מה קורה כשהיא מתעייפת מן המאמץ להגיע אל הנורמליות? היא מוכנה לוותר, גם על המנונים לאומיים. אנדריי לוצ’ניקוב כבר ניסה. “בראבו, אנדריי! כשרונותיך המיסטיים אינם נופלים מכשרונותיך העתונאיים”, אמר לו הבמאי ההוליוודי. לאחר העייפוּת מתחיל גם המוות המוּזָר
גירסה מורחבת במקצת של רשימתי המקורית
ב-1935, העתונאי הבריטי-אמריקני ג’ורג’ דיינג’רפילד ניסה לפענח את סוד התמוטטותה וכמעט-מותה של מפלגת שלטון עתירת-כוח ורבת השפעה. לספרו הוא קרא ‘מותה המוזר של אנגליה הליברלית’. בחירתו העניקה אחר כך השראה למפענחי מוות אחרים, ‘מותה המוזר של בריטניה המוּסָרית’, ‘מותה המוזר של אמריקה הליברלית’, ‘מותה המוזר של הקיסרות הסובייטית’ וכן הלאה. (אגב, ‘מותה המוזר של אנגליה הליברלית’ הוא כיום שמה של להקת רוק אנגלית לא רעה).
מותן המוזר של חברה, של תרבות, של אידיאולוגיה הוא בדיוק זה, “מוזר”, בייחוד כשהוא מתרחש בשיא כוחן, או סמוך לשיאן. מה קורה להן פתאום? התשובה המיידית היא, כמובן, ששום דבר אינו קורה פתאום. רק נדמה לנו שהוא קורה פתאום. לאחר מעשה מתברר לנו בהחלט מדוע המוות היה בלתי נמנע. חוץ מזה שאולי דווקא היה לא בלתי נמנע, וּבִלבד שהאינטליגנציה לא היתה מוותרת, ולמעמד הבינוני לא היה נגמר החשק.
ויתור, אני אומר, חשק. לא בגידה. הנסיון לפענח את המוות צריך לעסוק בתרבות, בחברה, בפסיכולוגיה. אין בו מקום לאיפיונים פתולוגיים. שמעתי זה לא כבר את מירון בנבנשתי, כאן בוושינגטון, חוזר ומבטיח למאזיניו, “אני אינני בוגד”.
זה לא היה בדיוק הקהל הנכון, מפני שידיעות השומעים לא כללו דַקויות של רטוריקה ישראלית — אבל זו היתה נהמת לבו של ד”ר בנבנשתי, שכל כך הרבה עלילות שווא הועללו עליו ועל מניעיו.
הוא איננו בוגד, אף על פי שהוא חושב שמדינת לאום יהודית היא אחיזת עיניים ואין בה עוד צורך. אדרבא, מותר בהחלט לקבל את טענתו שהוא פטריוט מובהק, אוהב עמו וארצו. אהבתו לשכניו אינה יכולה להיזקף אלא לזכותו. הוא מאמין שאין אקט לויאלי יותר מהודעתו שאבד הכֶּלַח על הציונות. אולי זה אפילו האקט הציוני האחרון, בחזקת “אם תרצו או לא תרצו, הרי זו אגדה”.
במובן הזה, ד”ר בנבנשתי אינו שונה הרבה מאנדריי לוצ’ניקוב.
שַווּ בנפשכם שֶלַחֲצי האי קרים לא היה שרווּל
בפוטומונטאז’ הזה, אקסיונוב משקיף על כריכת ספרו ‘אוסטרוב קרים’ (‘האי קרים’). על הכריכה, אניות מלחמה סובייטיות מגיחות מן האופק — ו’קן הסנונית’, הטירה הפסאודו-גותית על צוק אורורה סמוך ליאלטה, עומד ליפול.
