קו המשווה

מי חשב שדפים של עתון ישן טובים רק לדגים? שבועיים הצהיב עתון מוסקבאי, עד ש’הארץ’ חיטט בו ומצא ראיון עם שר החוץ של ישראל. חזון אביגדור הקפיץ את קוראיו ממקומם. אבל תרגומו לעברית החסיר את הקטע החשוב ביותר בו: אין טעם לדון בשלום כל זמן שערביי ישראל מוסיפים לבגוד. שר החוץ של ישראל הודיע בפומבי על סיום תהליך השלום. איזשהו תהליך שלום. תהליך השלום שלא פסק זה ששים שנה, באופן כזה או אחר. עכשיו התחיל באמת עידן ההרפתקה הגדולה. איך אמר השבוע מלך ירדן? ברוכים הבאים ל”מבצר ישראל”

אני מוכרח להודות שאני קצת משועשע מן הכותרת הראשית העצומה של ‘הארץ’ מיום רביעי, עשרים ושניים באפריל. לא משועשע כלל מתוכן הציטוטים שמתחת לכותרת – אבל משועשע מן הנסיבות.

ממה נפשך, שר החוץ של ישראל התראיין ב’מוסקובסקי קומסומלייץ’ של מוסקבה לפני שבועיים ויותר. הראיון אתו שם הופיע בשמונה באפריל. אבל הואיל ואין כתבים ישראליים במוסקבה, והואיל והדסקים של העתונים אינם טורחים לעקוב אחרי העתונות הרוסית (אגב, אפשר לעקוב אחריה גם מבלי לדעת רוסית; ואגב, הנוסח הרוסי של הראיון שכן על אתר הרשת של מפלגת ליברמן מאז שניים-עשר באפריל), הראיון הזה לא הופיע על שום מכ”ם – עד שלילי גלילי החרוצה הואילה להוציא אותו מתהומות הנשייה.

וכך נולד הסקופ על הסקופ – חוץ מזה שהצגת הסקופ הפריזה (“הראיון המדיני המקיף הראשון” של ליברמן. מה כל כך מקיף בשש שאלות וּבשש תשובות?), וחוץ מזה שהיא השמיטה את המשפט המזעזע ביותר בראיון, הצריך להקפיץ כל אהוד-ברק מעורו, אם עדיין יש לו עור. (לא אתה, אבישי, אתה יכול להוסיף לשבת.)

המקור: הראיון עם שר החוץ ליברמן ב’מוֹסקוֹבְסְקי קוֹמְסוֹמוֹלְיֶץ’ (MK), שמונָה באפריל 2009. אגב, הראיון לא הובלט במיוחד. הוא הופיע בתחתית עמ’ 4

הנה תשובתו הששית של שר החוץ, על עניין שתי-מדינות-לשני-עמים:

זו נוסחה יפה, אבל ריקה מתוכן. אם תקום מדינה פלסטינית הומוגנית, ישראל אמנם תהיה מדינה לשני עמים. מה ייעשה בערביי ישראל? בייחוד אלה שאין בלבם אפילו שמץ של נאמנות למדינת ישראל, אלה העוזרים לטירוריסטים, אלה הדוחים את זכותנו להתקיים? כל זמן שלא תינתן תשובה על השאלה הזו, אין טעם לדבר על כינון שתי מדינות לשני עמים. [לבדוק את מידת הדיוק של התרגום, יודעי רוסית מוזמנים להקיש על הקישור הזה – אשר יפתח את צילום הטקסט – ולתקן במידת הצורך]

לשון אחר, השאלה אינה “חמאסיסטן”, ואינה שאלת השליטה בגדה המערבית, ואינה נוגעת לטילים אשר יירו משם, או על נוכחות איראן, או חיזבאללה. הסיבה להמשך נוכחותה של ישראל בשטחים, הסיבה לעיבוי ההתנחלויות ולהפקעת הקרקעות, אינה בטחונית. הסיבה היא התנהגותם הקיבוצית של אזרחי ישראל הערבים.

השינוי במשוואה הוא כל כך דרמטי, עד שאפשר לטעון לא רק שתהליך אוסלו מת (הוא כמובן מת זה כבר), לא רק שאבד הכלח על שתי-מדינות-לשני-עמים, אלא שהסתיים מעיקרו החיפוש הישראלי בן ששים השנה אחרי שלום ואחרי הכרה.

