״כשאתה נוגע באבנים שלי, מר ליברמן, זכור שיש אנשים עם לב של אבן״. שר החוץ אצל הכותל המערבי של הורדוס
מדינה בת 64, ארוכת זכרון וקצרת היסטוריה, מוזמנת להתחיל לציין ימי-הולדת עגולים לסדרת המאורעות שקירבו את קיצו של הנסיון הלאומי היהודי האחרון. בפעם הראשונה לאחר אלפיים שנה אפשר באמת לדבר על הפעם הראשונה לאחר אלפיים שנה, ממות הורדוס הגדול עד תחינת נינו אגריפס למורדי ירושלים שיואילו להיות ריאליים. סדרת חינוך על המאה הראשונה תוכל להתחיל עכשיו ולהסתיים ב-2071
"תראו את החוצפה" (או "שחצנות"), מכריז העתון הטורקי החילוני 'הורייט' בדיווח על דברי ליברמן, עשרה בספטמבר
"זהירות, האיש הזה משחק באש". (Sabah, אחד החשובים שבעתוני טורקיה, שנים-עשר בספטמבר 2011)
הפנטזיה של 1908: אחוות עמים ודתות במזרח התיכון. במרכז השולחן יושב כוהן דת מוסלמי, מימינו יושב כומר ארמני ומשמאלו -- כומר יוווני. מאחוריהם מזקפות שתי נערות צעירות, הנושאות את סמל החוקה המחודשת של הקיסרות העות'מאנית מקושטת בפרחים. בחזית השולחן, למרבה הסמליות, מוצגת תיבת קלפי. ברקע נראית כניסה יוונית. מקום הצילום אינו ידוע לי, והוא נסרק מספר היסטוריה ישן. ארבע שנים אחר כך עמדו טורקיה ויוון במלחמה, שבע שנים אחר כך חוסל העם הארמני באנאטוליה, 15 שנה אחר כך גורשו כל היוונים מטורקיה (וכל הטורקים מיוון)
'השקפה', עתונה של משפחת בן יהודה בירושלים, מודיע בתערובת של התרגשות ושל מבוכה על החלטת הסולטן ירום הודו לערוך בחירות כלליות לפרלמנט של "תוגרמה", הלוא היא הקיסרות העות'מאנית. עשרים-ושמונה ביולי 1908
למחרת יום הכיפורים תרצ”ו, ששה באוקטובר 1935, הכריזה כותרת ב’ניו יורק טיימס’: “כפרת חטאי העולם — המוטיב העיקרי ביום הקדוש”. יהודי ניו יורק שמעו דרשות מרבניהם על העננים הנאספים באופק הרחוק.
עצמאות לכל דורש הניבה תוצאות קצת אבסורדיות. גיבור עצמאות אחד אומר שבעצם היה עדיף לשגשג בלעדיה. מה לעשות בלהט המצטנן של מהפכה מזדקנת. הערות בפרוש השנה הששים-ושלוש
פרופ’ גרפינקל נשען על החומה המשוחזרת בשערי שעריים. מאחוריו עמק האלה. הגבעה השמאלית היא מקומה המשוער של שׂוֹכוֹ המקראית. דויד וגוליית — בין אם היו ונבראו, ובין אם רק משל היו — לחמו שם ממש (צילום: יואב קרני)
שאלה יש רק אחת: המדינה הדו-לאומית.
אין זו שאלה טובה, ואין זו שאלה רעה. זו שאלה. אי אפשר עוד להשתמט מתשובה עליה, (1) מפני שהיא מרחפת בחלל האינטלקטואלי, גם באירופה וגם באמריקה; (2) מפני שהיא מתחילה לרחף בחלל הפוליטי; (3) מפני שרוב גדול של מיעוט גדול בישראל נוטים לה (הערבים), וּמיעוט קטן של רוב גדול מעניקים לה לגיטימציה (יהודים); (4) מפני שהובאש ריחן של רוב הנוסחאות האחרות; (5) מפני שעצם הרעיון של מדינת לאום חדל בהדרגה להתקבל על הדעת, כאן ובכל מקום.
21 במאי 2008: שר החוץ של מצרים, בפורום הכלכלי העולמי בשארם אלשייח‘, אומר כי אם לא תעלה יפה נוסחת שתי–המדינות ליישוב הסכסוך הישראלי–פלסטיני, “אפשר שבתוך עשר שנים הפתרון היחיד יהיה מדינת ׳ישראטין׳, שהציע מנהיג לוב מועמר קדאפי“.(מרכז התקשורת הפלסטיני ברמאללה)
האזם קוואסמה, כלכלן שעבד לפנים בשביל הרשות הפלסטינית, אומר: “מדינה–אחת היא הפתרון, ושתי–מדינות הן חלום“.
“מקץ 15 שנה של עבודה עם הישראלים הגעתי למסקנה שנוסחת שתי–מדינות אינה בת–מימוש. אם תדבר היום על שתי–מדינות ברחוב הפלסטיני, יחשבו אותך לאידיוט“. (רשת הרדיו הציבורית של ארה״ב NPR)
קונדאליסה רייס אמרה בשבוע שעבר לכינוס יהודי בוושינגטון, כי הזמן לִפשרה טריטוריאלית מסתיים והולך.
“יותר ויותר”, היא הטעימה, “הפלסטינים המדברים על פתרון של שתי מדינות הם בני גילי. אני אינני כל כך מבוגרת, אבל אני מבוגרת מרוב הפלסטינים״.
לד”ר רייס מלאו 53.
אני מהסס להגיד שדבריה לא עוררו שום רושם בישראל, אבל הם בוודאי לא עוררו רושם ניכּר. היא נשׂאה אותם ב-29 באפריל. לא מצאתי את עקבותיהם בעמודים הראשונים של עתוני הארץ.
אולי מפני שד״ר רייס לא השתמשה בסימני קריאה. אולי מפני שאבחנות של מזכירי מדינה אמריקאיים חדלו להישמע ברצינות. אולי מפני שכאן-ועכשיו אינם מצריכים קונטקסטים רחבים, או ניואנסים של תרבות ושל פסיכולוגיה. אולי פשוט מפני שישראלים לא הבינו את הרמז. ואולי מפני שדווקא הבינו אותו זה כבר, אבל פשוט אין מה לעשות.
כאשר ייסגר מה שהאמריקאים אוהבים לקרוא ׳חלון ההזדמנות׳, ימיה של מדינת הלאום יהיו ספורים.
אני מניח שֶמִחוּץ לשוליים נועזים, או סהרוריים, איש אינו מציע עוד סיפּוּח שטחים פלסטיניים בגדה המערבית.
כמובן, שאלה מרכזית היא איך-לא-מספחים.
האם לא מספחים רק באמצעות רישום ערים גדולות בטאבו על שְמָהּ של הרשות הפלסטינית, מבלי לתת לערים האלה רצף טריטוריאלי זו עם זו, וּמִבּלי להעניק להן רזרבה קרקעית?
או שלא מספחים באמצעות רוורסיה, מלאה או חלקית, של ארבעים שנות סיפוח זוחל?
להלן לא יוצגו השאלות החשובות האלה. הרשימה הזו מניחה שבדיון הציבורי בישראל יש הטעמה מופרזת של המחלוקת הטריטוריאלית עם הפלסטינים בשטחים על חשבון המחלוקת הקיומית הממשמשת ובאה עם “הפלסטינים המתגוררים בישראל”, כפי שדובריהם התחילו לקרוא לעצמם בדור האחרון.
לשתי המחלוקות האלה יש כמובן נקודת השקה. האופן שבו תיושב מחלוקת אחת תשפיע על נוסחת יישובה של המחלוקת השניה. לפי דעתי, ככל שיגדל הוויתור במחלוקת הראשונה, הטריטוריאלית, כך יקטן הוויתור במחלוקת השניה, הקיומית. יתר על כן, יתכן שיהיה אפשר להעמיד את הקהילה הבין לאומית לצד נוסחה שתבטיח את שיורה של מדינת הלאום בגבולות 1967.
23% (הצרפתים בקנדה) אינם מיעוט, הם “אומה”, התובעת שוויון מלא של זכויות על פני כל קנדה, וזכויות יתר באזורי המחיה העיקריים שלה.
איש אינו יודע אל נכון כמה כורדים יש בטורקיה – ששית? חמישית? רבע? שליש? — אבל יום יבוא והמדינה הטורקית תתקשה לטעון שהיא מדינה טורקית.
מיותר להגיד שזו רק היפותיזה, וּבתור שכזאת אין היא תכנית פעולה ואין היא אלטרנטיבה מדינית. היא לכל הפחות דיגדוג, והיא לכל היותר הזמנה למחשבה.
שאלת הדמוגרפיה אינה שְוַת ערך לחוק הבחירה הישירה של ראשי ערים.
