Author Archive

« Older Entries
Newer Entries »

השעה התשעים-ותשע

יום שלישי, ספטמבר 23rd, 2003

 


הבוקר שאחרי ‘איסאבֶּל’ בוושינגטון הפצועה

 

אני מודה שמעולם לא הייתי אסון פדרלי. אבל עכשיו אני אסון. עובדה, כאשר נכנסתי בהיסוס ניכר וּבִמבוּכה אל חצר בית הספר היסודי מֶרְץ’ אשר ברחוב דאבֶנפּוֹרט בצפון-מערב וושינגטון, ושאלתי בנימוס אם מוּתָר לי לקחת קצת קֶרַח, אמר לי איש צעיר וּמשׂוּפָם, שהיה לבוש במדים חומים וחבש מגבעת רחבת תיתוֹרֶת, שאדרבא, אבל מדוע זה אינני מביא את המכונית, כדי שהם ימַלאוּ את תָא-המִטען שלי.

 

עשיתי חשבון מהיר. תא המטען שלי יכול להחזיק בדרך כלל 500 מטולי זהב, חבית נפט אחת, שלוש גופות… תא מטען מלא קרח ממילא יכול לצנן את האוירה במידה ניכרת. או לפחות במידה שֶתָפיג במקצת את ריח המזון הנרקב והולך (הוא מוסיף להפיץ ריח, אף כי כולו פּוּנָה לפני יומיים, ונאסף על ידי משאית אשפה עירונית).

 

“אנא חַלֵק את הקֶרַח לִשכניך”, אמרה לי אשה במדים בחיוך מנומס. “כמובן”, אמרתי, “אחלק ברצון”. ואחר כך שאלתי מי הם, והם השיבו   FEMA(ההגיה היא פִימַה). FEMA, אמרתי. זאת אומרת FEMA!, אמרתי (אני אינני אומר סימני קריאה לעתים קרובות). ואז הבנתי שאני אסון פדרלי, ונוהגים בי עכשיו על פי אותם עקרונות המדריכים את הממשלה הפדרלית כאשר היא מטפלת בנפגעי אסונות טבע. (FEMA הם ראשי התיבות האנגליים של ‘הרשות הפדרלית לניהול מצבי חירום’).

 

לפני 97 שעות אירע לי אסון טבע. או אולי 98 שעות, מי בכלל סופר. 97 וחצי נגיד. זה היה ביום חמישי אחר הצהריים, השעה היתה 3:32, או 3:33, מי מסתכל בכלל על השעון. מַכָּרָה טילפנה מֵעיר-שינה במדינת מרילנד, בגבולה הצפון-מזרחי של וושינגטון, כדי להגיד שֶעַתָּה זה נותק אצלה החשמל. והיא הוסיפה קללה ברוסית. היא הוזמנה מייד לביתנו המחושמל, אף כי יש לה שני כַּלבֵי טֶרְיֶר, ונוכחותם של טריירים אינה מתיישבת בדרך כלל עם חתולים. היא נֶעֶנתָה בעונג, ועד שהתיישבה במכוניתה פסק החשמל גם כאן.

 

 


כלבת הטֶרייר בִּינִי, אורחת נוטה לָלוּן בביתי לעת איסאבֶּל, מפַלֶסֶת את דרכָּהּ אל הדלת המבוּצרת של חדר השינה, שבו הוסתרו מִפָּנֶיהָ שני חתולים. מֶה היתה ביני עוֹשָׂה לחתולים אילו הורשתה לָגַעַת? איסאבל היא תשובה אפשרית אחת

 

זה היה קצת משוּנֶה. סוּפַת ההוריקאן האיוּמה, שֶשֵם קוֹרָא לה איסאבל, זאת אומרת איזבל (חצי הסופות הקטלניות מקבלות שמות של נשים, וחצי – של גברים), עדיין לא הגיעה. היא עמדה להגיע רק עשר או 12 שעות אחר כך. ידענו שלא יהיה חשמל, אבל כבר? וחוץ מזה אני מודה שהשתעשעתי במחשבה הדיסקרטית שאולי הפעם דווקא תחזיק המערכת מעמד. בסוף החודש שעבר דיווחתי למבקרֵי האתר הזה על עלטה של 48 שעות בעיר הבירה האימפריאלית, היתכן שהיא תחזור?

 

הלילה הראשון בלי אור היה משעשע. שתינו יין לאור פנסים נאותים שקניתי בעקבות לקחי הסופה הקודמת. האזננו לתחנת הרדיו WTOP, 1500 בגלים בינוניים, שלעולם איננו מאזינים לה, אלא אם כן עלינו לדעת איפה יש פקק תנועה. WTOP היא פרודיה של רדיו אמריקני. תרועה מוזיקלית פותחת כל סבב של חדשות, הקריינים צלולי הקול מדברים בחגיגיות תיאטרלית. משפטים אינם מסתיימים לעולם בנקודה, אלא תמיד בסימן קריאה. הטקסטים משקפים התמודדות בלתי פוסקת עם שרירות-לבו של הטבע האנושי או האלוהי. עכשיו אנחנו מכוּרים ל WTOP, כי היא מודיעה לנו מתי יהיה חשמל, או למען הדיוק מתי לא יהיה, או מי לכל הרוחות יודע אם יהיה.

 

ב-10:30 בערב חדלה הרוח בחוץ לנשב. פתחתי את הדלת. השמיים היו ורודים. האויר עמד. ענפי העצים לא נעו. אפילו הצרצרים המעצבנים השתתקו (אני חושב שאחדים נכנסו הביתה, בעקבות עציצים שהיה עלינו לפַנוֹת מן הֶחצר לפני בוא הסוּפה). היה חם. אולי בפעם הראשונה בחיי הבנתי את הביטוי “השקט שלפני הסערה”. ידענו שאיסאבל מתקרבת. בן דוד טילפן אליי מלונג איילנד. הוא שמע בטלויזיה, או אולי ראה ברדיו, שאיסאבל שורקת עכשיו בִּשמֵי נורפולק, וירג’יניה, ויידרשו לה בערך חמש שעות להגיע אלינו.

 

איסאבל באה בערך ב-3 לפנות בוקר. בבוקר טענה אורחת הלילה, הפליטה ממרילנד, שהיא ראתה עץ נופל, התכווצה מתחת לשמיכה, קיוותה שהיא תקום בבוקר, ונרדמה. בבוקר התברר שהעץ אומנם נפל. עץ עצוּם ממדים, שענפיו כיסו את המרפסת האחורית כחוּפַּת כלה. ההיגיון חייב את העץ ליפול על גג הבית, ואילו נפל על גג הבית אין זה כלל מן הנמנע שאורחת הלילה לא היתה מתעוררת בבוקר. תחת זאת העץ התמוטט על פני כל כר הדשא של החצר האחורית.

 

 


בבוקר התברר שהעץ אומנם נפל. עץ עצוּם ממדים, שענפיו כיסו את המרפסת האחורית כחוּפַּת כלה. במקום להתמוטט על גג הבית, כפי שהיה אפשר לצַפּוֹת, הוא פסח עלינו, ונפל מלוא קומתו על כר הדשא

 

 

איזבל היתה זָרָה ונוכריה, כידוע לכל מי שהַשׂכָּלָתוֹ במוסיקה פופולרית ישראלית הגיעה אל קיצה לפני עשרים שנה ויותר. היא הפליאה את כל רוֹאֶיהָ. היא השאירה ששה מיליון ללא חשמל – התנועעתי באי-נוחות על הכסא כאשר ראיתי את הכותרת הזו – והיא הזכירה לעיר הבירה האימפריאלית שֶלעֵת הוריקאן אין היא אימפריאלית יותר מאחרון כפרי הדייגים.

 

מה משוּנָה היתה השכונה בלילה הראשון שלאחר איסאבל. זה היה ליל שבת, ואנשים ערכו מסיבת נֵרוֹת. פה ושם, בנסיבות לא ברורות, היה אור חשמל, ואגב שוטטות חוּצוֹת היה נדמה לי שֶבּנֵי האוֹר האֵלֶה יצאו קצת יותר מדיי מִגִדרָם להראות אותו, את האור. אבל אולי קנאה טבעית של בן חושך מדברת מגרוני.

