ג’ורג’ בוש אינו אשם שפועל ייצור אמריקני, המִשׂתַכֵּר 29,000 דולר בשנה, אינו יכול להתחרות בפועל ייצור סיני, המשתכר 730 דולר בשנה. אבל באזורי התעשיה של המערב התיכון זו תשובה מורכבת מדיי לשאלה ‘מה קרה’, ולשאלה ‘מה יהיה’
המערב התיכון היה לפנים מנוע ההצלחה הכלכלית של אמריקה – מפלינט, מישיגן, בצפון ועד תעשיית מכרות הפחם של מערב וירג’יניה בדרום; מהאריסברג, פנסילווניה, במזרח ועד גדות נהר המיזורי במערב, כאשר אוהיו כובשת את המקום האמצעי. כאן היתה אולי הצפיפות הגדולה ביותר בעולם של ארובות עשן פעילוֹת. כיום האיזור הזה ידוע בַּכּינוּי מְעוּט-התקווה “רצועת החלודה”.
מאסילון היא עכשיו הכשלון-לדוגמא של התעשיה הכבדה האמריקנית. כשרגליך עומדת במאסילון, על כורחך אתה מפקפק בדינאמיות של ארה”ב, בפרגמטיות שלה וביכולתה להשתַנוֹת. סוף סוף, לא היה שום דבר בלתי חזוי בשקיעתן של ערים הקשורות בטבורן בתעשיה הישנה.
בשבועות האלה, עתונאים נוהרים אל מאסילון מכל העולם, כדי להתבונן בכתמי החלודה. כתבה בעמוד הראשון של העתון המקומי, ‘אינדפנדנט’, מתארת כתבים יווניים, צרפתיים ושוודיים הפוסעים אנה ואנה ברחוב הראשי, הנקרא דרך לינקולן, ומראיינים מקומיים על העדפותיהם הפוליטיות. אבות העיר מתרעמים על דימוּיָה של מאסילון, המשבש את יכולתם להביא משקיעים, יזמים ועובדים חדשים בענפים נדרשים יותר.
תלונות דומות אני שומע גם בקאנטון, בירת המחוז, בערך חצי שעה נסיעה ממאסילון, כאשר אני מֵסֵב במשרדם של נשיא לשכת המסחר, דניס סוּנייֶר, ושל סגנו, סטיבן כץ. הם מספרים לי על כתבת של הבי.בי.סי שטילפנה אליהם לאחר נאום קרי בוועידה הדמוקרטית, ורצתה לשמוע את פרטי נפילתה של קאנטון. מה מאוד התאכזבה הכתבת, כאשר שמעה שקאנטון מנסה בכל כוחה לחזור ולהתחדש.
קאנטון (שיש לבטא במילעיל, הטעמה על ההברה הראשונה) גדולה יותר ממאסילון, יש בה 80,000 תושבים, ומגוּוֶנֶת יותר מבחינה כלכלית. אבל גם שמה כרוך בתעשיות הקלאסיות. בסביבתה המיידית נולדו שואבי-האבק של Hoover. היא גם מקום מושבה של תשלובת Timken, יצרנית הפלדה והמְסַבּים הכדוריים, שיָסדה משפחת מהגרים מגרמניה בסוף המאה ה-19. קצת קשה להעלות את קאנטון על הדעת בלי טימקן. היא לא רק המעסיקה הגדולה הגדולה, אלא גם אבירת הפילנטרופיה. עניין רגיל הוא בשוּרַת ערים קטנות ובינוניות באמריקה, שנדבנותה של המשפחה המובילה העניקה לעיר בתי ספר, בתי חולים, ספריות, מוזיאונים ותיאטראות.
אגף טימקן במוזיאון על שם הנשיא מקקינלי, בקאנטון, אוהיו. על המסבים הכדוריים של טימקן (למטה) עומדת עיר-המחוז הזו מאז תחילת המאה ה-20. מה יהיה עליה כאשר טימקן מעתיקה את קווי הייצור שלה אל מֵעֵבֶר לים?
צילומים: יואב קרני
באפריל 2003, הנשיא ג’ורג’ בוש סר אל קריית הייצור הענקית של טימקן. אף כי נשארו לו עדיין כמעט עשרים חודש עד הבחירות, בוש כבר נכנס להילוך אלקטורלי גבוה. הוא חרש את מדינות המערב התיכון של ארה”ב לאורכן ולרוחבן, בנסיון להבטיח שלא יקרה לו מה שקרה לאביו: זאת אומרת שהוא לא ייחשד שהוא מתעלם מתוצאות המשבר הכלכלי, ומתבשם קצת יותר מדיי בהצלחת עיראק. אז עדיין עיראק נחשבה להצלחה בלתי מסויגת, ושיעורי הפופולריות של הנשיא נסקו אל סביבות הסטראטוספירה.