אני חושש ששמו של לוצ’ניקוב אינו ידוע לישראלים. הוא פרי דמיונו של ואסילי אַקְסְיוֹנוֹב, הסופר הרוסי. גם אקסיונוב כמעט אינו ידוע לישראלים. קצת משונה, בהתחשב בזה שסופרים רוסיים מודרניים מתורגמים לא פעם לעברית עוד לפני שהם מתורגמים לרוב הלשונות האחרות. על פי קטלוג בית הספרים הלאומי, רק שניים מספריו התפרסמו בארץ, לפני ארבעים שנה ויותר. הוא היה מן הסאטיריקונים הנועזים של סוף העידן הסובייטי, עד שנמאס על זקני הקרמלין, ושוּלַח לכל הרוחות (למזלו, רוחות גלותו נשבו בקאמפוס הנעים של קולג’ לנשים ליד בולטימור, מרילנד).
אין כנראה ספר יותר ביש-מזל מזה שאקסיונוב הגולה פירסם בתחילת שנות ה-80. שמו היה ‘האי קרים’, להבדיל מחצי האי קרים, או בעצם לא כל כך להבדיל. אקסיונוב הכניס תיקון קל לגיאולוגיה של הים השחור: הוא ניתק את חצי האי קרים מאירופה. שַווּ בנפשכם שבמקום השרוול הדקיק המחבר את קרים ליבשת היו שם ששים קילומטר של מים. זה היה יכול לקרות, ומי יודע, אפשר שזה אמנם יקרה בתוך מאתיים או שלוש מאות שנה של קרחונים נמסים.
התיקון הגיאולוגי הֵקֵל על אקסיונוב לשַבּש את המהלך הַתַקין של ההיסטוריה. בהיסטוריה העובדתית, חצי האי קרים היה השלל הטריטוריאלי האחרון שנפל בידי הבולשביקים, בסוף מלחמת האזרחים הרוסית, ב-1921. בהיסטוריה העובדתית, אויבי הבולשביקים, אשר כּוּנוּ “המשמרות הלבנים”, נמלטו על נפשם (150,000 פונו לאיסטנבול, ונפוצו בכל רחבי העולם). בַּמציאוּת ההיפך-עובדתית של אקסיונוב, הבולשביקים אינם מצליחים לחצות את המצרים, והלבָנים מכוננים מדינה רוסית קטנה. מייסדיה מניחים, או מעמידים פנים שהם מניחים, כי קרים תהיה קרש קפיצה, והם ייכנסו בבוא היום אל מוסקבה עטורי נצחון.
“האי קרים” מתחיל כדיקטטורה אישית, אבל מתפתח בהדרגה לדמוקרטיה ליברלית וקפיטליסטית, משגשגת ופלורליסטית, הדומה במידה חשודה לטייוואן. גם שם, בירכתי ים סין הדרומי, המנוּצחים במלחמת האזרחים נמלטו מֵעֵבֶר לַמְצָרים, וידם של הקומוניסטים הלא-אמפיביים קצרה מלהגיע אליהם. מדינתם התחפשה ל”סין האמתית”, והיתה במשך שלושים שנה דיקטטורה צבאית מרושעת. לימים היא נֶעֶשתה פנינה של יצירה תעשייתית וטכנולוגית וּפיתחה דמוקרטיה רעשנית, המראה לסינים שביבשת מה הם היו יכולים להיות, אולי.
מדוע איפוא לא היה ספר יותר ביש מזל מן ‘האי קרים’? מפני שההיסטוריה העובדתית הפכה את ההיסטוריה ההיפך-עובדתית למיותרת. הדיקטטורה הסובייטית התמוטטה במהירות, והסאטירה השנונה של אקסיונוב איבדה את טעמה. ‘האי קרים’ נגוז אל חנויות של ספרים משומשים. כשלעצמי עדיין לא פגשתי אדם אחד – רוסי, או היסטוריון של רוסיה, או חובב היסטוריה רוסית – שקרא את הספר, או יודע את פרטיו.