 

 


‘סטארבאקס’ על שדרות קונטיקט פינת רחוב ליווינגסטון בבוקר שאחרי. ההמונים היו צמאים לקפאין

 


הַתוֹר לקפאין מִשׂתָרֵך על המדרכה, וּמִתפַּתֵל לאורך קירות בית הקפה. אנשים עמדו 45 דקות בתור כדי להזמין קפה ‘גראנדֶה’ בלי סוכר, או פְרַאפּוּצ’ינוֹ בטעם קַרַמֶל, או ‘לאטֶה’ בחלב קַצֶפֶת — כל המשקאות ההכרחיים כל כך לשיורה של ציוויליזַצְיָתֵנוּ. העובדים ב’סטארבאקס’ אומרים, שביום שאחרי הם שירתו 5,000 שוחרי קפאין. הממוצע היומי הוא 1,000. בית הקפה הזה, היחיד בסביבה שֶחַשמַלּוֹ חזר זמן קצר לאחר ביקורה של איסאבל, היה הרבה יותר מבית קפה. הוא היה קהילה, הוא היה ביטוי של שיור, הוא היה ראָיָה לטירופם הבזבזני של אנשים החושבים שלשני קפוצ’ינו ביום התכַּוונוּ האבות המייסדים של הרפובליקה, כאשר הטעימו את זכותם הטבעית של בני האדם “לבקש להם אושר” (Pursuit of Happiness, 1776). זה כלל גם אותי, לפחות בימי האסון. לא עוד

בבוקר שַׂמתי את פַּעמיי לקפה היחיד הפתוח בשכונה. ידעתי שלסטארבאקס יש “כתמים לוהטים” (אל נא תגחכו למשמע התרגום הזה ל Hot Spots, תרגום מוצלח יותר יאומץ מייד). זאת אומרת, משהו מקביל לרשת אלחוטית ביתית, המאפשרת לבעלי מחשבים נישאים עם כרטיסי אלחוט (Wi-Fi) להתחבר ולגלוש. מעולם לא נסיתי, והיו דרושות איזה שעה וחצי של מגע עם מחלקת התמיכה, כולל שיחה עם טכנאית הודית שישבה אי שם בעמק הגאנג’ס, וניסתה להגות מלים ומושגים כדרך האמריקנים, במידה מוגבלת של הצלחה (זה מה שקורה בימים האלה בעולם הטכנולוגיה העלית האמריקנית, תמיכה ושירותי לקוחות עוברים להודו). אבל מקץ התמיכה, ולאחר שנסיתי שני כתמים לוהטים נפרדים, התחיל האינטרנט האלחוטי שלי באדיבות Tmobile מבית DeutcheTelekom, ששה דולרים בשעה, או עשרה דולר ביום, או שלושים דולר בחודש (עם התחייבות לשנה), או ארבעים דולר בחודש (ללא כל התחייבות).

 

 

 

 

הגלישה היתה מסחררת, DSL ויותר, ממש כפי שהובטח. בשעות הבוקר היה אפשר אפילו לשבת על המדרכה בחוץ. אחר כך הייתי צריך להיכנס פנימה. בִּפנים התרקמה והלכה קהילה של משתמשי Tmobile. שם שמעתי מפריסילה, קתולית מפרובידנס, רוד איילנד, את תלאות נישואיה לגבר יהודי, שתי בנות, כולל אליזבת (“נעים מאוד” אמרה אליזבת והושיטה את ידה בנימוס), וכולל עוד אחת שעוד מעט ימלאו לה 12 ואִמָהּ – דווקא אמה הקתולית – רוצה להעלות לתורה בבית כנסת רפורמי. הרב מסכים, אבל אינו מסכים שהאמא תשתתף בטקס. הִשֵׂאתי לפריסילה שורה של עֵצוֹת תיאולוגיות, ואחר כך גם עצות טכנולוגיות, וגם פריסילה היתה על הרשת. חשבתי שגילוי הלב של פריסילה ינחיל לנו יחסי ידידות ארוכים, וכבר כתבתי את הדואל שלי על פיסת נייר, אבל פריסילה קמה ללכת במהירות כזאת שלא הספקתי.

 

זה ארבעה ימים אני מתעורר בבוקר וניגש לסטארבאקס. מעולם לא זרם בעורקיי כל כך הרבה קפאין. אבל ההתרגשות של החידוש פגה. אתמול בלילה, אחרי שהכנסתי את החתולים הביתה מיום עמלם, עמדתי על המדרגות, וצרחתי אל הלילה השחור. אינני בן חושך, צרחתי. אינני בן חושך.

 

ב-9:37 בערב (מי מסתכל על השעון) בקעה צריחת-נגד מסביבות רחוב ריטֶנהאוז פינת רחוב נוואדה. היא היתה עשירה וּמלֵאַת שִׂמחה. בעקבותיה בקעו כמה צריחות רמות פחות. אחר כך נבחו הכלבים. אחר כך ירה מישהו שניים שלושה זיקוקי דינור. ידעתי שהאור חזר אל ריטנהאוז פינת נוואדה.

 

הוא לא חזר לכאן. צוותי תיקון הגיעו ממדינת ג’ורג’יה, ולפי WTOP הנ”ל תושבים קיבלו אותם בתרועות, “אם כי לא בדיוק אותן התרועות שבהן  הצרפתים קיבלו את האמריקנים בנורמנדיה” (מה אתם רוצים ממני, זה מה שהם אמרו, לא אני).

 

היום בסטארבאקס היה הרבה פחות משעשע. הקהל התמעט, אבל גם הקולות המעטים היו רמים מדיי. הילדים היו קונדסיים מדיי. שכניי לגמו את הקפה שלהם בגמיעות קולניות מדיי. אני רק רציתי חשמל.

 

תשעים ושמונה שעות, אבל מי סוֹפֵר.

 

 


צעיר חתוליי בוחן את הנזק למחרת ביקורה של איסאבל

 

 

Posted in הערות אישיות | 8 Comments »

מן הארכיון: לפעמים הוא מנחש שלום, לפעמים הוא מנחש מלחמה. מסע וירטואלי אל מוחו של יאסר ערפאת

יום ראשון, ספטמבר 14th, 2003

על חומות המצודה בדיר חנא, ועל ראש הגבעה בסַפוּרִיֶה, עומד אבו עמאר, ורגליו רועדות. רוחות הרפאים של עמו מדברות אליו. הוא שומע את קולו של הנסיך ד’אהר, מייסד המדינה הפלסטינית הראשונה, שהעניק את ׳זכות השיבה׳ ליהודי טבריה. היחתום אבו עמאר? היוותר? הוא אינו יודע. הוא מנחש. ולפעמים הוא מנחש שלום, ולפעמים הוא מנחש מלחמה, ולפעמים הוא מנחש פיוס, ולפעמים הוא מנחש עד-חורמה

המשך…

Posted in קריאה חוזרת: טורים מן השנים 2003-1994 | 19 Comments »

שַׂר הַטַבָּעוֹת: מסע נוסטלגי אל ארץ ההזדמנות האחת והיחידה

יום חמישי, ספטמבר 11th, 2003

 


פיטר יוּבֶּרוֹת’ חותם את אולימפיאדת לוס אנג’לס, 1984. אז, כל הטבעות היו מוּטָלוֹת לרגליו. השבוע הוא נשר הרבה לפני שלב הגמר

 

לפחות על הנייר, סיכוייו של ארנולד שוורצנגר להיות המושל הבא של קליפורניה צריכים להיחשב למשוּפָּרים, החל מאתמול. הרוח התחילה לנשב בגבו. אחד משני יריביו הרפובליקניים, פיטר יוּבֶּרוֹת’, הודיע שהוא פורש מן המירוץ. אין זאת אומרת שקולותיו יעברו אוטומטית לשוורצנגר – אבל יש סיכוי לא רע שֶרוּבָּם אומנם יַעַברוּ, מפני שכמו שוורצנגר גם יוברות’ שייך לזן הנעלם והולך של “רפובליקנים מתונים”, אלה המחזיקים בהשקפות שמרניות בענייני כלכלה, אבל נוטים להרבה פחות קצף על השפתיים בשאלות חברה (כמו הפלות מלאכותיות, זכויות הומוסקסואלים, בעלוּת פרטית על כלֵי נשק וכדומה).

