Archive for the ‘האדם העירוני’ Category

שמאלה, שמאלה, שמאלה

יום שבת, נובמבר 9th, 2013

ניו יורק אינה אמריקה, מעולם לא היתה. אבל השבוע היה קשה להתעלם מן האיתות הפוליטי שהיא שלחה. לאחר שבמשך 20 שנה חזרה ובחרה רפובליקנים לראש העיר, היא פנתה פניה חדה מאוד. ביל דה בלאזיו, ראש העיר החדש, שייך לזן שהשנים השכיחו מן האמריקאים: פופוליסט מן השמאל, הכופר בכמה מהנחות-היסוד הפוליטיות של 35 השנה האחרונות: מסים חדשים הם תמיד רעים, ורק משטרה חזקה מאוד תציל אותנו מאנרכיה. האם אמריקה תשמע את המסר הזה?

״ביל הגדול!״, מודיע ללא חמדה ה׳ניו יורק פוסט׳ על נצחון דה בלאזיו (עתונו של מרדוק התנגד לבחירתו). הוא אמנם גדול, 195 ס״מ

״ביל הגדול!״, מודיע ללא חמדה ה׳ניו יורק פוסט׳ על נצחון דה בלאזיו (עתונו של מרדוק התנגד לבחירתו). הוא אמנם גדול, 195 ס״מ

המשפחה הראשונה החדשה של ניו יורק. אכן, השחימה מאוד. מייקל בלומברג האשים את דה בלאזיו ברוב אלגנטיות ב״גזענות״, מפני שכלל את תווי פניהם של רעייתומ וילדיו השחורים במערכת הבחירות שלו

המשפחה הראשונה החדשה של ניו יורק. אכן, השחימה מאוד. מייקל בלומברג האשים את דה בלאזיו ברוב אלגנטיות ב״גזענות״, מפני שכלל את תווי פניהם של רעייתומ וילדיו השחורים במערכת הבחירות שלו

 

המשך…

עיר באדום

יום שבת, נובמבר 2nd, 2013

ניצן הורוביץ לא יהיה ראש העיר של תל אביב. אבל מתקנים עירוניים נועזים יוכלו להתנחם בשבוע הבא בנצחונו הכמעט-ודאי של ביל דה בלאזיו בניו יורק. העיר הגדולה נועדה להיות שדה לניסויים חברתיים

מן העיר תצא תורה. קו התפר המזעזע על גבול רמת גן-בני ברק. מה פתאום? כי הייתי שם בזמן כתיבת הרשימה הזו

מן העיר תצא תורה. קו התפר המזעזע על גבול רמת גן-בני ברק. מה פתאום? כי הייתי שם בזמן כתיבת הרשימה

(נכתב בישראל)

ערים גדולות נוטות להיות הרבה יותר רדיקליות מן הארץ שבה הן נמצאות. הצפיפות היא מקור אנרגיה. הרחובות הצרים הם הזמנה לניסוי בתנאי חוץ-מעבדה.

הרשימה החלקית: פאריס כמעט מאז ומעולם, אבל בוודאי מאז סוף המאה ה-18; ברלין, לפחות משלהי המאה ה-19, אבל בייחוד בשנים הרות הגורל של הרפובליקה הויימארית (1932-1919); וינה של סוף המאה ה-19, שמחלצי ניסוייה האורבניים בקעו הפסיכואנליזה והציונות, הלאומנות הפאן-גרמנית האנטישמית והמוסיקה של ואגנר; כמובן, ניו יורק ולונדון, ברצלונה של שנות ה-30, ושוב בזמננו; בפאתי מזרח, שנחאי וקולקאטה (כלכלתה). אין לי ספק שהחמצתי וקיפחתי עוד חשובות אחרות.

