמו. בעתיד הקצת יותר רחוק הוא יפשוט את הרגל. הבה נתקן אותו קצת, למשל נַרשֶה לאנשים להשקיע חמישה אחוזים מתשלומי הביטוח הלאומי שלהם בבורסה.

זה החודש השלישי שהנשיא נוסע בכל רחבי אמריקה, ונושא נאומים דרמטיים על הביטוח הלאומי. זה החודש השלישי שכל סקרי דעת הקהל מראים שזה לא עובד. רוב ברור של האמריקנים מתייחסים בחשד למניעיו. הם אינם מאמינים לו שהוא רוצה כמה תיקונים קטנים. הם נוטים להאמין להזהרת הדמוקרטים שהוא מתנכל לעצם הביטוח הלאומי. הדמוקרטים ישמחו להעמיד את הנושא הזה במרכז מערכת הבחירות לקונגרס בעוד שנה וחצי. אם יש עניין אחד היכול להחזיר להם את השליטה שם זה עניין הביטוח הלאומי.

משקיפים פוליטיים מגרדים את פדחתם. מה הוא עושה? הם שואלים על הנשיא. בשביל מה לו בכלל? מדוע הוא מסכן את בסיס הכוח שלו בשביל משהו כל כך חסר סיכוי וכל כך לא מרשים? התשובה היא, פרנקלין דלאנו רוזוולט. הוא האיש שהקים את הביטוח הלאומי ב-1935, בזמן שאמריקה ליקקה את פצעי השפל הכלכלי הגדול, והיתה אחוזה חרדה קיומית עמוקה. הביטוח הלאומי היה יהלום הכתר של 'המערך החדש' (New Deal), התיקונים החברתיים והכלכליים שרוזוולט המטיר על אמריקה תיכף להשבעתו, ב-1933.

 

אוגוסט 1935: הנשיא רוזוולט חותם על חוק הביטוח הלאומי — ומעניק לארה"ב נופך של מדינת רווחה. ספק אם היה עוד חוק אחד בתולדות אמריקה שנהנה מיותר פופולריות. הנסיון להכניס בו שינויים שוחק במהירות את התמיכה הציבורית בג'ורג' בוש.

רשימה על הדי 1935 בוויכוח הנוכחי בוושינגטון על גורל הביטוח הלאומי אפשר למצוא באתר הרשת של 'וושינגטון פוסט'

'המערך החדש' היה כל כך עצום וכל כך סוחף, עד שאמריקה כולה התיישרה משמאלו. גם הרפובליקנים עשו כן ללא חמדה, גם כאשר הם חשבו שהוא מְרַכֵּז יותר מדיי כוח בידי הממשלה המרכזית בוושינגטון. ב-45 השנה הבאות, 'המערך החדש' היה נוסחת השלטון. בין 1933 ל-1981, הדמוקרטים ישבו בבית הלבן 28 שנה, והרפובליקנים רק 16. מתוך ה-16 האלה, רק שנתיים היה לרפובליקנים רוב בקונגרס, כך ששליטתם הפוליטית לא תורגמה לחקיקה. כמעט כל הזמן הזה, בית המשפט העליון היה מנוע של שינויים חברתיים מרחיקי לכת, כמו ביטול ההפרדה הגזעית ולגליזציה של הפלות מלאכותיות.

פרנקלין דלאנו רוזוולט היה קללת השמרנים האמריקניים. במשך שנים הם חשבו אותו ל"בוגד במעמדו" (נסיבות הולדתו וגידולו חייבו אותו להיות מֵגֵן האינטרסים של הימין, תחת זאת הוא היה האביר על הסוס הלבן של השמאל). במשך שנים, שום פוליטיקאי אמריקני לא יכול היה להילחם בגלוי ב'ניו דיל'. אילו ניסה, הוא היה הופך לקוריוז, וּמוֹעמד מחוץ לכל הסכמה לאומית. אבל ג'ורג' דאבליו בוש הגיע לבית הלבן כדי להפוך את סדר היום הלאומי על ראשו, וליצור "רוב חדש".

אחד מכסאות הגלגלים של רוזוולט, מוצג באחוזת משפחתו בהאייד פארק, ניו יורק

צילום: יואב קרני

 

יועצו הפוליטי הראשי של הנשיא, קארל רוֹב (Rove), היסטוריון חובב, דיבר לא סתם על רוורסיה של פרנקלין דלאנו, אלא על חזרה אל ארבע השנים האחרונות של המאה ה-19, ימי נשׂיאוּתוֹ של ויליאם מקקינלי. זה האחרון כונן רוב רפובליקני, שהכתיב את הקצב הלאומי עד שנת 1933, כאשר מי-אם-לא-רוזוולט הגיח על כסא הגלגלים שלו, כדי להטות את "הארץ הימנית" שמאלה.

במשך שנים, הרפובליקנים היו נותנים ביטוי סמלי לרגשותיהם האמתיים כלפי "הבוגד במעמדו": כל אימת שרפובליקן היה נכנס לבית הלבן, אנשי הסגל שלו היו מסירים את דיוקנו של פרנקלין דלאנו מן הקיר ב'חדר רוזוולט' בבית הלבן, ותולים שם את תמונתו של רוזוולט הרפובליקני, הלוא הוא טדי רוזוולט, דודנו הרחוק של פרנקלין, שהיה נשיא בשנים 1909-1901. הדמוקרטים היו גומלים בתורם.

טקס הורדות הדיוקן הסתיים ב-1993, כאשר ביל קלינטון הושבע לנשיא, והורה להשאיר את טדי על הקיר. מתחת לתמונת טדי, ב-1998, הוא נופף באצבעו, והשמיע את המלים המפורסמות, "לא היו לי יחסי מין עם האשה ההיא, העלמה לוינסקי".

בשנות קלינטון הסתיימה בוושינגטון הקמתו של אתר ההנצחה הלאומי לפרנקלין דלאנו – אנושי ולבבי לאין שיעור יותר מן המקדשים הכמו-פאגאניים של ג'פרסון ושל לינקולן: פרנקלין יושב בכסא הגלגלים שלו, משהו שאמריקנים מעולם לא ראו ב-12 שנות נשיאותו – והרפובליקנים חרקו שיניים. הם גמלו, כאשר קראו לנמל התעופה של וושינגטון על שם רונלד רייגן, עוד לפני שרייגן הספיק למות. אבל תיירים אינם לוקחים את ילדיהם לבית הנתיבות כדי לצפות בשלט "רייגן". הם לוקחים אותם, לעומת זאת, אל רוזוולט בכסא הגלגלים.

 

"מֶה היה קורה אילו נפלה בריטניה?" מסך טלויזיה של היסטוריה חלופית בתערוכה הקבועה באחוזת רוזוולט בהאייד פארק.

בריטניה לא נפלה מפני שהיטלר פחד לפלוש בקיץ 1940, כאשר היה כנראה מסוגל לנצח. אבל מרכיב מרכזי ביכולת עמידתה של בריטניה בשנה וחצי הבאות היה נכונותו של רוזוולט להיחלץ לעזרתה באספקה מסיבית, שידה לא היתה מַשֶׂגֶת בתנאים של שוק חופשי.

הוא המציא לצורך זה את נוסחת "הַחכֵּר והַשאֵל", שהיתה התחכמות גאונית כדי "לאפשר לַשָכֵן לכַבּוֹת את הדלֵקה בביתו — וּלהחזיר את הצינור אחרי שיסיים" (המלים הפשוטות שבהן השתמש רוזוולט כדי להסביר לעם האמריקני את החריגה הברורה הזו מכללי הנייטרליות). "החכר והשאל" דחפה את היטלר להכריז מלחמה על ארה"ב, ולהבטיח בזה את התמוטטות משטרו

צילום: יואב קרני

 

בתחילת החודש, הנשיא בוש נסע למזרח אירופה לציין את יום השנה הששים לנצחון על גרמניה הנאצית. הנצחון הזה לא הושג כמובן בזכות איש אחד, אבל קשה מאוד להעלות אותו על הדעת בלי חוכמתו ונחישותו של רוזוולט. הוא דחף את אמריקה למלחמה להגנת הציוויליזציה כמעט נגד רצונה. הוא עמד לצד בריטניה בחודשים המפחידים של בדידותה, לאחר נפילת צרפת, ב-1940. הוא צייד את סטאלין בחודשים הקריטיים ביותר של הפלישה הגרמנית, ב-1941. משעה שהכריז מלחמה, הוא השליך את מלוא עוצמתה התעשייתית של אמריקה. שריון מתוצרת ארה"ב עצר את רומל בדרכו לקאהיר ואולי לארץ ישראל. ב-1943, רוזוולט טבע את המלים ההיסטוריות "כניעה ללא תנאים" שנתיים ויותר לפני הכניעה, בשעה שגרמניה הנאצית עדיין שלטה ברוב אירופה.