 

סקר דעת קהל חדש מעניק לשוורצנגר 25 אחוז, חמשה אחוזים פחות מקְרוּס בוסטמנטה, סגן המושל והמועמד הדמוקרטי היחיד. בלי יוברות’, לפחות באופן תיאורטי, הפער הזה נמחק. פרישת יוברות’ גם תגביר את הלחץ על אחרון הרפובליקנים, טום מקלינטוק, להסתלק. הוא חביבו של הימין הרפובליקני. כשלעצמו אין לו כל סיכוי, אבל הסקרים מעניקים לו באופן עקיב בסביבות 13 אחוז. לפי אותו הסקר, רוב תומכי מקלינטוק יעברו לצד שוורצנגר, אם המועמד שלהם יפרוש. אבל אין לו לפי שעה כל כוונה לפרוש. הוא, בניגוד לשוורצנגר, באמת ימני.

 

חוץ מן האריתמטיקה הזו, הַיָפָה רק לנרקומני פוליטיקה אלקטורלית אמריקנית (אנוכי ביניהם), פרישתו של יוברות’ היא המדגדגת אותי. אני נזכר כי פעם, זאת אומרת לפני (שיעול קל) שבע-עשרה שנה, העזתי לנחש שהוא יהיה יום אחד מועמד לנשיאות. זה היה בעקבות האולימפיאדה של לוס אנג’לס, 1984, מאורע עם משמעויות פוליטיות מופלגות.

 

לוס אנג’לס, 1984

יוברות’ היה המארגן הראשי של האולימפיאדה, הראשונה שנערכה על אדמת ארה”ב מאז 1932. היא הפכה להפגנה עצומה של פטריוטיות. קודם כול, הוא הגה את הרעיון שהלפיד האולימפי יינשא מֵעיר לעיר וּממדינה למדינה, מצפון החוף המזרחי, עבור דרך המערב התיכון והרי הרוקיז, הדרום העמוק ורצועת השמש, עַרבוֹת המערב בואך דרום החוף המערבי. ערב ערב צפו האמריקנים בשיעור גיאוגרפיה מרהיב, בתזכורת על גודל ארצם ועל יְפי מֶרחבֶיהָ. האנרגיה הלאומית הַכַּבּירה נדרכה לאִטָה, והיתה מוכנה להתפרץ באיצטדיוני קליפורניה.

 

בהיעדר הסובייטים והמזרח גרמנים (חֵרֶם קומוניסטי, כגמול על החרמת האולימפיאדה של מוסקבה בידי המערב, ארבע שנים קודם), האמריקנים קטפו את רוב המדליות, ההמנון הלאומי נשמע לפחות עשר פעמים ביום, הדגל התבַּדֵר ברוח – והמפלגה הרפובליקנית תפסה טרמפ נוח לבחירות לנשיאות שלושה חודשים אחר כך. רונלד רייגן, האופציה הפטריוטית הברורה, קיבל 61 אחוז של הקולות, וניצח ב-49 מתוך 50 המדינות של ארה”ב.

 

מערכת הבחירות של 1984 היתה משימתי העתונאית הראשונה באמריקה. ‘ידיעות אחרונות’ הוא ששלח אותי. ראשי הסתחרר. תחילה הוועידה האנרכית לחלוטין של המפלגה הדמוקרטית הנחלשת בסן פרנסיסקו, שבה נשמעו כמה מן הנאומים הגדולים ביותר של זמננו (ג’סי ג’קסון ומאריו קואומו: עמדתי בירכתי היכל הוועידות על שם ג’ורג’ מוסקוני, ומחיתי בדיסקרטיות את הדמעות מעיניי, עד שהבחנתי שכל שכניי מתייפחים בקול ובעונג לנוכח מלים מרעישות על כאב, על עוני, על ייסורים, על אלוהים, על צדק). התעופפתי משם אל ועידה מסודרת להחריד ומקרינת כוח עצום של הרפובליקנים בדאלאס, טקסס. אמריקה השתחוותה לפני רונלד רייגן, אשר נשא נאום מצוין, אם גם התבלבל פעם אחת בדַקלמוֹ מן הטלפרומפטר: במקום המלים המפורסמות facts are stubborn things, הוא דיקלם facts are stupid things, אבל הכול היו ארוכי אפיים ורבי חסד.

 

נסעתי בעקבות מועמד שמאלי לסנאט במדינת איובה, והשקפתי על התקוטטות פוליטית מרתקת במדינת צפון קרוליינה. לִוויתי את רונלד רייגן לבית יהודי בלונג איילנד, והקשבתי לאשה היחידה שהיתה אי פעם מועמדת לכהונה ארצית (ג’רלדין פרארו, מועמדת הדמוקרטים לסגן נשיא). האזנתי בפעם הראשונה לקולו של מושל צעיר ולא כל כך ידוע ממדינת ארקאנסו, ביל קלינטון (“הוא יהיה יום אחד נשיא, למה לא תיסע לליטל-רוק לפגוש אותו, אני אסדר לך ראיון”, יעץ לי פעיל יהודי מֵעֵמֶק המיסיסיפי, ואני הנהנתי בראשי בנימוס, והסברתי שחבל, אבל פשוט אין לי זמן לראיין כל אדם הרוצה להיות נשיא).

 

אמריקה של קיץ 1984 סחררה את ראשי לא רק בגלל גודש המאורעות, וּצפיפוּת הנסיעות, ואפילו לא רק בגלל ראשוֹניוּת החוויות. ראשי הסתחרר מפני שנקלעתי לאמריקה בעיצומה של אוּפוֹריה, שלא היתה דוגמתה שָם אולי מאז תחילת שנות הששים, או מוטב מאז אמצע שנות העשרים. זו היתה אנטיתיזה דרמטית לא רק למה שהתחולל אז בארץ (אינפלציה של 800 אחוז, כאשר דם ישראלי שתת בלבנון, וכמעט כל מעשה שעשתה אז הממשלה היה טבוע בחותם של כשלון מונומנטלי) – אלא למה שהתחולל באמריקה עצמה רק שנתיים, או שלוש, או חמש שנים קודם.

 

ארבע שנים קודם אמר נשיא אמריקני, ג’ימי קרטר, בשידור טלויזיה, כי אמריקה לוקה ב”מחלה לאומית”, המנחילה לה אוסף של כשלונות קיומיים. ההנחה שאמריקה נמצאת בשקיעה היתה נחלת כל מי שצָפוּ בהֶשֵׂגֶיהָ הפוליטיים של ברית המועצות ובהתנהגותה האַלימה והיהירה באפריקה הדרומית, בקרן המזרחית של אפריקה ובהרי אפגניסטן; והיא היתה נחלת כל מי שֶרָאוּ את  אמריקה מתקפלת בבושת פנים מאיפה-לא, ומושפלת עד עפר בשגרירותה החטופה בטהראן. וכלכלת ארה”ב חישבה להתפקע, עם האינפלציה הגבוהה ביותר בתולדותיה, ועם שערי הרבית הגבוהים ביותר, ועם עשרה מיליון מובטלים ויותר.

 

ואז, כמעט פתאום, אמריקה השליכה את הרוח הרעה הרחק מאחוריה, והחליטה שהעתיד דווקא כתוב באמריקנית. ובמשחקים האולימפיים נשמעה קריאה חדשה-ישנה, שיצאה מן האופנה עשרים שנה קודם: A–S–U! כאשר רונלד רייגן נכנס לבית הלבן, בינואר 1981, סקר דעת קהל של מכון ינקלוביץ’ הראה, שרק 26 אחוז מן האמריקנים מסכימים עם הקביעה “פני הדברים בארצנו טובים מאוד,או טובים למַדַי”. בקיץ 1984 שיעור המסכימים עלה עד 73 אחוז.

 

אני מודה שמעולם לא הבנתי את הדרמטיות של המהפך הזה. אומנם כן, המצב הכלכלי השתפר פלאים, אבל שיפורים כבר התחוללו בעבר מבלי לגרוף איתם המונים, ומבלי לחולל אופוריה. היו לזה שורה של סיבות, אבל רונלד רייגן היה הסיבה העיקרית. יתרון הפרספקטיבה כבר לימד אותנו, שהוא היה הרבה יותר משחקן קולנוע מזדקן, שחיפש קריירה חלופית, ו”הומצא” על ידי קבוצה של מיליארדרים ימניים מקליפורניה. אֵלֶה, ידידיי, דברים בטֵלים, חלק מן האופנתיות הרדיקלית שהקטינה את יכולתם של זָרים, בייחוד אירופים, בייחוד לווייניה של האינטליגנציה השמאלית באירופה, להבין את אמריקה.

