קו המשווה

אין לי שום דבר נגד הפורום של סרבני השירות. אבל יש לי משהו נגד שימוש לא לגיטימי בחתימתי, יהיה לא מזיק כאשר יהיה.

 

בפורום של ‘סירוב’ מופיעה הודעה המיוחסת לי (זאת אומרת, שמי מופיע תחת כותרת הטור Sent by). ההודעה עצמה כוללת בסך הכול את שמותיהם של שני אתרים, שעליהם המלצתי כאן, ויש בה גם קישור אל האתר שלי.

 

אף כי אין לי כל התנגדות להפניות, ואני מעריך את הקישור, אני מודאג מן השימוש בשמי. אני בטוח שאין ל’סירוב’ נגיעה לזה. זה מעשה של יחיד, בוודאי בעל רצון טוב. אבל אני מניח שאינני משתמש האינטרנט היחיד החָרֵד מפני הופעת שמו על טקסטים שלא הוא כתב, החל מדואר אלקטרוני, המשך בתגובות בפורומים, בחתימות על עצומות, וכל כיוצא בזה.

 

יש לזה רק פתרון אחד: מעבר כללי ומלא לחתימות דיגיטליות. פורומים רציניים יצטרכו להתחיל להַתנוֹת את ההשתתפות בהם בחתימות כאלה.

 

בינתיים אני מקווה שהטעון תיקון בפורום של ‘סירוב’ יתוקן.

 

מתוך מאמר בעתון הבריטי המצוין ‘פייננשל טיימס’, 26 ביולי:

 

…בריטניה — כמו כמה ארצות אחרות — שרויה בעיצומו של מה שרבים חושבים למשבר אמון מעמיק, המכוּוָן כלפי מוסדותיה המוּכָּרים ביותר וכלפי נוֹשׂאי-כהוּנוֹת.

 

האשמות של בגידה מוטחות מַעשֵׂה שיגרה בפוליטיקאים, בפקידי ממשלה, בבתי חולים, במשרדי פיקוח, בַּחֲבָרוֹת, בבתי ספר. צרכנים אינם בוטחים בַּעסקים, בייחוד בעסקים הגדולים, או במוצריהם… נראה גם שאנשים אינם בוטחים זה בזה. מצטיירת תמונה של חברה נִרגֶנֶת, אגוצנטרית, שֶבָּהּ אזרחים נוהגים חשדנוּת בשכניהם, בַּעמיתיהם, באלה המסַפּקים להם סחורות ושירותים, וּבאלה המושלים בהם.

 

[ציטוט מתוך ממצאי מכון מחקר בריטי] חלקם של אלה האומרים כי יש להם ‘מידה רבה’, או ‘מידה ניכרת למדי’ של אמון בפרלמנט פחת מ-54 אחוז בשנת 1983 לעשרה אחוז ב-1996. האמון בשירות המדינה צנח באותה התקופה מ-46 אחוז ל-14 אחוז. מאז, המספרים עלו במקצת: 14 אחוז ו-17 אחוז, בהתאמה.

 

בסימן עליה עומדת גם חשדנותם של אנשים זה כלפי זה […] בסוף שנות החמישים, 60 אחוז מן הבריטים האמינו כי הם “יכולים לבטוח באופן כללי בזולתם”. בתחילת שנות השמונים, המספר עמד על 44 אחוז. עכשיו הוא עומד על 29 אחוז – ומוסיף לרדת.

 

גם בארצות אחרות הדוברות אנגלית, כולל ארה”ב, אוסטרליה ואירלנד, נררשמה ירידה ברמות האמון החברתי. מנגד, עלה האמון בארצות סקנדינביה: דנמרק ושבדיה, שבהן אומרים 70 אחוז כי הם יכולים לבטוח זה בזה, הן רַבּוֹת האמון ביותר באירופה. בצרפת נרשמת אחת הרמות הנמוכות ביותר, ובקושי 20 אחוז אומרים כי הם נותנים אמון בזולתם.

 

פורסם ב’גלובס‘, 16-15 בינואר, 2003

 

מכריכת הדוח של קרן הילד של האו”ם, על ‘מלחמות של מבוגרים, חיילים ילדים’.  אפשר לקרוא את הדוח על הרשת בפורמט אקרובט

ם מתכנתים ילדים צעירים להיות לוחמים, להיות רוצחים. אבל מחר, כאשר יבוא שלום, הילדים עדיין יהיו מתוכנתים להרוג. הם יהיו נבערים מדעת. הם יידעו רק דבר אחד – להרוג”.

 

את החזון הקשה הזה השמיע לפני שנתיים ויותר נציג הקרן למען הילד של האו”ם בבורונדי, הארץ המרכז-אפריקנית הקטנה, שהיתה בשנים האחרונים מִשׂדוֹת הקטל הגדולים של היבשת. אבל כוחם של הדברים יפה לכל מלחמה, שבה השתתפו ילדים. על פי סטטיסטיקה של ארגונים בין לאומיים, בערך 300,000 ילדים משתתפים ב-35 מלחמות קטנות וגדולות, בעיקר באפריקה ובאסיה (ההערכה הזו הושמעה לראשונה עוד לפני חמש שנים, ולא השתנתה).

 

ילדים לצורך ההגדרה הם מי שלא מלאו להם 18, אבל בין הילדים האלה יש מספר גדול מאוד של מי שלא מלאו להם 15, או 13, או אפילו 10.

 

לעיון במפה של ‘מלחמות הילדים’, הקישו-נא כאן לפתיחת חלון                      המקור: אתר הרשת השוודי של קרן   Save the Children

 

בינואר השנה הופיעו בפעם הראשונה ילדים לוחמים, כפי שהם מכוּנים, גם בשדות הקרב של אינתיפאדת אל אקצא. זה קרה בנצרים:

ברפיח

שני ילדים, בן תשע ובן 13, נתפסו כשהם נושאים סכינים. הם התכוונו כנראה להתנקש בחייו של הרב המקומי. מקורות צבאיים ישראליים אמרו אחר כך, שזה היה חלק מ”מבחן אומץ” של החמאס. המקורות האלה גם טענו, שהילדים פעלו תחת השפעת סמים.

 

יום אחד אחר כך באה ידיעה, ששני נערים פלסטיניים צעירים, בני 14 ו-15, נהרגו מאש צה”ל, והתברר שהם נשאו נשק ורימונים. אחר כך תוקן הגיל. הם היו בעצם בשנות ה-20 שלהם. אבל צִלָן של מלחמות הילדים כבר מתארך בשמי עזה. אין כל סיבה להניח, שמה שקרה בפיליפינים, בקמבודיה, באפגניסטן, בליבריה, בסיירה ליאון, באוגנדה, בקולומביה, בגוואטמלה, באל סלוואדור ובצ’צ’ניה לא יקרה כאן.

 

נקוֹב בִּשמם – וּבַיישָם

הסימן מבשר הרעות הזה ניתן בדיוק בשבוע שבו התכנסה מועצת הבטחון של האו”ם לדון במאבק נגד גיוס ילדים למלחמות. המועצה קיבלה החלטה בִּגנוּת הפרקטיקה הזו עוד בחודש נובמבר 2002. באמצע דצמבר הונח לפניה דין-וחשבון של המזכיר הכללי. קופי אנאן נקב בשמותיהן של 23 ארצות וארגונים, המעסיקים ילדים במשימות צבאיות.

 

אנאן מאמין במה שהוא קורא “נְקוֹב בִּשמם – וּבַיישָם” (באנגלית זה מתחרז, name and shame). הוא אמר למועצה, כי “בחושפנו את זהותם של אלה המפירים את הנורמות של הגנת ילדים, אנחנו משגרים הזהרה שהקהילה הבין לאומית מוכנה סוף סוף לחַזק את הבעות הדאגה שלה במעשים של ממש”.

 

שום ארגון פלסטיני לא היה ברשימת המבוישים של אנאן. אולי הגיע הזמן לעידכון.

 

המזכ”ל מדווח לעצרת האו”ם: מאות אלפי ילדים משרתים כחיילים בכל רחבי העולם. “חמישים וארבעה צבאות, כולל של מדינות ריבוניות, משתמשים בילדים” (9 בפברואר 2005)

למזכ”ל יש שליח מיוחד לענייני “ילדים בסכסוכים מזוינים”. שמו של האיש אוֹלארֶה אוֹטוּנוֹ (Otunno), והוא תיאר את רשימת המבוישים כ”קֵץ החסינוּת” בשביל מגייסי הילדים. קצת קשה להאמין, שמגייסי הילדים יתרגשו. אילו בושה היתה מתכונות האופי שלהם, ספק אם הם היו מגייסים ילדים מלכתחילה.

