חיבת ציון

הוויכוח השלישי והאחרון בדרך לנשיאות ארה“ב הניב נצחון ברור לאובמה, על פי הסקרים. אבל האם ויכוח על ענייני חוץ באמת משנה, בארץ שרק ארבעה אחוזים ממצביעיה, או פחות, חושבים ענייני חוץ לחשובים? התוצאה הבולטת ביותר: הסכמה לבבית על אהבה צרופה לישראל, שכמותה לא נראתה אי פעם אפילו בימי בחירות

עתון בקולורדו, אחת המדינות המתנדנדות האחרונות במירוץ לנשיאות, מדווח על "זיקוקי דינור" בוויכוח הטלויזיה השלישי ואחרון בין הנשיא אובמה ובין מיט רומני. אל תאמינו לחיוכים ולחיבוקים. כל הסימנים מעידים, שהם לא כל כך סובלים זה את זה

להמשיך לקרוא חיבת ציון

ידידות אמת ושכרון-כוח

נשיא אמריקאי מעולם לא התייצב בוועידת אייפא“ק כדי לבקש ממנה תעודת-יושר פוליטית. זה קרה השבוע. כשיש כל כך הרבה כוח והשפעה, מוטב להשתמש בהם בזהירות

אני פאק, אתה פאק, כולנו אייפא"ק. הנשיא אובמה כפאקמן בקריקטורה של פארס גרבית, 'אל ווטן', דמשק, שבעה במארס 2012

להמשיך לקרוא ידידות אמת ושכרון-כוח

אנוואר, אוהב ישראל (רק זה חסר למלזיה)

כבד חטאו של מנהיג האופוזיציה במלזיה הרחוקה. הוא הביע הבנה זהירה לצורכי הבטחון של ישראל. מפלגת השלטון, עם רקורד עשיר של אנטישמיות ואנטי-ציונות, מקווה להפוך את דבריו לעניין בחירות מרכזי. איך מתפתחת חממה של אנטישמיות ללא יהודים, ומה אפשר לעשות

אנוואר אבראהים היה יורש העצר של הפוליטיקה המלזית, לפני שעיצבן את הבוס. מאז, הבוס ויורשיו מנסים להיפטר ממנו. הנוסחה: הוא הומוסקסואל (עבירה פלילית), הוא אוהב יהודים (עבירה רוחנית). (גזיר מן ה'פייננשל טיימס', שפירסם ראיון רחב יריעה עם אנוואר ב-28 בינואר 2012)

להמשיך לקרוא אנוואר, אוהב ישראל (רק זה חסר למלזיה)

רובים, שעועים וצעצועים

זוכרים את גנרל אפרים? לא? גוואטמלה החליטה להיזכר בו. בגיל 85 היא מעמידה אותו למשפט על רצח עם, 30 שנה לאחר מעשה. ישראל היתה ספקית הנשק העיקרית שלו. זמן להעלות זכרונות

אין לגנרל מי שימחה את דמעותיו: אפריין ריוס מונט במהלך קריאת כתב האישום נגדו בבית משפט בגוואטמלה העיר, בחודש שעבר. הוא נמנע מלהשיב על האישומים -- אחד-עשר מעשי טבח נגד אוכלוסיה אינדיאנית -- והשופטת הטילה עליו מעצר בית עד משפטו. לא היה כדבר הזה בתולדות גוואטמלה, שהרבה מאוד מנשיאיה ומגנרליה היו ראויים להגיע אל ספסל הנאשמים (עמוד השער של עתון בגוואטמלה העיר, עשרים-ושבעה בינואר 2012)

זה לפחות חמש שנים שפעילי זכויות אדם בגוואטמלה (ומערכת המשפט בספרד) מנסים להביא את ריוס מונט לערכאות. כאן נראית אשה אינדיאנית מדביקה כרזה, הקוראת להשליך את ריוס לכלא. דיוקנו על הכרזה הוא זה של הגנרל כאיש צעיר. הוא תפס את השלטון ב-1982, והחזיק בו רק שבעה-עשר חודשים. אבל רישומם של השבעה-עשר לא נמחה עד עצם היום הזה (גזיר מן העתון Periodico, גוואמטלה, שנים-עשר ביוני 2006)

להמשיך לקרוא רובים, שעועים וצעצועים

תכנית 2048

האם מדינת הלאום מסתיימת והולכת? האם ביום הולדתה המאה היא תיזכר, אם בכלל, כשלב מעבר חטוף בדרך אל המדינה הדו-לאומית? גדל והולך מספרם של האנשים במערב — יהודים ולא-יהודים, פוליטיקאים ולא-פוליטיקאים — החושבים כך. לפי קונדליסה רייס קשה למצוא פלסטינים מתחת לגיל 50 שאינם חושבים כך. אבל אולי עדיין אפשר לתקוע רגל בדלת, ולהציל את מדינת הלאום בעיסקה רב יבשתית גדולת ממדים: גבולות 67' תמורת עיגון מדינת הלאום בחוק הבין לאומי, פוליסת ביטוח נגד סיכוני הדמוגרפיה, וזכויות קבוצתיות רק ליהודים. לא ליברלי מאוד — אבל עכשיו עדיין יהיו קונים. אולי

 

גליון יום העצמאות 2008, המוסף השבועי של 'גלובס'

שאלה יש רק אחת: המדינה הדו-לאומית.

