האיש החוזר וּמתפאר ביכולתו להתמודד עם משברים בין לאומיים, וּלהתהלך בין הטיפות של רוסיה ואמריקה, צועד בלי מטריה וּבלי מעיל גשם אל תוך סופת הוריקן חזויה לחלוטין

ערב שנת בחירות דרמטית בארה״ב, כאשר כל הסקרים חוזים תבוסה ניצחת לנשיא טראמפ, התנהלות לקויה להדהים בירושלים מפילה את ישראל אל מלכודת של נרטיבים: היא עכשיו גזענית ורודפת ילידים בזכות החלטה קלת-דעת לאסור את כניסתן של שתי צירות קונגרס מוסלמיות. האיש המורח את טראמפ על הקירות, מעשה ״ליגה אחרת״, מעמיד בספק את כשירותו לשחק באיזושהי ליגה

׳ניו יורק טיימס׳, ראש העמוד הראשון, שבעה-עשר באוגוסט 2019

״ישראל עשויה לאבד את התמיכה הדו-מפלגתית״, מכריז עתון במדינת ג׳ורג׳יה

ספק אם הצילום הזה היה מגיע אל עמודיהם הראשונים של עתונים בארה״ב בשבוע שעבר, אבל התנהגותה של ישראל כלפי רשידה טלייב הפכה אותו לאיור טבעי. כאן הוא נראה על העמוד הראשון של ׳ארקאנסו דמוקרטיק גאזט׳, המופיע בעיר הדרומית ליטל-רוק

איזה כישלון של דמיון, של תפיסה, של הבנה היסטורית, של פסיכולוגיה, של שכל ישר. אני מנסה להבין את התנהגות ישראל בפרשת האיסוּר על צירות הקונגרס המוסלמיות, באמת מנסה להבין.

אם אנחנו מניחים, וּמדוע זה לא נניח, שלממשלת ישראל יש עניין בעתיד יחסיה עם ארה״ב, מה יכול להניע אותה לסַכֵּן השׂגים היסטוריים בני חצי מאה? היתכן שהיא תרצה לשמוט את בסיס התמיכה האמריקאית בישראל?

עניין אחד הוא לעצבן את האליטות של השמאל המתכווץ בציון, אבל עניין אחר הוא להימאס על השמאל המתחזק והולך במפלגה הדמוקרטית של ארה״ב. עניין אחד הוא להיות אסירי תודה לדונלד טראמפ על השגרירות ועל הגולן, אבל עניין אחר הוא לקשור את ישראל בטבורה אל עתידו הפוליטי של נשיא, שהסקרים חוזים לו פה אחד תבוסה ניצחת בבחירות הבאות.

אני מעז לחשוב שאפילו צוותי התגובות של הימין עלֵי-רשת, אלה המפקפקים כלאחר יד בפטריוטיוּת של יריביהם, לא היו רוצים לראות בהתמוטטות היחסים-המיוחדים בין ישראל לאמריקה. גם אם הם אינם סובלים את השמאל האמריקאי, מפני שהוא מזכיר להם את שנוּאֵי-נפשם מבית, הם מסוגלים להבין שההכרעות הפוליטיות בארה״ב אינן נמצאות בידיהם ואינן מושפעות מקריאות-הביניים שלהם. יהיה הצורך לגדף כל שמאלני, או סמולני, גדול כאשר יהיה, הם יודעים מה מוגבלת היא האפקטיביות הטראנס-אטלנטית של קריאת-הביניים המקומית.

מר מיטראן הוא סוציאליסט

אני נזכר משום מה בעצרת בחירות של מנחם בגין בלוד, תחילת יוני 1981, מערכת הבחירות האלימה והמקוּטבת ביותר בתולדות ישראל, כאשר סניפים ויחידים של המערך (כך קראו לו אז) חזרו והותקפו, ואסיפות בחירות של שמעון פרס שוּבּשוּ. מר בגין נאם, אם אינני טועה, יום או יומיים לאחר נצחון פרנסואה מיטראן בבחירות לנשיאות צרפת.

זה היה נצחון היסטורי, הראשון של מועמד סוציאליסטי מאז ומעולם. יחסי ישראל-צרפת היו עכורים. בעצם יחסי ישראל עם כל הארצות, חוץ מדרום אפריקה של האפרטהייד וארגנטינה של הגנרלים, היו עכורים. הימים היו ימי משבר אפילו עם ארה״ב, וּמר בגין נהג להאשים את שר ההגנה האמריקאי, היהודי המוּמר קספּר וויינברגר, באנטישמיות. הוא האשים אותו גם באותה אסיפה בלוד.