 

אחד מחסרי הבושה הידועים ביותר לשימצה הוא צ’ארלס טיילור, נשיא ליבריה שבמערב אפריקה. הוא עלה לשלטון ב-1997 לאחר שנים ארוכות של מלחמת אזרחים הרסנית. הנשק הסודי של טיילור היה “יחידת הילדים הקטנים”, שכשמה כן היתה. בשיא המלחמה שימשו את טיילור ואת יריביו 15,000 ילדים.

 

הילדים הלוחמים של ליבריה: לפעמים 40 אחוז ממצבת הכוחות במלחמת האזרחים הקטלנית (מופע שקופיות של ה’ניו יורק טיימס’)

 

המורדים בסיירה ליאון השכנה, בני חסותו של של טיילור, העסיקו אולי 2,000 ילדים, רבים מהם בני שש עד עשר. אמצעי ההפחדה העיקרי של המורדים היה לכרות אברים, לעתים קרובות של אנשים חפים מכל פשע. יש עדויות, שילדים היו מן המשתתפים במעשי הכריתה.

 

פרקטיקה מקובלת היתה לסַמֵם את הילדים לפני שהם נשלחו לקרב, כדי לשַכּך את פַּחדיהם: ממריחואנה, עבור דרך אֶמפטאמינים (שנקראו משום מה “הסירוֹת הכחוּלות”), וכַלה בקוקאין. ילד אחד, שנִשבּה בידי המורדים, סיפר לאחר שחרורו, כי שוביו עשו חתכים ברגליו, וּמרחו עליהם קוקאין. “אחרי זה הרגשתי כמו איש גדול”, הוא אמר לחוקרים של ארגון זכויות האדם ‘אמנסטי אינטרנשונל’. “אנשים אחרים נראו בעיניי כמו תרנגולות ועכברושים. רציתי להרוג אותם”. ילדים רבים שוכנעו על ידי מפעיליהם שֶבִּזכוּת כישוף, הם חסינים מפני קליעי אויביהם.

 

‘הנמֵרים’ סיפקו גלולות ציאניד

על פי ‘אמנסטי אינטרנשונל’, עשרות אלפי ילדים ממלאים תפקיד פעיל במלחמת האזרחים הארוכה של קולומביה. המיליציות של הימין מגייסות ילדים בני שמונה; המיליציות של השמאל משתמשות בילדים לשם הרכבת מוקשים והטמנתם, וילדים נשלחים לארוב לחיילי הממשלה.

 

לפי ‘אמנסטי’, גם בעלי בריתה משֶכּבר הימים של ישראל בדרום לבנון, צד”ל, גייסו בכוח ילדים. על מסרבים ועל עריקים הוטל עונש קולקטיבי: כל בני משפחותיהם גורשו צפונה.

 

ידועים לשִמצה במיוחד בשימוש בילדים היו ה’נמֵרים’ של סרי לאנקה, צבא מורדים שניסה לקרוע את האזורים הטאמיליים, ולכונן בהם מדינה עצמאית. ה’נמרים’ ניסו לשַווֹת לגיוס הילדים נופך רומנטי והירואי. הם דיברו על “דף חדש ומפואר בקורות העם הטאמילי”, וגמרו את ההלל על הורים שהביאו את ילדיהם הצעירים אל החזית. הילדים נשלחו אחר כך לקרב, כשֶבִּכְלֵיהם גלולות ציאניד. אם ייפצעו, הם נצטוו לבלוע את הגלולות, כדי שלא ליפול חיים בידי צבא הממשלה.

 

כרזה של ‘אמנסטי’ נגד השימוש בילדים במלחמת האזרחים של סרי לאנקה. ‘הנמרים’ הטאמיליים ניסו לשַווֹת לשימוש הזה נופך הירואי

 

שתי נערות בנות 13, אשר נפצעו בקרב, סירבו לבלוע את הציאניד, ונפלו בידי הצבא. אחת מהן סיפרה, שהיא גויסה עוד בגיל שמונה, ונאסר עליה לראות את הוריה. (‘החיילים הילדים של סרי לאנקה’, פרשנות ורקע באתר ה BBC).

 

כמעט לפני שנה, ועידה של האו”ם להגנת הילד אימצה אמנה חדשה, שהאיסור על ילדים לוחמים הוא אחד מסעיפיה. קצת משוּנֶה, אבל ארה”ב היתה אחת המתנגדות לאמנה. את התנגדותה עורר גיל האיסור, 18. גיל הגיוס החוקי בצבא ארה”ב היה 17, והאמריקנים חששו שהאמנה החדשה תשפיע לרעה על כוח האדם בצבא המתנדבים שלהם. רק בימים האחרונים של 2002 נפצר הסנאט בוושינגטון, ואישרר את האמנה.

 

אבל חשש ממין אחר מהלך עכשיו על הגנרלים של ארה”ב: כוחותיהם אינם מאומנים להילחם נגד ילדים. חוקר במוסד ברוקינגס בוושינגטון, פיטר סינגר, אמר ל’וושינגטון פוסט’ (12 ביוני 2002): “רק עכשיו צבאנו מתחיל להסתגל לעובדה, שיש ילדים המשרתים בצבאות, וילדים לוחמים עומדים לעורר כמה דילמות חמורות בשביל הכוחות הפרושים באיזור”.

 

מה יקרה, כאשר חיילים אמריקניים ייתקלו בילדים בני 12 בשדה הקרב? “רובי סער חדישים מעניקים לקומץ ילדים אותו כוח אש שהיה לגדוד שלם בזמן נפוליאון”, כתב סינגר במאמר נפרד. החייל הראשון שארה”ב איבדה באפגניסטן, בינואר 2002, נורה בידי ילד אפגאני בן 14.

 

הבעיה אינה רק כושר הלחימה של ילדים, וקַלוּת תנועתם, אלא גם השפעת נוכחותם על רוח החיילים הלוחמים בהם. מה יהיה על חיילים אמריקניים, כאשר יתבוננו ימינה ושמאלה, ויגלו ששדה הקרב זרוע בגוויותיהם של ילדים?

 

לפני שנתיים ויותר, סיור צבאי בריטי בסיירה ליאון מצא את עצמו מוקף במיליציה שכל לוחמיה היו ילדים. המפקד הבריטי אסר על חייליו לפתוח באש – וכל יחידתו נפלה בשבי הילדים. כוח בריטי מובחר נשלח כמה שבועות אחר כך לחלץ את השבויים. 150 מלוחמי האויב נהרגו, וכאשר נבדקו גוויותיהם התברר שרבים מהם היו ילדים.

 

סינגר מציע לשקול פיתוח נשק לא-קטלני מיוחד לטיפול בילדים. למשל, “אמצעים אַקוּסטיים, אשר ישדרו גלי קול בתדרים נמוכים, היכולים להפחיד או לבלבל את מקבליהם”. אפשרויות נוספות: כימיקלים, שיגרמו רפיון אברים; ואפילו חומרי הדבקה, שיפגעו ביכולת התנועה של מקבליהם.

 

“הנסיון מלמד אותנו, כי ילדים הם מן הלוחמים המרושעים ביותר; ויָתֵר על כן, ככל שהם צעירים יותר כך גדולה יותר רִשעוּתם”, אומר סינגר. “זו תופעה חדשה, המחייבת דוקטרינה צבאית חדשה”.

 

מקורות על הרשת

• מאמרו של פיטר סינגר על הצורך להיערך צבאית למלחמה נגד ילדים
• הדין-וחשבון של קרן הילד של האו”ם על “חיילים ילדים במלחמותיהם של מבוגרים”
• דוח של הארגון Human Rights Watch על ילדים לוחמים
• דוח של ‘אמנסטי’-ארה”ב על ילדים לוחמים
• הקואליציה להפסקת שימוש בילדים חיילים
• הזמר גארי לאייטבודי (Snow Patrol) על התוצאות הטראומטיות של השתתפות ילדים במלחמות — לילדים ולהוריהם — ועל הנסיונות להעלות להם אֲרוּכָה (‘אינדפנדנט’, לונדון, עשרה בדצמבר 2007)
• אתר המוקדש לשימוש בילדים במלחמת האזרחים בסרי לנקה
• ילדי הג’ונגל יוצאים למלחמה על דיאטה של סמים (‘גארדיין’)

 

 

   

   

 

 

אני מוסיף בזה עוד אלמנט אחד לתיק האפריקני. הוא בעצם חורג הרבה מגבולות אפריקה, אבל יש לו נגיעה ברורה לקטסטרופה של ליבריה, ולכן יש טעם לכלול אותו כאן: מלחמות הילדים, זאת אומרת תפקידם הגדל של ילדים במלחמות ובסכסוכים מזוינים בעולם. משהו מֵעֵין זה ראינו לשעה קלה גם ברצועת עזה, אם כי אין שום דמיון בין שמתרחש במקומותינו ובין מלחמות ליבריה, סיירה ליאון, סרי לנקה וכדומה.