אין זו שאלה טובה, ואין זו שאלה רעה. זו שאלה. אי אפשר עוד להשתמט מתשובה עליה, (1) מפני שהיא מרחפת בחלל האינטלקטואלי, גם באירופה וגם באמריקה; (2) מפני שהיא מתחילה לרחף בחלל הפוליטי; (3) מפני שרוב גדול של מיעוט גדול בישראל נוטים לה (הערבים), ומיעוט קטן של רוב גדול מעניקים לה לגיטימציה (יהודים); (4) מפני שהובאש ריחן של רוב הנוסחאות האחרות; (5) מפני שעצם הרעיון של מדינת לאום חדל בהדרגה להתקבל על הדעת, כאן ובכל מקום.

קונדאליסה רייס אמרה בשבוע שעבר לכינוס יהודי בוושינגטון, כי הזמן לפשרה טריטוריאלית מסתיים והולך. "יותר ויותר", היא הטעימה, "הפלסטינים המדברים על פתרון של שתי מדינות הם בני גילי. אני אינני כל כך מבוגרת, אבל אני מבוגרת מרוב הפלסטינים". לד"ר רייס מלאו 53.

מדינת ישראטין

21 במאי 2008: שר החוץ של מצרים, בפורום הכלכלי העולמי בשארם אלשייח', אומר כי אם לא תעלה יפה נוסחת שתי-המדינות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, "אפשר שבתוך עשר שנים הפתרון היחיד יהיה מדינת 'ישראטין', שהציע מנהיג לוב מועמר קדאפי".

(מרכז התקשורת הפלסטיני ברמאללה)

 

אידיוט

האזם קוואסמה, כלכלן שעבד לפנים בשביל הרשות הפלסטינית, אומר: "מדינה-אחת היא הפתרון, ושתי-מדינות הן חלום".

"מקץ 15 שנה של עבודה עם הישראלים הגעתי למסקנה שנוסחת שתי-מדינות אינה בת-מימוש. אם תדבר היום על שתי-מדינות ברחוב הפלסטיני, יחשבו אותך לאידיוט".

אני מהסס להגיד שדבריה לא עוררו שום רושם בישראל, אבל הם בוודאי לא עוררו רושם ניכר. היא נשאה אותם ב-29 באפריל. לא מצאתי את עקבותיהם בעמודים הראשונים של עתוני הארץ. אולי מפני שד"ר רייס לא השתמשה בסימני קריאה. אולי מפני שאבחנות של מזכירי מדינה אמריקניים חדלו להישמע ברצינות. אולי מפני שכאן-ועכשיו אינם מצריכים קונטקסטים רחבים, או ניואנסים של תרבות ושל פסיכולוגיה. אולי פשוט מפני שישראלים לא הבינו את הרמז.  ואולי מפני שדווקא הבינו אותו זה כבר, אבל פשוט אין מה לעשות.

כאשר ייסגר מה שהאמריקאים אוהבים לקרוא "חלון ההזדמנות", ימיה של מדינת הלאום יהיו ספורים.

אני מניח שֶמִחוּץ לשוליים נועזים, או סהרוריים, איש אינו מציע עוד סיפוח שטחים פלסטיניים בגדה המערבית. כמובן, שאלה מרכזית היא איך-לא-מספחים. האם לא מספחים רק באמצעות רישום ערים גדולות בטאבו על שְמָהּ של הרשות הפלסטינית, מבלי לתת לערים האלה רצף טריטוריאלי זו עם זו, וּמִבּלי להעניק להן רזרבה קרקעית? או שלא מספחים באמצעות רוורסיה, מלאה או חלקית, של ארבעים שנות סיפוח זוחל?

להלן לא יוצגו השאלות החשובות האלה. הרשימה הזו מניחה שבדיון הציבורי בישראל יש הטעמה מופרזת של המחלוקת הטריטוריאלית עם הפלסטינים בשטחים על חשבון המחלוקת הקיומית הממשמשת ובאה עם "הפלסטינים המתגוררים בישראל", כפי שדובריהם התחילו לקרוא לעצמם בדור האחרון. לשתי המחלוקות האלה יש כמובן נקודת השקה. האופן שבו תיושב מחלוקת אחת תשפיע על נוסחת יישובה של המחלוקת השניה. לפי דעתי, ככל שיגדל הוויתור במחלוקת הראשונה, הטריטוריאלית, כך יקטן הוויתור במחלוקת השניה, הקיומית. יתר על כן, יתכן שיהיה אפשר להעמיד את הקהילה הבין לאומית לצד נוסחה שתבטיח את שיורה של מדינת הלאום בגבולות 1967.

מיותר להגיד שזו רק היפותיזה, וּבתור שכזאת אין היא תכנית פעולה ואין היא אלטרנטיבה מדינית. היא לכל הפחות דיגדוג, והיא לכל היותר הזמנה למחשבה.

מתי מיעוט חדל להיות מיעוט

שאלת הדמוגרפיה אינה שְוַת ערך לחוק הבחירה הישירה של ראשי ערים. השלטון אינו נמסר למנצח רק מפני שהוא קיבל לפחות 40%. יחסי הכוחות האתניים בארץ רב-לאומית אינם תוצאה של הכרעת רוב.