ישראל אינה מעוניינת עוד בדו-קיום, אלא כפי שהיטיב לתאר השבוע מלך ירדן בוושינגטון, היא רוצה להיות “מבצר ישראל” (Fortress Israel).

התנהגותם הטובה של ערביי ישראל היא עכשיו בת-הערובה של ממשלת נתניהו-ליברמן, בהנחה ששר החוץ משקף את דעותיה של הממשלה.

אם שר החוץ אינו משקף את דעותיה, האופוזיציה הפרלמנטרית צריכה לתבוע את פיטוריו. זה מה שעשה יצחק רבין לשולמית אלוני, בהיותה שרת החינוך בממשלתו השניה, לאחר 1992. היא חזרה והתבטאה באופן פרובוקטיבי, שלא על דעת הממשלה, בדרך כלל בענייני דת ומדינה. היא לא הודחה מן הממשלה, היא רק החליפה תפקידים עם נציג אחר של מפלגתה, פרופ’ אמנון רובינשטיין.

זה עניין של סדר תקין. מר נתניהו צריך להתעניין בסדר תקין, כי בלעדיו ממשלתו השברירית תכרע תחתיה.

אם שר החוץ משקף את דעות הממשלה, פירושו של דבר שהיא עלתה על מסלול של הרפתקנות היסטורית, ומהמשך כהונתה נובעת סכנה קיומית חסרת תקדים.

הקשר נגד ישראל

הדו-קיום היהודי-ערבי בישראל נפרם והולך זה שנים אחדות. פורמיו הלהוטים ביותר הם חברי הכנסת הערביים. הרטוריקה הארסית שלהם נגד המדינה, נגד מוסדותיה, נגד צבאה, נגד מערכת המשפט שלה, נגד חוקיה, נגד רוב תושביה – אין מושלה בעולם כולו.

אינני חושב שיש עוד ארץ אחת, שחברי הפרלמנט שלה חותרים באופן שיטתי תחת המבנה החוקתי שלה, ומאיימים במידה כזאת על שלטון החוק בה.

ספרד הוציאה אל מחוץ לחוק מפלגה בסקית לאומנית על חשד של תמיכה בארגון טירור. טורקיה חזרה והוציאה אל מחוץ לחוק מפלגות שהיו חשודות באהדה לבדלנות כורדית, אם כי לא הטיפו לה בגלוי.

בבית הנבחרים של קנדה יש כמובן מפלגה בדלנית של דוברי צרפתית, שאינה מסתירה את רצונה לפרק את קנדה. אבל היא מפלגה לגיטימית. היא משתתפת בתהליך החקיקה, ובסוף השנה שעברה אפילו הסתמן הסיכוי שהיא תצטרף לממשלת קואליציה.

את מאבק העצמאות מנהלת המפלגה האחות שלה בחבל קוובק. זו האחרונה הפסידה בשלוש הבחירות האחרונות לאסיפה המחוקקת של קוובק. היא נחלה הפסד דחוק במשאל עם על “ריבונות”, ב-1995.

אף אחת מן המפלגות האמורות אינה רוצה לבטל את המדינה מעיקרה.

החתרנים בפקיסטן, הנאמנים בהודו

אם אינני טועה, הארץ היחידה בעולם שבה מפלגה לא-מחתרתית פועלת בגלוי לחיסול הבסיס החוקתי של המדינה היא פקיסטן. שם, הטליבאן הפקיסטני הולך מחיל אל חיל, מרחיב את תחומי השפעתו, מכונן את עליונות הפירוש הנפסד שהוא נותן לאיסלאם, ומתקרב לאטו אל הבירה איסלאמאבאד.

ממשלה פקיסטנית מבוהלת ואובדת עצות חותמת הסכמים עם הטליבאן, בתקוות-שווא שהוא יעצור באיזשהו מקום. הוא אינו עוצר, אין לו כל חשק לעצור, למה שיעצור. האומנם טליבאניזם הוא הפרק הבא במאבק חברי הכנסת הערביים נגד קיום המדינה?

בהודו, המיעוט המוסלמי – לפחות 156 מיליון בני אדם, או 13.4% של האוכלוסיה (נתוני ספר השנה של הסי.איי.אי) –  לא הצמיח אפילו מפלגה פוליטית אחת הקוראת לפירוק הודו. פעם אחר פעם, דוברים של המיעוט הזה מטעימים את נאמנותם למדינה ההודית ואת הגינוי החד-משמעי שלהם לטירור הג’יהאדיסטי נגדה.

