ישראל סובלת מגרעון קריטי. איש אינו רוחש לה עוד אמפתיה. ייסוריה, היסוסיה, פחדיה אינם מובאים עוד בחשבון. סיבה אחת חשובה היא שהיא אינה רוחשת אמפתיה לאיש. הפתרון (החלקי) הוא הסגנון
“נאמנים פצעי אוהב”, כתב בעל המשלים. “הוכח תוכיח את עמיתך”, ציווה המחוקק הקדמון, לפני שצירף זו לזו את המלים המהוללות ביותר של כל הזמנים, “ואהבת לריעך כמוך”. רוצה לומר, הנזיפה והאמפתיה ירדו שלובות זו בזו. אין תוקף לנזיפה שאין בה מידת-הרחמים, ואין תוקף למידת-רחמים שאין בה נזיפה.
אגב, המלה הזו, אמפתיה, היא כשלעצמה, נולדה רק לפני מאה שנה. אבל גם לפני שנוצרה, היא היתה שזורה בכל מחשבה, בכל הגות, בכל תיאולוגיה. הפילוסוף והמחנך הישראלי חן לאמפרט מעניק לה את ההגדרה הבאה: “אמפתיה מתרחשת בנו, כאשר אנחנו עוזבים את גופנו, ומוצאים את עצמנו לזמן מה בעורו של הזולת. אנחנו מתבוננים במציאות דרך עיניו, חווים את רגשותיו, משתתפים בכאביו”.
אמפתיה היא מידת הרחמים של התלמוד הבבלי. היא אינה כרוכה במחילה, אין בה ויתור על עקרונות. “יהי הרצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך”, מפצירים חכמי התלמוד בקונם.
ישראל שרויה עכשיו בגרעון קריטי של אמפתיה. בדימוי של משק המים, האמפתיה יורדת אל מתחת לקו השחור. אני מתכוון גם לאמפתיה שישראל אינה מצליחה לגלות כלפי מיעוטיה ושכניה; וגם לאמפתיה הנעדרת כמעט לחלוטין מן הביקורת על מעשי ישראל, בין אם היא באה מצד זרים ובין אם היא באה מצד ישראלים.
ביקורתו של טום פרידמן ב’ניו יורק טיימס’ השבוע היתה הסימפטום האחרון של גירעון האמפתיה. הוא כינה את הסיוע האמריקני לישראל “סם הזיה”, אמר שהוא מקל על ישראל לחמוק מן המציאות; וקרא לישראלים — כל אימת שהם מציגים דרישות כספיות, ומצפים ל”שוחד” פוליטי — לזכור מה מכאיב הוא המיתון הכלכלי באמריקה.
על הישראלים ועל הפלסטינים להכניס חמש מלים בשורת החיפוש של גוגל, מציע מר פרידמן: “קיצוצי תקציב ותחנות לכיבוי אש”. או אז הם ימצאו, בזה אחר זה, את שמותיהן של ערים אמריקניות מיוסרות – פיניקס, סינסינטי, אוסטין, וושינגטון, ג’קסונוויל, סקרמנטו, פילדלפיה…
אייב לינקולן לו היה לנו
טוב, טוב, תפסנו את הפרינציפ. אכן, כמעט כל הרשויות המקומיות באמריקה, מן הרמה של ערים עד רמת המדינות, עומדות על עברי פי פחת. מה היה קורה, שואל טום פ., אילו הציעו לכל אחת מהן סיוע של שלושה מיליארד דולר, כפי שהוצע לישראל תמורת שמיטת התנחלויות זמנית? “תשובתן היחידה היתה, ‘איפה לחתום’?” כותב מר פרידמן.
ישראל כפויית הטובה, לעומת זאת, סירבה לחתום. הוא יודע מדוע. היא סירבה לחתום, מפני שראש ממשלתה אינו רוצה מלחמת אזרחים. יהיה עליו לאסור מלחמה כזאת על המתנחלים, כפי שיושב ראש הרשות הפלסטינית יצטרך לאסור מלחמה על חמאס ועל קיצוני הפתח. איש מהם אינו רוצה להסתכן במלחמה כזאת.
