לעריץ הסובייטי היתה עֶדנה. 23 שנה לאחר מותו, שוטרים חשאיים מנהלים את רוסיה, מדללים את חרויותיה, וּמוציאים לה שם רע. עכשיו רוב העולם מאמין שהם הרעילו את המרגל ליטוויניינקו. גם אם לא הרעילו, כל כך קל להאמין שהם מסוגלים. הם מזכירים לנו פתאום שהעולם החיצון לא כל כך סבל את רוסיה הרבה לפני המהפכה הבולשביקית
עשן עולה מלוע אקדחו. אבל הוא רק התאמן בצליפה
טיפול פוטושופ לצילום של ולדימיר פוטין מאת ROMPRESS, סוכנות הידיעות הרומנית
לפני די הרבה שנים, ילדי ישראל הָרַכּים היו חוזרים הביתה מבית הספר, וּמִהיוֹתם חסרי iPod לא היתה להם בררה אלא לרוץ אל הסניף המקומי של ספריית ההסתדרות, כדי לשאול את הכרך הבא בסדרת ‘הספורטאים הצעירים’ של אבנר כרמלי. היינו יוצאים מן הסניף, ועינינו לא היו משות מן הטקסט עד שהגענו הביתה – או עד שנתקלנו בעץ.
זה נמשך באין מַכלים עד סיפור המעשה בהתמודדותם של אלון ורפי נגד נבחרת גרמניה. באופן בלתי נמנע, אחד השחקנים הגרמניים היה קצין נאצי לשעבר. אם אינני טועה שמו היה נאכטיגל. היה לו נשק מאוד לא-ספורטיבי: ציפורן מושחזת, מצופה ברעל קטלני. אינני מצליח להיזכר איך רפי ואלון הביסו את הנאצי, אבל אני זוכר את איורו המפחיד של מ. אריה: ציפורנו של נאכטיגל מתכוננת להתקפה, וגלים של חשמל בוקעים ממנה.
מאז, אמצעי הרעלה של יריבים השתַנוּ לאיטם. בשנות ה-60, הסי.איי.אי ניסה להרעיל את פידל קסטרו באמצעות סיגר. ב-1978, אנשים רעים מאוד נעצו חרטום של מטריה ברגלו של גיורגי מארקוב, סופר ומחזאי בולגרי אנטי-קומוניסטי, שגלה מארצו ללונדון. הוא מת שלושה ימים אחר כך.
ב-1997, ראש הממשלה בנימין נתניהו שלח סוכני מוסד לעמאן, כדי להזריק רעל לוורידיו של פטרון כל המתאבדים, חאלד משעל. זה הצליח פחות מן המטריה, גם פיזית וגם פוליטית.
בנסיון להרעיל יריבים באור יום, ברחוב מלא אנשים יש משהו ערמומי למחצה, מרושע במידה פרימיטיבית. כשממשלות עושות את זה, הן מתקרבות להפליא אל קטגוריה של פשע מאורגן. אני מדבר כאן על השיטה, לא על היעד, ולא על ההצדקה.
הירושימה זעירה בוורידיו
אנחנו איננו יודעים מי פוצץ הירושימה זעירה בוורידיו של אלכסנדר ליטוויניינקו, המרגל הרוסי שערק בלונדון. הוא מת שלושה שבועות לאחר שאכל סושי. אני מנחש שבין מקצועני הריגול בעולם יש שיעור ניכר של אמפתיה כלפי מרעיליו של ליטוויניינקו, או כלפי שולחיהם, אם אנחנו אמנם מניחים שסוכנים רוסיים הרעילו. מקצוענים אינם אוהבים עריקים או בוגדים, עיין ערך מרדכי וענונו.
למרבה המזל, בדרך כלל את העולם אין מנהלים מקצועני ריגול. הם יכולים להשפיע, הם יכולים להועיל, הם יכולים להזיק, אבל את ההחלטות מקבלים מנהיגים פוליטיים.
