הוא אמר “אבא”, בנאום ההתפטרות שלו, וממילא אין לו סיבה להתלונן על שיגיון הפסיכונאליזה שלהלן. אם בנימין נתניהו הוא “בנו של היסטוריון”, אז צריך לעיין קצת בהיסטוריה של ההיסטוריון. בייחוד צריך לשקול את הצורך הכפייתי של האגף הרדיקלי במחנה הלאומי לפרוש. פעם אחר פעם, כולל הקיץ הזה לפני שבעים שנה, הם שברו את הכלים, כדי שלא יוחזקו אחראים; הם קפצו מן העגלה, מפני שלא ידעו ליישב חזון עם מציאות. בנו של ההיסטוריון אישר, כי אם “אני פורש, סימן שאני קיים”
משוּנָה הַקַלוּת שבה בנימין נתניהו נפל במלכודת הפסיכואנליזה העממית. “אני בנו של היסטוריון”, הוא הכריז בראש נאומו זחוח-הדעת לאחר התפטרותו מן הממשלה.
היה קשה להאמין. הפורש הטוען לַכּתר הפיק אופוריה. “בנו של ההיסטוריון” הסגיר את עולמו הנפשי המשוֹעָר לעֵטֵיהם הלא-ידידותיים של פרשני השמאל. טוב, מה בעצם איכפת לו מה הם כותבים. הלוא הם רודפים אותו זה שנים. אבל בכל זאת, מדוע הוא צריך להגיש להם את יחסיו עם אבא על מגש של כסף?
|
לפרוש, לפרוש, לפרוש היה תמיד האימפולס הטבעי בעולם הרוחני שבו גדל אבא, וּבעיצובו השתתף. אבא היה שייך לתנועה שבמרכזה עמדה קריאת התיגָר וּפריקת העוֹל והכחשת המָרוּת. |
כשהוא יחזור ויחבוש את הכתר על ראשו באחד הימים, הוא יצטרך לעשות מה שעושה כל פוליטיקאי אמריקני הנערץ עליו: להפקיד רהוטים ממנו וּמלוּטשים ממנו על שיוף המלים היוצאות מפיו. הרי האיש הזה יודע שספונטאניות היא דבר רע. מדוע הוא סומך על עצמו לפני מיקרופונים?
כך או כך, “בנו של ההיסטוריון” הראה כי הוא בנו של אביו לא רק בענייני היסטוריה. לפרוש, לפרוש, לפרוש היה תמיד האימפולס הטבעי בעולם הרוחני שבו גדל אבא, וּבעיצובו השתתף. אבא היה שייך לתנועה שבמרכזה עמדה קריאת התיגָר וּפריקת העוֹל והכחשת המָרוּת.
אבא, אין צריך לומר, הוא מֵעֲנָקֵי הרוּח. בלי קשר לפוליטיקה שלו, ראוי להתאַבּק בעפר רגליו. אבא ניחן בהבנה היסטורית כל כך נדירה, עד שב-1933 הוא כבר כתב על סכנת ההשמדה הפיזית של יהודי אירופה מידי היטלר הטרי, בזמן שכמעט איש זולתו לא עשה כן.
אבל אולי בזה העניין. אבא כבר חשב מחשבות אבסטרקטיות ב-1933, וב-1930, וב-1927. אם “הֶעָבָר הוא ארץ אחרת”, אבא הגיע כמעט מִכּוֹכב לכת אחר. חוכמתו המופלגת של אבא היא נכס, אבל לפעמים דווקא מפני שהיא מצריכה תגובה דיאלקטית: כזה רְאֵה – וַהֲפוֹך.
הנה כי כן, בימים האלה ממש לפני שבעים שנה, קיץ 1935, אבא היה מן המתדיינים הראשיים בתהליך שהניב את האסון הפוליטי הגדול ביותר בתולדות הימין הציוני: החלטת המנהיג זאב ז’בוטינסקי לפרוש מן התנועה הציונית, ולכונן את “ההסתדרות הציונית החדשה”.