 


רונלד רייגן מציין את נצחונו עצום הממדים בבחירות לנשיאות של 1984:

 49 מ-50 המדינות תמכו בו, 61 אחוז של הקולות

 

אפשר לטעון בדרגה ניכרת של רצינות, כי אילמלא התחדשה אמונתה של אמריקה בעצמה בתחילת שנות ה-80, לא היתה מתחוללת המהפכה הדמוקרטית המהוללת של מזרח אירופה בסוף שנות ה-80. רייגן, אגב, הציל את אמריקה, וממילא הציל את חרותו של המערב ואת הציוויליזציה שלו, מבלי לשלוח 150,000 חיילים אל מעבר לים, ולכבוש שתי ארצות.

 

(חולשות הרייגניזם במדיניות פנים היו רַבּוֹת, והיו כרוּכים בהן אי-צדק חברתי, ואגוצנטריות מעמדית, והן פתחו קרעים בחברה האמריקנית שלא נמחו עד עצם היום הזה. אבל זה עניין נפרד.)

 

פיטר יוברות’ מילא תפקיד בולט באופטימיות ההיא. הוא היה בסך הכול בן 47, נמרץ, יְפֵה קלסתר, רב תושיה. שמו נישָׂא בהערצה מחוף אל חוף, בחֶזקַת האיש שחזר והוכיח כי לא נָס לֵיחָה של אמריקה, והיא מוסיפה להיות ארץ ה can-do. מה טבעי יותר היה לנַחֵש אז שהוא ירחיק לכת מאוד. היש כהונה פוליטית הנִשׂגֶבֶת ממנו? שאלו אז. מה הוא רוצה להיות? סנאטור? מושל? או אולי יחליט לקצר דרך, ולהתמודד על הנשיאות תיכף ומייד, ולטעון לשרביטו של רונלד רייגן בבחירות של 1988?

 

 


פיטר יוברות’ — מכריז עמוד השער של ‘טיים’, 7 בינואר 1985 — “ההשג היה אולימפי”. רק לעתים נדירות ‘טיים’ אינו מעניק את תואר ‘איש השנה’ למנצח בבחירות לנשיאות, כשהן נערכות באותה השנה. ב-1985 הוא העדיף את יוברות’ אפילו על פני רונלד רייגן. אולי זה היה סימן לבאות, שלא באו. יוברות’ לא ירש את רייגן, הוא אפילו לא ניסה

 

בינואר 1985, השבועון ‘טיים’ בחר ביוברות’ לאיש השנה שלו, והושיב אותו בזה בפנתיאון של בני אלמוות. בדרך כלל בשנת בחירות לַנשׂיאוּת ‘טיים’ נוהג להעניק את התואר לִמנַצחֵי הבחירות האלה. לא בינואר 1985. זה היה זמנו של יוברות’.

 

מכלל הבחירה היה אפשר לשמוע את דבריו המפורסמים של ג’ון קנדי בנאום השבעתו, ינואר 1961, “הַלַפּיד עבר לדור חדש של אמריקנים”. יוברות’ היה הנציג האטרקטיבי ביותר של הדור החדש. רייגן עזב את הבית הלבן בגיל 79, הזקן ביותר מאז ומעולם. המפלגה הרפובליקנית היתה יכולה בהחלט להתנאות במועמדותו של איש צעיר ממנו כמעט ב-30 שנה, במקום לבחור בפוליטיקאי מקצועי ואפור ששמו גורג’ הרברט ווקר בוש. אפשר רק לנחש מה היה קורה אילו יוברות’ היה מנסה את כוחו. אילו ניצח, שושלת בוש לא היתה באה אל העולם.

 

אבל יוברות’ קיבל אז הצעת עבודה: להיות המנהל הכללי (“מפקח”) של ליגת הבייסבול. והוא לא עמד בפיתוי, כי בשביל רוב האמריקנים באמת אין מקום עבודה מושלם יותר. מי לא היה רוצה לנהל את הספורט האמריקני ביותר, המרתק ביותר, רב ההשראה ביותר?

 

אינני מתפלא ששמרתי את גליון איש השנה של ‘טיים’ עם פרצופו של יוברות’. במרוצת חיי שמרתי כך כל הרבה גליונות של כל כך הרבה עתונים, היסטוריים יותר או היסטוריים פחות, עד שמה היה יוברות’ מעלה או מוריד. ההבדל הוא שֶאֶת הרוב הגדול של הגליונות הייתי מוריד במוקדם או במאוחר אל פח האשפה של ההיסטוריה, או לפחות אל חבית המיחזור השכונתית. משום מה, את גליון יוברות’ הוספתי לשמור, מבלי לדעת את הסיבה, מבלי לדעת איפה הוא, האיש-שכמעט-היה, ואם עדיין מתפעם בו החשק להיות איש ציבור.

 


יוברות’, קיץ 2003

עד שהקליפורנים החליטו לעשות משאל עם על הדחת המושל שלהם, ופיטר יוברות’ חזר והופיע, והודיע כי יתמודד. בגיל 65 לא נָכוֹנוּ לו עוד הרבה קריירות. הוא הודיע, כי הואיל ויש לו אמצעים משלו, מהיותו איש עסקים מצליח, הוא יַלווה למסע הבחירות שלו הרבה כסף. אבל מה יאפשר לו הכסף הזה להגיד, והאם הקליפורנים יאזינו?

 

אני ניחשתי, שהוא המועמד הרזרבי של המפלגה. כאשר בוחריה ייזכרו במה מדובר, וייגמלו מֵאֲבַק הכוכבים שלהם, ויבינו שארנולד שוורצנגר אינו יכול להיות מושל המדינה הגדולה בארה”ב, הם יפנו אל יוברות’.

 

אבל הם לא פנו אל יוברות’. הוא לא דיבר אל לבם. זכרון האולימפיאדה של 1984 אולי לא נמחה לחלוטין, אבל אפקט ההתרגשות התפוגג זה כבר. כל סקרי דעת הקהל הראו, שיוברות’ אינו מצליח להתרומם מעל סביבות חמשה האחוזים. וזהו, זה נגמר בקול דממה דקה במסיבת עתונאים ביום ג’ השבוע. אילו היתה נתונה לו מערכת בחירות נורמלית – אמר ראש מטה הבחירות שלו – הוא היה מנצח. נורמלית פירושה אחד-עשר חודש, לא חודשיים.

 

יתכן. אבל הַקַיִץ לפני 19 שנה הוא לא היה זקוק אפילו לשבועיים. שמו ותווי פניו היו כל כל ידועים, ששום שחקן קולנוע לא היה גוזל ממנו את תשומת הלב. ללַמֶדְךָ שבפוליטיקה אמריקנית אין הזדמנות שניה(אלא לעתים נדירות מאוד). מי שאינו קופץ אל המים בהזדמנות הראשונה, אינו קופץ עוד. מה נגעו ללבי מִלָיו של יוברות’ השבוע במסיבת העתונאים האחרונה שלו. הרצון לשרת הוא כָּאֵש בעצמותיי, הוא אמר (בתרגום חופשי מאנגלית. הוא השתמש בשם-העצם calling, כדי לתאר את האֵש).

 

מעניין שלפני שנתיים קרה משהו מעין זה בעקבות אולימפיאדת החורף בסולט-לייק, שבמדינת יוטה. המארגן היה מיט רוֹמְנִי, בן לפוליטיקאי מפורסם שפעם לטש את עיניו לנשיאות ארה”ב. לרומני הבן היו שאיפות פוליטיות עוד לפני שארגן את האולימפיאדה, אבל הוא ניצֵל את הצלחתו בסולט-לייק, ואת הפרופיל הגבוה שהיא הנחילה לו, כדי להתמודד על כהונת מושל מדינת מס’צוסטס בחודש נובמבר שעבר, ונבחר ברוב גדול. הוא לא חיכה עשרים שנה.

