על קונסולים ועל קיסרים

כמה שנות שלטון נחוצות כדי להועיל לעם? שאלה לא-חדשה, שנשאלה עוד ברומא לפני 2,500 שנה. התארכות כהונה דווקא לא הפריעה לאנגלים, אבל הפחידה את האמריקאים. בצדק

על כריכת ׳טיים׳, 22 ביולי 2019. פרסים יוגרלו בין הפותרים נכונה את שאלת ׳טיים׳ מיוני 1996, למטה

יוזף השני קיסר אוסטריה מת כמעט 130 שנה לפני שחרבה הקיסרות של משפחתו. הוא ניסה להציל אותה. היה לו תיאבון יוצא לדופן לתיקונים רדיקליים. אליו התכוונו היסטוריונים, כאשר דיברו על ׳האבסולוטיזם הנאור׳, זאת אומרת עריצות עם כוונות טובות.

הוא מלך על המדינה ההבסבורגית, בגַפּוֹ או ביחד עם אמו, במשך רבע מאה. לפני מותו הוא ציווה שעל מצבת קברו תיחרת הכתובת,

כאן טמון יוזף השני, אשר נכשל בכל משימותיו״

היש טעם לנחש כמה שליטים רבי-כוח, או אפילו מְעוּטֵי-כוח, היו מנסחים כך את הערך שלהם בוויקיפדיה? מנהיגים פוליטיים נגועים רק לעתים רחוקות בענווה, שׂיח להם רק עם שׂר-ההיסטוריה, והם אינם חדֵלים לחשוב מה יחשבו עליהם לאחר שבְּשָׂרָם יהיה לרימה.

כללים והבטחות

בנימין נתניהו נהג להגיד, סביב 1996, שהוא לא יישאר יום אחד מֵעֵבֶר למִכסת שמונה השנים. מליצי-יושרו משיבים על זה, שהוא הבטיח מה שהבטיח על יסוד החוק לִבחירה ישירה, שמכוחו הגיע לשלטון. הואיל והחוק ההוא בוטל, כלל שמונה השנים פקע אִתו.

תירוצים לעקיפת כללים ולהפרת הבטחות מיוצרים בהצלחה ניכרת במוסקבה, באנקרה, בבייג׳ין (הרשימה המלאה ארוכה למדי)… אם רק תיתנו לדונלד טראמפ נקודת-מִשען ארכימדית הוא יקרע לגזרים את התיקון ה-22 לחוקה, המגביל נשיא לשתי כהונות, רצופות או לא-רצופות.

כללית, דמוקרטיות פרלמנטריות אינן מגבילות את אורך כהונתם של ראשי ממשלה, עם מעט מאוד יוצאים מן הכלל.

אפשר כנראה להגיד שראש הממשלה המודרני הראשון היה רוברט ווֹלְפּוֹל (Walpole), בבריטניה, לפני 300 שנה. הוא קבע שיא כהונה, שאף אחד מיורשיו לא הצליח לשבור: 20 שנה. בזמננו, זאת אומרת מאז תחילת המאה ה-20, רק מרגרט תאצ׳ר וטוני בלייר החזיקו בשלטון טיפה יותר מעשר שנים.

בן גוריון וּתאומיו

עניין יחסית רגיל, ולא בלתי צפוי, הוא שראש הממשלה המייסד מאריך בשלטון, במידה שתוחלת חייו מרשה לו.

בן גוריון, ששיאו נשבר השבוע, היה שייך לקטגוריה הזו. היו לו שני תאומים היסטוריים, ג׳ווהרלל נֶהרוּ של הודו, שהחזיק בשלטון 17 שנה, וקונרד אדנאואר של מערב גרמניה, 14 שנה. זה האחרון היה בן 87 בפורשו, כנראה האיש הזקן ביותר שעמד אי פעם בראש ממשלה דמוקרטית. לי קוואן יו של סינגפור התחיל כדמוקרט, והפך במרוצת השנים לאבסולוט נאור. הוא החזיק בשלטון 31 שנה. (בנו הוא ראש הממשלה הנוכחי.)