אבל בוש לא חלק כבוד לפרנקלין דלאנו, אף כי בחודש אפריל מלאו ששים שנה למותו. תחת זאת הוא התנצל  על התפקיד האמריקני בחלוקת אירופה בין מזרח למערב. זו היתה אמנם שגיאתו האיומה של רוזוולט החולה בוועידת יאלטה, חודשיים ופחות לפני מותו. אבל בוש הוא בדרך כלל נשיא חסר כל חרטה. אי אפשר לטעות במסר של התנצלותו: כשם שהוא גמר אומר לגאול את אמריקה מתוצאות ה'ניו דיל', כך הוא גואל את העולם מתוצאות יאלטה.

ליתר בטחון, 'ערוץ ההיסטוריה' בכבלים – בדרך כלל מיפלטו הבטוח של כל מי שנפשו נקעה מן ההווה – הקדיש לאחרונה ארבע שעות לגילוי האמת על רוזוולט (FDR – a Presidency Revealed): הוא שיקר לאמריקה על רגליו המשותקות; והוא הוליך אותה שולל כאשר הבטיח לבוחרים (ב-1940) "ילדיכם לא יישלחו לשום מלחמה זרה!", אף כי באותה השעה עצמה הכין את ההתערבות במלחמה ההיא.

'קומיקס' מפורסם בשורה של עתונים בארה"ב תיאר לאחרונה את רוזוולט כאחד 'הבארונים השודדים', שמצצו את דמה של אמריקה בשלהי המאה ה-19. הביטוח הלאומי? "הונאה במיטבה", מודה רוזוולט המצויר, "אבל דבר אחד לא ציפיתי, שכל כך הרבה מכם יאריכו לחיות כדי לקבלו".

 

הקומיקס של 'מאלארד פילמור', המופיע בעשרות עתונים בארה"ב, מתאר את הביטוח הלאומי של רוזוולט כ"הונאת פונזי במיטבה". פונזי היה הנוכל, שהבטיח להכפיל את כספם של משקיעיו בתוך תשעים יום. השוואת הביטוח הלאומי עם הונאת פונזי היא מסימני הימים האלה, משהו שלא היה עולה על הדעת לפני עידן בוש. את הקומיקס של מאלארד פילמור אפשר למצוא באתר הרשת של העתון Seattle Post-Intelligncer

 


13 באפריל 1945. ה'ניו יורק טיימס' מודיע על מות רוזוולט. מדהים להיזכר שהוא נכנס לבית הלבן חמישה שבועות לאחר עליית היטלר לשלטון, ב-1933, ויצא ממנו 18 יום לפני שהיטלר התאבד. אם יש השגחה עליונה, כמעט אין מנוס מלחשוב שרוזוולט היה שליחָהּ האישי להצלת הציוויליזציה

 

כאשר רוזוולט מת, באפריל 1945, אמריקנים התייפחו ברחובות ולאורך מסילת הברזל שעליה התנהל ארונו. נֶכדיהם וניניהם שכחו מדוע. בסוף השנה שעברה, הסופר פיליפ רוֹת' ניסה להזכיר להם, בספרו 'הקשר נגד אמריקה', זכרונות כוזבים על ילדותו בעיר ניוארק, במדינת ניו ג'רזי. במרכז הספר עומד תרחיש של היסטוריה חלופית: בנובמבר 1940 רוזוולט מפסיד את הנשיאות לצ'ארלס לינדברג, הטייס ההירואי, ראשון חוצי האוקיאנוס האטלנטי, בדלן פרו-נאצי, גזען שונא-יהודים. בתוך חודשים אחדים הוא כורת ברית עם היטלר, שולל נשק ותמיכה מבריטניה, ומתחיל תכנית של פיזור היהודים בכל רחבי אמריקה שעל מנת לנתק אותם אלה מאלה ולהטמיעם.

חלקים של הספר עוצרים נשימה ומתקבלים על הדעת. חלקים אחרים מגוחכים עד כדי קַלוּת דעת. כללית, התרחיש לא סביר, ונודפים ממנו ניחוחות פיליפ-רות'יים ידועים של רחמים עצמיים ועודף אֶתנוֹצֶטריוּת (ראו מסגרת). אבל על עניין אחד אי אפשר כלל להתווכח: הבחירות של 1940 חרצו את גורל הציוויליזציה המערבית, וממילא גם את גורל העם היהודי. רוזוולט, האיש שסירב להפציץ את הרכבות הנוסעות לאושוויץ, והעדיף את עצות המלך אבן סעוד על אלה של הציונים, ראוי בכל זאת להכרת הטובה של היהודים – גם אם הבית הלבן היה רוצה להקים אותו לתחיה, שעל מנת לקבור אותו חיים.

 

 

נובמבר 1940 בהיסטוריה הלא-חלופית: רוזוולט מנצח בבחירות לנשיאות, הראשון בתולדות ארה"ב הנבחר לתקופת כהונה שלישית (ואחר כך גם רביעית. שנאת רוזוולט היא שהניעה קונגרס עם רוב רפובליקני לתקן את החוקה, כדי לאסור על נשיא לכהן יותר משתי תקופות כהונה). מה היה קורה אילו הרפובליקנים הציבו מול רוזוולט בדלן מוצהר ופופולרי? למשל, את צ'ארס לינדברג? יתכן שהעולם היה אז מקום שונה מאוד

 

בתרחיש של פיליפ רות' יש פִּרכוֹת הרבה, אולי תוצאה של חולשותיו כהיסטוריון או כפרשן פוליטי. אבל יש בו גם נקודות הצריכות לעורר בסטיבן ספילברג את החשק לקנות את זכויות ההסרטה. לינדברג של רות' מנהל את כל מסע הבחירות שלו לבדו, כשהוא מטיס את מטוסו הפרטי מעיר לעיר, ומופיע במדי הטייס המפורסמים שלו.

יש בו רגעים קודרים להחריד, כמו פיסגת רייקייאוויק בין הנשיא לינדברג להיטלר, שממנו צומח הסכם "אי-התקפה". לינדברג מריע לפלישת היטלר לברית המועצות, ומטיל אמברגו צבאי על בריטניה. כשהבריטים מחפשים שותף ומסייע בצפון אמריקה, הם נאלצים להסתפק בקנדה.

נובעת ממנו שאלה מעניינת ולא בלתי סבירה: האם היתה מתחוללת הידרדרות דרמטית במעמדם של יהודי ארה"ב, אילו עלתה ממשלה בדלנית לשלטון? רות' עולה תחילה על נתיב סביר — תכנית שטנית אך סובטילית להטמיע את יהודי אמריקה  באמצעות פיזורם הגיאוגרפי וַחשׂיפת ילדיהם לחיים חקלאיים הרחק מן החוף המזרחי — אבל אחר כך מידרדר לשטויות של ממש.

התרחיש שלו הופך לפארסה, כאשר הוא מחליט להעמיד נגד לינדברג איש רדיו יהודי מפורסם ומעורר מחלוקת מן הזמן ההוא, וולטר ווינצֶ'ל. מסע הבחירות של ווינצ'ל מעורר מהומות אנטישמיות ומסתיים לבסוף ברציחתו. לינדברג מטיס את עצמו אל מקום הרצח, אבל בדרכו לשוב לוושינגטון מטוסו נעלם וּשׂרידיו לעולם אינם נמצאים.

סגן הנשיא מנסה מייד לכונן רודנות פשיסטית, אוסר את רוזוולט ואת המושל היהודי של מדינת ניו יורק, סוגר את העתונים הגדולים וכו'. הרודנות מחזיקה מעמד עשרה ימים, רוזוולט חוזר לשלטון, וההיסטוריה מתחדשת מייד בדיוק באותו כיוון שבו התנהלה בעולם הלא-חלופי.

הפרק האחרון בתרחיש הוא כל כך לא רציני, עד שנדמה לפעמים שרות' מיהר לסיים אותו כדי להספיק לפרסם את הספר לכבוד יום השנה ה-60 לסיום המלחמה.

אף על פי כן, חובבי היסטוריה חלופית, וגם חובבי היסטוריה יהודית אמריקנית ימצאו בו עניין. יש לי בן דוד זקן בלונג איילנד (למען הדיוק, בן דוד מדרגה שניה מוּזָח פעם אחת, שזה התרגום הלא-מדויק ל second cousin once removed), שגדל באותה השכונה בעיר ניוארק, שבה נולד וגדל פיליפ רות'. הוא קרא את הספר בסקרנות רבה, אף כי חשב את התרחיש למוגזם. הוא אמר לי, שכאשר סר אל הספריה הציבורית בעיר המִקלָט שלו בדרום פלורידה (שאליה הוא נמלט יחד עם אשתו לעת חורף), הספרנית אמרה לו שכרגע אין להם עותק, אבל אין לו מה לדאוג, הם קנו 300 עותקים של הספר.

שלוש מאות עותקים של ספר יחיד בספריה אחת. לא רע.