“אכן, הזרע הטאטארי פעל את פעולתו על האריסטוקרטיה הרוסית”
אינני יודע מה בדיוק עורר בי השתוקקות פתאומית לקרוא אותו, בערך לפני חצי שנה. מצאתי את עצמי מתעניין פחות בדיוקנאות השנונים של הדינוזאורים הסובייטיים המפוחלצים, והרבה יותר בדינאמיקה המשונה של מדינת קרים. יש בה אוטוסטרדות ממודרגות, מגרדי שחקים דמויי סיגר, מכוניות מעולות מתוצרת עצמית, נמלי ים ואויר, בליל של לשונות, תקשורת פלורליסטית עד כאב. יש בה אפילו רשת טלויזיה דמוית סי.אן.אן, המעבירה הכול בשידור חי, פשוט הכול, כולל את המאורעות שעדיין לא קרו. (אקסיונוב השלים את כתיבת הספר עוד לפני שסי.אן.אן האמתית עלתה לאויר בפעם הראשונה.)
גיבור הספר הוא עורך עתון בתחילת גיל העמידה, כריזמטי, אתלטי, רב כשרונות, רב נשים. שמו של אנדריי לוצ’ניקוב הולך לפניו בכל העולם. עתונו נקרא בכל עיר בירה חשובה. לוצ’ניקוב מצליח בכל מה שהוא נוגע, כמעט כלאחר יד. ואף על פי שהספר מתרחש בערך ששים שנה לאחר מלחמת האזרחים, ואף על פי שלוצ’ניקוב הוא אזרח העולם, נפשו קשורה בעבותות של אהבה למולדת הרוסית.
לוצ’ניקוב הופך את עתונו לשופרה של תנועה פוליטית חדשה, הנקראת “הגורל המשותף”. היא רוצה להחזיר את האי קרים אל חיקה של רוסיה. הוא מכנס את הרהוריו הפטריוטיים בספר, והספר הופך לרב-מכר נצחי בריביירה המפונקת של ים אזוב.
הזמן אינו עומד מִלֶכֶת במדינת קרים. בליל הלשונות והתרבויות והרב-קיום (בין רוסים לבנים לטאטארים מוסלמים, בין מהגרים אנגליים ללוחמים קוזאקים) מניב כל מיני תופעות ורצונות, כולל תנועה למען יצירת לאום חדש, אשר קרים תהיה מולדתו היחידה, ושעטנז של רוסית-טורקית-אנגלית יהיה לשונו. אבל אף אחד מן הרצונות האלה אינו עומד בפני רצונו של לוצ’ניקוב.
במאי הוליוודי מפורסם נתקל בלוצ’ניקוב בשדרה בפאריס, ואומר לו על חזון ההתאבדות בחיקה של אמא רוסיה הטוטליטרית
לנו זה נשמע כמו צירוף של שחיקה מוסרית ושל יצר התאבדות – אבל כל זה מסתדר למופת בספרך! בראבו, אנדריי! כשרונותיך המיסטיים אינם נופלים מכשרונותיך העתונאיים. אכן, הזרע הטאטארי פעל את פעולתו על האריסטוקרטיה הרוסית! אבל רק דבר אחד הייתי רוצה שתגיד לי. הרעיון של איחוד מחדש, הרעיון של מסירת קרים למוסקבה על מגש של כסף – האם אתה מתכוון ברצינות?
התשובה ניתנת על פני 300 העמודים הבאים: הוא, לוצ’ניקוב, המו”ל, העורך, העתונאי, איש העסקים, המיסטיקון, הוא מתכוון לכל מלה. הוא מכיר יפה את המציאוּת הסובייטית, הוא נוסע לברית המועצות פעם אחר פעם, הוא כותב עליה בעתונו. אף על פי כן הוא להוט להיבָּלע במֵעֵיהָ.
הנְגיף הפוליטי של לוצ’ניקוב מתפשט במהירות בלתי מובנת. מִגזר אחר מִגזר של החברה הקרימית נופל בשִביו של החזון. יַזָמים פרטיים מנחמים זה את זה שגם במדינה קומוניסטית שונאת-יוזמות פרטיות, כשרונות הניהול שלהם יהיו נחוצים. עתונאים, הרגילים להגיד את ההיפך, מוכנים להקריב את חירותם לטובת קוֹנפוֹרמִיוּת עריצה, וּבלבד שהיא תהיה “רוסית”. אפילו הקוזאקים שוחרי החירות, אפילו הנסיכים הטאטאריים מתרפקים על “הגורל המשותף”, שכמובן אין בו שום דבר משותף, אלא הוא תנובתם המשותפת של עייפות החומר ושל שיעמום אינטלקטואלי ושל שִכחה היסטורית ושל אופנתיות סאלונית.