 

 

300,000 ילדים לוחמים בשירותיהם של 35 צבאות וארגונים. לפעמים הם בני חמש, לעתים קרובות הם בני עשר. הם יוצאים לקרב מסוממים, מהופנטים, או מפני שמישהו מכוון אקדח אל רַקָּתָם. “הגיע הזמן לדוקטרינה צבאית חדשה”, טוען חוקר אמריקני.                    לקריאת המאמר…

 

בינתיים נמשכת הציפיה לכניסת כוח שלום לליבריה. נראה שהוא יורכב מחיילים ניגריים, בשעה שכמה אלפי חיילים אמריקניים יגישו סיוע לוגיסטי מֵאוניות-מלחמה במֵי החופים של ליבריה. נראה שהאמריקנים לא ינחתו שם בעצמם.

• חדשות אחרונות באתר הרשת של MSNBC, כולל וידיאו.
• דיווח טלויזיה של ה BBC (נחוצה תוכנת צפיה של Real).

  

רשימתי על צ’אקי סכינאי, האיש שהרס את הרפובליקה הוותיקה ביותר באפריקה. “הוא הרג את אבי, הוא הרג את אמי, אני אבחר בו לנשיא”, היתה אחת הסיסמאות הפופולריות בבחירות של 1997, אשר העניקו לצ’ארלס טיילור את נשיאות ליבריה.                                                             11 תגובות

 

התפרסם ב’גלובס‘, 25-24 ביולי 2003

 

“ה

זכות לשקר” אינה מופיעה ברוב מגילות זכויות האדם העולות על דעתי. היא אינה מובטחת ברוב החוקות, ורק בתי משפט מעטים מחייבים עֵדים להישבע כי יגידו את השקר, השקר בלבד, ושום דבר מלבד השקר. 

 

מה טוב איפוא לדעת, שאנשים חכמים וּמוּסריים שקלו את הזכות הזו עוד לפני 2,500 שנה. אפלטון שָׂם בפי מורו הגדול סוקראטס את המלים, אם יש להעניק את הזכות לשַקֵר, הנה על שליטי המדינה להיות מקבליה; ובמשאם ובמגעם עם אויבים, או עם אזרחיהם שלהם, הם יורשו לשקר לטובת הכלל (‘הרפובליקה’, 389).

 

אפלטון הואיל להעניק לציוויליזציה המערבית, ולכל ציוויליזציה מעוניינת אחרת, את מטבע הלשון “השֶקֶר האציל”, כדי לתאר אמצעי רטורי, שיואיל לשכנע את השליטים, או את הציבור, שעליהם להגן בחירוף נפש על האינטרסים של המדינה.

 

“השקר האציל” התנער בחודשים האחרונים מֵאֲבק הדורות בקשר עם תיאוריה לא-תמיד-משכנעת על הנסיבות האינטלקטואליות של החלטת ארה”ב לצאת למלחמה בעיראק. על פי התיאוריה, פרופסור יהודי, שנמלט בעור שיניו מגרמניה של היטלר, ולימד פילוסופיה יוונית עתיקה באוניברסיטת שיקאגו, הצליח לשלוח משושים אל מוקד קבלת ההחלטות של ממשלת ארה”ב. שמו היה ליאו שטראוס, ועם תלמידיו נמנו כמה מן האינטלקטואלים היהודיים, שהגיעו לעמדות השפעה ניכרות במימסד הבטחוני של אמריקה.

 

פול ווּלפוֹביץ (במרכז) נראה כאן בשעת סיור ברחובות מוצול, בצפון עיראק, 21 ביולי. הוא הפך לכליא-הברק הראשי של ממשל בוש, האינטלקטואל הקר שֶהֶגיונו הנִפתל דחף את ארה”ב למלחמה. יש בזה הגזמה ניכרת, אבל קשה לטעון שזה מופרך מעיקרו. (הצילום: משרד ההגנה של ארה”ב)

לצורך התיאוריה, הבולט שבתלמידי שטראוס הוא פול ווּלפוֹביץ, המִשנה לשר ההגנה. הוא הוגה דעות בענייני מדיניות ואסטרטגיה, עם רקע מגוּוָן של אקדמיה ושל דיפלומטיה. וולפוביץ היה מן הראשונים שקראו להפלת סדאם חוסיין, עוד באמצע שנות ה-90.

 

הטענה שהוא מוציא אל הפועל את רעיונות מורו ורבו שטראוס משעשעת את וולפוביץ. אומנם כן, הוא לקח שני קורסים אצל שטראוס באמצע שנות ה-60, ואחד מהם עסק בחוקי אפלטון; ואומנם כן, הוא מעריץ את חוכמתו של שטראוס (אשר מת לפני עשרים שנה); אבל להגיד שתלמידיו של ליאו השתלטו על התהליך הוא “פרי רוחם הרעה של מי שאינם מסוגלים להבין כי אחד-עשר בספטמבר שינה… את הדרך שבה אנחנו צריכים לנהוג בעולם. מאחר שהם מסרבים להתמודד עם זה, הם מחפשים איזו תיאוריית קונספירציה”.

 

את הדברים האלה וולפוביץ אמר בחודש מאי, בראיון לכתב העת ‘ואניטי פר’ (Vanity Fair). באותו הראיון, וולפוביץ גם גילה משהו על תהליך קבלת ההחלטות, שהקפיץ את קוראיו. הסיבה שממשל בוש העמיד את נשק ההשמדה ההמונית של עיראק במרכז הצדקותיו למלחמה היתה ביורוקרטית, אמר וולפוביץ. כן, ביורוקרטית. היה צריך ליצור מכַנֶה משותף בין כל הנוגעים בדבר, אלה שוולפוביץ מכנה “הביורוקרטיה של הממשלה”, ונשק ההשמדה ההמונית היה העניין היחיד שהכול יכלו להסכים עליו.

 

[X=nextPage=X]

המשך מעמוד 1

 

האם אפשר להאמין?

 

 

זה כשלעצמו אינו אומר שהדגש על נשק ההשמדה ההמונית היה שקר – אף על פי שבזמן פירסום הראיון, ואפילו חודשיים אחריו, האמריקנים והבריטים עדיין לא מצאו שום דבר שאפשר לסווג בקטגוריה של “נשק השמדה המונית”. גם זה כשלעצמו אינו מוכיח שום דבר, מפני שבהחלט יתכן שסדאם חוסיין החביא את הנשק שלו. כל זמן שאפשר להאמין לחומר המודיעיני, שעמד ביסוד היציאה למלחמה, אפשר לחכות באורך רוח לגילוי הראיות הפיזיות.

 

אבל בזה בדיוק העניין. האם אפשר להאמין?

 

 

הכותרות בעתוני ארה”ב באמצע יולי עסקו יום אחר יום בספקות הגוברים על ההסברים שהעניק הממשל למלחמה בעיראק. לבית הלבן יש עניין מיוחד בעתונים כמו זה שצילום עמודו הראשון ניתן כאן, Plain Dealer של קליוולנד, אוהיו. שם, במערב התיכון של ארה”ב, המזרח התיכון די רחוק. שם גם מוכרעות לא פעם הבחירות לנשיאות

בנובמבר שעבר דרש האו”ם מעיראק להמציא לו הצהרה מפורטת על נשק ההשמדה ההמונית שלה. ב-7 בדצמבר 2002 היא הגישה 12,000 עמוד, והכול הסכימו כי ההצהרה היתה מלאה השמטות וסימני שאלה.

 

אחת ההשגות החשובות של ארה”ב היתה, שעיראק לא גילתה בהצהרה הזו, כי היא ניסתה לרכוש אוראניום מועשר מניז’ר אשר במדבר הסהרה. הטענה הזו עשתה רושם ניכר על שומעיה, בייחוד בארה”ב. חודש אחד אחר כך, ב-7 בינואר, ‘לוס אנג’לס טיימס’ ציין את הדבר במאמר מערכת, בחזקת עקשנות לא-מובנת של סדאם, המעניקה תחמושת לנִצים [בארה”ב], הרוצים להדיחו.

 

הסוכנות לאנרגיה אטומית של האו”ם חזרה וביקשה מארה”ב העתקים של המסמכים. וושינגטון דחתה אותה בלֵך-ושוב. ב-28 בינואר הודיעה הסוכנות, כי חודשיים של בדיקות בעיראק לא אישרו את טענת ארה”ב, כי סדאם חידש את מאמציו לייצר נשק גרעיני. מנכ”ל הסוכנות, ד”ר מוחמד אל-באראדיי, גם התלונן על היעדר ראיות בעניין האוראניום הניז’רי.

