מן הארכיון: לקרוא את העתיד בעלי-התה של הודו

 

קצת קשה להגיד על הודו, שהיא דמוקרטיה קטנה ומוקפת אויבים. ארץ של קצת יותר ממיליארד בני אדם אינה קטנה, ואינה מוקפת. אבל בכל זאת, יש כמה צדדים של דמיון בינה ובין ישראל הקטנה והמוקפת: חוץ מטעות אחת איומה באמצע שנות ה-70, הודו רשאית לטעון שהיא הדמוקרטיה מאריכת-הימים ביותר בעולם הלא-מערבי

התפרסם ב’גלובס’, 13 במארס 2002
קנאי מן ההינדו חוגג את טבח המוסלמים בעיר אהמבדאבאד, פברואר-מארס 2002

קנאי מן ההינדו חוגג את טבח המוסלמים בעיר אהמבדאבאד, פברואר-מארס 2002 (צילום ארכיון של AFP)

 

היא התחילה בדיוק תשעה חודשים לפנינו, באוגוסט 1947. אף כי היא מלומדת מלחמות, הגנרלים שלה מעולם לא ניסו לתפוס את השלטון, וספק אם אפילו חשבו על זה. אף כי אינה מוּקפת, היא בכל זאת נמצֵאת בשכונה עוינת: האויבת המרה פקיסטן ממערב, וסין מצפון. עם פקיסטן היא ניהלה שלוש מלחמות מלאות ומלחמת גבול אחת, ועם סין היא לחמה פעם אחת (אוקטובר 1962, והפסידה שטח הגדול פי שניים ממדינת ישראל).

אבל אולי צד הדמיון החשוב ביותר לענייננו הוא, שגבולות הודו הם תוצאה של חלוקה על יסוד דתי, ושגם אחרי החלוקה נשאר בה מיעוט ענקי של בני “הדת השניה”.

הודו ההיסטורית התמוטטה ב-1947, כאשר הבריטים הסתלקו. רוב הודו הפכה ל”רפובליקה של הודו”, ושני חלקים נפרדים שלה יצרו את “פקיסטן”. “פקיסטן” היא יצירה כל כך מלאכותית, עד שאת שמה היה צריך להמציא: צירוף ראשי התיבות של חבליה. “מזרח פקיסטן” ניתקה את עצמה מ”מערב פקיסטן” ב-1971, והפכה ל”בנגלאדש”.

אף כי חלוקת 1947 נועדה להָגֵן על מוסלמים ועל הינדים מפני הרעיון המזעזע של דו-קיום בשלום תחת קורת גג אחת, מספר המוסלמים בהודו אינו נופל הרבה מזה של פקיסטן: בסביבות 130 מיליון. כל אוכלוסיית פקיסטן היא בסביבות 150 מיליון, ללמדך שבתת-היבשת ההודית היה אפשר להקים “גדר”, היה אפשר אפילו לעשות “טרנספר” (שמונה מיליוני מוסלמים יצאו מהודו ב-1947, מספר ניכר של הינדוּ יצאו מפקיסטן) – אבל בעוד שפקיסטן התקרבה מאוד אל החזון של חד-לאומיות, או בעצם חד-דתיות, הודו לא הצליחה. טכנית, המוסלמים הם מיעוט לא גדול, רק 12 אחוז, אבל בפועל קצת קשה לחשוב 130 מיליון בני-אדם ל”מיעוט”.

ברבע המאה הראשונה של קיומה, הודו פיתחה אתוס חילוני. מפלגת השלטון הנצחית שלה – זו שהנהיגה במשך שנים ארוכות את מאבק העצמאות – היתה סוציאליסטית, אהבה כלכלה ריכוזית, לא אהבה משקיעים זרים; והקפידה למנות מוסלמי, מפעם לפעם, לכהונת הנשיא (שהיא ייצוגית, כמו אצלנו, אבל יש לה קצת יותר סמכויות).

