איך להסביר את ישראל לעולם שסבלנותו פקעה

פעם היה סדק צר בדלת. ישראל הצליחה להיכנס, עם קצת רצון טוב. אבל הסדק נעלם, והרצון הטוב כמעט נגוז. לא מספיק לחרוק שיניים, צריך נוסחה חדשה

עמודים ראשונים של עיתונים אמריקאיים בשבוע השלישי של מאי 2021

הפגנה ביוסטון, טקסס, על העמוד הראשון של ׳יוסטון כרוניקל׳. ההשוואה עם BLM (׳חיי שחורים חשובים׳) היא הרת אסון מפני שהיא מוּבנת הרבה יותר מהסברים ישראליים עתירי עובדות

איך להסביר את ישראל למבקריה היא שאלה שעליה, אם אינני טועה, איש לא הצליח להשיב בהצלחה זה שבעים שנה ויותר.

היה שגריר ישראלי אחד בלונדון, לפני כמעט חמישים שנה, שנהג לטלפן אל עורכי עיתונים, כל אימת שהופיעה ביקורת בעמודיהם. נספח העיתונות בשגרירות ניסה להניא אותו, ללא הצלחה. היה משהו נוגע ללב גם באמונתו בִּיכולתו להשפיע, גם בַּדחף להגן על שמה הטוב של ארצו.

שנות ה-70 היו הזמן הגרוע ביותר לישראל בזירה הבין לאומית. לא היתה לה דריסת רגל באפריקה, במזרח אירופה, ברוב אסיה. בשורה של ארצות היא אמנם הורשתה להניף דגל, או דגלון, אבל רק במסגרת של קונסוליה, או של נציגות זוטרה. שגריר ישראלי לא הורשה להגיש כתב האמנה.

אחת הארצות שהרשו דגלון היתה פורטוגל. ישראל לא עשתה מזה עניין. בפורטוגל היתה דיקטטורה ימנית. היא החזיקה מושבות באפריקה, ולחמה בהן, שנים לאחר שהבריטים והצרפתים התקפלו. רק באוקטובר 1973 נודע לישראלים, שפורטוגל חשובה מאוד לבריאותם. בהיעדר הֶתר לִנחיתת ביניים באיי האַזורים של פורטוגל, לא היתה מתאפשרת רכבת האויר האמריקאית, שהצילה את חיי ישראל במלחמת יום הכיפורים.

ש‎מאלני לשמאלנים יביע אומר

ב-1974 היתה בפורטוגל הפיכה צבאית, שהתפתחה למהפכה. כמעט בן-לילה, פורטוגל עברה מימין קיצוני ואנטי-דמוקרטי לידי כת צבאית שמאלית קיצונית ואנטי-דמוקרטית. פחד הילך אז על אירופה, שברית המועצות תקים בסיס בקצה המערבי של היבשת. ישראל ניסתה למצוא מסילות אל לבם של השמאלנים בליסבון. לא היתה לה שגרירות, אלא קונסוליה. היא מינתה אפוא שמאלן לקונסול כללי. זה היה יעקב יסעור, מייסד תיאטרון חיפה, שהיה סוציאליסט נלהב, חבר ותיק במפ״ם.

ההיגיון היה סביר: שמאלני ייטיב לדבר עם שמאלנים. פרופ׳ שלמה אבינרי, שהיה אז מנכ״ל משרד החוץ, מצא תירוץ נפלא לנסוע לליסבון ללא הזמנה פוליטית או דיפלומטית. הוא חבש את מגבעתו האקדמית, וּמִהיותו מומחה בעל מוניטין למרקסיזם, הוא סר אל ועידה בין לאומית בליסבון שעסקה בפילוסוף הגרמני הֵגֶל, מקור השראתו של מרקס. 

צריך להודות במלוא דרך הארץ שזה היה מגוחך למדי. ישראל לא יכלה להתחבב על שמאלנים רק מפני שהיא שלחה קונסול על חשבון המִכסָה של מפלגת שמאל קטנה, או בזכות נוכחותה בוועידה רבת-מרקסיסטים. אבל אז לפחות פיעמה בה ההכרה, שהיא מאבדת גובה בשמאל העולמי, וצריך לעשות משהו.

הקוראת ב-2021 תמשוך בכתפיה. השמאל העולמי, למי הוא חשוב או משנה.

שגרירים מיוחדים של מרכז הליכוד מייצגים עכשיו את ישראל במקומות מפתח: מר ארדן בוושינגטון, גב׳ חוטובלי בלונדון. ומה אם בארה״ב יש ממשל חדש, הנוטה שמאלה יותר מכל קודמיו, ותלוי בתמיכתה של תנועה פרוגרסיבית מתחזקת? ישראל ויתרה זה כבר על הצורך להסתגל למציאות. ישראל מאמינה שהמציאות צריכה להסתגל אליה.

קול אחר

זו אינה ביקורת על המלחמה בעזה. אני חושב שזו מלחמת מגן. אבל התכחשות לתוצאות הבין לאומיות שלה לא תקדם את האינטרס הלאומי. ישראל צריכה להשמיע קול אחר, שיש בו מחשבה במקום התחסדות, צער במקום תוקפנות, האזנה במקום צעקה, חמלה במקום שמחה לאיד.  

אני חושב שישראלים אינם מקדישים די תשומת לב לקשר בין מעמדה הבין לאומי של ארצם לבין השינוי החברתי והתרבותי בדמוקרטיות המערביות. בחלקים ניכרים של דעת הקהל המערבית, בוודאי בין משכילים, ההתנערות מן המורשת המערבית צוברת תנופה עצומה. תעשיה תקשורתית ואקדמית מוצאת דופי כמעט בכל צד של ההיסטוריה המערבית ב-500 השנה האחרונות. ישראל נכרכת בעל כורחה בהתנערות הזו.

כן, יש אנטישמיות ניכרת בעולם, ויש לה ביטויים חסרי תקדים בשמאל (הימין מלא תקדימים). אבל לא מועילה היא הנטייה לייחס כל ביקורת קיומית על ישראל לאנטישמיות. אם בכלל, מוטב לייחס אותה לאנטי-מערביוּת, ולהלוך מחשבה הבוחן את החברה המערבית על יסוד גזענותה (עיינו נא, critical race theory). ׳עליונות לבנה׳, ׳זכויות יתר לבנות׳, התרחבו הרחק מֵעֵבֶר לשחור-ולבן באמריקה. הן מוּחלוֹת על היחסים בין לבנים ל׳בעלי צבע׳ (people of color) בכל ההקשרים, כולל הישראלי-פלסטיני.

זה מעצבן? זה מוציא מן הכלים? זה חסר שחר? כן, כן וכן. אבל יציאה מן הכלים אינה נוסחת עבודה מועילה. היא מחלישה את היכולת לעמוד על התמורות וּלהתמודד איתן.

מתחת לקו האדום

ביטוי דרמטי של התמורות נרשם בשבוע שעבר בניו יורק, כאשר טוען מרכזי לראשות העיר נאלץ לחזור בו מתמיכה פומבית בזכות ההגנה העצמית של ישראל, מפני שצירת קונגרס פרוגרסיבית רבת השפעה תקפה אותו. לפנים, לא היה מקום בטוח מניו יורק לידידי ישראל והציונות. ניו יורק משגרת סימן הזהרה, המצריך יותר מציוץ-תגובה תוקפני של שגריר ישראלי.

ישראל התאפשרה בזכות סדק צר בדלת, על יסוד טרגדיה שהניבה רצון טוב קצר-טווח. גדוּלת בן גוריון היתה בהבנת הנסיבות. מדינה יהודית היתה חדֵלה להתאפשר אפילו חמש שנים לאחר חמישה-עשר במאי 1948.