השלטון אינו נמסר למנצח רק מפני שהוא קיבל לפחות 40%.
יחסי הכוחות האתניים בארץ רב-לאומית אינם תוצאה של הכרעת רוב.
ארץ כישראל, שחמישית של אוכלוסייתה, בִּגבולותיה המוּכָּרים, שייכים לִקבוצה אתנית יריבה – בַּמובן הזה שיש לה טענה היסטורית על אותה הטריטוריה – אינה יכולה להעמיד פנים שעניין לה ברוב וּבמיעוט.
החמישית, שאולי תגדל מאוד, ואולי תגדל רק קצת, כבר דוחה את המִשוואה הזו. היא תחתור בכל כוחה למדינה על-לאומית, שבה יהיו לה זכויות שוות בכל מקום וּזכויות יתר בשטחי מחייתה.
אירופה העניקה לעולם את רעיון הלאומיות. זה היה מלכתחילה רעיון ליברלי נועז, אמצעי לשחרר מדוכאים. עד מהרה הוא התחיל לשמש מדוכאים לשעבר כדי לדכא את זולתם; הוא נעשה רשיון לשלול זכויות ממיעוטים, ולצאת למלחמות נגד שכנים. הוא מילא תפקיד מרכזי בהתאבדות הציוויליזציה האירופית בין 1914 ל-1945.
האם לא היה מנוס מהידרדרות? מבקריו חושבים שאמנם לא היה; שמלכתחילה הלאומיות סיפקה כסות אידיאולוגית לאינסטינקטים שבטיים פראיים.
כך או כך, מַעֲשֶׂיהָ של הלאומיות באירופה הוציאו שם רע כמעט לכל סוג של פטריוטיוּת. שני מנהיגים אירופיים, שניסו בזמן האחרון לחדש ערכים של גאווה לאומית, נמצאים עכשיו בתחתיות היסטוריות של פופולריות: גורדון בראון בבריטניה וניקולא סארקוזי בצרפת. ג’ורג’ בוש, שהפך אהבת מולדת ויראת שמיים לקרדוּמים פוליטיים לחפור בהם, הוכרז בשבוע שעבר ״הנשיא הבלתי פופולרי של כל הזמנים״.
הדיסקרדיטציה של רעיון הלאומיות צריכה אפוא להדאיג מאוד תנועה לאומית, שנולדה והתעצבה בצַלמָהּ של הלאומיות האירופית, בשלהי המאה ה-19 וּבִתחילת המאה ה-20.
ציונים חילוניים שאבו השראה ממאציני ומגריבלדי האיטלקיים, מִקוֹשוּט ההונגרי, מן הפטריוטים היווניים, הפולניים, הבולגריים והאיריים. כאשר מייסד צ’כוסלובקיה, תומס מסריק, כינס ב-1918 ועידה בפילדלפיה של העמים האירופיים הקטנים השוחרים עצמאות, הוא כלל בהם גם גם נציג צעיר ונאה של היהודים, איתמר בן אב”י.
מה שהיה אז מובן מאליו חדל בהדרגה להיות מובן מאליו. ב-1985, הסופר הצ’כי הגדול מילן קוּנְדֶרַה היה יכול להכריז, ברצינות גמורה, כי ״לבה האמתי של אירופה פועם בישראל״. אינני חושב שמישהו היה טוען את זה 23 שנה אחר כך. הציונות אינה יכולה להרגיש עוד בבית בשום מקום, בוודאי לא באירופה.
ב-1948 היה עדיין סדק צר בדלת בשביל מדינה יהודית. איש לא היה מוצא סדקים כאלה עשרים שנה אחר כך, קל וחומר ששים שנה אחר כך.
המדינה היהודית קמה בזכות הרבה דברים, אבל צריך להודות שאחד מהם היה מזל. כן, מזל. לא מלה מובנת מאליה בשביל עם שהיה קרוב להשמדה פיזית רק חמש שנים קודם.
מֶה היה קורה אילו תכנית החלוקה של האו”ם היתה יוצאת אל הפועל? או, לַחֲלוּפין, מה היה קורה אילו 800,000 ערבים לא היה נמלטים או מגורשים מן השטח, שהיהודים השלימו את תפיסתו במהלך 1948?
תשובה אפשרית אחת היא שהיהודים היו מפסידים בבחירות לאסיפה המכוננת, בינואר 1949 (המנצחת בבחירות, מפא”י, קיבלה 155,000 קולות). מדינת הלאום היתה מגיעה אל קִצה, אלא אם כן היא היתה שוללת מן הערבים את זכות הבחירה. אילו שללה, היתה מתייצבת מייד במשבצת הדרום אפריקנית.
המפלגה שיצרה את האפרטהייד בתור שיטת אפליה גזעית ממוּסדת הגיעה אל השלטון בדרום אפריקה שבועיים לאחר כינון מדינת ישראל. היא נשארה בשלטון קצת יותר מ-45 שנה. משונה, אבל זה בדיוק הזמן שהיה נחוץ לישראל לאמץ את הנוסחה של שתי מדינות. במובן מסוים, 1948 של הציונים ו-1948 של האפריקנרים הסתיימו באותו הזמן עצמו.
מדינת הלאום האפריקנרית עוררה הסתייגויות מלכתחילה, אבל התקבלה על דעתו של רוב העולם החיצון לפחות ב-15 השנה הראשונות של קיומה. היא התחילה את דרכה אל מחוץ ללגיטימיוּת הבין לאומית רק בסוף שנות ה-60. אמברגו צבאי הוטל עליה רק בסוף שנות ה-70 (ישראל היתה אחת המפירות העיקריות שלו). סנקציות כלכליות מַקיפות הוטלו עליה רק באמצע שנות ה-80.
גם אז היא היתה עומדת ללא קושי בקריטריון האסטרטגי של אהוד ברק: לא היתה חזקה ממנה ברדיוס של 1,500 ק”מ. היא פיתחה כוח גרעיני. צבאה המצוין פשט ללא קושי על בסיסי מחתרת שחורה הרחק מגבולותיה.
היא קרסה תחתיה בתחילת שנות ה-90 מִשוּרה של סיבות. לקריסה הפוליטית קדמה קריסה פתאומית של הרצון להתקיים.
זה עניין שלפי דעתי עדיין לא הוסבר במידה מספקת. במשך שנים האפריקנרים תוארו, בתערובת של שאט נפש ושל הערכה, “השבט הלבן של אפריקה”. יוּחסוּ להם רצון ברזל וכוח עמידה, תחושת שליחות עמוקה, נאמנות לרוח ההקרבה של אבותיהם ושל אמותיהם, יראת שמיים (שביסודה עמדה הצדקה תיאולוגית נפסדת לאפרטהייד). הסבירוּת של ויתור היסטורי דרמטי היתה נמוכה מאוד רק חודשים אחדים לפני שהוויתור הזה בא.
השוואות מלאות בין ישראל לאפריקנרים הן אוסף של רבעי-אמיתות. אף על פי כן, אין זאת אומרת שאין מה ללמוד מן הדינמיקה האפריקנרית.
האפריקנרים העניים הוסיפו לתמוך באפרטהייד כמעט עד סופו. האפריקנרים האמידים לא ראו עוד קשר הכרחי בין מונופול פוליטי וּבין שגשוג כלכלי. נציגיהם במשא-ומתן עם הרוב השחור ויתרו על כל נסיון רציני להגן על זכויותיהם הקולקטיביות (באמצעות יצירת מכניזמים חוקתיים של הגנה על מיעוטים). תיפקודם היה עלוב עד גיחוך. היסטוריון אפריקנרי ליברלי כתב עליהם, כי הם עוררו את הרושם שיש להם שאיפה אחת בלבד: להתחבב אישית על בני שׂיחם השחורים.
אני מדפדף בארכיוני, וּמוצא הכרזה שהשמיע הסרבן הגדול האחרון של האפריקנרים, אנדריאס טראורניקט, שניתן לו בשעתו הכינוי “דוקטור לא”, שר לשעבר שפרש במחאה על עודף ליברליות של מפלגת השלטון. ב-1982 – שבע שנים לפני ששערי הכלא נפתחו לפני נלסון מנדלה, והתחילה הספירה לאחור – טראורניקט הקים מפלגה, אשר הבטיחה לחדש את נאמנות האומה לערכיה.
ב-1987 הוא אמר באסיפת בחירות (לִלבנים בלבד), “אני מעדיף דרום אפריקה קטנה ולבנה על פני דרום אפריקה גדולה בשליטת השחורים”.
בשבילו, “קטנה” לא היתה כל כך קטנה. הוא רצה חלוקה טריטוריאלית, שהיתה מעניקה לשחורים 20% של השטח, אף כי הם היו בערך 75% של האוכלוסיה.
