מן הארכיון (דצמבר 2001): אבו עמאר — סֶזוֹן עכשיו, או שיעור בטימוֹרית מדוּבּרת

 

פורסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 14-13 בדצמבר 2001

 

 

ב

שבוע שעבר הגיעה ‘אלטלנה’ עד עמוד המאמרים החשוב של ה’וושינגטון פוסט’. ריצ’ארד כהן, בעל טור ותיק עם השקפות פחות או יותר שמאליות, סיפר לקוראיו מה עולל דויד בן גוריון ביוני 1948 לאניית-הנשק של האצ”ל. “על ערפאת להוכיח”, כתב כהן, “שהוא אומנם עומד בראש ממשלתו, שהוא לא יסבול טירור, שהוא לא יריע לנושאי הפצצות המתאבדים, ושהוא יעשה כמעשה בן גוריון: ירים נשק נגד חלק מֵעַמו שלו, כדי להיטיב עם רוב עמו. הוא זקוק לאלטלנה מִשֶלו”.

 

מוטיב ‘אלטלנה’ אינו המצאה של כהן. רוח הרפאים של ‘אלטלנה’ מרחפת זה זמן מה לאורך החופים המזרחיים של הים התיכון. ישראלים הם המזכירים לערפאת את ‘אלטלנה’. קשה לדעת אם ערפאת חש תיכף ומייד אל ספרייתו, כדי לברר מה בדיוק הורה בן גוריון ליגאל אלון, ומה זה בכלל ‘התותח הקדוש’.

 

אבל לפחות אפשר להתמלא קורת רוח, ש’אלטלנה’ אינה מעוררת עוד יצָרים ישראליים. 30 שנה אחריה, היה מספיק להזכיר אותה במליאת הכנסת, כדי שאגף אחד יקפוץ כִּנשוּך נחש, יקמוץ אגרוף, ויצרח מלוא ריאותיו נגד האגף השני, הקָפוּץ לא פחות, ונָשוּך ולא פחות, וקָמוּץ לא פחות, וצָרוּחַ לא פחות.

 

 

 

‘אלטלנה’ היתה כל כך טעונת סמלים, עד שאפשר לחשוד, שהיא היתה טובעת גם אם ‘התותח הקדוש’ (זה השם שנתן לו אחר כך בן גוריון) לא היה מצטווה לירות. אפילו שְמָהּ היה רב סמליוּת, מפני ש’אלטלנה’ היתה כינויו הספרותי של זאב ז’בוטינסקי. ראש בית”ר רחש חיבה מיוחדת לאיטליה, לספרותה ולשירתה, והחיבה הזו לא פָּחתה כלל כאשר איטליה השתעממה מֵעוֹדף דמוקרטיה, ונעשתה פשיסטית.

 

שנית, אחד מהרוגי אלטלנה היה אברהם סטאבסקי, ש-15 שנה קודם הואשם ברצח חיים ארלוזורוב, תחילה הורשע, ולבסוף זוּכּה מֵחוֹסר הוכחות. רצח ארלוזורוב היה פרשת דרכים בהיסטוריה הציונית, העמיד את הימין במיגננה, והעניק לתנועת העבודה הגמוניה בלתי מופרעת של 45 שנה.

 

אלטלנה הופיעה בחופי תל אביב בזמן ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, שֶבּין תנאיה היה איסור מפורש על העברת נשק. וָתיקי האצ”ל חזרו ואמרו במרוצת השנים, שאילו האניה הורשתה לפרוק את מיטענה, היה ליהודים די נשק כדי לכבוש את כל ירושלים עוד בקיץ 1948.

 

כך או כך, התותח הקדוש אומנם הודיע לעולם כולו מי בעל הבית בחופי תל אביב, והחיש את הטרנספורמציה של מנחם בגין ממנהיג מחתרת אלימה למנהיג תנועה פוליטית וסיעה פרלמנטרית. אומנם ארבע שנים אחר כך הוא התייצב בחזית הכנסת, בהפגנה נגד השילומים מגרמניה, וצרח אל תוך המיקרופונים “היום אתן את הפקודה ‘דם!'”, אבל הפקודה לא ניתנה, ולא היו עוד אלטלנות.