אלא אם כן כמובן המנהיגים הפוליטיים הם מקצועני ריגול.
מי היה מעלה על הדעת לפני 15 שנה, כי הדמוקרטיה הרוסית שעתה זה נולדה לא תוציא אפילו עשר שנים, ובסופה תעמוד רסטורציה של הק.ג.ב. איזו אירוניה היסטורית.
אירוניה, מפני שבעצם זו היתה הכוונה מלכתחילה. התיקונים הכושלים של שנות השמונים של המאה העשרים, שנכרכו לימים בשמו של מיכאיל גורבאצ’וב, התחילו להתבשל עוד שנים אחדות קודם במוחם של אינטלקטואלים בשירות ‘הוועדה לבטחון המדינה’ (פשר ראשי התיבות של הק.ג.ב). הרפורמות לא נועדו לסיים את ברית המועצות, או להעניק לה דמוקרטיה מערבית. אדרבא, הן נועדו להאריך את תוחלת החיים של המשטר הסובייטי באמצעות הכנסת אלמנטים של כלכלת שוק ובאמצעות הַתרה מוגבלת, אולי זמנית, של הרצועה הפוליטית.
הַאֵין זה משונה שיוזמה כזאת תֵצֵא מן המוסד המזוהה ביותר עם דיכוי פוליטי? לאו דווקא. רק למוסד הזה היו הכלים להבין את חוּמרת המשבר. המוסד הזה, בניגוד לרוב המוסָדות האחרים, העסיק הרבה אנשים חריפים וּמשׂכּילים הבקיאים באורחות העולם.
הו, יוּרַה, בקושי הספקנו להכיר אותך
בעיני רבים, הוא היה תקוותו האחרונה של המשטר הסובייטי להאריך ימים.
ולדימיר פוטין הוא פרס הניחומים – ועוד עתידו לפניו
תכנית אנדרופוב
את הרפורמות היה צריך להוציא אל הפועל לא גורבאצ’וב אלא יורי אנדרופוב, שהנהיג את הק.ג.ב במשך 15 שנה. כשהגיע סוף סוף תורו, בסתיו 1982, זה היה מאוחר מדיי. אנדרופוב פיתח מחלת כליות סוֹפָנית, נחלש והלך, והוּבַל למנוחות שנה ורבע אחר כך. פוחלץ פוליטביורו נוסף היה צריך למות לפני שגורבאצ’וב העפיל לפסגה, במארס 1985.
אנדרופוב, אילו זכה, היה שולט כמעט ללא ספק באמצעות האליטה של הק.ג.ב. יורשו הלא-מיידי במשטרה החשאית היה ליאוניד קרוּצ’קוֹב, שניסה ברגע האחרון ממש למנוע את התמוטטות ברית המועצות. הוא היה מיוזמי הפוטש נגד גורבאצ’וב, באוגוסט 1991. זמן קצר קודם הוא ניסה לחזור ולָצֶקֶת קוּרטוב של מלחמה קרה אל היחסים המִשתפרים בין ברית המועצות ובין המערב. קרוּצ’קוֹב האשים את ארה”ב שהיא מסַפּקת לארצו חיטה מורעלת.
הק.ג.ב היה הקרבן המיידי של כשלון הפוטש. קהל גדול של מוסקבאים שָׂם את פַּעמיו אל חזית הקומפלקס המאיים של הק.ג.ב בלוּבּיאנקה, והפיל את פסלו של מייסד המשטרה החשאית, פליקס דְזֶ’רְז’ינְסְקי. זה היה אקט כל כך טעון סמליות, עד שהוא לבדו כמעט שיכנע את העולם החיצון שהעידן הסובייטי נחתם.
הבוס האחרון של הק.ג.ב לפני פיזורו הנומינלי, ואדים באקאטין, הזמין אליו את שגריר ארה”ב במוסקבה, וּמסר לו חגיגית את פרטי מזימתו של הק.ג.ב להטמין מכשירי ציתות בבניין החדש של השגרירות. (האמריקנים גילו את זה בעצמם, והבניין נזנח.) וָתיקי הק.ג.ב חרקו שיניים. איזו השפלה.
