מיליארד דולר, בלי להרגיש

זה מה ששלדון אדלסון יכול לעשות לטובת יומרותיו הנשיאותיות הכושלות של ידידו ניוט גינגריץ‘. האיש השווה עשרים-וחמישה מיליארד דולר אומר, שזה אולי לא יפה, אבל זה מה שיש. הוא פורס נשק השמצה המונית נגד מזימותיו ה”סוציאליסטיות” של ברק אובמה. גם לאובמה יש נשק כזה. גם למיט רומני. גם לריק סנטורום. הדמוקרטיה האמריקאית מזכירה שלא תמיד היא ראויה לחיקוי

מר אדלסון על כריכת 'פורבס' השבוע. הוא מצוטט: "הצעד הבא אינו יכול להיות קטן מן הצעד הקודם". בעסקים? בפוליטיקה? בעסקים. בפוליטיקה.

בעולם רב-אבסורדים (מה חשוב יותר? קוראנים שרופים בקאבול, או סורים שרופים בחומס?) התענגנו השבוע על הפרדוקס של שלדון אדלסון.

”אני מתנגד לזה שאנשים עשירים ינסו להשפיע על בחירות. אבל כל זמן שאפשר לעשות את זה, אני עומד לעשות את זה“.

הוא השמיע את ההכרזה באוזני כתב-העת הכלכלי ’פורבס‘. אכן, זה הפורום הראוי ביותר, מפני שהבעלים של  ’פורבס‘ השתמש בירושת אביו (שעל שמו נקרא המגזין), כדי לנסות ולהיבחר לנשיא, ב-1996 וב-2000. לא הלך, ולפי המסופר בנותיו הפצירו בו שיפסיק לפני שייגמר כל הכסף. זו סכנה שאינה אורבת למר אדלסון.

כאשר תעשיית ההימורים שלו חישבה להתמוטט, ב-2008, הוא אמר, שאם יעמוד על חבילת הדולרים שלו, הוא עדיין יהיה האיש הגבוה ביותר בחדר. קור-הרוח שלו לא היה מופרז. הוא לא סתם עבר בשלום את המשבר הפיננסי, אלא הוא עומד עכשיו על חבילת דולרים גבוהה מתמיד.

לפי הכתבה ב ’פורבס‘, מר אדלסון שווה עשרים-וחמישה מיליארד דולר, ושווי השוק של תעשיית ההימורים שלו עומד על שלושים-ותשעה מיליארד דולר. השקעותיו במקאו מקנות לו את המעמד של ”המשקיע הזר הגדול ביותר בסין מאז ומעולם“. סך כל אחזקות הנדל“ן שלו שקולות כנגד ”עשרים-ואחד בנייני אמפאייר סטייט“. הוא מתפאר, שעזר להפוך את סינגפור

“מעיר שמרנית קפואה ומשעממת לעיר של התרגשות ושל אמנויות הבישול ושל מוזיאונים“.

”עמוק בכיסו של אדם אחד“

תרומות למסע הבחירות של ידידו ניוט גינגריץ‘ הן הערת שוליים. הוא וד“ר מרים תרמו עד כה עשרה מיליון דולר ליומרותיו הנשיאותיות של יושב ראש בית הנבחרים לשעבר. הוא אומר שהסכום הזה יכול לעלות עד מאה מיליון.

מראיינו של מר אדלסון כותב, בטור נפרד, ש“הוא יכול לתרום מיליארד דולר, או חמישה אחוזים משוויו, מבלי להרגיש“.

הכותב משער, שרק דבר אחד מונע אותו מלהזרים מייד עוד עשרות מיליונים: גינגריץ‘ עצמו, מפני שאולי לא היה רוצה לעורר את הרושם שהוא נמצא ”כה עמוק בכיסו של אדם אחד“.

אולי. אבל בהדרגה מתחוור, שנדיבותם של ד“ר מרים ושלדון אלדסון היא הסיבה העיקרית שגינגריץ‘ עדיין נמצא במירוץ. הסקרים חוזים לו תבוסה ניצחת בכל אחת מארבע המדינות, שיצביעו בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית בשבועיים הבאים.