הפרישה הושלמה באוקטובר 1935, ומעניין לדעת אם מישהו מתכוון לציין את יום השנה הֶעָגוֹל למַדַי. זה היה החודש שבו המחנה הלאומי שלח את עצמו לאופוזיציה לא-רלוונטית, ונִשאַר בה, כך או אחרת, 42 שנה. מ-42 השנה ההן, הימין ירש את מרירוּתוֹ הנִצחית, את שִׂנאוֹתָיו ואת קִנאוֹתָיו, את קוֹלניוּתוֹ, את חוסר הסובלנות שלו – ואת מצב-הדעת הדיסידנטי שלו. אפילו כשהוא בשלטון, הוא מתנהג כמו היה באופוזיציה.
| המוּשָׂג המצַמרֵר, נוטף הבוז, השָויק |
אגב, אני אינני פוטר את השמאל הציוני לפחות ממידה של אחריות לפילוג ההוא. השמאל לקה בימים ההם ובזמן הזה ברוב המַכּוֹת המנויות למעלה. הוא היה מריר וקולני וחסר סובלנות וקנאי – אבל הוא הבין שלטון, והוא הבין פוליטיקה, והוא הבין דיפלומטיה, והוא הבין ריסון עצמי, והוא הבין את אי-ההתאמה הקיומית בין הרצוי למצוי. ולפיכך הוא נתן את הטון בזמן הקריטי ביותר, והוא הקים את מדינת ישראל, והוא יצר את תרבותה הפוליטית ואת כלכלתה, והוא עיצב את דפוסי התנהגותה. לטוב ולרע.
והוא המציא בשביל הימין את המוּשָׂג המצַמרֵר, נוטף הבוז, שהיה אפקטיבי כל כך ושָויק כל כך: “הפורשים”. ואמנם, אימפולס הפרישה בער כאש בעצמותיו של הימין. הוא נעשה raison d’être, בחזקת “אני פורש סימן שאני קיים”.
והם פרשו והלכו מכל מָרוּת ומכל רלוונטיות. חלקם לא היו מוכנים להניח את נשקם נגד הבריטים, אפילו כאשר היטלר נעשה האויב המשותף. חלקם (הלא גדול) ניסו להגיע להסכם ידידות ושיתוף פעולה עם היטלר ב-1940.
ארבע שנים אחר כך, לא עוד מיעוטם, אלא רובם הגדול, החליטו לסיים את שביתת הנשק, ולחדש את המלחמה בבריטים, בשעה שעדיין היה היטלר. אמנם היה כבר ברור שגרמניה תובס – אבל בכל העולם, אומות שעמדו מנגד בזמן המלחמה ניסו לקפוץ ברגע האחרון על עֶגלתן של בעלות הברית, כדי להיחשב לחלק מן הקואליציה המנצחת. לא הימין הציוני. הם היו מוכרחים לפרוש, עוד, ועוד, ועוד.
הממסד הציוני, בשליטת השמאל ובהשתתפות זוטרה של מרכז ודתיים, החליטו לצוּד את “הפורשים”, להסגיר אותם לבריטים, או לכלוא אותם באסמי תבואה בקיבוצים. מנחם בגין הצעיר, אז ראש האצ”ל, לא רצה מלחמת אזרחים, ונמנע מלהתנגד בכוח – אבל השליך אל האויר את המלים המבטיחות, “שַלֵם נשַלֵם לך קין”.
וארבע שנים אחר כך, נגד הוראתה המפורשת של ממשלת ישראל הזמנית, הוא ניסה להבריח את אניית הנשק ‘אלטלנה’ – והגיש לבן גוריון על מגש של כסף את התירוץ הנכסף לקַבֵּעַ את בידודו של הימין (“בלי חירות ומק”י”).
וכעבור עוד ארבע שנים – מה זה העניין הנוּמֶרוֹלוֹגי הזה, ארבע-ארבע-ארבע – מנחם בגין צרח בחזית בניין הכנסת הישן בירושלים, “היום אֶתֵּן את הפקודה ‘דם’!”, בהפגנה הגדולה נגד השילומים ממערב-גרמניה. 15,000 כתומים צָבאוּ על הכנסת, ופועלים אדומים בתל אביב קיבלו הוראה להתכונן להגנה על הממשלה מפני “פוטש פשיסטי”.