 

עשרים וארבע שעות אחר כך נשא ג’ורג’ בוש את נאומו השנתי על מצב האומה לפני שני בתי הקונגרס בוושינגטון. זה היה נאום המלחמה שלו, והוא נועד בייחוד לאוזני העם האמריקני. הוא כלל בו את הטענה על ניז’ר. לממשלת בריטניה נודע, אמר הנשיא, כי סדאם חוסיין ניסה לאחרונה להשיג כמויות ניכרות של אוראניום באפריקה.

 

זהו. שש עשרה מלה (באנגלית) מתוך 1,219 שהנשיא הקדיש לביסוס התיק נגד סדאם. זה לא הרבה. זה גם לא היה החלק החשוב ביותר. גם אילו נעדרו המלים האלה מן הטקסט, היה אפשר לטעון שהנשיא הציג גליון אישום משכנע. ואם לא משכנע, כי אז לפחות ראוי לעיון.

 

חמשה ימים לאחר הנאום הוזמנה משלחת של הסוכנות לאנרגיה אטומית אל שגרירות ארה”ב בווינה, וקיבלה תִדרוך בעל פה על תוכן המסמכים הנוגעים לאוראניום הניז’רי. יום אחד אחר כך קיבלה הסוכנות העתקים של המסמכים.

 

ב-7 במארס הודיע ד”ר אל-באראדיי, כי אין הוא יכול לאַמֵת את תוכן המסמכים. ממשל בוש לא השמיע אף הסתייגות אחת ממסקנתו. ששה ימים אחר כך הודה מזכיר המדינה, כי המסמכים אומנם זויפו.

 

הסנאטור הדמוקרטי ג’ון רוקפלר, החבר הבכיר ביותר של מפלגתו בוועדת הביון של הסנאט, ביקש מן הבולשת הפדרלית לחקור אם הממשל מילא תפקיד בַּזיוף. אבל חוץ מזה נשאלו מעט מאוד שאלות. כלי התקשורת העיקריים נמנעו מלהציג את השאלה הפשוטה ביותר: מדוע נכלל הזיוף בנאום הנשיא, בייחוד מפני ששלושה חודשים קודם יעצה סוכנות הביון המרכזית לבית הלבן להימנע מלכלול את הטענה בנאום אחר?

 

 

שאֵלָה של Google

 

 

לא היה צריך בדיקה במעבדה פלילית, לא היה צריך לשלוח בלשים באישון לילה. היה צריך רק Google, ועוד איזה אנציקלופדיה, ואיזה ספר שנה ישן של ‘בריטניקה’

טכניקת אימוּת המסמכים של הסוכנות לאנרגיה אטומית הצטיינה בכל האיפיונים של פַּשטוּת ושל שׂכל ישר. לא היה צריך בדיקה במעבדה פלילית, לא היה צריך לשלוח בלשים באישון לילה. היה צריך רק Google, ועוד איזה אנציקלופדיה, ואיזה ספר שנה ישן של ‘בריטניקה’. כך היה אפשר לגלות, למשל, שאחד השמות החתומים על המסמכים היה של שר בממשלת ניז’ר, אשר חדל לכהן עשר שנים לפני התאריך הרשום על המסמכים.

 

יודעי דבר קוראים לזיוף כזה “גס”, או “חובבני”. בשבת שעברה’ עתונאית איטלקיה גילתה, כי היא שמסרה את המסמכים על ניז’ר לשגרירות ארה”ב ברומא. היא עשתה כן לאחר שהגיעה למסקנה, כי הם כנראה מזויפים. העתונאית, אליזבטה בּוּרבַּה, כתבת של השבועון ‘פנורמה’, אמרה, כי קיבלה את המסמכים מידי “מקור מהימן בדרך כלל”.

 

,ידעתי שזה יכול להיות סקופ עולמי, אבל זה בדיוק מה שהדאיג אותי. אם יתברר שזו מתיחה, זה יהיה סוף הקריירה שלי“, אמרה בורבה.

 

אכן, מה לך אמינותו של נשיא ארה”ב לעומת אמינותה של עתונאית איטלקיה. היא אומרת, שהתייחסה לכל העניין בחשד מלכתחילה. עורכיה החליטו להיזהר לפני שהם מפרסמים, ושלחו את בּוּרבַּה לניז’ר, לרחרח. בשובה לרומא היא אמרה לעורכיה, “הסיפור נראה לי מזויף”.

 

היא החליטה בכל זאת למסור את המסמכים לידי איש קשר שלה בשגרירות ארה”ב. היא אמרה לאיש הקשר, שאין היא מתכוונת לכתוב שום דבר, והסבירה מדוע, “ומבחינתי כל העניין נשכח”. עד שהיא שמעה את ההאשמות באות מפי פקידי ממשל בוושינגטון, ואחר כך מפי הנשיא בכבודו ובעצמו.

 

[X=nextPage=X]

 

המשך מעמוד 2

 

האיש שלנו בניאמֵי

 

 

הדעת נותנת שהמקור שלה היה הביון האיטלקי. זה היה גם מקור המידע של ממשלת בריטניה, שעליו הסתמך הנשיא בוש בנאומו על מצב האומה. הבריטים עצמם אישרו החודש, שקיבלו את המידע מאיטליה. מדוע ממשל בוש לא עשה מה שעשו עורכי שבועון ברומא? מדוע הוא לא שלח מישהו לניז’ר לבדוק את ההאשמות?

 

התשובה היא, שהוא דווקא כן שלח. ב-7 ביולי גילה דיפלומט אמריקני בדימוס, ג’וזף ווילסון, כי הוא יצא לניז’ר בפברואר 2002 על פי בקשת הסי.איי.אי, כדי לבדוק את החשדות על מכירת אוראניום לעיראק. ווילסון הוא לא רק מומחה לענייני אפריקה (הוא ניהל את הדסק האפריקני במועצה לבטחון לאומי בזמן הנשיא קלינטון), אלא גם היה מיופה הכוח האחרון של ארה”ב בבגדאד, ערב מלחמת כוויית, ב-1990.

 

ווילסון בילה את שמונת הימים הבאים “בשתיית תה מֶנטה מתוק ובפגישות עם עשרות אנשים”, ולא נדרש לו זמן רב כדי להטיל ספק גדול בעצם קיומה של העיסקה

בניאַמֵי בירת ניז’ר שמע ווילסון מפי שגרירת ארה”ב, כי היא כבר הפריכה את ההאשמות האלה. אף על פי כן הוא בילה את שמונת הימים הבאים “בשתיית תה מֶנטה מתוק ובפגישות עם עשרות אנשים: אנשי ממשלה בהוֹוֶה, אנשי ממשלה בעבר, אנשים הקשורים בעסקי האוראניום של המדינה”. כל מכירה של אוראניום מחייבת תהליך כל כך מסובך של פיקוח, הכולל לא רק את נשיא המדינה, אלא גם את הסוכנות לאנרגיה אטומית של האו”ם, עד שלווילסון “לא נדרש זמן רב כדי להטיל ספק גדול בעצם קיומה של העיסקה” עם עיראק.

 

הוא חזר לוושינגטון במארס 2002, שנה לפני הפלישה לעיראק, מסר דין-וחשבון מפורט לסי.איי.אי, והעביר את המידע גם לאגף אפריקה במחלקת המדינה. הוא הניח שבזה נסגר העניין. מה גדולה היתה תדהמתו, כאשר בספטמבר 2002 הופיע סיפור ניז’ר ב”ספר לבן” שפירסמה ממשלת בריטניה על מאמצי ההתחמשות של סדאם חוסיין.

 

לא הוא בלבד הופתע. לפי אחד מאנשי אגף הביון והמחקר של מחלקת המדינה, סיפור ניז’ר היה “פיסת זוהמה מגוחכת”. הסי.איי.אי יעץ לבריטים להפסיק להשתמש בסיפור. הבריטים משכו בכתפיהם. הם לא חשבו שהאמריקנים יודעים הכול, והם לא רצו לגלות לאמריקנים את מקורותיהם (כפי שנודע החודש, במהלך חקירה פרלמנטרית בלונדון).

 

 

יוונית קלה עם נקודות

 

 

מדוע הסי.איי.אי לא הניא את הבית הלבן מלכלול את “הזוהמה המגוחכת” בנאום על מצב האומה? קצת משונה שהשאלה הזו עלתה במלוא רצינותה רק לאחר שג’וזף ווילסון פירסם את פרטי מסעו לניז’ר בעמוד המאמרים של ה’ניו יורק טיימס’. להלן התחילה שרשרת של שיעולים מן הבית הלבן. כן, אמר דובר הנשיא, אין בזה שום חדש, מפני שהממשל הודה זה כבר, כי “המידע אומנם התברר כלא-מדויק”.

