“המהפכה מתחילה עכשיו”

השמאל ניסה לתפוס טרמפ על המשבר הגדול של דורנו כדי לחזק את המדינה. הימין תופס עכשיו טרמפ בכיוון ההפוך. שימו לב לתכנית ה”תוהו-ובוהו” של השמרנים בבריטניה

הפוליטיקה הבריטית ראויה בדרך כלל להצצה מנומסת, לא הרבה יותר. היא פשוט לא-כל-כך חשובה. אבל בימים האלה היא צריכה הרבה יותר מהצצה מנומסת. היא מתפתחת לכלל מעבדת-ניסויים של הדמוקרטיה המערבית.

כבר היו דברים מעולם: פעם אחת, מ-1945 ואילך, כאשר כוננה את מדינת הסעד, הלאימה שירותים חברתיים ותעשיות, והעניקה לכל אזרחיה טיפול רפואי חינם מערישה עד קבר; ופעם שניה, כאשר נסוגה ממדינת הסעד, מ-1979 ואילך, אסרה מלחמה על האיגודים המקצועיים רבי הכוח, והתחילה הפרטה מסיבית. בשתי הפעמים ההן היא היתה מקור של השראה ושל איזמים (“תאצ’ריזם”).

עכשיו, בריטניה עוסקת בפינוי ההריסות של הרפתקנות פיננסית נפסדת, אשר שיקעה אותה בחוב לאומי של כמעט טריליון דולר. הגרעון בתקציבה שווה ל-11% של התוצר המקומי הגולמי. ממשלתה קיבלה עליה להדק חגורה עד זוב דם: קיצוצים של 125 מיליארד דולר בארבע השנים הבאות, שיצריכו לא חיתוך של הבשר החי בלבד, אלא גם של העצם. חצי מיליון עובדי מדינה יפוטרו.

זה זמן עצוב בבריטניה, הקרקע עלולה להישמט ללא תקנה, כל המערכות עומדות להיפגע. ובזמן הזה הבריטים מנהלים ויכוחים החורגים הרבה מעבר לניהול פנקסים שוטף. הם מדברים על מהות המדינה, על עצם “האמנה החברתית”, על היחסים בין היחיד לרבים. הם מצליחים להעניק הקשרים היסטוריים ופילוסופיים לשאלות היום-יום. השומע, בעיקר אם הוא רחוק מכדי להיפגע, מאזין בהשתאות ובהערכה (שאינן שקולות כנגד הסכמה).

להוריד את הממשלה מנכסיה

בימי נשיאותו של רונלד רייגן התהלכה בשמאל האמריקני התיאוריה, שרייגן מנסה לרושש את הממשלה הפדרלית, כדי שיינתן לו התירוץ לכווץ אותה לממדים היסטוריים. הוא קיצץ מסים וניהל מירוץ חימוש יקר מאוד עם ברית המועצות. הממשלה הפדרלית לוותה מכל הבא ליד. החוב הלאומי גדל פי שלושה בשמונה שנות כהונתו, יותר מאשר בכל מאתיים השנה שקדמו לו.

הואיל והיה קשה ליישב את ההפקרות ההיא עם הזהירות הפיסקאלית המיוחסת לימין, בעלי התיאוריה מן השמאל הסבירו שרייגן מנסה להוריד את הממשלה מנכסיה לבל תוכל לחזור ולצמוח. התיאוריה ההיא היתה מסופקת. אבל לעצם הרעיון היה תוקף: אין לך אידיאליזם בלי אופורטוניזם. מעט מאוד רעיונות גדולים יכולים לקרום עור וגידים בחברה דמוקרטית, אלא אם כן הם תופסים טרמפ על נסיבות. רעיונות גדולים אינם מנחילים נצחונות בבחירות. את הנצחונות מנחילים צירופי מקרים. צירופי המקרים מעניקים הזדמנות לבעלי הרעיונות.