מייסד הודו העצמאית וראש הממשלה הראשון שלה מת ב-1964, כמה חודשים אחרי שדויד בן גוריון התפטר מכהונת ראש הממשלה בישראל. אשה (בתו של המייסד) נעשתה ראש ממשלת הודו בסוף שנות ה-60, שלוש שנים לפני גולדה מאיר. היא הובילה את הודו למלחמה בתחילת שנות ה-70, שנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים. הודו השתוקקה אל כושר הרתעה גרעיני, ואף אומנם זכתה בו ב-1974.

מפלגת השלטון הנצחית של הודו כל כך התרגלה לשלטון, עד שהניחה בטעות כי הודו שייכת לה. ב-1975 היא אפילו השעתה את הדמוקרטיה. לבסוף היא היתה כל כך בטוחה שהעם אסיר תודה לה, עד שהחליטה לגלות נדיבות, והרשתה לעם להצביע במארס 1977. מפלגת השלטון הנצחית הפסידה את השלטון בפעם הראשונה. זה היה חודשיים וּמשהו לפני שמפלגת העבודה הישראלית הפסידה את השלטון בפעם הראשונה.

אף כי המפלגה ההודית חזרה לשלטון שלוש שנים אחר כך (המנצחים של 1977 בילו את רוב זמן שלטונם בהתקוטטויות), פני הודו השתנו לבלי שוב. ב-1984 היא נגאלה מבתוליה הפוליטיים, כאשר ראש הממשלה נרצחה על ידי אחד משומרי-ראשה. בנה של ראש הממשלה ויורשה נרצח בעצמו שש שנים וחצי אחר כך.

אִם עד שנות ה-70 הודו היתה מורגלת בממשלות יציבות, עם רוב ניכר בפרלמנט, הנה משנות ה-80 ואילך הפוליטיקה שלה נעשתה שבטים שבטים. בריתות בלתי אפשריות בין מפלגות אזוריות תפסו את מקום הקואליציות הארציות. באמצע שנות ה-90 היתה בהודו ממשלת קואליציה בהשתתפות 21 מפלגות, שהיתה תלויה לשיורה השברירי בקפריזות של בוסים מקומיים, כולל שחקנית קולנוע מזדקנת.

הודו גם התחילה להתרחק מן האתוס החילוני של מייסדיה. רסיסי אופוזיציה לאומניים ודתיים הגיחו מן השוליים, והתחזקו במידה כזאת, שב-1996 הם הקימו את ממשלת הימין הראשונה בתולדות הודו. הם חזרו והקימו ממשלה ב-1999, זו הממשלה המנהלת את הודו כיום.

הורסים את איודיה, 1992

הורסים את איודיה, 1992

מסגד מאסו ההורסים, מקדש יהיה לראם

ההתרחקות מן האתוס החילוני קיבלה ביטוי מצמרר ב-1992, בעיר ששמה איודיה, במדינה הגדולה ביותר של הודו, אוטאר-פראדש (Pradesh). אספסוף של הינדו התנפל על מסגד מן המאה ה-16, והרס אותו עד היסוד. זה היה חיזיון מדהים, אנשים פירקו את המסגד ממש בידיהם, בהאמינם שהם עושים את רצון קונם.

“מסגד באברי” היה מן המפורסמים בהודו, זכר לתור הזהב של הקיסרות המוגולית (או מוגאלית). לרוע המזל, איודיה היתה גם עיר הולדתו המיתית של אל ההינדו ראם. לא סתם באַיוֹדְיַה נולד ראם, אלא בעצם המקום שבו עמד המסגד.

בעֵינֵי המאמינים, קיומו של המסגד, במשך 470 שנה ויותר, היה חילול הקודש. הם טענו, כי הקיסר בַּאבּוּר הקים את בית התפילה המוסלמי לאחר שהרס את מקדש ראם המקורי. האקט ההוא נועד להודיע להינדוּ, כי הם הפכו בזה לאזרחים מדרגה שניה במדינה שהקימו הפולשים המוסלמים. הלאומנים ההינדואיים רצו בסך הכול לחדש את ימי ראם כמקדם.