עניין אחר הוא התארכות הכהונה אצל ילדי המייסדים ונֶכדיהם. הלמוט קוֹהל כיהן כקנצלר גרמניה 16 שנה. אנגלה מרקל, אם תחזיק מעמד עוד שנתיים, תשווה את שיאו של קוהל. בהודו, אינדירה גאנדהי, בתו של נהרו, כיהנה כראש הממשלה במשך 15 שנה, עד שנרצחה. כיוצא בזה, פייר אליוט טרודו שימש ראש ממשלת קנדה במשך 15 שנה, עד 1984. אפשר להגיד על כל הארבעה, שהתארכות שלטונם הניבה אסונות פוליטיים לקראת הסוף.

ביום שבו נתניהו שבר את שיאו של בן גוריון, גם שינזו אַבֶּה של יפאן שבר שיא בן מאה שנה ויותר: הוא מכהן עכשיו יותר משש שנים וחצי. כמעט כל ראשי הממשלה של יפאן ב-75 השנה האחרונות התקשו לסיים שתי שנות כהונה. אחדים התקשו לסיים אפילו חודשיים. יפאן, צריך להודות, הסתדרה לא רע.

בלי ענווה, בלי רצון טוב

הגבלת תקופות כהונה אינה רעיון בן זמננו. האמא של כל הרפובליקות, רומא העתיקה-מאוד, לא סמכה על ענווה ועל רצון טוב. את הכהונה הביצועית העליונה שלה (״קונסול״) היא חילקה בין שניים, ועמדה על רוטציה שנתית במשך 500 שנה. בחירה חוזרת בדרך כלל חייבה המתנה של עשר שנים.

חלק מתהליך הדמוקרטיזציה באמריקה הלטינית, ברבע האחרון של המאה ה-20, היה כרוך בהגבלת נשיאים לכהונה אחת ויחידה, בדרך כלל ארבע או חמש שנים, פה ושם שש. מאז, היבשת חזרה אל תרבות פוליטית סמכותנית, שסימן ההֶכּר הראשון שלה היה ויתור חלקי או מלא על ההגבלה.

ב-150 השנה הראשונות של הרפובליקה האמריקאית לא היו נחוצות הגבלות חוקתיות. הנשיא המייסד, ג׳ורג׳ וושינגטון, קבע תקדים: שתי תקופות כהונה – והביתה. עד 1940 איש לא ניסה לסטות מן התקדים. אחדים הסתפקו בתקופת כהונה יחידה.

שלטון אישי ממושך היה מנוגד לאתוס של ארץ, שנולדה כהתקוממות נגד עריצותו של מלך. אבותיה המייסדים של ארה״ב התעניינו ברפובליקה הרומאית, וקיוו למנוע את מה שקרה לה: תאוות השלטון של יחידים הפכה את הרפובליקה לדיקטטורה צבאית מורשתית, שהעומד בראשה נקרא מאותו היום הנמהר ואילך על שם הגנרל המייסד, ׳קיסר׳.

הקדושים לשלטון

הפוטנציאל של שימוש לרעה בכוח אינו הסיבה היחידה לטובת הגבלת כהונה. סיבה חשובה לא פחות היא התמעטות הדינאמיות של נושאיה. יהיו אשר יהיו מעלותיהם הטבעיות של הנוֹשׂאים, מתקיים בהם הכלל הביולוגי של שקיעה גופנית וּמנטלית. כמובן, יש יוצאים מן הכלל, כמו דאנג שאופינג שהתחיל את הרפורמות בסין בהיותו בן 74, והביאן אל חוף מבטחים בהיותו בן 90.

אף נלסון מנדלה היה בן 74 כאשר נבחר לנשיא, בסוף משטר האפרטהייד. הוא הקדים להודיע שאין לו כל כוונה לשרת יותר מתקופת כהונה אחת. הוא עמד בדיבורו, עניין כמעט חסר תקדים ביבשת אפריקה.