 

לרוע המזל, הפוליטיקה האלקטורלית לא נועדה לבני דמותו של הַמלֶט נסיך דנמרק. היא אינה מקום טוב לבעלי ספֵקוֹת עצמיים מופרזים. רצוֹנכֶם להיות פוליטיקאים מצליחים? וַתרוּ-נא על כל ענוה. אם אתם לא תסרטטו את דיוקנכם במו ידיכם, בהפרזות המעליבות את שכלם הישר של איסטיניסים  לא רלוונטיים, חזקה על מישהו אחר שהוא יסרטט את דיוקנכם, ולא לטובתכם.

 

הֱיוּ שלום, התקוות הגדולות לשעבר. אנחנו איננו מתגעגעים אליכן עוד. פשוט שכחנו.

 

 

בַּתַחתית המאוּבֶּקֶת של מגֵרותיי מצאתי גם את הגליון ההיסטורי למַדַי הזה של ‘אוסטין אמריקן-סטייטסמן’, המופיע בעיר הבירה של מדינת טקסס. התאריך הוא 23 באוגוסט 1984, היום שבו עמד רייגן לשאת את נאום ההסכמה שלו בוועידת המפלגה בדאלאס, טקסס. הכותרת הראשית מכריזה “רייגן, בוש מניפים את דגל הקרב של המפלגה הרפובליקנית”

(GOP הם ראשי התיבות של “המפלגה הזקנה הגדולה”, כינויָּם המסורתי של הרפובליקנים).

ג’ורג’ בוש האב לא החמיץ אף שניה אחת של הזדמנויות צילום עם רייגן ועם רעייתו ננסי (שלא סבלה את בוש, וחשבה אותו ל”כלבלב מייבב”). בצילום משמאל נראים השלושה, ומאחורי בוש מבצבץ שַׂערה הכסוף של רעייתו ברברה.

אגב,מצד ימין נראית הפגנה אנטי-רפובליקנית ברחובות דאלאס. מפגין אנרכיסטי חצי עָרוֹם מנסה לתלוש את אחד הדגלים האמריקניים, אשר קישטו את מרכז דאלאס לכבוד הוועידה. זה היה מכלל המעמדים שהֵסֵבּוּ נזק עצום למפלגה הדמוקרטית, במובן זה שזיהו אותה עם חוסר פטריוטיות. עד היום הזה היא מתקשה להתאושש מן התווית. בדאלאס למד ג’ורג’ בוש האב כמה דגלים נוגעים ללב האמריקנים. בבחירות של 1988 הוא אפילו ביקר במפעלים לייצור דגלים, בנסיון לעורר ניגוד בינו ובין יריבו הדמוקרטי הלא-פטריוטי. הוא הצליח להפליא.

זה כמובן לא הגון, לא הגון מאוד — אבל זה מה שמעולל שמאל רדיקלי ולא-אינטליגנטי למפלגות ליברליות בכל העולם.

בדאלאס, בשבוע השלישי של אוגוסט 1984, בוש האב התחיל את מאבקו הלא-נִלאֶה להגיע אל הנשׂיאוּת. אפשר על כן להגיד שבשבוע ההוא בדאלאס נברא במידה לא מעטה עולמנו.

אחד היקומים הפַּרַלֶלִיִים, שאליו תיקח אותי יום אחד רכבת הקוואנְטים, יהיה אל נכון זה שבו ייעלם ראשו של גו’רג’ בוש האב מן התמונה הקבוצתית שֶלעֵיל, ובמקומו יופיע ראשו של פיטר יוברות’. למען האמת (או חלק ממנה), אחת הסיבות שהחלטתי לתת כאן את התמונה היא שיום אחד אאתחל את המחשב בבוקר, ואגלה שבוש אומנם נעלם. זה יהיה סימן שהתחילה סוף סוף ההיסטוריה החלוּפית. ביקום הפרללי, יוברות’ נבחר לנשיא ב-1988, וחוזר ונבחר ב-1992.

ב-1994 כותבים עתונֵי היְקוּם הפרללי על כשלונם של שניים מבניו של ג’ורג’ בוש — ג’ורג’ דאבליו וגֶ’בּ — להיבחר למִשׂרוֹת קטנות-יחס במדינותיהם, טקסס ופלורידה.

“כשלון הוא תמיד כשלון”, ילגלג אחד העתונים. “איך היה אפשר לצפות שמישהו עם שֵם המשפחה בוש יצליח להגיע לאיזשהו מקום?”

אכן.

Posted in משאל-העם בקליפורניה, 2003 | 4 Comments »

בַּיַּעַר, בָּעיר האימפריאלית, בין הגזעים שנפלוּ, בַּחֲשֵכָה

יום חמישי, אוגוסט 28th, 2003

 

בחוץ אנחנו מוצאים גזעֵי עצים ענקיים שֶכָּרעוּ תחת הסוּפה. אחד, מַהלך חמש דקות מביתי, היה כל כך גדול, עד שמוטט את הגדר שעליה נפל

 

PHEW… נוהגים האמריקנים להגיד (בעיקר בסיפורי ‘קומיקס’), כשהם מוחים את הזֵעָה מִמִצחָם מִקֵץ משבר. הנה כי כן קניתי לי את הזכות להגיד PHEW, ולמחות את הזעה מִמִצחי.

 

לפני חצי שעה חזר החשמל. הוא אזל ביום שלישי, בשעה חמש אחר הצהריים לפי שעון וושינגטון, עיר הבירה האימפריאלית, והוא חזר ביום חמישי בשמונה-וחצי בבוקר לפי שעון אותה האימפריאלית. שכונות שלמות בצפון מערב העיר היו שרויות בַּעֲלָטָה. העלטה הזו לא זכתה בתשומת הלב הארצית והעולמית שניתנה לעלטת ניו יורק. היא נגעה רק לחייהם הפעוטים של מאה אלף בני אדם, לכל היותר, אבל היא התרחשה בסמיכות מקום מביכה לבית הלבן ולפנטאגון – אלה המבטיחים להשקיע מיליארדים, כדי להבטיח שלבגדאד ולבצרה יהיה חשמל ללא הפסקות.

 

זה קרה מפני שהיו שתי סוּפוֹת, שני עֲרָבים רצופים. וזה תירוץ סביר ברוב המקומות, אולי. לא בוושינגטון. אל ביתי הנוכחי עברתי רק לפני חודשיים, וכבר היו שלושה לילות ללא חשמל.

 

אני זוכר לילות רבים ללא חשמל בטביליסי, גרוזיה, וביֶרֶואן, ארמניה, בשנים 1994-1992.

 

ביירוואן החשמל פשוט לא היה, מפני שלא היה דלק, מפני שארמניה עמדה במלחמה דה-פאקטו עם אזרבייג’אן, והוטל עליה הסגר יבשתי. בבית המלון ביירוואן היה החשמל חוזר לחצי שעה או שעה, והייתי מזנק במהירות מסחררת אל האמבטיה, מפני שלפעמים גם היו מים חמים. בִּשאָר חלקֵי העיר לא היה גם זה, אנשים היו נאספים סביב האח, מטילים אל תוכה את ספריהם היקרים ביותר, ומתרפקים על החום הקצר והחולף של ניירות בוערים. החיים היו פוסקים לחמשה חודשים, משפחות היו נאספות בחדר אחד, ומנסות לעבור את החורף בשלום. זקנים מתו בהמוניהם.

 

בטביליסי היה לפעמים שביב של תקווה לחשמל. מים חמים לא היו כלל. היית מרתיח מים בסירים, ומוביל אותם לאמבטיה. זה היה פרוייקט כל כך מסובך, שרבים מבני העיר היפה ורַבַּת התרבּוּת הזו התהלכו לא רחוצים. מאחר שלא היה חשמל אפילו בקיץ, לא היה אור, והואיל ולא היה אור — לַתיקָנים, זאת אומרת הג’וקים, לא היה צורך ממשי להתחבא.

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי למיטה בלילה בביתו של מארחי, פרופסור מובטל למיקרוביולוגיה (לא היה חשמל בשביל המעבדות). הפרופסור קרץ, ואמר, לא תהיה לבד במיטה. חייכתי, מפני שחשבתי שהוא מתכוון למשהו אחר. צרחתי כאשר גיליתי מי עוד היו במיטה אתי באותו הלילה.