נצחון מיטראן היה קרן אור בעולם הצללים הקודר של מר בגין. מיטראן היה ידיד ותיק של ישראל. הקהל הריע אפוא לציוּן נצחונו. להלן הוסיף מר בגין (אני מצטט מזכרוני): ״כמובן, מר מיטראן הוא סוציאליסט, ואנחנו מתנגדים לסוציאליזם״. אנחת-אכזבה נפלטה מחזם הקולקטיבי של אלפי הנוכחים. אבל מר בגין הוסיף איזה ״אבל״, והאכזבה חלפה לה.

ישראל, אבוי, אינה בוחרת ממשלות זרות ממש כפי שזרים אינם בוחרים את ממשלותיה. מחוץ למקרים קיצוניים אין לארצות בררה אלא לנהל את יחסיהן עם הממשלות שארצות אחרות בוחרות, או, לרוע המזל, עם ממשלות שארצות אחרות לא-בוחרות.

״נשים בעלות צבע״ ו״עליוֹנוּת לבנה״

אף כי הפופולריות של דונלד טראמפ בישראל מרחפת סמוך לאולימפוס, בסביבות 70% על פי מרכז המחקר פְּיוּ (Pew) בוושינגטון, הפופולריות שלו בארה״ב היא פחות מ-44% (על פי הממוצע של RealClearPolitics).

הסקר האחרון בזמן כתיבת הרשימה הזו הראה כי התמיכה האלקטורלית בו ירדה אל מתחת ל-40%. צריך להטעים שהבחירות יהיו רק בעוד 14 חודשים ויותר, והרבה יוּכל להשתנות. אבל לנוכח גִרְעון-פופולריות כזה, האנטנות צריכות להזדקף. כל ממשלה זרה, בייחוד כזאת התלויה לאספקת החמצן שלה בארה״ב, חייבת במשנה זהירוּת.

הזיהוי הקרוב של ישראל עם טראמפ הוא בעייתי כשלעצמו. הבעתי כאן את דעתי לפני חודש ויותר שהתקפתו של הנשיא על ארבע צירות קונגרס דמוקרטיות רדיקליות (כולן, בעגה האמריקאית, ״נשים בעלות צבע״, זאת אומרת לא-לבנוֹת) מסבכת את ישראל במשוואה גזענית מסוכנת. הנשיא הסמיך את ״חוסר נאמנותן״ לאמריקה ל״שִׂנאתן לישראל וליהודים״. (אני אגב אינני מתווכח כאן עם עצם האיפיונים. אין לי כל אהדה לפוליטיקה של פלוגת-הארבע.) הוא עשה כן כדי להגביר קיטוב, מפני שקיטוב סלל את דרכו אל הנשיאות פעם אחת, ואולי יסלול אותה פעם נוספת.

אבל ישראל מוכרחה להשתחרר מן הזיהוי עם פוליטיקת-הקיטוב, שכּוּלה פנימית, והיא צבועה בצבעים המאיימים של מה שחלק ניכר מן האמריקאים קוראים ״עליונות לבנה״ (white supremacy).

כתבתי:


״יש צורך דחוף להזכיר לאמריקאים, כי הכרת-הטובה הישראלית לטראמפ אינה ביטוי של העדפה אידיאולוגית. זה צריך להיעשות בזהירות ורק במשתמע, למשל באמצעות מאמץ מוגבר להידבר עם דמוקרטים, בייחוד מבני הדור הצעיר, בייחוד עם מה שאמריקאים קוראים ׳בעלי צבע׳

״אם עדיין לא התמנה צוות דיסקרטי בהחלט להכין את העידן שלאחר טראמפ, מוטב שימוּנה. זה הזמן לסיעור מוחות, מפני שמה שהיה לא יהיה״.

זו לא היתה תוֹבָנָה נדירה. שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, שליחו הפוליטי של נתניהו וּבעל ברית גלוי של הימין האמריקאי, יעץ לירושלים להניח לשתי צירות הקונגרס המוסלמיות להיכנס, לפחות מתוך דרך ארץ כלפי הקונגרס של ארה״ב, שישראל סמוכה אל שולחנו זה 50 שנה ויותר. הוא זה המאשר מענקים עתירי-מיליארדים לאוצר הישראלי.

נסוגים אל הלאגר

מה שקרה להלן הוא זה המביא אותי להשתוממות אותנטית, לא רטורית. בשעה שהתקשורת האמריקאית הסבירה בוקר וערב את שיטותיו של הנשיא ואת מטרותיו; בשעה שהמפלגה הדמוקרטית כולה ראתה את עצמה נאלצת להיחלץ להגנתן של צירות הקונגרס המותקפות; בשעה שהתנהגותו של הנשיא הצטיירה כ״גזענית״, או לפחות אופורטוניסטית; ישראל נקלעה אל מלכודת, שהיתה בחלקה הגדול מעשה-ידיה.