איש אינו מתייחס עוד ברצינות אל התיימרותו להציג את החלופה השמרנית האותנטית למיט רומני. למבוכתו, ולמבוכת הממסד של מפלגתו, נושא הדגל של האגף השמרני הוא סנטור לשעבר ממדינת פנסילווניה, ריק סנטורום, שרק לפני שלושה חודשים עצם שמו עורר לעג. איש אינו לועג לו עוד.

השאלה אינה עצם העדפותיו הפוליטיות של מר אדלסון, באמריקה או בישראל (והרשימה הזו אינה עוסקת, אפילו במשתמע, ב‘ישראל היום‘, או במכון שלם, או בשגריר בוושינגטון, או ביושב ראש הנהלת הסוכנות, או בראש הממשלה). השאלה היא הרגרסיה מבשרת הרעות של הדמוקרטיה האמריקאית.

בעונת הבחירות הזו מתרחש בה משהו טראגי: קומץ עשירים מופלגים מסירים את כל העכבות, ועושים נסיון גלוי וישיר ללוש את הפוליטיקה של ארה“ב בצלמם האידיאולוגי.

”כסף שווה דיבור“

במשך 35 שנה ניסתה אמריקה להקטין את שרירותיותו של הכסף הגדול. תרומות ישירות למועמדים לנשיאות הוגבלו ל-2,000 דולר לכל עונת הבחירות.

אין זאת אומרת שפקעה חשיבותם של בעלי ההון הגדולים. הם מצאו דרכים אחרות לעזור: לתרום למנגנון המפלגה; לתרום לארגונים עצמאיים שהורשו לנהל תעמולה לטובת רעיון, אבל לא לטובת מועמד קונקרטי; לארגן נשפי התרמה רבי משתתפים בטירותיהם, מבוורלי הילס ועד גריניץ‘, קונטיקט; להפציר בשכיריהם לתרום, וכן הלאה.

רפורמה רדיקלית במיוחד, ב-2002, החמירה את ההגבלות. היא ניסתה בין השאר, לשים קץ לשימוש הנפוץ ב“כסף רך“, שלא היה כפוף לחוקי המימון.

שמרנים התנגדו לחקיקה הזו, מפני שהם עמדו להיפגע במיוחד. הכסף הגדול נוטה בדרך כלל ימינה (אם כי לדמוקרטים יש מספר ניכר של מיליארדרים משלהם). הם נכשלו במליאות הקונגרס, אבל פנו מייד לעזרת בית המשפט העליון.

ואמנם, העליון, השמרני ביותר זה חצי מאה ויותר, פסק ש“כסף שווה דיבור“, וההגבלות אינן מתיישבות עם עקרון חופש הדיבור, המובטח בחוקה. וזהו זה. שוחרי הרפורמה יכולים לשנות את החוקה, אבל זה לא יקרה.

היציל אדלסון את רומני?

ניוט גינגריץ‘ חוזר ומדדה מאחור. סקר ארצי העניק לו השבוע 14% בלבד, לעומת 35% לריק סנטורום, 26% למיט רומני. האחוזים במדינות אינדיבידואליות נמוכים עוד יותר.

ביום ג‘ יהיו בחירות במישיגן ובאריזונה. מישיגן חיונית לחלוטין בשביל מיט רומני. הוא נולד וגדל בה. אביו היה המושל. הפסד במישיגן יעמיד בספק רציני את מועמדותו. היתרון החשוב ביותר של רומני הוא פילוג האגף השמרני. כאשר התמודד פנים אל פנים עם סנטורום, זה האחרון הביס אותו בהפרש עצום (במדינת מיזורי).

גינגריץ‘ יוכל להישאר במירוץ, גם בעמדת פיגור, אם יהיה לו כסף. במובן הזה, שלדון אדלסון חותה את הגחלים בשביל מיט רומני. אומרים שיש אפילו עשו עסק, אם כי אלדסון מכחיש.

מיליארדרים הוזמנו איפוא אל כיכר העיר. הם אמנם אינם רשאים לממן את המועמדים במישרים, אבל בית המשפט העניק להם נשק השמצה המונית: ”ועדות-על של פעולה פוליטית“, הרשאיות לעשות ככל העולה על רוחן, ובלבד שיעמידו פנים כי אין קשר ביניהן ובין המועמד שלטובתו הן משתדלות. חוקי המימון לא התבטלו, הנם רק התרוקנו מרוב תוכנם.

