ישראל מוכרת כרטיסי כניסה לבית הלבן (או, האירוניה הבלתי נסבלת של הקיום)

״היסטוריה״, צייץ ראש הממשלה מאנטבה, לאחר פגישתו הדרמטית עם מנהיג סודאן במעונו של נשׂ‏יא אוגנדה. 24 שעות לפני הפגישה, ממשל טראמפ הסיר טאבו של 30 שנה על ביקורי שליטים סודאניים * זה 40 שנה שישראל משווקת את נכסיה הפוליטיים באמריקה תמורת ידידותם של זרים: שירותים דיפלומטיים לעריצים אפריקאים, פתיחת דלתות לנשיאים לטינו-אמריקאיים ימניים, שירותים של מחיקת היסטוריה לטורקיה, ניטרול של חברי קונגרס שמאליים בשביל מרכז אמריקה * אנטבה מזכירה לנו עוד היסטוריה: הברית בין ישראל לאידי אמין נגד סודאן * אכן, מטען חורג של אירוניה

׳ישראל היום׳ מודיע, אולי בהגזמה קלה, שסודאן ״עברה צד״. כך או כך, פיסגת נתניהו עם גנרל אל-בורהאן אמנם היתה היסטורית — אם גם כרעה תחת הכובד של אסוציאציות היסטוריות

כאשר בנימין נתניהו פסע בתחילת החודש אל מעון השרד של נשיא אוגנדה באנטבה, כדי לפגוש את המנהיג הצבאי של סודאן, נראה שהוא היה זקוק לפחות תזכורות מרובנו על האירוניה ההיסטורית של המעמד: אנטבה, נתניהו, נשיא אוגנדה, ידידים הממתיקים סוד. אבל אני מציע להלן אירוניה מוקדמת יותר מזו שכנראה עלתה על דעת ראש הממשלה. 

הבה ניזכר לא באנטבה של יולי 1976, שחרור החטופים וּמות-הגיבורים של יונתן נתניהו, אלא באנטבה (או קמפלה) של ינואר 1971: הנספח הצבאי של ישראל באוגנדה, ברוך (בוֹרקה) בר לב, נפגש עם ריעו ושותפו, גנרל אידי אמין דאדא, רמטכ״ל צבא אוגנדה. בו ביום, אמין מחולל הפיכה צבאית נגד הנשיא האזרחי, ד״ר מילטון אוֹבּוֹטֶה, וּמכריז על עצמו ״נשיא הרפובליקה השניה של אוגנדה״.

ישראלים כמובן התרגלו להניח במרוצת השנים, שאמין היה צורר וּבוגד. ואף אמנם הוא היה. אבל לא ב-1971, ולא בעשר השנים שקדמו לה. הוא היה שותף קרוב של ישראל; הוא היה המאפשר של פעולה נועזת ורבּת דמיון: סיוע צבאי ישראל למורדים השחורים בדרום סודאן. אוגנדה היתה קרש הקפיצה. אמין עצמו בא ממשפחה דרום סודאנית, והעניין שלו בחימוש המורדים וּבאימונם היה אישי, סנטימנטלי, חמולתי ושבטי.

המורדים רצו לפרק את סודאן, שהיתה יציר-כפּיו של הקולוניאליזם הבריטי. כמו הרוב הגדול של ארצות אפריקה, גבולותיה היו מלאכותיים, והיא כרכה יחד עמים, דתות וּלשונות שלא היה ביניהם ולא כלום.

עצמאות לדרום סודאן היתה אפוא עניין של צדק טבעי. אבל חוץ מן הצדק, היו גם גיאוגרפיה וּפוליטיקה.

מרד בדרום סודאן נגד השליטה הערבית עמד לסבך את צבא סודאן, ולמנוע אותה מלשלוח כוחות לעימות ערבי עם ישראל. בישראל היו עדיין אנשים צעירים יחסית, שזכרו מה עוללו חיילים סודאניים בחזית הדרום בזמן מלחמת העצמאות.

וכמובן היה סיכוי לא מבוטל שהתמוטטות סודאן תסבך את מצרים במלחמה מעבר לגבולותיה. ישראל חבה לפחות חלק מנִצחונה במלחמת ששת הימים להסתבכותו רבת הימים של צבא מצרים בתימן.

הצילינדר נפרד מן הדגמ״ח

נשיא אוגנדה אוֹבּוֹטֶה היה בדרך כלל ידיד ישראל. הוא ביקר בארץ עוד ב-1962, כאשר היה ראש הממשלה במשטר פרלמנטרי. אמין, עדיין לא רמטכ״ל, היה שלישו. ב-1966, אובוטה אירח את ראש הממשלה לוי אשכול. זה היה תור הזהב של יחסי ישראל עם אפריקה המשתחררת. אשת ראש הממשלה, מרים אשכול, רקדה עם אמין, כפי שאנחנו יודעים מצילום של לשכת העיתונות הממשלתית.