ולהלן מתקשה מר פרידמן להימנע מן ההערה, “לא תמצאו שם (במזרח התיכון) את בני-דמותו של אייב לינקולן”, הלוא הוא הנשיא ה-16 של ארה”ב, שעוד מעט קט ימלאו 150 שנה להשבעתו. נצחון הבחירות שלו, בנובמבר 1860, הביא את פרישת מדינות הדרום. לינקולן סירב לקבל אותה, ויצא למלחמה להצלת האיחוד האמריקני. לימים היא תיקרא “מלחמת האזרחים”.
השמעתם את אנחתו הכבדה של מר פרידמן? אין שם לינקולן, המוכן להתחיל מלחמת אזרחים. מה בדיוק אפשר להגיד על האנחה הזו? היש בה משהו ממידת הרחמים? האומנם “פצעי אוהב” הם הפצעים האלה? שמא התהלוכה הישראלית אל סוויטת המלון של מר פרידמן תואיל להגיד לו בנימוס בקינג דייוויד הבא שלו, שאיש אינו רוצה כאן במלחמת אזרחים, גם אם היא מתיישבת עם מישוואותיו ההיסטוריות השטחיות?
מרושע, מנוכר, מעוקר
השאלה אינה מר פרידמן. השאלה היא הכשלון המבהיל לעורר אמפתיה. הנה כי כן, מדינה קטנה להחריד בשולי יבשת אסיה מתמלאת היסוסים וחששות, ואינה משתכנעת שהיא מסוגלת לקבל עליה סיכונים קיומיים. איך היא מעיזה. עמידה על בטחון לאומי יאה לרוסיה הענקית, על אחד-עשר אזורי הזמן שלה; או לסין, על 1.3 מיליארד תושביה. מותר להן לנופף בטילים, לאיים על שכנותיהן, לפלוש, לדכא – ולתבוע הבנה. ישראל, ארץ הנטולה כל מירווח טעות, אינה רשאית להסס, או לפחד.
תהיה אשר תהיה הביקורת על ישראל, יש משהו מרושע בהיעדר האמפתיה כלפיה, משהו מנוכר ומעוקר. את הרישעות הזו אפשר למצוא יותר ויותר אצל יהודים אמריקניים מקבוצת הגיל של מר פרידמן: פחות או יותר ליברליים, סביב גיל 50 או 55, שוויתרו בזמן האחרון על כל מראית עין של ידידות. הם ציונים על פי הרקורד שלהם, הם מכירים את ישראל באופן כמעט אינטימי, הם מילאו לא פעם תפקידים בארגונים יהודיים – והם מזינים את האינטרנט ואת כלי התקשורת, את האוניברסיטאות ואת עולם המו”לות בהתקפות מרות על ישראל. אין לה עוד צד זכות. אין היא ראויה אפילו למנוד ראש תקופתי של הבנה.
ההתנהגות הזו מעוררת בחילה. היא לא-רצינית, היא לא-מוסרית, היא לא-מקצועית. האנשים האלה המירו את כובד-ראשם בסגנון פמפלטי של תעמלנים. אבל חוץ מן העיסוק במניעיהם האישיים, אני נוטה להאמין שהשאלה היא מדוע ישראל אינה מצליחה לעורר אמפתיה.
אני חושב שסיבה מרכזית היא שישראל עצמה אינה מוכנה עוד לרחוש אמפתיה. היא חושבת שהיא צודקת, ומפני שהיא צודקת היא צועקת, ומפני שהיא צועקת היא אינה מקשיבה, ומפני שאינה מקשיבה היא מעליבה. היא שבויה ברחמים עצמיים.
זוכרים את מאוריטניה?
מצחיק להיזכר בביקורתו של אביגדור ליברמן על ממשלת אולמרט-ציפי לבני בבחירות של 2009. הוא זקף לחובתה את ניתוק היחסים בין ישראל למאוריטניה. אכן, איזה כשלון מופלג.
היבול הדיפלומטי של ממשלת נתניהו-ליברמן כולל את הצטננות היחסים עם אמריקה, את התמוטטות השותפות האסטרטגית עם טורקיה, את ההרעה הדרמטית ביחסים עם גרמניה (החל מן השבוע) ואת הקואליציה האנטי-ישראלית באמריקה הלטינית.
