כאן איסטנבול, כאן קְפוֹץ

מפלגה זקנה גדולה וּמתכווצת חוללה השבוע נס: מפא״י הטורקית קמה לתחיה בבחירות עירוניות. אולי מפא״י המקורית יכולה ללמוד לקח או שניים

אֶקרֶם אימאמוֹאוּלוּ באימוג׳י של לב, על רקע דיוקנו של אטאטורק. ״היסטוריה״, מכריז עתון האופוזיציה הזה למחרת נצחונו המוחץ של אימאמואולו בבחירות לראש העיר של איסטנבול. הכותרת שמתחת מכריזה ש-1923 לא הוליכה ל-2023. התאריך הראשון ידוּע לכל טורקי מתחיל. בשנה ההיא סיים אטאטורק את שלטונה הנומינלי של השושלת העות׳מנית והקים את הרפובליקה החילונית, שטאייפ ארדואן משתדל בכל כוחו להרוס, אולי בזמן לחגיגות יום המאה

לא נעים לִצפות במפלגה גדולה וּזקנה לעת שקיעתה. מפלגות אינן חיות לנצח, אפילו לא מפלגות שמדעני מדינה היו מוסיפים לִשמן את האִפיוּן ״מפלגת השלטון הטבעית״.

״המפלגה הגדולה הזקנה״ הוא תוארה ההיסטורי של המפלגה הרפובליקאית בארה״ב, והוא מצטרף אל ראשי התיבות GOP, הכלולים אפילו בכתובת האינטרנט שלה, gop.org. קצת משונה, מפני שהמפלגה הדמוקרטית זקנה ממנה לפחות ב-30 שנה (תלוי איך מחשבים); והרפובליקאים קיבלו את התואר הזה רק ב-1888, כאשר היו בני 32. 

הם נעשו מפלגת השלטון הטבעית של אמריקה בעקבות מלחמת האזרחים. בשבעים השנה הראשונות שלאחר המלחמה, רפובליקאים החזיקו בנשיאות 54 שנה. אחר כך התחיל עידן של בכורה דמוקרטית, שהגיעה אל קִצה ברבע האחרון של המאה ה-20.

הדמוגרפיה הפוליטית רומזת, שימי הזוהר של הרפובליקאים נמצאים מאחוריהם. הבסיס הפוליטי שלהם הוא בעיקר לבן וּבעיקר מבוגר. אמריקה משחימה וּמצעירה. אבל מפלגות אמריקאיות תמיד הצטיינו בִּיכולת וירטואוזית להשיל עור וּלהחליף צבעים. בהחלט יתכן שגם GOP תצליח. איננו מציעים אפוא לכלול אותה, לפחות לפי שעה, ברשימת המפלגות הגדולות הזקנות המוּעדוֹת להסתלק מבמת ההיסטוריה.

חִרחורי גסיסה

לעומת זאת, קרובה להפתיע אל הרשימה, או לפחות אל הטיוטה הראשונה שלה, היא האמא של מפלגות השלטון הטבעיות, הלוא היא המפלגה השמרנית של בריטניה.

התואר ״שמרנית״ עושה אִתה קצת אי-צדק, מפני שלא פעם היא היתה ראש החץ של רפורמות היסטוריות. היא לימדה אותנו ששמרנות אמתית היא זו המסדירה את קצב ההתקדמות במקום לנסות ולהכשיל אותה.

היא היתה תמיד אחת משתי המפלגות הגדולות, אבל באמת תמיד. אנחנו מדברים על איזה 250 שנה. ברבע האחרון של המאה ה-20, השמרנים עמדו בראש הממשלה 18 שנה רצופות. עכשיו הם עומדים בראשה זה תשע שנים. אבל שני סיבובי בחירות אחרונים, לשלטון המקומי ולפרלמנט האירופי, הנחילו להם תבוסות מזעזעות. במקומיוֹת הם ירדו למקום השלישי, באירופיוֹת הם ירדו למקום החמישי (8.8% של הקולות). הבחירות הכלליות הבאות מהלכות עליהם אימים.