 

נאומי נשיא בארה”ב אינם נכתבים על גב מעטפה, שהנשיא מוציא מכיסו ברגע האחרון. לנשיא יש צוות שלם של נואמים. ויש לו שורה של עוזרים בכירים, העוברים על הטיוטות. והבית הלבן שולח את הטיוטות למשרדי ממשלה הנוגעים בדבר, כדי שיעירו ויתקנו. והעתקים נשלחו אל מחלקת המדינה ואל סוכנות הביון המרכזית. ואחרי כל הבדיקה, ואף על פי שיודעי דבר בוושינגטון כבר ידעו שניז’ר היתה מצוצה מן האצבע, הנאום אושר, והונח על שולחן האומה.

 

מותר לסלוח לכמה חובבי פילוסופיה יוונית עתיקה, אם הם שומעים את קולם של סוקראטס ושל אפלטון בוקע מגרונו של ג’ורג’ בוש (כמובן רק ביוונית קלה, עם נקודות). “שקר אציל” חקוק על מצחו של… של מי?

 

מי בדיוק שיקר בנאום הנשיא על מצב האומה? את השאלה הזו הציג בשבוע שעבר בעל הטור השנון מייקל קינסלי ב’וושינגטון פוסט’ ועוד בכמה עשרות עתונים נוספים המעתיקים את טורו:

 

השאלה ‘מי שיקר בנאום ג’ורג’ בוש על מצב האומה’ מזכירה במידת מה את החידה המפורסמת, ‘מי טמון בקברו של גראנט?’… מאין לי אנלוגיה מן החיים האמתיים, אשר תיטיב לבטא את מורכבותה של חידת הנאום, ואת הקשיים העצומים שיכבידו על כל נסיון לפתור אותה, אנשי מדע המדינה אומרים לי, כי ההשוואה הטובה ביותר תהיה עם רב סרן שטראסר בסרט ‘קזבלנקה’. אתם זוכרים אולי את האמפרי בוגארט עומד מעל הגופה, כאשר בידו אקדח מעלה עשן. קלוד ריינס אומר, ‘רב סרן שטראסר נורה! עיצרו את החשודים הרגילים’. וכך, תעלומת הרצח לעולם אינה נפתרת.

 

כמובן, הפיסקה האחרונה טעונה במפלים כל כך עשירים של סרקאזם, שהקורא אותה צריך לוודא שעדיין לא טָבַע.

 

 

“השקר המלכותי”

 

 

קצת קשה לראות איך אפשר להימנע מן המסקנה, שנשיא ארה”ב שיקר לאומה בנאום על מצבה. האם הוא שיקר ביודעין? האם מישהו אחר שיקר לו? סוקראטס ואפלטון הואילו להביא בחשבון את כל האפשרויות. הם דיברו במפורש לא רק על שקר אציל, כי אם גם על “שקר מלכותי”, שיעדיו לא יהיו ההמונים, אלא “השומרים”, זאת אומרת החוג הנבחר והמורם מֵעַם של שליטי המדינה.

“יש לאדם רצון חופשי, כאשר הוא נפטר מן השקר, ומרחיב את ידיעותיו; ואין לו רצון חופשי, כל אימת שניטלת ממנו האמת”

 

לזכותם של חכמי אתונה הקדמונים צריך להגיד, שהם לא התכוונו להכשיר תעשיה של שקרים. הם דיברו רק על שקר-פתיחה הכרחי, שיהיה מעורבב ביסודות הבניין. אפלטון קרא לשקר הזה “מיתוס”. הוא חשב שמותר להמציא את התחלת ההיסטוריה, כדי שיהיה אפשר להמשיך אותה. זאת אומרת, מותר לשכנע אנשים שהם יצאו מחלציהם של איזה אבות משותפים מיתיים באיזשהו עידן מרוחק, כאשר הפרֶה-היסטוריה היתה מכוסה ערפילים.

 

אפלטון אולי לא האמין באֵלֵי יוון, אבל הוא החשיב את הצורך להעניק לאתונאים מופת של חיקוי ושל הערצה. הוא תיעב את האיליאדה ואת האודיסיאה, זו העוסקת במלחמת טרויה, מפני שהיא תיארה את האלים כבני אדם, טובים ורעים, קַלֵי דעת וקפריזיים, ושומרים טינה והפכפכים. אי אפשר לחנך מעמד שליט על יסודות כאלה, חשב אפלטון. טובת המדינה מחייבת אֵלים מושלמים.

 

אין זאת אומרת שאפלטון חייב את השקר בתור שכזה. אדרבא, בדיאלוגים שלו, בחיבורו על הרפובליקה, הוא שם בפי סוקראטס דברים חד-משמעיים בשבח האמת. יש שני סוגי החלטות שאדם מסוגל לקבל, אומר אפלטון. סוג אחד הוא זה שאדם מקבל באופן חופשי, וסוג אחר הוא זה שאדם מקבל נגד רצונו. יש לו רצון חופשי, כאשר הוא נפטר מן השקר, ומרחיב את ידיעותיו; ואין לו רצון חופשי, כל אימת שניטלת ממנו האמת.

 

עצת אפלטון על “מיתוס היסוד” של המדינה שימשה מאז כל כך הרבה מדינות, וכל כך הרבה תנועות לאומיות, עד שכמעט אי אפשר עוד לעשות את האבחנה הקלאסית של אפלטון בין ה”מיתוס” ובין ה”לוֹגוֹס”‘, בין הפיקציה המועילה של הראשונים ובין ההיגיון הבריא של יורשיהם. כולנו שבויים במיתוס הרבה אחרי שיתרונותיו ושימושיו היו צריכים לפקוע.

 

אבל השאלה בעינה עומדת: האם מותר לשַקר ביודעין? היש שקר שהוא כל כך מועיל, עד שלמנהיגים פוליטיים בחברה דמוקרטית מותר לשַקר? או אולי לא רק מותר, אלא הכרח הוא לשַקר?

 

 

דה גול באלג’יריה, מה?

 

 

התרבות הפוליטית שלנו מלאה רמזים בשבח השקר, הן משמאל והן מימין.

 

למה מתכוון השמאל, כאשר הוא גומר את ההלל על גנרל דה גול, שהוציא את צרפת מאלג’יריה? דה גול עלה לשלטון בהבטחה להציל את צרפתיותה של אלג’יריה. שלוש שנים אחר כך הוא סיים 130 שנות התיישבות צרפתית באלג’יריה, והפך יותר ממיליון מתיישבים צרפתיים לפליטים. מֵאָז, שמאל מובס ולא רלוונטי בכל מיני מצבים ובכל מיני ארצות מקווה שמנהיג ימני יוציא בשבילו את הערמונים מן האש.

 

מישהו הצליח לספור את הפעמים שבהם אנשי שמאל ישראלים הביעו בקול רם את  התקווה שאריאל שרון יהיה “כמו דה גול”? הם אומרים בעצם, שהם מקווים כי מנהיג פוליטי יעשה את ההיפך ממה שהבטיח לבוחריו. הם מקווים לאמיתו של דבר ל”שקר אציל”.

 

שקרים אצילים טמונים גם באמתחת הימין. יצחק שמיר אמר פעם, שלמען ארץ ישראל “מותר לשקר”. אילו ניצח בבחירות של 1992, הוא תיכנן למתוח את המשא-ומתן בוועידת מדריד על אוטונומיה פלסטינית עשר שנים לפחות. זאת אומרת, הוא תיכנן להעמיד פנים שהוא נושא ונותן. בתקופה הזו, הוא האמין, מִספַּר המתיישבים בשטחים היה מגיע לחצי מיליון, והשקר האציל היה מציל את ארץ ישראל.

 

האומנם מלחמת עיראק נוהלה על יסוד שקר אציל, מפני שהאמת לא הספיקה לשכנע את דעת הקהל? האומנם ענייני מדיניות ואסטרטגיה נעשו מסובכים במידה כזאת, שאין לציבור הרחב הכלים להבין אותם?

זה פחות או יותר מה שהניח אפלטון, כאשר ייחל לרפובליקה מושלמת, שבראשה יעמוד מלך פילוסוף, או פילוסוף מלך. זה מה שמניחים סופרי מדע בדיוני, כאשר הם מתארים את ממשלות העתיד.

 

במובן הזה, המחלוקת המתרחבת והולכת בוושינגטון על נסיבות המלחמה בעיראק היא אולי ציון דרך לקראת שינוי היסטורי של נורמות ושל ציפיות.