כיום, כל נער מתחיל, וכל חוזר בתשובה, כל כָּתוֹם וטוב לנשק, יודע לגדף את “המשק הסוציאליסטי” שבנתה מפא”י. אבל מֶה היה קורה אילו הימין האנטי-סוציאליסטי ההוא היה בשלטון ב-1952, ולא היה חותם על הסכם השילומים? יתכן שממשלת נתניהו-ריבלין-הנגבי היתה מציינת השבוע את הצלחתה להבטיח אספקת חשמל לכל בתי החרושת במדינה במשך שלושה ימים תמימים בשבוע.
| “עלי בריקדות ניפגש, ניפגש” |
אימפולס הפרישה הכתומה נמשך והלך. ב-1967, חרדת הציבור מפני אזלת ידו של לוי אשכול הכניסה את מנחם בגין לממשלה בגַפּוֹ. שנתיים וחצי אחר כך נמצאו ליורשי ז’בוטינסקי עוד שני מושבים לא-מי-יודע-מה סביב שולחן הקבינט.
בקיץ 1970 – בדיוק לפני 35 שנה, בדיוק 35 שנה לאחר הפרישה הראשונה – ניתן לבגין התירוץ לחזור ולפרוש. ממשלת גולדה מאיר קיבלה את ‘תכנית רוג’רס’ על נסיגה כללית תמורת שלום. היא קיבלה את רוג’רס בקריצה, היא הוסיפה בקול רם מה שילדים היו אומרים אז לעת כל שקר לבן, “על שין-קוף-ריש”. אבל למחנה הכתום זה הספיק. הופ, קפצנו.
במרכז תנועת החירות (אריאל שרון עדיין לא המציא את הליכוד) התרוממו הידיים בהצבעת פרישה חגיגית, והחברים שרו בפאתוס רב, “עֲלֵי בריקדות ניפָּגש, ניפגש”, שלא לדבר על זו-שלנו-זו-גם-כן.
מה אירוני הדבר, ששני אנשים אשר לא קוֹרצוּ מן החומר הנכון, שלא היו בָּשָׂר מבשרה של התנועה, הם שהעלו את מנחם בגין לשלטון: הקצין יפה-התואר של מפא”י בשנות ה-50, אריאל שרון, יסד ב-1973 את הליכוד; ועזר וייצמן אירגן את מסע הבחירות המהולל של 1977, בשעה שבגין התאושש בקושי ניכר מסיבוב חדש של דפרסיה קלינית.
אימפולס הפרישה לא נטש את בגין עד יומו הפוליטי האחרון. את מערכת הבחירות של 1981 הוא ניהל כמו היה עדיין באופוזיציה, ומפא”י הארורה הוסיפה לנהל הכול. ב-1981, המרירות הכתומה התפשטה הרבה מֵעֵבֶר לגבולות המחנה הלאומי, והזינה את נצחונו הדחוק מאוד והגורלי מאוד של הליכוד. 1981 היתה הסיכוי האחרון של השמאל למנוע את הפיכת הליכוד למפלגת השלטון הטבעית.
כאשר הפרישה נַעשֵׂית מצב-הצבירה של מחנה פוליטי, קשה להיפטר ממנה. השתמטות כמעט פתולוגית מאחריות, כל אימת שאחריות כרוכה בהַסכָּנָה לרצונו של קולקטיב, מהלכת אימים על הפורשים האלה. הצורך להתאים את החזון למציאות, במקום לעמוד על התאמת המציאות לחזון, הוא בדרך כלל גלולת הרעל של מהפכנים טובים. התאמת החזון למציאות היא אקט פרגמטי, והקריאה לפרגמטיות היתה מוציאה מהפכנים מִגִדרָם כשאבא של בנימין היה איש צעיר.
|
הפרישה היתה תמיד אקט צדקני. היא תמיד נועדה לא לאוזני ההווה, אלא לאוזני העתיד. רגבי העפר של העולם הזה היו בשביל הפורשים כאין וכאפס לעומת משק כנפי ההיסטוריה. |
לא האמנתי למשמע אוזניי, כאשר שמעתי את נתניהו מייחס את פרישתו לאבא, ההיסטוריון, ואומר כי מה שחשוב לו זה שבעוד עשר שנים, או מאה שנה, לא יוכל איש להגיד שידו היתה בַּמַעַל, הלוא הוא מַעַל כינונה של טרמפולינה לטירור איסלאמי משיחי בעזה. מי בכלל יכול להעלות על הדעת ביטוי יותר מושלם של אימפולס הפרישה. הפרישה היתה תמיד אקט צדקני. היא תמיד נועדה לא לאוזני ההווה, אלא לאוזני העתיד. רגבי העפר של העולם הזה היו בשביל הפורשים כאין וכאפס לעומת משק כנפי ההיסטוריה.