הנשיא אובמה, שביקורתו על פסיקת בית המשפט העליון הקפיצה את הימין על רגליו, החליט זה לא כבר שאם-כבר-אז-כבר. הוא לא יאסור על תומכיו להוציא מיליונים לטובתו. מפלגתו נשמה לרווחה.

אינטרס עצמי גבר על עקרונות ועל מוסר. הוא גובר בכל מקום. מיט רומני מסתמך על המיליארדרים שלו, כדי להדוף הסתערויות של מתנגדיו מאז הקיץ שעבר. ריק סנטורום, שהסקרים מעמידים עכשיו בראש המירוץ הרפובליקאי (ראו מסגרת) מוצא מיליארדרים משלו.

אבל איש אינו מתקרב, לפחות לפי שעה, אל העיסקה הפאוסטית שעשה ניוט גינגריץ‘ עם שלדון אדלסון.

מר אדלסון להוט להוציא את ברק אובמה מן הבית הלבן, מפני שהוא, אובמה, רוצה לכפות ”סוציאליזם“ על אמריקה. הוא אומר ל’פורבס’, שאם תצא המזימה אל הפועל, רוח היוזמה החופשית תסור מאמריקה. האמריקאי הממוצע יגיד אז

הבה נניח לממשלה לטפל בכול, ואני אלך לדוג, ולא אעבוד, וכו‘“.

אבל מר אדלסון סמוך ובטוח שהאמריקאים

”יחזרו אל שפיותם“, וימנעו את כינונה של ”דמוקרטיה סוציאליסטית מפני שהיא לא תהיה דמוקרטית“.

אפשר להסכים עם מר אדלסון או לחלוק עליו לגופו של עניין. סוף סוף זאת דמוקרטיה. חוקי המשחק ברורים: לא צריך יותר ממיליארד אחד כדי לפתוח שולחן. אגב, בעיני מר אדלסון כל ביקורת מן המין הזה מעידה על קנאה. הוא צודק.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

3 Responses to “מיליארד דולר, בלי להרגיש”

  1. שולמית הגיב:

    אותנו הוא קנה בזיל הזול. הגיע הזמן לעסוק ב” ב‘ישראל היום‘, או במכון שלם, או בשגריר בוושינגטון, או ביושב ראש הנהלת הסוכנות, או בראש הממשלה”.

    ‘הארץ’ העניק לו לגיטימציה בעבור נזיד עדשים, וגם לא מעט מאנשי התקשורת שמיהרו לקפוץ על בפינתו הנוסעת לעבר העתיד.

    הנה, אדלסון מנהל את מדינת ישראל, אמנם בידי שליח, אך הרי איש כמוהו יודע להאציל סמכויות.

  2. אבי ארד הגיב:

    אני תוהה מדוע הכתבה עוסקת בתרומותיו של אדלסון?

    ברק אובמה כבר במרוץ הקודם שבר את כל שיאי גיוס הכספים.

    ובמרוץ הנוכחי הוא הציב לעצמו יעד של גיוס מיליארד דולר!

    פי מאה ממה שניוט גינגריץ קיבל מאדלסון.

    ומשום מה הכתבה לא מזכירה זו. ועצם הרעיון לכתבה מתחיל מתרומה זניחה במונחים אמריקאיים ולא בנתח העיקרי, להלן מחנה אובמה.

    מחנה שמעבר לתמיכה בכסף גדול נבחר בראש ובראשונה בעזרת הצגייסותם של מפורסמים רבי כח והשפעה שהמרכזית מכולן הייתה אופרה וינפרי. המלצה שלה שווה מאות מיליוני דולארים של קמפיין…

    • יואב קרני הגיב:

      אבי, אני חושש שלא ירדת לסוף דעתי. איתך הסליחה אם לא הבהרתי את העניין מספיק.

      חוקי מימון הבחירות בארה”ב נולדו לפני ארבעים שנה ויותר. הם נועדו להגביל תרומות ישירות למועמדים פוליטיים (וגם לעודד אותם לקבל עליהם הגבלות מרצון בהוצאת כסף. אלה המסכימים להגבלות זכאים למימון ציבורי. ג’ורג’ בוש הבן וברק אובמה ויתרו על המימון הציבורי, מפני שסירבו להגביל את הוצאותיהם).