 

האם ‘אלטלנה’ קירבה את היהודים למלחמת אזרחים בשעה הקריטית ביותר של מאבק העצמאות שלהם? על זה הדעות חלוּקוֹת. אבי, אשר לחם בימים ההם בחזית הדרום, היה מסַפּר, שאנשי האצ”ל ביחידתו ערקו עם נשקם, ושָׂמוּ את פַּעמיהם לתל אביב, בציפיה לקרב. סבי, שהיה פעיל במפא”י, היה מסַפּר, שפלוגות פועלים התארגנו כדי לקַדֵם את ה”פוטש” הממשמש ובא.

 

אפשר לנחש רק ניחוש שאילו בראש האצ”ל היה עומד אז יצחק שמיר, פקודת הפוטש אומנם היתה ניתנת. אבל בגין היה קָרוּץ מֵחומר אחר, והיה שבוי ביותר מדיי טראומות היסטוריות, מכדי לתת את הפקודה. אדרבא, הוא ציווה על האצ”ל להניח את נשקו, וזה היה הסוף. כמה חודשים אחר כך, בן גוריון ציווה גם על יוֹרֵי התותח הקדוש להתפזר, כאשר פירק את צבא-העִלית של תנועת העבודה, הפלמ”ח.

 

מה מעניין, שגם ימין, גם שמאל, תיארו את שני המאורעות, הטבעת האניה ופירוק הצבא, כ”בכיה לדורות”. אולי זו ההוכחה הניצחת שבן גוריון צדק, ושבן גוריון אומנם הצליח לכונן “ממלכתיות”.[X=nextPage=X]

 

(המשך)

 

 

“ניכָּנֵס וּנחַסל אתכם”

 

אף על פי כן אינני חושב שערפאת צריך לשאוב השראה מ’אלטלנה’. היא היתה מאורע בודד, והיא התחוללה בזמן שבו כבר היתה קיימת מדינה יהודית, גם אם היתה עדיין עָלֶה נידף ברוח. אם לאבו עמאר יש עניין בהיסטוריה הציונית, והוא ולַחשניו מחַפּשׂים מקורות השראה, מוטב שֶיִפנוּ אל 1944, ויִלמדוּ את פרק ה’סֶזוֹן’. הרבה מאוד שנים אחרי מעשה, המלה הזו לא היתה צריכה הסברים. היא היתה מעבירה חלחלה בגֵוום של רוב הנוגעים בדבר, סניגורים ומקטרגים כאחד. כִּשמָה כן היתה, ‘עונת צַיִד’. יזמוּ אותה מנהיגי תנועת העבודה, וִיעָדֶיהָ היו ‘הפּוֹרשים’.

 

המינוח כשלעצמו מעניין והוא יכול גם לעזור לאבו עמאר להבין מִפּנֵי מה הציונים ניצחו, וּמִפּנֵי מה הוא מפסיד, תמיד וללא תנאי. ‘הפורשים’ היה שמם הקיבוצי של כל מי שסירבו לציית למרותם של ‘המוסדות הלאומיים’, שהציונים אהבו לכנות ‘המדינה שבדרך’.

 

הפורשים פרשו עוד באמצע שנות ה-30, בעקבות תבוסתו הניצחת של הימין בבחירות לקונגרס הציוני. כוחם פחת מ-24% עד 14% (ונשאר ברמה הזו עד הקמת הליכוד, ב-1973). הם הקימו הסתדרות ציונית משלהם, ודנו את עצמם לחוסר רלוונטיות. הם גם פרשו מן הזרוע הצבאית של היישוב היהודי, ‘ההגנה’, והקימו את הארגון הצבאי הלאומי. היו גם פורשים מן הפורשים, כאשר הקיצונים שבאנשי האצ”ל הקימו את ארגון לוחמי חרות ישראל, הלח”י.