  • שני אחוזים (חלקם של היהודים באוכלוסיית ארה"ב) הם "מיעוט". אפילו עשרה אחוזים של האוכלוסיה (חלקם של הקופטים במצרים) הם מיעוט.
  • 23% (הצרפתים בקנדה) אינם מיעוט, הם "אומה", התובעת שוויון מלא של זכויות על פני כל קנדה, וזכויות יתר באזורי המחיה העיקריים שלה. איש אינו יודע אל נכון כמה כורדים יש בטורקיה – ששית? חמישית? רבע? שליש? — אבל יום יבוא והמדינה הטורקית תתקשה לטעון שהיא מדינה טורקית.

ארץ כישראל, שחמישית של אוכלוסייתה, בִּגבולותיה המוּכָּרים, שייכים לִקבוצה אתנית יריבה – בַּמובן הזה שיש לה טענה היסטורית על אותה הטריטוריה – אינה יכולה להעמיד פנים שעניין לה ברוב ובמיעוט. החמישית, שאולי תגדל מאוד, ואולי תגדל רק קצת, כבר דוחה את המישוואה הזו. היא תחתור בכל כוחה למדינה על-לאומית, שבה יהיו לה זכויות שוות בכל מקום וזכויות יתר בשטחי מחייתה.

 

'לוס אנג'לס טיימס', מדווח בשמונָה במאי 2008 על "תפנית בשאיפות הפלסטינים", התפשטות הרעיון של 'מדינה אחת'. הוא מביא מפי פעיל פלסטיני ברמאללה את ההערכה, "במוקדם או במאוחר, תחת הנטל הגובר של הכיבוש והאיום של קיצוניות איסלאמית, הישראלים ייטו לקבל את הרעיון של מדינה משותפת, שתגן על זכויות היהודים".(פוטומונטאז')

אגב, תכונתם של מאמרים בעתונים אמריקאיים גדולים היא שהם מגיעים אל קהל הרבה יותר רחב מחוג הקוראים המיידי. זה קורה בזכות סינדיקציה. הנה דוגמא, למטה: המאמר ב'לוס אנג'לס טיימס' מרוח לרוחב עמוד 'הרעיונות' של 'אדמונטון ג'רנל', היוצא בחבל אלברטה עשיר-הנפט בקנדה. זה לא העתון החשוב ביותר בעולם, גם לא החשוב ביותר בקנדה, אבל זו עוד חוליה בהתרגלותה של דעת קהל מערבית לרעיון פירוקה של מדינת הלאום.

 

 

 

 אירופה נתנה, אירופה לקחה

אירופה העניקה לעולם את רעיון הלאומיות. זה היה מלכתחילה רעיון ליברלי נועז, אמצעי לשחרר מדוכאים. עד מהרה הוא התחיל לשמש מדוכאים לשעבר כדי לדכא את זולתם; הוא נעשה רשיון לשלול זכויות ממיעוטים, ולצאת למלחמות נגד שכנים. הוא מילא תפקיד מרכזי בהתאבדות הציוויליזציה האירופית בין 1914 ל-1945. האם לא היה מנוס מהידרדרות? מבקריו חושבים שאמנם לא היה; שמלכתחילה הלאומיות סיפקה כסות אידיאולוגית לאינסטינקטים שבטיים פראיים.

כך או כך, מַעֲשֶׂיהָ של הלאומיות באירופה הוציאו שם רע כמעט לכל סוג של פטריוטיוּת. שני מנהיגים אירופיים, שניסו בזמן האחרון לחדש ערכים של גאווה לאומית, נמצאים עכשיו בתחתיות היסטוריות של פופולריות: גורדון בראון בבריטניה וניקולא סארקוזי בצרפת. ג'ורג' בוש, שהפך אהבת מולדת ויראת שמיים לקרדוּמים פוליטיים לחפור בהם, הוכרז בשבוע שעבר "הנשיא הבלתי פופולרי של כל הזמנים".

הדיסקרדיטציה של רעיון הלאומיות צריכה איפוא להדאיג מאוד תנועה לאומית, שנולדה והתעצבה בצַלמָהּ של הלאומיות האירופית, בשלהי המאה ה-19 וּבִתחילת המאה ה-20. ציונים חילוניים שאבו השראה ממאציני ומגריבלדי האיטלקיים, מִקוֹשוּט ההונגרי, מן הפטריוטים היווניים, הפולניים, הבולגריים והאיריים. כאשר מייסד צ'כוסלובקיה, תומס מסריק, כינס ב-1918 ועידה בפילדלפיה של העמים האירופיים הקטנים השוחרים עצמאות, הוא כלל בהם גם גם נציג צעיר ונאה של היהודים, איתמר בן אב"י.

מה שהיה מובן מאליו אז חדל בהדרגה להיות מובן מאליו. ב-1985, הסופר הצ'כי הגדול מילן קוּנְדֶרַה היה יכול להכריז, ברצינות גמורה, כי "לבה האמתי של אירופה פועם בישראל". אינני חושב שמישהו היה טוען את זה 23 שנה אחר כך. הציונות אינה יכולה להרגיש עוד בבית בשום מקום, בוודאי לא באירופה.

ב-1948 היה עדיין סדק צר בדלת בשביל מדינה יהודית. איש לא היה מוצא סדקים כאלה עשרים שנה אחר כך, קל וחומר ששים שנה אחר כך.

איזה מזל היה לה

המדינה היהודית קמה בזכות הרבה דברים, אבל צריך להודות שאחד מהם היה מזל. כן, מזל. לא מלה מובנת מאליה בשביל עם שהיה קרוב להשמדה פיזית רק חמש שנים קודם.