      פרשת ווטרגייט הביאה את הקונגרס להחמיר את ההגבלות עוד יותר. תקרתן הונמכה, ויחיד מורשה לתרום 2,000 דולר בשנה למערכת הבחירות של כל מועמד לנשיאות — חצי הסכום בעונת הבחירות המקדימות, וחציו השני בעונת הבחירות הכלליות. (אני מדלג על פרטים, אתה מוזמן לעיין בהם באריכות במהדורה האנגלית של וויקיפדיה.)

      ההגבלות האלה הוטלו בדיוק כדי למנוע מעשירים מופלגים לממן מכיסם מסע בחירות של מועמד, ולצבור כוח והשפעה הנובעים מעושרם אם המועמד הזה ייבחר.

      ההגבלות עשו דמוקרטיזציה מסוימת של התהליך, אם כי הן הפכו מועמדים פוליטיים לעבדים נרצעים של מסע מימון בלתי פוסק. פירשוו של דבר, שאם ברק אובמה יגיע למיליארד דולר השנה, הסכום הזה יהיה מורכב מתרומות של עד אלף דולר לתורם. ב-2008, רוב תרומותיו באו מתורמים קטנים הרבה יותר, לפעמים לא יותר מ-20 או 50 דולר. במובן הזה, הצלחתו הפיננסית ב-2008, היא כשלעצמה, היתה משאל-עם קטן על שאיפותיו הפוליטיות.

      אבל בבחירות של 2000 התחוורה המידה שבה נשארו פרצות בחוקי המימון. יותר מחצי הכסף בבחירות ההן הוצא אגב עקיפה של ההגבלות, באמצעות תרומות למה שנקראים “ועדי פעולה פוליטיים”, לכאורה עצמאים, לכאורה לא-קשורים בשום מועמד, אבל למעשה קשורים ומשרתים את מטרותיו של מועמד.

      התרומות הכמו-לא-ישירות איפשרו ליחידים עשירים לעשות בעקיפים מה שלא יכלו לעשות במישרים. זאת אומרת, הם יכלו להזרים מיליונים למסע בחירות סמוי, שלא נקב בשם המועמד העדיף, אבל תקף את המועמד הלא-עדיף. הזרמה כזאת מילאה תפקיד מרכזי בתבוסת ג’ון קרי ב-2004 (הטענה שהוא הוליך את הציבור שולל בתיאור הקריירה הצבאית שלו בווייטנאם).

      ב-2010 התערב בית המשפט העליון, ופסל את ההגבלות על תרומות לא-ישירות. סכר ענקי נפרץ. בבחירות לקונגרס ב-2010, ובמיוחד השנה, יחידים עשירים משנים את כללי המשחק. תרומתם של בני הזוג אדלסון אינה איפוא “תרומה זניחה במונחים אמריקאיים”, כדבריך; אלא היא כפולה אסטרונומית של תרומות ישירות הכפופות לחוק. יתר על כן, אם אדלסון יעמוד בדיבורו, ויתרום מאה מיליון דולר לגינגריץ’, זה יהיה יותר ממה שגינגריץ’ הצליח לאסוף בתרומות ישירות.

      ממילא האיזון נמצא מופר ללא תקנה, וסטנדרט חדש מתהווה כאן, סטנדרט שיש אתו נסיגה אל התקופה שמלפני 1970. תפקיד הכסף בדמוקרטיה האמריקאית תמיד הטריד אנשים — דמוקרטים כרפובליקאים — אבל כאן יש ויתור מלא וגלוי על נורמות של התנהגות. שים-נא לב שאפילו אדלסון מודה בזה, ומכריז שהוא עושה את זה מפני שהוא יכול, לא מפני שכך ראוי.

      בפעם הבא יימצא מולטי-מיליארדר עם השקפות שמאליות, או מולטי-מיליארדר עם השקפות בדלניות (זה סביר יותר), וכולנו נימצא מפסידים.

      אגב, גם ג’ורג’ סורוס מימן פעילות פוליטית. אבל הוא לא עשה כן בשירות מועמד, אלא בשירות אמונותיו הפוליטיות. איש אינו מציע להגביל שימוש כזה. אי אפשר להגביל אותו. כשלעצמי, אני אינני מתפעל ממה שעשה סורוס, אבל זה עניין נפרד. מעניין מה היית חושב, אילו סורוס מימן עתון יומי בישראל (איזה רעיון.)

Leave a Reply