עצה ליאיר לפיד כיצד לפייס את ״הדמוקרטים הכועסים״: להרכין ראש (לפעמים), וּלהאזין לביקורת (תמיד)

״אנחנו צריכים גבר, לא נער״, אמר משה ארנס לפני הרבה שנים על הפרופיל הרצוי של שגריר ישראלי בוושינגטון — וסלל את הדרך לדיפלומטיה אגרסיבית וחצופה באמריקה. לפיד רוצה לתקן. איך? אולי באמצעות דיפלומטיה של ענווה

תרגיל-לפיד יילמד בחוגים למדע המדינה גם בעוד מאה שנה. ״האיש שמאחורי עיסקת ההנהגה החדשה״, מכריז ה׳ניו יורק טיימס׳ לצד צילום של לפיד

אינך צריך להיות ממעריצי יאיר לפיד, כדי להודות שהוא החכים וגדל כטקטיקן פוליטי. חוגים למדע המדינה יוסיפו לעיין בתרגיל-לפיד גם בעוד מאה שנה. הוא הפגין לא רק וירטואוזיוּת של טכסיסן, אלא גם התאפקות וַענווה, שאינן מְיַחֲדוֹת את הרוב הֶעצוּם של הפוליטיקאים.

אמנם קשה לדעת מה הוא בדיוק מקווה להשיג בממשלת ההפכים שהקים, אבל הבה נגיד באופן לא בדוּק, שהוא הצליח לעצור, או לפחות להאט את תנופת יריביו. יתכן בהחלט שהתנופה תתחדש, אבל הצורך לחזור ולמתוח את המִפרשים הוא כמעט תמיד יותר קשה מהסתמכות על מִפרשים מתוחים; אינרציה היא האופציה הטבעית של רובנו.

בהנחה הלא-מוּכחת שממשלת ההפכים תאריך ימים, ללפיד מזומנות עכשיו שנתיים במשרד החוץ. הוא עדיין לא נשא נאום פרוגרמטי ממין זה שנושאים למשל מזכירי מדינה אמריקאיים נכנסים. אף על פי כן הוא אמר לפחות דבר אחד הראוי לתשומת לב: ״הדמוקרטים [בארה״ב] כועסים, ואנחנו צריכים לשנות את דרך העבודה מולם״.

הצבעים הדומיננטיים

שנתיים הן מעט מאוד. משרד החוץ היה בידי הימין 32 מ-41 השנה האחרונות. אדונֵי המשרד היו לעתים קרובות בקוטב הלאומני של המחנה הלאומי. א.נשֵי המקצוע של משרד החוץ לא ויתרו על המקצועיוּת, והוסיפו כבוד לדגל, אבל כיווּני המשרד וּדגשיו בהכרח נצבעו בצבעים הפוליטיים הדומיננטיים. את הצבעים האלה יהיה קשה לגרד, או לכסות בשכבה חדשה, במיוחד בהתחשב בזה שרוח גדעון סער תרחף בקרוב על פני המים. 

השאלה היא אפוא אם לפיד יוכל להועיל לתיקון ארוך טווח של הַתַרבּוּת הדיפלומטית. זו התרבות שהיטיבו כל כך לייצג שני שגריריו של בנימין נתניהו בוושינגטון, מייקל אורן ורון דרמר, לצד שגרירו באו״ם דני דנון. השגריר הכפול הנוכחי לוושינגטון ולאו״ם, גלעד ארדן, רק הספיק לרמוז על מוּמיו, בטרם אריזת-המזוודות.

זו תרבות של התרסה, של הקנטה, של התחסדות, של התנ‎‏שׂאוּת — ושל חוסר ענווה. זו תרבות, המרשה לעצמה להתערב בגלוי בפוליטיקה הפנימית של ארה״ב, לבחור מנצחים, לחלק ציונים, להטיף מוסר. זו תרבות, המנוגדת לגינוניהם של מיליוני אמריקאים ולציפיותיהם. היא מטרידה במיוחד, מפני שנושאי הדגל שלה נולדו וגדלו באמריקה, והיו מסוגלים להוסיף הבנה וּניואנסים, לא לגרוע אותם.

להתנצח. בעיקר להתנצח

לפני די הרבה שנים, נגיד 32, פרצה מחלוקת סביב מי שהיה אז שגריר ישראל בוושינגטון, דיפלומט מקצועי שלא שירת מפלגות פוליטיות. הוא עיצבן את משה ארנס, שר החוץ בממשלת יצחק שמיר, שהכריז כי בוושינגטון ״אנחנו צריכים גבר, לא נער״. ארנס, שהִכּיר היטב את הזירה האמריקאית, והיה בעצמו שגריר בוושינגטון, הניח בזה את היסוד לדור המרפקים הבא של הדיפלומטיה הישראלית באמריקה.

מזמן שחזר ונכנס לראשות הממשלה, ב-2009, נתניהו עשה פנייה חדה וּמוּדַעַת אל הימין האמריקאי. את שליחיו בוושינגטון הוא עודד לעשות מה שהוא עצמו נהג לעשות: לשבת בסלונים של הימין הרדיקלי, לפלרטט עם מליצי יושר ניאו-קונסרבטיביים, לחזר אחרי אוונגליסטים (לגיטימי), לעורר אי-נוחות גוברת אצל כל השאר — ולהתנצח. בעיקר להתנצח. 

דיפלומטיה ציבורית צריכה להתמודד לא רק עם השאלה מי-צודק, אלא גם עם הציפיה האנושית הטבעית, שנציגיה של ארץ זרה, שנויה במחלוקת ומסובסדת בנדיבות מיוחדת, יַרכּינוּ מפעם לפעם את ראשיהם, ויאזינו.

האזנה אמנם אינה מתיישבת עם הרגלי המדיה החברתית. התחרות בטוויטר מתנהלת על סימני קריאה, על אירוניה ועל סרקזם. אבל אם שר החוץ רוצה ברצינות למצוא מסילות אל לבו של דור דמוקרטי חדש, הוא יצטרך לשקול סגנון חדש; ההֶפך מן הצמד אורן-דרמר.

הגיגי ד״ר אורן וחוש הזמן המצוין שלו: לעג פומבי לדמוקרטים ערב נצחונם בבחירות (׳וול סטריט ג׳רנל׳, 24 בספטמבר 2020)

דוגמה לגסות רוחה של התרבות הדיפלומטית הזו וּלצָרוּת אופקיה נתן ד״ר אורן (כבר לא דיפלומט) ברשימה נוטפת לעג ב׳וול סטריט ג׳רנל׳ בספטמבר שעבר. הוא ראה צורך להודיע לאמריקה, ש׳הסכמי אברהם׳ היו ״השפלה ל׳תעשיית השלום׳״ מיסודה של המפלגה הדמוקרטית (ראו צילום למעלה).

ששה שבועות אחר כך, הדמוקרטים הנלעגים עלו לשלטון.

ועדת חקירה?

השנתיים הבאות לא יְשַנוּ את מדיניות החוץ של ישראל, וּלפיכך לא יקטינו את ההתנגדות למע‎‏שֶׂיהָ בשטחים. השאלה היא אם אפשר להועיל במידה כלשהי לשמה הטוב באמצעות דיפלומטיה של פרופיל נמוך, שתתנקה מן האגרסיביות החצופה והמזיקה של שגרירי נתניהו.

מי יודע.

השינויים בדעת הקהל המערבית אינם נוגעים רק לישראל. מאבקים מתנהלים עכשיו באמריקה וּבמערב אירופה נגד עצם ההיסטוריה של המערב ונגד מורשתו:

דיוקן המלכה מוּרָד מקיר של קולג׳ מפורסם באוקספורד; העבדוּת מתוארת כ״חֵטְא הקדמון״ של אמריקה, שעליו היא צריכה להתוודות וּלכַפּר; עליית המערב מתוארת כאקט תוקפני של ״עליונות לבנה״; אפילו ניסיון של ארה״ב להתגונן מפני התפשטות סינית מתואר כאיוּם גזעני על אמריקאים ממוצא אסיאני

ישראל היא רק מרכיב אחד במשוואה אנטי-מערבית מתרחבת. לפעמים התשובה ״אנטישמיות״ הולמת; אבל לפעמים היא כלל אינה ממין השאלה.

אין זה מן הנמנע שמשימתו החשובה ביותר של שר החוץ החדש היא להניח את העובדות האלה על שולחן הציבור, אולי באמצעות ועדת חקירה. אין טעם לחפש את הדמוקרטים אם הלוך רוח טראמפיסטי בישראל עצמה דן לסגירה מיידית את הערוץ, שמר לפיד רוצה לחזור ולפתוח.

שטות תהיה להניח ששינוי צליליה של הדיפלומטיה הישראלית הוא לבדו יאזן את ההסתייגות הגוברת ממדיניותה של ישראל. אבל אולי זה יהיה הצעד הראשון בניסיון להפוך את ההאזנה-לביקורת להֶרגל, גם בישראל וגם בָּרַב-שיח בין ישראלים לאמריקאים.

[אני מרשה לעצמי לציין שעוד לפני 12 שנה, כאשר הוכרז מינויו של מייקל אורן לשגריר בוושינגטון, הזהרתי מפני התוצאות הבלתי נמנעות של פטפטנותו ושל חוסר הדיסקרטיוּת שלו. להלן הקישור]

Tags: , , , , ,

2 Responses to “עצה ליאיר לפיד כיצד לפייס את ״הדמוקרטים הכועסים״: להרכין ראש (לפעמים), וּלהאזין לביקורת (תמיד)”

  1. צור שפי הגיב:

    נדב תמיר, בעבר הקונסול הכללי של ישראל בבוסטון וכיום מנכ״ל השלוחה הישראלית של J Street, ניסח כהלכה מה עובד מול קהלים פרוגרסיביים או What HELPS.
    HELPS כראשי תיבות:
    Hope
    Emphaty
    Listening
    Proactive problem solving
    Self critic

Leave a Reply for צור שפי