מֶה היה קורה אילו תכנית החלוקה של האו"ם היתה יוצאת אל הפועל? או, לַחֲלוּפין, מה היה קורה אילו 800,000 ערבים לא היה נמלטים או מגורשים מן השטח, שהיהודים השלימו את תפיסתו במהלך 1948? תשובה אפשרית אחת היא שהיהודים היו מפסידים בבחירות לאסיפה המכוננת, בינואר 1949 (המנצחת בבחירות, מפא"י, קיבלה 155,000 קולות). מדינת הלאום היתה מגיעה אל קיצה, אלא אם כן היא היתה שוללת מן הערבים את זכות הבחירה. אילו שללה, היתה מתייצבת מייד במשבצת הדרום אפריקנית.

המפלגה שיצרה את האפרטהייד בתור שיטת אפליה גזעית ממוסדת הגיעה אל השלטון בדרום אפריקה שבועיים לאחר כינון מדינת ישראל. היא נשארה בשלטון קצת יותר מ-45 שנה. משונה, אבל זה בדיוק הזמן שהיה נחוץ לישראל לאמץ את הנוסחה של שתי מדינות. במובן מסוים, 1948 של הציונים ו-1948 של האפריקנרים הסתיימו באותו הזמן עצמו.

מדינת הלאום האפריקנרית עוררה הסתייגויות מלכתחילה, אבל התקבלה על דעתו של רוב העולם החיצון לפחות ב-15 השנה הראשונות של קיומה. היא התחילה את דרכה אל מחוץ ללגיטימיוּת הבין לאומית רק בסוף שנות ה-60. אמברגו צבאי הוטל עליה רק בסוף שנות ה-70 (ישראל היתה אחת המפירות העיקריות שלו). סנקציות כלכליות מַקיפות הוטלו עליה רק באמצע שנות ה-80.

גם אז היא היתה עומדת ללא קושי בקריטריון האסטרטגי של אהוד ברק: לא היתה חזקה ממנה ברדיוס של 1,500 ק"מ. היא פיתחה כוח גרעיני. צבאה המצוין פשט ללא קושי על בסיסי מחתרת שחורה הרחק מגבולותיה.

היא קרסה תחתיה בתחילת שנות ה-90 מִשוּרה של סיבות. לקריסה הפוליטית קדמה קריסה פתאומית של הרצון להתקיים. זה עניין שלפי דעתי עדיין לא הוסבר במידה מספקת. במשך שנים האפריקנרים תוארו, בתערובת של שאט נפש ושל הערכה, "השבט הלבן של אפריקה". יוּחסוּ להם רצון ברזל וכוח עמידה, תחושת שליחות עמוקה, נאמנות לרוח ההקרבה של אבותיהם ושל אמותיהם, יראת שמיים (שביסודה עמדה הצדקה תיאולוגית נפסדת לאפרטהייד). הסבירוּת של ויתור היסטורי דרמטי היתה נמוכה מאוד רק חודשים אחדים לפני שהוויתור הזה בא.

"דוקטור לא" לא רצה

השוואות מלאות בין ישראל לאפריקנרים הן אוסף של רבעי-אמיתות. אף על פי כן, אין זאת אומרת שאין מה ללמוד מן הדינמיקה האפריקנרית.

האפריקנרים העניים הוסיפו לתמוך באפרטהייד כמעט עד סופו. האפריקנרים האמידים לא ראו עוד קשר הכרחי בין מונופול פוליטי וּבין שגשוג כלכלי. נציגיהם במשא-ומתן עם הרוב השחור ויתרו על כל נסיון רציני להגן על זכויותיהם הקולקטיביות (באמצעות יצירת מכניזמים חוקתיים של הגנה על מיעוטים(. תיפקודם היה עלוב עד גיחוך. היסטוריון אפריקנרי ליברלי כתב עליהם, כי הם עוררו את הרושם שיש להם שאיפה אחת בלבד: להתחבב אישית על בני שיחם השחורים.

על נסיונו של "דוקטור לא" לעצור את מהלך ההיסטוריה, ראו רשימה קודמת באתר הזה, הנְאוֹרים והחישוּקָאים: מַעֲשִׂיָה דרום-אפריקנית

אני מדפדף בארכיוני, וּמוצא הכרזה שהשמיע הסרבן הגדול האחרון של האפריקנרים, אנדריאס טראורניקט, שניתן לו בשעתו הכינוי "דוקטור לא", שר לשעבר שפרש במחאה על עודף ליברליות של מפלגת השלטון. ב-1982 – שבע שנים לפני ששערי הכלא נפתחו לפני נלסון מנדלה, והתחילה הספירה לאחור – טראורניקט הקים מפלגה, אשר הבטיחה לחדש את נאמנות האומה לערכיה.

ב-1987 הוא אמר באסיפת בחירות (לִלבנים בלבד), "אני מעדיף דרום אפריקה קטנה ולבנה על פני דרום אפריקה גדולה בשליטת השחורים". בשבילו, "קטנה" לא היתה כל כך קטנה. הוא רצה חלוקה טריטוריאלית, שהיתה מעניקה לשחורים 20% של השטח, אף כי הם היו בערך 75% של האוכלוסיה. בכל מקרה, זה היה מאוחר מדיי. אילו האפריקנרים היו מבינים את ערכה של הנדיבות מֵעֶמדַת כוח, הם היו יכולים להציע חלוקה טריטוריאלית רצינית 25 שנה קודם. אפשר רק לנחש מה היה קורה, אבל ניחוש סביר אחד הוא שמדינה אפריקנרית היתה יכולה להוסיף ולהתקיים בחלק של דרום אפריקה.