בכל מקרה, זה היה מאוחר מדיי. אילו האפריקנרים היו מבינים את ערכה של הנדיבות מֵעֶמדַת כוח, הם היו יכולים להציע חלוקה טריטוריאלית רצינית 25 שנה קודם. אפשר רק לנחש מה היה קורה, אבל ניחוש סביר אחד הוא שמדינה אפריקנרית היתה יכולה להוסיף ולהתקיים בחלק של דרום אפריקה.
| על נסיונו של “דוקטור לא” לעצור את מהלך ההיסטוריה, ראו רשימה קודמת באתר הזה, הנְאוֹרים והחישוּקָאים: מַעֲשִׂיָה דרום-אפריקנית |
נסיון האפריקנרים לתפוס מרוּבֶּה צריך להזכיר את המידה שבה אפשר להחמיץ הזדמנויות.
רוב ההזדמנויות ההיסטוריות תמיד הוחמצו, כמעט בכל מקום, מפני שלעתים קרובות מדיי אי אפשר להבחין בהזדמנות אלא בחוכמה שלאחר מעשה.
אבא אבן אהב להגיד על הפלסטינים, שהם ״מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנויות״.
הוא אמר את זה בימים שבהם עדיין היה אפשר להניח כי הזמן פועל לטובת ישראל. חוכמתו המפורסמת של אבן אולי תועמד יום אחד על ראשה. אולי בני העתיד יגיעו למסקנה, כי ישראל ״לא החמיצה שום הזדמנות להחמיץ הזדמנויות״.
הדה-לגיטימציה של ישראל מתקדמת לאיטה, בצעדים קטנים ובטוחים.
׳גארדיין׳ הבריטי, למשל, פירסם ערב יום השואה מכתב גלוי של 104 יהודים, רובם אנשי אקדמיה, מקצתם ישראלים, המודיעים שלא יחוגו את יום עצמאותה ה-60 של ״המדינה הטירוריסטית״.
׳מייל אנד גארדיין׳ של יוהנסבורג פירסם בהבלטה ניכרת גינוי של אינטלקטואל פלסטיני מעזה לסופרת הדרום אפריקאית המהוללת, כלת פרס נובל, נאדין גורדימר. היא החליטה להשתתף בפסטיבל הספרים לכבוד עצמאות ישראל, והפלסטיני, בוגר של אוניברסיטה דרום אפריקאית, מוכיח אותה על פניה שהיא נותנת את ידה ל״חגיגה לכבוד השמדת העם הפלסטיני״.
בין אינטלקטואלים ואקדמאים אמריקאיים מתנהל זה זמן מה ויכוח גלוי על עצם ההצדקה לשיורה של ישראל. מרחק גדול מפריד בין הדיון הזה, המוגבל בדרך כלל לטרקלינים ספרותיים, ובין מרכזי קבלת ההחלטות. אבל רעיונות נובטים בטרקלינים, הרבה לפני שהם מתבססים במליאת הקונגרס או בבית הלבן.
פרופ’ ג’ון מרסהיימר כתב ספר בִּגְנוּת השפעתה של השדולה הישראלית בארה”ב. הספר הופיע לפני שנתיים, ובעקבותיו מרסהיימר נעשה נואם מבוקש בפורומים אקדמיים. הוא הרצה זה לא כבר במכללת ‘ויליאם אנד מרי’, אוניברסיטה בעלת מוניטין בווירג’יניה.
לפי עתון האוניברסיטה הוא הכריז, כי על ישראל לבחור באחת משלוש האפשרויות: מדינה דמוקרטית דו-לאומית, ״טיהור אתני״ של הפלסטינים, או משטר אפרטהייד. הוא, הפרופסור, חושב שהאופציה השלישית, אפרטהייד, היא בעלת הסבירות הגבוהה ביותר, אם כי היא לא תאריך ימים, וישראל תתמוטט.
מן הדיווח משתמע, כי בעיני מרסהיימר שיורה של ישראל אינו ראוי להיחשב אפילו לאופציה.
על עמוד השער של הירחון הוושינגטוני ‘אטלנטיק’, בשום פנים לא אכסניה של שמאלנים, מתנוססת החודש השאלה “האם ישראל מחוסלת?”.
הכותרת הזו היא ציטוט חלקי של דברים שאמר אהוד אולמרט ל’הארץ’ בחודש נובמבר שעבר. הוא דיבר שם, ממש כמו קונדליסה רייס, על הסכנה שעוד מעט יאבד הכלח על נוסחת שתי-מדינות-לשני-עמים. או אז, אמר אולמרט, ישראל תיקלע למאבק בנוסח דרום אפריקה על זכות הצבעה כללית, “וברגע שזה יקרה, ישראל תהיה מחוסלת”.
כתבת השער ב’אטלנטיק’ היא מפרי עטו של ג’פרי גולדברג, עתונאי אמריקאי מנוסה, המזכיר לקוראיו שהוא שירת בצה”ל.
פרופ’ טוני ג’אדט (Judt), היסטוריון יהודי-בריטי-אמריקאי בעל מוניטין, קורא זה זמן מה לביטולה של ישראל, וּלהחלפתה במדינה דו-לאומית. הוא פירסם את הרעיונות האלה בכתבי עת מרכזיים. ‘הארץ’ הזמין ממנו מאמר, שנקרא ׳ישראל – המדינה המסרבת לגדול׳. אוסף של מאמריו, כולל הקריאה לחיסול ישראל, עתה זה הופיע בהוצאת ‘פנגווין’ החשובה. כמו גולדברג, גם לו יש תעודת הכשר ביוגרפית: הוא היה חבר בתנועת נוער ציונית סוציאליסטית, וחי זמן מה בקיבוץ.
אני חייב להודות שלבי החסיר פעימה כאשר ראיתי את עמוד השער של ‘אטלנטיק’ בתחנת רכבת בוושינגטון. כתבי עת אינטלקטואליים אינם צריכים לחשוש להיות חריפים וּבוֹטים. אבל מריחת חיסולה של ישראל על עמוד השער בחודש מאי, עם פזילה ברורה אל יום העצמאות ה-60, אינה דוגמא של חריפוּת. היא דוגמא של זדון. אינני יכול להציע ללמוד ממנה לקחים סוחפים מדיי. עמוד השער של כתב עת בעל תפוצה מוגבלת, בארץ של 300 מיליון, אינו מבשר עידן חדש. אבל הוא חלק מאפקט הטיפטוף הבלתי פוסק של הדה-לגיטימציה.
גולדברג ועתונו – בניגוד לג׳אדט – כנראה אינם רוצים שישראל תיעלם, אבל אני חושד שהם מייעצים לעצמם וּלזולתם להתחיל להתרגל למחשבה.
קריאת תיגר על מדינת הלאום מתוך הציבור היהודי בישראל עדיין בטלה בששים, אם כי אולי כבר לא בטלה בשבעים. היא נידונה בטונים ניהיליסטיים בטרקלינים ספרותיים וּבבתי קפה. ״לי אישית אין כל התנגדות״, מצוטט הסופר אייל מגד ב’הארץ’, ״להיפך״. והוא מספר על ״שיחות עם פלסטינים בחסות שוודית״, שבהן נידונה האופציה הזו בהסכמה הדדית.
קריאתו של מירון בנבנשתי, ״אני אינני בוגד״, מזכירה לי קריאות דומות של דיסידנטים אפריקנריים בדרום אפריקה של שנות ה-60 וה-70. בנבנשתי הוא כנראה המצדד הרציני ביותר בוויתור על מדינת הלאום, דווקא מפני שהוא מגיע למסקנה הזו ממסורת ציונית. הוא הרהר בדו-קיום יותר זמן, וביותר העזה, אולי מכל ישראלי אחר.
לשיטתו של בנבנשתי, מדינת הלאום חדלה להתקיים למעשה, מפני שגבולות 1967 עברו מן העולם. דו-קיום בין הים ובין הירדן יתכן אפוא רק במסגרת קהילת אזרחים. ״הגיעה השעה להכריז שהמהפכה הציונית הסתיימה״, הוא כתב בספרו האחרון, אשר הופיע באנגלית תחת השם Son of the Cypresses. אני מוסר את דעתו במידה גדולה של קיצור ושל פישוט, שלא על מנת להתווכח איתה.
איך אפשר להאריך במידה ניכרת את תוחלת חייה של מדינת הלאום, אף על פי שהיא נמצאת במסלול התנגשות ישיר עם תפיסות העולם של הדמוקרטיות המערביות?
ההנחה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד בלב בעיות המזרח התיכון אינה המצאה של השנים האחרונות.