ידידנו ובעל בריתנו: אידי אמין נוחת בלוד, יולי 1971, במטוס ׳קומודור׳ מתוצרת התעישה האוירית, עם טייס ישראלי. מימינו שר החוץ אבא אבן ושר הבטחון משה דיין (צילום: לע״מ)

היקף הנוכחות הצבאית של ישראל באוגנדה הדהים את שר החוץ דאז אבא אבן, כאשר הגיע לביקור ב-1970, אם אינני טועה. ׳המושבה הישראלית׳ באה לקבל את פניו, והוא סיפר לימים כי היו שם מאות ישראלים. מה הם עושים כאן? הוא שאל (שמעתי את הסיפור הזה מפיו, בלונדון, ב-1980).

אבל בימים ההם כבר התפתחה החלוקה במדיניוּת החוץ של ישראל בין הצילינדר לדגמ״ח. היחסים הצבאיים היו עניינו של משרד הבטחון.

אובוטה התחיל לשנות את טעמו בסוף שנות ה-60. מעט מעט ישראל התחילה להתקפל מאפריקה. התייצבות לצד ׳האחיות הערביות׳ היתה כורח פוליטי בשביל כל מדינאי אפריקאי אשר שחר השפעה על סביבותיו. אובוטה התעניין במצרים של עבד א-נאצר, וגמר אומר לשים קץ למבצע דרום סודאן של ישראל ושל גנרל אמין.

לימים, אובוטה קשר את נפילתו במישרים בהחלטתו להפסיק את הסיוע הישראלי למורדים. אבל ברור למדי שלאמין היו עוד סיבות להפיל את הנשיא. הוא חשש מפני כוונות אובוטה כלפיו וּכלפּי בני משפחתו. הוא הקדים תרופה למכה. יש סיבות טובות וּמתוֹעדות להניח, שבּוֹרקה בר לב היה בסוד העניינים.

כתבתי על הפרשה הזו בהרחבה במקום אחר באתר הזה:

אידי אמין וישראל: הקריצה וההתחסדות

מלחמת סודאן הגיעה אל קִצָהּ זמן קצר לאחר ההפיכה של אמין. כפי שהתברר אחר כך, הקץ היה זמני. אבל ב-1972 אמין פתח פלירט עם לוב של קדאפי. התנאי הלובי לסיוע וּלמימון היה ניתוק היחסים עם ישראל. אמין אמנם ניתק, והעניק את בית השגרירות הישראלית בקמפלה לאש״ף. ב-1976 יתקשר אמין עם ידידו משכבר הימים בורקה בר לב להתלונן על מה שעוללו לו לוחמי הקומנדו הישראליים כפויי הטובה.

צילום בארכיון דן הדני, בספריה הלאומית, מראה את בר לב יושב בחלוק רחצה על כורסתו, נעלי בית, כלב לרגליו, מאזין לאמין בהבעה שקשה לפענח. האם הוא משועשע? האם הוא מזועזע? האם הוא מהרהר בנפלאות ההיסטוריה? (אגב, הערך האנציקלופדי של בר לב ראוי לקריאה, ראו וויקיפדיה. הרבה יותר מדיי קצר בשביל חיים כה מרתקים.)

דרום סודאן במגן-דויד

סודאן התפרקה לבסוף, ב-2010. הדרום פרש במשאל-עם מסודר, וקיבל מייד הכרה בין לאומית. אפילו ממשלת חארטום הכירה בו, אף כי היא איבדה כמעט את כל בארות הנפט שלה. ישראל כוננה מייד יחסים דיפלומטיים. עיתון בקטר פירסם אז קריקטורה, שהראתה את גופו הארוך של נשיא דרום סודאן מקוּבּע בתוך מגן דויד ענקי. (למרבה העצב ולגודל הטרגדיה, דרום סודאן קרסה אל מלחמת אזרחים רצחנית, שמספר מתיה מוערך ב-400,000. היא הגיעה אל סיומה, לפחות לפי שעה.)

במרוצת 30 שנה של משטר צבאי, סודאן היתה מן הארצות המוחרמות ביותר עלי אדמות. הוטלו עליה סנקציות בגין עזרה לטירור (אוסמה בן לאדן היה פעם אורח תדיר בחארטום) וּבגין פגיעה בִּזכויות אדם.