נסיון האפריקנרים לתפוס מרוּבֶּה צריך להזכיר את המידה שבה אפשר להחמיץ הזדמנויות. רוב ההזדמנויות ההיסטוריות תמיד הוחמצו, כמעט בכל מקום, מפני שלעתים קרובות מדיי אי אפשר להבחין בהזדמנות אלא בחוכמה שלאחר מעשה. אבא אבן אהב להגיד על הפלסטינים, שהם "מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנויות". הוא אמר את זה בימים שבהם עדיין היה אפשר להניח כי הזמן פועל לטובת ישראל. חוכמתו המפורסמת של אבן אולי תועמד יום אחד על ראשה. אולי בני העתיד יגיעו למסקנה, כי ישראל "לא החמיצה שום הזדמנות להחמיץ הזדמנויות".

הפרופסורים מחכים למותה

הדה-לגיטימציה של ישראל מתקדמת לאיטה, בצעדים קטנים ובטוחים.

'גארדיין' הבריטי", למשל, פירסם ערב יום השואה מכתב גלוי של 104 יהודים, רובם אנשי אקדמיה, המודיעים שלא יחוגו את יום עצמאותה ה-60 של "המדינה הטירוריסטית".

'מייל אנד גארדיין' של יוהנסבורג פירסם בהבלטה ניכרת גינוי של אינטלקטואל פלסטיני מעזה לסופרת הדרום אפריקאית המהוללת, כלת פרס נובל, נאדין גורדימר. היא החליטה להשתתף בפסטיבל הספרים לכבוד עצמאות ישראל, והפלסטיני, בוגר של אוניברסיטה דרום אפריקאית, מוכיח אותה על פניה שהיא נותנת את ידה ל"חגיגה לכבוד השמדת העם הפלסטיני".

 

מכתב 104 היהודים ב'גארדיין', 30 באפריל 2008: "לא נחוג את יום הולדתה של מדינה שקמה על יסודות של טירור, של טבח ושל נישול…"

 

ההתקפה האישית המרה על גורדימר ב'מייל אנד גארדיין' של יוהנסבורג: היא חוגגת את "השמדת פלסטין והפלסטינים", היא "כבר ערקה אל שורות המדכאים"

 

"האם ישראל מחוסלת?", ספק שואל ספק עונה 'אטלנטיק', כתב עת אינטלקטואלי בולט בוושינגטון. המגן דויד צבוע כמובן בצבעי הדגל הלאומי הפלסטיני

 

 

 

בין אינטלקטואלים ואקדמאים אמריקניים מתנהל זה זמן מה ויכוח גלוי על עצם ההצדקה לשיורה של ישראל. מרחק גדול מפריד בין הדיון הזה, המוגבל בדרך כלל לטרקלינים ספרותיים, ובין מרכזי קבלת ההחלטות. אבל רעיונות נובטים בטרקלינים, הרבה לפני שהם מתבססים במליאת הקונגרס או בבית הלבן.

פרופ' ג'ון מרסהיימר כתב ספר בִּגְנוּת השפעתה של השדולה הישראלית בארה"ב. הספר הופיע לפני שנתיים, ובעקבותיו מרסהיימר נעשה נואם מבוקש בפורומים אקדמיים. הוא הרצה לאחרונה במכללת 'ויליאם אנד מרי', אוניברסיטה בעלת מוניטין בווירג'יניה. לפי עתון האוניברסיטה הוא הכריז, כי לפני ישראל עומדות שלוש אפשרויות: מדינה דמוקרטית דו-לאומית, "טיהור אתני" של הפלסטינים, או משטר אפרטהייד. הוא, הפרופסור, חושב שהאופציה השלישית, אפרטהייד, היא בעלת הסבירות הגבוהה ביותר, אם כי היא לא תאריך ימים, וישראל תתמוטט.

מן הדיווח משתמע, כי בעיני מרסהיימר שיורה של ישראל אינו ראוי להיחשב אפילו לאופציה.

על עמוד השער של הירחון הוושינגטוני 'אטלנטיק', בשום פנים לא אכסניה של שמאלנים, מתנוססת החודש השאלה "האם ישראל מחוסלת?". הכותרת הזו היא ציטוט חלקי של דברים שאמר אהוד אולמרט ל'הארץ' בחודש נובמבר שעבר. הוא דיבר שם, ממש כמו קונדליסה רייס, על הסכנה שעוד מעט יאבד הכלח על נוסחת שתי-מדינות-לשני-עמים. או אז, אמר אולמרט, ישראל תיקלע למאבק בנוסח דרום אפריקה על זכות הצבעה כללית, "וברגע שזה יקרה, ישראל תהיה מחוסלת".

כתבת השער ב'אטלנטיק' היא מפרי עטו של ג'פרי גולדברג, עתונאי אמריקאי מנוסה, המזכיר לקוראיו שהוא שירת בצה"ל.