׳הרגע של נרנדרה מודי׳ (NaMo) ב׳הינדוסטן טיימס׳, 24 במאי 2019. בפעם השניה ברציפות, מפלגת העם ההודית (BJP) הדתית-לאומנית קיבלה רוב מוחלט של המושבים בלוֹק סַבּהַא (הבית התחתון של הפרלמנט ההודי)

בהודו, המפלגה הזקנה הגדולה פולטת עכשיו מה שנשמעים כחִרחורי גסיסה.

זה לא רק מפני שמפלגת הקונגרס בת 135 השנה הפסידה בפעם השניה ברציפות. הפסדים כאלה כשלעצמם אינם הורגים. זה איך היא הפסידה, ואיך מקור הכוח ההיסטורי שלה – הדומיננטיוּת של משפחת נהרו-גאנדהי (Nehru-Gandhi) – הפך למקור החולשה, ואיך אין לה מושג מה לעשות עכשיו; ובייחוד איך השתנה הנרטיב של הפוליטיקה ההודית.

הקונגרס היתה עד זה לא כבר נושאת הנס של אתוס המייסדים: הודו כארץ חילונית, רב לאומית ורב לשונית. עכשיו הודו חפונה באגרוף הברזל של תנועה דתית לאומנית, המטעימה את עליונות הרוב ההינדואי ותוקפת את האליטות התרבותיות המזוהות עם הקונגרס. ראש הממשלה נרנדרה מודי, תיכף לנצחון הבחירות המוחץ שלו בחודש שעבר, יצא בהתקפה מרה על ״כנופיית קְהַאן [=חאן] מארקט״. זה מרכז הקניות היוקרתי בניו דלהי, שאינטלקטואלים ליברליים מתהלכים בחנויות הספרים וּמְסיבּים בבתי הקפה שלו.

כל כך הצטמקה מפלגת הקונגרס עד שבפעם השניה ברציפות היא לא הצליחה לזכות במינימום הנחוץ של מושבי פרלמנט (10%), כדי לקבל את המעמד של אופוזיציה רשמית.

אפשר אולי להוסיף לרשימה הזו את המפלגה הסוציאליסטית של צרפת. היא החזיקה בִּכהונות הנשיא במשך 19 שנה בין 1981 ל-2017, והיה לה רוב פרלמנטרי בחלק מן הזמן הזה. בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי, בשוּתפוּת עם עוד ארבע קבוצות מרכז-שמאל, היא התכווצה ל-6.19% מן הקולות.

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה עדיין לא ירדה אל התהומות האלה, אבל הבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי הורידו אותה למקום השלישי, בפעם הראשונה בתולדות הרפובליקה הפדרלית, עם ההשג הזעום ביותר מאז ומעולם (15.8%).

״המפתח לטורקיה״

מה שמביא אותנו אל הזקנה הגדולה המתכווצת שלנו. 4.43% בבחירות האחרונות קירבו את מפלגת העבודה עוד יותר מכל הנזכרות למעלה אל מיתת נשיקה. 

מהיותה עסוקה בבחירות המקדימות שלה, יתכן שאזניה לא היו כרויות השבוע במידה מספקת לטורקיה. שם נרשם, לפחות פוטנציאלית, אקט תחייתה של הגדולה הזקנה המקומית, הלוא היא מפלגת העם הרפובליקאית (CHP). יצר אותה האב המייסד של טורקיה המודרנית, אטאטורק, בדיוק לפני מאה שנה (ספטמבר 1919).

עד 1950 היא נהנתה ממונופול על השלטון. בדמוקרטיה רב מפלגתית שפר עליה גורלה קצת פחות. היא בילתה יותר זמן באופוזיציה מאשר בשלטון. שמאל וימין מאסו בשיטותיה וּבהרגליה. היא הפכה למפא״י טורקית, אם תרצו. 

