קו המשווה

״אנחנו צריכים גבר, לא נער״, אמר משה ארנס לפני הרבה שנים על הפרופיל הרצוי של שגריר ישראלי בוושינגטון — וסלל את הדרך לדיפלומטיה אגרסיבית וחצופה באמריקה. לפיד רוצה לתקן. איך? אולי באמצעות דיפלומטיה של ענווה

תרגיל-לפיד יילמד בחוגים למדע המדינה גם בעוד מאה שנה. ״האיש שמאחורי עיסקת ההנהגה החדשה״, מכריז ה׳ניו יורק טיימס׳ לצד צילום של לפיד

היום הפשיסטי ההוא, שמונה בינואר 1952. (הצילום נערך לצורך זיהוי. הלוגו של העיתון הועבר שמאלה. צילום מלא של העמוד הראשון ניתן למטה)

׳הבוקר׳, בטאון הציונים הכלליים, יומיים לאחר פקודת בגין, תשעה בינואר 1952

ביום א׳ יהיה אפשר לשמוע במליאת הכנסת הזכרות בלתי פוסקות של מספרי המנדטים ושל מספרי הקולות בבחירות. הם יוזכרו, כדי לכפור בלגיטימיוּת של ממשלת ההפכים החדשה (אני אינני מתפעל מהרכבה, או מתהליך הקמתה).

הם יזכירו את הישענותה על קולות ערביים, או לפחות ירמזו רמיזות עבות.

זה הזמן להיזכר מה ניסתה לעשות לפני 69 שנה סיעה פרלמנטרית של שמונה מושבים, 6.6% של הקולות, שמחלציה בקע המחנה הלאומי.

זה אינו רק עניין של אסוציאציה. נאום מנחם בגין בכיכר ציון בירושלים, במהלך הדיון במליאת הכנסת על השילומים מגרמניה, טיפטף רעל אל ורידיה של הפוליטיקה הישראלית. אף כי הוא עצמו לא חזר עוד על ההסתה ההיא, וציית בשנים הבאות לכללי השיטה הפרלמנטרית, הוא החיה ביום ההוא את תרבות הסיקריקין, שהיתה שזורה כחוט השני בתנועת ז׳בוטינסקי כמעט מיומה הראשון (בשום פנים לא רק בה).

אני חושב שאפשר לטעון, כי אם היה יום פשיסטי בתולדות המדינה, זה היה היום. בו, מנהיג של סיעה פרלמנטרית קטנה, קטנה אפילו יותר מן הסיעה הבולשביקית בדומה הרוסית ב-1917, איים במלים מפורשות לחלוטין להפיל את הממשלה החוקית בכוח הזרוע. הוא כפר בריבונותה, חידש בהבל פיו את המחתרת המזוינת של ימי המנדט, והודיע כי ישתמש בכוח הזה כדי לכונן דיקטטורה.

העמוד הראשון של ׳חרות׳, שמונה בינואר 1952 (מאוסף העיתונות היהודית והעברית של הספריה הלאומית)

״כאשר יריתם בנו בתותח אז [אלטלנה, 1948] נתתי פקודה, לא!

״היום אתן את הפקודה, כן!

״אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע גם אנו רחמים כלפי מוכרי דם אחינו והורינו.

״זו תהיה מלחמה לחיים או למוות.

״למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ”ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תְהִי עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון״.

הציטוטים האלה לקוחים מן העמדו הראשון של ׳חרות׳, בטאון תנועת החרות. אין כמעט ספק שאף כי הטקסט הופיע בעמוד חדשות, הוא נערך ושוכתב. הוא שונה במידת מה מציטוטים שהופיעו בעיתונים אחרים.

׳הארץ׳ הביא מפי בגין את המלים ״היום אתן את הפקודה, דם!״, לא את ״הפקודה, כן!״ גם ׳הארץ׳ וגם ׳הבוקר׳ (בטאון הציונים הכלליים) ייחסו לבגין את המלים ״זו תהיה ממשלה שתבסס את שלטונה על רימון וכידון מתוצרת גרמניה״, לא סתם ״רימון וכידון״.

התנהגותו של בגין, בתוך המליאה ומחוצה לה, עלתה לו ימים מספר ימים אחר כך בהרחקה ממושב הכנסת. העתון ׳חרות׳ הכריז פחות או יותר על קץ הדמוקרטיה. הוא הטעים שההצבעה על ההרחקה היתה ברוב דחוק של ״56 קולות חברי מפא״ י ודתיים (כולל 5 ערבים)״.

כולל חמישה ערבים.

׳חרות׳ מדווח על החלטת הכנסת להרחיק את מנחם בגין עד סוף המושב. היא התקבלה, הודיע העיתון, בין השאר בזכות חמישה קולות ערביים. העיתון לא טרח לדווח, ששלושה ערבים אחרים הצביעו גנד ההרחקה. 22 בינואר 1952

בגוף הידיעה העיתון כתב על ״ערביי מפא״י״. (חברי הכנסת הערביים שהצביעו לטובת הרחקתו של בגין היו שייכים לרשימות חמולתיות, שהיו קשורות בטַבּוּרן במפא״י. זו היתה תופעה אופיינית של ימי הממשל הצבאי. הן נעלמו רק בשנות ה-70.) שלושה חברי כנסת ערביים נוספים, אחד ממפ״ם ושניים מן המפלגה הקומוניסטית, הצביעו נגד הרחקת בגין.