ראמה אֵל עֶליון

האם ראם בכלל נולד? ההיה קיים בלבוש אדם? האומנם עמד שם מקדש “מקורי”? זה לא היה חשוב. המסגד באיודיה היה רק משל על חיי הודו ועל הרנסאנס הלאומי של ההינדו. כיוצא בזה המוסלמים: מִסגָד בַּאבּרי איבד את חשיבותו ההיסטורית, ורוב המוסלמים המקומיים העדיפו לַעקוֹר לפקיסטן ב-1947. אבל המִסגָד נעשה מָשָל למאבקם של המוסלמים על זכויותיהם. גם אם איש לא השגיח בו בשעה שהיה קיים, הכול התגעגעו אליו אחרי נפילתו.

החרבת המִסגָד באַיוֹדְיַה היה מעשה של טירוף קולקטיבי. בעקבותיו באו מהומות דת, שֶעָלוּ בחַיי אלפים. אבל האם אַיוֹדְיַה היתה התפרצות ספונטנית של אספסוף נִרגש, או שהיא היתה מהלך פוליטי מחוּשָב של האופוזיציה הלאומנית?

אלה המאמינים באפשרוּת השניה מזכירים, כי ביום המר והנמהר ההוא, ששה בדצמבר 1992, היה באַיוֹדְיַה המנהיג הפוליטי הידוע ביותר של הימין ההודי, לאל קרישנה אדוואני (Advani), כיום שׂר הפּנים רב הכוח, האיש מס’ 2 בממשלה, המִתנַהג לפעמים כמו האיש מס’ 1. נגד אדוואני תלוי ועומד החשד הלא-מוּכָח, שהוא הסית את ההמון להרוס את המִסגָד. הוא מכחיש – אבל הוא העמיד את “שיקוּם מִקדש ראם” במרכז מַצַע הבחירות של מפלגתו. חמש שנים לאחר אַיוֹדְיַה, השבועון “ניוזוויק” (במהדורתו האסיאנית) הציג את אדוואני על עַמוּד השַעַר שלו, לצד המלים “הכוח ההינדואי – עליית הפונדמנטליסטים”.


"הכוח ההינדואי״: עליית הפונדמנטליסטים" על שער השבועון 'ניוזוויק', 1997. בצילום נראה האיש החזק של הלאומנות ההינדית, לאל קרישנה אדוואני

“הכוח ההינדואי״: עליית הפונדמנטליסטים” על שער השבועון ‘ניוזוויק’, 1997. בצילום נראה האיש החזק של הלאומנות ההינדית, לאל קרישנה אדוואני


כאשר התחילה פרשת אַיוֹדְיַה, מפלגת הקונגרס השמאלית-חילונית היתה בשלטון, ולא היה לה כל מוּשָׂג מה לעשות. ראג’יב גאנדי היה ראש הממשלה, כאשר התחילה המערכה לטובת הינדואיזציה של המִסגָד הקדוש. הוא חשב שיוּכַל לצנן את היצרים, אם יעניק ללאומנים ההינדואים את חצי תאוותם, וּלפיכך הִרשָה להם להניח אבן פינה לְמִקדַש ראם באיזור לא מנוּצל של מִסגַד בַּאבּרי (המִסגָד וּסביבותיו הִשׂתָרעוּ בערך על פני 15 דונאם). אבן הפינה לא הונחה, אבל הונח היסוד להקצנה של מאבק דתי. אגב, בזמן כתיבת הדברים האלה, ארבעה ימים לפני פירסומם, הלאומנים ההינדואיים תיכננו להניח את אבן הפינה למקדש ב-15 במארס. בית המשפט העליון של הודו עמד להתערב בעניין, ולפסוק ב-13 במארס אם הלאומנים יורשו להניח.