  • ראיון טלויזיה עם פיליפ רות' על 'הקשר נגד אמריקה' אפשר למצוא באתר הרשת של The News Hour, תכנית החדשות של הטלויזיה הציבורית בארה"ב. יש גם שם וידיאו וגם הנוסח הכתוב של הראיון
  • פיליפ רות' והעובדות — ביקורת מאת היסטוריון במגזין הרשת Slate
  • סקירה ב'ניו יורק טיימס' (פברואר 2001) על שני ספרים חדשים העוסקים ברוזוולט ובמלחמת העולם השניה

פועל יהודי מחבק את כתפו של פרנקלין דלאנו רוזוולט על שער העתון היידי 'פורווערטס' ('קדימה') בניו יורק, ערב הבחירות לנשיאות בנובמבר 1936. רוזוולט הוא שהתחיל את הרומן הגדול של היהודים עם המפלגה הדמוקרטית. פרו-נאצים בארה"ב קראו לו בלעג "פרנקלין דלאנו רוזנפלד", וחשבו אותו ל"מכשיר בידי היהודים"

 

 

השאלה שאיש לא ישאל את ולדימיר פוטין

יום חמישי, אפריל 28th, 2005

הרשימה הזו מתפרסמת במוסף סוף השבוע של גלובס

כרזה שהודפסה בצפון הקווקאז ב-1994 לציון השנה ה-50 לגירוש הצ'צ'נים והאינגושים. ב-1944, רוסיה הסובייטית גירשה שבעה עמים קטנים, רובם מוסלמים, בנסיון קלאסי של פתרון סופי. הגיע הזמן לתבוע מרוסיה הפוסט-סובייטית להיזכר בקול רם באשמת 1944

צילום: יואב קרני

 

ולדימיר פוטין, במסע היסטורי לישראל, עמד לשמוע השבוע תלונות. מדוע הוא מסַפֵּק נשק נ"מ לסוריה? מדוע הוא מזין את יוּמרוֹתיה הגרעיניות של איראן? אולי הוא ישמע גם רמז של תלונה על הֶקֵף האנטישמיות הפומבית ברוסיה. הוא אמנם התנער ממנה, אבל האם עשה מספיק כדי להילחם בה?

אני מנחש ששם יסתיימו התלונות. ישראל אינה נוהגת להתלונן על מדיניות חוץ של ארצות זרות, כל זמן שהמדיניוּת הזו אינה פוגעת בה. קל וחומר ישראל אינה מתלוננת על מדיניות הפנים שלהן.

במרוצת השנים, ישראל אֵרחה עשרות מנהיגים, שמדיניות הפנים שלהם הצריכה לפחות קימוט של המצח. ישראל לא נהגה לקַמֵט. אולי זה מפני שהיא חשבה שהיא קטנה וּרחוקה מכדי להתלונן על דיכוי אינדיאנים בגוואטמלה (למשל); או שהיא מעוּטת ידידים מכדי להיות בררנית, ולדבר על דיכוי רוב בידי מיעוט (בדרום אפריקה למשל). ניקולאה צ'אושסקו, רודן רומניה, נֶהנָה מהערצה ניכרת בארץ, מפני שסירב ללכת בתלם הסובייטי, וּלנתק יחסים. האם עניינה של ישראל המבודדת היה להביע את דעתה על יחסי סוֹהֵר-אסיר ששׂררוּ בין צ'אושסקו וּבין עַמו?

אלה אגב שאלות לא-רטוריות. אינטרסים לאומיים מחייבים לפעמים התנהגות לא-מוסרית. אבל אם אינטרסים לאומיים מחייבים תמיד התנהגות לא-מוסרית, או-אז מותר להתחיל לפקפק בלאומיותם של האינטרסים.

לקרוא רשימה קודמת על פוטין, הקישו-נא על הקישור הבא

 מה הוא רוצה, האיש ההוא עם הנפט ועם הגאז (והאם צריך לפַחֵד מפניו?)

ולדימיר פוטין מזַמֵן מבחן מעניין לדיכוֹטוֹמיה הזו: נשיא רוסיה הוא כמובן אורח נכבד ורצוי, וִיחָסים תַקינים עם רוסיה הם הֶכרֵחַ. היו זמנים, והם אינם כל כך רחוקים, שהסימן הקטן ביותר של קוֹרֶקטיוּת מצד מוסקבה היה מעורר התרגשוּת.

אבל הזמנים ההם הסתיימו, מוסקבה ירדה מגדוּלָתָהּ, וִידִידֶיהָ הטובים ביותר של רוסיה בישראל הם דווקא פְּליטֵי המשטר הסובייטי או קרבנותיו. נתן שרנסקי, בביקורו המיניסטריאלי הראשון במוסקבה, עלה לרגל אל מרתף בית הכלא של המשטרה החשאית, שבו היה חבוש. לפי מיטב ידיעותיי, הלוחם הגדול הזה לטובת החרות לא התעניין אף כמלוא הנימה בשאלה מה עושים השוטרים החשאיים לפרנסתם בימים האלה. מי הם קרבנותיהם? מי ממלאים את התאים במרתפים?

אני מדבר כמובן על הצ'צ'נים. אם יש לפוליטיקאים ישראליים דֵעָה על הצ'צ'נים, היא נוטה להיות פרו-רוסית לתיאבון, או לפחות פרו-קרמלינית. בין ירושלים למוסקבה שררה בשנים האחרונות הערצה הדדית, או לפחות אמפתיה, על מלחמתן המשותפת בטירור הבין לאומי. כאשר צ'צ'נים כבשו בית חולים ליולדות בדרום רוסיה (1995), או תיאטרון במוסקבה (2002), או בית ספר בצפון הקווקאז (2004), הם עמדו בכל הקריטריונים האפשריים של טירור.

אינני חושב שתנועת העצמאות הצ'צ'נית היא כשלעצמה טירוריסטית. אני עוקב אחריה זה שנים, הקדשתי לה חלק ניכר מספר שכתבתי על הרי הקווקאז (יצא בארה"ב), כתבתי עליה פעם אחר פעם בעתונים אמריקניים. מלכתחילה רחשתי לה אהדה, מפני שקשה לא לאהוד עמים קטנים הלוחמים על עצמאותם. אחר כך ראיתי אותה בהידרדרותה, וכתבתי בִּגנוּתָהּ (קישורים למאמרים האלה אפשר למצוא למטה).

הצ'צ'נים הם קרבנות של עוול היסטורי איום ונורא, אבל שום עוול היסטורי אינו מעניק לקרבנותיו רשיון לצאת מן הדעת או לפשוע. ליהודים לא ניתן רשיון לרצוח גרמנים, לארמנים לא ניתן רשיון לרצוח טורקים, לצ'צ'נים אין רשיון לרצוח רוסים.

אף על פי כן, הצ'צ'נים הם אמנם קרבנות, ובניגוד ליהודים ולארמנים, ייסוריהם לא הוּכּרוּ, וּכבוֹדם לא הוחזר, ונֶכדי תלייניהם לא עצרו כדי להרהר. בחודש שֶבּוֹ הארמנים מציינים תשעים שנה לרֶצַח עמם (והטורקים מבזבזים את זמנם ואת זמנו של העולם על הכחשות פאתטיות); בחודש שֶבּוֹ רבבות משתוללים בערי סין, כדי לתבוע מיפאן להכיר באחריותה לפשעי הגנרלים שלה בשנות ה-30 וה-40 – בחודש הזה מוּתָר לתבוע גם מרוסיה להרהר בקול רם במעשֶׂיהָ בקווקאז.

דווקא החודש הזה – מפני שבחודש הבא, בתשעה במאי, ולדימיר פוטין יארח במוסקבה את מנהיגי העולם, כדי לחוג את יום השנה הששים לנצחון על גרמניה הנאצית.

אנשים מוסריים אינם מאמינים באחריות קולקטיבית. בוודאי אי אפשר לפקוד עוון אבות על בנים. אבל ששים שנה לאחר הנצחון על הנאצים, רוסיה תובעת לעצמה אשראי קולקטיבי. היא מוּחזקת בעינֵי עצמה "האומה המנצחת". בזמן המשטר הסובייטי, וַעדֵי ידידות עם "העם הסובייטי" היו מציינים מדי שנה את נצחון "ברית המועצות והקואליציה האנטי-היטלראית", מבלי לנקוב בשמות חברי "הקואליציה". הרמז היה ברור: אילמלא הצבא האדום לא היה נצחון, כל השאר היו בחזקת שותפים זוטרים.

אבל הצבא האדום המנצח הוא גם הצבא האדום שהשתתף באונס פולין, ב-1939, ואִפשֵר בזה את מלחמת העולם השניה. הוא ניסה להרוס את פינלנד, בסתיו 1939. הוא רמס את עצמאותן של הארצות הבלטיות, ב-1940.

ובין נובמבר 1943 לנובמבר 1944, הצבא האדום היה מכשיר של נסיון לרצח עם נגד שבעה עמים קטנטנים, רובם מוסלמים. הם גורשו בזה אחר זה, על נְשֵיהֶם, על זִקנֵיהם ועל טַפָּם, אל עַרבוֹת אסיה המרכזית. בנובמבר 1943 הלכו הקאראצ'אי (עם דובר טורקית בצפון מערב הקווקאז), בדצמבר 1943 הלכו הקאלמיקים (עם בודהיסטי בדרום רוסיה), בפברואר 1944 הלכו הצ'צ'נים והאינגוּשים (צפון מזרח הקווקאז), במארס 1944 הלכו הבַּלקָרים (תאומיהם האתניים של הקאראצ'אי), ביולי 1944 הלכו הטאטארים של חצי האי קרים, בנובמבר 1944 הלכו הטורקים המֶסחֶטים של גרוזיה.