ערישת הליברליזם
ספר חדש ומסקרן עתה זה יצא בארה״ב ובבריטניה, ״אמסטרדם: תולדותיה של העיר הליברלית ביותר בעולם״. לא קראתי את הספר, רק קראתי עליו, באחד הגליונות האחרונים של ׳איקונומיסט׳. הוא מזכיר לנו את המידה הכמעט-נשכחת שבה סובלנותה הדתית והחברתית של אמסטרדם עידנה את הציוויליזציה שלנו, והעמיקה אותה. כן, היא עשתה כן על חשבון ארצות כבושות ומנוצלות בפאתי אסיה (״הודו המזרחית״), אבל זה היה מהלך העולם של זמנו.

הספר הזה מסתמך במידה רבה חיבורו של פרופ׳ ג׳ונתן יזראל (Israel) מאוניברסיטת פרינסטון על תקופת ההשכלה באירופה, שבו הוא מעניק מקום מרכזי לאמסטרדם בעיצוב המחשבה המערבית — ומעניק לברוך שפינוזה את המקום המרכזי בכינון ההשכלה ה״רדיקלית״. מה שעיר אחת יכולה לעולל על אפן של הפרובינציות ועל חמתן.

כל אימת שניתנה לערים האלה ההזדמנות לבחור ראשי ערים, הן נטו להיות נון-קונפורמיסטיות. ”כל אימת שניתנה“, מפני שלא תמיד ניתנה. קצת קשה להאמין, אבל הממשלות הדמוקרטיות של צרפת ושל בריטניה לא הרשו לבירותיהן לבחור ראשי ערים עד זמננו ממש: מ-1977 בפאריס, רק משנת 2000 ואילך בלונדון. הערים האלה היו גדולות מדיי, מרכזיות וחשובות מדיי, מכדי לקבל איזשהו סוג של אוטונומיה. הן נוהלו כמשרדי ממשלה.

אמסטרדם אינה בוחרת את ראש העיר שלה עד עצם היום הזה — הממשלה המרכזית היא הממנה אותו לתקופה של שש שנים. קצת מפתיע בשביל עיר כה נועזת, בארץ כה מתוקנת. אבל זו מורשת רבת-שנים בעיר שראשה הראשון התמנה בתחילת המאה ה-15. זה אגב לא הפריע לאמסטרדם לרשום השגים אורבניים, שנעשו דגמי-חיקוי בכל העולם. עיינו-נא בסיפור המעשה של הפיכת אמסטרדם לגן-עדן של רוכבי אופניים, בשנות ה-70.

לאהוב ערים, לשנוא ערים

אין לנו חיים ציוויליים בלי ערים גדולות ומסובכות. הן מקרינות מזיוון על הפרובינציות, וגוררות אותן בעל כורחן מעולם של דעות קדומות ושל מידרג חברתי סטאטי. Stadtluft macht frei, ״אויר העיר משחרר״, אמרו הגרמנים עוד מימי הביניים (והתכוונו ממש מילולית: צמית כי נמלט היה יכול למצוא מקלט בעיר, ולהפוך לבן חורין כעבור שנה אחת ויום אחד).

מה הפלא שההתקוממות נגד הערים עמדה במרכז הריאקציה נגד מודרניות, מסוף המאה ה-19 ואילך. מה הפלא ששליטים סמכותיים פחדו מהן. מה מה הפלא שמהפכנים טוטליטריים מכל הגוונים שנאו אותן עד כדי נסיון השמדה.

מהפכות נולדו בערים, לא פעם נגד רצונם המובהק של ”הכפרים“. המהפכה הצרפתית היתה מפסידה כנראה במשאל עם, אילו נערך ב-1789; בוודאי ב-1793, כאשר הותז ראשו של המלך לואי ה-16.