 

כשפרצה מלחמת העולם השניה, הרוב העצום של היישוב נָטוּ להעמיד את המאבק בהיטלר לפני המאבק בבריטים. ברוב הזה נכלל האצ”ל, אם כי לא הלח”י. ב-1944, אחרי שֶסָרָה הסַכנה הנאצית מעל ארץ ישראל, וכַף המלחמה באירופה התחילה לנטות נגד היטלר, האצ”ל החליט לחדש את המלחמה בבריטים.

 

מנחם בגין הצעיר, שֶעַתָּה זה התייצב בראש הארגון, הודיע על ‘מרד’. האצ”ל תקף מטרות של שירותי הבטחון הבריטיים, והתנקש בחיי קצינים. הוא שדד נשק, וחטף בני ערוּבּה. גבוּרת אנשיו שילהבה את הדמיון. אבל הוא גם שדד בנקים יהודיים, סחט כספים מיהודים, הוציא גזרי דין מוות על ‘בוגדים’ ועל ‘מלשינים’ יהודיים.

 

האצ”ל ניסה לשכנע את הנהגת היישוב להצטרף למרד. בגין הודיע לבן גוריון, כי עכשיו, מִשֶמֵת ז’בוטינסקי, הוא, בן גוריון, הופך בזה לַמנהיג הטבעי של מלחמת השחרור היהודית. הוא קרא לו “לעבור מֵרְחַביה להרי הגליל”, ואו-אז גם אנשי האצ”ל יהיו “מוכנים להתייצב לפקודתו”. בן גוריון מָחַל על הטובה. אחד משליחיו אמר לבגין (על פי עֵדוּתוֹ של זה האחרון), כי אם האצ”ל לא יֶחדַל, “ניכָּנס וּנחַסל אתכם”.

 

הֶעזה גדולה וטירוף פוליטי

 

בעיני ההנהגה הרשמית של היישוב, האצ”ל הפגין חוסר אחריות היסטורית. הציונות גמרה אומר לתבוע לעצמה מעמד של בעלת ברית במלחמה נגד היטלר, וקיוותה לקבל פיצוי פוליטי אחריה: מדינה יהודית בארץ ישראל. באוזני בעלות הברית היא חזרה והשוותה את מאמצי היישוב נגד הנאצים עם הפסיביות העוינת של הערבים. מעשי האצ”ל היו עלולים לטרוף את הקלפים.

 

באנלוגיה של הימים האלה, חידוש המערכה נגד הבריטים מצד יהודים, בשעה שמלחמה משתוללת באירופה, היה דומה למעשי טירור נגד ארה”ב מצד אזרחים מוסלמיים שלה, בשעה שהיא לוחמת נגד אל קאעידה באפגניסטן.

 

ההכנות ל’סֶזוֹן’ עמדו בעיצומן, כאשר שני אנשי הלח”י התנקשו בחיי השׂר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוֹין, בקאהיר, בנובמבר 1944. זה היה מעשה של הֶעזה גדולה, שאגב זכה לאהדה ניכרת דווקא מצד ההמונים המצריים. אבל זה היה אקט של טירוף פוליטי, של השתמטות מכל אחריות. אילו חזר, היה עלול להעמיד לא רק את הבריטים נגד מדינה יהודית (באותו הזמן הם דווקא תמכו במדינה כזאת, וראש הממשלה צ’רצ’יל הזמין תכנית-חלוקה נדיבה למדי של ארץ ישראל), כי אם גם את האמריקנים.

 

בן גוריון (על הראש, משמאל) נמנה וגמר לשים קץ לפריקת העוֹל של “הפּוֹרשים”. הוא לא עשה כן מפני שהיה פציפיסט, או מפני שֶכָּפַר בתועלת של אמצעים צבאיים. סוף סוף, הוא עצמו הורה על מֶרי נגד הבריטים שנתיים אחר כך, וגם הכין את היישוב לקראת המלחמה. אבל כאן לא היה לו כל ספק. “בלית ברירה נצטרך להעמיד כוח מול כוח”, הוא אמר בישיבת הנהלת הסוכנות. “זה אומנם יהיה אסון, אבל אסון קטן מהשתלטות קבוצה קטנה על היישוב”.

