השבוע לפני מאה שנה שלח גנרל רוסי-פולני מסר חד משמעי לִיהודי מזרח אירופה: כאן אין לכם עתיד. העיירה הבוערת על גדות נהר הפְּריפְּיֶט היתה עוד סיבוב אחד במלחמת השמֵד נגד היהודים, אשר השתוללה זו השנה השלישית בכל רחבי מערב רוסיה המתמוטטת. היא כמעט נשכחה מן הזיכרון, אבל גם שיטותיה, גם האידיאולוגיה שלה וגם מספר קורבנותיה הקדימו את השואה בעשרים שנה, ורמזו על הבאות. היא האיצה נירמוּל פוליטי וּמוּסרי של אנטישמיות רצחנית, והכשירה את הקרקע להשמדת עם. יש אפילו היסטוריונים הטוענים שהיא נתנה להיטלר את הרעיון
הבַּלַחוֹבְצים: גנרל בַּלַחוֹביץ בצילום קבוצתי עם פָּרָשָיו (1919)
״היסטוריה״, צייץ ראש הממשלה מאנטבה, לאחר פגישתו הדרמטית עם מנהיג סודאן במעונו של נשׂיא אוגנדה. 24 שעות לפני הפגישה, ממשל טראמפ הסיר טאבו של 30 שנה על ביקורי שליטים סודאניים * זה 40 שנה שישראל משווקת את נכסיה הפוליטיים באמריקה תמורת ידידותם של זרים: שירותים דיפלומטיים לעריצים אפריקאים, פתיחת דלתות לנשיאים לטינו-אמריקאיים ימניים, שירותים של מחיקת היסטוריה לטורקיה, ניטרול של חברי קונגרס שמאליים בשביל מרכז אמריקה * אנטבה מזכירה לנו עוד היסטוריה: הברית בין ישראל לאידי אמין נגד סודאן * אכן, מטען חורג של אירוניה
׳ישראל היום׳ מודיע, אולי בהגזמה קלה, שסודאן ״עברה צד״. כך או כך, פיסגת נתניהו עם גנרל אל-בורהאן אמנם היתה היסטורית — אם גם כרעה תחת הכובד של אסוציאציות היסטוריות
״לא מתימן״, אומר מייק פומפיאו על פגיעת המל״טים המדהימה בבתי הזיקוק הסעודיים. הוא מאשים את איראן. אבל טווח המל״טים החות׳יים דווקא גדל ל-1,500 ק״מ. השאלה היא למה להם להסתבך. והתשובה היא שסיבוכים הם הרגל רב שנים של מהפכנים אסלאמיסטים
״תימן מזעזעת את העולם״, מריע ׳אל אחבאר׳, שופר חיזבאללה בלבנון, ששה-עשר בספטמבר 2019. על רקע תמרות העשן העולות מבית הזיקוק של עראמקו, העתון מצטט את המשורר העיראקי השיעי המיליטנטי מוזַפַר א-נַוואבּ, ״יהיה נא הנפט הזה למאכולת אש הפידאין״ (בתרגום לא אלגנטי, תיקונים יתקבלו ברצון)
האם מפלגה פוליטית בדמוקרטיה צריכה להיות דמוקרטית? האם משמעת פנימית חשובה יותר מפלורליזם? אלה שאלות שהתשובה עליהן היתה ידועה – עד השבוע. היא מועמדת בספק בעקבות הגירוש ההמוני של חברי פרלמנט ממפלגת השלטון של בריטניה בגלל סירובם ללכת בתַלמֵי בוריס ג׳ונסון
׳מרחץ הדמים׳ של מתנגדי ברקזיט במפלגה השמרנית. ג׳ונסון מגרש 21, בהם טובי המפלגה (׳דיילי מייל׳, ארבעה בספטמבר 2019)
זה 2000 שנה ויותר שמנהיגים חזקים וקצרי-רוח מנסים להיפטר מפרלמנטים. בוריס ג׳ונסון מזכיר לנו שהדחף להערים על החוקה (הלא-כתובה) בעינו עומד. טראמפ מזכיר לנו שגם חוקה כתובה אינה מחוסנת. מי צריך חוקות? כולנו צריכים
1653: אוליבר קרומוול מפזר את ׳הפרלמנט הארוך׳ בכידונים
2019: ״ג׳ונסון הולך על כל הקופה״ (׳טיימס׳, 29 באוגוסט)
ערב שנת בחירות דרמטית בארה״ב, כאשר כל הסקרים חוזים תבוסה ניצחת לנשיא טראמפ, התנהלות לקויה להדהים בירושלים מפילה את ישראל אל מלכודת של נרטיבים: היא עכשיו גזענית ורודפת ילידים בזכות החלטה קלת-דעת לאסור את כניסתן של שתי צירות קונגרס מוסלמיות. האיש המורח את טראמפ על הקירות, מעשה ״ליגה אחרת״, מעמיד בספק את כשירותו לשחק באיזושהי ליגה
׳ניו יורק טיימס׳, ראש העמוד הראשון, שבעה-עשר באוגוסט 2019
״ישראל עשויה לאבד את התמיכה הדו-מפלגתית״, מכריז עתון במדינת ג׳ורג׳יה
ספק אם הצילום הזה היה מגיע אל עמודיהם הראשונים של עתונים בארה״ב בשבוע שעבר, אבל התנהגותה של ישראל כלפי רשידה טלייב הפכה אותו לאיור טבעי. כאן הוא נראה על העמוד הראשון של ׳ארקאנסו דמוקרטיק גאזט׳, המופיע בעיר הדרומית ליטל-רוק
תרומתי הצנועה לזיכרון הלאומי: אפריל 2002, כאשר שני פנסיונרים פוליטיים ללא תקווה פוליטית, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ניסו את כוחם ברהביליטציה. כבר אז היה ברור שאין להם כל סיכוי, והם יישכחו מלב
התפרסם ב׳גלובס׳, ארבעה באפריל 2002, בימי מבצע ׳חומת מגן׳
אמנות ההשתלטות מִבִּפנים: לחדור אל מפלגה מתונה, ולסחוב אותה הרחק שׂמאלה, או הרחק ימינה. זה מה שקורה למפלגות פוליטיות בארה״ב ובבריטניה. בישראל יש, אולי, ״אופציה קנדית״
״של מי המפלגה הזו?״ על שער ׳טיים׳, חמישה באוגוסט 2019