כשהקבינט היה חדר ההלבשה של המלך וראש הממשלה היה רק ״השר הראשון״

הבריטים מציינים עכשיו 300 שנה למינוי ראש הממשלה הראשון מאז ומעולם. כל ראשי הממשלה באשר הם למדו משהו מן האנגלים, לפני שהתחילו לנסות להידמות לנשיאים אמריקאיים. לאחר 12 שנה של ראש ממשלה נשיאותי, ישראל חוזרת אל המקורות, כאשר ראש הממשלה היה ״ראשון בין שווים״

האיש שהמציא את ראשות הממשלה, והנחיל אותה ל-54 בריטים: רוברט וולפול, ׳השר הראשון׳ של המלך ג׳ורג׳ הראשון (1742-1721)


התואר הזה, ׳ראש הממשלה׳, הוא טכני מדיי. הוא אינו התרגום המוצלח ביותר למה שרוב דוברי האנגלית קוראים ׳פראיים מיניסטר׳. הוא מחמיץ את המקור ההיסטורי והפילוסופי של הכהונה, אשר נבעה מן היחסים המסובכים בין מלך אנגליה לבית הנבחרים שלו.

הדמוקרטיות הפרלמנטריות רובן ככולן נולדו בצלם הפרלמנטריזם הבריטי. הבריטים מציינים ממש עכשיו את יום השנה ה-300 להולדת הכהונה. האיש הראשון שנשא בה היה רוברט ווֹלְפּוֹל, והוא גם האריך בה ימים יותר מכל 54 יורשיו.

הפראיים מיניסטר היה, כפשוטו, ‘השר הראשון’. המלך שמינה את וולפול, ג׳ורג׳ הראשון, נסיך גרמני פרובינציאלי שלא ידע אף מלה אחת באנגלית, לא העלה בדעתו שהוא איפשר בזה את ניקוז כוחו הביצועי של הכתר אל הבית הקטן (יחסית) ברחוב דאונינג מס׳ 10.

הניקוז לא התרחש בן לילה. לבריטניה לא היתה חוקה, וּמה שקרה מ-1721 ואילך היה תוצאה של נסיבות משתנות ושל תקדימים. יעברו 150 שנה לפני שהכתר יאַבֵּד למעשה (אם גם לא להלכה) כמעט את כל סמכויותיו הביצועיות.

תיכנסו לחדר ההלבשה, אמר המלך

‘השר הראשון’ נועד להיות המוציא-לפועל של רְצון הכתר. ג׳ורג׳ השלישי, שהיה נינו של ג׳ורג׳ הראשון, חשב את עצמו לראש הממשלה. הוא נהג לקבל את שָׂרָיו, כולל את זה שתוֹאַר כ’פראיים מיניסטר’, בַּחדר ההלבשה שלו. זה מְקור המוּנח ‘קבינט’, שנכנס מאז לשימוש רחב.

מאה-וחמשים השנה הראשונות עברו על הקבינטים הבריטיים במאבק נגד התערבותו של הכתר מצד אחד — ונגד עודף פיקוח פרלמנטרי מצד שני. כך התפתחה התפיסה של ׳אחריות קולקטיבית׳: כאשר כל חברי הקבינט נושאים באחריות למעשי הממשלה, קשה לפטר חברים אינדיבידואליים.

האחריות הקיבוצית חייבה את כל חברי הקבינט להיות בסוד העניינים. ראש הממשלה היה יכול להשפיע על ההחלטות, אבל מחוץ למספר קטן של יוצאים מן הכלל, הוא היה ׳ראשון בין שווים׳. כך תיאר את הממשלה הבריטית הפרשן הרהוט והמפורסם ביותר שלה, וולטר באג׳ט (Bagehot), שסִפרו ׳החוקה הבריטית׳ הופיע ב-1867.

זה כמובן השתנה במרוצת השנים. כוחם של ראשי ממשלה בריטיים עמד בסימן עלייה במאה ה-20, בהשפעת שתי מלחמות עולם. אבל בין המלחמות, דרגה של אחריות קולקטיבית הוסיפה להישמר, לפחות עד ימי מרגרט תאצ׳ר (היא עשתה כמיטב יכולתה להרוס את האחריות הקולקטיבית, אולי אחת ולתמיד).

׳בכייה לדורות׳, אמר בן גוריון

מעניין שאחריות כזאת היתה מובנת מאליה בממשלות בריטיות שראשיהן באו מן השמאל יותר מאשר בממשלות של הימין. אולי זו אחת הסיבות שממשלה-באמצעות-קבינט התפתחה ביישוב היהודי עוד לפני הקמת המדינה. בן גוריון נהג להתלונן, שהקבינט היה כופה עליו את רצונו (‘בכייה לדורות’, הוא קרא להחלטת קבינט אחת שהוא התנגד לה). נפילתו, ב-1963, היתה במידה רבה נצחון האחריות הקולקטיבית על הדחף האוטוקרטי של ב״ג.

12 ביולי 1963, שר החקלאות משה דיין מאותת, בעקבות עליית לוי אשכול, שכהונת ראש הממשלה עברה פיחות, ו״הנהגה קולקטיבית״ תעצב את המדיניות, בניגוד לימי בן גוריון. אשכול נטה להסכים, אבל לא רצה לכלול את דיין בהנהגה הקולקטיבית הזו. הוא קיבל אותו בסופו של דבר כשר בטחון, בפיחות הסופי של ראשות ממשלתו (מתוך העיתון ׳הבוקר׳, באתר העיתונות עברית של הספריה הלאומית)

כוחו העיקרי של אשכול בדרך אל מלחמת ששת הימים לא נבע מראשות הממשלה, אלא מכהונת שר הבטחון. זו היתה הסיבה שזקני מפא״י עמדו על מינויו לשר הבטחון ב-1963, והטילו וטו על משה דיין ועל שמעון פרס

בשנים הבאות, בואכה מלחמת ששת הימים, ראש הממשלה היה במידה רבה יושב ראש ישיבות הקבינט. כוחו העיקרי של לוי אשכול נבע מכהונת שר הביטחון, עד שנאלץ לוותר עליה. לשכת ראש הממשלה היתה מקום קטן ואינטימי. יעברו שנים רבות לפני שהיא תלבש ממדים נשיאותיים. 

השבוע כנראה אין קושי לקבוע, שראשות הממשלה הנשיאותית מסתיימת, לפחות לפי שעה. אנחנו עומדים לִצְפּוֹת בשיעורים של אחריות קולקטיבית, שלא היו כמותם מאז אמצע שנות ה-60.

אמנם יש משהו לא סביר בראש ממשלה שאינו מנהיג את המפלגה הגדולה ביותר בקואליציה שלו, אם כי בניגוד ללשון ההפלגה של מתנגדי הממשלה, כבר היו דברים מעולם. בבריטניה היה ראש ממשלה בתחילת שנות ה-30, שלמפלגתו היו רק שלושה אחוזים של מושבי הקואליציה שבראשה עמד. ברשימה נפרדת נתתי דוגמאות מאיטליה של סוף המאה שעברה.

חובבי טריוויה ישמחו לדעת, שב-1926, נשיא לטביה הטיל על רב אורתודוקסי, מרדכי נוּרוֹק, להקים ממשלת קואליציה של השמאל. נורוק אמנם הצליח, אם כי ויתר על הכבוד לעמוד בראשה. הוא היה אז מנהיג גוש המיעוטים בפרלמנט הלטבי. לימים כיהן כשר הדואר בממשלת ישראל והיה אפילו מועמד לכהונת נשיא המדינה ב-1952.

בשבח האחריות הקולקטיבית

הפרדוקס של ממשלת ההפכים יכול אולי להיות לטובה. הוא יעניק הזדמנות לדבר בשבחה של אחריות קולקטיבית. אולי הממשלה הזו צריכה לשקול פרסום ספר לבן על שימוש לרעה בכוח בתהליכים של קבלת החלטות מאז התחיל הסחף אל ממשלה נשיאותית בישראל. בבריטניה, ועדת חקירה גילתה, כי טוני בלייר, ראש ממשלה שרצה להיות נשיא, הסתיר מסמכים מן הקבינט, שהיו מגלים מה מופרכת היתה ההצדקה לפלישה הרת האסון לעיראק, ב-2003. 

ממשלה של שכנוע הדדי עלולה בהחלט לעלות על שרטון של שיתוק הדדי, אם חבריה לא יכירו בסכנות של הבאת האחריות הקולקטיבית עד אבסורד. אבל מהצלחתה של ממשלה כזאת עשויה לנבוע לא רק נוסחת שלטון חדשה, כי אם גם נוסחת דיון חדשה: חלופה לַהֶפקרוּת הרטורית של עשרים-ושש השנה האחרונות.

ג׳ימי קרטר, כאשר רצה להוכיח לאמריקאים שימי ווטרגייט חלפו לבלי שוב, הזמין את מצלמות הטלויזיה לשדר את מלוא ישיבת הקבינט הראשונה שלו. אולי זה מה שצריך נפתלי בנט לעשות מפעם לפעם.

Tags: , ,

2 Responses to “כשהקבינט היה חדר ההלבשה של המלך וראש הממשלה היה רק ״השר הראשון״”

  1. דני פ הגיב:

    בישראל חמש מתוך שמונה מפלגות הקואליציה – וחמש החשובות שבהן, יש לומר – נעדרות כל דמוקרטיה פנימית.

    הנסיגה במעמדו של ראש הממשלה מקורה במבנה הקואליציה, שהיא פשרה בין מספר אנשים שכולם שולטים שלטון יחיד במפלגותיהן – ושל האנומליה שיש רוב ימני אך גם רוב אנטי-ביבי, אבל רוב המתנגדים לנתניהו אינם ימנים.

    מעניין שהעלייה במעמדו של ראש הממשלה בבריטניה קשורה במידה לא מעטה בעליית הדמוקרטיה.

    נוהגים לומר שהפוליטיקה המודרנית בבריטניה החלה עם חוק הרפורמה השני שהרחיב מאוד את זכות ההצבעה, בבחירות שנערכו לאחר מכן ב-1868 (כפי שאמרת, כ-150 שנה לאחר 1721) היו הבחירות הראשונות שבהן בראש המפלגות עמדו מנהיגים, אשר פנו לציבור הרחב (גלדסטון ודיזראלי, [הנראים בקריקטורה למטה, דיזראלי מימין. הם לא סבלו זה את זה]). בטווח הארוך זה הוביל לעלייה בחשיבותו של המנהיג.

    דיזראלי וגלדסטון (קריקטורה ב׳פאנץ׳׳)

    הגיג נוסף קצת לא קשור על ההיסטוריה של תפקיד רה״מ הבריטי – במלחמות העולם היו לבריטניה ראשי ממשלה מאוד חזקים – לויד ג׳ורג׳ וצ׳רצ׳יל – אך שניהם במידה רבה היו חייבים את מעמדם למפלגות היריבות, שהצטרפו לממשלה עקב המלחמה (השמרנים ולייבור בהתאמה) ונהנו ממעמד על-מפלגתי.

    • יואב קרני הגיב:

      הערות מעניינות ומעמיקות, כרגיל, דני.

      כללית אני מסכים עם מה שאתה אומר על בריטניה. אני חושב שאפשר להרחיב את בית הקיבול של אִפיוניֶךָ, ולהגיד שלא רק המנהיגים התחזקו, אלא המפלגות בתור שכאלה התחזקו, ולבשו בהדרגה צביון אידיאולוגי, שלא היה להן לפני הרפורמות הגדולות (אשר הרחיבו את זכות הבחירה). אנחנו אמנם קושרים כתרים, בצדק, לבריטניה ׳אֵם הפרלמנטים׳, אבל הדגם הבריטי הבשיל והגיע אל פרקו רק בתחילת המאה ה-20.

      צודק בהחלט בעניין מקור כוחם של לויד ג׳ורג׳ ושל צ׳רצ׳יל (הנראים בצילום למטה משנת 1907). שניהם, מרבה העניין, עלו לאחר הדחת ראשי הממשלה החזקים שקדמו להם, מפני שניהול המלחמה שלהם הצטייר כרָפֶה וחסר השראה.

      על אסקווית׳, שקדם ללויד ג׳ורג׳, מסופר שהוא היה נמלט מדאונינג סטריט אל מועדון החברים שלו, כדי להתבודד ולקרוא ספרים. במהלך ישיבות הקבינט הוא היה כותב מכתבי אהבה לפילגשו. לויד ג׳ורג׳ א היה עשה ראש הממשלה אילמלא קיבל את תמיכתו של מיודענו ארתור בלפור, שנעשה שר החוץ בממשלתו, וכתב אחר כך איזו הצהרה קטנה.

      לויד ג׳ורג׳ בחברת צ׳רצ׳יל, 1907

      אשר לצ׳רצ׳יל, למען האמת איש לא רצה בו: השמרנים סלדו מפניו והלייבור (שבאופוזיציה) העדיפו את שר החוץ בממשלת צ׳מברלין, לורד הליפאקס. אבל הליפאקס לא רצה במשרה, בין השאר מפני שלא היה חבר בבית הנבחרים. אלוהים ירחם על הצייוויליציה המערבית אילו הליפאקס היה נעשה ראש הממשלה במאי 1940

Leave a Reply for יואב קרני