 

והנה אני יושב בעיר הבירה האימפריאלית, ומתבונן אל תוך העלטה, וּמחַשב את מהירות בעירת הנֵרות על פי אורכם ועל פי הטקסטורה של חֶלבָּם. ואני מוצא רדיו טרנזיסטור ישן, ונועץ בו סוללות לא-משומשות, ותוהה אם הוא יידלק. והוא נדלק, ואני מחפש תחנת רדיו שתגיד עד מתי זה יימשך. ומוצא. והיא מצטטת את דובר Pepco, מונופול החשמל המקומי (הפרטי), לאמור: עד יום ששי, או לכל היותר עד יום שני. ולבי צונח.

 

החלב מחמיץ. העוף אינו ראוי עוד למאכל אדם. רק החתולים יודעים איפה המדרגה הראשונה, ואיך לא להיכנס בקיר. הם שקטים להפליא. אולי מפני שהם חושבים שהחושך מתאים הרבה יותר לנטיותיהם הליליות.

 

כמה סוּפוֹת עוד יהיו כאן הקיץ? כמה יהיו בסתיו? כמה יהיו בחורף? היתכן שיהיה עליי לקנות מחוֹלֵל (גנרטור), כפי שהיו קונים עשירי ירוואן? היתכן שיהיה עליי לשלם בשביל “חשמל שׂמָאלי”, כפי שהיו קוראים בטביליסי לחשמל הלא-חוקי, שהיו גונבים מבית החולים לילדים? בתנאים כל כך בסיסיים אינך חושב על מותרות כמו מחשב, טלויזיה, מכונת קפה, מאוורר.

 

אנחנו מתעוררים בבוקר. אין חשמל. מתרחצים בשארית המים החמים בדוד. מאחר שכאן אין דוּדֵי שמש, ברור שזו אולי הרחצה החמה האחרונה. בשמונה וחצי בבוקר חוזר החשמל. אני מרגיש כמעט כמו נוסע על רכבת קוואנטים, שעתה זה חצה את מרחבי הזמן משנות השבעים של המאה התשע-עשרה. אולי זה בכלל היה reality show, ונוכל לצפות בשכונה בעלטה בשבוע הבא באן.בי.סי, בשעת שיא של הצפיה. זה בוודאי ירים את המוראל בבגדאד.

 

הכביש היפה ביותר של וושינגטון, זו שמחוץ להֶשֵׂג ידם של תיירים, חסום. הוא מתפתל ביער, במורד הר. עץ ענק חסם אותו

 

בחוץ אנחנו מוצאים גזעי עצים ענקיים שֶכָּרעוּ תחת הסוּפה. אחד, מַהלך חמש דקות מביתי, היה כל כך גדול, עד שמוטט את הגדר שעליה נפל. אילו התאמץ קצת יותר, הוא היה קובר תחתיו שני בתים. הכביש היפה ביותר של וושינגטון, זו שמחוץ להֶשֵׂג ידם של תיירים, חסום. הוא מתפתל ביער, במורד הר. עץ ענק חסם אותו.

 

עיר הבירה האימפריאלית אולי לא היתה צריכה להתגרות ביער מלכתחילה. “וושינגטון נכנעת לאיתני הטבע”, לא הכריזה הכותרת הראשית בשום עתון.   

 

 

טוב, אני חייב להודות שזה לא כל כך קשור, אלא באותו מובן שהמסיבה הסתיימה בשבילם. לא עוד חושך בלילה, לא עוד ציד בלתי מופרע

Posted in הערות לא-אישיות | 5 Comments »

אידי אמין וישראל: הקריצה וההתחסדות

יום ראשון, אוגוסט 24th, 2003

לא רק סקרנות היסטורית, אלא צרכים של מדיניות ושל מוסר, מחייבים את ישראל לחזור ולבדוק באיזו מידה עריצותו עקובת הדם של אידי אמין היתה תוצאה של התלהבות ישראלית מופרזת לבצע את המשימה

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 22-21 באוגוסט 2003

המשך…

Posted in היסטוריה, יחסי החוץ של ישראל | 11 Comments »

ועכשיו: סקר דעת קהל חדש בקליפורניה חוזה תבוסה ניצחת לארנולד שוורצנגר

יום ראשון, אוגוסט 24th, 2003

 

 

‘לוס אנג’לס טיימס’ חיכה עד יום א’ בבוקר, כדי לגלות את התוצאה החשובה ביותר של סקר דעת הקהל שלו (חלק ראשון פורסם אתמול, ראו למטה): לקְרוּס בוסטמנטה יש יתרון ברור במירוץ למושל קליפורניה. הוא נהנה מתמיכת 35 אחוז מן הנשאלים, בעוד שארנולד, הו ארנולד, מקבל רק 22 אחוז.

 

זה הסקר הראשון המעמיד את שוורצנגר בעמדת תבוסה כל כך נחרצת, והוא מאשר, אולי, את הנטיה של השבועיים האחרונים: הודעת ההתמודדות שלו העניקה לו חשיפה פתאומית ומרוכזת, העלתה אותו אל שיאים של תמיכה, אבל מאז הראו כל הסקרים שהוא יורד אל רמה של 25 אחוז ופחות. בוסטמנטה, לעומת זאת, עומד בסימן עליה. עד עכשיו שום סקר לא העניק לו יותר מ-25 אחוז.

 

אבל…

 

אבל כמעט חצי הנשאלים אומרים, כי יתכן שֶישַנוּ את דעתם עד יום ההצבעה (שבעה באוקטובר), אחוז הצריך לגרום כאב-בטן עז לכל אסטרטג פוליטי.

 

אבל הסקר הזה נערך לפני שביל סיימון, המועמד הרפובליקני למושל בבחירות של השנה שעברה ואיש האגף הימני של המפלגה, הודיע שהוא מסתלק מן המירוץ (במוצ”ש, שעון ישראל). הסקר העניק לסיימון ששה אחוזים. אין זאת אומרת שהאחוזים האלה יעברו אוטומטית לשוורצנגר, אבל יתכן שפרישת סיימון תתחיל מומנטום של הסתלקות טוענים רפובליקניים אחרים.

 

המפלגה הרפובליקנית עושה כמיטב יכולתה להפוך את שוורצנגר לנושא הדגל היחיד שלה. הסקר מאשר את הגיונה. צירוף כל הקולות הניתנים כרגע לרפובליקנים מוצהרים – שוורצנגר (22 אחוז), טום מֶקלינְטוֹק (12 אחוז), פיטר יוּבֶּרוֹת’ (שבעה אחוזים), ביל סיימון לפני שֶפָּרַש (ששה אחוזים) – מגיעים ל-47 אחוז.

 

הפעם הבאה?

את המושל דייוויס הקליפורנים אינם סובלים. כל הסקרים מראים שיעורים עצומים של אנטיפתיה. איך, אם בכלל, הוא יהיה מסוגל לסַכֵּל את נסיון ההדחה? באמצעות הבהרה מלֵאָה וצבעונית של התוצאות, אם משאל-הדחה יעלה יפה.

המשאל הנוכחי התאפשר בזכות השקעה של כמה מיליוני דולרים מִצַד פוליטיקאי רפובליקני עשיר, שמימן את איסוף החתימות: היו נחוצות קצת פחות ממיליון, הוא אסף קצת יותר ממיליון.

במדינה של 35 מיליון בני אדם יהיה תמיד אפשר למצוא מיליון מצביעים שֶיִרצוּ משאל חדש. הַגיעוּ נא בנפשכם מה יקרה בקליפורניה, אם אחת לכמה חודשים מיליונר דמוקרטי יאסוף חתימות להדיח מושל רפובליקני, שהחליף את הדמוקרטי במשאל-ההדחה הקודם; הרפובליקני יוּדַח, ומיליונר רפובליקני יאסוף די חתימות כדי להדיח את המַדיח של המַדיח. וכך הלאה, עד שקליפורניה תתאַדֶה.

בחוק הקליפורני יש רק מגבלה אחת על משאל-הדחה: הוא יכול להיערך לא פחות מששה חודשים לאחר המשאל הקודם. זה מושלם. ששה חודשים לאיסוף החתימות — והופ, הצבענו.