הקהילה הבין לאומית שִכנעה את עצמה שרק גדר ההפרדה עומדת בינה וּבין שלום במזרח התיכון, ושלום כזה יסלול את הדרך להבנה עם האסלאם. מגוחך, הלוא כן. מה יועילו יהודים ופלסטינים לבעיות של התפוצצות אוכלוסין בפקיסטן, של שחיתות מסיבית בניגריה, של משטרים עריצים בעולם הערבי, של התמכּרוּת קיבוצית לתיאוריות קונספירציה, של שִׂנאַת המודרניוּת.
אפשר לנהל ויכוח ארוך מאוד בשאלת מרכזיותו של הסכסוך, ולדרוש במידה של סבירות שאולי-תעזבו-אותנו-במנוחה-בבקשה. אפשר, אבל אפשר לעשות עוד משהו: במקום להתלונן על עִורונו של העולם החיצון, אפשר להפיק ממנו תועלת. אפשר להפוך אותו למנוף ההצלה של מדינת הלאום.
תמורת נסיגה ישראלית מלאה לגבולות השרירותיים של 1967, אפשר לעמוד על עיגונה של מדינת הלאום בחוק הבין לאומי. במדינה הזו יהיו זכויות אינדיבידואליות לכל האזרחים, אבל רק היהודים ייהנו מזכויות קבוצתיות. במדינה הזו לא תוענק אוטונומיה פוליטית או תרבותית לשום קבוצה אתנית זולת היהודים, יהיה חלקה באוכלוסיה אשר יהיה. סמליה של המדינה, המנונה, לשונה וייעודה ישקפו את הגדרתה הלאומית, ויעמדו בעינם גם אם ישתנה הרכבה הדמוגרפי.
זה רעיון לא-ליברלי למהדרין. שום דמוקרטיה מערבית לא ניסתה אותו.
הוא נוסה באיי פיג’י, בדרום האוקיאנוס השקט, כאשר הילידים חששו שצאצאי מהגרים הודיים ישתלטו על ארצם.
ברית המועצות הקימה רפובליקות רבע-אוטונומיות בשביל קבוצות אתניות קטנות, שקיבלו בהן מידה של הגדרה עצמית גם כאשר היו במיעוט.
אחת הרפובליקות, הנמצאת עכשיו בחדשות, היא אבחזיה: האבחזים היו רק 17% של האוכלוסיה, אבל ניתנה להם דומיננטיות בממשלתה, והוקמו בשבילם מוסדות לאומיים. ההיגיון לא היה מופרך מעיקרו: לרוב הגרוזיני באבחזיה היתה גרוזיה, ולמיעוט הארמני הניכר היתה ארמניה, ולרוסים ולאוקראינים היו רוסיה ואוקראינה, וכן הלאה.
כיוצא בזה, לפלסטינים יהיו זכויות לאומיות במדינה הפלסטינית, לא יהיו להם זכויות כאלה במדינת הלאום. הם יוכלו לבחור ולהיבחר לכל כהונה, אבל רק על יסוד שבועת אמונים למדינת הלאום.
האם זה יעבוד? מי יודע.
עיגוּן מדינת הלאום בחוק הבין לאומי יהיה חסר תקדים. הוא יצריך ועידת שלום רב-לאומית, שאליה יוזמנו כל חברות האו״ם. הוא יחייב התפייסות לא רק בין ישראלים לפלסטינים, אלא בין יהודים למוסלמים. הסכם השלום יוגש גם לחתימתן של החברות בארגון המדינות המוסלמיות: אינדונזיה ופקיסטן וטורקיה, ואיראן כמובן תעמוד על זכותה לחתום (כן, כן).
בקצרה, תהליך כזה יחייב שימוש מסיבי באנרגיה דיפלומטית; הוא יחייב כמויות עצומות של רצון טוב; הוא יצריך סוג של משמעת שישראל בדרך כלל אינה מצטיינת בה.
הוא יחייב הכרה שהזמן אוזל והולך, שבעוד עשר או עשרים שנה איש לא יבקש עוד מישראל לוותר על שטחים; שישראל תתבקש אז, כבדרך אגב, להסתגל לסיומה של מדינת הלאום. אולי אין מנוס. אולי זה לא נורא. אולי במאי 2048 יובן מאליו שמדינת הלאום היתה רק פאזה, שלב קצר וקומפקטי בדרך אל נורמליות.
אולי. אבל בהיעדר הפרספקטיבה של בני העתיד אני מציע לנסות ולהציל בשבילם את מדינת הלאום. אולי הם בכל זאת ירצו לנסות אותה.
לפני עשר שנים בדיוק כתבתי כאן מסת יום עצמאות אופטימית. קראתי לה ׳נצחונה של המהפכה הישראלית׳. אני מציין את הרשימה ההיא מפני שהיא נולדה באסוציאציה טורקית, ומפני שגם הרשימה הזו עומדת בסימן אסוציאציה טורקית.
בזמן ההוא, המגזין ׳טיים׳ התכונן לקראת בחירת איש המאה. הוא הזמין אפוא את קוראיו להציע הצעות. עורכיו הניחו אל נכון שזה יהיה שעשוע אינטלקטואלי, הם לא ציפו למערכה יזומה. עד מהרה, תיבת הדואר של ‘טיים’ הוצפה במכתבים מטורקיה. הם הקפיצו למקום הראשון את מוסטפא כמאל, הלוא הוא אטאטורק, ׳אבי הטורקים׳.
׳טיים׳ כמובן לא שעה לִבחירת קוראיו הטורקים (אלברט איינשטיין ניצח). המערכה לטובת אטאטורק היתה מגוחכת כשלעצמה – אבל עוררה אמפתיה, לפחות אצלי. נגעה ללבי להיטותם של הטורקים לזכות בִּלטיפה בין לאומית על ראשם. לִזכוּתם של ישראלים, בעיקר לִזכוּת בגרותם וּבטחונם העצמי, זקפתי את העובדה שהם לא הציעו בהמוניהם את בן גוריון.
שניהם, אתאטורק וּבן גוריון, היו מן האנשים המעניינים ביותר של המאה. שניהם עמדו ליד ערישתן של מדינות חדשות מאוד, שהסתמכו על מורשת היסטורית ארוכה מאוד, וניסו לסנן ולסנתז: להתנער מֵחלקים של הֶעָבָר – וּלאמץ אחרים.
המדינות שהקימו נועדו לכנס את פזורותיהן. האידיאולוגיה שעמדה בִּיסוֹד שתיהן התייחסה בביטול אל הסיכוי שבני הלאום – טורקים, או יהודים – יוכלו לחיות בבטחון, או מתוך נאמנות לזֵהוּתם, באיזשהו מקום מחוץ למולדת.
רשימה קודמת באתר הזה, הרגעים האחרונים של שעת החסד
(…) על הפרק הבין לאומי מתייצב בהדרגה עניין חדש וּמבשׂר רעות: שאלת הלגיטימיות של ישראל (…)
מה ישראלים צריכים ללמוד מזה? נדמה לי שבראש ובראשונה הם צריכים ללמוד עד כמה זמניוֹת הן הנחות היסוד שלהם. ישראל נפרדת בייסורים מהנחת עליונותה האסטרטגית. ישראל תיפָּרד עוד מעט מהנחת עליונותה הטכנולוגית. יום אחד אולי יהיה על ישראל להיפרד מן הציפיה שהדמוקרטיות המערביות, לפחות הן, לא יסכימו לשקול מחדש את עצם הלגיטימיות של קיומה.
תיאטרון האבסורד הבלקני חוזר: עוד מדינה אחת נולדת מתוך הטרגדיה האין-סופית. מתי תיפסק ההתפצלות הזו? ואיפה היא תיפסק? ואם קוסובו, אז מדוע לא קטלוניה, וסקוטלנד? ואולי יהיו לאירופה עוד 22 מדינות חדשות?
“האדם הוא הסגנון”, אמר פעם הרוזן הצרפתי דה ביפוֹן. אולי גם האומה היא הסגנון.