וּבבִחירות דמוקרטיות בהחלט, מדינת קרים מחליטה לחדול, בדרכי שלום.
לוקח לה זמן, לבורגנות, עד שההווה מתחיל להימאס עליה
יהי נא הטור הזה יומן הקריאה הראשון והאחרון שלי: מוּעקה איומה התפשטה בלבי בהתקרב הספר אל סיומו. מה מאוד רציתי שמשהו יקרה כדי שקרים תינצל מידי עצמה. היא אינה ניצֶלֶת, סליחה שאני מגַלֶה את הסוף. לוצ’ניקוב מנצח, ומייד, פשוט תיכף ומייד הוא מבין שהוא הפסיד. בנו הצעיר מצליח להימלט בסירת אגוז אל חופי טורקיה, בשעה שטנקים סובייטיים דורסים את חרותה של קרים.
אני אינני מעמיד פנים שאקסיונוב התכוון לַלֶקַח שאני מפיק מספרו. בעיניו, ועל פי צורכי זמנו, קרים היתה רק איזמל ערמומי לחיטוט בפצעי המשטר הסובייטי. אני מוצא בו משל על מאווייה של הבורגנות הליברלית ובמיוחד על שקיעת מאווייה. לוקח לה זמן, לבורגנות, עד שההווה מתחיל להימאס עליה. בְּרָגיל, הבורגנות הזו אינה מהפכנית, לפחות לא במתכוון. היא נכספת אל הנורמליות, היא שונאת רדיקלים ודמגוגים, ורובנו צריכים להיות אסירי תודה לה על כך. לרוע המזל, כאשר כיסופיה אל הנורמליוּת אינם נענים, או אינם נענים במהירות מספקת, או אינם נענים בִּמלואם, מתפתח והולך אצלה ניהיליזם שקט.
מאחר שהיא רציונלית, היא יודעת שהכול יחסי, ואין אמִתות מוחלטות. ומאחר שהכול יחסי, אנשים רציניים אינם צריכים להגן על מיתוסים, על תעתועי הדמיון המכוּוָנים או המקריים, המצמיחים זהות לאומית.
“קהילות מדומות”, קרא פעם ההיסטוריון בנדיקט אנדרסון לנסיונות לכונן זהויות לאומיות, ושינה מאז ללא הַכֵּר את צורת המחשבה של אנשים רציניים ואת סגנון דיבורם.
המו”ל של ‘הארץ’, עמוס שוקן, קרא זה לא כבר להיפטר מאחד הסמלים החשובים ביותר של הקהילה המדומה. הוא הציע לקבוע תאריך יעד קרוב להחלפת ההמנון הלאומי: יום העצמאות ה-60. אני ממכבדיו של מר שוקן וּמִמוקיריו, לא רק מפני שפעם עבדתי בשבילו. אני חושב שהתרבות הישראלית כולה חייבת לו תודה, מפני שבמידה רבה בזכותו ‘הארץ’ עדיין קיים. חיים בר-און המנוח, האיש שהקים את ‘גלובס’ והפיח בו רוח חיים, אמר לי פעם, כמעט בנזיפה, ש”‘הארץ’ הוא עתון קדוש”. מנהלי ‘גלובס’ אולי יסתייגו מן המלים האלה, בימים שבהם ניטשת מלחמת חורמה על הבכורה בעתונות הפיננסית. אינני בטוח ש’הארץ’ קדוש, אבל אני נוטה להאמין שבלעדיו לא היתה בישראל דעת קהל ליברלית ושוחרת זכויות אדם.