פרופ' טוני ג'אדט (Judt), היסטוריון יהודי-בריטי-אמריקאי בעל מוניטין, קורא זה זמן מה לביטולה של ישראל, ולהחלפתה במדינה דו-לאומית. הוא פירסם את הרעיונות האלה בכתבי עת מרכזיים. 'הארץ' הזמין ממנו מאמר, שנקרא "ישראל – המדינה המסרבת לגדול". אוסף של מאמריו, כולל הקריאה לחיסול ישראל, עתה זה הופיע בהוצאת 'פנגווין' החשובה. כמו גולדברג, גם לו יש תעודת הכשר ביוגרפית: הוא היה חבר בתנועת נוער ציונית סוציאליסטית, וחי זמן מה בקיבוץ.

אני חייב להודות שלבי החסיר פעימה כאשר ראיתי את עמוד השער של 'אטלנטיק' בתחנת רכבת בוושינגטון.  כתבי עת אינטלקטואליים אינם צריכים לחשוש להיות חריפים וּבוֹטים. אבל מריחת חיסולה של ישראל על עמוד השער בחודש מאי, עם פזילה ברורה אל יום העצמאות ה-60, אינה דוגמא של חריפות. היא דוגמא של זדון. אינני יכול להציע ללמוד ממנה לקחים סוחפים מדיי. עמוד השער של כתב עת בעל תפוצה מוגבלת, בארץ של 300 מיליון, אינו מבשר עידן חדש. אבל הוא חלק מאפקט הטיפטוף הבלתי פוסק של הדה-לגיטימציה.

גולדברג ועתונו – בניגוד לג'אדט – כנראה אינם רוצים שישראל תיעלם, אבל אני חושד שהם מייעצים לעצמם ולזולתם להתחיל להתרגל למחשבה.

לא, הוא איננו בוגד

קריאת תיגר על מדינת הלאום מתוך הציבור היהודי בישראל עדיין בטלה בששים, אם כי אולי כבר לא בטלהבשבעים. היא נידונה בטונים ניהיליסטיים בטרקלינים ספרותיים וּבבתי קפה. "לי אישית אין כל התנגדות", מצוטט הסופר אייל מגד ב'הארץ', "להיפך". והוא מספר על "שיחות עם פלסטינים בחסות שוודית", שבהן נידונה האופציה הזו בהסכמה הדדית.

קריאתו של מירון בנבנשתי, "אני אינני בוגד", מזכירה לי קריאות דומות של דיסידנטים אפריקנריים בדרום אפריקה של שנות ה-60 וה-70. בנבנשתי הוא כנראה המצדד הרציני ביותר בוויתור על מדינת הלאום, דווקא מפני שהוא מגיע למסקנה הזו ממסורת ציונית. הוא הרהר בדו-קיום יותר זמן, וביותר העזה, אולי מכל ישראלי אחר.

לשיטתו של בנבנשתי, מדינת הלאום חדלה להתקיים למעשה, מפני שגבולות 1967 עברו מן העולם. דו-קיום בין הים ובין הירדן יתכן איפוא רק במסגרת קהילת אזרחים. "הגיעה השעה להכריז שהמהפכה הציונית הסתיימה", הוא כתב בספרו האחרון, אשר הופיע באנגלית תחת השם Son of the Cypresses.. אני מוסר את דעתו במידה גדולה של קיצור ושל פישוט, שלא על מנת להתווכח איתה.

רק גדר ההפרדה עומדת

איך אפשר להאריך במידה ניכרת את תוחלת חייה של מדינת הלאום, אף על פי שהיא נמצאת במסלול התנגשות ישיר עם תפיסות העולם של הדמוקרטיות המערביות?

ההנחה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד בלב בעיות המזרח התיכון אינה המצאה של השנים האחרונות.

הקהילה הבין לאומית שיכנעה את עצמה שרק גדר ההפרדה עומדת בינה ובין שלום במזרח התיכון, ושלום כזה יסלול את הדרך להבנה עם האיסלאם. מגוחך, הלוא כן. מה יועילו יהודים ופלסטינים לבעיות של התפוצצות אוכלוסין בפקיסטן, של שחיתות מסיבית בניגריה, של משטרים עריצים בעולם הערבי, של התמכּרוּת קיבוצית לתיאוריות קונספירציה, של שִׂנאַת המודרניוּת.

אפשר לנהל ויכוח ארוך מאוד בשאלת מרכזיותו של הסכסוך, ולדרוש במידה של סבירות שאולי-תעזבו-אותנו-במנוחה-בבקשה. אפשר, אבל אפשר לעשות עוד משהו: במקום להתלונן על עיוורונו של העולם החיצון, אפשר להפיק ממנו תועלת. אפשר להפוך אותו למנוף ההצלה של מדינת הלאום.

תמורת נסיגה ישראלית מלאה לגבולות השרירותיים של 1967, אפשר לעמוד על עיגונה של מדינת הלאום בחוק הבין לאומי. במדינה הזו יהיו זכויות אינדיבידואליות לכל האזרחים, אבל רק היהודים ייהנו מזכויות קבוצתיות. במדינה הזו לא תוענק אוטונומיה פוליטית או תרבותית לשום קבוצה אתנית זולת היהודים, יהיה חלקה באוכלוסיה אשר יהיה. סמליה של המדינה, המנונה, לשונה וייעודה ישקפו את הגדרתה הלאומית, ויעמדו בעינם גם אם ישתנה הרכבה הדמוגרפי.

זה רעיון לא-ליברלי למהדרין. שום דמוקרטיה מערבית לא ניסתה אותו.

הוא נוסה באיי פיג'י, בדרום האוקיאנוס השקט, כאשר הילידים חששו שצאצאי מהגרים הודיים ישתלטו על ארצם.