בית המקדש – ועמקי הסיליקון

קורא ישראלי לא יתקשה למצוא את המקבילים, חלקיים ופגומים כאשר יהיו: שמאל דומיננטי במשך שנים ארוכות, המאבד את כוחו בהדרגה, ומתקשה להציג לפני הבוחרים דור שלישי של מנהיגים אמינים; ימין, המבטיח להחזיר על כנו את תור הזהב של הודו, לפני שהושחתה על ידי כובשיה המוסלמים ומנצליה המערביים.

הימין מגיח בהדרגה מן השוליים, ומנצל סמלים דתיים ורגשיים, כדי ללכד את שורותיו; מנהיג פוליטי בכיר עולה לרגל אל בית המקדש של דתו, אף כי הוא שייך למוסלמים, ואף כי ברור שכל העניין ייתפס כפרובוקציה; העליה לרגל מתחילה מהומות עקובות מדם, המטילות צל כבד על הודו גם אחרי שהן שוככות; בניית בית המקדש במהרה בימינו הופכת לסיסמת בחירות מרכזית של הימין, בשעה שהשמאל מתקשה לשכנע את הבוחרים באלטרנטיבה החילונית המודרנית שלו.

מה מעניין הוא, שישראל והודו גילו את מהפכת הטכנולוגיה העלית בערך באותו הזמן, ונעשו מסיפורי ההצלחה המרשימים ביותר שלה מחוץ לארה”ב. בשעה שישראל הפכה למאגר המוחות המזהיר ביותר אחרי עמק הסיליקון, הודו נעשתה הגדולה ביותר של שירותי תוכנה. עמקי סיליקון הופיעו בה במקומות ששמותיהם התחרזו פעם עם פיגור ועם עוני פנומנלי.

מהפכת הטכנולוגיה העִלית בשתי הארצות עוררה את הרושם, שהיא תעזור להן לקפוץ כיתה, אף כי הן לא השלימו את הבחינות של הכיתה הקודמת. המהפכה גם יצרה אֶליטה לא מבוטלת, והֵניבה עושר עצום בשביל בני האֶליטה הזו. לרוע המזל, היא השאירה מאחור את הרוב הגדול. הרוב הנשאר התקשה להתרשם מן ההשגים הטכנולוגיים. הוא חיפשו ניחומים בזרועותיהם של בשורות אחרות: משיחיוּת דתית וַ”חזרה אל המקורות”, מיליטריזם, יד קשה כלפי אויבים פנימיים וחיצוניים.

אחד המעשים הראשונים של ממשלת הימין היה להודיע רשמית, כי להודו יש יכולת צבאית גרעינית. היא עשתה את הפיצוץ הצבאי הגרעיני הראשון ב-1998, והתחילה בזה מירוץ חימוש גרעיני גלוי עם פקיסטן. בעיני הלאומנים, “הפצצה ההודית” היתה סיבה למסיבה, והוחגה בראש חוצות. הודו אינה פקיסטן, יש בה גם דעת קהל ליברלית. דעת הקהל הזו מחתה נגד המיליטריזם של ממשלתה, אבל אין זה הזמן בתת היבשת ההודית לבשורות של שלום, של מתינות ושל פיוס.

הודו להינדו

אחרי שהימין הגיע לשלטון, ומנהיגיו עברו מכיכרות הערים אל לשכות המיניסטרים, המערכה הגלויה לטובת בניית בית המקדש נמשכה באמצעים אחרים. אחד האמצעים הוא “המועצה העולמית של ההינדו”, הידועה בראשי התיבות ההינדיים VHP. למועצה יש מצע של ארבעים עקרונות, והמעוניינים יכולים לקרוא את כולם באתר הרשת שלה.