״סוף הדרך מצטייר״ (טל״ח), מכריז עתון האופוזיציה הזה למחרת תבוסתה המשפילה של מפלגת ארדואן בבחירות העירוניות באיסטנבול

השבוע היא חוללה סנסציה. מועמדה בבחירות לראש העיר של איסטנבול הביס את מועמדו של הנשיא ארדואן בהפרש משכנע של תשעה אחוזים. זה היה לאחר שארדואן הזכיר לתומכיו, כי איסטנבול היא ״המפתח לטורקיה״, ו״זה השולט באיסטנבול שולט בטורקיה״. התערבותו האגרסיבית של הנשיא במערכת הבחירות הניבה תגובת בומרנג. הוא ספג סטירת לחי מצלצלת, שלא היתה דוגמתה מאז עלה לשלטון, בסוף 2002.

עיתון אופוזיציה אחד הכריז לכל רוחב עמודו הראשון, ״סוף הדרך נראה לעין״, זאת אומרת סוף דרכו של ארדואן.

המפלגה הצליחה לשנות מעיקרה את הדינמיקה הפוליטית לא בזכות מערכת בחירות ארצית. שם היא חזרה והובסה. בבחירות לנשיאות של 2018, מועמדה הפסיד לארדואן בהפרש של 20%. היא עשתה כן באמצעות מערכות בחירות מקומיות. היא ניצחה השבוע באיסטנבול; היא ניצחה לפני שלושה חודשים באנקרה הבירה וּבאיזמיר. 

תחנות-ביניים עירוניות

היתכן שטורקיה רומזת לזקנה הגדולה המתכווצת בישראל שיש עדיין מוצא: לשנות את הדינמיקה הארצית דרך המישור המקומי?

הצרפתים פיתחו פעם את הנוסחה הזו למדרגת אמנות. מנהיגים ארציים מרכזיים עשו חניות ביניים, לפעמים ארוכות, במשרדי עיריות וּמועצות מקומיות. ז׳אק שיראק למשל היה ראש עיריית פאריס ב-18 השנה שקדמו לנשיאותו. פרנסואה אולאנד היה ראש עיריית טול (Tulle) הקטנטנה, במרכז צרפת, במשך שבע שנים לפני נשיאותו. יש עוד דוגמאות למכביר.

הזירה המקומית יכולה להעניק למשתתפיה נסיון ניהול. היא יכולה להוציא פוליטיקאים מִבּוּעותיהם הרחוקות, להעניק להם דימוי וּמשקל, לערב אותם בחיי היום-יום של ציבור בוחרים מסויג. 

תמיד אפשר לסיים בנשיקה, אבל לפני כיבוי האורות שווה לנסות עוד פעם אחת: לקום לתחיה בכיווּן ההפוך, מלמטה למעלה. כאן איסטנבול, כאן קפוץ.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.
אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

20 Responses to “כאן איסטנבול, כאן קְפוֹץ”

  1. יובל פ. הגיב:

    האם הפִּסקה האחרונה כוללת פזילה אלֵי סאות’ בֶּנד, אינדיאנה?

    • יואב קרני הגיב:

      לאו דווקא, יובל. אני כשלעצמי מחבב מאוד את פיט בּוּטיג׳יג׳, ראש העיר הצעיר של סאות׳ בֶּנד, העושה חיל יחסי במקדימות הדמוקרטיות לנשיאות. אבל אינני חושב שסאות׳ בנד בתור שכזאת היא קרש קפיצה לנשיאות.

      כפי שאתה יודע, ראש העיר של ניו יורק הוא אחד הטוענים למועמדות הדמוקרטים. זה בסיס קצת יותר סביר ליומרותיו. טוען אחר, חוליאן-ג׳וליאן קסטרו, היה ראש העיר של סן אנטוניו, טקסס, אבל גם שר השיכון בממשל אובמה.

      מייקל בלומברג, שהיה ראש העיר של ניו יורק במשך 12 שנה, השתעשע במחשבות על הנשיאות. קודמו, רודי ג׳וליאני, היה אחד הטוענים במקדימות הרפובליקאיות ב-2008, ותחילה נחשב לפייבוריט. אבל בארה״ב אין מסורת של ראשי ערים בפוליטיקה הנשיאותית, בוודאי לא במישרים מן הפוליטיקה העירונית.

      לעומת זאת, תחנת-ביניים בראשות עיר או מחוז הקפיצה די הרבה פוליטיקאים לקונגרס בוושינגטון. באמריקה, לרגל ביזוּרהּ, יש תחנת ביניים מקומית מרשימה עוד יותר מעיר והיא כהונת מושל מדינה. שבעה-עשר נשיאים היו מושלים, ותשעה קפצו במישרים מכהונות מושלים אל הנשיאות (לפי וויקיפדיה).

      בארץ, מאין לנו כהונות של מושלי מחוזות (שמעון פרס הציע פעם, אם אינני טועה ב-1977, ליצור כהונה של ״שר הפלך״ למשול בכל אחד ממחוזות ישראל. לפי דעתי, רעיון לא רע.), ראשי ערים הם המקבילים הקרובים ביותר.

      בארץ נעשה לפי מיטב זכרוני נסיון אחד בלבד: עמרם מצנע בראש מפלגת העבודה, 2003. אבל הוא נחל תבוסה איומה. תחת מנהיגותו, מפלגת העבודה קיבלה רק תשעה-עשר מושבים. הגע בנפשך. רק תשעה-עשר מושבים. אכן, קשה להעלות על הדעת תהום עמוקה מזו.

      • יובל פ. הגיב:

        חן־חן על התגובה וחן־חן על הניקוד, ניסיתי אך המקלדת הקשתה עליי.

        היה בארץ רוני מילוא, שהקים את מפלגת המרכז אך גלש במורד רשימתה עד הבחירות עצמן.

        אולמרט אמנם התחיל בזירה הארצית אבל אני חושב שהוא היחיד שזכה להיות רה”מ וגם ראש עיר.

        בשולי הדברים, רצה הגורל וזימן לי קולגה מסאות’ בנד למהלך עבודת הקיץ שלי. בינתיים לא דיברנו הרבה על פיט, אבל אני מאמין שהוא ישוב ויעלה בשיחות. המעסיק שלנו, אגב, הוא מייקל בלומברג.

        • יואב קרני הגיב:

          יובל, ניקוד יש כאן בשפע, ניגר ממקלדתי. פעם אפילו הענקתי קֻבּוּץ לברק אובמה.

          רוני מילוא הוא דוגמא מעניינת למה שהיה יכול לקרות, על פי חזון איסטנבול/פאריס. הוא היה בדרך למעלה בפוליטיקה הארצית בימי בגין (שמינה אותו לפוליטרוק ברשות השידור). אבל הוא נבלם, ועבר לחניית-ביניים מרשימה בתל אביב (בעזרתה של שולמית אלוני). זה היה יכול להיות אקט ז׳אק-שיראק של ישראל אבל, כדבריך, זה לא יצא. הוא חזר לימים בזחילה אל הליכוד, אל קריירה מוגבלת מאוד.

          אולמרט הוא כמובן דוגמא מצוינת. חניית-הביניים שלו בירושלים העניקה לו הילת מנצחים, תשומת לב ארצית ובין לאומית, שורה של סיפורי הצלחה (כולל הזיוף המהולל והמבריק של ׳שנת ה-3,000 לייסוד ירושלים׳). היא גם שיפרה אותו, הוסיפה לו איכויות, כולל זינוק מרשים ביותר ביכולת ההתבטאות שלו באנגלית. הוא הפך למדינאי בירושלים.

          מה חבל שירושלים גם העניקה לו את ההזדמנות לאכול קורצה. שוחד בירושלים סיים את הקריירה שלו, ושלח אותו לכלא. אני מתאבל עליו עד עצם היום הזה.

          • דודי ג. הגיב:

            כדי שכהונת ראש עיר תהיה מקפצה לתפקיד בכיר יותר, רצוי מאד שהפוליטיקאי ישאיר חותם ממשי בעיר, או לפחות רושם כזה.

            זה לא היה, לדעתי, המקרה של מילוא, שהקדנציה שלו בתל באביב היתה אנמית, בוודאי בהשוואה לקודמו וליורשו.

            במקרה של אולמרט אגב ראוי לזכור את הדרך שבה נעשה ראש ממשלה: פחות תוצאה של כוחו הפוליטי והאלקטורלי, ויותר הנסיבות (שקשורות בהחלט לחושיו הפוליטיים).

  2. עמית ארז הגיב:

    אז מה הבשורה הגדולה, שאת השלטון יש לכבוש מלמטה?