אם חָזוּת כזאת לא תטיל על הקליפורנים פחד, או אז לא יהיה מנוס מלהסכים עם טרומן קַפּוֹטֶה, שכל שנת חיים בקליפורניה גוֹרַעַת שתי נקודות מן ה IQ (כן, אני יודע, סיפור ישן וחָבוּט).

איך מעבירים אותם איפוא לארנולד? זה לא פשוט. מקלינטוק, למשל, הוא המועדף של הימין השמרני בקליפורניה, שהוא מגובש מאוד ואידיאולוגי מאוד, ונוטה להתרכז בחלקים הדרומיים של המדינה. מֵחֲלָצֵי הימין הזה יצא רונלד רייגן, אבל מֵחֲלָצָיו יצאו גם לא מעט מועמדים דון-קישוטיים שלא הרחיקו לכת. הימין הזה מתבונן בחשד ניכר בשוורצנגר.

 

אשר ליוברות’, הוא כנראה המועמד רב-הכישורים ביותר אצל הרפובליקנים, לשעבר מפקח ליגת הבייסבול והמארגן של אולימפיאדת לוס אנג’לס (1984), והוא גם ממַמֵן מכיסו חלק ניכר ממסע הבחירות שלו. אני מנחש שהוא ממתין לאפקט המעידוֹת הבלתי-נמנעות של שוורצנגר, ומקווה להיבָּנוֹת מֵהֵן. הוא ללא ספק אדם מרשים ומיושב, ואם הרוח תתחיל לנשוב נגד שוורצנגר אפשר להעלות על הַדַעַת מצב שבו שוֹעֵי המפלגה הרפובליקנית דווקא ידחקו בארנולד לפרוש, משהו מֵעֵין סקרי דעת הקהל של מפלגת המרכז שהמליכו לבסוף את יצחק מרדכי ב-1999.

 

‘לוס אנג’לס טיימס’ מפרסם הבוקר ידיעה מעניינת, ואולי רבת פוטנציאל, על יחסו המשתנה של הימין האידיאולוגי האמריקני אל שוורצנגר: מן החשדנות של הימים הקודמים, אפילו איבה גלויה, אל מידה של הערכה ואולי אפילו תמיכה. אם יש בזה ממש, ואם זה יימשך, אולי זה ישפיע גם על הימין הקליפורני.

 

את שוורצנגר כל זה מעמיד בדילמה לא מבוטלת. מצד אחד, קליפורניה היא מדינה ליברלית וסובלנית, ומאז רונלד רייגן (1970) לא נבחר בה מושל המזוהה עם הימין הנוקשה. זה אומר שמוטב לשוורצנגר להצטייר כפרוגרסיבי בענייני חברה, שמרן בענייני כספים (נוסחה מועדפת של אלה הרוצים למשוך תמיכה קצת משמאל, קצת מימין). לעומת זאת, הוא צריך לשאוב את קולותיהם של סיימון הפורש ושל מקלינטוק המתמודד-מאוד, והקולות האלה יבואו אליו רק אם יתיימן. אבל אם יתיימן, קולות רפובליקניים התומכים בו עשויים לעבור אל מועמדים אחרים, שוליים יחסית.

 

בקיצור: אם ארנולד חשב שהוא יכבוש את קליפורניה בהליכה, הוא טעה. חמש-מאות שכיבות שמיכה ביום, לא פחות.

 

 

Posted in משאל-העם בקליפורניה, 2003 | 3 Comments »

שני מולטי-מיליונרים רפובליקניים נגד תַפרָן דמוקרטי עם חברים עשירים

יום ראשון, אוגוסט 24th, 2003

 

סיכויי שוורצנגר מתחזקים: המועמד הרפובליקני למושל בבחירות של השנה שעברה, ביל סיימון (בצילום), מודיע שלא יתמודד במשאל-העם באוקטובר. הוא ייצג את האגף הימני של המפלגה. לא לגמרי ברור שמצביעיו יעברו אוטומטית אל שוורצנגר — אבל פרישתו מגבירה את הלחץ על טוענים רפובליקניים אחרים לפרוש, כדי לפנות את הדרך לשוורצנגר (‘אסושיאייטד פרס’, 23 באוגוסט, 8 בערב שעון ישראל)

 

במירוץ על כיסו של התורם, תיקו בין שוורצנגר לדייוויס: קצת יותר מ-2.25 מיליון דולר תרומות לכל אחד מהם. בוסטמנטה מזדנב הרחיק מאחור, עם קצת יותר מרבע מיליון (‘אוקלנד טריביון’, 23 באוגוסט) 

 

‘סן פרנסיסקו כרוניקל’ מפרש את נתוני הכספים באופן קצת אחר. הוא מודיע בראש עמודו הראשון (23 באוגוסט), כי ידו של המושל דייוויס על העליונה באיסוף תרומות.

ואומנם, אם נביא בחשבון שהתורם הגדול ביותר למסע הבחירות של שוורצנגר היה שוורצנגר עצמו (שני מיליון דולר), כי אז דייוויס הַתַפרָן אומנם מַכֶּה את קונאן הברברי שוֹק על ירך, לפחות בתחום המזומנים. המושל דייוויס הוא אלוף אוספי התרומות, ובזכות הווירטואוזיות הזו הוא הצליח לא פעם להגיח מאחור, ולהפתיע את מתנגדיו ואת הידעונים הפוליטיים.

למען האמת, יכולתו של שוורצנגר להוציא כסף מארנקו היא אחת המעלות הגדולות ביותר שלו בעיני המפלגה הרפובליקנית. בקליפורניה, וגם במקומות אחרים, היא נוטה להעדיף מועמדים היכולים לממן את עצמם במקום לבזבז זמן ומשאבים על איסוף תרומות מאחרים.

טוען רפובליקני אחר לכהונת המושל, פיטר יוּבֶּרוֹת’ (Ueberroth), אסף שני מיליון דולר, חצי מהם מכיסו הפרטי. יוברות’ הוא איש מעניין, לשעבר מפקח ליגת הבייסבול האמריקנית ומארגן אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. אחרי הצלחת 1984 חזו לו עתיד פוליטי מזהיר, אבל הוא נמנע מלהיכנס לזירה.

עכשיו דהה מאוד מעמד הכוכב שלו, והוא מזדנב הרחק מאחור בסקרים. אבל אם יישאר במירוץ, יש לי הרגשה (ניחוש בלבד) שהוא יתחזק.

מעניין שמארגן אולימפיאדת החורף של סולט-לייק הצליח להיבחר בשנה שעברה למושל מסצ’וסטס, הרבה בזכות הצלחתו באולימפיאדה. יוברות’ אולי מצטער שלא ניסה קודם.

כך או כך, ‘סן חוסה מרקיורי ניוז’, העתון של עמק הסיליקון, מנחם את קוראיו, שכסף לא תמיד יענה הכול, ולא כל מולטי-מיליונר המוכן לקנות את הבחירות אומנם מצליח.

 

ראו-נא רשימה מתעדכנת של מקורות על הרשת (טקסט עברי)

 

סקר דעת קהל חדש ב’לוס אנג’לס טיימס’ מעמיד בספק את ההערכה החשובה ביותר בשבועות האחרונים – שרוב עצום של הקליפורנים תומכים בהדחת המושל דייוויס. על פי הסקר הזה, רק 50 אחוז תומכים בהדחה, ו-45 אחוז מתנגדים לה. חמשה אחוזים עדיין לא החליטו. סקרים קודמים של גופים אחרים העמידו את שיעורם של תומכי ההדחה על 56 עד 65 אחוז. ההתנגדות להדחה אינה נובעת מתמיכה בדייוויס. גם הסקר הזה מראה כי רוב הקליפורנים (72 אחוז) מעניקים לו ציון שלילי, ורוב עוד יותר גדול (80 אחוז) מסכימים עם הקביעה, ש”קליפורניה מתנהלת בכיוון הלא-נכון”. מה אם כן מקור התנגדותם להדחה? החשש (52 אחוז) שהיא תתחיל סיבוב ארוך של “מכה תחת מכה”, ותערער את יציבותה של המדינה הגדולה והעשירה ביותר בארה”ב.