ב-1997, VHP הציגה רשימת תביעות לכל המפלגות הפוליטיות הרוצות בתמיכתה. אחד מהם הוא זיהוי מלא של הודו עם הרוב ההינדואי שלה. “האינטרס ההינדואי הוא האינטרס הלאומי”, הודיעה המועצה. דרישה אחרת היא איסור חוקתי מלא על שחיטת פרות בכל הודו, והטלת עונשים כבדים על מפירי האיסור.

המועצה דורשת הוצאה אל מחוץ לחוק של כל הפעולות המיסיונריות, המכוונות להעברת הינדו על דתם. הפלות מלאכותיות ייאסרו בחוק. כל מגמה בדלנית באיזשהו חלק של הודו תיענש בחומרה. בתי הספר יחויבו ללמד רק בלשון-האם (הינדי, או לשונות של מיעוטים אתניים), ולא באנגלית. כל בתי הספר יחויבו להורות את ערכי ההינדו. כל ספרי ההיסטוריה ייכתבו מחדש על ידי “היסטוריונים וארכיאולוגים מלומדים, פטריוטיים והוגנים”. וכן הלאה, וכן הלאה.

הדרישה להקים מחדש את בית המקדש של האל ראם באַיוֹדְיַה תופסת מקום שלישי ברשימת ארבעים הדרישות. שלישי.

בשבוע האחרון של פברואר התחילו פעילים של VHP להיאסף באַיוֹדְיַה, כדי להפגין לטובת בניית בית המקדש. הממשלה המרכזית הפגיעה בהם להימנע מפעולות פרובוקטיביות, אבל הם לא שעו לה.

ב-26 בפברואר הודיעה הממשלה בניו דלהי, כי היא תנקוט “צעדים הולמים” למנוע את הישָנוּת המאורעות של 1992.

הרכבת מאיודיה בוערת, פברואר 2002

הרכבת מאיודיה בוערת, פברואר 2002

בעשרים-ושבעה בפברואר התחילו הפעילים להתפזר. באותו היום עצר אספסוף מוסלמי את הרכבת, שבה נסעו חלק מן הפעילים, תקף את אחד מקרונותיה, והעלה אותו באש. כמעט ששים הינדוּ, בהם נשים וילדים, נשרפו חיים. בתוך יומיים התפשטה האש אל מדינת גוג’אראט, בצפון החוף המערבי של הודו, מן המעוזים העיקריים של הימין הלאומני. בעיר אחת, אהמדאבאד, אספסוף הינדואי התנפל על שכונות מגורים ועל חנויות של מוסלמים, ושרף מאות בני אדם. גוויותיהם החרוכות לבלי הכר פונו בימים הבאים אל קברי-אחים.

מנהיגי VHP לא הביעו שום חרטה. אדרבא, המזכיר הכללי של המועצה, פראווין טוגאדיה, אמר (על פי דיווח של סוכנות הידיעות רויטרס), “אלימות אינה דרכו של ההינדואיזם, אבל מה שקרה כאן הוא תגובה ספונטנית לרצח חפים מפשע. הינדו יילחמו נגד הג’יהאדיסטים”.

באיזו מידה המאורעות היו אומנם “ספונטניים”, קשה לדעת. שני הצדדים מאשימים בגלוי, או לפחות רומזים, שידיים ארוכות ונעלמות כיוונו את הפוגרום המוסלמי נגד הינדו, ואחר כך את הפוגרום ההינדואי נגד מוסלמים. תיאוריות קונספירציה מנסרות בחלל, כפי שהן תמיד מנסרות, מפני שאנשים מסרבים לקבל שנאה אלימה כזאת כפשוטה.

אלוהיהם היה הראשון

איך, לכל הרוחות, קורים דברים כאלה? מדוע האמונה באלים עתיקים משכנעת כל כך הרבה בני אדם, שמוטלת עליהם החובה להרוג? מדוע נקמות-דם שבטיות פראיות – מעמק הגאנגה (=גאנגס) ועד גיא בן-הינום – מתנהלות תחת מעטה כזה של קדושה ושל יראת שמים?

