“עכשיו אנחנוּ הנשיא”

 

“היינץ קרי משמיעה את קולה” (בתרגום חופשי), מכריזה הכותרת ב’לוס אנג’לס טיימס’ למחרת נאומה של אֵשֶת הסנאטור קרי בוועידת המפלגה הדמוקרטית (28 ביולי 2004)

 

התפרסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 13-12 באוגוסט 2004

 

אז היא אמרה, “תדחף את זה” (לעתונאי שֶשָאַל שאֵלה מִתגָרָה אך מנוּמסת). אז היא אמרה, “הם רוצים עוד ארבע שנים של גֵהִינוֹם” (לקוראֵי ביניים בַּעצרת של בעלה, שקראו “עוד ארבע שנים” לבוש). אז היא אמרה, “סליחה? לא משלמים לי בשביל להיות מתורגמנית”, כאשר בעלה ביקש ממנה לתרגם שאלה שהוצגה לה בפורטוגלית, לשון אמה. האם היא הפכה לאבן ריחיים על צווארו של המועמד הדמוקרטי לנשיאות? האם המועמדת להיות “הגברת הראשונה” היא קצת יותר מדיי חזקה וּבוֹטה ודעתנית בשביל, איך להגיד את זה, בשביל אשה?

 

קצת קשה להאמין שהשאלה הזאת יכולה עדיין להישאל. אכן, נודפים ממנה ניחוחות של שובניזם גברי, או לכל הפחות של התנַשׂאוּת גַברית. תֶרֶזַה היינץ-קרי, מהגרת פורטוגלית ממוזמביק, אלמנתו של יורש קיסרות הקטשופ המפורסמת, מיליארדרית בזכות בעלה הראשון, היא אשה נאה, המתעניינת בעולם שסביבה, מחזיקה בהשקפות ברורות, וּמוּכנה להביע אותן במידה הרבה יותר גדולה של כֵּנוּת מזו של רוב הפוליטיקאים, קל וחומר של נְשֵי הפוליטיקאים.

 

הפוליטיקה האמריקנית של הימים האלה היא אוסף של טקטיקות. האמונה הרוֹוַחַת היא שהבחירות יוכרעו על חוּדָם של כמה קולות, ו”רוב האמריקנים כבר החליטו” (על פי הסקרים רק עשירית עדיין מהססים, לעומת שליש בתקופות מקבילות בעבר). ממילא, עצת האסטרטגים והיִדעוֹנים היא להתרכז בפיתוי אחרוני המהססים.

 

קישוריות לסקרים האחרונים בארה”ב אפשר למצוא בטור הימני בעמוד הזה, בקטגוריה הרביעית מלמעלה, “סקרי דעת קהל בבחירות בארה”ב

הסקרים מראים פעם אחר פעם, שב-33 ממדינות הברית ההכרעה כבר נפלה. ההפרש לטובת המועמד המוביל הוא כל כך גדול (שתי ספרות ויותר) עד שמוטב להזרים את תקציבי הבחירות למקומות אחרים, ריאליים. ממילא, לא כל המהססים חשובים באותה מידה. המהססים ב-17 המדינות חשובים מן המהססים ב-33 המדינות. והמהססים בשש או שבע מדינות במערב התיכון (אוהיו, מישיגן, מיזורי, מינסוטה, וויסקונסין, איובה, גם פנסילווניה שרק חלק ממנה הוא במערב) הם החשובים מכולם, לצד מהססי פלורידה כמובן.

 

מה מקנן בלבם של המהססים, מה מביא אותם לכלל היסוס, מה יַטֶה אותם לצד מועמד או נגדו, זה אוסף השאלות שיועצי בחירות מגישים בשבילן חשבונות מפולפלים. האם מהססי המערב התיכון יתרשמו לטובה מִתַקיפוּתָה של המועמדת להיות הגברת הראשונה? עדיין לא ראיתי סקר שהציג את השאלה הזו, אבל חזקה על סקרים דיסקרטיים הנעשים בשביל המועמדים, שהם מציגים עכשיו את השאלה הזו אחת ליומיים.

 

תרזה היינץ קרי נעשתה נושא במערכת הבחירות. הרפובליקנים כמובן לא יָעֵזוּ לכלול אותה בתשדירי הבחירות שלהם, לפחות לא במישרים. לזה עלול להיוודע אפקט בומרנג. אבל הם אינם צריכים. די להציץ במדורי המכתבים למערכת של עתוני אמריקה, מקליבלנד ועד מיאמי.

 

הנה למשל מה שכותבת מרגרט מרטין במדור המכתבים של העתון ‘סאן-סנטינל’, המופיע בדרום פלורידה, באיזור שבו הוכרעו הבחירות הקודמות לנשיאות:

 

“אם תרזה היינץ קרי היא מועמדת לנשיאות ארה”ב, מוטב שהיא תציג את עצמה בתור שכזאת. אנחנו נצביע בעד או נגד.    

 

“כמו לרוב האמריקנים, גם לי יש בעיה. אנחנו מצביעים בעד הטוב שבכל הגרועים. מה עצוב הוא הדבר.

 

“האם עכשיו עלינו להעסיק את עצמנו בשאלת האידיאולוגיה של אשת המועמד?

 

“האם ה Tides Foundation (קרן שמאלית רדיקלית, שמשפחת היינץ תרמה לה מיליוני דולרים) היא שוות ערך לקשרים בין משפחת בוש ובין הסעודים?

 

“איזו בחירה, מי ייתן ואלוהים יעזור לנו”.

 

“תרזה משפילה את עיניה לעברנו”

  מדינה לא בלתי חשובה במִשוָאָה האלקטורלית היא ניו המפשֶר הקטנה, בצפון מזרח ארה”ב. אילו 3,000 ניו המפשרים היו מְשַנים את הצבעתם בנובמבר 2000, אַל גוֹר היה מתמודד עכשיו על תקופת כהונה שניה בבית הלבן. בעתון הגדול ביותר בניו המפשר (הידוע בנטיותיו הימניות), בעלת טור מקומית כותבת תחת הכותרת “תרזה משפילה את עיניה לעברנו, יושבי הארץ העלובים והאביונים”. עניין רגיל הוא שאנשים עשירים מזלזלים בזולתם, כותבת קתלין פרקר ב’מנצ’סטר יוניון לידר’, “אבל החריפים ויודעי-הדבר שביניהם מניחים לאנשים הקטנים לחשוב אחרת. לפחות עד שבעליהם ייבחרו לבית הלבן”.

 

לתרזה היינץ קרי היתה תשובה מן המוכן. בנאומה, בלילה השני של ועידת המפלגה הדמוקרטית בבוסטון בסוף החודש שעבר, היא הכריזה: “אני מקווה שאיש אינו מופתע עוד מזה שאני בעלת דעה. זכותי להביע את דעתי, להרים את קולי, להיות מה שאחדים קוראים ‘דעתנית’, היא זכות שעליה אני שומרת מכל מִשמָר. ואני מקווה, כי לא ירחק היום ונשים, שלכולן שמורה הזכות להיות בעלות דעה, לא יְכוּנוּ עוד ‘דעתניות’, אלא ייחשבו לַחֲריפוֹת וּליודעות-דָבָר, ממש כמו הגברים”.

 

אלה מלים כדַרבּוֹנוֹת, ותרועה מחרישת אוזניים של הסכמה בקעה מגרונות הצירים הדמוקרטיים, ואל נכון גם מגרונותיהם של רבים אחרים. חוץ מזה שהשנה היא 2004, לא 1964. נשים אמריקניות אינן תלויות עוד בפרופיל הציבורי הגבוה של בעליהן, כדי שקולן יישמע ודעותיהן ייחשבו. הן עומדות כיום ברשות עצמן.

 

Heinz Kerry’s Campaign Balancing Act

Washington Post, 12.09.04

במהלך הוועידה הזו נאמו שתי נשים המשמשות מושלות מצליחות של מדינות חשובות (מישיגן ואריזונה). נאמה אשה המשמשת מנהיגת הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים בוושינגטון. נאמה אשה שהיתה מזכירת המדינה בממשל קלינטון. הופיעו נשים שהן חברות הסנאט. לפחות אחת מהן עשויה להיות מועמדת לנשיאות בעוד ארבע שנים, אם ג’ון קרי לא ייבחר השנה.

 

ייצוגן של נשים בפוליטיקה האמריקנית – ובפוליטיקה של רוב הדמוקרטיות המערביות – נמוך במידה ניכרת ממשקלן באוכלוסיה. אבל קצת קשה להכחיש ש”תקרות זכוכית”, (כפי שמכונה המחסום להתקדמות נשים ומיעוטים) מתרוממות, או אפילו מתבקעות, כמעט בכל תחום של פעילות פוליטית וכלכלית.

 

אשה אינה צריכה עוד להיות “אשתו של” כדי להישמע. בצילום הזה נראית ג’אנט נפוליטאנו, מושלת מדינת אריזונה, נואמת לפני ועידת המפלגה הדמוקרטית. גם מושלת דמוקרטית אחרת, ג’ניפר גראנהולם ממישיגן, נאמה בוועידה. על גראנהולם אומרים, כי היא היתה יכולה להיות בבוא היום מועמדת מצוינת לנשיאות. לרוע המזל היא נולדה בקנדה, והחוקה האמריקנית מחייבת נשיא להיות יליד ארה”ב. (הצילום הזה התפרסם במקור בעתון ‘אריזונה ריפאבליק’)

 

האשה הזו גם אינה מייצגת ערכים מסורתיים המזוהים עם מועמדי המפלגה הדמוקרטית. היא עשירה מופלגת, ורכושה מוערך במינימום של חצי מיליארד דולר ובאופטימום של 3.2 מיליארד דולר (נתונים שהופיעו לאחרונה ב’לוס אנג’לס טיימס’). איש אינו צריך להתבייש בעושר משפחתי, בייחוד אם הוא לגיטימי. אבל עניין אחר הוא אם כרוך בו הרושם של יהירות ושל התיימרות.

 

ידוע שמועמדים לנשיאות מנהלים שיחות נוקבות עם בני משפחותיהם לפני שהם מחליטים להתמודד. זה חלק הכרחי בביוגרפיה שלהם. התמודדות היא התחייבות נוקבת וטוטלית, המשנה לחלוטין את אורח חייה של המשפחה, ומחייבת את בניה ואת בנותיה להתגייסות מלאה. היא מצריכה משמעת גופנית ורוחנית, היא תלויה לחלוטין בהסכנה לנורמות. השתתפות במסע הבחירות תלויה בהכפפת כל השיקולים וההעדפות, החֲשָקים והרצונות לצרכיו האלקטורליים של המועמד. צורך אחד חשוב הוא שלא להביך אותו. צורך שני הוא שלא לגזול ממנו את תשומת הלב.

 

לא היתה כאלינור – עד הילארי

 ההיסטוריה הפוליטית האמריקנית מלאה סיפורי אי-הצלחה. נְשֵי מועמדים ויַלדיהם לא עמדו בַּמַטלה, פנו לאלכוהול ולסמים, והתמוטטו נפשית או פיזית. לפעמים הם פשוט הודיעו למועמד, שההתמודדות היא עניינו בלבד, והם אינם מתכוונים להכניס שינויים בחייהם. היתה אפילו פעם אשת נשיא – בֶּת’ טרומן – אשר סירבה להתגורר בבית הלבן, ונשארה בבית אִמָה הישן בעיירה במדינת מיזוּרי. בשעה שבעלה ירש את הנשיא הגדול פרנקלין רוזוולט, גב’ טרומן סירבה בהחלט לרשת את הגברת הראשונה הגדולה מכולן, אלינור רוזוולט. בפגישה עם עתונאים לאחר השבעת בעלה היא נשאלה באיזו תכיפות בדעתה לערוך פגישות כאלה. “זו היתה האחרונה”, היא השיבה ביובש.

 

האשה הנשיאותית, או “הגברת הראשונה”, לא הופיעה במלוא הדרה עד אלינור רוזוולט. היא עוררה מייד התנגדות עצומה. יריבי בעלה, שהתקשו להתמודד עם הפופולריות הפנומנלית שלו, חשבו את גב’ רוזוולט למטרה הרבה יותר קלה.

 

היא היתה יחידה במינה עד זמנה, מפני שכאשר בעלה הגיע לבית הלבן לא היו בינה ובינו כל יחסים זולת היחסים הפוליטיים. היא ורוזוולט נפרדו לכל דבר 15 שנה לפני שהגיעו לבית הלבן, לאחר שלאלינור נודעו יחסי פרנקלין עם אשה אחרת. היא מעולם לא סלחה לו, אבל היתה מוכנה להיות שותפתו הפוליטית. בתור שכזאת היא נהגה הרבה יותר עצמאות מופגנת ממה שאמריקה הפוריטנית היתה מוכנה לסבול, או בעצם ממה שאיזושהי חברה מערבית בת זמנה היתה מוכנה לסבול.

 

לא היתה כאלינור רוזוולט – הן מצד הפוליטיוּת שלה והן מצד הרגשות המנוגדים שעוררה – עד הילארי קלינטון. ג’קלין קנדי אמנם היתה זוהרת ובעלת פרופיל גבוה, אבל שמה לא נכרך בשום מחלוקת, ויוזמתה הפומבית ביותר היתה עיצוב הפְּנים החדש של הבית הלבן. כיוצא בזה, “ליידי בֶּרד” ג’ונסון, אשת לינדון ג’ונסון, היתה בעלת השפעה פוליטית, אבל פעלה מאחורי הקלעים ובאופן דיסקרטי לחלוטין.

 

פאט ניקסון למדה לחייך חיוך נצחי, בטי פורד היתה ידועה בעיקר בזכות הצלחתה להיגמל מאלכוהול, רוזלין קרטר התאימה לטמפרמנט הדתי החסוּד של בעלה. ננסי רייגן היתה אולי הגברת הראשונה הלא-פופולרית ביותר מאז ומעולם, מפני שנסיונותיה לגונן על בעלה הביאו אותה להתערבויות בוטות במינויים אישיים ולהתייעצויות מזומנות עם אסטרולוגים.

 

ברברה בוש, אשת בוש הראשון, היתה קוראת מדי פעם דרור ללשונה, ואמרו עליה שהיא ליברלית הרבה יותר מבעלה. אבל היא נהגה זהירות, ולא סתרה אותו מעולם בפומבי, אלא כאשר הוא הודיע לעתונאים שהוא שונא לאכול ברוקולי (היא מיהרה להזמין מַשָׂאית של ברוקולי לבית הלבן, אבל זה היה פעלול פוליטי, לפייס חקלאים מודאגים). כלתה של ברברה, לורה בוש, אשת הנשיא הנוכחי, מתאימה למודל המסורתי, המעוּדן. גם היא מתוארת כליברלית ומתונה מבעלה. היא תומכת למשל בזכות האשה להפלות מלאכותיות, אבל אינה מדברת על זה. מיוחסת לה השפעה מרסנת מסוימת על בעלה, כאשר שיכנעה אותה לחדול להשתמש בכמה ניבים ציוריים של ימי המערב הפרוע (למשל “נתפוס אותו חי או מת”).

 

הילארי קלינטון שינתה את המִשוואה, מפני שתַאבונה הפוליטי היה גלוי. קלינטון נהג להתבדח בזמן מערכת הבחירות, כל אימת שנמתחה ביקורת על שאיפותיה של אשתו, ש”אתם מקבלים שניים במחיר של אחד”. היא עצמה עוררה מהומה, כאשר הודיעה, שהיא תסרב להסתגל למודל של “אשה קטנה, המחַכָּה במטבח ואופה עוגיות”. למרבה העניין, כאשר התברר שהיא קצת יותר מדיי מרכזית – לאחר שנשאה בעצמה את נאום הנצחון של בעלה, לאחר סיבוב גורלי של בחירות מוקדמות – היא הסכימה לסגת אל מעמד מסורתי יותר של “עֵזֶר כנגדו”.

 

אבל לא יצא אפילו יום אחד מנצחון הבחירות שלו, בנובמבר 1992, והיא חזרה והגיחה. משלחת של מנהיגי המפלגה הדמוקרטית, אשר הגיעה לארקאנסו לדבר עם הנשיא המיועד, גילתה לתדהמתה שהילארי משתתפת בכל השיחות באופן פעיל. היא גם השתתפה בכל המינויים הבכירים, ועל כמה מחברי הקבינט נאמר שהם היו “המינויים של הילארי”. בהגיעה לבית הלבן יוחסה לה האמירה, “אבל עכשיו אנחנו הנשיא”.

 

“אנחנו”.

 

הוא היה קלינטון, היא היתה ה”קלינטוניזם”

 הילארי רודהאם-קלינטון עוררה רגשות מנוגדים במידה קיצונית. היא רכשה לעצמה מעריצים מושבעים, שהעניקו לה בסיס כוח עצמאי, והקפיצו אותה בסופו של דבר אל הסנאט של ארה”ב. אבל היא נעשתה גם כליא הברק של יריבי קלינטון. הם לא סבלו אותו, אבל אותה הם פשוט שָׂנאוּ. הוא היה קלינטון, אבל היא גילמה בעיניהם את ה”קלינטוניזם”. די לראות את הַקַלוּת שבה נאספו בשנת 2000 כספים כדי לממן את מסע הבחירות של יריבה הכמעט-אלמוני במדינת ניו יורק. נצחונה היה גלולה מרה עד מאוד בשבילם, ותרחיש האימים שלהם הוא הילארי לנשיאות בשנת 2008. כמעט אפשר לראות אחדים מהם מצביעים לטובת קרי, רק כדי להבטיח ש”האשה ההיא” לא תועמד בעמדת הזינוק.

 

תרזה היינץ קרי כנראה לא תהיה כהילארי רודהאם קלינטון. היא בת 65 (מבוגרת מבעלה בחמש שנים), ואם ג’ון קרי ייבחר, וִישַמֵש בשתי כהונות, קצת קשה לראות אותה מתחילה קריירה עצמאית בגיל 73. נראה גם שהיא מחוסרת חושים פוליטיים, אם כי ההגינות מחייבת להודות שזה בדיוק מה שאמרו על הילארי עד נצחונה במדינת ניו יורק.

 

אבל האיבה כלפיה מצד קבוצות רדיקליות בימין האמריקני מזכירה בהחלט את ימי הילארי. היא למשל שנואת נפשו של העתון “פיטסברג טריביון-ריביו”, בבעלותו של המיליונר השמרני ריצ’ארד מֶלוֹן סְקֵייף, מן המממנים המפורסמים ביותר של הימין, פטרונם של ציידי קלינטון הקיצוניים ביותר. עתונו של סקייף דן את תרזה היינץ קרי ברותחין עוד מזמן שהיתה רק היינץ, ובעלה הראשון היה הסנאטור הרפובליקני (המתון מאוד) ממדינת פנסילווניה.

 

השמועות הנרקחות סביב תרזה קרי, בייחוד באינטרנט, מזכירות את מְחוֹל השֵדים סביב הילארי קלינטון לפני עשר שנים. על הילארי אמרו אז שהיא היתה מעורבת ב”רצח” היועץ המשפטי של הבית הלבן, לא פחות (הוא התאבד). על תרזה קרי אומרים עכשיו, שהיא תרמה מיליונים לקרנות שתמכו בטירור הבין לאומי. ענייניה הפיננסיים – היא מסרבת לחשוף אותם – מעסיקים דוברים של הימין. העתון השמרני ‘וושינגטון טיימס’ קרא לה בשבוע שעבר “לגַלוֹת את פרטי עושרה הֶעצוּם”, והתלונן על “חמש טירותֶיהָ” ועל צי כלי הרכב והמטוס הפרטי “זוללֵי הדלק” שלה, שאינם מתיישבים עם התיימרותה להָגֵן על איכות הסביבה.

 

העתון גם טען שהכסף של היינץ הציל פעמיים את הקריירה הפוליטית של ג’ון קרי מהתמוטטות. זו טענה שכנראה אינה עומדת במבחן המציאות. קרי מישכן את ביתו בבוסטון, כדי לממן את מסע הבחירות האחרון שלו.

 

כך או כך, שאלת השפעתה של תרזה קרי על ממשלו של בעלה, אם ייבחר, אינה קלוטה מן האויר. ברבע המאה האחרונה אנחנו שומעים ללא הרף תלונות על השפעת הכסף בתהליך הפוליטי האמריקני. זה אמור בדרך כלל בפוליטיקאים המתמכרים לתרומותיהם של תאגידים גדולים לעת בחירות. על ביל קלינטון אמרו שהוא היה “מַשׂכּיר” את חדרי השינה המפורסמים של הבית הלבן לכל המרבה במחיר (לטובת קוּפָּתוֹ הפוליטית,לא האישית).

 

אבל מה אם הכסף אינו בא מתאגיד גדול או מתורם חיצוני עשיר במיוחד? מה אם הכסף מגיע מחשבון הבנק של אשת הנשיא? אם כסף חיצוני קונה השפעה, איזה סוג של השפעה עשוי לקנות הכסף הפנימי?

 

והאם האידיאולוגיה של אשת הנשיא, והפרקטיקות שלה, וּרצונותיה, והטמפרמנט שלה, אינם מעניינו של הבוחר? סוף סוף, לה נתונה הגישה האקסקלוסיבית ביותר אל הנשיא. על פי כל הסימנים יש בדעתה להשתמש בגישה הזו, בִּתכיפוּת גדולה, בתַקיפוּת גדולה, כנראה עם עוד פחות עַכָּבוֹת ממה שהיא מסַגֶלֶת לעצמה בפומבי.

 

חודשיים וחצי נשארו עד הבחירות לנשיאות. האדמה עוד תִרעַד פעמים אחדות מתחת לרגלינו, אולי אפילו במידה יותר דרמטית ממה שאנחנו משערים. יש אחדים המאמינים אפילו שלא כל השחקנים הנוכחיים יגיעו אל קו הזינוק בתחילת נובמבר. יקרו דברים שיַאֲפילוּ על כל המחלוקות הקודמות. אמריקה מעולם לא בחרה נשיא, או הביסה מועמד לנשיאות, על סמך התנהגותה של אשתו. אף על פי כן לתרזה היינץ קרי עדיין יש סיכוי לשַבּש את חישוביו האלקטורליים של בעלה. בעיני אחדים, היא בחזקת פגז ששוגר מן הקנה וּמחַפּשׂ עכשיו בעצמו את המטרה הבאה.          

3 Responses to ““עכשיו אנחנוּ הנשיא””

  1. אנגלמן הגיב:

    נשאלת השאלה לא מה “הציבור” האמריקאי חושב על העניין, אלא מה הנשים האמריקאיות חושבות על העניין (והן מהוות 50% מהבוחרים, אם לא יותר).
    האם דפוסי ההצבעה של נשים שונים מדפוסי ההצבעה של כל הציבור?

  2. קזאבובו הגיב:

    האמריקאני. כיוון שכלל הציבור האמרקאני בכלל לא מצביע.
    פחות ממחצית האמרקאנים מצביעים ורובו לבן.
    לא בכדי הטענה היא שבוש לא נבחר על ידי רוב האמרקאנים. וגם אם גור היה נבחר הרי זה עדיין בידי מיעוט מכלל האוכלוסיה המקומית

  3. דני הגיב:

    נכון שפוליטיקה היא עסק מלוכלך, אך יש לי הרושם שאצל הרפובליקנים הוא מלוכלך עוד יותר. את קלינטון רדפו שמונה שנים תמימות והצליחו כמעט להדיחו לא על מעשה שעשה, אלא על כך שנמנע מלספר מעשה שעשה (שכמובן לא היה עניינו של אף אחד).על הילארי גם כן המציאו אין-ספור עלילות. הסיפור החם בארה”ב היום הוא נסיונם של הרפובליקנים להכפיש את שירותו הצבאי של ג’ון קרי בוויטנאם (מלחמה שממנה הצליח הנשיא הנוכחי להשתמט). אז גם על אשתו מנסים להמציא מעשיות – לא ממש מפתיע.

Leave a Reply for קזאבובו