הנה כך הודיע עתון חשוב בפרישטינה הבירה על הולדת הרפובליקה של קוסובו ביום ב’ השבוע: המלה ההיא של ארבע האותיות פלוס YU, שהוא סימנה הבין לאומי של יוגוסלביה עליה השלום. שלושת האנשים, שעורכי ‘אקספרס’ הקוסובארי היו רוצים לעשות להם משהו לא נעים, הם (משמאל לימין) ניקולא פּאשיץ’, שהיה ראש ממשלת סרביה בזמן סיפוח קוסובו ב-1913; טיטו, שהיה מייסד הפדרציה היוגוסלבית ונשיאה במשך 34 שנה; וסלובודן מילושביץ’, מנהיג סרביה בזמן מלחמות סוף-יוגוסלביה של אחרית המאה ה-20. אין זה כלל מן הנמנע שכל השלושה, ורבים אחרים, ראויים לגידוף עסיסי. אבל הכותרת הראשית הראשונה בקוסובו העצמאית? אני חושב שלא
אם מלחמות הבלקן מזכירות משחקי כדורגל אלימים במיוחד אין זה אלא מפני שהיציעים מגיבים באותו אופן על כל סוגי הכדורים. ביום הולדתה של קוסובו היו לעורכי העתון הסרבי הזה בדיוק אותן האסוציאציות המלומדות שהיו לעורכים מקוסובו. שלושת יעדי האקט הסרבי הם (משמאל לימין) הנשיא בוש, ראש ממשלת קוסובו האשים תאצ’י והממונה על קשרי החוץ של האיחוד האירופי חאבייר סולאנה. המשך, אל נכון, עוד יבוא
נחמת ישראלים: יש עדיין אזורים גיאוגרפיים שאירופים שונאים אינסטינקטיבית יותר מן המזרח התיכון. לא סתם שונאים, אלא חורקים שיניים. יש להם חשבון מר וארוך עם השוליים הגיאוגרפיים ההם: הבלקנים.
בִּפְרוֹשׂ המאה ה-20, “מקדוני” היה שם כמעט נרדף לטירוריסט. האוסף הבלתי אפשרי של בני לאומים שונים, החיים ומתים בצפיפות איומה, העניק השראה ל macédoine, סלט הירקות הפופולרי של המטבח הצרפתי (להבדיל מ’מקדוניה’ האיטלקי, שהוא סלט פירות). כשהאירופים רצו לבטא התפצלות טריטוריאלית לא-רציונלית הם הפכו את הבלקן לפועל (to balkanize, באנגלית).
כאשר אירופה לבשה ארשת ציווילית, וחדלה להחליף ממשלות במהפכות דמים, בשלהי המאה ה-19, הסרבים הוסיפו לרצוח את מלכיהם שעל מנת להחליף אותם במלכים אחרים. הבלקנים היו חמומי מוח, הם היו נוחים להתרגש, הם היו יורים ורק אחר כך מציעים לקרבן להרים ידיים. הם בישלו שתי מלחמות איומות בתוך שנה אחת (מלחמת הבלקנים הראשונה והשניה, 1913-1912).
וילהלם השני, קיסרה השלישי והאחרון של גרמניה, לא היה איש שלום, אבל ב-1913 הוא התמלא בחילה לנוכח מאורעות הבלקנים. כאשר הסרבים רצו מוצא לים האדריאטי, ואיימו לכבוש את אלבניה, שעתה זה נולדה, וילהלם אמר, “אנחנו לא נצא למלחמה בשביל כמה עיזים אלבניות”.
והוא לא יצא. גם הסרבים לא יצאו. הם נרתעו מפני אולטימטום אוסטרי. שנה אחת אחר כך הם לא יירתעו, והאוסטרים יכריזו עליהם מלחמה, וגרמניה תצטרף, ורוסיה, וצרפת, ובריטניה, ואירופה תעשה את נסיון ההתאבדות הכמעט-מוצלח הראשון שלה בתוך עשרים שנה.
בדם ואש נפל הקיסר לאזאר
הסרבים התחילו את המאה ה-20 בחריקת שיניים. הם חשבו שמגיע להם הרבה יותר. הם התגעגעו אל ימי הזוהר של “הקיסרות” הסרבית מימי הביניים המאוחרים. תקומתם, לאחר כמעט 500 שנה של שלטון טורקי, חייבה את גאולתו של שדה הקרב שבו נפל נסיכם המהולל לאזאר ב-1389, בנסיון שווא לעצור את הטורקים. הם מאמינים, ואולי הם צודקים, שאילמלא קרבנם, העוסמנים היו דוהרים באין מפריע אל מרכז אירופה, ומחליפים את הקתדרלה של קלן במסגד גדול.
שדה הקרב ההוא נמצא בחבל שהסרבים קוראים לו קוסובו, ותושביו האלבניים (90% של האוכלוסיה) קוראים לו קוסובה, ואבוי לכם אם לא תיזהרו בַּהֲגִיָה.
קוסובו בשנית לא תיפול. אבל היא נפלה גם נפלה. הציור הזה מראה את הקרב האחרון של צבא סרביה בקוסובו נגד הפולשים העוסמניים ב-1389. הציור מופיע, ללא ציון מקורו באתר רשת סרבי
קוסובו הוא התסביך הלאומי של סרביה. לאומנים סרביים משווים אותו, במפורש, עם ירושלים של היהודים. ב-1987 נאספה עצרת ענקית של לאומנים סרביים במקום הקרב האחרון של לאזאר, והאזינה להבטחתו החגיגית של פוליטיקאי שאפתן שלא לנוח ולא לשקוט עד שישיב את זכויות הסרבים על כנן. שמו היה סלובודן מילושביץ, והוא זרע ביום ההוא את זרעי האסון הבלקני של שנות ה-90.
מאחר שהסרבים רצו הכול או לא כלום, הם נשארו בלא כלום. השבוע הם איבדו רשמית את קוסובו. בעיני שונאי בלקנים ותיקים, האַמֶבַּה חוזרת ומתפצלת. זו תהיה המדינה השביעית על חורבות יוגוסלביה. השביעית.
שמינית, תשיעית, עשירית
הגיון הקמתה מצדיק את המשך התהליך. המיעוט הסרבי בצפון קוסובו יפרוש, ויקים מדינה שמינית. ואו אז יפרוש גם המיעוט האלבני בתוך סרביה, ויקים מדינה תשיעית. והמיעוט האלבני במקדוניה יחליט שמספיק לו עם סלט הירקות, ויקים מדינה עשירית. והסרבים של בוסניה יתבעו לעצמם דגל והמנון (אחת-עשרה). והקרואטים של בוסניה (שתים-עשרה), וההונגרים של צפון סרביה (שלוש-עשרה), והרומנים של צפון מזרח (ארבע-עשרה).
ואם כבר — ובייחוד אם אירופה ואמריקה יזדרזו להכיר במתפצלות — רוסיה תכיר בעצמאותן של שתי מדינות מורדות בקווקאז (אבחזיה ודרום אוסטיה, השייכות חוקית לגרוזיה, או כמו שקוראים לה כיום בארץ “גיאורגיה”, אלוהים בלבד יודע למה), ושל מדינה מורדת אחת התקועה בין אוקראינה למולדובה (הלוא היא מדינת עֵבֶר-הדנייסטר, או טְרַאנְסְדְנִיסְטְרִיַה); ואולי תעודד גם את חצי האי קרים לפרוש מאוקראינה.
|
“מנהיגי הפלסטינים קודחים. אבל לא בגלל מזג האויר, ואפילו לא בגלל החיסולים. הם קודחים, כי הם מתבוננים בבלקנים, וחוטפים קנאת אלבנים חמורה. איך זה יכול להיות – הם שואלים את עצמם (כנראה) – שהאלבנים מצליחים להביא לצידם את המערב, כל אימת שהם מנסים להרוס מדינה, ולוקח להם מקסימום שלושה חודשים. המשימה הפלסטינית: אלבניזציה של עצמם, סרביזציה-מקדוניזציה של ישראל. רק איש אחד עומד עכשיו בדרכם, ומסרב (לפי שעה) להשתגע. שמו אריאל שרון” |
וארמניה תגיד אז למה בעצם שלא תַכּירוּ בנַגוֹרנוֹ קַרַבַּךְ, המובלעת ההררית השייכת נומינלית לאזרבייג’אן. והטורקים של קפריסין יגידו, אז למה לא אנחנו. ומה יגידו קטלוניה וארץ הבאסקים של ספרד, וסקוטלנד של בריטניה (בשלוש האחרונות יש תנועות עצמאות רבות השפעה)?
כמה מדינות כבר ספרנו כאן? אם אינני טועה עשרים-ושתיים. היתכן שביבשת אירופה יקומו בשנים הקרובות עוד 22 מדינות עצמאיות?
ואם יהיו שתי מדינות אלבניות (או שלוש, או ארבע), ושתי מדינות ארמניות, אז מדוע שלא יהיו שתי מדינות פלסטיניות לצד ישראל? אולי שתי מדינות ישראליות לצד פלסטין?
זה נשמע כמעט כמו פארסה, אבל זה בעצם לא. הגדרה עצמית היא עיקרון נעלה, ומי אנחנו כי נלין עליו. אבל כמו כל עיקרון נעלה, קל להביא אותו עד אבסורד.