ציוצי הנשיא, שהמריצו את ישראל למנוע את ביקור אילהאן עומר ורשידה טלייב, לא היו לחץ פוליטי, ובוודאי לא היה כרוך בהם איוּם. הם היו לכל היותר הקנטה מן הז׳אנר שעליו מר טראמפ אמון. הוא מקניט ידידים ואויבים בוקר וערב. הרטוריקה שלו שזורה בהקנטות. לא כל הקנטה היא הכרזת מלחמה. אין צורך להניח שרצונו הטוב של הנשיא מחייב את המעוניינים בעמידת דום מתוחה קבועה. היה אפשר להסביר לו, ממש כפי שהשגריר דרנר הסביר לפני האיסור, שאישור כניסתן של הצירות הוא עניין פשוט של נימוסים תקינים.

ממשלת ישראל החליטה להתעלם מכל סימני-ההזהרה הפוליטיים, ולעשות משהו שממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה היתה אמונה עליו: איסור כניסה ו׳נידוּי׳ (ממש נידוי, שמתוקפו אזרחים דרום אפריקאיים היו הופכים ללא-אנשים, והיתה נשללת מהם היכולת לעמוד בקשר עם העולם החיצון או אפילו עם סביבתם המיידית).

זו התנהגות כמעט פרימיטיבית של ׳לאגֶר׳: החלוצים הלבנים הנועזים של ערבות דרום אפריקה, או של המערב הפרוע האמריקאי, המקיפים את עצמם בקרונות-שוורים כדי להדוף התקפה. אי אפשר שאומה מודרנית, הזקוקה לאהדת זרים, תיסוג אל הלאגר כל אימת שמישהו פוגע בכבודה.

״ארץ של מיעוטים״

ארה״ב משתנה. זה שינוי המעוּגן בדמוגרפיה: צירוף התכווצוּתוֹ ההדרגתית של הרוב הלבן (ארה״ב עומדת להפוך ל״ארץ של מיעוטים״ סביב אמצע המאה, אולי עוד קודם) ושל כניסת דור צעיר בעל השקפות עולם רדיקליות. די להתבונן במִדגמים, המראים התפלגות של תמיכה  פוליטית על פי פִּלחֵי-אוכלוסיה. רק פלח אחד מתייצב חד-משמעית לימין הנשיא ומפלגתו: גברים לבנים בני 55 ומעלה, בייחוד בני 65 ומעלה. רוב גדול של נשים ושל צעירים, ורוב עצום של לא-לבנים, מתנגדים לנשיא.

זו מראה הפוכה, הלוא כן, של הדמוגרפיה הישראלית. בישראל, המאגר הדמוגרפי של פוליטיקה ליברלית הוא המתכווץ והולך. שאלה רצינית, הצריכה להטריד אנשים מימין, אולי עוד יותר מאשר אנשים משמאל, היא אם בימין הישראלי המתרחב יש די אנשים המסוגלים להתאים את עצמם למציאוּת במקום לנסות להתאים את המציאוּת לעצמם.

המציאות החדשה, לא באמריקה בלבד אלא ברוב חלקי המערב, כרוכה בביקורת עצמית וּבהתכחשות היסטורית ותרבותית. אני אומר את זה בצער. אין לי כל אהדה למהלך הקיצוני הזה. אני מקווה שהוא ייבלם. אבל נשיאות טראמפ היא המאיצה אותו.

המלחמה על הגדרת ההיסטוריה

ה׳ניו יורק טיימס׳ הוא עכשיו יעד לחִצי ביקורת של הימין בעקבות דליפה של שיחה שניהל עורכו האקזקוטיבי (לא בדיוק עורך ראשי) עם מערכת החדשות שלו. הוא הודיע לכתביו, שהעתון משנה כיווּן. לאחר שעסק במשך שנתיים בפרשת ההתערבות הרוסית בתהליך הפוליטי בארה״ב, העיתון ידגיש מעכשיו גזענות.

זה כשלעצמו לא נורא, חוץ מזה ש״גזענות״ בעיני המוציאים-ומביאים ב׳ניו יורק טיימס׳ אינה רק איפיון של התנהגות; היא איפיון של היסטוריה. העיתון הודיע על פרוייקט חדש, הנקרא בפשטות ״1619״, על שם ״השנה שבה נוסדה אמריקה״. העיתון אינו מתחכם. הוא מודיע על כוונתו להוכיח, כי אמריקה נולדה בחטא, בסימן גזענות, דיכוי וניצול. ״הברוטליות של הקפיטליזם האמריקאי״ הגיעה אל ביטויה המובהק ביותר בשדות-הכותנה, שבהם נוצלו עד מוות המוני עבדים שחורים.