 

הנהלת הסוכנות החרתה-החזיקה אחריו. בנובמבר 1944 היא פירסמה את ההודעה הבאה: “היישוב נתבע להקיא מתוכו את כל אנשי הכנופיה המהרסת והמחריבה הזאת. לשלול מהם כל מחסה ומיקלט, לא להיכנע לאיומיהם, ולהושיט את כל העזרה הדרושה לשלטונות למניעת מעשי הטירור ולביעור ארגוננו, כי בנפשנו הדבר”. אחד החברים הבולטים של הנהלת הסוכנות, יצחק גרינבוים, מי שהיה מנהיג יהודֵי פולין ומי ששימש אחר כך שׂר הפנים הראשון של מדינת ישראל, התפטר במחאה.[X=nextPage=X]

 

 

(המשך)

 

“ארגוני-טירור או יישוב מאורגן”

 

ההחלטה לא היתה פופולרית. הרבה מיהודי הארץ חשבו, כי אין זה ראוי שיהודים יילחמו ביהודים בשעה שהשמדת יהודי אירופה עדיין עומדת בעיצומה. אבל בן גוריון עמד על דעתו. לפני היישוב עומדת הברירה, הוא אמר,

 

“טירור או מאבק ציוני-מדיני; ארגוני-טירור או יישוב מאורגן אילו היינו עומדים בפני תופעה של אידיאולוגיה טירוריסטית בלבד היינו עונים להם בהסברה אידיאולוגית: אבל אנחנו עומדים בפני מעשים טירוריסטיים, מעשים המחבלים את קיומנו, את ארגוננו, את מלחמתנו, את מדיניותנו, את עתידנו. וכשעומדים בפני מעשים עונים במעשים”.

 

המערכה נגד הטירור נועדה לא רק נגד זה “המשתמש בעצמו באֶקדוֹח, או משליך את הפצצה אלא כל מי שמפיץ את סִפרוּתָם, וּמַדביק מודעות שלהם צריך להיות מוּרחק ממקום העבודה”. במערכה הזו אין מקום לסולידריות אֶתנית. אומנם כן,

 

“כולנו יהודים רחמנים בני-רחמנים אבל אני רואה רק את האסון הגדול, שֶהֵם ממיטים על עצמם, ועוד יותר האסון, שהם ממיטים עלינו. אם איננו רוצים להתאכזר לָעָם היהודי המתבוסס בכִלְיוֹנוֹ, איננו יכולים להתחשב כרגע עם רחמנוּת מזויפת זו. אסור לתת מִקלט וּמַחסה לפושעים אלה, המסכנים את עתידנו”.

 

ומה על סכנת מלחמת האזרחים? בן גוריון ביטל את הטענה הזו במחי יד. כנופיות הטירור כבר הציתו מלחמת-אזרחים,

 

“אלא שהם רוצים במלחמת אזרחים חד-צדדית, שהם יסחטו כספים, יענישו ‘בוגדים’, יוציאו ‘פסקי-דין’ של מוות, ירצחו את מי שאינו נכנע להם וכל הציבור יקבל על עצמו את דינם. דבר כזה לא יקום ולא יהיה!”

 

ויָתֵר על כן, בן גוריון הכריז, ששיתוף פעולה עם הבריטים בביעור הטירור מוּתר ורָצוּי, מפני ש”בלי עֶזרה לַשלטונות, וּבלי עֶזרַת השלטונות לנו, לא נוכל לעקור את הנֶגַע” (כל הציטוטים מובאים מ”בן גוריון”, מאת מיכאל בר-זוהר, כרך א’, עמודים 507-506. משם גם מוּבָאים כמה מן הנתוּנים המספריים שלמטה).