הוא היה להוט לחזור לענייני פנים, או לפחות להיראות כלהוט לחזור, ומה לך פנימיים יותר מקיצוצי המסים. בוש קיצץ אותם פעמיים בשנתיים הראשונות של כהונתו. בעיניו ובעיני מפלגתו, קיצוצי מסים אינם סתם מהלך פיסקאלי, אלא הם עיקר מעיקרי האמונה האזרחית. הם נועדו להודיע, כי לממשלה אין הזכות להגיד לאזרחיה מה לעשות בכספם. היא צריכה להתכווץ לממדיה הטבעיים, כדי לשחרר את הקיטור הֶעָצוּם מתוך ריאותיו של הקפיטליזם האמריקני. לצד ההתנגדות להפלות המלאכותיות, קיצוץ המסים היה קריאת הקרב האפקטיבית ביותר של הרפובליקנים ברבע המאה האחרונה.
|
קיצוצי מסים אינם סתם מהלך פיסקאלי, אלא הם עיקר מעיקרי האמונה האזרחית… הממשלה צריכה להתכווץ לממדיה הטבעיים, כדי לשחרר את הקיטור הֶעָצוּם מתוך ריאותיו של הקפיטליזם האמריקני. |
הדמוקרטים התלוננו על בוש, שהוא מקצץ את מסיהם של “ידידיו העשירים”, ומפזר רק מָעוֹת למעמד הבינוני ולעובדים. בוש השיב שרק בזכות קיצוצי המסים שלו המשבר הכלכלי התקצר וּפגיעתוֹ התמעטה.
אוהיו לא היתה פירסומת מושלמת להשפעתם החיובית של קיצוצי המס, מפני שבה המשבר עמד בעינו. בוש החליט איפוא להופיע לפני עובדי תשלובת טימקן, מפני שאמרו לו כי שם, בטימקן, קיצוצי המסים שלו יתחילו את ההתאוששות המקוּוָה. זו היתה מעידה מביכה. החודשים הבאים עמדו בסימן סגירות מפעלים ופיטורים המוניים בטימקן.
כאשר בוש חזר לקאנטון, שנה ורבע אחר כך, הוא ניסה שלא לחזור על טעותו. הוא הזמין עשרה פועלים מקומיים אל אוטובוס הבחירות שלו, כדי שיסַפְּרוּ לו מה קורה. “הם מודאגים”, הוא אמר אחר כך, “וגם אני”.
המשבר בטימקן אינו פאטאלי. היא אינה עומדת להתמוטט. היא בסך הכול מסתגלת לתנאי השוק. ותנאי השוק מכווצים את המִגזָר היצרני בארה”ב ובכל הארצות המתועשות. בין 1970 ל-2002, חלקו של הייצור התעשייתי בתוצר המקומי הגולמי האמריקני פחת מ-24% ל-14%. איך פועל תעשיה אמריקני (שכר שנתי ממוצע של 29,000 דולר) יכול להתחרות בפועל סיני (730 דולר)? ומה אפשר לעשות שהאמריקנים עשירים, ואנשים עשירים נוטים להוציא את כספם על שירותים, לא על מוצרים מוגמרים?
אבל את בירור השאלות האלה מוטב לדחות עד אחרי הבחירות. כרגע השאלה היא מה יעולל המשבר הקיומי הזה של התעשיה הכבדה לפוליטיקה האמריקנית?
ג’ורג’ בוש בילה שבועות רבים בהקנטת “מוּרכָּבוּתוֹ” של ג’ון קרי. מה יכול להיות מורכב בשאלת המימון של חיילינו בעיראק? הוא אמר, ברמז ברור ולעגני לכובד הראש האינטלקטואלי של יריבו, ולנטיית קרי לשקול עניינים מכל זווית ומכל ניואנס אפשריים. “מוּרכָּבוּת”, אבוי, אינה מטבע עובר לבוחר, לא באמריקה, לא בשום מקום. קרי איבד זמן יקר, אולי גורלי, בנסיון לתרץ את התלבטויותיו ואת חוסר עקיבותו.
במערב התיכון, בוש הוא זה הלומד כי איבת הבוחר האמריקני לתשובות מורכבות על שאלות מורכבות היא חרב פיפיות. לא, המשבר בתעשיה הכבדה אינו תוצאה של מדיניות רפובליקנית. הוא קשור בתהליכים רבי שנים וחוצי יבשות. אבל זו תשובה מורכבת מדיי. כאן, ג’ון קרי הוא זה הנהנה מיתרונות הפישוט. שעל כן, לא האמת העובדתית היא הנותנת, אלא הרושם.