העבדוּת היא עובדה טראגית. כיוצא בזה, עובדה היא שהרבה מעושרה של אמריקה נצבר על כתפיהם של עבדים שחורים, לפחות עד פרוש המהפכה התעשייתית. אבל הפרוייקט של ה׳טיימס׳ ונאום עורכו אינם עוסקים במניין חטאי-העבר; הם חוזרים וּמגדירים את העבר על יסוד החטאים האלה. ה׳טיימס׳ מודיע לקוראיו, שמטרתו היא להעניק מסגרת חדשה (re-framing) להיסטוריה האמריקאית.

ההכרזה הזו מחייבת אותנו אולי להעניק מסגרת חדשה ל׳ניו יורק טיימס׳. אם מטרתו היא ליצור הבנה חדשה של ההיסטוריה האמריקאית, הוא הופך בזה למשתתף פעיל, או למנהיג, במלחמה רב-יבשתית נגד תודעת המערב ונגד תחושות הייעוּד שלו.

המלחמה על הגדרת ההיסטוריה כרוכה בהתנערות כמעט מכל מה שהמערב חשב למכוּבּד ולִמעורר גאווה. במרכזה עומדת התכחשוּת לַמורשת. ישראל היא חלק מן המורשת הזו.

אם הבריטים מתביישים בעברם האימפריאלי, הם בהכרח מתביישים במה שהעבר הזה הניב. ישראל היא אחת מתנובותיו.

אם אמריקאים מתביישים בחלקם של אבות-אבותיהם בדיכוי הילידים צפון אמריקה (׳אינדיאנים׳), ממילא הם מתביישים בתמיכתם בארצות אחרות שדיכאו את ילידיהן. אויבי ישראל באמריקה להוטים לכלול את ישראל בקטגוריה הזו. היא מדברת אל לבם של רבים, שאין להם מושג או עניין בעצם הסכסוך הישראלי-ערבי.

ישראל היתה צריכה להישמר מכל משמר מפני היכּללוּת בנרטיב הרדיקלי, המתאר את המערב כאויבם של ״האנשים בעלי הצבע״ (people of color). איסור כניסתן של עומר ושל טלייב מכניס את ישראל אל הנרטיב — ומעניק מתנה נדירה לאויביה. 

רשידה טלייב בחברת תומכים יהודיים במחוז הבחירה שלה במדינת מישיגן, על עמוד השער של העתון המקומי Detroit Free Press

המטרה: לאזן את מרכיבי המשוואה

היחסים הלבביים בין ארה״ב לישראל התחילו להתפתח רק בשנות ה-60 של המאה ה-20, תחת נשיאים דמוקרטיים. הם עמדו בשורה של מבחנים, מפני שהם היו מיוסדים על תמיכה רחבה, אשר חרגה משיקולים של תועלת אלקטורלית.

הרוב הגדול של יהודי אמריקה מצביעים באופן עקיב לטובת מועמדי המפלגה הדמוקרטית, הן לנשיאות והן לקונגרס. אף על פי כן, נשיאים רפובליקאיים התייצבו בדרך כלל לצד ישראל. רונלד רייגן וג׳ורג׳ בוש הבן היו הידידים הנאמנים ביותר שלה בבית הלבן.

אילהאן עומר הסבירה זה לא כבר ברוב חן, שפוליטיקאים תומכים בישראל בגלל ה Benjmains, רמז לדיוקנו של בנ׳גמין פרנקלין על שטרי מאה דולר. אבל זו תוצאה של בוּרוּתהּ ושל הבוז שהיא רוחשת לתרבות הפוליטית האמריקאית, למורשתה ולַערכיה; תוצאה של דעותיה הקדומות על היהודים.

התמיכה בישראל אמנם נהנתה מעוצמתם של תורמים יהודיים, אבל חרגה מֵעֵבֶר לתמיכה הזו. ברבע המאה הראשונה של חייה, ישראל קצרה את פרי הרומנטיזציה של קיומה בייחוד בין סוציאל-דמוקרטים מערביים. אל זה הצטרפו רגשי אשמה כלליים, בייחוד כאשר התחילה להתפשט תודעת השואה, ממשפט אייכמן עבור דרך סדרת הטלויזיה האמריקאית Holocaust, באמצע שנות ה-70. האהדה הבסיסית התארכה מעבר לתוחלת חייה של הרומנטיזציה. גם הימין, שהיה אדיש לישראל, או רחש לה איבה, הצטרף אל ההסכמה הפרו-ישראלית מסוף שנות ה-70 ואילך.

איזוּנם של מרכיבי ההסכמה היה תמיד אתגר לא פשוט. עד עליית הליכוד לשלטון, ישראל הסתמכה על בריתה עם ליברלים, סוציאל-דמוקרטים ואיגודים מקצועיים. עליית הליכוד היטתה את ישראל ימינה, גם בזירה האמריקאית. הפלירט הפומבי של מנחם בגין עם הימין הנוצרי עורר אי-נוחות ניכרת בין היהודים, הרואים את עצמם קורבנות פוטנציאליים של איום נוצרי פונדמנטליסטי על ההפרדה בין דת למדינה, וחולקים עליו בשורה של ענייני חברה.

בנימין נתניהו מצא את רוב ידידיו באמריקה בין ׳השמרנים החדשים׳ (Neo-Cons), שרובם באו מן הטרקלינים הספרותיים של יהודי ניו יורק. הם היו בדרך כלל יוצאי המפלגה הדמוקרטית. חלקם השתייכו לשמאל הרדיקלי לפני שחזרו בתשובה. הם העניקו תנופה ציבורית ואינטלקטואלית לרפובליקאים של רונלד רייגן, אבל בניגוד לתקוותיהם ולציפיותיהם לא הצליחו לשכנע יהודים להעביר את קולותיהם לימין.

סימני הקרע בין אוהדי ישראל למיעוט השחור בארה״ב התחילו להינתן עוד בסוף שנות ה-60, גם בגלל ההקצנה של הפוליטיקה השחורה באמריקה וגם בגלל התפיסה הגוברת של ישראל כמדינה המדכאת ״אנשים בעלי צבע״. השוּתפוּת הצבאית ההדוקה של ישראל עם דרום אפריקה בימי האפרטהייד העמיקה את הקרע עם הרדיקלים, והעובדה שישראל שיקרה בגלוי לידידיה לא הועילה לשמה הטוב. אבל הממסד הפוליטי השחור, בעיקר זה המיוצג בקונגרס, הוסיף לתמוך בישראל, אם גם בלב ולב.

הליכה על בהונות, בעיטה בצלעות

שכל ישר, זהירות טבעית וּקריאה רצינית של המפה חייבו את ישראל להתהלך על בהונותיה. לא זו בלבד שהיא לא התהלכה עליהן, אלא שהתקפתה על נשים שחורות, יהיו דעותיהן נפסדות כאשר יהיו, היתה שקולה כנגד בעיטה בצלעות.

אני חושב שלישראלים, תהיה השקפתם הפוליטית אשר תהיה, יש סיבה לחרדה. היא אינה נוגעת להעדפות רעיוניות או לקווי פעולה מדיניים. היא נוגעת לשיקול דעת, להבנת מצב, ליכולת לסכל משבר בטרם פורענות. התנהלות ישראל בפרשה הזו מעוררת שאלות הכרחיות על רצינותם של מנהליה.

ראש הממשלה אינו זקוק לשיעורים בפוליטיקה אמריקאית. הוא היה עֵד ראיה וּשמיעה לפוליטיקה הזו במשך שנים. הוא גדל והתחנך באמריקה. בה הוא הגיע אל פרקו הפוליטי. הוא היה דיפלומט ישראלי בכיר בוושינגטון של רונלד רייגן. הוא הוסיף להתרפק על אמריקה בימי שגרירותו באו״ם (שתי השליחויות היו בין 1981 ל-1988). כראש ממשלה הוא נשא ונתן עם שלושה נשיאים אמריקאיים, אם כי שניים מהם לא כל כך סבלו אותו. הוא לא חדל להיפגש עם פוליטיקאים אמריקאיים מכל הדרגים ומכל הזרמים.

וזה מה שיוצא מחצי מאה של חינוך אמריקאי? זה עניין שאין הדעת תופסת. למען האמת, הדעת כמעט אומרת נואש. האיש המורח את טראמפ על הקירות, מעשה ״ליגה אחרת״, מעמיד בספק את כשירותו לשחק באיזושהי ליגה. האיש החוזר וּמתפאר ביכולתו להתמודד עם משברים בין לאומיים, וּלהתהלך בין הטיפות של רוסיה ואמריקה, צועד בלי מטריה ובלי מעיל גשם אל תוך סופת הוריקן חזויה לחלוטין.

אין מנוס מלחשוב להיסטורית את הסכנה הנשקפת עכשיו לעתיד יחסי ישראל עם אמריקה. כפי שכתב השבוע ה׳וושינגטון פוסט׳, ישראל הפכה בן-לילה לעוד נושא אחד השנוי במחלוקת מרה, לצד הפלות מלאכותיות, בעלוּת על כלי נשק פרטיים והגירה. אלה עניינים שעליהם אמריקה נקרעת לגזרים. ישראל לא היתה צריכה להיות שם.

איפה היתה עורמת הדיפלומטיה

במשך שנים, האהדה לישראל באמריקה היתה תוצאת התעניינותו של מיעוט אקטיבי, ששלומה של ישראל היה כאש בעצמותיו. הרוב הגדול של האמריקאים אינם מתעניינים בעולם החיצון, אפילו לא בישראל. איוּם תמיד נבע מן האפשרות שמשהו לא-טוב יוציא את ההמונים מאדישוּתם, כמו למשל הצורך לשגר צבא אמריקאי להציל את ישראל (לא קרה, תודה לאל), או הרושם שטירור נגד אמריקה הוא תוצאה של תמיכתה בישראל (יכול היה לקרות).

אויבי ישראל באמריקה מרטו את שַׂערם במשך שנים. הם לא הצליחו לשכנע מספר מספיק של אמריקאים, שישראל מזיקה לִבריאותם הפוליטית. אנחנו יודעים שזה משתנה והולך בשנים האחרונות. סקרים מראים זה זמן מה שישראל מאבדת את תמיכתם של פעילים דמוקרטיים. אבל פעילים הם רק פעילים. 

חוכמת המדינאוּת, או עורמת הדיפלומטיה, היו צריכות להדריך את התנהלות ישראל. היה עליה לצאת מגדרה שלא להעניק יתרונות אמוציונליים לאויביה באמריקה. היא נכשלה במשימה הזו. אמוציות מפרנסות עכשיו את הנרטיב האנטי-ישראלי במידה חסרת תקדים. 

רשידה טלייב מתייפחת במסיבת העתונאים המשותפת עם אילהאן עומר, תשעה-עשר באוגוסט 2019 (צילום מסך)

בזמן כתיבת הרשימה הזו צפיתי במסיבת העתונאים של עומר וטלייב, שבמהלכה פרצה טלייב בבכי כאשר סיפרה על תלאותיה של אמה, אזרחית אמריקאית, במחסומי צה״ל בגדה המערבית. זו קטסטרופה של יחסי ציבור שאין לה שיעור, אפילו מבחינת הימין הישראלי. מה אני אומר, בעיקר מבחינת הימין הישראלי.

משונה בעיניי שהאופוזיציה בישראל אינה עושה ניסיון רציני להעמיד את עתיד יחסי ישראל-ארה״ב על מדוכת הבחירות. היא יכולה לטעון, על יסוד הימים האחרונים, כי מר נתניהו נכשל במבחן-הנהיגה החוזר שלו, ואין בררה אלא לשלול את רשיונו, לטובת נצח ישראל.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. מסר לא יתפרסם בהיעדר כתובת אמתית.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

12 Responses to “האיש החוזר וּמתפאר ביכולתו להתמודד עם משברים בין לאומיים, וּלהתהלך בין הטיפות של רוסיה ואמריקה, צועד בלי מטריה וּבלי מעיל גשם אל תוך סופת הוריקן חזויה לחלוטין”

  1. עמוס באר הגיב:

    כפי שאמר הנרי קיסינג'ר, לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. ע"ע מה שכתבת בעצמך – 70% מן הישראלים תומכים בטראמפ.

    לב. נתניהו זה מספיק, כי יש בחירות ב-17.9. אחריהן המבול.

    חוץ מזה רק עיתונאים סמולניים לא מבינים את הגאונות הפוליטית של נתניהו. עובדה – הוא ראש ממשלה כבר יותר מעשר שנים ואין מי שמאיים עליו. חוץ מהעניין הזה עם נו, שלטון החוק אבל בעזרת א. שקד גם על זה הוא יתגבר!

  2. דני פ הגיב:

    אני מסכים עם כל מלה.

    דבריו של ה. ל. מֶנְקֶן מהדהדים:

    Democracy is the theory that the common people know what they want, and deserve to get it good and hard

    ישראל היא דמוקרטיה. העם רוצה עמידה איתנה, הוא רוצה שייכנסו ב-BDS בכל הכוח, ומה שהעם רוצה, העם יקבל.

    אני לא מאוד להוט להגן על נתניהו אבל הוא כבר זכה לביקורת רצינית משמאל(!) על התנהגותו הפייסנית מול החמאס. לוּ היה מאפשר לעומר וטלייב ״לה*תין עלינו בקשת״ מתוך ישראל, זה היה יכול לפגוע בו פוליטית.

    לעומת זאת אין סיבה שהפרשה הזו תפגע בו. ההיפך, הוא דוחף ישראלים רבים עוד יותר ימינה. בעוד שרוב הציבור מסוגל להבין התנהלות מתונה מול החמאס והחזבאללה שֶכֵּן הקשר עם אובדן חיי אדם הוא מיידי, הנה כל הבְּלַה-בְּלַה של יחסי החוץ הוא אמורפי מדי, מה שגורם לאנשים להרגיש טוב עם עצמם היא עמידה איתנה.

    ״משונה בעיניי שהאופוזיציה בישראל אינה עושה ניסיון רציני להעמיד את עתיד יחסי ישראל-ארה״ב על מדוכת הבחירות״

    אופוזיציה? גנרל גנץ ומר לפיד? האם שמעת משהו אינטליגנטי מפיהם של הצמד הזה? או שמא התכוונת לחברם הטוב ליברמן האשף הדיפלומטי? אבל מעבר לציניוּת, לימין יש קלף מנצח שהנשיא כרגע הוא באמת דונלד טראמפ.

    ההנחה הסבירה מאוד שהדמוקרטים יחזרו לשלטון תוך שנה או חמש היא מֵעֵבֶר למה שציבור יכול לעכל.

    • יואב קרני הגיב:

      אין לנו חילוקי דעות בעניין הזה, דני.

      אכן, בקונטקסט המיידי של הבחירות אין לנתניהו מה להפסיד. אני דיברתי על נצח ישראל, או לפחות על הטווח הארוך.

      לאופוזיציה יש לדעתי מה להרוויח מהאשמת נתניהו בהעדפת הטווח הקצר.

      הטענה שהוא מקריב את מערכת היחסים החשובה ביותר של ישראל לתועלת הטווח הקצר אולי לא תעשה רושם על ההמונים, אבל עשויה להביא מספר מסוים של אנשים להפסקה-צורך-מחשבה.

      אינני יודע אם הפסקה כזאת תניב מנדט או שניים לאופוזיציה, אבל אני עומד על דעתי שיש טעם להעתיק את הדיון לאסטרטגיה גבוהה ולאינטרס הלאומי העליון.

  3. יובל הגיב:

    ומדוע זה נרחיקה עד דרום אפריקה, והרי כבר קרה שמדינה אחרת המוזכרת ברשימה סירבה לאשר כניסתו של חבר פרלמנט חלאתי ממדינה אחרת המוזכרת בה.
    https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1649212

    • יואב קרני הגיב:

      תודה על התוספת, יובל.

      ההשוואה עם דרום אפריקה נגעה לסיבות האיסור. ארה״ב אסרה על בן ארי להיכנס בגלל מיהותו. דרום אפריקה אסרה ונידתה בגלל הדעות שהמוחרם הביע על דרום אפריקה.

  4. דני פ הגיב:

    "[הניו יורק טיימס] הופך בזה למשתתף פעיל, או למנהיג, במלחמה רב-יבשתית נגד תודעת המערב ונגד תחושות הייעוּד שלו."

     לא יודע. אולי הם רוצים להעביר את המערב (או ארה״ב, נראה שכולם מתבלבלים בין השניים – סוג של פרובינציאליות ייחודי לארה״ב) אותו תהליך שעברה גרמניה. לגרמניה יש אגב ייעוד בימינו – כפרה על חטאי העבר.

    סדרת הכתבות ב׳ניו יורק טיימס׳ ראויה לכשעצמה, אבל בסופו של דבר ארה״ב דומה הרבה יותר לקנדה ולאוסטרליה – מדינות-מתיישבים לבנות ללא היסטוריה של עבדוּת – מאשר לברזיל או למדינות בים הקריבי, כך שניתן להפריז בחשיבותה של העבדות. אך ללא צל של ספק, עדיף שארה״ב היתה דומה יותר לקנדה או לאוסטרליה.

    • יואב קרני הגיב:

      אני רואה את המאמץ של ה׳ניו יורק טיימס׳ בקונטקסט רחב יותר של הפקעת מלוא הלגיטימיות מן ההיסטוריה האמריקאית. גרמניה היתה שם לפני היטלר; אמריקה/ארה״ב לא היתה שם לפני 1619. אם אקט הייסוד היה לא-לגיטימי, ממילא חשודה הלגיטימיות של כל מה שבא אחריו. זה לא כיוון מתַקן, בוודאי לא מזַכֵּך; זה כיווּן מהפכני. מדוע ה׳ניו יורק טיימס׳ נותן את ידו לזה? אולי מאותה הסיבה שהוא הניח לעמודיו הכלכליים להיות פלטפורמה להתקפה שיטתית על הקפיטליזם האמריקאי.

      הייתי צריך לתת את הקישור לנאום הבריקדות של עורך ה׳ניו יורק טיימס׳, שבו הודיע על כוונתו להעניק ״מסגרת חדשה״ להיסטוריה האמריקאית. המקור הוא אתר רשת ימני פרו-טראמפיסטי, אבל הוא מביא דברים בשם אומרם.

      לא לגמרי ירדתי לסוף דעתך בעניין העדפתך שארה״ב תִדמֶה לקנדה ולאוסטרליה. אנא הסבר.

      חוסר הדמיון של ארה״ב לברזיל, או לצורך זה לקובה, הוא מובן מאליו: מספר השחורים בברזיל (לברזיליאנים יש טבלת-צבע עם איזה ששה-עשר גוונים של שחור) וּבקובה מתקרב לחצי האוכלוסיה. בארה״ב אנחנו מדברים בערך על תשיעית האוכלוסיה.

      • דני פ הגיב:

        אין לי הצעה שארה״ב תהפוך לקנדה או אוסטרליה, זה בלתי אפשרי.

        אני טוען שההיסטוריה האמריקאית מסבירה למה בהשוואה לארצות אלה ארה״ב can't have nice things (או לפחות לא השיגה אותם עד היום) – דברים כמו יותר שוויון וּרווחה וּפחות אלימוּת.

        אגב ברזיל, אנו מסכימים – שיעורם הנמוך יותר של שחורים באוכלוסייה בארה״ב אומר שבניגוד לדעת העיתון, העַבדוּת וּמשטר ההפרדה שבּא אחריו אינם חזוּת הכול.

        האם אתה יכול להצביע על ״התקפות שיטתיות על הקפיטליזם האמריקאי״ ב׳ניו יורק טיימס׳? (כנראה שאיתן אני דווקא מסכים)

        • Yoav Karny הגיב:

          האם אתה יכול להצביע על ״התקפות שיטתיות על הקפיטליזם האמריקאי״ ב׳ניו יורק טיימס׳? (כנראה שאיתן אני דווקא מסכים)

          עיין-נא בטוריו של Andrew Ross Sorkin, שה׳טיימס׳ מתאר כמוציא-ומביא בסיקור הפיננסי שלו. הוא בעל הטור הפיננסי היומי רב ההשפעה DealBook. ראה נא בייחוד את טורו ׳כיצד הדמוקרטיה של בעלי-המניות הכשילה את הציבור׳

          כל אחד מאיתנו רשאי להסכים אתו, או לחלוק עליו, אבל השאלה בעיניי היא אם עמודי הפיננסים של ה׳ניו יורק טיימס׳ צריכים לשמש פלטפורמה גלויה למערכה נגד המִבנה הנוכחי של הכלכלה. בעיניו של עתונאי זקן (החתום למטה), זה כבוד השמור לעמודי דעות, לא לעמודי חדשות. אני קורע קריעה זה זמן מה על הוויתור המלא על ההתיימרוּת לאובייקטיביוּת.

          אני חושב שקוראיי לא יתקשו למצוא את בני-דמותו של סורקין בעתונות הישראלית: חכמים, ידענים, נערצים על דעותיהם — אבל מי שהמירו את אחריותם האדיטוריאלית בכתיבת פמפלטים. (אינני מחיל את הביקורת על עצמי; אני אינני כותב בשמי אלא דעות גלויות.)

    • יואב קרני הגיב:

      דני, אגב הערתך על הכַּפָּרָה כייעוּד גרמני לעומת זכרון העבדוּת בגרמניה, עתה זה הופיע ספר בארה״ב, ששמו ׳ללמוד מן הגרמנים: גזע וזִכְרוֹן הרוע׳.

      הנה הביקורת עליו ב׳ניו יורק טיימס׳.

      • מני זהבי הגיב:

        אבוי, טכניקת שיימינג עוברת מרשתות חברתיות למיניהן, שלנאמר בהן יש אורך חיים של זבוב, לעמודי עתונים מובילים וספרות מחקר. זה מטורלל לחלוטין.

        הגרמנים (במערב גרמניה לפני האיחוד) יכלו לעסוק בחיטוט בעוולות העבר, כי הם היו מוּגנים ע"י נאט"ו ובעיקר ע"י ארה"ב. הם ידעו שאם יקרה משהו, טנקים, מטוסים וטילים אמריקאיים יופעלו נגד אויביהם (כולל גרמנים אחרים מהמזרח), וכסף אמריקאי יזרום שוב כדי לסייע להם.

        לארה"ב כיום אין פריווילגיה כזאת. ויש לה שלל בעיות דחופות יותר לעסוק בהן במקום "המוסד המיוחד" שהסתיים לפני 150 שנה במרחץ דמים נורא (אני חושב שעצם התרחשותו היא אסון בהיסטוריה האמקריקאית לא פחות מהעבדוּת, אבל זה עניין אחר).

        זה, כמובן, נכון גם לישראל, שיש מי שרוצה לטפח בה את תודעת "החֵטְא הקדמון" ביחס לנכבה וּלכיבוש 1967.

        • Yoav Karny הגיב:

          למען הדיוק, בשלושים השנה הראשונות שלאחר מלחמת העולם, המערב-גרמנים מיעטו לעסוק בעבר; יצאו מִגִדרם להתעלם ממנו, או להכחיש אותו. עד שנות ה-80 של המאה ה-20 היו דוגמאות להתנכלויות מאורגנות, לפעמים של ערים שלמות, לחוקרים צעירים שניסו לחשוף את העבר.

          1967 כ״חֵטא קדמון״? אני חושב שיהיה עלינו לחזור וּלהגדיר ׳קדמון׳. 1967 כשלעצמה לא היתה חטא, אלא צורך קיומי. כל מה שבא אחריה היה חטא בן-זמננו.

Leave a Reply