 

מוטב לזכור, עם זאת, שהסקרים בקליפורניה בשבועות האחרונים הראו לא פעם דבר והיפוכו – אולי חלק מן הבעיה הכללית של התמעטות האמינות. לזה יש בדרך כלל סיבות אובייקטיביות בהחלט, שהביאו את אחד הבולטים שבסוקרי דעת הקהל בארה”ב להגיד, שסקירת דעת הקהל “אינה עוד מדע, היא אמנות”, שבה הסוקר צריך גם לנחש.

 

סוקרי דעת הקהל מתקשים להחליט אילו שאלות לשאול (‘לוס אנג’לס טיימס’, 13 באוגוסט)

ההצגה הטובה ביותר בעיר (‘לוס אנג’לס טיימס’, 23 באוגוסט)

 

משאל העם בקליפורניה: רשימות קודמות, הערות ומקורות       

       

Posted in משאל-העם בקליפורניה, 2003 | 1 Comment »

אדון שוורצנגר מדבר, סימן קריאה

יום שישי, אוגוסט 22nd, 2003

ה’וושינגטון פוסט’ במאמר מערכת ראוי מאוד לקריאה הבוקר, תחת הכותרת “אדון שוורצנגר מדבר!” – כולל סימן הקריאה, מפני שהוא עשה כמיטב יכולתו שלא לדבר כלל בשבועיים האחרונים אבל עכשיו הואיל לכבד אותנו בהרהוריו על ענייני כלכלה:

 

“מר שוורצנגר מתברך בכמה תכונות אטרקרטיביות – ואיננו מתכוונים לקיבורות שרירי הזרוע שלו.

 

“נטיותיו בענייני חברה – תמיכתו בזכות להפלות מלאכותיות וזכויות הומוסקסואלים, התעניינותו בפעילויות בבתי הספר לאחר הלימודים – מתיישבות עם אלה של רוב הקליפורנים. יחד עם שמרנות בענייני כספים ועצמאות מאינטרסים צָרים (איגודים מקצועיים, פרקליטים, הימורים בשמורות אינדיאניות) שאצבעותיהם לופתות את גרונה של המפלגה הדמוקרטית — הן היו יכולות להצטרף לכלל מצע עטור-נצחון.

 

“ובלבד שלמועמד היו המומחיות והריאליזם ליישב את בעיותיה הכלכליות האיומות של המדינה. אבל כל מי שקיווה לשמוע ביום ד’ מפי מר שוורצנגר איזושהי ראיה לקיומן של סגולות כאלה, לא יצא מאושש. תחת זאת היה עלינו להאזין להגיגים מועילים כמו למשל, ‘אני אהיה מושל בשביל העם בשביל שינוי מפני ש, מפני שאני רוצה לייצג את העם, מפני שהדבר היחיד החשוב בשבילי זה העם’.“

 

אוי ויי.

 

לפנים חשבו האמריקנים אינסטינקטיבית שאקצנט גרמנו-אוסטרי כבד הוא ערובה לכובד ראש אינטלקטואלי, עיין ערך קיסינג’ר, הנרי (ואחרים). לפנים.

 

מרוב טכסיסים לא רואים את הדמוקרטיה: המושל דייוויס כמעט סומך את ידיו על נסיונו של סגנו בוסטמנטה להחליף אותו, לא מפני שהוא רוצה להפסיד, אלא מפני שהוא מקווה כי אם מועמדותו של בוסטמנטה תהיה פופולרית, יבואו להצביע יותר תומכים של המפלגה הדמוקרטית, ואז הם יצביעו נגד הדחת דייוויס, אם כי גם בעד החלפת דייוויס על ידי בוסטמנטה. עכשיו, אתם הבנתם את זה? פרסים יוגרלו בין המנחשים נכונה (ידיעה על השינוי הטקטי החדש ב’לוס אנג’לס טיימס’, 22 באוגוסט)

Posted in משאל-העם בקליפורניה, 2003 | No Comments »

ארנולד והאנשים החכמים

יום חמישי, אוגוסט 21st, 2003

 

 

הֶהיינוּ כחולמים? שניים מן האנשים החכמים ביותר באמריקה משליכים את עצמם על צווארו של ארנולד שוורצנגר, מעניקים לו את שירותי הייעוץ שלהם, ומדברים על לִבּה של קליפורניה להפוך אותו למושל. שניהם הופיעו אתמול (20 באוגוסט) בפתיחת הוועידה הכלכלית שאירגן שוורצנגר, כדי להציג תכנית להצלת קליפורניה.

מימין נראה ג’ורג’ שולץ, אולי המדינאי הבולט ביותר של הימין האמריקני בשנות השבעים והשמונים, מי ששימש שר עבודה ושר אוצר בממשל ניקסון ומזכיר המדינה בממשל רייגן (ומי שמילא תפקיד מרכזי בהצלת המשק הישראלי מהתמוטטות באמצע שנות השמונים, וזכה על כך לכינוי ‘אחד מלמ”ד-וי”ו צדיקים’, שֶכּה אֶחיֶה, מידי פעיל יהודי בכיר במפלגה הרפובליקנית).

משמאל נראה ווֹרֶן באפיט, “החוזה מאומאהה” (שבמדינת נֶבּראסקה, מקום מגוריו), המשקיע הנערץ ביותר באמריקה, איש שֶכּל מיהותו היא שֵׂכֶל ישר ותבונה טהורה. הוא אומר, כי הגיע למסקנה שעליית שוורצנגר לכהונת המושל היא הדרך הטובה ביותר להציל לא רק את כלכלת קליפורניה, אלא את כלכלת ארה”ב, מפני שקליפורניה היא מנוע הצמיחה של אמריקה, ו”כשקליפורניה משגשגת, אמריקה משגשגת”.

אם נמשיך את ההיגיון הזה, הנה עליית שוורצנגר חיונית להצלת העולם כולו, מפני שכאשר אמריקה משגשגת, העולם משגשג.

אני מודה שבעיניי תופעת שוורצנגר אינה משעותיה היפות של הדמוקרטיה האמריקנית. אבל אם שני אנשים כל כך חכמים, ששום רווח אישי לא יצמח להם מתמיכתם בשליח הקטלני, מתייצבים לצידו בפומבי בדרגה כזאת של תוקף, אולי השעה הזאת קצת יותר יפה ממה שנטיתי להאמין. (צילום: AP)

 

Posted in משאל-העם בקליפורניה, 2003 | Comments Closed

איך לקרוא סקר דעת קהל קליפורני בלי נקודות

יום חמישי, אוגוסט 21st, 2003

 

“ארנולד גואה לראש הסקר האחרון”, מודיע היום ‘אוקלנד טריביון’ של קליפורניה בראש עמודו הראשון: 23 אחוז לעומת 18 אחוז של יריבו הקרוב ביותר, סגן המושל קרוס בוסטמנטה.

אבל האומנם החדשה הזו ראויה לכל כך הרבה דרמטיות? למעשה, הסקר הזה מעמיד את שוורצנגר בדיוק באותו המקום שבו עמד בשבוע שעבר, כאשר סקר אחר הראה יתרון של שלושה אחוזים לבוסטמנטה (25 לעומת 22). והוא מעמיד אותו הרחק מתחת ל-41 האחוז שהעניק לו הסקר הראשון לאחר הודעתו שיתמודד.

שלא לדבר על זה שסקרים בשנים האחרונות נטו להמעיט מן התמיכה במועמדים דמוקרטיים. במערכת הבחירות לנשיאות לפני שלוש שנים, הסקרים בקליפורניה הראו פער מצטמצם והולך בין ג’ורג’ בוש לאל גור, ושיכנעו את מטה בוש להוציא כסף ולהקדיש זמן בנסיון לנצח בקליפורניה. בסופו של דבר אל גור ניצח בהפרש של 11 אחוז.

מה כל זה אומר?לפי דעתי זה אומר שהשליח הקטלן בשום פנים אינו פייבוריט חד משמעי.

אתמול הוא ערך את ועידתו להצלת הכלכלה הקליפורנית, במעמד יועציו הראשיים, המיליארדר וורן באפיט ומזכיר המדינה ושר האוצר לשעבר של ארה”ב ג’ורג’ שולץ. ברשימת המקורות המעודכנת למשאל-העם תוכלו למצוא קישורי-רשת לווידיאו מן הוועידה הזו.

 

 

Posted in משאל-העם בקליפורניה, 2003 | No Comments »

« Older Entries
Newer Entries »