ברית המועצות הקימה רפובליקות רבע-אוטונומיות בשביל קבוצות אתניות קטנות, שקיבלו בהן מידה של הגדרה עצמית גם כאשר היו במיעוט. אחת הרפובליקות, הנמצאת עכשיו בחדשות, היא אבחזיה: האבחזים היו רק 17% של האוכלוסיה, אבל ניתנה להם דומיננטיות בממשלתה, והוקמו בשבילם מוסדות לאומיים. ההיגיון לא היה מופרך מעיקרו: לרוב הגרוזיני באבחזיה היתה גרוזיה, ולמיעוט הארמני הניכר היתה ארמניה, ולרוסים ולאוקראינים היו רוסיה ואוקראינה, וכן הלאה.

כיוצא בזה, לפלסטינים יהיו זכויות לאומיות במדינה הפלסטינית, לא יהיו להם זכויות כאלה במדינת הלאום. הם יוכלו לבחור ולהיבחר לכל כהונה, אבל רק על יסוד שבועת אמונים למדינת הלאום.

האם זה יעבוד? מי יודע.

האם זו היתה רק פאזה?

רשימה קודמת באתר הזה: הרגעים האחרונים של שעת החסד

(…) על הפרק הבין לאומי מתייצב בהדרגה עניין חדש וּמבשׂר רעות: שאלת הלגיטימיות של ישראל (…)

מה ישראלים צריכים ללמוד מזה? נדמה לי שבראש ובראשונה הם צריכים ללמוד עד כמה זמניוֹת הן הנחות היסוד שלהם. ישראל נפרדת בייסורים מהנחת עליונותה האסטרטגית. ישראל תיפָּרד עוד מעט מהנחת עליונותה הטכנולוגית. יום אחד אולי יהיה על ישראל להיפרד מן הציפיה שהדמוקרטיות המערביות, לפחות הן, לא יסכימו לשקול מחדש את עצם הלגיטימיות של קיומה.

עיגון מדינת הלאום בחוק הבין לאומי יהיה חסר תקדים. הוא יצריך ועידת שלום רב-לאומית, שאליה יוזמנו כל חברות האו"ם. הוא יחייב התפייסות לא רק בין ישראלים לפלסטינים, אלא בין יהודים למוסלמים. הסכם השלום יוגש גם לחתימתן של החברות בארגון המדינות המוסלמיות: אינדונזיה ופקיסטן וטורקיה, ואיראן כמובן תעמוד על זכותה לחתום (כן, כן).

בקצרה, תהליך כזה יחייב שימוש מסיבי באנרגיה דיפלומטית; הוא יחייב כמויות עצומות של רצון טוב; הוא יצריך סוג של משמעת שישראל בדרך כלל אינה מצטיינת בה.

הוא יחייב הכרה שהזמן אוזל והולך, שבעוד עשר או עשרים שנה איש לא יבקש עוד מישראל לוותר על שטחים; שישראל תתבקש אז, כבדרך אגב, להסתגל לסיומה של מדינת הלאום. אולי אין מנוס. אולי זה לא נורא. אולי במאי 2048 יובן מאליו שמדינת הלאום היתה רק פאזה, שלב קצר וקומפקטי בדרך אל נורמליות.

אולי. אבל בהיעדר הפרספקטיבה של בני העתיד אני מציע לנסות ולהציל בשבילם את מדינת הלאום. אולי הם בכל זאת ירצו לנסות אותה.

שונאים את מדינת הלאום, אפילו כאשר מַכּירים בה 

 

)הקטע הזה רצה להיכנס לרשימתי הניתנת למעלה, אבל לא הצליח בגלל קוצר היריעה.

באינטרנט אין לנו יריעות קצרות, רק סבלנות קצרה,ולפיכך הוא נמרח להלן ללא קושי(

לפני עשר שנים בדיוק כתבתי כאן מסת יום עצמאות אופטימית. קראתי לה "נצחונה של המהפכה הישראלית". אני מציין את הרשימה ההיא מפני שהיא נולדה באסוציאציה טורקית, ומפני שגם הרשימה הזו עומדת בסימן אסוציאציה טורקית.

בזמן ההוא, המגזין 'טיים' התכונן לקראת בחירת איש המאה. הוא הזמין איפוא את קוראיו להציע הצעות. עורכיו הניחו אל נכון שזה יהיה שעשוע אינטלקטואלי, הם לא ציפו למערכה יזומה. עד מהרה, תיבת הדואר של 'טיים' הוצפה במכתבים מטורקיה. הם הקפיצו למקום הראשון את מוסטפא כמאל, הלוא הוא אטאטורק, "אבי הטורקים".

'טיים' כמובן לא שעה לִבחירת קוראיו הטורקים (אלברט איינשטיין ניצח). המערכה לטובת אטאטורק היתה מגוחכת כשלעצמה – אבל עוררה אמפתיה, לפחות אצלי. נגעה ללבי להיטותם של הטורקים לזכות בִּלטיפה בין לאומית על ראשם. לִזכוּתם של ישראלים, בעיקר לִזכוּת בגרותם וּבטחונם העצמי, זקפתי את העובדה שהם לא הציעו בהמוניהם את בן גוריון.

שניהם, אתאטורק וּבן גוריון, היו מן האנשים המעניינים ביותר של המאה. שניהם עמדו ליד ערישתן של מדינות חדשות מאוד, שהסתמכו על מורשת היסטורית ארוכה מאוד, וניסו לסנן ולסנתז: להתנער מֵחלקים של הֶעָבָר – וּלאמץ אחרים.