רודן סודאן מאז 1989, גנרל עומר אל בשיר, היה כנראה ראש המדינה היחיד בעולם, שצַו מעצר של האינטרפול היה תלוי ועומד נגדו בגין פשעים נגד האנושות. הוא היה מוּקצה מחמת מיאוס בוושינגטון, המחזיקה מפתח למערכת הפיננסית הבין לאומית. בלי המפתח הזה קשה לעשות את הדברים הבסיסיים ביותר, כמו לקבל אשראי.

ב-2019 התחוללה מהפכה עממית בסודאן, שלא בדיוק ניצחה, אבל הכריחה את הצבא להיפטר תחילה מאל-בשיר, ואחר כך לכונן קואליציה עם האופוזיציה האזרחית. הגנרלים לא היו מוכנים לוותר על השלטון, לפחות לא לפי שעה. לצד ממשלה אזרחית, גנרל הוא המנהל את הגוף המבצע העליון. שמו עבדל פתאח בורהאן, והוא היה מאנשי המשטר הישן, המודח, שריחו הובאש בעיני סודאנים ולא-סודאנים.

״הגנרלים של סודאן ומנהיגי תנועת המחאה חותמים על הסכם לתקופת מעבר״ (של שלוש שנים לדמוקרטיה מלאה). כותרת בעיתון בכוויית, 18 באוגוסט 2019. בוּרהאן נראה בצילום משמאל, מניף את עותק ההסכם

אינטרס עצמי נאור

נשיא אוגנדה, יוֹאֶרי מוּסֶוֶני (Yoweri Museveni), הוא מִזִקני האותוקרטים של אפריקה. הוא עלה לשלטון בהתקוממות מזוינת ב-1986, בהבטחה לכונן דמוקרטיה. מאז, הוא סירב לפנות את מושבו. הוא שינה את החוקה על פי טעמו, הוא העניק טובות הנאה וכוח פוליטי לבני משפחתו, וּבהדרגה הוא שאב את החמצן מן הזירה הפוליטית, כדי לסכל נסיונות של האופוזיציה להחליפו. מוסווני הוא זה שאירח את הפגישה ההיסטורית בין ראש ממשלת ישראל לגנרל הסודאני אל-בורהאן.

הנתניהוּז והמוּסֶוֶניז בִּמעון השׂרד של נשיא אוגנדה באנטבה. המוּסֶֶוֶנית שבצילום היא בתו של האותוקרט האוגנדי, ג׳אנט, שׂרה בממשלתו, היורשת הכמעט-ודאית שלו לכשיפרוש, בגיל לא ידוע, בזמן לא-ידוע (צילום: לע״מ)

האם חברתם של מוסווני ואל-בורהאן עוררה אי-נוחות כלשהי אצל מר נתניהו? אין לי כל מושג. אני גם אינני טוען שהיה עליו להימנע מלפגוש אותם. לישראל יש אינטרסים לגיטימיים חשובים במזרח אפריקה. היא סמוכה יחסית, מתרחשת בה פעילות מדאיגה של ג׳יהאדיסטים מבית דאע״ש, ואיראן בוחשת זה שנים. 

אבל דיפלומטיה רציונלית מוכרחה לקדם אינטרס עצמי נאור, לא אינטרס עצמי המוגדר באופן שטחי וּקצר טווח על סמך יתרונות שאינם בני-קיום.

יש תוקף לא-קנטרני לשאלה מדוע גנרל אל-בורהאן היה מוכן לפלירט פומבי עם ישראל. סוף סוף, בסודאן יש תנועה איסלאמית אותנטית רבת שנים. איסלאמיסטים היו הכוח שמאחורי הקלעים תחת שני נשיאים, ג׳עפר א-נומיירי לפני נפילתו, ב-1985, ואל בשיר, בין 1989 ל-2019.

התרועעות עם מר נתניהו, בסמיכות זמנים לפרסום ׳עִסקת המאה׳ של הנשיא טראמפ, עלולה להעניק השראה לאיסלאמיסטים סודאניים, ולערער את יציבות הקואליציה הרופפת המנהלת את סודאן. רבים מן האיסלאמיסטים וּמאוהדיהם הם שותפים במערך האזרחי, שהביא את הדיקטטורה אל קִצה. אחדים כבר מחו. דובר פלסטיני בכיר, צאיב עריקאת, הכריז שהפגישה באנטבה היתה ״תקיעת סכין בגב האומה הפלסטינית״.

יש בוודאי מרכיבים דיסקרטיים לפגישה באנטבה. אבל ברור למדי שהיא כללה פרס מיידי לגנרל הסודאני. 24 שעות לפני שנערכה, אל בורהאן קיבל הזמנה רשמית לבקר בבית הלבן.

הפירוש שאל-אחבאר, שופר החיזבאללה בלבנון, מעניק, על רק תמונתו של גנרל בורהאן: ״סודאן בדוכן השוּק של המפרץ — טריק הנירמול״

הכיסופים אל הבית הלבן

במשך 30 שנה לא דרכה כף רגלו של ראש מדינה סודאני בוושינגטון. אנחנו יודעים מה מעוללים הכיסופים אל הכורסה ההיא בלשכה הסגלגלה, על רקע האח, בשיחה אינטימית עם נשיא ארה״ב. מנהיגים זרים היו מוכנים לשחות את מלוא רוחבו של האוקיאנוס האטלנטי, או השקט, כדי להגיע לשם רק לכמה דקות. הזדמנות-צילום במקום הפוליטי החשוב ביותר בעולם היא מאורע מכונן. 

לבם של רוב הישראלים אולי גס במאורע הזה, שנעשה עניין של שיגרה בחיי מנהיגיהם. אבל מוטב שיזכרו, כי ביקורים כאלה נהגו להיות נדירים. שבע שנים חיכה בן גוריון להזמנת הנשיא אייזנהאור. קנדי קיבל אותו במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק. לוי אשכול הכריז ב-1964, כי עצם בואו לבית הלבן ״מסמל את השינוי מידי ההשגחה העליונה שהתרחש בחיי עמי״, לא פחות. 

החשיבות של ביקור כזה פשוט לא תסוּלא בפז ברוב המכריע של ארצות העולם. קשה לחשוב על עונש אישי חמור יותר מנידוי נשיאותי של פוליטיקאי. הלהיטות להגיע אל הבית הלבן סיבכה באחרונה את הנשיא החדש של אוקראינה בכמעט-עיסקה לחקור יריב פוליטי של דונלד טראמפ (ועלתה כמובן לטראמפ במשפטו במליאת הסנאט). אגב, נשיא אוקראינה עדיין לא הוזמן ללשכה הסגלגלה.

האם בנימין נתניהו הסדיר את מסעו של הגנרל הסודאני לוושינגטון? אני חושב שהתשובה כמעט מובנת מאליה. הקשר הנסיבתי הוא כה חד משמעי עד שכמעט אין מקום לפקפק בו.

יתר על כן, זה בדיוק מה שישראל עשתה במשך שנים. הרבה לפני שהיא התחילה להנפיק תעודות יושר פוליטיות לאורחי-הנשיא, היא התחילה לשווק את נכסיה הפוליטיים באמריקה.

דניאל איש חמודות

יום אחד לאחר הפיסגה המשולשת באנטבה, וכמובן בלי קשר אליה, מת דניאל אראפּ מוֹי, שהיה רודנה הברוטלי של קניה במשך 24 שנה. הוא היה עריץ שבטי נבער מדעת, שתקע את אחת הארצות המשכילות והמבטיחות ביותר באפריקה בבוץ עמוק. עקבותיו טבועים בה עד עצם היום הזה.

חמישה בפברואר 2020: הנשיא לשעבר דניאל טאראפ מוי מת בגיל מופלג. הקניאתים קוננו על מותו — אבל הכבוד האחרון שחלקו לו אינו יכול לטשטש את מורשתו המזעזעת (שער עיתון בניירובי)

אני נזכר בביקור של אראפ מוי בוושינגטון, בדיוק לפני 30 שנה, פברואר 1990. הוא הוזמן לנאום באוזני נציגים בכירים של הארגונים היהודיים בארה״ב. נדמה לי שאת החסות העניקה ועידת הנשיאים, ומנכ״לה רב האנפין (כיום סגן יו״ר) מלקולם הונליין היה הרוח החיה. 

קניה ניתקה את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל ב-1973, אבל קשרים לא פורמליים הוסיפו להתקיים, כמובן בענייני ביטחון (פעולת אנטבה התאפשרה בזכות שיתוף פעולה של קניה) לצד יחסי מסחר. ישראלים השקיעו והרוויחו, ולפעמים גם הפסידו. ב-1988 חודשו הקשרים, מן הסנוניות הראשונות באביב הישראלי באפריקה.

הפגישה היהודית עם מוי היתה אחת התשורות שנשיא קניה קיבל. ואף כי עריץ ברוטלי וּמרושע עמד לפניהם, הפעילים היהודיים, מֵהֶם רמי דרג, היו להוטים להניח את דעתו. אני זוכר שמנכ״ל אייפא״ק, טום דאיין, קם ממקומו ושאל את מוי במפורש, ״מה בדיוק אנחנו יכולים לעשות למענך באמריקה?״ את נוסח השאלה אני מצטט מזכרוני. אבל השאלה אמנם נשאלה, בִּבהירוּת רבה. דאיין היה איש ליברלי מובהק, לשעבר עוזרו של הסנאטור טד קנדי. אבל הוא היה פרגמטי עד כאֵב. זה בדיוק מה שאנשי מוי רצו לשמוע.

היה רגע אחד, לאחר הנאום והשאלות-והתשובות, שבו העיתונאים הורשו להתגודד סביב אראפ מוי. שאלתי אותו בנימוס מופלג, באמת, מדוע הוא זקוק לרודנוּת חד-מפלגתית, וּמה ממנו יהלוֹך אם יַרשה קצת פלורליזם. הצטערתי ששכחתי את הסוואהילי של ילדותי (בליתי חלק ממנה בקניה). הנשיא לא הצטיין באנגלית, והעדיף להניח לשר החוץ שלו, רוברט אוֹקוּ, להשיב לי באריכות וּבסרקזם. המנכ״ל הונליין חייך אחר כך, ואמר, שתודה-לאל-שאין-לך-אקצנט-ישראלי; הקניאתים-חשבו-שאולי-אתה-גרמני.

רוברט אוקו המלוטש והרהוט לא האריך בכהונתו. שבועיים ופחות לאחר שיחתי אתו, גופתו נמצאה סמוך לניירובי. עשרים שנה אחר כך גילתה ועדה של הפרלמנט הקניאתי, כי הוא נרצח בתוך אחד ממעונות השׂרד של הנשיא אראפ מוי. אני מקווה שהדיאלוג אתי לא מילא תפקיד כלשהו. (לא, זה לא מצחיק.)

ישראל עוזרת למכחישי שואה

הפגנת הנדיבות של ישראל על חשבון ארה״ב התרחשה גם במקומות אחרים. הרשימה ארוכה מאוד, ואני נתקלתי רק במספר קטן של אפיזודות. המזעזעת ביותר בנסיוני שלי היתה ההתגייסות הישראלית ב-1989 לסיכול הצעת החלטה בסנאט של ארה״ב להכרה ברצח העם הארמני. זה נועד להיות אקט סמלי, ויוזמו היה הסנאטור הבכיר בוב דול, לימים המועמד הרפובליקאי לנשיאות.

ישראל גייסה את האפקטיביים שבשתדלניה נגד היוזמה ההיא. היו ביניהם אנשים שלימים כיהנו בעמדות בכירות מאוד בממשלים רפובליקאיים. שגריר ישראל בוושינגטון ביקר אצל סנאטורים יהודיים, והפציר בהם להצביע נגד. הרב הראשי של יהודי טורקיה שלח פאקס לכל חברי הקונגרס (שהעתקו שמור אצלי).

כיום כמובן ישראל היא מליצת יושר גדולה של הגֶנוֹצִיד (=ג׳נוסייד) הארמני, מפני שטורקיה הפכה לאויבת. בשנות ה-80, כאשר העניין הארמני חזר והעסיק את דעת הקהל המערבית, ישראל יצאה מִגִדרה להכחיש את השואה הארמנית. היא נֶעֶנתה בהתלהבות לכל רמז של לחץ מצד טורקיה, כולל נסיונות להגביל את חופש הביטוי של כלי תקשורת ישראליים (מבּשָׂרי חזיתי).

ההתערבות בקונגרס האמריקאי הרשימה מאוד את הטורקים, וחיזקה את דעתם רבת השנים שהיהודים שולטים באמריקה, ואיפה לא, וּמוטב אפוא לעשות איתם עסקים. טאייפ ארדואן חדל להתרשם, אולי מפני ששׂנאתו הנוקבת לישראל ולציונות גדולה בהרבה מכל תחושה של אינטרס עצמי.

שמיר הבטיח לטפל בהם

בנובמבר 1982, בימים הקשים ביותר של בידודה הדיפלומטי, ישראל שלחה את שר החוץ יצחק שמיר אל הארץ השניה בגודלה באפריקה (גדולה יותר ממערב אירופה), ששמה אז היה ׳זאיר׳, והיא נקראת כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בזאיר מלך קיסר, אף כי הוא העדיף את התואר ׳נשיא׳. שמו היה מוֹבּוּטוּ סֶסֶה סֶקוֹ, עריץ קפריזי, גנב מדופלם, שבסופו של דבר הונס מארצו.

משטרו של מובוטו חישב להתמוטט במשך שנים, תחת עול של התקוממויות מקומיות ושל פלישות של שכירי חרב. הוא היה זקוק באופן נואש לארגון מחדש של צבאו ושל שירותי הביטחון שלו. ישראל התנדבה למלא את צרכיו תמורת חידוש היחסים הדיפלומטיים.

״צה״ל באפריקה״, מכריזה באווה הכותרת ב׳מעריב׳, אחד ביולי 1966. ״ג׳ינג׳ה וטיסוויל הם שמות נכבדים במפת הפעילוּת של צה״ל… אלה הן שתי ערים באפריקה, אחת באוגנדה, אחת בקונגו״. משתיהן גורשה ישראל בתוך שבע שנים

אני אינני טוען שישראל היתה צריכה להתנזר מזאיר. יש מה שהצרפתים מכנים raison d’etat, ״סיבה של המדינה״, והיא מתירה לעשות דברים לא נעימים לטובת האינטרס הלאומי. אבל ההיגיון הזה מחייב להגדיר הן ״דברים לא נעימים״ והן ״אינטרס לאומי״.

גם אם ארץ רחוקה באפריקה המשוונית יכולה להועיל לאינטרס הלאומי, קצת קשה להשתכנע שזה אינטרס כה גדול, עד שבשירותו מותר לעשות הכול.

מובוטו התלונן באוזני יצחק שמיר, ששני צירי קונגרס יהודיים בוושינגטון ממררים את חייו. אחד מהם היה סטיבן סוֹלארז מניו יורק, שני היה הווארד ווֹלפּי ממישיגן. שניהם היו חברים בוַעדת החוץ של בית הנבחרים. וולפי היה יושב ראש ועדת המשנה לענייני אפריקה. הם חזרו וּביקרו את ההפרה הגסה של זכויות אדם בזאיר ואת שחיתותו של הנשיא, ורצו שארה״ב תעניש אותו.

הימים היו ימי המלחמה הקרה, וארה״ב של רונלד רייגן לא רצתה להעניש אותו.

שמיר הבטיח ״לדבר איתם״. היה לי העונג להתלוות לשמיר – ואני דיברתי עם שני צירי הקונגרס עוד לפני שהיה סיפּק בידי שמיר לדבּר. לא הייתי אומר שחמתם בערה בהם להשחית, אבל שניהם חרקו שיניים למִשמע הסיפור. פירסום הידיעה על סירובם למלא את צִפּיוֹת מובוטו-שמיר (ב׳ידיעות אחרונות׳, שבו עבדתי אז) עלה לי בנזיפת עורכיי. אני מניח שמשרד החוץ התלונן באוזניהם על עודף להיטותי לעשות משהו הידוע בעבודה עיתונאית כ follow up. 

אייפא״ק מטה את לבם של השמאלנים

ב-1983 השתוללו כמה מלחמות אזרחים באמריקה המרכזית, ולישראל היו בהן יד ורגל. היא תמכה בהתלהבות מופרזת במשטרים מפוקפקים, והשתדלה לטובתם בוושינגטון. שורה של חברי קונגרס התנגדו להמשך הסיוע הצבאי האמריקאי למשטרים ההם. מאחר שחוק סיוע החוץ של ארה״ב עומד להצבעה אן-בלוק, הכול-או-לא-כלום, התנגדות לסיוע לאל סלוואדור חייבה את המתנגד להצביע גם נגד הסיוע לישראל.

בית הנבחרים היה אז, ממש כמו עכשיו, בידי הדמוקרטים. השדולה הישראלית בוושינגטון קיבלה עליה את המשימה להטות את לִבּם של מתנגדי הסיוע לאמריקה המרכזית. שמעתי על זה במו אוזניי מטום הַרקין, ציר בית הנבחרים ממדינת איווה, שנעשה אחר כך סנאטור וטוען לנשיאות.

הרקין היה ידיד ישראל, בוודאי מסיבות סנטימנטליות ועֶרכּיוֹת, אבל אולי גם מפני שיהודים תרמו בנדיבות למסעות הבחירות שלו. בחירות בארה״ב היו יקרות מאוד כבר אז.

הוא הבטיח למשדליו, שאם יגיעו הדברים לידי ספק בסיוע לישראל, הוא יבלע את רוּקוֹ ויצביע בעד הסיוע לאל סלוואדור. וזאת לדעת, שום שתדלן של אל סלוואדור או של ממשל רייגן לא היה טורח אפילו לנקוש על דלתו של הרקין. שתדלנים ישראליים, לעומת זאת, הגישו אותו על מגש של כסף.

