קטגוריה: הדמוקרטיה הישראלית
המפלגה הגדולה הזקנה: הָיֹה הָיָה רעיון, וּראו, איננו עוד
בהודו וּבישראל, מפלגות שלטון טבעיות, שהשיגו עצמאות ושלטו לנצח, תוהות אם נשארה רוח חיים באפן. בין ראהול גאנדהי ליצחק הרצוג מתברר שיעור השקיעה. וכן: היה היו נוצרים-דמוקרטים ואפילו מפלגה שקראה לעצמה ״מאוחדת״
הנסיך לבית גאנדהי. סבא רבא, סבתא ואבא היו ראשי ממשלה. זה היה טבעי בשביל מפלגת השלטון הטבעית. ראהול (בצילום מימים טובים יותר) עמד לרשת. לא עוד. המפלגה הטבעית טבעה
להמשיך לקרוא המפלגה הגדולה הזקנה: הָיֹה הָיָה רעיון, וּראו, איננו עוד
כחלון לשלטון
פרטי המזימה לגזול את ראשות הממשלה מן הגושים הגדולים, ולהעביר אותה לידי המפלגה החמישית בגודלה. זה כבר קרה, בבריטניה, באיטליה וביפאן. מדוע לא כאן ועכשיו?
רמזי ירמוז לנו רמז. ראש ממשלת בריטניה בשנות השפל הגדול, רמזי מקדונלד, עמד בראש סיעה של 13 חברים. לשותפת הבכירה בממשלתו היו 470
איך (כמעט) הכול התחיל, ואיך זה ייגמר
הרהורים ואסוציאציות על בחירות 2015, המזכירות לעתונאי מזדקן את הבחירות של ילדותו המוקדמת (1961) ושל נעוריו המאוחרים (1981). לא כל מה שהיה הוא שיהיה, אבל לפחות חלק. יומן המסע של שמעון שיפר מ-1999 מאשר את החשד, שבנימין נתניהו עדיין מתכונן לקדנציה שניה, ולא איכפת לו לקרוע את החברה הישראלית לגזרים. הוא מוצא שותפים בשמאל, ובייחוד ברכבת חנין זועבי, הדוהרת בעונג אל התהום. דוברו הרהוט ביותר הוא כנראה מישהו שאפילו לא קיבל שקל אחד בשכר טרחתו, מר קיריל ספוקויני (מי?)
האם ישראלים צריכים לקנא בהודו
הבחירות ההיסטוריות בהודו הדיחו את השושלת הפוליטית המפורסמת ביותר של זמננו, אבל הן הנחילו רוב מוחלט בפרלמנט למפלגה שקיבלה פחות משליש הקולות. יציבות על חשבון יציגות
הנדנדה ההודית. ברקע נראה מושב הפרלמנט של הודו בניו דלהי (מורשת אדריכלית של השלטון הבריטי). בחזית, נרנדרה מודי מכריע ללא קושי את האופוזיציה המצומקת. ראהול גאנדי נתלֶה במושב, וּמעליו נראים מנהיגי שלוש המפלגות האזוריות הגדולות ביותר, ראשי הממשלה (צ׳יף מיניסטר) של אודישה/אוריסה, של טאמיל נאדוּ ושל מערב בנגל. כולם חוץ מראהול נהנו משיטת הבחירות הבריטית של הודו, אשר העניקה להם הרבה יותר מושבים ממה ששיטת הבחירות הישראלית היתה מעניקה (קריקטורה בעתון ההינדי Jagran, המופיע בעשרות מהדורות מקומיות בצפון הודו)
מדינה ללא ראש
אי אפשר לבטל את מוסדות הרפובליקה רק מפני שראש הממשלה אינו סובל את המועמד המוביל. זה מה שעשו מאו, היטלר ומרשל פטן, לא שמישהו משווה
יום אחד אני אוריד לו את האצבע. מאו צה טונג (משמאל, כמובן) בחברת הנשיא ליו שאו צ׳י, בצילום ללא תאריך, כנראה מסוף שנות ה-50. ב-1967 נגרר ליו ברחובות בייג׳ינג בידי חברי המשמרות המהפכניים. מאו ואשתו ניהלו את תהליך השפלתו ועינוייו של ליו
דמוקרטיה בלי פיאה נוכרית
לפני 50 שנה היה נדמה שחיקוי הדגם הבריטי יספיק — ויעלה יפה. אבל הדמוקרטיה הליברלית עומדת בנסיגה כללית. הודים, טורקים, אפילו צרפתים ואנגלים מאותתים שהליברליוּת הספיקה להם
טוני לא רצה להיות אציל
אחד הפוליטיקאים המעניינים של זמננו מת בשבוע שעבר בלונדון. הוא נכשל באשר הלך, אבל לימד לקח חשוב על הסכנות של פשרה ללא קו סיום
טוני בֶּן האמין בפוליטיקה של חלוּפוֹת. מי צריך שלטון, אם אינו כרוך במנדט לשינוי רדיקלי. מי צריך שלטון? השיבה מפלגתו. אנחנו צריכים שלטון (המקור״ ׳גארדיין׳ של לונדון, חמשה-עשר במארס 2014)
ציון ועגל הזהב
ראש הממשלה מושח את מנהיגי העתיד. הוא חניך אמריקה, תוצר (לא מושלם) של הרגליה הליברליים. משוחיו יהיו מנוכרים ומנותקים מן העולם האנגלו-סאקסי. לזה יש מחיר
על מה הוא מדבר
יאיר לפיד מציג את חזונו: הוא יפיל את ”השיטה“. הוא מעורר אסוציאציות אצל היסטוריון מלומד. קיץ 1932, ברלין. לא, לפיד הוא לא כזה. הוא רק זורע זרעים של עירעור הדמוקרטיה
כרוז נאצי נגד "השיטה", שהופץ במערכת הבחירות לרייכסטאג בדיוק לפני 80 שנה. "השיטה" היתה כמובן הרפובליקה הדמוקרטית, שנולדה בעיר ויימאר. עליה הוטלה האחריות לכל אסונותיה של גרמניה ב-12 שנה הקודמות. התעמולה נגד "השיטה" דיברה אל לבו של מעמד בינוני עייף, מאוכזב ופסימי