ישראל בהנהגתם דוחה את כל המתבוננים, מעוררת בהם שאט נפש. מרירותה, צדקנותה, עורמתם הפתלתלה של מנהיגיה, הנימה המתנשאת של דיבוריה, גזענותם הנפסדת של רבניה שומטות את הקרקע מתחת לרגליה עוד לפני שהיא מספיקה להשמיע טענה עניינית אחת.
זה לא טוב. ישראל השנואה אינסטינקטיבית כמעט על כל מי שבא איתה במגע אינה מועילה לעצמה. אין שום דבר בלתי נמנע בשנאה הזו. זו שנאה המוסבת לא רק על תוכן, אלא על סגנון. סגנון אינו עניין של “הסברה”. סגנון הוא עניין של התנהגות אישית ולאומית.
ישראל מוכרחה להתרכך, להנמיך את קולה, לסגל לעצמה היסוסים פומביים, להודות שהיא בת-טעות. זו תבנית ההתנהגות בחברה מערבית דמוקרטית. היסוסים אין לעולם לוולדימיר פוטין, לטאייפ ארדואן ולאוטוקרטים אחרים המתחפשים לדמוקרטים. ישראל צריכה להשתדל בכל כוחה שלא להידמות להם. הם אינם זקוקים לאמפתיה. היא זקוקה לה. עד ייאוש.
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומן. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
שחיקת האמפתיה מצד טום פרידמן ודומיו מלמדת יותר לדעתי על התפכחות ממאשר על “רשעות”.
מדוע בעצם ישראל זקוקה לאמפתיה (“עד יאוש”…)?
אמפתיה הביאה אותנו עד הלום; בעיקר אמפתיה מצד יהדות ארה”ב ונשיאיה. אמפתיה היא קרקע נוחה לסטגנציה, ומטבעה היא מטבע נשחק – מיום ליום הולך ונהיה קשה להצטייר כקורבן ולבקש הבנה/רחמים. בטח כאשר מי שמבקש אמפתיה מתפרע בגסות ובגזענות במרחב הדיפלומטי ובכלל.
ישראל לא צריכה אמפתיה, היה לנו די מזה לאורך העשורים האחרונים.
כשלעצמי אני מתקשה להאמין שמר פרידמן “התפכח”. ביקורתו אינה חדשה. ארסיותה היא החדשה.
נדמה לי שאתה מתכוון אולי ל”סימפתיה”, לא ל”אמפתיה”, כשאתה מכריז ש”האמפתיה הביאה אותנו עד הלום”. ראה-נא את האבחנה שעשיתי למעלה בין שתיהן. אני אינני מתכוון לתמיכה אינסטינקטיבית בכל מה שישראל עושה. רק להבנה אנושית של פחדי הישראלים. אכן, מנהיגיהם הצורמנים וקשי-הלב אינן מקילים על הבנה כזאת.
“את הרישעות הזו אפשר למצוא יותר ויותר אצל יהודים אמריקניים מקבוצת הגיל של מר פרידמן: פחות או יותר ליברליים, סביב גיל 50 או 55, שוויתרו בזמן האחרון על כל מראית עין של ידידות”
אם המצב רע אצל בני החמישים, ניתן לשער שהמצב בקרב צעירים יותר הוא קטסטרופלי: עבור צעירים, מלחמת העולם השנייה והשואה היא היסטוריה רחוקה וישראל חדלה להיות אנדרדוג כריזמטי לפני שנולדו; אצל רבים אפילו תקופת רבין בה ישראל באמת הושיטה יד לשלום נראית רחוקה מאוד. ישראל עבורם היא שרון, ברק, ביבי, ועתה הכוכב הזוהר בשמי הפוליטיקה הישראלית, אביגדור ליברמן. אמפתיה עם אזרחים תמימים היא תמיד מוצדקת, ולכן ישראלים זכאים לאמפתיה, אך לא קשה להבין מדוע ישראל כישות פוליטית אינה זוכה לאמפתיה.
מסכים בהחלט.
מעניין מאד תודה.
אני מסכים איתך שישראל כיום היא חברה קצת אטומה ולכן באופן בלתי נמנע גורמת לריחוק סובביה וידידיה, ועמדת יפה על הבניית האטימות הישראלית כתוצאה של תחושת הצדק העצמי שלה. אבל לתחושתי התרכזות באמפתיה מפספסת. היסוד הקריטי שחסר לישראל בנקודת זמן קריטית זו היא דווקא החלטיות- ישראל צריכה להחליט מה לעשות עם השטחים שכבשה ב- 67 ויפה שעה אחת קודם, אם כי אני סקפטי ביחס לראש ממשלתנו הנוכחי.