יוצאים מירושלים דקוסובו
האלבנים של קוסובו ידעו ייסורים ניכרים בסוף שנות ה-90. תנועת העצמאות שלהם היתה לא-אלימה למופת, עד שחלקים שלה פנו לאלימות, ב-1998. הסרבים חסרי העכבות השיבו באלימות דיספרופורציונלית, ועד מהרה מיליון אלבנים נמלטו אל מעבר לגבול. עולם של סי.אן.אן ראה, ספק כפיים – ויצא למלחמה. 72 יום הפציצו מטוסי נאט”ו את ערי סרביה ואת התשתית שלה. לסרביה לא היתה בררה, אלא לצאת מירושלים דקוסובו.
הפצע של קוסובו לא הגליד בשום מקום, אבל בסרביה הוא עדיין מלא מוגלה. סרביה היא המנוצחת הגדולה ביותר של התמוטטות הקומוניזם. היא היתה הרפובליקה הדומיננטית, בפדרציה גאה וגדולה, עם חוף ים ארוך ונאה, עם יחסי חוץ מפותחים להפליא (יוגוסלביה, בימי הנשיא המייסד טיטו, היתה אחת הארצות הפופולריות ביותר בעולם, מנהיגה בזכות עצמה של מחנה “המדינות הבלתי מזדהות”).
היא איבדה כמעט הכול. היא אולי אינה ראויה לאהדה מיוחדת על הנסיבות שבהן איבדה: היא ניסתה לכבוש, לגרש, לדכא; היא נתנה את ידה ל”טיהור אתני” (למען האמת, היא העניקה לעולם את עצם המושג הזה), וּבִשמה קשור מעשה הטבח האיום ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השניה (שְרֶבְּרֶנִיצַה, 1995).
אבל ההיסטוריה של אירופה ממחישה מה רע הוא הרעיון להעניש את המנוצחים יותר מדיי. כאשר קוסובו תיקרע מסרביה, אין זה כלל מן הנמנע שלסרביה לא יהיה עוד שום עניין בסטאטוס-קוו. היא תדמה לגרמניה ולרוסיה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הרהורי נקם ילַווּ את כל מעשיה. למען האמת, הם כבר מלווים.
וּממרחק, רוסיה המתעשרת, השוחרת נקם בעצמה, לוטשת עיניים מאיימות. אילו היה נשיא ב-1999, ואילו ארצו היתה עשירה ובטוחה בעצמה, ולדימיר פוטין לא היה מרשה לנאט”ו לכבוש את קוסובו. עכשיו, פוטין מאיים במפורש בחידוש מירוץ החימוש עם נאט”ו.
ההבדל בין ימינו ובין ימי השיא של המירוץ הקודם, לפני 25 שנה, הוא שאז רוסיה הסובייטית היתה קבצנית אביונה, מסובכת במלחמה חסרת סיכוי באפגניסטן. ארה”ב ניצחה במירוץ החימוש ההוא ללא קושי, וזירזה בזה את התמוטטות ברית המועצות. הקערה התהפכה. ארה”ב שקועה עד צוואר בעיראק ובאפגניסטן, חובה הלאומי תפח עד תשעה טריליון דולר, היא עומדת במשבר כלכלי ופיננסי שאת ממדיו עדיין אין איש יודע.
רוסיה וסרביה נגד שאר אירופה הוא תרחיש לא בלתי סביר. העיזים האלבניות של הקיסר וילהלם חוזרות ותופסות את מקומן על במת אירופה.
תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).
בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
כשהם חוזים את העתיד, למה הם מתכוונים? נוסטרדמוס תמיד צדק – לאחר מעשה. ה. ג’. וולס המציא את התחזיות העתונאיות של העתיד, עם הרבה פרטים. איבן בלוך פיענח את סודות העתיד באמצעות סטטיסטיקה – אבל איש לא היה מוכן להאזין. כמה הערות היסטוריות של סוף שנה על איזור הדימדומים שבין עתידנות ובין אסטרולוגיה
ב-1901 כתב ה. ג’. וולס סדרת תחזיות לשנת 2000. הסופר, ההיסטוריון והפוליטיקאי – שהעדיף תמיד את התואר “עתונאי” – היה אז בן 35, מן הכותבים הידועים באירופה. שש שנים קודם הוא פירסם ספר פופולרי על לונדוני הבונה מכונת זמן, ויוצא בה אל עתיד רחוק, כדי להציל את בני האדם מפני רודנותן של מפלצות תת קרקעיות.
הסדרה של 1901, שהופיעה תחילה בכתב עת בלונדון, ואחר כך קובצה בספר, ביססה את הקריירה הנבואית של וולס. מאותו זמן ואילך כמעט לא היה אפשר לדבר על העתיד מבלי לבקש את חוות דעתו. “נוסטראדאמוס החדש”, קראו לו, על שם הישן, הרופא הצרפתי בן המאה ה-16, שהשאיר אחריו היסטוריה מפורטת וּמלאת-חידות של 400 השנה הבאות.
וולס חזה גדולות וּקטַנות, נבוּאוֹתיו לא פסחו על העניינים הטריוויאליים ביותר. הוא ראה למשל את הקשר בין התקדמות התחבורה המהירה וּבין נדידה של אוכלוסיית הֶערים אל הפרוורים. הכּרַכּים של המאה ה-21, הוא כתב, יהיו גדולים כארץ אירופית ממוצעת. אנשים יעבדו בפילדלפיה ויתגוררו בוושינגטון, יעבדו בלונדון ויתגוררו בדרום וויילס.
הוא גם הביע את בטחונו הנחרץ בהתקדמות השכל הישר: אנשים ייווכחו עד כמה ישתפר תהליך הניקוי בבית, אם מישהו יואיל לעגל את הזווית החדה של חיבור הקיר והרצפה.
תקוות שווא קיווה ה. ג’. וולס, אם כי צריך להודות שזו לא היתה האכזבה הגדולה ביותר שהמאה ה-20 הסבה לאינטלקטואל הצעיר, המבריק והאופטימי.
ב-1916, השנה השלישית של מלחמת העולם הראשונה, הוא פירסם מאמר תחת הכותרת “המלחמה שתסיים את כל המלחמות” (The War to End all Wars).
הביטוי הזה נעשה עד מהרה נכס צאן-ברזל של העתונות ושל הפוליטיקה. הוא עמד במרכזה של ההתערבות האמריקנית במלחמה, ב-1917. הנשיא וודרו ווילסון כינס את ועידת השלום בוורסאי, בסוף 1918, בדיוק לתכלית הזו: להעניק לעולם פוליסת ביטוח מפני המלחמות הבאות.
נסיון התאבדות מוטרף
האופטימיות המופרכת של וולס היתה תוצאה בלתי נמנעת של זמנה. ערב מלחמת העולם הראשונה, אירופה הגיעה אל פסגת השפעתה וכוחה. היא היתה אמנם רבת מומים חברתיים, וכובד המשקל של הייצור התעשייתי התחיל כבר לעבור אל אמריקה – אבל דגלים אירופיים התנופפו מעל שני שלישים של כדור הארץ. אירופה הנחילה השכלה, טכנולוגיה, רפואה, ספרות ואמנות.
מי היה מסוגל להעלות על דעתו בקיץ 1914, שאירופה הפורחת, היורשת הגאה של אתונא ושל רומא העתיקות, עומדת לעשות נסיון התאבדות מוטרף? וכמובן, מי היה מעלה על דעתו, שזה רק נסיון אחד משניים, ושֶבְּשוֹך הנסיון השני אירופה שותתת הדם תרד מנכסיה?
היסטוריון בריטי בן ימינו, נייאל פרגוסון, כתב, במלאות שמונים שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה, שהיא היתה “השגיאה הגדולה ביותר בעידן המודרני”. אף כי הדורות הבאים למדו לחשוב אותה ל”לא נמנעת”, היא לא היתה כלל מחויבת המציאות.
השראת האופטימיות של וולס – כמו גם זו של הרבה מבני דורו – באה מאיש יוצא דופן. בנסיבות שונות, אולי היינו חושבים אותו למציל האנושות. זה היה קורה אילו התממשה תחזיתו המורכבת להפליא, שגוי אל גוי לא יישא עוד חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה, פשוט מפני שאין לו, לגוי, סיכוי לנצח איזשהו גוי אחר.
בעל התחזית היה יהודי פולני, ממשפחה מתבוללת, שנעשה לימים רוסי נוצרי, אבל לא חדל להתעניין בגורל אחיו, והיה להם מליץ יושר נועז וּמעמיק.
שמו הפולני היה יאן בלוך, שמו הרוסי היה איוואן סרגייביץ’ בלוך, אבל הוא נודע לעולם החיצון בגירסה הצרפתית של שמו, ז’אן דֶה בְּלוֹש (Jean de Bloch). לאחר מותו כתב עליו ה’ניו יורק טיימס’, כי הוא היה “מן האנשים הראויים ביותר להערכה עלי אדמות”, לא פחות.