אדמותיהם הופקעו, שמות יישוביהם שוּנוּ, הם נמחקו מן 'האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה', הם הועלו על רכבות ללא מזון וללא מים, והם נשלחו שלא על מנת לחזור. לא חיכו להם תאי גאז, לא היתה מדיניות שיטתית של השמדה, אבל התוצאות היו הרות אסון. מקובל להניח שֶרֶבַע מהם נִספּוּ, אולי יותר, אולי הרבה יותר.

זה קרה בערך באותו הזמן שבו הושלם רצח יהודי פולין והתחיל רצח יהודי הונגריה. הנה כי כן, בשעה ש"הקואליציה האנטי-היטלראית" אסרה מלחמה על משמידי עם במרכז אירופה, השותפת הבכירה בקואליציה הזו השתמשה באותן שיטות הובלה, כדי למצוא פתרון סופי לבעייתם של עמים קטנים ולא-סלאביים, שמוסקבה הטילה עליהם אחריות קולקטיבית לשיתוף פעולה עם הכיבוש הגרמני (שהיה קצר ימים מאוד בקווקאז, קצת יותר ארוך בקרים).

רוב המגורשים הורשו לחזור בהדרגה לאחר מות סטאלין, בסוף שנות ה-50. אחדים לא הורשו לחזור כלל. אחרים חזרו בקושי. רק 50 שנה אחר כך, ב-1993 וב-1994, ממשלה רוסית (זו של בוריס ילצין) ביקשה סליחה רָפָה. אבל בספרי הלימוד הרוסיים אי אפשר למצוא יותר מכמה שורות. הַכָּאוֹת פומביות על חֵטְא כמעט אינן נשמעות – וב-1994, בעצם השנה ה-50 לגירושים, רוסיה אסרה מלחמה על הצ'צ'נים המורדים.

מאז, זו השנה ה-11, רוסיה לוחמת בצ'צ'נים. היא הרסה חלק מֵעריהם, היא הפכה מאות אלפים מהם לפליטים, היא הטילה עליהם שלטון פחד ונקם, היא הרשתה הֲפָרוֹת איוּמוֹת של זכויות האדם – הכול בשם שלֵמוּתָהּ הטריטוריאלית. לימים, אוסמא בן לאדן וטיפשותם הטראגית של מפקדים צ'צ'ניים איפשרו למוסקבה לטעון ששאלת הצ'צ'נים היא חלק מחבילת "הטירור הבין לאומי".

היא אינה חלק. ההתנגדות הצ'צ'נית לכיבוש הרוסי התחילה עוד בשנות ה-80 של המאה ה-18.

יהיו האינטרסים הלאומיים אשר יהיו, לפעמים אומה צריכה להרים קול נגד עוול לא מפני שזה מועיל, אלא מפני שזה ראוי. היא צריכה להזכיר לעצמה את ההבדל בין התחסדות ובין רדיפת צדק.

מה מאוד היה ראוי שנשיא המדינה, בארוחה החגיגית לכבוד האורח הרצוי ורם המעלה, יִמנֶה אחד לאחד את כל קרבנות המאה ה-20, את כל העמים הקטנים והבודדים שֶלעֵת השמדתם העולם עמד מנגד. זה, אבוי, לא יקרה. ואין צורך לדאוג, לוולדימיר פוטין לא יהיו ייסורי מצפון בשום עניין.

 

 

8,000 המלים שהצילו את המערב

יום שבת, מרץ 26th, 2005

ג'ורג' קֶנַאן, 2005-1904

 

מותו של ג'ורג' קנאן (Kennan) בשבוע שעבר היה לא-פתאומי. ככה זה כשאדם הולך לעולמו בגיל 101. וכשאדם מת בגיל 101, לאחר שבחייו הצטלבו שָלוֹש מאות (במובן הזה שלפחות בנעוריו עדיין משלה המאה ה-19), הוא מעניק תירוץ לְאוֹסֶף של אסוציאציות.

הוא היה הדיפלומט החשוב ביותר של תחילת המלחמה הקרה. במידת מה אפשר להגיד עליו שהוא המציא את המלחמה הקרה, או לפחות נתן לה כיוון ריאלי. אולי אפשר אפילו להגיד עליו, שהוא מילא תפקיד בהצלת המין האנושי.

הנה מדוע: הוא התברך בפיכָּחוֹן ביחס לברית המועצות, זאת אומרת לא היו לו כל אשליות על אופיה ועל כוונותיה; אבל הוא לא חשב שיהיה אפשר להכות את הקומוניזם הסובייטי בִּשְׂדֵה הקרב. הוא לא האמין, שֶכּדי להציל את העולם החופשי מפני סטאלין מוּתר להעמיד בסכנה את עצם קיומו של העולם הזה.

המייסד האינטלקטואלי של תורת הבלימה: קנאן רצה להציל את העולם מבלי להרוס אותו תחילה. הוא סירב להמר על התוצאות של מלחמה טוטלית. ג'ורג' בוש, לעומת זאת, מעולם לא הצליח להסביר לעצמו את ההבדל בין הימור ובין סיכון. מובן שמנהיגים צריכים לקבל עליהם סיכונים. אבל האומנם הם צריכים להמר? האם אפשר להצדיק כל מהלך מדיני רק על יסוד תוצאותיו?מפני שאם אפשר, אז אפשר גם לחשוב הימורים מוצלחים בקאזינו לפעילות כלכלית לגיטימית.

שתי התכונות האלה, כל אחת כשלעצמה, לא היתה בלעדית לקנאן. לקנאן שמורות במידה רבה הזכויות על מיזוג המסקנות האופרטיביות של שתי האסכולות לכלל ניציוּת פרגמטית וריאלית.

טענה רגילה היא כיום, שרונלד רייגן הוביל את המערב לנצחון במלחמה הקרה, מפני שהוא לחץ בכל כוחו על הדוושה של מירוץ החימוש, בתחילת שנות ה-80. הסובייטים לא היו מסוגלים לצאת למירוץ חימוש של טכנולוגיה עילית, מפני שהם פיגרו הרחק אחרי המערב ומפני שלא היה להם הכסף. הם החליטו איפוא לסיים את מירוץ החימוש ולהתחיל רפורמות פוליטיות, והסוף ידוע.

אני מניח שיש ממש בטענה הזו (גם אני חזרתי עליה כאן כמה פעמים). אבל אני מוצא את עצמי חוזר ומהרהר בה מאז פלישת ארה"ב לעיראק. ג'ורג' בוש יצא למלחמה לא רק על יסוד ההנחה הכוזבת של נשק השמדה המוני, אלא גם על יסוד התחזית המופרכת של "מלחמה קלה". הוא הימר, הוא עדיין מהמר.  סוף סוף, ניק ליסוֹן, הברוקר הצעיר והפוחז שהרס את בנק 'בֶּרינג' ב-1995, בהימורים על הבורסה היפאנית, הפסיד 827 מיליון ליס"ט. עם קצת מזל הוא היה יכול להניב הכנסה של מאות מיליונים. האם הוא היה הופך לגיבור? מובן שלא. חוסר אחריות היא חוסר אחריות, הסתכנות מיותרת היא הסתכנות מיותרת.

זה היה עניין גדוּלָתוֹ של ג'ורג' קנאן. הוא חשב שאפשר להציל את העולם מבלי להסתכן בהריסתו.

 

"זה היה המקום לכל האמת"

הוא היה דיפלומט מן המעלה השניה בשגרירות ארה"ב במוסקבה, כאשר כתב ב-1946 את "מברק שמונת אלפי המִלָה" ההיסטורי שלו. עד אותו הזמן, במשך שנה וחצי, הוא המטיר על וושינגטון דו"חות ואיפיונים של ברית המועצות, שלא עוררו שום עניין. זה היה "כמו לדבר אל אבן", הוא סיפר בזכרונותיו.

ואו-אז הוא נשאל פתאום לדעתו. מדוע הסובייטים מתנגדים להקמת הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית? "לא היה טעם לצאת ידי חובה בתשובה של שני משפטים שגרתיים […] לא היה טעם לתת להם רק רסיס של אמת. זה היה המקום לאמת כולה, לא פחות".

חתיכת אמת נפלטה מֵעֵטוֹ של קנאן. הוא עצמו השווה אותה, כנראה בחיוך, ל"דרשת כנסיה פרוטסטנטית מן המאה ה-18", ותיאר אותה כ"מאמץ פדאגוגי". השפעתה על וושינגטון היתה מרעישה. היא נחתה על שולחנם של הנשיא ושל בכירי הקבינט שלו. שר הצי (עדיין לא היה בארה"ב שר הגנה) שיכפל את המברק, והפיץ אותו בכל רחבי וושינגטון.