ברגע שישראל תחליט מה היא רוצה מעצמה האחרים יוכלו לבחור כיצד לחוש כלפיה, כי אמפתיה זה ממילא דבר נרכש ולא מושג.
חוסר ההחלטיות הזה אינו נובע מהזיות הקראק, הוא נובע מחוסר האמון הישן והטוב שיש למנהיגינו במנהיגם או ביכולת שיש להם להשליט את רצונם (יש גם האומרים כי גם לערפאת לא היתה היכולת לכפות הסדר כולל). הקראק האמריקאי הוא סם נהדר אך הוא לא סם של הזיות — הוא סתם סם דוחה קץ, נפלא ויעיל כרוב הסמים המוכרים.
הביקורת המרכזית על ישראל, גם מצד פרידמן, היא שכוונות השלום של ישראל אינן מעוררות אמון — והביקורת הזו מוצדקת ונכונה.
אך הטעות של פרידמן היא בפרשנות שהוא מביא כדי להסביר אותה. ישראל לא סומכת מספיק על הפלסטינים. זה לא הסבר מרעיש מספיק לכתב בסדר גדול שלו או של המו”ל שנותן לו במה.
רק לינקולן זה מה שחסר, טוען הקוסם הזר, אך לנו כבר היו כאלה יותר מאחד. אירועי אלטלנה מדגימים שכשיש שניים, אפילו את מלחמת האזרחים לא צריך לעבור.
יואב: אינך רוצה במלחמת אזרחים. אולם אם המתנחלים ימאנו לציית להחלטות ממשלתם ויסרבו לחדול מבנייה או להתפנות, ויסכלו בכך את הסיכוי לשלום – האם גם אז אין לפעול נגדם ובלבד שתימנע מלחמת אזרחים? אם כך יהיה, מלחמת אזרחים אכן לא תפרוץ אך המדינה תחדל להתקיים כמדינה ריבונית. זאת ועוד. מותר להניח שגם במלחמה “רגילה” אינך רוצה. אך אם לא יפעלו נגד המתנחלים ותסוכל הזדמנות לשלום, רבים הסיכויים לפריצת מעשי איבה. ואז מה? מנעת מלחמת אזרחים וחוללת מלחמה עם מדינה (או מדינות) ערבי(ו)ת!
דרך אגב, כדאי לזכור שלפי החוק הבינלאומי ואמנת ז’נווה הרביעית (שישראל אישררה) ההתנחלויות מהוות פשע מלחמה. המתנחלים, בעצם התנחלותם, מבצעים לפיכך פשע מלחמה.
כוונתי היא ש”לינקולן” כבר היה במזרח התיכון. הדוגמא של אלטלנה מבטאת את המוכנות של בן גוריון לצאת למלחמת אחים כי הסיטואציה חייבה מעשה שילכד את אמצעי האלימות תחת ריבונות אחת עת הוקמה המדינה. בזכות עמדת בגין נמנעה המלחמה, כמה חבל שלאמריקאים לא היה איזה “בגין”, אז סיום העבדות יכול היה להסתיים ללא מלחמת האזרחים.
ישראל לא צריכה לעבור מלחמת אזרחים ואולי גם הפלסטינים לא (למרות שהבעיה אצלם קצת יותר מורכבת לאור שני ראשי מדינה הקיימים שם), כדי להשיג שלום כל מה שצריך זה לרצות אותו, ופה קבור הכלב.
המחלוקת שלי עם טענתך היא שלאו דווקא האמפטיה היא זו שנחוצה לנו אכשיו באופן הדחוף והקריטי ביותר. ישראל עוד לא החליטה באמת מה לעשות עם השטחים שכבשה ועד אז כל השאר מתגמד מול בעיה זו. גם האמפטיה.
אין דבר שפועל במנותק, כמובן, ולתחושתי האטימות שלנו והגרעון באמפטיה של האחרים נובעים מחוסר ההחלטיות של ישראל ולא להיפך כפי שאני מבין את הצגת דבריך. ואם כך אז החלטיות תפטור את בעיית האמפטיה אך לא להיפך.