אשר לבולשביקים של רוסיה אין צורך אפילו לנחש: הם אמנם הפסידו במשאל כזה, חודש אחד בלבד לאחר שתפסו את השלטון בהפיכה מזוינת. הבחירות לאסיפה מכוננת הנחילו נצחון עצום למפלגת שמאל אחרת, הסוציאל-רבולוציונרים (ס״ר). למרבה העניין, הבולשביקים נחלו נצחון ברור בערים הגדולות, אבל הס“ר קיבלו שני שלישים של קולות האיכרים. האסיפה התכנסה ב-18 בינואר 1918, והבולשביקים פיזרוה בכוח למחרת. הס“ר הוצאו אחר כך אל מחוץ לחוק, ואחת מחברותיהם ניסתה להתנקש בחיי לנין. פיזור האסיפה המכוננת נתן את האות למלחמת אזרחים איומה ברוסיה, שהשתוללה שנתיים וחצי, הרגה והניסה מיליונים, ופצעה את הנפש הרוסית ללא תקנה.

מרקסיסטים לא חשבו ברצינות על איכרים כאשר חשבו על מהפכות. לנין כונן ”דיקטטורה של הפרולטריון“ העירוני. האיכרים נוספו רק בדיעבד. היה צריך לחכות למאו צה טונג, כדי להבין מה אפשר לעשות עם איכרים. צבא האיכרים של מאו הוא שכבש את סין מידי הלאומנים ב-1949. מאו טבע את הדוקטרינה שתעניק השראה למאואיסטים מני אז: הדרך לשלטון עוברת כמובן דרך קנה-הרובה, אבל קנה-הרובה נועד לנתק את העיר, להרעיב אותה, ולהכניע אותה.

הנואלים שבממשיכי דרכו, הקמר רוז‘ של קמבודיה, שנאו את העיר במידה כזאת, שתיכף לנצחונם, ב-1975, הם פינו בכוח ובמהירות מבעיתה את הבירה הענקית פנום-פן. אוכלוסייתה גורשה לעבוד בשדות האורז, והשמדת-העם בקמבודיה התחילה במרץ. בזמנם, הכרך העצום היה ריק מיושביו. הם רצו להתחיל הכול מן ההתחלה, ”שנת אפס“. העיר היתה מיותרת במשוואה האוטופית הרצחנית שלה.

הערגה אל ”הכפר“ פירנסה ספרות ואמנות עניפות בצרפת, בגרמניה, ברוסיה. שם, בזוהמת האורוות ובין גללי החזירים, אבל בייחוד בלבם של עובדי-אדמה מסורים, נחה לה ”הרוח הלאומית האמתית“. הערים הביעו ”קוסמופוליטיות“, ומעניין איך סטאלין והיטלר הצליחו לתעב אותה באותה המידה (בברית המועצות, ”קוסמופוליטיות“ היתה האיפיון המהפכני המנומס של ”יהודי“. היהודים, כמובן, נטו להתגורר בערים. במערב האימפריה הרוסית, יהודים היו לא פעם רבע, שליש, או אפילו חצי האוכלוסיה העירונית. מעניין, שפיליפ רות׳, ב Plot Against America [תורגם בעברית, ״הקנוניה נגד אמריקה״], מתאר ממשלה אמריקאית פרו-נאצית בהיסטוריה חלופית, המחייבת כל נער יהודי בערי החוף המזרחי לצאת לחווה חקלאית, כדי להיגמל מהשפעתה הפוליטית המרעילה של העיר.)

הרפובליקה של תל אביב

הטור הזה נכתב תחת הרושם של שני מאורעות לא בלתי-קשורים: בארץ, כשלונו של ניצן הורוביץ בבחירות לעיריית תל אביב; ובניו יורק, הצלחתו ההיסטורית הממשמשת ובאה של ביל דה-בלאזיו להיבחר לראש העיר, ביום ג‘ הבא. יתרונו בסקרים הוערך השבוע ב-45%.

ניצן הורוביץ רצה להיות ראש העיר הרדיקלי, מתקן-המסלול, המנסה החברתי הנועז של עיר שלא בדיוק קפאה על שמריה גם לפניו, אבל היתה זקוקה בהחלט לתיקון-מסלול. מי אינו זקוק לתיקון תקופתי. נצחונו היה מקדש בזה את גבולות הרפובליקה של תל אביב, ומפריד אותה מכל השאר, לטוב ולרע. אבל זה היה יכול להיות מעניין ביותר, ואני מודה שהצטערתי לשמוע על הפסדו.