אינני בטוח, לעומת זאת, שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לעמוס שוקן על הרגע הניהיליסטי הלא-מלומד, שהניב את רשימתו נגד ההמנון. ראוי בהחלט להערצה רצונו להגביר את מידת הזדהותם של האזרחים הערביים עם המדינה. אבל הוא מוכרח לדעת שביטול ההמנון הלאומי יחליש את מידת הזדהותם של הרבה אזרחים יהודיים עם המדינה, ובוודאי של המוני יהודים בכל העולם. יהודים אמריקנים שאינם יודעים אף מלה אחת בעברית, וצריכים תעתיק לטיני כדי לקרוא, נניח, את ההגדה של פסח, מסוגלים לשיר שתיים או שלוש מלים מן ‘התקווה’, או לפחות לזמזם אותה.
הוא בוודאי יודע את כל זה, ומפני שהוא יודע הוא מציע, ומפני שהוא מציע הוא מודיע כי אין לו עוד חשק, כי הגיע זמן הוויתור, כי מתקרב והולך “המוות המוזר”.
מעשה ב”סיפור לאומי חדש”, מעשה בכוּר היתוּך של סיפורים ישנים
מה משונה היה לקרוא את המלצתו של מר שוקן, על יסוד מה שקרא בשבועון ‘אקונומיסט’, לשוות לעינינו את דרום אפריקה. היא “דוגמה חיובית ליצירת ‘סיפור לאומי’ חדש, שאינו כבול על ידי אידיאולוגיות נוקשות [של אחד הצדדים]”, כתב.
רבת אירוניה היא הדוגמה הזו, בייחוד בימים האלה, כאשר מִתרבים הסימנים שהמאמץ הדרום אפריקני ליצור “סיפור לאומי חדש” עלה על מסלול הרסני. הרסני, פשוטו כמשמעו, כאשר בפעם הראשונה שלטונות מקומיים באחד החבלים של דרום אפריקה סמכו את ידיהם על הריסת אנדרטה היסטורית של המיעוט האפריקנרי.
קשה לרחוש יותר מדיי אהדה לאפריקנרים, אשר האמינו במשך חצי מאה כי יש להם הזכות האלוהית להנחיל השפלה וייסורים לרוב השחור. אבל לזכותם צריך להגיד שהם ויתרו לבסוף על השלטון מבלי לגרור את דרום אפריקה אל מרחץ דמים. אין לי כאן המקום לתאר את היקף שקיעתם הלאומית. גם מתנגדי אפרטהייד נועזים שביניהם, אנשים שסיכנו את עצמם במאבק לטובת החרות, חושבים שהכתובת נחרטת והולכת על מצבתם של האפריקנרים. אומרים כי פזמון רחוב פופולרי נשמע עכשיו בין השחורים. “כאשר מאנדלה ימות”, אומר השיר, “ימותו גם האפריקנרים כזבובים” (באנגלית זה מתחרז).
אני משער שעמוס שוקן לא ידע את זה. אבל אולי אני טועה. אולי הוא דווקא יודע שהאליטה השחורה בדרום אפריקה – הבאה ברובה משבט אפריקני אחד, הקוסה (Xhosa) – רוצה לברוא לאומיות “דרום אפריקנית”, שלשונה תהיה אנגלית והליכותיה יהיו עירוניות. בכור ההיתוך הזה לא יהיה עוד צורך לבזבז זמן על הגדרה עצמית, ומסורות אתניות יוגבלו לפולקלור: לריקודים, לתלבושות, למתכוני-בישול.
כשלעצמי אני דווקא תומך בקריאתו של מר שוקן להשיב על כנם שמות גיאוגרפיים ערביים. למען האמת, כדברים האלה ממש כתבתי ב’גלובס’ בינואר 2001, ואפשר לחזור ולהיתקל בהם גם באתר הזה. אני חושב שצריך להעניק מקום של כבוד לדמויות מן ההיסטוריה הקדם-ציונית של הארץ. למשל, חיפה צריכה לחוג מדי שנה בשנה את יום ד’אהר אל עומאר, הנסיך הגלילי רב החזון, שבלעדיו העיר לא היתה קיימת. רחוב מרכזי צריך להיקרא על שמו, צריך להנפיק בול דואר לכבודו.