הנה כי כן, בנו של ההיסטוריון הענקי, מודיע במיטב חוסר רהיטותו, כי הוא קופץ ברגע האחרון מן העגלה הנוסעת, מבלי שיש לו הסיכוי הקטן ביותר לבלום אותה, כדי ששר ההיסטוריה יפטור אותו מאחריות. ביום הדין, הוא יִרחַץ בנקיון כַּפָּיו מפני שקפץ מן הממשלה שמונה ימים לפני ביצוע ההתנתקות.
איך אמר דה גול ביום שבו מרדו הכתומים באלג’יריה נגד הפינוי, “אבוי, אבוי, אבוי”.
אני מודה, כי לא תמיד חשבתי שבנימין נתניהו הוא בְּרִיָה קלה. באמצע שנות ה-90 חזרתי וביקרתי את כותבי השמאל על זחיחוּת הדעת שבה הם מבטלים את נתניהו. טעיתי, לא בפעם הראשונה, ואל נכון לא בפעם האחרונה. ואני חוזר וטועה כל אימת שאני מניח שזהו זה, רציני פחות וקל דעת פחות בנימין נתניהו כבר לא יוכל להיות, זה פשוט לא אפשרי. ואז אני חוזר ומגלה שהוא יוכל להיות, והוא יהיה והוא הווה, והכול אפשרי בעולם הֶעָשָן והַמַראוֹת שלו.
הוא ויצחק ואהוד
מה בדיוק קורה להם, לגנרלים המזדקנים, אלופי הבטחון, נִצים מדופלמים השָׂשים אֵלֵי-הֶדֶק, כאשר הם מגיעים למסקנות חדשות? יהירותם מניבה עיוורון פוליטי. לא איכפת להם כלל שהם דהרו קדימה, והשאירו את העם מאחור
המלים “אבוי, אבוי, אבוי” אינן ראויות רק לב”ב. הן ראויות גם לאריאל שרון. הוא אמר ל’ידיעות אחרונות’ ביום ו’ שעבר: “יכול להיות שהייתי צריך להסביר יותר את השינוי בעמדותיי, שהוביל להתנתקות”.
ללַמֶדך שראשי ממשלות ישראליים אינם אוהבים לעשׂוֹת מה שנשיאים אמריקניים וראשי ממשלות בריטיים עושים ללא הרף: ללמוד את ההיסטוריה של קודמיהם. מר שרון הוא ראש הממשלה השלישי בתוך קצת יותר מעשר שנים, הדוהר לפני דעת הקהל, ומחמיץ את ההזדמנות להסביר לה למה דהר.
יצחק רבין הקפיץ את ישראל אל מדשאת הבית הלבן לצד יאסר ערפאת מבלי להסביר; אהוד ברק היה מוכן להתפשר על ירושלים בקמפ דייוויד מבלי להסביר (ומבלי שהיתה לו הסמכות החוקתית, או לפחות הציבורית, לאחר שאיבד את הרוב הפרלמנטרי שלו); ועכשיו שרון.
מה בדיוק קורה להם, לגנרלים המזדקנים, אלופי הבטחון, נִצים מדופלמים השָׂשׂים אֵלֵי-הֶדֶק, כאשר הם מגיעים למסקנות חדשות? יהירותם עומדת להם לרועץ. יהירוּתם מניבה עיוורון פוליטי ממדרגה ראשונה. האנשים החכמים האלה, היַדענים, האסטרטגים המזהירים, פיתחו במרוצת השנים הֶרגֵל לא בלתי ידוע: את שׂיחותיהם החשובות ביותר הם ניהלו עם עצמם. לפעמים היו עֵדֵי שמיעה, בדרך כלל רק חלקיים; לפעמים לא היו עֵדֵי שמיעה כלל.