בימים ההם לא היה אפשר להעלות על הדעת שיורשי הק.ג.ב יתנערו מעפרם, ויביסו את הדמוקרטיה הליברלית המקרטעת. לאנדרופוב היתה עֶדנה: רהביליטציה ציבורית, סדרת טלויזיה שגמרה את הַהַלֵל על הפטריוטיות שלו, ולבסוף מימוש של חלקים מתכניתו.
תחת ולדימיר פוטין, שהיה קצין זוטר בק.ג.ב בימי אנדרופוב האחרונים, רוסיה התחילה נסיגה שיטתית – תחילה אטית, אחר כך מואצת – מן הדמוקרטיה. למען האמת, אף כי יש בה כמה מראיות עין של פלורליזם פוליטי היא אינה ראויה עוד להיחשב לדמוקרטית.
אין בה עוד חופש ביטוי של ממש, אין בה עוד חופש התארגנות של ממש, ואת האוטונומיה המקומית הניכרת של השנים הליברליות מחליפה ריכוזיות נוקשה. המדינה גם התחילה לאסוף נכסים כלכליים, שהופרטו בשנות ה-90. קציני ק.ג.ב בדימוס נִכפּים על מועצות מנהלים של חברות פרטיות.
פחד מהלך על שומרי האמונים המתמעטים של הדמוקרטיה. ידיד רוסי הפסיק אותי זה לא כבר בשיחה טרנס-אטלנטית, ואמר לי שעל דברים כאלה (זאת אומרת, פוליטיקה) מוטב לא לדבר בטלפון.
ידה של רוסיה על הברז
מותר לנחש שתעלומת מותו של ליטוויניינקו לא תתפענח. אבל צִלָּהּ הקודר של הפרשה הזו יתארך מעל ראשה של רוסיה. במרוצת שבעים השנה של המשטר הקומוניסטי היה קל לשכוח שרגשות אנטי-רוסיים ניכרים פיעמו בדעת הקהל הדמוקרטית הרבה לפני עליית הקומוניסטים. רוסיה היתה מאיימת, חשוכה, מרושעת, עריצה. כוונותיה היו חשודות, אויביה היו רצויים, מהפכניה היו נערצים.
רוסיה חוזרת עכשיו אל אותו המקום עצמו. עכשיו יש לה גם הרבה מאוד נפט וגאז טבעי, ולפיתתה הכלכלית עלולה להכאיב מאוד לשכניה. ידה של רוסיה מונחת עכשיו על הברז של אירופה. סיבוב קל – ואירופה תשקע אל תוהו-ובוהו. אבל אי אפשר לנהל יחסים עם העולם החיצון על יסוד הפחדה. הנסיון הסובייטי לימד שכוחניות וולגרית היא חרב פיפיות.
לחאלד משעל היה מזל, כאשר בנימין נתניהו נאלץ לספק לרופאיו את נסיוב-הנגד (או “סותרן”, על פי הצעת האקדמיה ללשון העברית). לאלכסנדר ליטוויניינקו לא היה המזל הזה. אבל אין זה מן הנמנע שהמפסיד הגדול הוא ולדימיר פוטין, מפני שכוחניותו ויהירותו עלו לרוסיה בשמה הטוב. והלוא אנחנו יודעים כי טוב שם משמן טוב, אפילו מנפט גולמי.
תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית. הואיל והדוא”ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.
אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט — אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.