 

בן גוריון אפילו הציע לַנְציב העליון לגייס פלוגות מיוחדות למלחמה בטירור, אבל הצעתו נדחתה. הבריטים חששו מפני כל מסגרת צבאית יהודית, כי ידעו שהיא תשמש את היישוב לזירוז הכנותיו הצבאיות.

 

כך נפתח ה’סֶזוֹן’. הוא לא היה עקוּב מדם, מפני שלא נורו בו יריות. ההגנה והפלמ”ח היו מוכנים להרים נשק אם ייתקלו בהתנגדות. לא היתה התנגדות, ואנשי האצ”ל ניצודו, והוּבלוּ למאסר בכל מיני מקומות סודיים, בייחוד בקיבוצים. היו מקרים של פגיעה גופנית, גם של עינויים. לפי נתוני ההגנה, 20 איש נעצרו, 91 נחקרו מבלי להיעצר. 700 שמות נמסרו לבולשת הבריטית, ומתוכם נעצרו כ-300.

 

ה’סֶזוֹן’ עלה יפה, ועד כניעת גרמניה הנאצית, במאי 1945, חדלה פעילות המחתרות הימניות. מלחמת אחים לא היתה, מפני שהאצ”ל, באופן קצת פרדוקסלי, החליט על מדיניות הַבלָגָה. “לא תרימו יד, ולא תשתמשו בנשק נגד צעירים עברים”, הורה אז בגין. אבל הוא גם הבטיח, “שַלֵם נשַלֵם לך קין” (בהקבלה לקין המיקראי, רוצח אחיו הבל).

 

איזהו מנהיג, המצַנֵן את יצרי המוניו

 

ה’סֶזוֹן’ היה אולי הטראומה הקשה ביותר של מאבק היהודים להקמת מדינה עצמאית. הוא עורר התנגדות פנימית גם בשוּרוֹת תנועת העבודה. מעטים מאוד היה גֵאים בו, רבים מאוד חרקו שיניים והשפילוּ מַבּט. אבל הם צייתו למוסדות היישוב. והציות הזה היה כלי הנשק האפקטיבי ביותר באמתחתו של היישוב.

 

אין לך עניין חשוב יותר בזמן מאבק לאומי מאשר מִשמעת. אם הצבא צועד על קיבתו, הנה עַם הלוחם לעצמאותו צועד על מִשמעתוֹ. גם כאשר אין לו שום דבר נשק במידה מַספקת, משאַבּים כספיים, בעלי ברית נשקפים לו סיכויי נצחון, אם יש לו מִשמעת.

 

וּמִשמעת אין לעם הפלסטיני. מִשמעת אינה רק הציות לקריאת קרב, אלא אדרבא, היא בראש ובראשונה ציות לַקריאה להניח נשק בעיצוּמוֹ של קרב. מניחי הנשק אינם צריכים להבין מדוע הם מצטווים להניח אותו, הם אינם צריכים להסכים, הם יכולים לחרוק שיניים כאוות נפשם אבל הם חייבים להניח, מפני שבהיעדר ציות הם יוצרים אנרכיה.

 

יהיו הלוחמים היחידים הירואיים כאשר יהיו, ותהיה מסירוּת נַפשם למאבק גדוֹלה ונערצת כאשר תהיה, הם אינם ולא כלום כל זמן שאין הם מצייתים. רק הנכונות לָכוֹף את עצמם למָרוּת פוליטית עליונה הופכת אוסף של יחידים לקולקטיב.

 

אי אפשר להָקֵל ראש באומץ הלב של פלסטינים יחידים, גם מבלי להסכים עם מטרותיהם. אבל הם טועים, אם הם מאמינים שהמבחן העליון שלהם הוא הנכוֹנוּת לחגור חומר נפץ ורעל עכברים וּמַסמרים וּרסיסי זכוכית על הֶחָזֶה ועל המותניים, ולַעלות לאוטובוס נוֹשׂא-יהודים. המבחן העליון הוא הנכונות לעשות את ההיפך מזה, גם כאשר אין להם חשק.