 

לפני שלושים שנה וכמה ימים התחיל בארה”ב משבר האמון הגדול ביותר בסדר החוקתי. שמו היה ‘ווטרגייט’, והוא הניב את ההתפטרות היחידה של נשיא בתולדות ארה”ב.

 

קצת קשה להאמין שארה”ב עומדת להיקלע לקתרזיס עצום ממדים מן הנוסח של ‘ווטרגייט’, וגם מוטב לקוות שהוא אינו עומד להתחולל. הרבה יותר פשוט יהיה אם הבוחר האמריקני יחליט בנובמבר 2004 שאין הוא מוכן להעניק לשליטיו את הזכות לשקר. אבל זו כמובן התערבות בענייניה הפנימיים של מעצמת-על ידידה. סליחה.

 

 

רקע על ליאו שטראוס נתתי בטור קודם, הכול בגלל ליאו

עידכוני חדשות

 

• 30 ביולי 2003: סקר דעת קהל בארה”ב מראה כי הספקות גוברים ביחס להצדקות שהמימשל נתן למלחמה בעיראק (כולל וידיאו)
• 30 ביולי 2003: הנשיא בוש “מקבל אחריות” לטענה הכוזבת על תכניות הגרעין של סדאם חוסיין בנאומו לאומה (כולל וידיאו)

 

מקורות על הרשת

 

הנוסח המלא של ראיון וולפוביץ עם Vanity Fair, על פי התמליל של הפנטאגון

 

נאום הנשיא בוש על מצב האומה  

 

מחלקת המדינה קיבלה את המסמכים המזויפים לפני נאום הנשיא (וושינגטון פוסט, 18 ביולי)

 

נאום טוני בלייר לפני שני בתי הקונגרס, 16 ביולי

 

עתונאית איטלקיה מגלה: מסרתי את המסמכים לארה”ב

 

 

 

 

בימים הבאים אני מתכוון להרחיב כאן את הדיבור על הרקע ההיסטורי והאנושי של הקטסטרופה במערב אפריקה בכלל ובליבריה בפרט. דיווחים אחרונים משם מדברים על אסון כבד הממַשמש ובא אם לא יוצבו בימים הבאים כוחות זרים במונרוביה הבירה. כוחות כאלה לא יוצבו אלא אם כן ארה”ב תוביל אותם. בתחילת השבוע פירסמה העתונות האמריקנית ידיעות על 4,500 נחתים, הממתינים לפקודת כניסה. שני הצדדים הניצים במלחמת האזרחים של ליבריה טוענים שהם תומכים בהתערבות אמריקנית. אין כלל ספק שההמונים מייחלים לה. סימנים מוקדמים להתערבות כזאת הניבו הפגנות שמחה. התמהמהותה הניבה ביטויים של עצב ושל מפח נפש.

 

רשימת הנושאים שלהלן תתרחב איפוא בימים הבאים.

 

צ’אקי סכינאי 

 “הוא הרג את אבי, הוא הרג את אמי, אני אבחר בו לנשיא”, היתה אחת הסיסמאות הפופולריות בבחירות של 1997, אשר העניקו לצ’ארלס טיילור את נשיאות ליבריה. על האיש שהרס את הרפובליקה הוותיקה ביותר באפריקה

הקטסטרופה של מערב אפריקה נעשתה עניין כל כך שגרתי, עד שהמקום הסָביר ביותר בשבילה בטוּרֵי החדשות הוא תחת הכותרת “בקיצור”. עוד מלחמת אזרחים, עוד טבח המונים מסמר שיער, עוד נסיון הפיכה, עוד פלישת זרים, עוד בחירות מזויפות, עוד התמוטטות של שירותים חברתיים, עוד גילוי מבעית של שחיתות – כמה פעמים אפשר כבר להסב את הראש, כדי להתבונן באפריקה, ולגלות עד כמה היא נשארת מאחור.

חלקים של מערב אפריקה, המתוארים על מפת העולם כמדינות ריבוניות, עם גבולות מוּכָּרים ועם ערי בירה וממשלות, הם כמעט פיקציה. תִפרֵיהן של המדינות האלה נפרמו, או שהם התפַּקעוּ מעיקרם. אצבע מאשימה מופנית לכיוון אחד: צ’ארלס טיילור, נשיא ליבריה. הוא התחיל את זה, בערב חג המולד של 1989. צִמְאון הכוח הלא-מרוסן שלו הפך חלקים ניכרים של החוף האטלנטי של אפריקה ללא-ראויים למגורי אדם.

ציון הזמן “ערב חג המולד” אינו מקרי. טיילור חושב את עצמו לנוצרי אדוק, חבר בכנסיה הבפטיסטית, שרוב מאמיניה חיים בארה”ב. הוא חוזר ומתאר את עצמו ככלי בידי ההשגחה העליונה. לפני שש שנים, בראיון רדיו בבי.בי.סי, הוא נשאל מה הוא חושב על הדעה הרווחת, שהוא, טיילור, אינו אלא רוצח וסכינאי. “גם לישו הנוצרי קראו ‘רוצח'”, השיב טיילור ללא היסוס.

בטיילור אי אפשר לחשוד, שהוא יושיט אי פעם את הלחי השניה. בדצמבר 1989 הוא פלש לליבריה בראש מיליציה, שלוב של קדאפי היתה מקור המימון העיקרי שלה. האקט החשוב הראשון שלו היה טבח של אלף אזרחים גאנאים. ניצולים סיפרו אחר כך, כי אנשי טיילור תפסו ילדים קטנים ברגליהם, הניפו אותם באויר, ופיצפצו את גולגולותיהם על עצי הדקל, כשהם צוחקים מלוא פיהם.

מאותו הזמן ואילך, לוחמה אלגנטית כזאת נעשתה לחם חוקה של מלחמת ליבריה, ואחר כך גם של המלחמות שטיילור ייצא אל הארצות השכנות. עד ששככה המלחמה, שש שנים אחר כך, נהרגו בה בערך רבע מיליון בני אדם, עשירית האוכלוסיה. 700,000 נעקרו מבתיהם. בעלי בריתו של טיילור יעשו אותו דבר בסיירה ליאון השכנה, וינסו את כוחם גם בחוף השנהב ובגיניאה.

רב הסמל נכנס — ושחט

ליבריה היתה פעם ארץ יציבה מאוד. מוסדות השלטון שלה החזיקו מעמד 133 שנה. היא נועדה להיות ארץ מִקלט לעבדים שחורים משוחררים מארה”ב. אגודה פילנטרופית אמריקנית קנתה בשבילם שטח במערב אפריקה בשנת 1821, כאשר נשיא ארה”ב היה ג’יימס מונרו (מכאן שם עיר הבירה “מונרוביה”). היא יישבה שם 20,000 עבדים לשעבר, שהם וצאצאיהם נהגו באוכלוסיה המקומית כמעט כפי שהלבנים באמריקה נהגו בהם.

ב-1847 הוכרזה עצמאות ליבריה, והיא נשארה עצמאית אף כי כמעט כל שאר היבשת נפלה בידי מעצמות אירופיות.

צאצאי העבדים המשוחררים הטעימו את אמריקניותם. הם דיברו אנגלית באקצנט לא אפריקני, הם שמרו על שמותיהם האמריקניים, והם התפללו בכנסיות אמריקניות. אחרון נשיאיהם היה ויליאם טוֹלבֶּרט. במארס 1980 נכנס לחדר השינה של טולברט מפקד משמר הארמון, רב סמל שבקושי ידע קרוא וּכתוֹב, הניף מאכלת על צווארו, ושחט אותו.

הרב-סמל, סמיואל דוֹ, נעשה נשיא ליבריה בעשר השנים הבאות. הוא אפילו התארח במשכן נשיאי ישראל בירושלים. הוא הזמין את צ’ארלס טיילור להצטרף לממשלתו בכהונה המקבילה לראש אגף התקציבים. ב-1983 נמלט טיילור מליבריה עם חלק נכבד של התקציבים, בערך מיליון דולר. האינטרפול הוציא נגדו צו מעצר בין לאומי, הוא נעצר בארה”ב, ונחבש בכלא. ב-1985 הוא הצליח להימלט.

טיילור שייך לאליטה ה”אמריקנית” של ליבריה, אם כי הוא עשה מאמצים להתאפרק. למשל, הוא הוסיף לעצמו שם אמצעי אפריקני, “גאנקאי”; ובניגוד להוריו ולהורי-הוריו, שהקפידו על חליפות מערביות, הוא לובש לעתים קרובות גלימות אפריקניות צבעוניות.