    נניח שתל אביב היא המקבילה של איסטנבול לצורך העניין הנדון. תל אביב ליברלית ומצביעיה תומכים ביחוד במפלגות ליברליות מזה הרבה שנים

    חולדאי התל אביבי רץ כבר בערך עשרים שנה במה שקרוי “תל אביב אחת”, רשימה תחת חסותה של מפלגת העבודה לפחות בשנותיה הראשונות.

    אז מה אפשר כבר לשנות שם בדיוק?

    • יואב קרני הגיב:

      לא, לא תל אביב. בוודאי לא תל אביב, בדיוק מן הטעם שנתת.

      לבחירות באיסטנבול היה האפקט המרעיש שתיארתי בדיוק מפני שהעיר היתה נחלת הניאו-איסלאמיסטים במשך 25 שנה רצופות.

      כדי להשיג אפקט איסטנבול בארץ, המחנה החילוני-ליברלי, או לפחות חילוני מתון, צריך לנצח בבחירות בירושלים. שווה בנפשך מועמד של מפלגת העבודה נבחר לראש העיר. האדמה תרעד. כמובן, הסבירוּת קטנטנה. זערורית. אבל אני השתעשעתי בתיאור הניסיון האחרון להישאר בחיים לפני כיבוי האורות.

      מכל מקום, לא חשבתי בהכרח על ירושלים, בדיוק לרגל הסבירוּת הנמוכה. חשבתי על מאמץ ארצי, שישלח בכירים במפלגת העבודה להתמודד על השלטון המקומי בערים בינוניות וּקטנות, במקומות שחדלו לבחור אנשי מרכז וּשמאל עוד לפני שנים, החל מרמת גן וכלה בבית שאן. זו יכולה להיות אפילו הסיסמה.

      המטרה היא לחזור ולפרושׂ רשת, לחזור וּלכונן פוליטיקה של השורות הנמוכות, מה שקוראים באנגלית rank-and-file.

      תל אביב וּבנותיה אינן יכולות עוד להיות הפלטפורמה. היא צריכה לקום במקומות שנעלמו מן המכ״ם הליברלי.

      אני מודה שמן ההגיג הזה נודפים ניחוחות כמעט-טרוצקיסטיים: מהפכנים גדולים הופכים לפועלים מן המניין בקווי ייצור של בתי חרושת, כדי לגייס את המעמד העובד לרעיונות המהפכה ולִמשימותיה.

      לא לזה אני מתכוון, כמובן. אבל קורטוב של משמעת מהפכנית יהיה נחוץ כדי להביא תל אביבי לעבור לעשר שנים לעיר פיתוח קטנה (יוסי שריד ניסה פעם, בקריית שמונה, וזכה להערצה ניכרת. חבל שהוא לא ניסה להתמודד על ראשות המועצה שלה).

      אין צורך לומר שהרעיון הזה נמסר כאן במידה הכרחית של ענווה (אני קצת רחוק מבית שאן, אפילו מרמת גן) ואגב הכרה באבסטרקטיוּת שלו.

      • יובל פ. הגיב:

        על משקל שריד בקרית שמונה, אותו מצנע שהוזכר היה ראש ועדה קרואה בירוחם אחרי כשלונו הכלל-ארצי. למיטב זכרוני גם הוא נתקל בהערכה.

        וכיוון שעד כה לא זכרתי, הריני מצטרף כעת למקהלת המברכים על שובך, הגם אם מוגבל, לאכסניה האישית; קשה לאתר את כתביך בגלובס, אם זוכרים בכלל לחפש. וסצינת התגובות שונה שם בתכלית.

        • יואב קרני הגיב:

          לא זכרתי את מצנע בירוחם. אכן, יש בו, או היה בו ממש.

          חבל שמפלגת העבודה ויתרה על שירותיו תיכף לתבוסת 2003. כך אין בונים מנהיגים באופוזיציה. צריך לתת להם הזדמנות. זו דמוקרטיה פרלמנטרית, לא דמוקרטיה נשיאותית.