דה בלאזיו של ניו יורק הוא חלומו של כל רדיקל חברתי מן השמאל (אני אינני כולל את עצמי בקטגוריה הזו). עייינו-נא במצעו, ״ניו יורק אחת, נתנער-נא״, וראשיכם יסתחררו.

כפי שמסכם תומס אסדל ב‘ניו יורק טיימס‘, דה בלאזיו

הוא בעד הדיירים ונגד בעלי הבתים. הוא רוצה להטיל מסים על העשירים, כדי לעזור לעניים. הוא תומך חד-משמעית בזכויותיהם של מהגרים חסרי-ניירות [זה האיפיון הפוליטי התקין בשמאל ל“לא חוקיים“]. הוא מתייצב לצד העובדים נגד מעסיקיהם“, וכן הלאה.

”נגד 400,000 המיליונרים“

דה בלאזיו מנהל מערכת בחירות נגד ”400,000 המיליונרים, החושבים את ניו יורק לביתם“ ולטובת ”חצי משכנינו, החיים מתחת לקו העוני“. איזו התרסה מדהימה נגד רוב הקונבנציות הפוליטיות של שני הדורות האחרונים. מאז התמוטטותה הפיננסית, באמצע שנות ה-70, ניו יורק חוזרת ללא לאות על פתחי ”400,000 המיליונרים“. האם עיר הבירה של הפיננסים העולמיים יכולה להרשות לעצמה לקרוא עליהם תיגר?

יתר על כן, דה בלאזיו גבר על אוסף של יריבים רבי-כוח במקדימות של מפלגתו הדמוקרטית, במידה רבה מאוד בזכות התנגדותו להפגנות-השרירים של משטרת ניו יורק נגד חשודים בפשע, בייחוד מבני המיעוטים. הניו יורקים הגיעו למסקנה שמשטרתם חצתה את הגבולות. מאחר שראש העיר הוא גם המפקד העליון של המשטרה, בחירתו תשפיע במישרים על התנהלותה. מה יהיו התוצאות של החלשת המשטרה? האם יחזרו הממדים הגרוטסקיים של פשע משנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, כאשר ניו יורק לקתה ב“מגיפת קראק“?

פשוט קשה להאמין שהעיר אשר בחרה את רודי ג‘וליאני ב-1993, בדיוק מפני שנמאס לה מן הפשע, עומדת להושיב על אותו הכסא עצמו את האנטי-ג‘וליאני המובהק ביותר, עם ניחוחות מהפכניים של צדק חברתי ודיבורים גלויים על חלוקה-מחדש של המשאבים (אין עוד צירוף מלים מגונה יותר בימין האמריקאי, וגינויו הכריח הרבה מאוד אנשי שמאל מתונים לסגת למיגננה פרו-קפיטליסטית ב-30 השנה האחרונות. מעניין אגב, ש-52% מן הנשאלים בסקר דעת קהל של מכון גאלופ, אפריל 2013, תמכו ב״חלוקת העושר מחדש״, שווה לשיעור התמיכה בברק אובמה בבחירות לנשיאות בשנה שעברה — ואישור של ההכרזה המפורסמת מפי מיט רומני על ״47 האחוז המצפים שהממשלה תיתן להם״).

ניו יורק אינה אמריקה. הכול מצפים שהיא תהיה הרבה יותר שמאלית, הרבה יותר אקספרימנטלית, הרבה יותר ליברלית. אולם אם דה בלאזיו יצליח, הוא יהפוך לאבן-שואבת של השמאל האמריקאי, מקור של השראה ושל חיקוי. כשלעצמי אני מתקשה להאמין, אבל לקטני-אמונה כמוני לא נועד העתיד.

הערת תיקון: בגירסה המקורית של הרשימה נכתב שרודי ג׳וליאני נבחר לראש העיר ב-1989. למעשה, הוא הובס ב-1989, אבל נבחר ב-1993. תודה לתיקונו של דני פ.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה