קו המשווה

‘ריפאבליק’ היתה מן היסודות שעליהם עמד החלום האמריקני. על כתפיה עמדה העיר הקטנה הזו בצפון מזרח אוהיו. מה נשאר? לא הרבה. קריית הפלדה מפורקת, בורג אחר בורג, ונשלחת לסין

 

 

מאסילון נמצאת במחוז סטארק, ומחוז סטארק נחשב ל”שַבשֶבֶת הרוחות” של אמריקה. המצביעים כאן תמיד קולעים לדעת רוב הבוחרים. ממילא משקיפים קשובים במיוחד לקולות הבאים מסטארק. דייב מקקיון נולד במאסילון. גם אביו נולד כאן. ומי שנולד במאסילון בימים ההם נולד ל’ריפאבליק’, אחת מתשלובות הפלדה הענקיות שעליהן עמד החלום האמריקני.

בשנות זוהרה, ‘ריפאבליק’ העסיקה 10,000 מתושבי מאסילון. “אנחנו חיים בעיר הרוסה”, אומר דייב מקקיון. מתגוררים בה 35,000 בני אדם. לפני ארבע שנים, 4,000 היו חברים בשלוחה המקומית של איגוד פועלי הפלדה. עכשיו המספר פחת עד 400.  

כאשר ג’ורג’ בוש אומר לפועלי הפלדה של אוהיו, שקיצוצי המסים שלו זירזו את יציאת אמריקה מן המשבר הכלכלי שהוא “ירש” מביל קלינטון, מעט מאוד ראשים מוּנָדים בהסכמה. אוהיו שתתה עד תומה את כוס התרעלה. לצד שכנתה הצפונית מישיגן, אוהיו נפגעה מן המיתון יותר מכל מדינה אחרת. בשעה שרוב חלקי ארה”ב התאוששו, ונהנו מתוספת מסיבית של מקומות עבודה חדשים, באוהיו האבטלה מוסיפה לעמוד על רבע מיליון (מתוך אוכלוסיה של 11 מיליון). יש חלקים של אוהיו, שבהם האבטלה מגיעה עד עשירית מכוח העבודה ויותר. בשבוע שעבר הראתה סטטיסטיקה רשמית, כי במחוז אחד של אוהיו, מורגן, האבטלה עומדת על 15%.
 
מקקיון לוקח אותי אל קריית הפלדה הריקה. הבניינים נראים במצב מצוין, הן בית המשרדים הנאה שבו ישבה הנהלת ‘ריפאבליק’ במשך שבעים שנה, הן אולמות הייצור. אין שם עכשיו נפש חיה. רק משאית יתומה נכנסת ויוצאת. “מפרקים את הציוד”, אומר מקקיון, “בורג אחר בורג”. את המכונות במפעל שבו הוא עבד, Massillon Stainless, העבירו זה כבר לסין. “נשאר רק השלד”.
 

אנחנו עומדים שם זמן מה. רוחות הסתיו מכריחות את שנינו להתכרבל בז’אקטים לא-הולמים. עננים כבדים מְשַוים לַמַעמד את המלאנכוליה הראויה. דייב מקקיון מדבר חרישית, לפעמים אני צריך להתאמץ כדי לעקוב.

אנחנו עומדים שם זמן מה. רוחות הסתיו מכריחות את שנינו להתכרבל בז’אקטים לא-הולמים. עננים כבדים מְשַוים לַמַעמד את המלאנכוליה הראויה. דייב מקקיון מדבר חרישית, לפעמים אני צריך להתאמץ כדי לעקוב. לפעמים נדמה לי שדמעות חונקות את גרונו, או נקוות בעיניו, אבל אז אני נזכר שהוא כבר סיפר את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים. בתחילת הקיץ הוא סיפר אותו לג’ון קרי, כאשר הסנאטור ביקר בקאנטון, בירת המחוז. אחר כך קרי שילב את סיפורו האישי של מקקיון ב’נאום ההסכמה’ שלו בסיכום הוועידה הדמוקרטית בבוסטון.
 
“מה פירוש הדבר”, שאל קרי, “כאשר דייב מקקיון, פועל פלדה שפגשתי בקאנטון, אוהיו, ראה בעיניו כיצד מקום העבודה שלו נשלח לחו”ל, הציוד בבית החרושת שלו מופרד מברגיו, פשוטו כמשמעו, נארז, ונשלח אלפי מילין אל מעבר לים, יחד עם מקום העבודה”?
 
סיפור שקיעתה ונפילתה של Massillon Stainless הוא בבואה נאמנה של השקיעה הכללית בתעשיית הפלדה בפרט ובכל המִגזר התעשייתי האמריקני. נוסף לו גם קורטוב של אירוניה. אחרי סדרה של פשיטות רגל, של השתלטויות ושל התפרקויות – מה שכינו אז “קונסולידציה של תעשיית הפלדה” – המפעל נמכר לתשלובת בֶּתְ’לֶהֶם (או בעברית מקראית, בית לחם).
 
הבעלים החדשים החליטו שאין הם זקוקים למפעל במאסילון. הם היו מוכנים לסגור אותו, לפטר את עובדיו ולמכור את מכונותיו. האיגודים המקצועיים דיברו על לבה של בת’להם למכור בפרוטות, כדי להציל 1,600 מקומות עבודה. היא התרצתה, ומכרה את המפעל בארבעה מיליון דולר. בית המשרדים לבדו שווה יותר. הרוכשים היו שני אחים מהודו, כן, הודו. לא הרבה הודים השקיעו בתעשיה הכבדה של ארה”ב. במִשוואה אמריקה-הודו, הכסף זורם בדרך כלל בכיוון ההפוך.
 
להלן התברר כי גלובליזציה או לא-גלובליזציה, המשקיעים ההודיים הגיעו לאמריקה חַפּים כמעט מכל ידע על השוק. “הם הגיעו לכאן עם תחושת עליונות”, אומר מקקיון. הם לא היו רָעים, הם לא היו טיפשים,”אבל הם חשבו שאין הם זקוקים לעזרה או לעצה. הם קוממו עליהם את הסַפָּקים… איש לא היה מוכן לחתום איתם על חוזה. שום בנק לא היה מוכן לפתוח בשבילם קו אשראי”.

 

 

מקקיון וחבריו עבדו בתעשיית הפלדה די שנים, כדי להבין עד מהרה שהבעלים החדשים מוציאים מתחת ידיהם מוצר פגום במידה חסרת תקווה. הם ידעו שימי המפעל ספורים. הסיכוי האחרון היה להעביר את המפעל לבעלות עובדיו. בַּעֲלוּת עובדים היא עניין הנלמד הרבה באמריקה. מיוחדות לו ראשי התיבות ESOP, שפירושן המילולי “תכנית למניות בעלות של מועסקים”. בעיר המחוז קאנטון הצליחו 5,000 פועלי פלדה להציל את מקומות העבודה שלהם לפני 18 שנה, כאשר רכשו את המפעל מידי בעליו. מאז, הם מנהלים אותו במידה של הצלחה, לפחות במובן זה שהם עדיין שם. אבל אופציית ESOP היתה כבר מאוחרת מדיי בשביל עובדי פלדת האל-חלד של מאסילון.
 
ב-21 במארס 2003, יום אחד לפני יום הולדתו, דייב מקקיון איבד את מקום העבודה שלו. באמצע 2003, הבעלים ההודיים הודיעו, שהם מתכוונים למכור את הציוד, ולהביא בזה את הקץ על כל סיכוי של מכירה. העובדים ניהלו מלחמת מאסף בבית המשפט. הואיל והבעלים היו חייבים מס-רכוש, הם קיוו להוציא נגדם צו מניעה. השופט זימן אותם אל לשכתו, והעניק להם עצה ידידותית: לוותר על התביעה, שלא היה לה כל יסוד בחוק. אם לא יוותרו, הם עצמם עלולים להיתבע על תביעה “קנטרנית”.
 
הם נענו לשופט, אם כי בזכותם האסיפה המחוקקת של מדינת אוהיו חוקקה חוק, האוסר על בעלים של בתי חרושת למכור את ציודם כל זמן שלא פרעו את חובם לאוצר המדינה.
 