נתחיל מכך שהזיכרון הספרותי שלך מדויק מאוד: שמו של הכדורגלו הנאצי-לשעבר היה נאכטיגל והוא אכן השתמש באותה ציפורן מורעלת כדי לנסות ולקטול את יריבו הישראליים. אגב, נאכטיגל זה עשה עוד דבר מקורי: לאחר המלחמה הוא לא טרח להחליף את שמו משום שהאמין שציידי הנאצים לא יקבלו את אי-ההחלפה כצעד סביר מבחינת אדם הרוצה לפתוח בחיים חדשים ולהתנתק מעברו הרצחני. אני זוכר גם שלא כל כך הבנתי מדוע אדם שבנה לעצמו חיים חדשים ככדורגלן ולא נחשד כנאצי עד אז, החליט להסתכן ברצח ישראלים ובחשפיה מחודשת. לאבנר כרמלי פתרונים.
דומני שמה שמתרחש כיום ברוסיה הוא פשוט חזרה לעידן הצארי בצירוף הפעלת מנגנוני השליטה שנבנו מאז המהפכה הבולשביקית. פעילות פוליטית מותרת, אבל ביטוייה הרדיקליים סופגים סנקציות שלטוניות. המשטרה החשאית של היום בשירות פוטין ואנשיו מזכירה, במידה רבה, את ה”אוכראנה” הישנה בשירות הממשלות הצאריות. הפער הבין-מעמדי שב וזינק לאחר שלושת רבעי מאה של ריסון אוטוריטארי ודומה כי הקפיטליזם הפרוע והחופש לעסוק בפולחן דתי הם הם הערוצים שאליהם מתעל המשטרה החדש את חוסר שביעות הרצון של הציבור. שני ערוצים אלה מאפשרים לפוטין להצהיר כי רוסיה של היום היא מדינה חופשית, בניגוד לאותה ברית המועצות שממנה יצא. אגב, הסרת המעטה הקומוניסטי מעל מדינות ברית המועצות שיחררה את זרימת הפעילות הדתית המוקצנת וזו הביאה (ועוד תביא) למלחמות דת ותרבות בכל רחבי השטח העצום הזה. פרשת המטריות ואת הניסיון לחסל את משעל.
יואב, ראשית תודה על כל כתבותיך המרבות אצלי ידע ועונג.
דרך אגב, האם לא ניסו להחדיר למשעל רעל לאוזן ולא לווריד ?
יובל: אני השתמשתי במושג “ורידיו” רק באופן ספרותי, אבל אני מקבל בתודה את התיקון.
אגב, אני מזכיר לך את כלל הזיהוי המלא. אנא הואל לעמוד בו. אורי, למעלה, אמנם לא ציין את שם משפחתו, אבל ההפניה לאתר שלו מגלה את השם.לא כן אצלך.
תודה (גם על המלים הנעימות).
בשוק ההון קיים מונח האובר-שוטינג, שמשמעו תגובת יתר. האם ברוסיה של שנות ה-90 לא היה אובר-שוטינג דמוקרטי, בעיקר בתחום הכלכלי? ההיפתחות המהירה לכלכלת שוק ולדמוקרטיה גבתה מחיר גבוה מדי ממרבית האוכלוסיה.
לכן, ייתכן ופוטין ורוסיה בעצם מגיבים כיום לאותו אובר-שוטינג. ייתכן כי פוטין מנסה להתנקז למודל הסיני המשולב של מעבר לשוק חופשי בצד שימור כוחה של ה-מפלגה.
אני משתדל שלא לשפוט את התהליכים האלו במונחים אבסולוטיים של טוב ורע. אלו הן רק השערות. מה דעתך?
אינני בטוח שאנחנו זקוקים למושגים מתורת הפיננסים כדי להסכים איתך. רוסיה אמנם ניסתה להשתנות ללא מחשבה תחילה, בִּן לילה (“שמונה חודשים קשים”, הבטיח בוריס ילצין לארצו כאשר הסיר בבת אחת את הפיקוח על המחירים, בסוף 1992, וקרא דרור להפרטה המזוהמת ביותר בתולדות ההפרטות). אפשר להגיד שבמובן מסוים פוטין הוא מן התוצאות הפחות גרועות של שנות ה-90. ב-1993, דמגוג לאומני ניצח בבחירות לפרלמנט. ב-1996, המפלגה הקומוניסטית עמדה על סף נצחון בבחירות לנשיאות. יכולנו לסיים עם פשיזם – או עם סובייטיזם.
אבל פוטין לא היה רק תוצאה של עודף החיפזון בתהליך השינוי. הוא היה בראש ובראשונה תוצאה של מלחמת צ’צ’ניה, שבה התרבות הפוליטית הרוסית הפגינה עד כמה היא מיעטה להשתנות, או עד מה אינה מסוגלת להשתנות. מלחמת צ’צ’ניה השניה (מ-1999 ואילך) היא שהעלתה את פוטין מֵעֶמדַת טעות סטטיסטית בסקרי דעת הקהל למעמד הפוליטיקאי הפופולרי ביותר.
המודל הסיני כמובן מעורר את קנאת פוטין. כיוצא בזה, בשנים האחרונות של המשטר הסובייטי, קומוניסטים מן האסכולה הישנה, וגם כמה אקדמאים צעירים ומבריקים, דיברו בגלוי על שאילת המודל של אוגוסטו פינוצ’ט בצ’ילה (איזו אירוניה מושלמת), זאת אומרת השעיה מלאה של החרויות הפוליטיות כדי לאפשר תיקונים כלכליים מרחיקי לכת.
אפשר לטעון שיציאה בשלבים מן הצבָת של העידן הסובייטי היתה עדיפה על פני העמדת הפנים שאפשר לעשות את זה בן לילה (לפני “שמונת החודשים” של ילצין, עוד בסוף ימי גורבאצ’וב, ריחפה באויר נוסחת “500 הימים”, שנקשרה בשמו של גריגורי יאבלינסקי, לימים טוען לנשיאות).
אבל אין טעם להעמיד פנים שאפשר להחזיר את הגלגל אחור, או שרצוי להחזיר אותו. פוטין – שופע בטחון ויוהרה מהיותו שקוע עד צוואר בתמלוגי הנפט – פתח מערכה להריסת הדמוקרטיה הרוסית ולהריסת הפדרליזם הרוסי. שיטותיו הם לעתים קרובות בִּריוֹניוֹת. הוא חזר והרעיל את ורידיה של הפוליטיקה הרוסית בהנחה ש”רוסיה זקוקה לַשוט” (המלים המפורסמות של הצארינה אלכסנדרה, אשת ניקולאי השני).
אם אתה טוען שדמוקרטיה ליברלית לא היתה יכולה להניב מודל סיני, אני נאלץ להסכים. אבל גם אין זאת אומרת שמשטר אוטוריטרי הוא אמצעי הצלחה אוטומטי. לא כל השעיה של חרויות מניבה את צ’ילה, או את סין, או את דרום קוריאה, או את טייוואן. צריך גם חריצוּת, וּנכוֹנוּת להקריב; ומוטב להיפטר מרחמים עצמיים ומתסביכי קורבן.
במחצית הראשונה של שנות ה-90 בליתי ברוסיה חודשים ארוכים, וראיתי אותה מתקרבת במידה מעוררת השתאות אל פלורליזם. הרושם הזה צריך כמובן רוויזיה לנוכח הַקַלוּת שבה רוסיה גלשה אל אוטוריטריוּת, בייחוד הקלות שבה הרוסים הליברליים פנו עורף לליברליוּת ואימצו את יתרונות הנוחיות שמספק משטר אוטוריטרי. אבל גם כך אינני יכול לקבל את ההנחה – הגלויה או המובלעת – שֶסֵדֶר ושִׂגשׂוּג ברוסיה מחייבים פְּנִיָה אל הרבדים האפלים ביותר של הנפש הרוסית, אל ההרגלים הנפסדים ביותר של התרבות הפוליטית הרוסית.
בעזרת פחית תרסיס אירוסול מורעל לנשימה.
עתה זה הבחנתי שטעיתי בציון התאריך של תחילת הרפורמות הכלכליות תחת ילצין. לא סוף 1992, אלא סוף 1991.