 

אין איפוא כשלון גדול יותר של יאסר ערפאת מִכִּשלונו לכונן משמעת לאומית. הוא מומחה בר-סמכא בהַלהטת יצרים, אבל מחוּסר כל יכולת לצַנן את היצרים בשעת הצורך.

 

הסיבות לַכשלון קשורות לא רק במִבנֶה הפסיכולוגי של המנהיג, אלא גם בַּתַרבּוּת הפוליטית כּוּלה. היא אינה מזמינה דוּ-שׂיח כן בין מנהיג למוּנהָגים. יש בה יותר מדיי אותוריטה, וּפחוֹת מדיי קשיבוּת. אבו-עמאר יכול בהֶחלט לנַשֵק את רגליהם של פצועֵי הַפצָצוֹת ישראליות, אבל אין הוא מסוּגל לנַהל איתם שיחה גלוּיה. אין הוא יכול להתייצב לפני מצלמות הטלויזיה, לוותר לשעה קלה על לשון ההַפלגה הפִּיוּטית של המאבק בנוסח מחמוד דרוויש, ולדבר על החוּלשוֹת האובייקטיביות של הָעָם ושל הנהגתוֹ.

 

אין הוא מסוגל להביע עייפות, או צער, או הַשלָמָה. אין הוא יכול לסיים את המאבק, מפני ש”מיצינו את יכולתנו, ואין לנו הזכות לדרוש קרבנות נוספים”. אין הוא יכול לתבוע מִשמעת, מפני שאין הוא מֵעֵז להגיד את האמת. בראיון המרעיש עם עודד גרנות, בערוץ 1 של הטלויזיה, הוא השמיע באוזני ישראלים את המלים שהיה צריך להשמיע מאז ומעולם באוזני בני עַמוֹ: הטירוריסטים אינם פוגעים בישראלים, או ביהודים הם פוגעים בראש ובראשונה בָּעָם הפלסטיני.[X=nextPage=X]

 

(המשך)

 

אומרים על מנהיגי תנועות שחרור, שהם אוהבים לקרוא ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות של מנהיגֵי תנועות שחרור אחרוֹת, גם אם הם חיים ביַבּשת אחרת וּבתרבּוּת אַחרת, וכל דמיון מקרי בהחלט. לפני 30 שנה ביקר כתב אחד אצל מנהיגי ה’טוּפּאמארוֹס’, לוחמי הגרילה השׂמאליים הקיצוניים שֶהָרסו את הדמוקרטיה של אורוגוואי, וּמָצָא אֶצלם עותק בִּספרדית של ‘המרד’ מאת מנחם בגין. הם אמרו, שהם רוחשים לבגין הערצה עצומה, גם אם היה ברור שאין הם רוחשים הערצה לאידיאולוגיה שלו.

 

אולי זה מה שצריך ערפאת לעשות, לבקש תרגום סלקטיבי לערבית של הביוגרפיה של בן גוריון, להניח אותה ליד המיטה, וּלסַמן בקווים אדומים את הלקחים: הנה כך זוכים במדינה מֵעֶמדַת חוּלשה, יוּכַל אבו עמאר להגיד לשׂריו, לִקציניו וּלגנגסטריו.

 

כמובן, יתכן, או אפילו סביר מאוד להניח, שאבו עמאר לא יקרא את הביוגרפיה, מפני שאין הוא מוכשר לעבור את המֶטַמוֹרפוֹזה. יתכן שֶלָעָם הפלסטיני אין כל תקווה, אלא כאשר יתייצב בראשו מנהיג, שֶיָמיר את סימני הקריאה של הַהַתרָסָה הבלתי פוסקת בסימני השאלה של עייפוּת מפוּכַּחַת.