עד מתי מיתוסים רמים ונבובים יכוונו את חיינוּ ואת מותנו? האל הגדול ראם, הקיסר המהולל באבור, המלך המפואר דויד, נביאי אלוהים, חליפי כל המאמינים, אבנים בנות 3,000 שנה, בתי מקדש שלא היו ולא נבראו… הכול בטוחים, שאלוהיהם היה הראשון, שהוא התגלה רק להם או למשיחיהם, של ספרי הקודש שלהם יש מונופול על האמת, שמוטלת עליהם החובה להשיב את ימי תפארתם כמקדם (גם אם תפארתם בדויה מלב, ומעולם לא היה קדם).

הכול נגוּעים בדַרגה מבהילה של עיוורון ושל יוהרה. הכול משכתבים לתיאבון את ההיסטוריה, הכול שונאים את ההווה, וחושבים אותו לתאונה מצערת בין העבר המהולל וּבין העתיד הגדול. למה להם חיים, כאשר מזומן להם הנצח.

מה משונה היה לשמוע את שמעון פרס בחודש ינואר השנה בניו דלהי. הוא יצא מפגישה עם שר-הפנים לאל קרישנה אדוואני, המנהיג הנערץ של הימין הלאומני ההודי, והכריז: “אנחנו רואים את העולם עין בעין… יש לנו אותה הדעה, ושורה בינינו ידידות עמוקה”.

יתכן שהוא צדק אפילו יותר ממה שהוא חשב שהוא צודק. אני מנחש, רק מנחש, ששמעון פרס לא ידע מה עשה אדוואני באיודיה שבע שנים קודם. שמעון פרס אולי אפילו לא ידע מה זו איודיה, או מה זה VHP, או מה היא “הינדוטבה” (האידיאולוגיה התרבותית של הימין הדתי ההודי). המדינאי הישראלי, האוהב לסםר על הערצתו למהטמה גאנדי, אולי לא ידע, שאדוואני הוא ה”אנטי-גאנדי”, ההיפך הגמור ממה שהמהטמה הטיף לו.

המהטמה? אתם בטוחים שהוא היה הודי? בצילום: הפגנה לטובת הרמוניה אתנית בעיר קולקאטה (כלכתה)

המהטמה? אתם בטוחים שהוא היה הודי? בצילום: הפגנה לטובת הרמוניה אתנית בעיר קולקאטה (כלכתה)

כל זה אגב אינו אומר, שלַהינדוּ אין סיבה להתלונן. הם אומנם היו קרבנות של דיכוי זר במשך אלף שנה. מותר להם לרצות לשמר את תרבותם ואת ערכיהם. השאלה היא תמיד שאלת המידה והפרופורציות. ההינדוּ אינם קרבנותיה היחידים של ההיסטוריה, כשם שהיהודים אינם קרבנותיה היחידים. אלה גם אלה, מהיותם מודרכים על ידי תחושה עמוקה של עוול, פיתחו במרוצת השנים תמהיל של פאראנויה פוליטית, משיחיות דתית, אגוצנטריות אתנית ורחמים עצמיים. גם אויביהם פיתחו תמהילים דומים.

מה מעניין שלפני 50 שנה ארצות כהודו וכישראל היו נושאות הדגל של תיקון עולם, של צדק חברתי, של חתירה אל שוויון. מעריצים מערביים משכבר הימים מוקיעים אותן עכשיו על קנאות, על שוויון נפש לייסוריהם של אחרים, אפילו על “ניאו-פשיזם”. ישראל אינה צריכה להצטדק על עצם קירבתה הפוליטית להודו. ידידות עם ממשלתם הדמוקרטית של מיליארד בני אדם היא לא רק לגיטימית, אלא רצויה. ישראל צריכה לעומת זאת ללמוד כמה לקחים מהירדרותה של הודו (והודו מצידה רשאית ללמוד כמה לקחים מהידרדרותה של ישראל).