מברק קנאן, 1946: זה היה מכלל הרגעים, שבהם מערכת שלמה משתוקקת אל מילוי הוואקום האינטלקטואלי שבו היא שרויה. קנאן העניק לה משקפי ראיה חדשים.

הוא שָׂם קֵץ לרומנטיזציה של ברית המועצות, שהתפתחה בזמן מלחמת העולם השניה. הוא הפריך אחת לאחת את הציפיות שהמשטר הסובייטי יִפָּתַח, ויִנהַג באופן רציונלי. הוא האריך דיבור על הפאראנויה המוּבנֵית שלו. הוא הזהיר שאין לו מגמה אחרת אלא התפשטות פוליטית וטריטוריאלית.

קשה להאמין, אבל לפני 59 שנה הדברים האלה לא היו מובנים מאליהם.

זמן קצר אחרי כן, קנאן חזר הביתה, ונשלח אל 'בית הספר הגבוה למלחמה', שְוֵה ערך אמריקני של המכללה לבטחון לאומי. משימתו היתה לגבש אסטרטגיות. שם הוא הגיע אל הבנה יוצאת מגדר הרגיל, שגם עכשיו צריכה להיקרא בנשימה עצורה, בין השאר מפני שֶלֵּיחָהּ לא נָס:

"הדוקטרינה של מלחמה כוללת היא דוקטרינה של המאה ה-19 ושל המאה ה-20. עכשיו יהיה עלינו לחזור אל תפיסות של מלחמה מוגבלת, שֶמָשלוּ במאה ה-18. ממילא, גם המטרות של מלחמה יצטרכו להיות מוּגבלוֹת. במידה שיופעל נשק, זה יהיה כדי לצנן את שאיפותיו של האויב – לא כדי להרוס את כוחו, או את ממשלתו, או כדי לפרוק אותו מכל נשקו. יהיה עלינו לחזור אל השקפתו של טַלְיֶראן [שר החוץ של צרפת בתחילת המאה ה-19], 'ארצות צריכות להועיל זו לזו בימי שלום כמה שיותר, ולהזיק זו לזו בימי מלחמה כמה שפחות'".

 

הוא יילד את "תורת הבלימה"

 

ההכרה הזו לא היתה סתם תוצאה של אהבת-בריות. היא היתה קשורה בהבנה, שבעידן של נשק גרעיני לא תיתכן מלחמה כוללת, אלא שעל מנת להרוס את העולם. מאחר שאת ברית המועצות לא היה אפשר להרוס אלא במלחמה כוללת, קנאן הציע לוותר על כל תקווה לנצחון צבאי.

ב-1947 הוא כתב מאמר ברבעון 'פוריין אפיירז', וחתם עליו X. מקובל להגיד, כי מן המאמר ההוא נולדה "תורת הבלימה" (containment), הידועה גם כ"דוקטרינת טרומן", על שם הנשיא דאז הארי טרומן. עניינה היה הגנה על הקיים מפני התפשטות סובייטית נוספת. הדוקטרינה ההיא הצילה את יוון ואת טורקיה, ובטווח הארוך הצילה את מערב אירופה.

ג'ורג' קנאן לא היה מחוסן מפני טעויות – גם טעויות של הערכה, גם טעויות של תיפקוד, גם טעויות של שיפוט עֶרכּי וּמוּסָרי. הוא היה שייך לדור של דיפלומטיה אמריקנית, שרחש איבה לציונות, והתנגד להקמת ישראל. בזכרונותיו הוא מעיר בקיצור: "הקמתה של מדינת ישראל (סיוע צבאי אמריקני, אשר לו התנגדתי בכל התוקף) הגדיל במובהק את הסכנה של חדירה קומוניסטית אל ארצות ערב".

זו היתה השקפה מקובלת בימים ההם, וּשטוּת תהיה לייחס אותה, בתור שכזאת, לאנטישמיות. אבל פרקים אחרים בזכרונות קנאן מעוררים תהיות. הוא היה מוצב בשגרירות בברלין בשנתיים הראשונות של מלחמת העולם השניה, לפני שארה"ב נכנסה למלחמה. מצב היהודים מיעט להעסיק אותו.

מזמן שגרמניה וארה"ב הכריזו מלחמה זו על זו, בדצמבר 1941, קנאן ושאר הדיפלומטים האמריקניים הוחזקו במעצר עד שהוסדרה החלפתם בדיפלומטים הגרמניים בוושינגטון. מגרמניה הם נשלחו לפורטוגל, ושם חיכו לאניה שתיקח אותם הביתה. והנה בזכרונותיו, שהתפרסמו רבע מאה אחר כך, קנאן מתלונן בסרקאזם שבמקום להחזיר אותו הביתה, אניה אמריקנית לקחה פליטים יהודיים. "מדוע?" הוא שואל, ועונה, "מפני שחברי קונגרס אינדיבידואליים, מהיותם להוטים להַשׂבּיע את רצונם של בוחריהם, היו מעוניינים להביא את היהודים האלה לארה"ב, ואף כי הפליטים לא היו אזרחים – זה היה חשוב יותר ממה שקרה לנו".

"ממה שקרה לנו".

קנאן והיהודים: אפילו מקץ רבע מאה הוא לא יכול היה לסלוח לפליטים מגרמניה הנאצית  שהעזו לגזול ממנו את המקומות באניה המפליגה מליסבון לניו יורק.

זו היתה השנה שבה התחילה ההשמדה בגאז במחנות המוות בפולין, ואפילו עשרים וחמש שנה אחר כך קנאן לא יכול היה לסלוח ליהודים המפוחדים ולפטרוניהם, שהם גזלו את המקומות באניה המפליגה מליסבון לניו יורק. (הנה צילום העמוד המקורי מִסֵפֶר זכרונותיו של קנאן, שצילום עטיפתו ניתן למטה.)

אני מודה שמאז שקראתי את השורות האלה, לפני די הרבה שנים, לא יכולתי עוד לרחוש לקנאן את מְלוֹא הערצתי הקודמת. אבל בעוד שלא היתה לו השפעה ממשית על מדיניות ארה"ב כלפי היהודים בזמן המלחמה, הנה היתה לו השפעה גדולה על מאמצי ההתגוננות שלה לאחר המלחמה. כולנו הננו ילדיה של ההתגוננות הזו. בלעדיה לא היו לנו חיים.

ועל זה תעמוד לו זכותו.

והעובדה שההתגוננות הזו צמחה מאוסף של מלים מעוררת קנאה טבעית אצל אנשים כמוני, הנאלצים להתרגל יותר ויותר לחשיבותן הפוחתת של המלים.

 

שניים מִכִּתבֵי קֶנַאן הראויים לקריאה חוזרת, וחוזרת, וחוזרת. אני מודה שאני מתפעל במיוחד דווקא מן השמאלי, כרך דק של דו"חות דיפלומטיים מפראג, שאליה נשלח קנאן מייד לאחר הסכמי מינכן של 1938. שם הוא היה עֵד ראיה להתפוררותה של צ'כוסלובקיה ולכיבושה בידי הנאצים. לא פעם רציתי להציע לשר החוץ, יהיה אשר יהיה, להעניק עותק של הספרון הזה לכל דיפלומט מתחיל, עם הקדשה: "רק כך כותבים דו"חות דיפלומטיים — ואם תכתוב כך, אני מבטיח לקרוא". מכתבי קנאן מפראג הם מופת של כתיבה מלוטשת, מעניינת, רבת תוֹבָנוֹת וגם דעתנית.

 

  • מקורות על הרשת

מאמרו ההיסטורי של קנאן ב'פוריין אפיירז', 1947, בחתימת X
אמריקה ועתידה של רוסיה, 'פוריין אפיירז', 1950
מדיניות המערב ו'רַב-מֶרכָּזִיוּת' (פוליצנטריזם), 'פוריין אפיירז', 1964
איך למנוע חורבן אקולוגי של העולם, 'פוריין אפיירז', 1970
לאחר המלחמה הקרה: מדיניות החוץ האמריקנית בשנות ה-70, 'פוריין אפיירז', 1972
יחסי ארה"ב וברית המועצות, 1917-1976, 'פוריין אפיירז', 1976
מוּסָר וּמדיניוּת חוּץ, 'פוריין אפיירז', 1985
קנאן מעריך את קנאן: 'תורת הבלימה' כעבור ארבעים שנה, 1987, ב'פוריין אפיירז'
קומוניזם בהיסטוריה הרוסית, 'פוריין אפיירז', 1991
על עקרונותיה של אמריקה, 'פוריין אפיירז', 1995

שימו-נא לב: מחוץ לקישור הראשון, כל האחרים נמצאים באתר ׳פוריין אפיירז׳, וקריאת נוסחם המלא מצריכה מנוי. לא הצלחתי למצוא מקורות פתוחים על הרשת.

דניאל אוֹ'קוֹנֶל, לך לישון

יום רביעי, מרץ 16th, 2005

 

תמה המסיבה של 'שין פיין'", מודיע העתון 'אייריש אינדפנדנט' (תשעה בפברואר 2005), בשמחה גלויה לאיד. העילה היא החלטת הנשיא בוש לאסור על נציגי 'שין פיין' את ההשתתפות בטקסי יום פטריק הקדוש בבית הלבן.