אבל מנדלה לא היה כאחד האדם. 27 שנה בבית הסוהר של האפרטהייד זיככו אותו, שחררו אותו מן השיעבוד לאגו, פטרו אותו מרדיפת כבוד וּמתאוות בצע. קדוּשה ריחפה עליו. לרוע המזל, מספר הקדושים המתמודדים על כהונות פוליטיות פחת במקצת בשנים האחרונות. הקונסולים שאנחנו בוחרים רוצים מאוד להיות קיסרים.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. מסר לא יתפרסם בהיעדר כתובת אמתית.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

2 Responses to “על קונסולים ועל קיסרים”

  1. עמוס באר הגיב:

    יואב שלום,

    שתי הערות ברשותך:

    1. בהתחשב בכך שכהונת קונסול ברומא העתיקה היתה רישיון להדפיס כסף (ככל שטרילוגיית קיקרו של רוברט האריס מדייקת בעובדות) הרי שהתקדים הזה אולי מעיד בעיקר על כך שהרבה רצו להתחלק בשלל… מכיוון ששחיתות לא פסה מהעולם עם האימפריה הרומית אולי אין מתאם ישיר בין אורך השלטון ליושרו. מושחת נשאר מושחת ומשרת ציבור נשאר משרת ציבור.

    2. אמריקה הלטינית – דומני ששגית בהכללה. בקולומביה, הדמוקרטיה הכי יציבה ביבשת הזאת (למרות ההיסטוריה האומללה) עדיין יש הגבלה של שתי קדנציות לנשיא. אני לא בטוח שמה שכתבת תקף גם לכל יתר המדינות דרומית לארה”ב.

    עמוס באר
    מנצ’סטר

    • יואב קרני הגיב:

      אני לא טענתי, שהגבלת כהונה מגינה על מערכת מפני שחיתויות. היא מגינה, לעומת זאת, מפני התארכות יכולתו של יחיד להשתמש לרעה בכוח הפוליטי הנתון לו. אני חושב שידוע לך מה קרה לקיקרו בעקבות השימוש לרעה שעשה בכוח הקונסול.

      אשר לאמריקה הלטינית: קולומביה חוקקה חוק ב-1991, שהגביל נשיא לכהונה אחת ויחידה. הנשיא אוּריבֶּה תיקן את החוק הזה ב-2005, והוסיף כהונה שניה. כאשר ניסה להוסיף כהונה שלישית, ב-2010, בית המשפט העליון פסל את החוק, והוא נאלץ לפרוש. ב-2015, התיקון של 2005 בוטל, והוחזר הֶגיון 1991: נשיא רשאי לכהן רק ארבע שנים, ואינו רשאי לחזור ולהיבחר. הנסיונות להסיר את כל ההגבלות על אורך כהונה ציינו מגמה סמכותנית, שאולי נבלמה, ואולי לא.

      ברזיל, ארגנטינה, אקוואדור, ונצואלה, בוליביה וניקרגואה שינו את חוקיהן, כדי להרשות בחירה חוזרת מיידית. שלוש האחרונות ביטלו אחר כך את כל ההגבלות על בחירה חוזרת — והן אמנם סטו אל הכיוון הסמכותני ביותר ביבשת, עם הגבלה של חרויות אזרחיות ועם פוליטיזציה מלאה של הצבא ושל שירותי הבטחון בשירות מפלגת השלטון.

      הגבלות על בחירה חוזרת מיידית אמנם קיימות בארצות קטנות יותר, ושם התוצאות רחוקות מלהיות חד-משמעיות. צ׳ילה וקוסטה ריקה אמנם נהנו מיציבות פוליטית וּמשיעורים נמוכים יותר של שחיתות, אבל ההגבלות האלה לא הצילו ארצות אחרות. גוואטמלה, עם כהונה יחידה של ארבע שנים, היא דוגמא טובה, או בעצם רעה: מס׳ 2 באמריקה הלטינית במדד השחיתות של Transparency International.

      (אגב, לא כללתי בחשבון הזה את מקסיקו, שבה יש זה תשעים שנה הגבלה של תקופת כהונה יחידה, שש שנים. ב-60 השנה הראשונות של הסידור הזה, רק מועמדי מפלגת השלטון הורשו לנצח.)

      בקיצור, אין פוליסת ביטוח, יש רק פילטר חלקי.

Leave a Reply