הם מעולם לא היו זקוקים לעצות. לא ממש. הם עברו דרכים ארוכות להפליא, מפותלות להפליא. משהגיעו אל היַעַד, מכוח תוֹבָנותיהם ההיסטוריות, הם נטו לא לשׂים לב שהם עומדים שם בגַפָּם.
הם לא הצליחו לפתח את התכונה החשובה ביותר של כל מנהיג פוליטי, בייחוד מנהיג של ימי משבר: אֶמפַּתיה. הספיקה להם הידיעה שהם הגיעו אל היעד בתהליך מורכב של התלבטוּיוֹת אותנטיות. הם טעו להניח שמנהיגותם נמדדת בִּנחישוּתם, וּנחישוּתם נמדדת במידת נכונותם לא להאזין, ולא להסביר, ולא “לשמוע את הכּאֵב” של אזרחיהם (“לשמוע את הכאב” הוא כמובן תרגום גס מאנגלית, hear their pain. הביטוי הזה נקשר בביל קלינטון, שהיה אלוף העולם באמפתיה. “האֶמפַּתוֹר הגדול”, קראו לו. בסופו של דבר, כשרונות ההאזנה והניחומים שלו הצילו את צווארו הפוליטי מן הגיליוטינה).
בשנים האחרונות הבעתי כאן את דעתי יותר מפעם אחת, שטעותו האיומה ביותר של רבין המנוח היתה שלא ניצל את שעת החסד של תחילת סתיו 1993 כדי לקַבֵּעַ את הכרעותיו האסטרטגיות בהַכָּרַת העם, ולטבּוֹע עליהן גושפנקה של לגיטימיוּת. הוא היה צריך להתפַּנוֹת לכמה שבועות מכל עסקי האסטרטגיה, לרדת אל חדרי האורחים של בית שמש ושל שדרות, ללטף שיער, לחבק כתף, להאזין – ולערוך משאל-עם. כל הסימנים הראו אז שהוא היה מנצח בקלות.
מה שונות היו השנתיים הבאות, אילו תהליך השלום היה מתנהל בסימן מנדט לאומי סוחף. ענן של חוסר לגיטימיות לא היה מתארך מעל ממשלת רבין. מי יודע, אולי אפילו הסוף היה שונה.
|
אין זה דַי שהוא שינה את דעתו באופן דרמטי. אין זה די שהוא מדד את השבילים, ושקע בַּדיונות, וטיפס על ההרים. הוא היה צריך להראות לארצו את הדרך, ולדבר אִתָה עברית קלה עם נקודות. |
רבין הצליח להבין כל כך הרבה דברים – אמריקנים היו מאזינים בהִשתָאוּת לשטף האנליטי הקולח שלו, ללא טלפרומפטרים וללא ראשי פרקים – אבל לא הצליח להבין שרוב בני האדם מבוֹרכים פחות ממנו בכשרונות אנליטיים. אין זה דַי שהוא שינה את דעתו באופן דרמטי. אין זה די שהוא מדד את השבילים, ושקע בַּדיונות, וטיפס על ההרים. הוא היה צריך להראות לארצו את הדרך, ולדבר איתה עברית קלה עם נקודות.
אבל הוא לא. כאשר מבקריו הציגו שאלות סבירות בהחלט – עוד לפני שהתחילה ההסתה הדמגוגית נגדו – הוא קרא להם “פרופלרים”. איזה דמיון מפתיע יש בין שימוש הלשון הזה ובין מה שאמר זה לא כבר ראש הממשלה שרון על יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין. “חבר כנסת צווחן”, הוא קרא לו.
הלוך הרוח הרביני הזה מדאיג מאוד, או צריך להדאיג את מי שמקווים כי חלק גדול מספיק של הימין הישראלי עלה על מסלול פרגמטי, ויוכל למנוע קואליציה של הפורשים מִלִכפּוֹת את חזונה האפוקליפטי על הציונות.
שרון אינו יכול לחדול להיות שרון. איך אמר הנשיא בוש לטלויזיה הישראלית, “פוליטיקה בישראל היא ספורט מגע”. אין היא מקום היָאֶה לרַכֵּי-לב, או לחובבי אסתטיקה. אבל אולי שרון צריך להחצין כמה מן התכונות האחרות של שרון. אולי הוא צריך קצת יותר להרהר בקול רם, או לפחות להישמע מהורהר. בארץ סימני הקריאה, בעל סימן שאלה אחד יכול להיות מלך.