“משבר שאסור להחמיץ” היה המוטו בבית הלבן של ברק אובמה לאחר השבעתו. הוא נבחר מפני שהתמוטטות פיננסית שמטה את הקרקע מתחת לרגלי המפלגה הרפובליקנית. חרדה לא-אידיאולוגית מילאה את לבם של האמריקנים, והם העניקו לדמוקרטים את הרוב הגדול ביותר שלהם זה 44 שנה. הנשיא החליט לנצל את המשבר, כדי לכפות את סדר העדיפויות שלו.

התוצאה היתה רפורמה גדולת-ממדים של מערכת הבריאות, אשר תוארה “היסטורית”. רוב האמריקנים לא האמינו בנחיצותה. הנשיא ומפלגתו נענשו קשה: עשרה חודשים לאחר שאומצה הרפורמה, הדמוקרטים נחלו תבוסה ניצחת בבחירות לקונגרס. אבל הנשיא עמד בדיבורו: הוא הבטיח להיות “מחולל טרנספורמציה” — והוא אמנם היה.

“אתם מאמינים שאפשר לתכנן?”

זה בדיוק מה שמנסה המפלגה השמרנית של בריטניה לעשות. היא אמנם לא קיבלה מנדט מוחץ בנוסח אובמה — היא נאלצה להקים קואליציה עם המפלגה הליברלית הקטנה — אבל מנוי וגמור איתה שלא להחמיץ את המשבר. הקיצוצים הדראקוניים משמשים עכשיו מנוף לחזון רדיקלי של ביזור (=דה-צנטרליזציה) ושל האצלת סמכויות: הוצאת משאבים וסמכויות מידי הממשלה המרכזית, והעברתם לידי הקהילה, במובנה הצר ביותר.

לתכנית הזו ניתן השם “לוקליזם”, זאת אומרת “מקומיות”. השר לשלטון מקומי בבריטניה, אריק פיקלז (Pickles), מבטיח “לזעזע את מאזן-הכוחות. אנחנו עומדים לשנות את אופי חוקתנו. אל-נא יטיל איש ספק ברצינות התחייבותנו ללוקליזם”. פיקלז, עב פימה ומעוט כריזמה, הוסיף: “אני יודע שאינני נראה בדיוק כמו מהפכן, אבל המהפכה מתחילה כאן”.

אחד מצירי הפרלמנט הצעירים והמבריקים של השמרנים פרק כל עול של זהירות, ודיבר באמצע החודש על תכנית “לחולל תוהו-ובוהו” בשלטון המקומי. ניק בולז (Boles), המתואר כיועץ קרוב של ראש הממשלה, דיבר בוויכוח פומבי. “האם אתם מאמינים שאפשר בכלל לתכנן?” הוא שאל את שומעיו. “שאנשים חכמים יישבו בחדר, ויתכננו את התפתחותן של קהילות אנושיות? האומנם אתם מאמינים שזה יעבוד? אני אינני מאמין… במילון שלי, ‘תוהו ובוהו’ הוא איפוא דבר טוב”.

תוהו-ובוהו, הסביר בולז, הוא מצב שבו לא תהיה עוד אחידות של שירותים. קהילות ברובד הנמוך ביותר יצטרכו להתארגן על פי העדפותיהן, על פי יכולתן, על פי משאביהן.

[youtube width=”510″ height=”407″]http://www.youtube.com/watch?v=8NQtmFxN18k&feature=related[/youtube]

“הריסה יצירתית”

דברי בולז הזכירו שערוריה, שעורר יועץ צעיר אחר של דייוויד קמרון לפני חמש שנים. האיש, דני קרוגר, הכריז אז שבכוונת השמרנים ליזום “פרק-זמן של הריסה יצירתית של שירותים ציבוריים”. את המושג “הריסה יצירתית” הוא שאל כמובן מיוזף שומפטר, הכלכלן האוסטרי המהולל, אשר טבע אותו לפני 60 שנה.

קרוגר שילם מייד בראשו הפוליטי, מפני שהמפלגה השמרנית ניסתה אז לרכך את הדימוי האידיאולוגי הנוקשה שלה. הימים היו ימי שגשוג בבריטניה. בהיעדר משבר גדול, רעיונות גדולים לא יכלו לתפוס טרמפ. עכשיו הם יכולים.

הרוח החיה במסע לטובת תוהו-ובוהו היא ResPublica, קבוצת מחקר שמרנית, אשר פירסמה בחודש שעבר תכנית לכינון “דמוקרטיה של בעלי נכסים”. אין לי כאן המקום לצטט ממנה, ואני מציע למעוניינים למצוא אותה באתר הרשת של רספובליקה. ללמדכם על מה מדובר, הנה רשימת הנכסים שלפי בעלי הדוח עומדים לצאת משליטת המדינה: ספריות, בריכות שחיה, מרכזים קהילתיים, אדמות ציבור, משרדים של מועצות מקומיות, בתי משפט, בניינים של בתי סוהר, מערכת-הכבישים, נתיבי שיט, בניינים של כל משרדי הממשלה, נמלים.

הם אגב מציעים נוסחה שתמנע אוליגרכיזציה, או טייקוניזציה, של הבעלות על הנכסים. אחדים מכנים אותם “השמרנים האדומים”, מפני שהם רוצים להפוך את מפלגת הימין העיקרית של בריטניה ל”מפלגת העניים”.

דברים מעין אלה נשמעים עכשיו גם בארה”ב, חוץ מזה שמלכתחילה למדינה אין בעלות כל כך רחבה על נכסים, ולשלטון המקומי יש דרגה הרבה יותר גדולה של אוטונומיה.

הנסיון לתפוס טרמפ על המשבר הגדול של דורנו עובר עכשיו מו השמאל אל הימין, מחסידי הממשלה הגדולה אל חסידי היד הנעלמה. זה מהלך לא צפוי. לפני שנתיים יכולנו להניח במידה סבירה של ודאות, שהשמאל הרעיוני ייתן את הטון, והמדינה תצא מחוזקת על חשבון היוזמה הפרטית. ההתהפכות המסחררת של היוצרות מזכירה לנו שהמשבר עדיין רחוק מאוד מקו-הסיום שלו, לפחות במובן הזה שתוצאותיו ההיסטוריות עדיין לא התחילו אפילו להתחוור.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומם. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

9 Responses to ““המהפכה מתחילה עכשיו””

  1. אבי קליין הגיב:

    מי גורף פוליטית את תוצאות המשבר? זה משתנה. באיסלנד לדוגמה, בעקבות המשבר היה ניצחון היסטורי לשמאל. באירלנד עומדת להיות מערכת בחירות בקרוב מאוד והימין צפוי כמעט להימחק. בדנמרק הסקרים מראים על ניצחון לשמאל בבחירות שיהיו בשנה הקרובה. בקרואטיה הסקרים מראים על ניצחון השמאל בבחירות שיהיו השנה. בגרמניה יהיו בחירות מקומיות על הממשלות של המדינות השונות (גם גרמניה מחולקת למדינות) עם צפי שהשמאל ימשיך ויתחזק וישתלט על מספר מדינות שמסורתית שייכות לימין. גם הנוצרים-דמוקרטים וגם הליברלים, אשר נמצאים בימין המפה הפוליטית בגרמניה צפויים לספוג תבוסה. כבר ב-2009 השמאל מאוד התחזק בגרמניה בבחירות המקומיות לממשלות של מדינות מסויימות. כך לדוגמה, בבחירות המקומיות שנערכו לאחרונה בצפון ריין-וסטפליה (המדינה המאוכלסת ביותר בגרמניה), הימין איבד 21 מנדטים באיזור שנחשב מסורתית לימני ואיבד את השלטון שם. מפלגת השמאל הרדיקלית הכניסה לפרלמנט של איזור זה נציגים פעם ראשונה בהיסטוריה שלה. עפ”י הסקרים אם נערכים כיום בחירות כלליות בגרמניה השמאל מנצח בגדול.

    • יואב קרני הגיב:

      כשלעצמי אינני בטוח שאיסלנד וקרואטיה הם פרסי-ניחומים גדולים מספיק לשמאל האירופי, מה גם שחילופי השלטון שם הם מחזוריים, לא אידיאולוגיים. אבל אם אנחנו עוסקים בארצות קטנות, כל השגי השמאל מחווירים לנוכח התנודה הימנית-אוטוריטרית העזה בהונגריה. הדים לא-נעימים של שנות ה-20, שלא להגיד עדיין שנות ה-30, נודפים ממנה.

      כללית, נסיון השנים לימד אותי להתייחס בספקנות ניכרת לגלים של חילופי שלטון. מאז נעוריי העתונאיים אני זוכר פרשנים מתנבאים בלשון של “פניה שמאלה”, מפני שמפלגות עבודה ניצחו באותה השנה בבחירות כלשהן, למשלבמערב גרמניה, באוסטרליה ובניו זילנד (1972) — ואחר כך על “פניה ימינה”, כאשר מפלגות עבודה הוכו באוסטרליה ובניו זילנד שלוש שנים אחר כך. זה לא עובד כך. בדמוקרטיות הפרלמנטריות, רוב חילופי השלטון הם תוצאה של עייפות, לא של התגלויות רעיוניות.

      הזירה הגרמנית מעניינת, אבל פרדוקסלית השגי השמאל הרדיקלי רק מקטינים את הסיכוי של חילופי שלטון, מפני שהסוציאל-דמוקרטים התחייבו שלא לכונן קואליציה עם הרדיקלים. הקולות הניתנים לרדיקלים, על חשבון השמאל המסורתי, יוצרים איפוא גרעון פרלמנטרי בכל מישוואה קואליציונית. תבוסות של מפלגת שלטון גרמנית בבחירות למדינות האינדיבידואליות של גרמניה הן עניין שגרתי לחלוטין. מוטב גם לזכור, שהסוציאל-דמוקרטים הגרמניים, במרוצת שמונה שנות שלטונם עד לפני שש שנים, הם שהנהיגו את הרפורמות הליברליות בכלכלה. ממשלת ימין ממושכת מאוד שקדמה להם (17 שנה רצופות!) לא הצליחה, או לא רצתה.

      אינני חושב ששמאל גרמני מתון, כי יחזור לשלטון, יפנה שמאלה — בוודאי לא במידה שהימין האמריקני והבריטי רוצים להצעיד את הדמוקרטיות האנגלו-סאקסיות ימינה.

      אגב, אם נאמין לסקרי דעת הקהל, ספרד תעבור בקרוב לשלטון של מפלגת ימין שמרנית. נראה לי שזו אינה בחירה מודעת בחלופות ימניות — אלא אותה התופעה המחזורית שעליה דיברתי: הנטיה הטבעית של הבוחרים להוריד מפלגה מן השלטון לאחר שתי תקופות כהונה.

      אני חשבתי לפני שנתיים, שמתחיל מחזור ארוך מן הרגיל של בכורה שמאלית בפוליטיקה של המערב הדמוקרטי. לא כן היה. אין זאת אומרת שהבכורה הימנית עומדת להיות ארוכה. אני חושב שיש סיכוי לא מבוטל של תנודות מטוטלת נוספות לפני שתסתמן מגמה היסטורית ברורה.

  2. yigal laviv הגיב:

    היש סיכוי כי גם נתניהו,מעריצו של רייגן,אימץ את ההריסה היצירתית בישראל?

  3. חיים הגיב:

    “הרס יצירתי” או “Creative Destruction” הוא מונח שנטבע על ידי קרל מרקס ואומץ על ידי שומפטר. מרקס התיחס אליו כאל הדרך בה החברה התעשייתית יוצרת עושר ואח”כ מוחקת אותו לטובת שחקנים אחרים עם מוצרים מתקדמים יותר. לדוגמא – ראה תעשיית המכוניות והתנועה של מרכז הכובד שלה בין יבשות שונות. שומפטר (יליד אוסטריה, פעל בארה”ב, וכתבי מרקס לא היו זרים לו) אימץ את הרעיון כדרך לציון ההתחדשות המובנית בחברה התעשייתית.

    הבריטים, לפי דעתי, אבדו מזמן את דרכם ואינם מסוגלים להתמודד עם מעמדם כמדינה מדרג שלישי.

  4. ליאור הגיב:

    מאד מעניין לראות באמת איך הימין הכלכלי מנסה לתפוס טרמפ על המשבר הכלכלי כדי לבסס את המציאות לצרכיו. כקורא הדיוט עם נטיות שמאלניות מה שאתה מתאר לגבי ההתפרקות המוחלטת של המדינה הוא פשוט מפחיד.

  5. עמית הגיב:

    האם במהלך הנסיון ליצור את אותו “תוהו ובוהו” או “הרס יצירתי” אין סכנה שהפרטים בחברה יאמצו התנהגות אנארכסיטית ויאמרו כי זוהי הפרשנות שלהם לדמוקרטיה? אני חושב שסוקרטס הזהיר מכך:
    Democracy destroys itself because it abuses its right to freedom and equality.
    Because it teaches its citizens to consider audacity as a right, lawlessness as a freedom, abrasive speech as equality and anarchy as progress.

  6. אורי הגיב:

    מאמר מעניין ומעורר מחשבה – תודה.

    כתבת: “הנסיון לתפוס טרמפ על המשבר הגדול של דורנו עובר עכשיו מן השמאל אל הימין, מחסידי הממשלה הגדולה אל חסידי היד הנעלמה. זה מהלך לא צפוי.”

    אבל נדמה לי שיש אלמנט אחד לפחות שכן היה יכול לשרת תחזית כזו. המעבר, דומני, אינו סביב שאלת המדיניות הכלכלית דווקא (כן/לא שוק חופשי) אלא סביב משבר מדינת הרווחה. במדינות כמו בריטניה משתרשת ההכרה כי היכולת להמשיך ולשאת בהוצאות הנדרשות לקיום מדינת רווחה פשוט אינה קיימת עוד. בארצות הברית התובנה, אם אני מפרש אותה נכון, היא שיש משהו מנותק מהמציאות הכלכלית הממשית, משהו מאוד, כמאמר האנגלים, off kilter, באופן שבו מתנהל ממשל אובמה. ממשל זה התנהג כאילו המצב, ביסודו, הוא משבר “תקין” – משבר הנובע מבעיה כלכלית כזו או אחרת – שיכול לשמש הזדמנות לקדם במהירות מדיניות מסוימת. בפועל, המשבר הוא אתת לקריסה של הפרדיגמה הבסיסית של מדינת הרווחה: שהשוק החופשי יטיל ביצי זהב, והממשלה תאסוף אותן ותחלק לציבור.

  7. מומלצי הבלוגוספירה הגיב:

    יש משפט פשוט שמגדיר את תאורית התוהו ובוהו כלכלי-פוליטי הזה

    THE WAY OUT IS THE WAY THROUGH
    והרי הדרך לסדר זה דרך אי סדר.

    אם נלך על דרך הפשט נגיע למסקנה שכל עקרת בית ממוצעת יודעת זאת מזמן.

    יופי של מאמר.
    מומלץ אצלי במאמרים
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2011/01/131-61.html

    אסתי כ.

Leave a Reply