'שין פיין' היא מפלגה פוליטית, אבל הרבה יותר מזה. היא שומרת החותם של הלאומיות האירית. פירוש שמה, בלשון האירית (גֵיילית) "אנו עצמנו". מֵחֲלָצֶיהָ יצא 'הצבא האירי הרפובליקני', שהתחיל את המרד בבריטים ב-1916, וסירב אחר כך לקבל את חלוקת אירלנד.

ה IRA איבד את הזוהר הרומנטי שלו, והתחיל להידרדר למדרגה של פשע מאורגן, כולל, לאחרונה, שוד בנק גדול ומעשה רצח ברוטלי. קולות הורמו באירלנד עצמה לטובת פירוקו

 

מֶהמֶט עלי טאלאט הוא ראש הממשלה של 'הרפובליקה של צפון קפריסין', זו המדינה שקמה על כידוני הצבא הטורקי לפני שלושים שנה. הוא מייצג את הדור החדש, שנפשו קצה בבידוד הבין לאומי ובפיגור הכלכלי. טאלאט חזר וניצח בבחירות לפרלמנט של צפון קפריסין בחודש שעבר. ב-17 באפריל תינתן 2005 לו ההזדמנות להשלים את הטרנספורמציה, כאשר יתמודד על כהונת הנשיא. בצילום נראה העמוד הראשי של 'טרקיש דיילי ניוז', אנקרה, המודיע, "טאלאט עטור הנצחון קורא לשלום"

 

הֲיֵש מְכַנֶה משותף לטורקים של קפריסין, לקתולים של אירלנד וליהודים של ישראל? לא בדיוק, לא משהו העולה על הדעת תיכף ומייד. אבל כשחושבים על זה, אולי יש פה ושם.

למשל, איש איש בדרכו, הם קרבנות של דיכוי, של אי-צדק היסטורי. במרוצת השנים הם פיתחו תודעה עמוקה של עוול ושל טינה כלפי שכניהם. בנקודה מסוימת, אם גם בעל כורחם, הם הסכימו לפשרות היסטוריות, קיבלו עליהם משמעת בין לאומית – אבל לא חדלו לרטון. הם חשבו שההיסטוריה רימתה אותם. תמיד היו ביניהם אנשי מחשבה ומעשה, מבורכים בתחושות משיחיות וּמקוּלָלים בשִׂנאַת זָרים (יוונים, אנגלים, ערבים). הם תִכננוּ לחזור וּלהערים על ההיסטוריה לכשתינתן להם ההזדמנות.

בסוף פברואר נרשמו ציוני דרך היסטוריים אצל שלושת העמים האלה. הם הודיעו, או לפחות רמזו, שהם מוכנים לִכפּוֹר בָּעיקרים החשובים ביותר של תנועותיהם הלאומיות. הם מוכנים לעשות משהו שלא היה עולה על הדעת: להתחיל להִסתַגֵל למציאוּת. 

ואז הטורקים גילו שהם בעצם מיעוט

הטורקים של קפריסין היו בעלי הבית במשך 300 שנה. אחר כך הבריטים באו, אחר כך הבריטים הלכו. הטורקים, אבוי, נשארו לבד עם היוונים. פתאום הם נאלצו להיות מה שהיו מאז ומעולם, אבל נטו לשכוח: מיעוט.

ההסכם הרב-צדדי לעצמאות קפריסין ב-1960 אמנם עָרַב לזכויותיהם, והבטיח להם חלק ונחלה בשלטון. אבל קפריסין העצמאית לא היתה מופת של סובלנות ושל דו-קיום, לאומנים יווניים חלמו על איחוד עם יוון; הטורקים נדחקו לעמדה של חוסר רלוונטיות ולפעמים של פאניקה, ואחדים חלמו בהקיץ על נֶחָתים טורקיים מן היבשת.

הנחתים אמנם הגיעו, בקיץ 1974, והטורקים, רבע האוכלוסיה, הקימו להם את "הרפובליקה של צפון קפריסין" על פני שליש מן האי. ערים יווניות היסטוריות התרוקנו מתושביהן, וגדר תיל נמתחה לרוחב ניקוסיה, סליחה לפקוסה (Lefkosa). ברפובליקה הזו הכירה רק טורקיה, אבל זה הספיק, כל זמן שהטורקים היו מוכנים לסַפֵּק לה בסיס של כידונים. בידודה היה כמעט מושלם, היא נעשתה מֵי אַפסַיִים של טורקיה, פרובינציה נחשלת.

הם יֵהָנוּ מאוטונומיה ניכרת במסגרת פדרלית. אבל הם לא יוכלו לממש את מלוא חלומם הלאומי.

אתם רוצים משהו? אמרה להם אירופה. תנו משהו. אתם רוצים הרבה? תנו הרבה.

מה קורה כאשר דור חדש נולד, גָדֵל וּמַגיע אל פִּרקוֹ בגבולותיה של מדינה, שהוריו והורי-הוריו רק חלמו עליה? הדעת נותנת שבני הדור הזה כל כך רגילים לה, עד שחיים בלעדיה לא יעלו על דעתם. מה גם שהיא מעניקה להם כבוד עצמי, זהות ובטחון.

חוץ מזה שבצפון-קפריסין זה לא בדיוק עבד. שלושים שנה לאחר ייסודה של הרפובליקה, רוב תושביה הודיעו פעמיים – תחילה במשאל-עם, ובחודש שעבר בבחירות לפרלמנט – שהם מוכנים בהחלט להסתדר גם בלי. בעצם, הם להוטים להיות בלי, מפני שהם הגיעו למסקנה שזו הדרך היחידה להצטרף אל המהלך התקין של ההיסטוריה.

מה קרה? דור חדש של טורקים קפריסאים רוצים להצטרף אל אירופה, ואירופה לא תסכים אלא אם כן קפריסין תחזור ותתאחד.

איש אינו מבקש מהם לחזור אל הסטאטוס-קוו-אַנטֶה. הם יֵהָנוּ מאוטונומיה ניכרת במסגרת פדרלית. אבל הם לא יוכלו לממש את מלוא חלומם הלאומי. אתם רוצים משהו? אמרה להם אירופה. תנו משהו. אתם רוצים הרבה? תנו הרבה.  

מי צריך את שומרי החוֹתָם

באירלנד קרה משהו אחר, לא צפוי, בהחלט לא צפוי. שומרי-החותם של התנועה הלאומית האירית נקראו למסור דין וחשבון.

באירלנד התחיל תהליך שלום כמעט באותו הזמן שבו התחיל התהליך במזרח התיכון. "הסכמי יום הששי הטוב" של 1994 היו תרומת ביל קלינטון לרַוְחַת אירלנד. הם עמדו להביא אל סופה אלימות שהתחילה 25 שנה קודם, ובעצם, אם תרצו, 80 שנה קודם.

הקיצונים הקתוליים והקיצונים הפרוטסטנטים בצפון אירלנד היו צריכים להניח את נשקם, ולחבור יחד בממשלה דו-לאומית, שבה כמובן יהיה לפרוטסנטים הרוב מפני שהם הרוב.

אבל הפרוטסטנטים יצטרכו לבלוע את נוכחותם של שנואי נפשם, נציגי ה'שין פֵיין'. זו המפלגה האירית המהפכנית, שהתחילה למָרר את חייהם בדיוק לפני מאה שנה, והניבה את אבי-אבות הטומאה (או אבי-אבות הטוהרה, תלוי בַּמְדַבֵּר), 'הצבא האירי הרפובליקני', ה IRA.

'הסכמי יום הששי הטוב' עברו עד מהרה תהליך של אוֹסלוֹפיקציה. "אירלנד חדשה" לא נולדה, בכל אופן לא יותר מ"מזרח תיכון חדש". התהליך האירי נעשה משחק של כסאות מוסיקליים, כאשר משתתפי הממשלה הדו-לאומית נכנסים ויוצאים, ולבסוף יוצאים.

כמו אוסלו, גם הסכמי יום הששי היו צריכים להתחיל דינמיקה חדשה. קודם כול, הם היו צריכים להגביר אֵמוּן. במובן הזה הם נכשלו מעיקרם. ולא היה עניין שהכשיל אותם יותר מאשר סירובו של ה IRA להתפרק מִנִשקו וּלגַלוֹת מיהו בעצם, ומי מנהיגיו.

למראית עין, 'שין פיין' היתה "הזרוע הפוליטית" של ה IRA, אבל נבדלה ממנו. הפרוטסטנטים לא כל כך נטו להאמין. גם לא הבריטים. גם לא הממשלה האירית בדאבלין. אבל הכול היו מוכרחים להעמיד פנים. אחת הסיבות היתה, שמנהיג ה'שין פיין', גֶרי אַדַמְס, חזר והתייצב בראש כל טבלות הפופולריות של סקרי דעת הקהל, הן בין הקתולים של צפון אירלנד, הן בין הקתולים של הרפובליקה האירית.