“אתה רואה את השדה ההוא”? שאל אותי דייב מקקיון, והחווה בידו. “שם נהרגו ב-1936 הפעילים הראשונים של איגוד פועלי הפלדה במאסילון”.
 
נהרגו?
 
כן, הוא אומר, נהרגו. בריונים, שנשכרו כדי לסכל הקמת איגודים, ירו בהם.
 
אביו של מקקיון עבד במפעל הפלדה 36 שנה, וצבר לעצמו פנסיה סבירה. הוא איבד אותה כאשר הבעלים המקוריים מכרו את המפעל. גם דייב צבר פנסיה, במשך 27 שנה. גם הוא איבד אותה. בחודשים האחרונים שכר אותו האיגוד המקצועי, כדי שיארגן את מאמצי האיגוד לגייס מצביעים במאסילון בשביל ג’ון קרי. עוד אחדים ממחוסרי העבודה במאסילון נשכרו לתכלית הזו. החוזה איתם יפקע ב-15 בנובמבר.
 
ואז?
 
“ואז”, נאנח דייב מקקיון, ופניו מתקשים. הוא מצטער שלא הגשים חלום נעורים ללמוד כדי להיות מורה להיסטוריה. עכשיו מאוחר מדיי, הוא אומר. עכשיו יש לו שני ילדים, בני 11 ו-13, וצריך למצוא מקור מחיה. 

 

 

זה לא היה סתם מקום עבודה, הוא אומר בשערי בית המשרדים המסוגר של ‘ריפאבליק’. “זו היתה פיסת היסטוריה אמריקנית. האם ידעת שכל הפלדה באכסדרת הכניסה של המגדלים התאומים בניו יורק באה ממאסילון?

זה לא היה סתם מקום עבודה, הוא אומר בשערי בית המשרדים המסוגר של ‘ריפאבליק’. “זו היתה פיסת היסטוריה אמריקנית. האם ידעת שכל הפלדה באכסדרת הכניסה של המגדלים התאומים בניו יורק באה ממאסילון? עכשיו, מי יודע מה יהיה עלינו ומה יהיה על מאסילון. גם אם יגיעו לכאן משקיעים חדשים, ויהיו מקומות עבודה חדשים, הם לא ישתוו למקומות העבודה שאבדו, בשכר או בהטבות. אנשים יעבדו בשירותים, וישתכרו קצת יותר משכר המינימום (העומד עכשיו על 5.40 דולר בשעה)”.
 
אני שואל את מקקיון איפה אני יכול לאכול צהריים, אף על פי שכבר ארבע וחצי אחר הצהריים. סע אחריי, הוא אומר,ומוביל אותי אל מגרש החניה של קניון קטן על דרך לינקולן, רחובה הראשי של מאסילון. אנחנו נפרדים לשלום. הוא מתניע את מכוניתו, אבל עוצר, פותח את החלון, ומסמן לי בידו להתקרב. “רק רציתי להגיד לך, שאם אתה אוהב ג’אז שקט, נסה-נא את 107FM ברדיו שלך”. הוא מעניק לי את העצה הזו בדיוק באותו הטון שבו דיבר על חורבן תעשייתה של מאסילון.
 
תודה, אני אומר, אני דווקא אוהב ג’אז שקט.  

 

קרי על גורלו של מפעל הפלדה במאסילון, אוקטובר 2004 (‘לוס אנג’לס טיימס’)
מיקוד-חוץ, יבוא גובים מחיר כבד מִשוּק העבודה של אוהיו, ספטמבר 2004 (‘ביקון ג’רנל’, אקרון, אוהיו)

האחים ג’ינדאל שולחים את מפעל הפלדה של מאסילון לסין, ספטמבר 2003 (Rediff, הודו)

פלדת מאסילון על כפות המאזניים, “אנחנו מחזיקים אצבעות” (‘קליבלנד פליין דילר’, פברואר 2003)

This entry was posted on יום שישי, נובמבר 26th, 2004 at 21:51 and is filed under הבחירות לנשיאות בארה"ב 2004. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.