קשה להגיד על טיילור שהוא היה סוכנו של קדאפי, כאשר התחיל את המרד שלו נגד סמיואל דו. טיילור מעולם לא שירת אלא את טיילור. בארה”ב יש לו מספר מפתיע של תומכים, לבנים ושחורים, אשר חשבו אותו פעם לתקווה הגדולה של אפריקה. ביניהם אפשר למצוא את הנשיא לשעבר ג’ימי קרטר ואת פעיל זכויות האזרח ג’סי ג’קסון.

לטיילור היו מהלכים גם בממשל קלינטון, בין השאר באמצעות קשריו עם עורך דין יהודי, לֶסטֶר היימן, לשעבר יושב ראש המפלגה הדמוקרטית במדינת מסצ’וסטס. לימים ימסור טיילור להיימן את הטיפול ברישום אניות תחת “דגל הנוחיות” הליברי, פרקטיקה שהיתה מקור הכנסה חשוב של ממשלות ליבריה זה 50 שנה ויותר.

את אחד משותפיו החשובים ביותר למאבק, פודאי סאנקוֹ, פגש טיילור במחנה אימונים בלוב. זה היה עוד בזמן שקולונל קדאפי התערב בגלוי וללא בושה בענייניהן הפנימיים של מדינות באפריקה. סאנקו, יליד סיירה ליאון, השתלט על מכרות יהלומים, והפך אותם למקור המימון העיקרי של מלחמות טיילור.

השתנה? לא הוא

טיילור התכוון לפַלס את דרכו בכוח אל ארמון הנשיאות במונרוביה, ואולי לשחוט את סמיואל דו במו ידיו. מישהו אחר עשה את זה בשבילו, וסוף דבר שהוא הגיע אל הארמון מכוח בחירות כלליות, שעליהן נאמר כי היו החופשיות ביותר בתולדות ליבריה. נגדו התמודדה כלכלנית ליברית מכובדת, אשר עבדה לפנים בבנק העולמי בוושינגטון. הוא הביס אותה בהפרש עצום.

מדוע הליברים העדיפו אותו? אולי הם הניחו, שזו הדרך היחידה לסיים את המלחמה. לא איש כטיילור היה מסתפק בכהוּנת מנהיג האופוזיציה. אחת הסיסמאות הפופולריות במערכת הבחירות ההיא, ב-1997, אמרה בכנות מקפיאת דם: הוא הרג את אבי, הוא הרג את אמי, אני אבחר בו לנשיא.

חודשי כהונתו הראשונים עוררו תקווה שהוא השתנה. אבל זה היה תעתוע. טיילור לא היה מוכן להסתפק בליבריה. הוא ניסה לעזור לידידיו לתפוס את השלטון בסיירה ליאון. התערבות של כוח שיטור אפריקני הכשילה את הנסיון, אבל מלחמת סיירה ליאון הנחילה לעולם כמה ממראות הזוועה הקשים ביותר של סוף המאה ה-20: המוני אזרחים, בהם ילדים רבים, שהמורדים גדעו את גפיהם, ככה סתם, כדי להפחיד. אגב, ילדים שימשו בתפקידי לחימה, הן בסיירה ליאון והן בליבריה.

אחריותו של טיילור למלחמה בסיירה ליאון היתה כל כך ברורה, עד שב-2001 החליטה מועצת הבטחון של האו”ם לאסור את כל יצוא היהלומים מליבריה ומסיירה ליאון, לרגל החשש שהתמלוגים מועברים למימון מלחמות טיילור. האו”ם הביע חשש דומה לגבי ההכנסות מרישום אניות תחת “דגל הנוחיות”.

מאז מאורעות אחד-עשר בספטמבר התפרסמו מפעם לפעם דיווחים על קשרי יהלומים בין טיילור ובין אל קאעידה. גם על החיזבאללה התהלכו ידיעות דומות.

כשלון בעלי בריתו של טיילור בסיירה ליאון לא הרתיע אותו. בסתיו שעבר הוא שלח אנשים וכסף כדי לעזור לקבוצת חיילים בחוף השנהב לתפוס את השלטון. נשיא חוף השנהב מצידו כתב המחאות נדיבות למורדים שצצו נגד טיילור בליבריה עצמה.

“עיר נפחדת ונואשת”

בתחילת יוני נודע, כי כתב אישום נגד טיילור הוגש בבית הדין הבין לאומי לפשעי מלחמה בסיירה ליאון, שמנהל האו”ם. היה ברור מלכתחילה, שבבית הדין הזה לא יהיה ממש אם טיילור לא יובא לפניו.

ההודעה הפומבית על הגשת כתב האישום באה באיחור של שלושה חודשים, בדיוק כאשר טיילור השתתף בוועידת שלום עם מורדי ליבריה באקרה, בירת גאנה. הסיבה לזמן ההודעה היתה שהתביעה קיוותה, כי ממשלת גאנה תעצור את טיילור. היא לא עצרה, וטיילור גם לא חיכה לראות אם תעצור: הוא ארז מייד את המזוודות, וחזר הביתה.

המורדים עומדים בשערי מונרוביה, המוני פליטים מצטופפים באיצטדיון הכדורגל שלה. כתב של הבי.בי.סי תיאר אותה בתחילת השבוע כ”עיר נפחדת ונואשת”. בעיר הבירה אין עוד מים זורמים. חשמל ממילא לא היה. טיילור מתבצר בחווילתו המפוארת, מוקף בשומרי ראש, ומחכה. הוא מאמין שיהדוף את המורדים, אם כי “זה יהיה קשה מאוד”.

המורדים עצמם שייכים לקבוצות אתניות יריבות, וחוץ משנאת טיילור אין להם כל מכנה משותף. אם השלטון יעבור לידיהם, יהיה לליבריה טיילוריזם בלי טיילור.

ארגון חשוב, המסייע ביישוב סכסוכים, ונקרא ‘קבוצת המשבר הבין לאומית’, פירסם לאחרונה דוח על מלחמת ליבריה. הוא אומר, כי רק כוח שיטור רב-לאומי יוכל להחזיר לארץ האומללה הזו את השלום ואת התקווה.

כוח כזה מבטיח כיום את השלום בסיירה ליאון. כוח אחר נמצא בחוף השנהב. כוח רביעי מתוכנן בשביל קונגו. איזו אירוניה מרה היא, שאפריקנים אינם מסוגלים להבטיח את חייהם של אפריקנים אחרים.

“מתי יגיעו המארינס?”, שאל פליט ליברי נואש את העתונאי האמריקני שריאיין אותו.

הם לא יגיעו. הם עסוקים במקום אחר.

פורסם ב‘גלובס’, 12-11 ביוני 2003

 

 

פורסם ב’גלובס‘, 24-23 ביולי, 2003

בלילות כאלה,פרשנויות פוליטיות נעשות כמעט מיותרות. יש חדשות, המתאימות הרבה יותר למחזאי, או לכותב ספרות בדיונית. אפשר אולי להתחיל בפרפרזה על שייקספיר, ‘ריצ’ארד השני’, בתרגום לא-מהוקצע:

 “נשב-נא ונגלגל סיפורים על מותם של מלכים;/

מקצתם מכסאם סולקו; מקצתם במלחמה נפלו,/

במקצתם התפעמו רוחות הרפאים של אלה שהדיחו הם…”

אתמול כרתה ארה”ב שני ראשי עריצים במוצול שבצפון עיראק. בימים הקרובים, אולי אפילו בשעות הקרובות, אמריקה תכרות את ראשו של עריץ שלישי, במונרוביה בירת ליבריה (כנראה לא פיזית, אלא רק מטאפורית. העריץ הזה יורשה לצאת לגָלוּת בטוחה למדי).

ללא כל קשר, בבית חולים בגֶ’דה’ עריץ רביעי שקוע עכשיו בתַרדמת. אידי אמין דאדא היה כנראה הראשון בסִדרה. הוא הראה שמשהו השתבש מעיקרו בעולם שאנחנו מכנים “מתפתח”, או “שלישי”. 15 שנה לאחר שאפריקה התחילה להשתחרר מֵעול האירופים, משבר השלטון שלה עבר משלב הכשלון הניהולי אל שלב הטירוף המרושע. מאחר שהֶסדֵרים חוקתיים רופפים הוחלפו בקפריזות של רודנים, עניין טבעי היה בשביל הדור השני של הרודנים לצאת מדעתו, ולהפוך את כל סדרי השלטון לקריקטורה מכוערת.

העולם הערבי חיכה קצת יותר עד שסדאם חוסיין תבע לעצמו את כתרי חמורבי ונבוכדנצר ואשוּרבַּניפַּל והארון אר-רשיד, ולימד את ילדיו הצעירים להוציא להורג במו ידיהם את יריביו האמתיים והמדומים של אבא. זה היה פשוט: כדי להירגע, קוסאי הקטן היה מוכרח להחזיק את הקלשניקוב קרוב לחזה. שנים אחר כך, אחרי שאבא ייפול מכסאו, יתגלו קלטות וידיאו של קוסאי מלמד את אמנות האחזקה של אק-47 לילדיו שלו, הקטן שבהם בן חמש או משהו כזה.