זה נגמר בחודש שעבר. החשדות שידו של ה IRA היתה בשוד בנק עצום בבלפאסט – 50 מיליון דולר ויותר – התחילו לרקום עור וגידים. אחר כך נודע שאנשי ה IRA היכול למוות קתולי שלא מצא חן בעיניהם בבית מרזח בצפון אירלנד. מעט מעט התחילו להישמע קריאות בתוך אירלנד לפירוקו של ה IRA, משהו שהיה נחשב עד לאחרונה לכפירה בעיקר, שלא לומר בגידה במולדת.

נשיאת אירלנד, מרי מֶקַאליס, קראה בנאום בבלפאסט: "הגיעה השעה לסיים את המסורת של מאבק מזוין, ולשים קץ מכובד ועקרוני לוויכוח שהתחיל דניאל או'קונל".

סָרבוּ-נא לוֹ, אם רק תוּכלוּ

דניאל או'קונל! הפעם האחרונה שקולו של או'קונל נשמע היתה ב-1847. הוא היה מליץ היושר המהולל של האירים בפני הפרלמנט הבריטי, וחזר ותבע לעשות צדק עִם עַמוֹ. את נאומו המפורסם ביותר, ב-1836, הוא חתם במלים "סָרבוּ-נָא לי, אם רק תוּכלוּ". כנראה רק באירלנד פוליטיקאים אינם חדלים להיות רלוונטיים גם 157 שנה לאחר מותם. והנה כי כן, אפילו אירלנד ארוּכַּת הזכּרון מוּכנה עכשיו להוציא את המאה ה-19 לפנסיה.

התרעומת על התנהגותם של אדמס וראשי ה'שין פיין' הגיעה עד וושינגטון. כאשר הנשיא בוש הודיע, שאנשי ה'שין פיין' לא יוזמנו עוד למסיבה השנתית המסורתית בבית הלבן לכבוד יום פטריק הקדוש (שהביא במאה החמישית את הנצרות לאירלנד), העתון 'אייריש אינדפנדנט ' הכריז בכותרת ענקית, עם לא מעט שמחה לאיד, "המסיבה נגמרה" ("מסיבה" באנגלית היא גם "מפלגה", ואל-נכון הדו-משמעות לא היתה מקרית).

כאשר גרי אדמס בא בכל אופן לארה"ב לכבוד יום פטריק הקדוש, בשבוע השני של מארס, התומך המפורסם ביותר של 'שין פיין' בפוליטיקה האמריקנית, הסנאטור טד קנדי ממסצ'וסטס, סירב לפגוש אותו. מספיק ודי, אמר קנדי, הגיע הזמן להשתנות על אמת.

'אייריש אינדפנדנט' מדד בסוף פברואר את דעת הקהל האירית, וּמָצָא כי גרי אדמס, אלוף אלופי הפופולריות משכבר הימים, הוא עכשיו הפוליטיקאי הלא-פופולרי ביותר בין האירים.

מה קרה לאירים, שבמשך שנים ארוכות סירבו לשכוח וסירבו לסלוח? מה קרה לאירים הנרגנים, שרחמים עצמיים היו מסימני ההיכר של תרבותם הפוליטית? מה שיכנע אותם לחדול להתבונן אחורה, ולהתחיל להתבונן קדימה?

מה קרה לאירים, שבמשך שנים ארוכות סירבו לשכוח וסירבו לסלוח? מה קרה לאירים הנרגנים, שרחמים עצמיים היו מסימני ההיכר של תרבותם הפוליטית? מה שיכנע אותם לחדול להתבונן אחורה, ולהתחיל להתבונן קדימה?

במלה אחת, אירופה.

במלה אחת, אירופה. אירופה אימצה את אירלנד לפני 32 שנה, סיבסדה אותה, העלתה אותה ממדרגת החברה העניה ביותר בקהילה האירופית, והעמידה אותה בשורה הראשונה, המבוקשת מאוד, של המדינות התעשייתיות. מי היה מאמין, שאירלנד תהיה יום אחד יעד למהגרים, זו הארץ שמיליונים נמלטו מחופיה בחיפוש נואש אחר לחם.

האומנם אפשר לראות קשר בין מה שקרה בקפריסין הטורקית ובאירלנד הקתולית ובין סקרי דעת הקהל של החודש שעבר בישראל (65 עד 67 אחוז בעד התכווצות טריטוריאלית)? האומנם אפשר להגיד על כל השלוש, שהנסיבות מכריחות אותן לוותר על נכסי אבות ואמהות, על רטוריקה של פטריוטיות ושל גבורה, על נוסטלגיה פוליטית ועל רומנטיקה טריטוריאלית?

קצת מוקדם להגיד, אבל מה מאוד מתעורר החשק לטבוע סיסמה רב יבשתית, "דניאל או'קונל, לך לישון", בכל השפות, נתחיל בעברית ובערבית.

 

האמריקנים הראשונים באים

יום שישי, ספטמבר 24th, 2004

עיראק וראשים אינדיאניים על גבעת הקפיטול בוושינגטון מתחרים על ראשו של 'פליין דילר', עתון היוצא בקליבלנד, אוהיו 

 

בחורף 1993, הנשיא ביל קלינטון, שעתה זה הושבע, חנך את מוזיאון השואה באחד המקומות המובחרים ביותר בוושינגטון, על רחוב 14, מהלך דקות אחדות מן האוֹבֶּליסק של ג'ורג' וושינגטון, בִּסמיכוּת מיידית לפארק הארוך והצר שבין גבעת הקפיטול לבית הלבן. היו אז אנשים, ביניהם גם יהודים, שהתנועעו על כורסותיהם במידה של אי-נוחות.

סוף סוף, השואה היתה מאורע אירופי, ולא היתה לה כל נגיעה לאדמת אמריקה. לעומת זאת, על אדמת אמריקה התרחשו שתי טרגדיות רצחניות עצומות ממדים מידי המהגרים האירופיים שכבשו אותה: הָעַבדוּת, שבשבילה נחטפו מיליונים מִכַּפריהם במערב אפריקה; ונישוּל האוּמוֹת הילידוֹת של צפון אמריקה, ה'אינדיאנים'. לפני שאמריקה מציבה מוזיאון ענקי בלב עיר בירתה לזִכרם של קרבנות אירופה, האין זו חובתה להנציח את זֵכֶר קרבנותיה שלה?

שחורים נשכו את שִׂפתיהם, ואינדיאנים נשכו את שפתיהם. אבל מוזיאון השואה נעשה מקור בלתי רגיל של השראה, מְקוֹם עֲלִיָה לרגל למיליוני אמריקנים וזָרים, מִקדָש של התייחדוּת ושל חינוך. כרגיל במקרים כאלה, המוזיאון היהודי (שממשלת ארה"ב לא השקיעה אף סנט אחד בבנייתו, הכול מִתרוּמוֹת – אבל הִקצתָה לו נתח נדל"ן אקסקלוסיבי) נַעשָׂה יעד של קִנאָה קונסטרוקטיבית. לא הרחק ממנו, ארגון של ארמנים-אמריקנים משלים והולך את בנייתו של מוזיאון השמדת העם הארמני. והשבוע נִפתַח רשמית 'המוזיאון הארצי של האינדיאנים האמריקנים'. 

כמו מוזיאון השואה, גם הוא מקבל נדל"ן מובחר, בין גבעת הקפיטול למוזיאון התעופה והחלל, במקום ששום תייר מעולם לא הצליח לפסוח עליו. בניגוד למוזיאון השואה, זו אינה מתנה. ה'וושינגטון פוסט' הזכיר לנו השבוע במאמר מערכת, כי באיזור עיר הבירה הופיעו יישובים אינדיאניים עוד "לפני 10,000 עד 20,000 שנה". שרידים ארכיאולוגיים של הימים ההם נמצאים בלב וושינגטון ובפרווריה. כאשר נִכרוּ המִנהרוֹת של הרכבת התחתית, לפני 30 שנה, נִשלוּ ממעמקי האדמה כלי עבודה עתיקים.

אין עוד אינדיאנים באיזור וושינגטון, בוודאי לא בקהילות מוגדרות וּמוּכָּרוֹת. בכלל, מעט מאוד אינדיאנים בשליש המזרחי של ארה"ב, "מזרחה מן המיסיסיפי", יושבים על אדמות אבותיהם. הם גורשו בהמוניהם במאה ה-19, לפעמים באמצעים שכיום היינו מכנים "טיהור אתני", או אפילו "השמדת עם". 

 


הסְפָרוֹת האלה, 1491, מציינות את השנה האחרונה בחייה של אמריקה הקדם-קולומביאנית. ב-1492 יצא כריסטופר קולומבוס למצוא קיצור דרך להודו, וּמצא את אמריקה. על כותל 1491 במוזיאון האינדיאני אפשר למצוא מאות מסֵכוֹת ופסלונים, ביטוי לעושרה של התרבות הילידית אבל גם של מגבלותיה

צילום: יואב קרני

 


הֶהָיוּ, או חלמנו חלום? "אנו הננו הרְאָיָה", מכריז הכותל הדרמטי הזה במוזיאון האינדיאני בוושינגטון. מתנוססים עליו שמותיהם של מאות עמים ילידיים, שֶחָיוּ על אדמת צפון אמריקה לפני בואו של האדם האירופי.