 

הם נִשחטוּ, הם הבליגוּ, הם ניצחו

 

הנה דוגמה, שֶעַל פָּנֶיהָ אינה צריכה כלל לעַניין לוחם חֵרוּת פלסטיני: מזרח טימוֹר. היא עומדת סָמוּך מאוד לראש הטבלה של האוּמוֹת האוּמלָלוֹת ביותר בעולם בָּרֶבַע האחרון של המאה ה-20. היא שוכנת על פני החצי (פחות או יותר) המזרחי של אי, שמערבו שייך לאינדונזיה. טימור רחוקה מג’קרטה בירת אינדונזיה בערך כפי שתל אביב רחוקה מליסבון. למען האמת, ליסבון היא זו שניהלה את מזרח טימור במשך 500 שנה.

ב-1975, האינדונזים פלשו למזרח טימור, בדיוק כאשר עמדה לקבל עצמאות מפורטוגל. ב-25 השנה הבאות, מזרח טימור היתה לִמשיסה. האינדונזים הטביעו את מלחמת העצמאות שלה בדם, וּמוּחזקים אחראים למותם של שליש מ-600,000 תושביה.

 

הסיוט האינדונזי ארך 24 שנה, עד שמהפיכה באינדונזיה פתחה לפני המזרח-טימוֹרים פֶּתַח מילוּט. הצבא האינדונזי, שֶיָזַם מלכתחילה את סיפּוּח מזרח טימור, לא רצה שהם יימלטו, והגנרלים עָשׂוּ ככל יכולתם לסַכּל את הכוונה. עמד להתקיים מִשאַל-עם בחסות האו”ם, והצבא שיגר מיליציות של משַתפֵי פעולה מזרח-טימוריים נגד כל מי שהיו חשודים בתמיכה בעצמאות. המיליציות הילכו אֵימים, שָׂרפוּ ורצחו. אף על פי כן, רוב עצום של המזרח-טימורים הצביעו לטובת עצמאות.

 

למחרת התחילו המיליציות את המִבצָע הרצחני ביותר שלהן: הן החליטו להפוך את מזרח טימור לישימון. הן הֶחריבו באופן שיטתי את יישוביה, כולל עיר הבירה; והן התחילו גירוש מסיבי של כל אוכלוסייתה אל מֵעֵבֶר לגבול האינדונזי. הגנרלים האינדונזיים העמידו פָּנים, שהם מְנַסים לחזור ולכונן שלום אבל העולם לא האמין, ולבסוף שוּגַר למזרח טימור כוח רב-לאומי. הפליטים הוחזרו, והקהילה הבין לאומית סייעה בִּנדיבות מפתיעה לשיקום הטריטוריה. עוד מעט קט היא תוכרז רשמית לעצמאית.

 

בחודשים, שבהם המיליציות הפרו-אינדונזיות השתוללו באין מפריע, קרה דבר מעניין להפליא: תנועת העצמאות הוָתיקה של מזרח טימור לא ניסתה להתנגד להם. זו היתה הוראת מנהיגיה, שאחד מהם עוּטַר כמה שנים קודם בפרס נובל לשלום. מותר להניח, שלוחמי Fretilin (זה שמה) חרקו שיניים. סוף סוף, בנֵי משפחותיהם ושכניהם הם שֶנשחטו. אבל הם צייתו.

 

מה היה קורה אילמלא צייתו? לא קשה לנחש. הצבא האינדונזי היה מנַצל את ההזדמנות והורס עד היסוד את תנועת העצמאות, במַסווה של הֲשָבַת החוק והַסֵדֶר. הוא היה מנחית מכה כל כך אנוּשה על מזרח טימור, עד ששאלת העצמאות היתה נעשית אקדמית. הוא גם היה כמובן מבטל את מִשאל-העם. מזרח טימור ניצלה בזכות גילוי מופתי וטראגי של מִשמעת לאומית.