המדינות שהקימו נועדו לכנס את פזורותיהן. האידיאולוגיה שעמדה בִּיסוֹד שתיהן התייחסה בביטול אל הסיכוי שבני הלאום – טורקים, או יהודים – יוכלו לחיות בבטחון, או מתוך נאמנות לזֵהוּתם, באיזשהו מקום מחוץ למולדת.

אבי הטורקים מתבונן מכל קיר. אגב, הצילום הזה אינו מראה פוליטיקאי נשבע אמונים לזכר המייסד, אלא עסקן ספורט מדבר על משהו לא רלוונטי לחלוטין.

גזיר מן העתון הטורקי Hurriyet

 

כל מוסלמי, שהתגורר בתחומי הקיסרות העוסמנית המפורקת, היה חופשי לזנק אל תוך כור ההיתוך. "טורקי הוא זה האומר 'טורקי אני'", החליט אטאטורק. זה היה ליברלי מאוד מִצִדוֹ, עד כמה שזה נגע לבוסנים, לאלבנים ולטאטארים – אבל הרבה פחות ליברלי כלפי כורדים וצ'רקסים, שלא רצו היתוך. במיזוג הגלויות של אטאטורק היה מקום רק לזהות אחת: טורקית, על פי הגדרתו. מי שניסו לחלוק על ההגדרה התחייבו בראשם.

בני גילה של קונדאליסה רייס (ראו למעלה), בייחוד אלה מהם החיים בֶּעָרֶיהָ הגדולות של טורקיה, מחזיקים טובה לאטאטורק, וּמשתתפים ברצון בריטואל האזרחי החשוב ביותר של ארצם: הסגידה הפומבית למייסד ולכל מה שנוגע לו.

הרפובליקה הטורקית מציינת השנה את יום הולדתה ה-85, אבל היא עדיין סובלת מתסביכי נעורים, שלא לומר מחלות ילדות. היא רוצה להיות דמוקרטית ומודרנית וליברלית ואירופית – אבל היא הרבה פחות דמוקרטית, מודרנית וליברלית מכל ארץ מערבית שהיא.

האיחוד האירופי מוציא לה את הנשמה. הואיל והיא מתדפקת על דלתותיו, הוא מוכן לדון בתנאים שיאפשרו דיון בצירופה (כן, לדון בדיון). הוא תובע ממנה להגן על חופש הדיבור של אזרחיה מפני חוקים, שניחוחות טוטליטריים נודפים מהם: למשל, החוק המפליל את "העלבת הטורקיוּת".

מה זו לכל הרוחות "העלבת הטורקיוּת"? זו בדיוק הבעיה. בית הקיבול של "טורקיות" הוא כל כך רחב, עד שאפשר להשליך כמעט הכול אל תוכו; וּבאמצעותו אפשר להשליך כמעט כל אחד אל בית הסוהר. על יסוד החוק הזה נשלחו אל המחבוש כורדים שרצו לכתוב בִּלשונם וּלשדר בה. על יסוד החוק הזה עמד למשפט הסופר הטורקי הבולט ביותר של זמננו, חתן פרס נובל אורהאן פאמוק.

טורקיה היא מדינת לאום, שאירופה אהבה לשנוא. מדינות לאום התיישנו בתודעה האירופית, אפילו כאשר אירופה נתנה את ידה להתפרקות יוגוסלביה למרכיביה האתניים. האירופים מיהרו להודיע לכל אחד מן המרכיבים האלה, שאם חפצי חיים הם – זאת אומרת, אם יש להם חשק לקבל סובסידיות אירופיות, ולחסות בצל נאט"ו – יהיה עליהם להיפטר מן הסטיות הלאומיות שלהם. הם יצטרכו להיות מדינות אזרחים.

באפריל 2008, אירופה ניסתה לפַתוֹת את סרביה להצביע בִּבחירות כלליות לטובת ליברלים, נגד לאומנים. הפיתיון היה הבטחה קונקרטית של עתיד אירופי למהדרין למפסידה הגדולה ביותר של פירוק יוגוסלביה. המִשוואה היתה פשוטה: יותר אירופה = פחות סרביה, במובן של שאיפות לאומיות היסטוריות למעמד ולטריטוריה. למרבה העניין זה אפילו עבד. הליברלים שוחרי אירופה הביסו את הלאומנים הרדיקלים בהפרש משכנע. מספר גדל של סרבים, בייחוד צעירים, להוטים לפנות עורף לעֶרכי הוריהם. זה כנראה המהלך הטבעי של הדברים, שם ובכל מקום, לטוב או לרע.

 

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. אין להשאיר כאן מסרים אישיים אליי. מסרים כאלה אפשר לשלוח בהקלדה על הקישור הזה. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

אידי אמין וישראל: הקריצה וההתחסדות

לא רק סקרנות היסטורית, אלא צרכים של מדיניות ושל מוסר, מחייבים את ישראל לחזור ולבדוק באיזו מידה עריצותו עקובת הדם של אידי אמין היתה תוצאה של התלהבות ישראלית מופרזת לבצע את המשימה

התפרסם ב'כסף', מוסף סוף השבוע של 'גלובס', 22-21 באוגוסט 2003

להמשיך לקרוא אידי אמין וישראל: הקריצה וההתחסדות