בלוך-בלוש היה איש פיננסים, בנקאי וּמנהל רכבות. הוא נולד בפולין ב-1836, והגיע אל פִרקו בדור שבו לאומנות עדיין לא הספיקה להשחית ליברליזם, והמשכילים האמינו בכל לבם שהִגָיון מדעי יוביל את האנושות אל שלום ואל שגשוג (אם כי מהלך המחשבה שלהם היה אירו-צנטרי לחלוטין. בדרך כלל, האינטרסים של אנשים לא אירופיים מיעטו לעניין אפילו את הליברלים שבהם; ובמידה שעניינו, הם קיבלו ביטוי פטרנליסטי).
בלוך עסק בכל מיני צדדים של קידום השגשוג באמצעים מדעיים, כולל פנסיות לפועלים וגידול בקר.
אמונתו של בלוך ביתרון העובדות על פני הרגשות הוציאה אותו לַהגנת היהודים, בעקבות הפוגרומים של 1881 בדרום רוסיה (שספרות ההשכלה העניקה להם את השם ‘סוּפוֹת בַּנגב’).
הוא הפריך בכתב, אחת לאחת, את הטענות האנטישמיות המסורתיות נגד היהודים. הוא הראה, באוסף מרשים של סטיסטיקה, עד כמה היהודים במערב רוסיה מועילים לכלכלה המקומית; ועד כמה חסרת שחר היא ההאשמה המסורתית, שחמדנוּת היהודים מגבירה את צריכת האלכוהול בין האיכרים הפשוטים. למעשה, הראה בלוך, פחות אלכוהול נצרך באזורי המגורים של היהודים.
האומנם עדיין תיתכן מלחמה?
ב-1898 בלוך פירסם, בששה כרכים, את חיבורו ‘על מלחמת העתיד’, 3,000 עמוד ויותר. חלק מן הספר הזה תורגם לאנגלית בשם ‘האומנם עדיין תיתכן מלחמה?’ (Is War Still Possible)
בלוך תיכנן את המלחמה הגדולה הבאה בשביל הגנרלים, והראה כי חזקה עליה שהיא תהיה התכתשוּת חפירות סטאטית ארוכה. היא תצריך גיוס ממושך של מיליונים, תתפתח למלחמת התשה כלכלית, תביא “התמוטטות של כל מִבנֵה החברה”, וסופה שתניב מהפכות עממיות.
כיאה לרציונליסט, הניתוח המעמיק שלו הביא אותו למסקנה, אשר אופטימיות ופסימיות היו כרוכות בה יחדיו: “מלחמה אינה אפשרית עוד, אלא במחיר של התאבדות”.
הצאר ניקולאי השני אימץ את הגיונו של בלוך אל לבו. מה מעניין. סוף סוף, ניקולאי היה לא רק אנטישמי חסר תקנה, אלא גם הוביל לימים את רוסיה אל האסון של מלחמת העולם הראשונה, אל המהפכה ואל מלחמת האזרחים.
אף על פי כן, ב-1899 הצאר יזם את ועידת האג הראשונה, שבה הוסכמו מכניזמים למניעת מלחמות וּליישוב סכסוכים. מקובל להניח שספרו של בלוך היה מקור השראתו.
בלוך צדק – ובלוך טעה. הוא צדק מפני שחזה בדרגה מדהימה של דיוק את מהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא טעה, מפני שלא השאיר מקום במִשוואה הרציונלית שלו לאקטים הלא-רציונליים של מדינאים ושל מצביאים. הם כמו גמרו אומר לעשות את כל הטעויות שמפניהן הקדים בלוך להזהיר.
ב-1901, בימי חייו האחרונים, בלוך כבר ידע שנכשל. זמן קצר מאוד לפני מותו הוא כתב לקוראיו בלונדון, כי העובדות שאסף, והמסקנות הנובעות מהן, “כה מנוגדות לאינטרסים המושרשים של בעלי הכוח הגדולים ביותר בחברה” עד שאין תקווה כי הם ירשו להן להתקבל.
“פטריוטיות היא עניין מכובד”, בלוך הוסיף וכתב,
אבל מסוכן מאוד לזהות אותה עם האינטרסים של מעמד אחד. מה מכובדת, ומה פאתטית, היא העקשנות שבה הקאסְטה הצבאית דבקה בזיכרון של מצב העניינים הקודם, זה אשר כבר שבק חיים לכל חי. לרוע המזל, המחיר גבוה וּגדוֹלה הסכנה.
“ההמונים הבריטיים”, שאליו הפנה את קריאתו נגד המלחמה הבאה, לא שעו לו.
בלוך ניחן בחריפות מיוחדת במינה: הוא לא רק חזה את העתיד בדיוק מבהיל, אלא הוא גם חזה את סירובם של בני העתיד להטות אוזן לתחזיתו.
העכברושים הרדיואקטיביים
על כשלונו של בלוך אפשר להגיד כי הוא שינה את פניה של תעשיית התחזיות. היא חדלה להניח את הקשר ההכרחי בין עובדות למעשים. היא נטתה לפסימיות.
האיש המתואר לפעמים כ”סבא של העתידנות”, ר. באקמינסטר פוּלֶר (מת ב-1983), הציג לעצמו את השאלה “היש לאנושות הסיכוי להשתייר על פני כדור הארץ בהצלחה לאורך ימים ?” הוא חיבר שלושים ספרים בנסיון נואש לתת תשובה חיובית.
הרמן קאהן, הנביא הפוליטי המצוטט ביותר באמריקה בשנות ה-60 וה-70, כתב תרחישים כבדי-ראש למלחמה גרעינית. הוא הפחיד את קוראיו פחות בעצם האפשרות של מלחמה ויותר במסקנתו ש”החיים יימשכו” גם אחריה, כפי שנמשכו לאחר המגיפה השחורה באירופה במאה ה-14 (העכברושים הרדיואקטיביים ההם). הוא היה כנראה אחד ממקורות ההשראה ל’דוקטור סטריינג’לאב’, סרטו של סטנלי קוּבּריק על המדען המשוגע הלהוט למלחמת גוג-ומגוג.
ב-1976, כאשר לארה”ב מלאו מאתיים שנה, קאהן פירסם ספר אופטימי להפליא, ‘מאתיים השנה הבאות’, על ארה”ב בשנת 2176. זו היתה במידה רבה תשובה למחקר פסימי שהיכה אז גלים, “מגבלות הצמיחה” (Limits to Growth), שהוציא מכון המחקר של ‘מועדון רומא’.
ב’מאתיים השנה הבאות’, קאהן דחה מעיקרן את ההערכות על המגבלות הטבעיות של כדור הארץ. “לפני מאתיים שנה”, הוא כתב,
בני האדם היו מעטים, כמעט כולם היו עניים, וחיו בחסדיהם של איתני הטבע. מאתיים שנה מעכשיו, אנחנו מצפים שבני האדם יהיו רבים לאין ספור, עשירים – וּבִשליטה מלאה של כוחות הטבע.
קאהן ואנשיו, במכון המחקר האדסון, העריכו כי בִּפרוֹשׂ המאה החמישית של ארה”ב, על פני כדור הארץ יתגוררו 24 מיליארד בני אדם (פי ששה ממספרם הנוכחי), והכנסתו השנתית הממוצעת של כל אחד מהם תהיה 26,000 דולר, במושגים הנדיבים יחסית של 1976.
הימים היו ימי המלחמה הקרה, ורוב השאלות האפוקליפטיות של הימים ההם נשאלו בקשר עם סיכויי השיור המיידיים של המין האנושי. ב-1983, עתונאי ניו יורקי, ג’ונתן שֶל, כתב ספר שנעשה מייד רב-מכר רב-יבשתי. שמו היה ‘גורל כדור הארץ’, והוא חזה כי עימות גרעיני יהרוס לא רק את הציוויליזציה, אלא גם את מערכת האקולוגיה (ecosystem). על כנן יישארו רק צורות חיים פרימיטיביות כמו עשבים, שיוכלו לעמוד בקרינה הרדיואקטיבית.
הכותרת של אחד מחלקי הספר אמרה הכול, “רפובליקה של חרקים ושל עשבים”.
לספר היתה השפעה לא מבוטלת על התנועה לפירוק חד-צדדי של הנשק הגרעיני, אשר צברה תנופה ניכרת בימים ההם, בייחוד במערב אירופה. אלה היו הימים הנשכחים, שבהם מפגינים אלימים ניסו יום אחר יום לפגוע בבסיסי צבא אמריקניים בגרמניה ובבריטניה.
“התתקיים ברית המועצות עד 1984?”
מן העֵבר השני של מסך הברזל, בברית המועצות, לא בקעו קולות כה רמים, ובוודאי לא קולות כה ממוּמנים. אבל תרחיש עתידני נועז אחד בא ב-1970.