ילדים מסוממים יוצאים לקרב

 צ’ארלס טיילור לא היה מוכרח להיות שייך לקטגוריה הזו. כאשר התחיל את המרד, ב-1989, הוא דווקא נראה אלטרנטיבה לא-רעה לרודן מושחת, טיפש וּכבַד פֶּה ששלט אז בליבריה. אבל לטיילור היה רעיון שׂטָני: לשלוח ילדים למלחמה. הוא הקים יחידות שלמות, שהיו מורכבות מבני 10 עד 12. הוא סימם אותם לפני שנתן להם את האק-47, לפני ששלח אותם לקרב. זה השתלם, מפני ששבע שנים אחר כך הוא נבחר לנשיא ליבריה, והכול התפללו חרישית שהשלטון ירפא אותו מטירופו.

אבל לטיילור היו תכניות אחרות. הוא גמר אומר לייצא את שיטות המלחמה ואת הֶרגְלֵי השלטון שלו לשכנותיו. גם בסיירה ליאון, ידידיו של טיילור גייסו ילדים למלחמת אזרחים, סיממו אותם, נתנו להם את האק-47, הוסיפו לזה פִגיונות, וציוו עליהם לכרות אברים. ככה סתם, בלי סיבה, רק כדי להזכיר לאנשים את הקשר ההכרחי בין כוח פוליטי ובין טירוף מרושע.

וזה כמובן לא הכול. בזמן הזה עלו לשלטון כוהני דת שונאי נשים באפגניסטן. הם הפכו כריתת אברים פומבית לספורט תחרותי, והציגו אותה בסופי שבוע באיצטדיון המרכזי של קאבול.

לא הרחק משם, בטוּרְקְמֶניסטַן הסובייטית לשעבר, הנשיא הואיל לתת את שמו ואת שֵם אִמו לכמה מימי השבוע, פסל זהב ענקי שלו מותאם לתנועת כדור הארץ סביב השמש, מחשבותיו הן מקצוע הלימוד העיקרי בבתי הספר, והוא ציווה לאחרונה על תושבי עיר הבירה לשחוט את כל תרנגולותיהם מייד פן יבולע להם.

בצפון קוריאה הכול משלמים את המחיר על זה שאבא קים איל סונג לא שלח את בנו קים ג’ונג איל להסתכלות פסיכיאטרית ארוכה מאוד. התוצאה היא שהילד זקוק עכשיו להקרנות רדיו-אקטיביות תכוּפוֹת, והוא רוצה שארה”ב תסתכל כל פעם שהוא מקרין. כשהיא מסרבת, הוא משליך את זרועותיו הקצרות באויר, וצורח שאולי עוד מעט קט הוא ייצא למלחמה גרעינית, ויעלה את גבעת הקפיטול באש. בשבוע שעבר נטה שר הגנה אמריקני לשעבר להסכים איתו: מלחמה אומנם ממשמשת ובאה.

כל העולם קומיקס

האומנם יש פרשן פוליטי הטוען ברצינות שהוא מבין את כל זה? איפה הימים הטובים שבהם עריצים היו אנשים רציונליים, שגם מעשי הזוועה שלהם היו חזויים, והם דיברו בלשון בני אדם? היה אפשר לשנוא את העריצים ההם, אבל גם לעשות איתם עסקים. איזה עסקים אפשר לעשות עם הדור החדש של העריצים, שלא לדבר על ילדיהם הניאורוטיים?

בהוליווד גברה בשנים האחרונות הנטיה לוותר על תיחכום בתיאור הטובים והרעים. במקום שיאשימו את הוליווד כי הסרטים שלה דומים לקומיקס, היא החליטה לאמץ את הקומיקס בגלוי: באטמן וספיידרמן והענק (‘האלק’) ו’אנשים בשחור’ ומאטריקס… הוליווד לא בדתה מלבה את עודאי ואת קוסאי ואת קים ואת צ’אקי סכינאי מליבריה. החיים בדו אותם.

לורד אקטון, ההיסטוריון הבריטי הגדול של המאה ה-19, השמיע את אחת האמיתות המצוטטות ביותר של 150 השנה האחרונות. “שלטון נוטה להשחית”, הוא אמר, “ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט”. איך בדיוק הוא משחית, זה כבר עניין של גיאוגרפיה ושל תרבות פוליטית.

“בואי נא, אמריקה“

מה יכולים נתינים לעשות כדי לזרז את יציאת עריציהם? כדור מתנקש הוא פתרון אחד, אבל הבעיה היא שאם הכדור מחטיא, מתחילה להתרקם סביב העריץ הילה של חסינות. אפשרות שניה, פופולרית מתמיד, היא להתפלל שהעריץ יעצבן במידה מספקת את ארה”ב, וג’ורג’ בוש ישלח את המארינס.

בשבועות האחרונים זו התפילה הציבורית בליבריה האומללה. הסימן הקל ביותר שהאמריקנים באים, האמריקנים באים, עורר אנשים לרקוד ברחובות, לפני שהקליעים הניסו אותם למקום מחבוא. בתחילת השבוע, לפני חיסול ילדיו של סדאם, הכותרות הראשיות כמעט בכל עתוני ארה”ב עסקו במרחץ הדמים של ליבריה ובתחינתם הנואשתשל הליברים, “בואי נא, אמריקה”.

אבל אמריקה לא תוכל לבוא לכל מקום, ומשבר השלטון של העולם השלישי נידון להימשך עוד שנים רבות.

אומרים לי שאי אפשר להתנהג ככה, ואני מתנצל. זה שבועיים ויותר שלא הייתי כאן, ואולי מישהו נקש על הדלת בהיעדרי, ולא הבין מדוע אין היא נפתחת. כמה עניינים שלא ממין ‘רשימות’ הסיחו את דעתי, עניינים אישיים בהחלט. אני מקווה לחזור ולכתוב עוד לפני סוף החודש. אם מישהו הֶאריך את רוחו אתי, אני אסיר תודה.

 

ובכן, הנה דיווח בלעדי משדות הקרב של החוף המזרחי. זה קרה רק לפני כמה שעות, ארבע לפנות בוקר לפי שעון ישראל: שארלוט יורק נקשה שלוש פעמים (נפרדות) על דלתו של רב ניו יורקי, והודיעה שהחליטה להצטרף אל אמונת ישראל. שלוש פעמים נטרקה הדלת בפרצופה. אחרי הפעם השלישית היא

קריסטין דייוויס כ”שארלוט יורק”, הוואספית שנקשה שלוש פעמים

נדחפה פנימה, אל ביתו של הרב, מבלי לדעת שזמן הדלקת הנרות של ערב שבת הוא. היא הכריזה בקול גדול: “יכולת ההִתרַבּוּת הטבעית שלי נמצאת תחת אִיוּם (I am reproductively challenged), אני חייבת להתחתן עם הארי, אני צריכה להיות יהודיה”.

 

זהו, את הנעשה אין להשיב. זה אולי האקט האוואנגליסטי ביותר של היהדות בטלויזיה האמריקנית מאז התגיירותו של רופא השיניים של ג’רי סאיינפלד (כידוע יפה לכל בַּר-בֵּי-גֶ’רי, רופא השיניים התגייר רק כדי שיוכל לספר בדיחות יהודיות מבלי להיחשב לאנטישמי. כאשר ג’רי חוזר על החשד הזה באוזני שורה של אנשים, יוצאים לו מייד המוניטין של אנטי-רוֹפֵאשֶני, בלעז, anti-dentite).

 

מדוע זה איש כל כך רציני ומעונב כמוני ירצה לגרוע מרצינותו בהודעה כזאת? מכל מיני סיבות, אבל אני מתכוון לציין רק אחת: הרשומה האחרונה שלי עסקה בשיפור הדמוגרפיה היהודית באמריקה באמצעות הצטרפות של גיבורי תרבות עממית אל “האמוּנה הבזויה”, גיבורים פיקטיביים (כמו “הַדָבָר” מן הקומיקס ‘ארבעת המופלאים’), או גיבורים בשר ודם (כמו מאדונה).

 

אבל עכשיו, כאשר סדרת הטלויזיה הפופולרית ביותר של ערוץ הכבלים HBO פותחת דלת עם מזוזה לפני דם וואספי כחול — אני מדבר על Sex in the City, זה המתורגם לעברית ‘סקס והעיר הגדולה’ — אני חושב שהרקיע הוא קצֵה גבול ההתקדמות, כמו שאומרים באמריקנית טובה ורבת קלישאות.