יש להם תלונות נגד הודו, ויש להם תביעות. הם חושבים שהם מקופחים. צלו הארוך של סכסוך קשמיר מתארך מעל ראשיהם.

אבל הם אינם תוקפים את “הקלגסים ההודיים” מעל במות הדרשנים שלהם. אדרבא, הרוב המכריע של מנהיגיהם מטיפים לִמתינוּת, לִזהירוּת, לנאמנות. סוף סוף, גם עליהם אפשר להגיד שהם לא בחרו לחיות בהודו כְּמוֹת שהיא. מזימת חלוקה קולוניאלית השאירה אותם במעמד מיעוט מקופח בארץ שאבותיהם פעם שלטו בה.

איזה רעיון רע

מר ליברמן הוציא שם רע לעצם הדיון בהתנהגותם הפוליטית של ערבים בישראל. חבל. זה כשלעצמו עניין הצריך דיון.

הוצאת המפלגות הערביות אל מחוץ לחוק איננה רעיון טוב, אבל אין זה מן הנמנע שצריך לשקול אותה.

משהו מעין זה עבד במידה מסוימת בטורקיה כלפי מפלגות איסלאמיסטיות. הן הוצאו אל מחוץ לחוק בזו אחר זו, עד שהבינו את כללי המשחק. אם אינני טועה, הניאו-איסלאמיסטים אשר בשלטון כיום הם גילגול רביעי של מפלגה ניאו-איסלאמיסטית שהופיעה עוד בשנות ה-50 או ה-60.

לחלופין, אולי יושב ראש הכנסת ירחיב את יוזמת אום אל פחם שלו, ויקרא לוועידה יהודית-ערבית להצלת הדו-קיום, שבה יוסכמו הגבלות וולונטריות על חופש ההסתה.

אבל להפסיק את תהליך השלום בגלל האופורטוניזם הציני של חברי הכנסת הערביים? להתנות אותו בהתנהגותם הטובה? זו קריאת תיגר על הגיונה הקיומי של ישראל ועל היסוד של השתתפותה בחיים הבין לאומיים.

ישראל המסרבת לעשות שלום בגלל התנהגות חלק מאזרחיה מוציאה את עצמה בזה מן הקהילה הבין לאומית. היא הופכת בהכרח יעד לסנקציות ולהחרמה. היא מאבדת את אהדת העולם ואת שאריות רצונו הטוב.

“מבצר ישראל” יצטרך להקיף את עצמו בכל כך הרבה חומות חיצוניות ופנימיות – מפני שיהיו לו כל כך הרבה אויבים חיצוניים וּפנימיים – עד שהן, החומות, יתפסו את רוב שטחו המצטמצם והולך.

מר ליברמן מחפש מטריה

הראיון שהעניק מר ליברמן ל MK המוסקבאי היה מגוחך על פניו. שר החוץ החדש מודיע, שארה”ב “תאמץ כל מה שישראל תגיד”? נו, באמת. היתכן שהאיש הזה קצת, איך נגיד את זה, טיפש? או אולי היה טיפ-טיפה מבושם בשיחתו עם הכתב אלכסנדר רוזנזאפט. נו, סאש, מה אתה אומר, סאש, על האובמה הזה? סטו גראם יישיו, סאש?

לא היה שר חוץ בישראל רחוק יותר ממנו מתרבות המערב ומהליכותיו. לא הכול היו צריכים להיות כמשה שרת, או אבא אבן, או שמעון פרס. רמזים של מערביות – על פי הלשון, או על פי הדימויים והגירויים – היה אפשר למצוא בכל שרי החוץ של ישראל, כולל דויד לוי.

מר ליברמן הוא כל כך נבער מדעת המערב, כל כך מרוחק מן הזרם המרכזי של מחשבתו, עד שבאמת קצת קשה לפקוד עליו איזשהו עוון. הוא מה שהינו. פרובינציאל ממחוז נידח של האימפריה הסובייטית. “אדם סובייטי” פאר-אקסלאנס. אין זו אשמתו. הוא לא ביקש להיוולד בקישינייב, ולגדול שם בימי הסטגנאציה המפורסמים של ליאוניד איליץ’ ברז’נייב. אבל הוא נולד, והוא גדל. והוא לא נחשף לתרבות מטרופוליטנית, ורוחות הציוויליזציה לא שייפו את זוויותיו המחודדות. הוא עבר ממצב צבירה פרובינציאלי אחד למצב צבירה פרובינציאלי שני ושלישי. דרך ללא חתחתים הוליכה אותו מן הרפובליקה המולדבית (מולדובה של זמננו) אל נוקדים. האדם – כפי שהפליא לכתוב המשורר – “אינו אלא תבנית נוף מולדתו”.