בגילו המתקדם, אחרי שמימש כמעט את כל שאיפותיו האישיות, מה עוד נשאר לו חוץ מאשר להיות קצת יותר פילוסופי, קצת יותר סלחן, קצת יותר קשוב.
בברירה הפואטית הנצחית בין “קול המון כקול שדי” ובין “יְנַסֵר לו כלבבו קול המון הכְּרַך”, ראש הממשלה צריך למצוא איזושהי דרך ביניים ביחסיו עם הציבור ובתגובותיו על ביקורת. הוא מוכרח.
בעקבות הדברים על נתניהו, מר קרני, נשאלת השאלה מה עושים מול האימפולס וההרגל של הימין לא לקחת אחריות לעולם ולנהוג כאופוזיציה גם לאחר כמעט 30 שנות שלטון. היאך אפשר להתמודד עם נוירוזה כה קשה?
לעתים נדמה, וזה כבר מתחבר לחלק השני של המאמר, כי בארצנו הכוחנית אין ברירה אלא לכפות על הציבור מעשים הכרחיים – כמו ההתנתקות – משום שהציבור מתחלק לארבעה חלקים מרכזיים שחיבורם יחד עשוי להוביל לאסון:
א. הימין האקטיבי והלא רציונלי, זה הבורח מאחריות – במקרה של משאל עם על ההתנתקות, 99.9999% מציבור זה (המהווה בין 20% ל-30% מהאוכלוסיה) היה מגיע לקלפי ומצביע נגד.
ב. השמאל האקטיבי – שיעורו מקרב האוכלוסיה לא עולה על 20% ומן הסתם אף פחות מכך, לכיוון 15%. כ-90% מציבור זה היה מצביע בעד ההתנתקות במשאל.
ג. המרכז המבולבל – כ-30% מהציבור שמרגיש משהו, יודע כי הכיבוש שלילי ויש לסיימו, אבל נכון בכל עת להשתכנע בשם הלאומיות ו”אחוות האחים” מטיעוני הימין, מה שבמשאל העם עשוי להביא לפיצול קולותיו.
ד. הציבור האדיש – לפחות 20% מהאוכלוסיה כלל לא מתעניינים בפוליטיקה וודאי שלא היו באים כלל להצביע במשאל עם.
יוצא מכך שבסבירות גבוהה, ההתנתקות היתה נופלת במשאל, אם לוקחים בחשבון שכפי שכתבת שרון אינו יכול להשתנות ולכן לא היה סוחף את הציבור.
אנחנו מצויים במלכוד, מנהיגינו אכן אטומים וטועים במעשיהם רוב הזמן (מה שמוציא מכליו רק את המיעוט השמאלני), ומנגד, כשהם כבר עושים דבר נכון, הם לא מוצאים מאחוריהם גייסות. במקרה של רבין אולי היה פספוס, במקרה של שרון נראה שזו היתה הדרך היחידה לביצוע ההתנתקות.
יוצא מכך שעומדות בפנינו שתי ברירות רעות: מדיניות (בתחום המדיני) מוטעה המגובה על ידי הציבור, או מדיניות נכונה מול ציבור לעומתי. היאך יוצאים מסבך שכזה??
I do agree in most part of your article but, Begin is the one who gave us the peace with Egypt, so there are some leaps of awareness and responsibility in the Right.
לדעתי, לעם טיפש מגיעים מנהיגים טפשים. למנהיגים אסור לקבל החלטות נגד רצונו של העם למרות שהחלטותיהם צודקות, שהרי היכן הגבול בין “הציבור יודע” ל”הציבור לא יודע מה באמת טוב לו”. זה מחירה של הדמוקרטיה.
כמובן שבמקרים בהם איש השלטון חשוף למידע שאינו ידוע לציבור והוא משוכנע שלו הציבור היה חשוף למידע, היה הציבור מחילט אחרת, הוא צריך לבסס את החלטותיו כראוי, אבל המדד של ההחלטות, לדעתי, צריך להיות תמיד, רצון העם, אפילו אם העם טיפש.