 

אולי כדאי ליאסר ערפאת לנהל שיחה ארוכה עם הנשיא הבא של הרפובליקה המזרח-טימורית, שאנאנה גוּשמאו, ועם עמיתו, חתן פרס נובל לשלום ושר החוץ הראשון, ז’וזֶה ראמוֹס-הוֹרטַה. הוא יוכל ללמוד מֵהֶם איך הַבלגה מְניבה נצחון. הוא יוכל ללמוד מֵהֶם, שעצמאות אינה מוּשֶׂגֶת על גוויותיהם של ילדים מיידי אבנים, או של מתאבדים מתפוצצים. הוא יוכל ללמוד מֵהֶם מה אומרים לעם מיוּסָר, שזכויותיו נִגזָלוֹת שנה אחר שנה על ידי שָכֵן ענקִי ורב-כוח.

 

אבל, כמדומה, אין צורך לחשוש. אבו עמאר עדיין לא למד לדבר טימורית, ואפילו הַלַחשן לא יעזור.

 

 

מקורות בעברית על הרשת

  

   גירסת האצ”ל לפרשת ‘אלטלנה’ 

   גירסת האצ”ל לפרשת ה’סֶזוֹן’ 

   גירסת ההגנה על היחסים בין הנהגת היישוב ל’פורשים’ 

   אורי אבנרי על אבו מאזן ו’התותח הקדוש’ 

   אורי אבנרי: מדוע אין סֶזוֹן פלסטיני

   הסֶזוֹן הראשון (מאת היסטוריון המקורב לאצ”ל)  

   רקע על המאבק המזוין נגד הבריטים

 

מקורות באנגלית על הרשת

  

   סאפאייר ב’ניו יורק טיימס’: היוכלו הפלסטינים למנוע מלחמת-אזרחים?

 

  

     

4 Responses to “מן הארכיון (דצמבר 2001): אבו עמאר — סֶזוֹן עכשיו, או שיעור בטימוֹרית מדוּבּרת”

  1. שניר הגיב:

    אף על פי כן אינני חושב שערפאת צריך לשאוב השראה מ’אלטלנה

  2. יואב קרני הגיב:

    אם אינני טועה הסברתי את זה בפירוט ניכָּר: לא ‘אלטלנה’, שהיתה מאורע יחידי, והתרחשה אחרי הקמת המדינה, אלא ה’סֶזון’, שהיה מאורע נִמשך, והיה כרוך בַּאכיפת מָרוּת ללא ריבּוֹנוּת.

  3. אביבה הגיב:

    ושנה וחצי אחרי, אבו עמאר עדיין לא קרא את הפרקים המתאימים. האם יש סיכוי שאבו מאזן ילמד מהטעות?

  4. גיורא הגיב:

    המאמר מקיף ומרשים אבל לצערי טועה ומטעה. איןזהות או הקבלה מלאה בין הדוגמאות שהועלו כאן ומצבו של יאסר עראפאת. עראפאת או אבו מאזן צריכים לטובת העם הפלשתינאי להאבק בטרור האיסלאמי אולם ספק אם הם יכולים לעשות את זה כרגע וגם לא ברור בשביל מי ולמה. מידה מסוימת של מאבק בטרור הם נהלו בתקופת נתניהו, ולדחלאן יש דם של החמאס על הידיים.אפשר למצוא סימוכין לזה ב”הרשות נתונה” של רונן ברגמן. כמה זה עזר לעראפאת בתקופת נתניהו או ברק? שלוש שנים של שקט יחסי ומלחמה בטרור של דחלאן ורגוב למדו את הפלשתינאים עם מי יש להם עסק. מי שמצפה שעראפאת יהיה הצד”ל של אריק שרון לא יודע על מה הוא מדבר. עראפאת הוא הרבה דברים אבל פראייר הוא לא. אני סבור שבמקרה של פשרה היסטורית הוגנת (חזרה לגבולות 67 ו/או חילופי שטחים שתכלול גם פתרון הוגן לבעית הפליטים נראה גם מי הבעל בית ברשות הפלשתינאית לא לפני זה. שים לב שגם הצבא והממשלה הישראלית לא ממהרים להתעמת עם האיומים והשימוש באלימות של המתנחלים שמאז ימי קדומים ואלון מורה מכוונים את המדיניות הישראלית באמצעות איום באלימות ולעיתים גם משתמשים בה..

Leave a Reply for גיורא