הרצון הטוב פחת מאוד. הוא לא נגוז, אבל הוא ירד הרבה מתחת לקו האדום. הבעיה הגדולה ביותר של ישראל בזירה הבין לאומית היא שהסדק הצר ההוא חוזר ונבחן. אנשים הגונים, גם הגונים, מתקשים להבין את הסדק. ישראל מתחילה לא להתקבל על דעתם של חלקים גדֵלים מדעת הקהל המערבית. סכנה איומה נובעת ממצב העניינים הזה. חריקת שיניים אינה מספיקה.

Tags: , ,

5 Responses to “איך להסביר את ישראל לעולם שסבלנותו פקעה”

  1. צור שפי הגיב:

    שלום רב,
    אני מתקשה לקבל שישראל איננה מתקבלת על דעתם של חלקים גדולים מדעת הקהל המערבית בעוד שאין באותה דעת קהל דיון שכזה על מדינות גרועות שבעתיים. ברור שישראל צריכה לשפר דרכיה אבל גם אם תעשה זאת עד לגבול המעטפת של שמאלן ציוני קלאסי (גבולות 67, ירושלים וכו’) עדיין היא לא תצליח לרצות ולשכך את הלהט האנטישמי המטורף שאחז חלקים במחנה הפרוגרסיבי.

    • יואב קרני הגיב:

      אני טיפה יותר אופטימי. בימי אוסלו, הלהט של הפתולוגיה האנטי-ישראלית פחת במידה ניכרת. היא כמובן לא תיעלם, מפני שפתולוגיות אינן נעלמות. אבל אני חושב שנכונות ישראלית לפשרה ממשית תשמוט את הקרקע מתחת לרגליה. אז נראה לפחות מה מביקורתו של השמאל מודרכת על ידי שאיפה כנה לתיקון דרכיה של ישראל ומה ממנה מודרכת על ידי השאיפה לביטול ישראל.

      • צור שפי הגיב:

        תודה להתייחסותך. מקווה שאתה צודק אם כי תחושתי היא שהמחלות הפרוגרסיביות מאוד החמירו מאז אוסלו. עד כמה שאני זוכר, הדיון על זכותה של ישראל להתקיים (או במלים אחרות על זכות היהודים להגדרה עצמית לאומית-ריבונית-טריטוריאלית) לא היה אז חלק מהשיח. נדמה לי שהשתיל שהצמיח את עץ הבאושים הזה הוא ועידת דרבן שעכשיו יש מי שחוגג 20 שנה לקיומה.

  2. יאיר דקל הגיב:

    יואב, אתה צודק שההסברה שלנו כושלת. אני חושב שאין ממשלה בישראל והכשלון בהסברה הוא חלק (חשוב!) באי משילות. דוגמא, רק דוגמא כי אינני איש יחסי ציבור. ראיתי את ההמונים מסתערים בעזה על הגדר. צה”ל מעמיד נגדם צלפים, וזה, כנראה אינו מרתיע.
    דומני שאין הסברה ישראלית בעזה וזה חשוב אף יותר ממלחמה. כך, אין גם הסברה יעילה בעולם. דגש על המלה יעילה.
    לדעתי, גם המדיניות שלנו בענייני הפלשתינאים לוקה בחסר, אבל זה כבר דיון פוליטי.

    • יואב קרני הגיב:

      יאיר, לא הייתי רוצה שתטעה בי: הבעיה בעיניי אינה הסברה, אלא מדיניות. אי אפשר להסביר בהצלחה כיבוש, דיכוי, נישול, השפלה. אבל אפשר להנמיך את הטון, להרכין מפעם לפעם את הראש, להאזין — במקום לצעוק ולהתייהר, כפי שעשו שליחי ישראל בארה״ב בשנות נתניהו.

      לשון אחר, אפשר לשפר את הטקטיקה במידה שתאפשר ישראל לדבר עם יותר אמריקאים. כמובן, כל זמן שהמדיניות תעמוד בעינה, הספק כלפי ישראל יגדל ויילך.

Leave a Reply for יואב קרני