“שמה של הבעיה הוא אלוהים”

הסופר ההודי המוסלמי סלמן ראשדי, קרבן של רדיפות מצד קנאים איסלאמיים, כתב בשבוע שעבר רשימה עצובה ב”וושינגטון פוסט” על הידרדרותה של הודו. הוא חתם אותה במלים, “בעייתה של הודו הופכת להיות בעייתו של העולם. מה שקרה בהודו קרה בשם אלוהים. שמה של הבעיה הוא אלוהים”.

והפתרון? באתר רשת הודי מצאתי את התשובה הבאה:

“הפוליטיקאים הם האחראים לבעיות. אילמלא התערבו, שני הצדדים היו יכולים לעבוד את את אלוהיהם באותו המקום עצמו… קדושתו בעצם תוכפל, מפני שהוא יהיה קדוש גם להינדו וגם למוסלמים. מה הבעיה? ישראל היא ארץ קדושה לנוצרים, מפני שישו נולד שם, ונצלב שם. היא ארץ קדושה ליהודים, מפני שמשה יסד אותה. היא קדושה למוסלמים, מפני שכאשר מוחמד עלה השמימה, רכוב על סוסו, הוא חנה לצורך מנוחה על סלע בישראל… אז מה הבעיה? הכול יכולים לעבוד את הסלע. הסלע לא יגיד לאיש, ‘לא, אינך יכול לעבוד אותי’.

“כל מה שצריך זה להבהיר להם, שכל האדמה קדושה. ואם אתה חושב שהחלק הזה קדוש בשבילך, עליך לשמוח שהחלק הזה קדוש גם בשביל ההינדוּ, או בשביל המוסלמים. אדרבא, הבה נזמין את הנוצרים, ונהפוך את המקום לקדוש עוד יותר. עניין ילדותי לחלוטין הוא להילחם על זה… הצעתי פשוטה מאוד. ארץ קדושה אינה רכושו של איש, הכול יכולים לעבוד את אלוהיהם עליה. ככל שירבה מספר המאמינים, כך ייטב לאנושות”.

רעיון לא רע.


מאמרים נוספים על הודו באתר הזה:

האם משורר זקן יביא את השלום?

מקורות נוספים על הרשת:

כרונולוגיה מלאה של הודו המודרנית

היסטוריה מצולמת של סכסוך איודיה (בעתון הבריטי ‘גארדיין’)

עידכוני חדשות בנושאי הרשימה הזו:

אימאם של המסגד הגדול בדלהי: אסור לשאת ולתת על איודיה (14 ביוני)

מנהיג מוסלמי: “אפשר להתיר את סבך איודיה במשא-ומתן” (14 ביוני)

מנהיג מוסלמי: אפשר ליישב את בעיות איודיה בתוך חודשיים (13 ביוני)

חפירה ארכיאולוגית לא גילתה כל ראיה לקיומו של מקדש הינדואי (11 ביוני)

רש”מ הודו: אין לנצל את אַיוֹדיה לצרכים פוליטיים (9 ביוני 2003)

קנאֵי ההינדו מחדשים את המערכה לטובת מקדש באיודיה (9 ביוני 2003)

One Response to “מן הארכיון: לקרוא את העתיד בעלי-התה של הודו”

  1. אמיר הגיב:

    ומרחיב את הדעת. אני לפחות, כל כך התרגלתי להביט אל המזרח הקרוב כדגם למציאות ואל המערב כדגם לשינוי רצוי. המבט אל תוככי הודו וראייה נכוחה של המקביל (והשונה) יכולה לשמש אבן בוחן באשר לעתיד מדינת ישראל והמתח בין הקבוצות האתניות, הדתיות והפוליטיות השונות.

Leave a Reply