אבל עמוס שוקן אינו עוסק בקטנות האלה. הוא מדבר על ניתוק פתאומי, בה’ באייר תשס”ח, של המדינה הישראלית מן העם היהודי. מִמַה נַפשָךְ, אם ההמנון הלאומי מרופף את זיקתו של המיעוט הערבי למדינה וּמגביר את ניכורו, העקיבוּת מחייבת את הֶחָלַת ההיגיון הזה גם על סמלים מנַכּרים אחרים. קודם כול הדגל, הטלית הכחולה-לבנה עם המגן דויד. ואחר כך סמל המדינה, מנורת שבעת הקנים. ואחר כך דיוקנו של הרצל בהיכל הכנסת. ואחר כך שמה של הכנסת, מה פתאום “כנסת”? ואחר כך שמות גיאוגרפיים מַרבֵּי-ניכּוּר כמו תל אביב (הנקראת לא על שם עירו המקראית של יחזקאל הנביא, אלא על שם התרגום העברי המליצי ל’אלטנויילנד’ של הרצל).
מאחר שעל עמוס שוקן אי אפשר לפקוד עוון של חוסר היגיון (לא הערה אירונית אלא ציון של כבוד), אני חושב שאפשר להניח כי לשם בדיוק, או לשם בערך, הוא רוצה להגיע.
והשאלה הצריכה להישאל עכשיו ברצינות היא לא אם כדאי לבטל את המנוי על ‘הארץ’ (תשובה: לא, בהחלט לא), אלא אם הרהורי עמוס שוקן בערב יום העצמאות הם הרהורי לבו בלבד, חלק מסגנון האיפכא מסתברא שעבר מסב לאב, ומאב לבן. אני נוטה להאמין שלא. אני חושב שהוא משקף את עייפותם הגוברת של אנשים הקוראים את ‘הארץ’, ועוד יותר מזה של אנשים המפרסמים מודעות ב’הארץ’. הם נכספים אל הנורמליות, הם קיוו למצוא אותה באמצעים אחרים. הם לא מצאו. הם מוכנים לעשות ויתור היסטורי, אולי ויתור על עצם ההיסטוריה.
הקנטה? כיעכוע גרון? טיוטה שהתחננה לעורך?
לפני שאני מלביש את עמוס שוקן בבגדי אנדריי לוצ’ניקוב ומכפתר את מקטורנו, רק הערה קטנה אחת: ההמנון הלאומי יכול להישאר. הצרפתים שרים בהתלהבות ניכרת מארש מלחמה נואל למדי מסוף המאה ה-18, הכולל הבטחות לשפוך את דמם של אויבים עריצים. אפילו המועמדת הסוציאליסטית לנשיאות חזרה וקראה למשתתפים בעצרותיה להזדקף על רגליהם ולשיר אותו. והאנגלים שרים המנון כנסייתי אנגליקני, הכולל קריאה לאלוהים לנצור את המלך/מלכה, אף על פי שרוב האנגלים אינם מאמינים עוד באלוהים. ההמנון האמריקני הוא שיר התרסה נגד הבריטים ממלחמת 1812 עם מנגינה בלתי אפשרית.
המנונים יכולים להיות ארכאיים. הארכאיות שלהם מעניקה להם אפילו נופך של נעימות. אנשים שרים אותם שלא על מנת להסכים עם תוכנם, אלא שעל מנת להיזכר. ולא מוכרחים לשיר, אם לא רוצים. אפשר לזמזם, ואפשר רק לכבד בשתיקה. אפשר אפילו להוסיף שני בתים בערבית, ולהזכיר בהם את ד’אהר אל עומאר.
האם רשימתו של עמוס שוקן היתה הקנטה? כיעכוע גרון? טיוטה שהתחננה לעורך? אני חושב שכל שלוש האפשרויות מתקיימות בה. זה חינהּ וזה ייתוּרָהּ.