מה הולם יותר בשבילו מלהתראיין בעתונים פוסט-סובייטיים, ולהתעניין בקירוב לבבות בין רוסיה לאוקראינה (הוא רוצה שהמערב יפסיק להבטיח מקום בנאט”ו לאוקראינה, כך הוא אמר ל MK).

רעיון מפעם בלבו של מר ליברמן: הוא ישחרר את ישראל מתלות בוושינגטון, אם ימצא לה מטריה אסטרטגית נוספת, קרובה קצת יותר (“פאקטור הקרמלין”, מצטט אותו MK).

זו מחשבה לא בלתי רציונלית. אנשים רציניים חשבו מחשבות כאלה בזמן המלחמה הקרה, כאשר לא היה ברור כלל שישראל מועילה לעצמה באמצעות זיהוי מלא עם אויבי ברית המועצות. אבל אין עוד ברית המועצות, וחוץ מאוגו צ’אווס ודניאל אורטגה באמריקה הלטינית איש אינו חושב שרוסיה תחזור אל מעמד של מעצמת על.

(אכן, איזה מזל שמר ליברמן אינו מדבר סינית, או קוריאנית.)

פוליטיקה של סנדקים

כמובן, למר ליברמן יש דרגה גדולה של הזדהות עם משטרה הפוליטי של רוסיה, עם תרבותה הפוליטית, עם סגנונה, עם גינוניה. כשאני מאזין לסרקזם השקט שלו, אני שומע פוליטיקאי רוסי.

כך מדברים שם. אומרים את הדברים המזעזעים ביותר, הגזעניים ביותר, הלא-הומניים ביותר, כלאחר יד, בלי הרמת קול, ללא ג’סטה. ולדימיר ז’ירינובסקי הדמגוג הוא במובן הזה היוצא מן הכלל.

הפוליטיקה הרוסית טבועה בחותם של טונים מינוריים להפליא. כמו בעולם של סנדקים. זו פוליטיקה של סנדקים.

מר ליברמן מכונן את פוליטיקת הסנדקים בלב ממשלת ישראל. הוא מייצג פלח גדול של דעת הקהל בישראל שאין לו עניין ממשי בהיסטוריה היהודית, או בהיסטוריה הציונית, בעיקר מפני שאין לו כל ידיעה על ההיסטוריה הזו. בשבילם, ההיסטוריה הישראלית התחילה בסביבות 1980. לפני 1980 ירד שלג כבד בחורף, ויצאנו ליער ללקט פטריות בבוא האביב, ולפעמים התרפקנו על המוסיקה של ויסוצקי, ולגמנו יין גרוזיני מתוק (או מולדבי).

זה פלח הרוחש בוז אינסטינקטיבי לערכי המערב, בראש ובראשונה לליברליות ולסובלנות. הוא לא הצליח להיפטר מן הפוביות של בית גידולו.

מה הפלא שהפלח הזה לא התעניין ברמזים האוניברסליים – רמזים – של נתן שרנסקי. מה לו, לפלח, ולאוניברסליזציה של “זכויות אדם”.

אינני מגנה אותם על מה שהינם. לא קל להתקלף מפוביות. לא קל להשיל סטריאוטיפים. בין עולי רוסיה בארץ יש הרבה אנשי-המעלה, משכילים, יודעי ספר, מחוננים, נדיבי לב. נוכחותם מעשירה את הארץ, אנושית וגם חומרית. בסופו של דבר אני מאמין שעלייתם תיזכר לטוב; שכמו עליית הרוסים הקודמים, מ-1904 ואילך, היא תיראה יום אחד כנסיוב היסטורי של אנרגיה לעורקי המפעל הציוני.

אני מעריץ את סגולותיהם ואת מהירות קליטתם, אני רוחש אמפתיה עמוקה לייסורי פרידתם מארץ אבותיהם.

אני מצטער לעומת זאת שכל כך רבים מהם הפצו לאיש, שאינו משקף את רמתם, את השגיהם, את תרבותם.