צילום: יואב קרני

 

'מוזיאון האמריקנים המקוריים' על עמוד השער של קטלוג הסמיסוניאן (מסגרת הגג של כל המוזיאונים הציבוריים בוושינגטון). לא מעט אנשים חשבו שהמוזיאון הזה היה צריך להיוולד עוד לפני מוזיאון השואה, השוכן מהלך כמה רחובות ממנו. סוף סוף, השמדת האינדיאנים התחוללה על אדמת אמריקה

 

משתלם להיות אינדיאני?

יותר מֵחצי עָלוּתוֹ של המוזיאון האינדיאני באה מִקוּפּוֹת הממשלה הפדרלית. אבל השבטים האינדיאנים הצליחו לגייס בערך את עשירית הסכום. ממה? מֵהימורים. הטריטוריות החצי-אוטונומיות של האינדיאנים, או "שמוּרוֹת", פטורות מן ההגבלות הפדרליות על הימורים, ובשנים האחרונות צצו בהן בתי קאזינו. "בלי הימורים היינו מפגרים עכשיו במרחק של שנות אור", צוטט בשבוע שעבר ארני סטיבנס, יושב ראש התאחדות ההימורים הארצית של האינדיאנים (בעתון 'הארטפורד קוּראנט'). פתאום מִשתַלֵם להיות אידיאני.

 


עתון במדינת קנזאס, 'איגל' של העיר וויצ'יטה, מסַפֵּר על שבט אינדיאני דועך, שהצליח לקום על רגליו בזכות הקאזינו שפתח לפני שש שנים. עד אותו הזמן כמעט לאיש מיושבי השמוּרָה האינדיאנית לא היה מקום עבודה קבוע.

השבט הזה, 'אַיוֹבַה' (Iowa), נתן את שמו למדינת איובה, אבל קיבל מעט מאוד בתמורה. הוא היה מן האומות המקוריות של צפון אמריקה, ששילמו מחיר מופקע על ההצלחה הפנומנלית של ארה"ב ועל מהירות התפשטה מערבה.

את הסיפור המלא אפשר לקרוא על הרשת

 

בדרך כלל לא כל כך מִשתַלֵם. לפי טיוטת דו"ח של הוועדה הממשלתית לזכויות האזרח, רמת הבריאות של אינדיאני אמריקני משתווה לזו של הנידחוֹת בארצות העולם השלישי. בחישוב לגולגולת, אלכוהוליזם בין האינדיאנים גדול כמעט פי שמונה מזה של שאר האוכלוסיה, מחלת השחפת נפוצה פי ששה וחצי, וּמַחלת הסַכּרת – פי ארבעה ויותר. יש שבטים שבהם חצי האוכלוסיה נגוּעים בסכרת. הָרָשוּת המספקת שירותי בריאות לאינדיאנים משקיעה בכל אחד מהם קצת פחות מ-2,000 דולר בשנה לעומת 5,000 דולר ויותר באוכלוסיה הכללית.

בקיץ שעבר הסכים הסנאט של ארה"ב על נוסח של התנצלות לאומית לפני האינדיאנים על "האלימות, ההתאכזרות וההזנחה" שהיו מנת חלקם במאות השנים האחרונות. בקיץ שעבר, ה'ניו יורק טיימס' הביע את התקווה, שהקונגרס יסמוך את ידיו על ההתנצלות, והנשיא יחתום עליה, לפני 21 בספטמבר, מועד חנוכתו של המוזיאון בוושינגטון.

זה כבר לא יקרה, אבל הבניין המיוחד במינו, שבו ישכון המוזיאון, הוא אולי התחלה של תיקון היסטורי. סגנונו שונה במידה רדיקלית מן האדריכלות המודרנית של וושינגטון. הוא מעוצב כמו אוסף של צוקים ענקיים, מן הסוג שאפשר למצוא בשפע בדרום-מערב ארה"ב. אין בו זוויות חדות, אלא רק התעגלויות, כמו הצוקים אשר שייפה הרוח במרוצת הדורות.

 


המוזיאון של האינדיאנים האמריקנים במרכז וושינגטון, מול גבעת הקפיטול

צילום: יואב קרני

 

ריבונות — ועשרה מיליארד דולר

 

ממשלת ארה"ב מכירה בקיומם של 24 שבטים אינדיאניים בתחומיה. הם מונים 1.6 מיליון חברים, ונהנים מדרגות שונות של ממשל עצמי. המספר הכולל של האינדיאנים מגיע לארבעה מיליון, והם שייכים ל-562 שבטים. יש עוד מיליונים שבעורקיהם זורם קצת דם אינדיאני.

השבטים האינדיאנים חושבים את עצמם ל"אומות ריבוניות". מוסדות השלטון שלהם אינם חלק מן הסידור החוקתי של ארה"ב, אלא הם קיימים זה אלפי שנים. בתחילת אוגוסט בערה חמתם של האינדיאנים להשחית, כאשר שמעו את ג'ורג' בוש מֵקֵל ראש במקורות ריבונותם. הוא התבקש לפָרֵש את ה"ריבונות" האינדיאנית. הנשיא היסס, והמלים באו לו בקושי. "קיבלתם ריבונות", הוא אומר, "ופירוש הדבר שאתם יישות ריבונית".

אבל האינדיאנים אינם חושבים, שהם "קיבלו" ריבונות. ריבונותם קדמה דורות רבים לכל ריבונות אחרת ביבשת אמריקה.


זו מפת אריזונה, שכמעט שליש משטחה מוקצה לאומות אינדיאניות. שטחיהן מסומנים בצבעים כֵּהים. הרחבה מעניינת על האומות האלה אפשר למצוא באתר הרשת של העתון 'אריזונה ריפאבליק'

 

הריכוז הגדול ביותר של אינדיאנים הוא במדינת ניו מקסיקו, בדרום-מערב ארה"ב. שם, חלקם באוכלוסיה מגיע ל-9.5%. כאשר האינדיאנים מצביעים בבחירות, הם נוטים לתמוך במועמדי המפלגה הדמוקרטית. אבל רובם הגדול אינם טורחים להצביע. הדמוקרטים מנסים השנה להביא אותם לקלפי — ובמידה פחותה גם הרפובליקנים. בבחירות צמודות מאוד, קולות אינדיאניים עשויים להכריע את הכף, לא רק במירוץ לנשיאות כי אם גם בהתמודדויות על מושבי סנאט.

חצי מיליון אינדיאנים הגישו לפני שמונה שנים תביעה קיבוצית נגד משרד הפנים של ארה"ב על הזנחה פושעת של מורשתם. באמריקה, אחריותו העיקרית של משרד הפנים היא אדמות מדינה ושמורות טבע. ב-1871 הוטל עליו לפקח על ניצולן של אדמות האינדיאנים. הם טוענים, שהמשרד לא עמד במשימתו, ולא ניהל כהלכה פנקסים כדי לעקוב אחרי חוזי החכירה שהוציא, בייחוד לתעשיות הנפט, הגאז והמִכרוֹת. לפי התביעה נשמטו מידי האינדיאנים הכנסות של עשרה מיליארד דולר.

התפרסם ב'גלובס', 21 בספטמבר 2004

 

 

 

על הצ'צ'נים

יום שלישי, ספטמבר 7th, 2004

אחדים הואילו לכתוב לי שזה הזמן להקדיש כמה מלים לצ'צ'נים. אני מעריך את ההצעה. אני עוקב אחרי הצ'צ'נים זה עשר שנים ויותר, והעמדתי אותם במרכז ספרי על הקווקאז, אשר התפרסם בשתי מהדורות, ב-2000 וב-2001. אני מקווה לעשות כן בימים הבאים, אבל בינתיים, אלה המתעניינים בדעותיי על מאורעות השבוע שעבר, ומוכנים להאזין להן באנגלית, יכולים לעשות כן על הרשת.

  • ביום ו' שעבר השתתפתי בדיון בתכנית החדשות המרכזית של הטלויזיה הציבורית בארה"ב. באתר התכנית אפשר להאזין לפס-הקול של הדיון (כעשר דקות), או לקרוא את נוסח הדיון.
  • ביום ב' השבוע שוחחתי בתכנית חדשות של הרדיו הציבורי האמריקני על דמותו של שמיל באסאייב, המפקד הצ'צ'ני החשוד שתיכנן את ההתקפה על בית הספר בצפון אוסטיה.
  • ביום ד' השבוע שוחחתי באותה תכנית של הרדיו הציבורי על הגיאוגרפיה האתנית של הקווקאז: איפה נמצאות הרפובליקות האוטונומיות, מה מהות האוטונומיה שלהם, מדוע הן קמו בתור שכאלה, מדוע רק הצ'צ'נים רוצים לפרוש מרוסיה, וממה בא שימוש הלשון 'קווקאזי' בהוראת בן הגזע הלבן.

אני עדיין מקווה שתרגום עברי של ספרי על הקווקאז יופיע בזמן לא רחוק.