המהדורה העברית, ספריית פועלים, 1971
אנדריי אַמַלְריק, דיסידנט צעיר, אשר גורש מאוניברסיטת מוסקבה על נון-קונפורמיוּת, פירסם ספר קטן, שניתן לו השם ‘התתקיים ברית המועצות עד 1984?’ זה היה רמז לספרו המפורסם של ג’ורג’ אורוול ‘1984’.
אמלריק – בניגוד לבלוך, שבעים שנה קודם; בניגוד לקאהן וּלשֶל – לא ביסס את ספרונו על מחקר של ממש. זה היה פמפלט כמעט בוהמייני, יותר ספרות מִמדע.
נתן שרנסקי סיפר לימים על ביקור של קציני קג”ב בבית כלאו, ב-1984. הם פרצו בצחוק כאשר הוזכר באוזניהם ספרו של אמלריק. “הוא מת זה כבר – ואנחנו עדיין כאן”, הם אמרו.
אמלריק מת ב-1980, ארבע שנים לפני שנבואתו התבדתה, ו-11 שנה לפני שהיא התאמתה.
בשנים ההן היו מעט מאוד אנשים, אם בכלל, אשר שקלו את האפשרות של התמוטטות ברית המועצות. הסי.איי.אי בוודאי לא שקל. בראשו עמד אז האיש המשמש עכשיו שר ההגנה של ארה”ב, רוברט גייטס. בטעות מפורסמת הוא ייחס לברית המועצות תמ”ג שהיה 60% מזה של ארה”ב. לימים התברר שתמ”גה של מעצמת העל השניה היה קרוב הרבה יותר אל זה של פורטוגל.
ראיון עם אמלריק, מתורגם מן ה’ניו יורק טיימס’, ב’הארץ’, 14 ביולי 1978. זה היה תשע שנים לאחר פירסום תחזיתו, והוא הודיע שהוא דוחה את יום הפורענות מעבר ל-1984, אם כי אינו חוזר בו כלל מן ההערכה שהיא ממשמשת ובאה. לחצו כאן כדי לקרוא את החלק המעניין ביותר מן הראיון (צילום של גזיר עתון ייפתח על מסך המחשב שלכם)
אפילו ב-1991, שנת חייה האחרונה של האימפריה הסובייטית, מומחים לענייני ברית המועצות דבקו בהנחה שהיא תאריך ימים. אחד מהם, פרופ’ ג’רי האו, חוקר בולט של הכלכלה הסובייטית מאוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה, כתב,
האמונה שברית המועצות תתפרק סותרת את כל מה שאנחנו יודעים על מהפכה ועל אינטגרציה.
האם הכשלון הפחות-או-יותר כללי מעניק לאמלריק את הזכות להיחשב לנביא? ההיסטוריון זאב וולטר לאקוויר נתן פעם תשובה מעניינת. אמלריק, הוא כתב, היה “נביא מקרי”.
הברקה וּמזל קירבו את אמלריק אל התשובה הנכונה – לא מחשבה שיטתית ולא העמקה. כל אימת שניסה להעמיק, נסיונו לא עלה יפה, למשל כאשר חזה התמוטטות סובייטית על רקע מלחמה כושלת עם סין. במידה מסוימת אפשר להגיד שלאמלריק היה שֵם נפלא לספר, עם הקדמה טובה. חבל שלא היה לו גם טקסט.
איך ידעת, בילי?
מה היה קורה, לעומת זאת, אילו אמלריק היה מחליט לקרוא לספרו ‘התתקיים ברית המועצות עד 1991′? סתם כך, מבלי לתת סיבה. נניח שהוא אפילו היה נוקב בתאריך המדויק, 16 בדצמבר, ואומר שביום ההוא יירד הדגל הסובייטי מִצְריח הקרמלין.
מה היינו אומרים עליו אז? שצלחה עליו רוח אלוהים? שיש לו יכולת התבוננות מטאפיזית אל העתיד? שהוא נוסע במרחבי הזמן, אולי בגירסה כלשהי של מכונת הזמן שחזה ה. ג’. וולס?
משהו מֵעֵין זה קרה לקולונל בילי מיצ’ל, האיש הנחשב לאבי חיל האויר האמריקני. מלחמת העולם הראשונה שכנעה אותו שמלחמות העתיד יוכרעו באויר. עלוּת ייצורה של ספינת מלחמה גדולה אחת – הוא הכריז – תספיק לייצור אלף מפציצים, שכל אחד מהם יוכל להטביע אותה.
‘משפטו הצבאי של בילי מיצ’ל’, עם גארי קופר, העניק חיי עולם למורד הגדול. הוא זוּכּה, והועלה לדרגת גנרל, לאחר מותו
סופו שהוא הועמד למשפט צבאי על אי-ציות, פרש משירות צבאי וּמת לפני שהוכרה צדקתו (מאבקו נעשה מקור השראה לסרט ‘משפטו הצבאי של בילי מיצ’ל’).
בשלב מסוים של מאבקיו, הממונים עליו החליטו להרחיקו ממרכז העניינים. הוא הוצב בהאוואי. שם הוא כתב דין-וחשבון עב כרס על מלחמה עתידה לבוא עם יפאן. זה היה ב-1925. הוא חזה שהמלחמה הזו תתחיל בהתקפה יפאנית על בסיס הצי האמריקני בפרל הארבור.
מפקדי הצי האמריקני לא האמינו בזה אפילו 16 שנה אחר כך, עד שההתקפה הזו אמנם יצאה אל הפועל, בשבעה בדצמבר 1941.
האם בילי מיצ’ל היה מבורך בכושר אנליטי בלתי רגיל? או שהוא היה “נביא מקרי”? האם תחזיות כאלה – מנותקות ממציאות קונקרטית, נועזות עד כדי קַלוּת דעת – ראויות אי פעם להאזנה רצינית? היש הבדל איכותי ביניהן ובין אסטרולוגיה?
אני למשל כתבתי רשימה ב-1993, שבה חזיתי כי בשנת 2000 הילארי קלינטון תתמודד על הנשיאות נגד קולין פאוול.
התחזית הזו, אין צריך לומר, היתה מלאה ליקויים: היא מתמודדת ב-2008, ולא נגד קולין פאוול. אבל אני חושב שב-1993 היה לי כמעט-מונופול על התחזית שגב’ קלינטון תתמודד אי פעם על הנשיאות. האומנם מותר לי לזקוף את התחזית הזו לזכותי?
התשובה, אל-נכון, היא לא. לא ייסדתי את התחזית על ידיעה קונקרטית. הייתי יכול באותה מידה לכתוב שב-2008 דגים יתחילו לדבר. התחזית שלי לא היתה כלל תחזית. היא היתה אסטרולוגיה עתונאית, שעשוע.
עצמותיו של נוסטראדאמוס
הפיתוי לחצות את הגבול מן הרצינות אל האסטרולוגיה (לא, אינני אומר שאסטרולוגיה מוכרחה להיות לא-רצינית) הוא לפעמים ניכָּר. שנה אחר שנה נהגתי לכתוב רשימה בסוף דצמבר תחת הכותרת “תחזיות והזיות”. שנה אחר שנה הייתי כולל בה תחזית על מותו של פידל קסטרו “השנה”, עד שחדלתי לכלול. האם זו היתה תחזית רצינית? אני חושש שלא.
פטרון החוזים וההוזים היה נוסטראדאמוס, שסוד נצחיותו הוא הגמישות הבלתי מוגבלת של שורותיו המסתוריות. לאחר שהתחוללה המהפכה הצרפתית, כמעט מאתיים שנה לאחר מותו, בפאריס המהפכנית הוצג ברבים נוסח אחת מנבואותיו, כדי שההמונים – או לפחות אלה מהם שידעו קרוא וכתוב – יוכלו לבוא ולהזין את עיניהם בפלא: הוא חזה את המהפכה, אלא מה.
זה אגב לא כל כך עזר לעצמותיו. זמן קצר לאחר המהפכה, חיילים שתויים פרצו אל הכנסיה הכפרית שבה הוטמן. הם פתחו לרווחה את גומחת הקבר, והוציאו את עצמותיו. אחד החיילים מזג יין ולגם מלוא הגולגולת, מפני שאמונה התהלכה על סגולותיה המאגיות.
רק אחר כך התברר שאפילו את זה – אפילו את חילול עצמותיו – חזה נוסטראדאמוס בדיוק מלא (הוא היה אחוז אובססיה שמבקשי נפשו בחייו יתעללו בגופו לאחר מותו). הוא גם חזה שהמחללים יבואו על עונשם, והם אמנם באו, בייסורים ניכָּרים.
מה שמחזיר אותנו אל התחזיות וההזיות של 2008, ועיקרן תחילה: במהלך השנה הבאה, פידל קסטרו…
שנה טובה. אולי.
תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).
בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