הקשר נגד השלום

לישראל יש שר חוץ, הקושר קשר נגד השלום.

בנירנברג, ב-1946, שר חוץ גרמני לא-נאצי (רוב זמן כהונתו), ומנכ”ל משרד חוץ גרמני לא-נאצי, ושגריר גרמני לא-נאצי בווינה, ונגיד לא-נאצי של הבנק המרכזי, הועמדו למשפט האומות לא מפני שהשמידו אוכלוסיות ענקיות, אלא מפני שקשרו “קשר לצאת למלחמה תוקפנית”, ומפני שנחשדו ב”פשעים נגד השלום”.

ידי רועדת כאשר אני משתמש באנלוגיה הזו. אני חושב שנהירה לי חוּמרתה. אבל מוטב לזכור שגרמניה הנאצית התקיימה שמונה שנים ויותר לפני התחלת השואה. היא פשעה פשעים חמורים עוד לפני שפשעה את הפשע הֶחמור ביותר. היה נאציזם לפני אושוויץ, גם אם עדיין לא היה גנוצידי, ולא תיכנן רצח עם.

כאשר אני משווה את הקשר נגד השלום שקושר שר החוץ של ישראל עם מעשיהם של הבארון פון נוייראט, ושל ארנסט פון ואייצקר, ושל פראנץ פון פאפן ושל הילמאר שאכט, אינני מתכוון לרצח עם. אינני חושד במר ליברמן שהוא מתכנן רצח עם, או רוצה רצח עם. הוא בסך הכול רוצה לעשות לאזרחים הערביים של ישראל מה שגרמניה הנאצית עשתה ליהודיה לפני נובמבר 1938: להפוך אותם לזרים בארץ מגוריהם, לשלול בזו אחר זו את זכויותיהם, להצר את צעדיהם, וּלעודד באופן מסיבי ואגרסיבי את הגירתם.

האם זה הופך אותו, את מר ליברמן, לנאצי? בוודאי שלא. ההתנכלות הנאצית למיעוט היהודי לא היתה בלבדית למדינה הנאצית. פולין ורומניה הלא-נאציות ניסו להיפטר מיהודיהן בין שתי מלחמות העולם באמצעות גזרות כלכליות. רוב מדכא במדינות-לאום הוא עניין שימיו כימי מדינת-הלאום הראשונה. היא נולדה – ומייד היתה אנוסה להתמודד עם מציאותם של מיעוטים אתניים או לשוניים או דתיים. מעט מאוד מדינות-לאום עמדו במבחן הזה בהצלחה. אחדות פשעו פשעים נגד האנושות, עוד לפני שהקטגוריה נכנסה לחוק הבין לאומי.

האם התנהגות כזאת הופכת את מר ליברמן ליעד פוטנציאלי של תביעה בבית דין בין לאומי? בהחלט. מוטב שייזהר. מוטב שלא תנוח עליו האופוריה היהירה של מנהיגי הסרבים בבוסניה בתחילת שנות ה-90. הוא אינו מחוסן מפני התוצאות של מעשיו. ישראל אינה מחוסנת מפני התוצאות של מעשיו. מוטב שיזכור כי תא בית סוהר מאיים עליו לא רק מצד התביעה הישראלית, ולא רק בגלל חשדות של הלבנת הון. מוטב אגב שמספר גדל של פוליטיקאים ולא-פוליטיקאים ישראליים יתחילו להביא בחשבון אפשרות כזאת.

הסכיזופרניה

אני מודה שהרשימה הזו לוקה במידה מופרזת של סכיזופרניה. הליברמניסטים יכולים לצטט ממנה קטעים ארוכים בגנות התנהגותם של חברי הכנסת הערביים; וחברי הכנסת הערביים יכולים לצטט ממנה קטעים בגנות חזון אביגדור. אני מצטער שאינני יכול למצוא בי יותר פסקנות באיזשהו עניין. אני יודע שאני פותח את נימוקיי לטענות-נגד רציניות משני הצדדים.

מה מאפשר את מה? האם ניצני הטליבאניזם של ערביי ישראל מאפשרים את חזון אביגדור? או חזון אביגדור מאפשר את הניאו-טליבאניזם?

שאלות קשות מאוד ליום עצמאות אחד. ארי מפחד תמיד.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

This entry was posted on יום חמישי, אפריל 23rd, 2009 at 23:09 and is filed under אביגדור-ליברמניזם. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.