מדינה רוסית לא-קומוניסטית אמנם התקיימה בחצי-האי קרים במשך כמה חודשים בשלהי מלחמת האזרחים. צרפת אפילו העניקה לה הכרה רשמית, ונציגיה הדיפלומטיים תוארו כשליחיה של “ממשלת רוסיה הדרומית”.בקטע שלמעלה (מעשה סריקותיי להתפאר), ה’ניו יורק טיימס’ מודיע (16 ביוני 1920), על הצלחותיו הצבאיות של שליט המדינה, הבארון וְראנגֶל (בצילום נפרד, משמאל), גנרל לשעבר בצבא הצאר, צאצא של משפחת אצולה שוודית. אלה היו הצלחות קצרות מועד, אף כי העתונות המערבית הפריזה מאוד בתיאורן.
המשטר הבולשביקי העמיד את מדינת קרים בראש הרשימה של אויבי המהפכה. הכּרזה המשועתקת למעלה מזהירה ללא עודף ניואנסים, “וראנגל בא” — וראנגל הוא הקינג-קונג ארך הציפורניים וּרחב המלתעות — וּמעוררת את “הפרולטארים” להתנגד לו. מי שבאמת היו צריכים להיאחז חרדה מפני ‘הבארון השחור’ היו היהודים, קרבנות תכופים של מעשי טבח ברוטליים מצד הקוזאקים של הצבא הלבן.
ה’ניו יורק טיימס’ חזר והודיע לקוראיו בהתלהבות ניכרת על הצלחותיו של הבארון. בהתחשב בחרדה הכללית שאחזה אז את הדמוקרטיות המערביות מפני התפשטות הבולשביזם, אפשר להבין מדוע העתון רצה להאמין שווראנגל יציל את הציוויליזציה. אפםשר להבין פחות מדוע היה עליו לעורר רושם כל כך מופרך אצל קוראיו. הנה בכותרת למעלה, “וראנגל — תקוותם החדשה של נֶאֶמני רוסיה”. הכותרת הזו, 25 ביולי 1920, מוסיפה כי “הצלחותיו ומדיניותו המרחיקה ראות מתחילות להרשים את המשקיפים” בוושינגטון. הרושם לא האריך ימים, כפי שמראה הכותרת שלמטה: וראנגל המוּכֶּה נמלט מקרים על סיפונה של אניית מלחמה רוסית, ופאניקה מתפשטת בין אחרוני הלבנים בעיר הנמל סבאסטופול. בתוך כמה ימים תסתיים מלחמת האזרחים האיומה של רוסיה
“שירת פִּירִיקוֹפּ” התפרסמה במוסקבה בשנים הראשונות של המשטר הסובייטי, לציין את יום הנצחון על הלבנים. פיריקופ שולטת על מצר היבשה שחיבר את קרים עם שאר רוסיה (כיום, שאר אוקראינה). ראו-נא את השרוול הצר במפה שלמטה. בהיסטוריה ההיפך-עובדתית של ואסילי אקסיונוב, מצב הצבירה של פיריקופ משתנה: במקום יבשה סולידית היא נתיב מים בוגדניים, הקופאים למראית עין בבוא החורף. הצבא הסובייטי מתפתה לחצות, אבל קברניט של אניית מלחמה בריטית חומד לו לצון, ומפגיז את הקרח מסיבות לא-אידיאולוגיות בהחלט. הבולשביקים טובעים בים על סוסיהם ועל רכבם. בקרים העצמאית של אקסיונוב ייקרא יום מיוחד על שמו של הקפטן, שבעצם היה קצת שתוי כאשר הפגיז
חופי קרים בּמציאוּת (מימין) וחופי קרים בהיסטוריה ההיפך-עובדתית של אקסיונוב (משמאל). אם נדמה למתבוננת שהיא כבר ראתה את קו החוף הזה, אין היא אלא צודקת. זה קו החוף של מנהטן. מנהטן על הים השחור מופיעה על תקליטור שֶמַע של ‘האי קרים’ ברוסית, שאפשר לרכוש על הרשת ב-237 רובל, אם כי אני מנחש שאם המתעניין מתגורר בשדרות, אפשר להזמין עותק חינם מן האוליגרך הסמוך
תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