לחקור ולהתנצל, או לפחות לחקור

בדיפלומטיה הישראלית התפתחה והלכה תרבות-מִשנֶה של מכירת וושינגטון למשטרים לא-טובים בעולם השלישי. אין קושי לשער שאילמלא גורשה מאוגנדה ב-1972, ישראל היתה מציעה את שירותיה גם לאידי אמין. כמובן, ארצות, או בני אדם, אינם נענשים על תרחישים היפך-עובדתיים (״מֶה היה קורה אילו״), אבל לפעמים אין מנוס מהבאת דברים עד אבסורד, כדי להטעים את חוּמרת הפוטנציאל שלהם.

ישראל לא למדה מה שהיתה צריכה ללמוד מפרשת אידי אמין. הקדמתי וכתבתי שאי אפשר לשפוט פוליטיקה או דיפלומטיה בכלים מוסריים טהורים, אבל אי אפשר גם להשתמט מהם. אם אפשר להוכיח שישראל מילאה תפקיד חשוב בהעלאת מפלצת לשלטון באוגנדה, אי אפשר לפטור אותה מאחריות גם לאחר אקט הגבורה והפְּדוּת באנטבה.

כאשר מת אידי אמין, לפני 17 שנה, הבעתי כאן את דעתי שישראל תצא נשׂכרת מחקירה רשמית של פרשת יחסיה אתו לפני עלייתו לשלטון וּמייד אחריה. כמעט כל האנשים המעורבים היו עדיין בחיים.

כיוצא בזה הבעתי גם את דעתי שישראל חייבת לעצמה ולאזרחיה חקירה מדוקדקת של בריתה הצבאית ההדוקה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אולי ועדת חקירה כזאת היתה מוכיחה שלא היה רבב ביחסים ההם, והם שירתו צורך לאומי עליון מבלי להאריך את תוחלת החיים של משטר בעל פילוסופיה נאצית (הבה נזכור שהיה נאציזם גם לפני אושוויץ ולפני ליל הבדולח).

אבל הנזק לשמה הטוב של ישראל ולמִרקם המוסרי שלה היה גדול במידה כזאת שאפשר להגיד עליו כי הזמן העובר אינו מוחה אותו. החרם על ישראל בדרום אפריקה של ימינו הוא הוכחה ניצחת. אין כל סיבה שממשלת הרוב השחור תסלח לישראל לפני שישראל עצמה ביקשה סליחה.

יוארי מוסווני כנראה לא דרש התנצלות מישראל בשם העם של אוגנדה. הוא רודן חסר חמלה, אם כי כמובן לא הרחיק אל שׂיאי אכזריותו הגרוטסקית של גנרל אמין. ישראל אינה מתנדבת להתנצל, גם כאשר היא עצמה אינה חדלה לתבוע התנצלויות מאחרים. אני חושב התנצלות למעשה של הזדכּכוּת, לא רק ברשות היחיד, אלא גם ברשות הרבים.

אתה שואל שאלות כאלה?

הזכרתי למעלה את שיחתי עם אבא אבן ב-1980 על יחסי ישראל עם משטרים מפוקפקים בעולם השלישי. הוא לא היה אז שר החוץ זה שש שנים ויותר. קוויתי למידה של גילוי לב מצידו.

שאלתי אותו על אספקת נשק ישראלי למשטר הצבאי בגוואטמלה, בעיצומה של מלחמת המשטר נגד הרוב האינדיאני המיוּסר.

אבן התבונן בי בחימה עצורה: ״אתה שואל שאלות כאלה כאשר אותנו תוקפים מחבלים?״ הייתי צעיר מאוד, ותגובתו הפילה עליי שתיקה נדהמת. אם אבא אבן מדבר כך, מי בכלל יכול לדבר אחרת.

שנים אחר כך שמעתי את הנשיא שמעון פרס מכניס את יחסי ישראל-טורקיה להקפאה עמוקה בצעקה נרגזת כלפי טאייפ ארדואן, בוויכוח מטולווז בדאבוס (2009), ״אתם לא הייתם מדברים כך אילו היו מפגיזים את איסטנבול״. 

אבן ופרס החמיצו הזדמנות לדבר על מוּמי הדיפלומטיה הישראלית, שהם היו מאדריכליה, או לפחות, במקרה של אבן, ממוציאי הפועל שלה. כל ניסיון רציני לעסוק במומים האלה בזמן שהיה אפשר לתקן אותם הסתיים כמעט בלא-כלום.

דורות של דיפלומטים ישראליים התרגלו להנחה שאפשר לשווק כרטיסי כניסה דיפלומטיים לאמריקה כמעט בלי שים לב לזהותו של הנכנס. מר נתניהו מביא את ההרגלים האלה אל מלוא מיצויים. ״היסטוריה״, הוא צייץ מאנטבה לאחר פגישתו עם מנהיג סודאן. אכן, היסטוריה. אבל לכל היסטוריה יש היסטוריה משלה, הרומזת משהו על העתיד.


תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.
המגיבים מתבקשים להזדהות, וּלהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבּדק. הכתובת לא תֵראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. מסר לא יתפרסם בהֵעדר כתובת אמתית.
אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

6 Responses to “ישראל מוכרת כרטיסי כניסה לבית הלבן (או, האירוניה הבלתי נסבלת של הקיום)”

  1. יובל הגיב:

    שמח כתמיד על שובך. תיקון קל: המטוס באנטבה היה של אייר פראנס, לא של סבנה.

  2. אהרן סמט הגיב:

    מרתק כתמיד.

    קם יורש לפרופ’ הרסגור.

    • Yoav Karny הגיב:

      תודה, אהרן. כמי שיצק מים על ידיו של מישל הרסגור, והציג אותו בפני הציבור הישראלי בגלי צה״ל לפני 45 שנה, אין לי שמץ של התיימרות להיות ראוי לשמן שאתה יוצק על ראשי. הוא היה אינטלקטואל נדיר, שכושר הלמידה שלו וסקרנותו העמידו אותו בשורה אחת עם גדולי הרנסאנס, לפחות מנטאלית. קרא, אם תרצה, על פגישתי עם הרסגור ברשימה הזו, במקום אחר באתר.

  3. דני פ הגיב:

    תודה, סקירה מאוד מעניינת.

    אתה מצביע פה על מספר תופעות – שכמובן כרוכות אחת בשנייה –

    1. מינוף היחסים של עם ארה״ב לשיפור היחסים עם מדינות אחרות – מה שמלמד אותנו שחשיבותם של היחסים עם ארה״ב עוד יותר גדולה ממה שאנחנו חושבים. לא ברור לי שנתניהו באמת מדגיש פה את הסיאה לעומת פרשיות שראינו בעבר, למעט העובדה שתמיכת ארה״ב בישראל רעועה מאי פעם שכן היא נשענת על מפלגה אחת בלבד.

    2. כריכת הסיוע לישראל כעסקת חבילה עם סיוע למשטרים אפלוליים כדרך להעביר חקיקה בקונגרס. אין לי כ״כ מה להגיד על זה, אני מניח שכל תהליך חקיקה הוא מכוער אם מביטים בפרטים הקטנים, כמו הכנת נקניקיות.

    3. סיוע למשטרים אפלוליים באופן כללי, בין אם לצרכים גאופוליטיים (אוגנדה), סתם כסף (גווטמלה) או שניהם, בתוספת תחושת אחדות גורל מסויימת (דרום אפריקה).

    ״טאייפ ארדואן חדל להתרשם [מכוחה של ישראל בקונגרס], אולי מפני ששׂנאתו הנוקבת לישראל ולציונות גדולה בהרבה מכל תחושה של אינטרס עצמי״

    אולי האינטרס העצמי של ארדואן לא נפגע כלל. התורכים למדו גם להפעיל לובי חזק בוושינגטון. גם לידידיהם הקטארים יש לובי חזק. צריך לזכור שהאמריקאים מחזיקים חלק מהארסנל הגרעיני שלהם על אדמת תורכיה כך שהקשרים בין שתי הארצות עמוקים מאוד. מול התורכים, לכורדים הסימפטיים לא היה סיכוי, והבגידה של ארה״ב בהם היתה בלתי נמנעת.

  4. יובל רון הגיב:

    אכן מעורר מחשבה.
    רק לאחרונה עלתה לדיון הסוגיה של מכירת נשק למדינות שמחשבות בעיתיות.
    ראו לדוגמא את בורמה: https://www.haaretz.co.il/news/law/1.4472402.
    גם אתה התייחסת בעבר לקשרים עם דרום אפריקה.
    אכן נראה שאנחנו לא לומדים דבר.

    • Yoav Karny הגיב:

      אני התחלתי לכתוב על מכירות נשק למשטרים מפוקפקים עוד בנעוריי, העתונאיים והביולוגיים, לפני ארבעים שנה ויותר. הייתי מן המעטים בעתונות הישראלית שעסקו בהתמדה בשאלת חימושם של משטרים כאלה, בייחוד באמריקה הלטינית ובאפריקה.

      אולי יום אחד אֲכַנֵס את הרשימות האלה לתועלת הרקורד.

      אני חושש שהן לא השפיעו על תהליך קבלת ההחלטות. בארץ מעולם לא התפתח עניין ציבורי ממשי במדיניות חוץ שאינה נוגעת במישרים לסכסוך הישראלי-ערבי.

Leave a Reply