          בארה״ב, המועמד המפסיד בבחירות לנשיאות חדל להיות מנהיג המפלגה מייד עם תבוסתו. ראינו מנהיגים מוּבסים בדמוקרטיות פרלמנטריות, לעומת זאת, המבשילים באופוזיציה וּמובילים את מפלגותיהם לנצחון.

          הדוגמא של מנחם בגין היא קיצונית — שבע תבוסות — אבל לא בלתי רלוונטית. אני חושב שחלק משקיעתה של מפלגת העבודה קשורה בזריזות של החלפת מנהיגים.

          אגב, שכחנו לדבר כאן על עמיר פרץ, שעלה מן הפוליטיקה המקומית של שׂדרות, אם כי לא בקפיצה מיידית. הוא הוציא בשעתו את שדרות מדואופול של הליכוד והמפד״ל. זה היה יכול להיות סימן לבאות, אבל לא היה.

          תודה על ההערה האישית. אני מתייחס בספקנות אל מידת יכולתי להתמיד, אבל מעריך את התעניינותך ואת התעניינותם של אורחיי.

      • דודי ג. הגיב:

        פוליטיקאי מקומי מעיר בינונית-גדולה בפריפריה, המשתייך למפלגת העבודה (בניגוד לרוב תושבי עירו), שזוכה לאהדה רבה בעירו ולמידה של הכרה ארצית: רוביק דנילוביץ’ מבאר שבע. מי יודע.

        • Yoav Karny הגיב:

          מה לפי דעתך סיכוייו? האם מדברים בו בהקשרים ארציים ולאומיים?

          • דודי ג. הגיב:

            השם עולה לפעמים, בדיוק בגלל שהוא עונה לתיאור שלך.

            יש לו מידה מספקת של כריזמה, שאפתנות ויכולת כדי שהאפשרות לא תיפסל על הסף.

            הייתי אומר שסיכוייו להחזיר את העבודה לתמונת המאבק על השלטון אינם נמוכים משל חברי הכנסת שלה, או של מועמדים שיבואו מהצבא או מהעסקים.

            עם זאת, בבאר שבע העבודה זוכה לתמיכה מעטה מאד, ואין בה פעילות שטח משמעותית.

            במצבה הנוכחי של המפלגה יותר סביר יהיה לראות את דנילוביץ’, אם יחליט לעלות לזירה הלאומית, משתלב ב’כחול לבן’ התורנית. להשתייכותו לעבודה אין כנראה יותר מדי משמעות.

  3. אורי ה. הגיב:

    אהוד אולמרט, ראש עירית ירושלים הצליח להגיע לגדוּלה.

    ויש שר ונשיא פגום שהיה ראש מועצה לפני שנכנס לפוליטיקה.

    במחקר שבחן את הרקע של חברי הכנסת ה־20 נמצא שבשביל כרבע מהם (29) הייתה הפוליטיקה המקומית תחנה בקריירה (קניג, 2018).

    בישראל נראה שמקובלת התופעה של חברי כנסת החוזרים עם תום כהונתם להפוך להיות ראשי ערים ולא להפך.

    יונה יהב (חיפה), יחיאל לסרי (אשדוד), רחמים מלול (רחובות), שלמה בוחבוט (מעלות־תרשיחא) ויעקב אדרי (אור עקיבא).

    רוני מילוא.

    ראו גם את הרצאתו של בנג׳מין בַּרבֶּר, Barber, תיאורטיקן פוליטי אמריקאי, תחת הכותרת ״מדוע ראשי ערים צריכים לנהל את העולם״.

    • יואב קרני הגיב:

      תוספת מצוינת, אורי, תודה. אני נפעם במיוחד מן הקישור להרצאתו של בנג׳מין בַּרבֶּר, ״ראשי ערים צריכים לנהל את העולם״. היא נחרתת בזה על לוח-לבי, צריכה להיות מגילת היסוד של תנועה פוליטית חדשה.

      על אולמרט וּמילוא אני מעיר בנפרד, בתגובה קודמת. דוגמת ראש המועצה שהיה לנשיא אינה שייכת בדיוק לכאן. כמעט 30 שנה הפרידו בין סיום כהונתו של משה קצב כראש מועצת קריית מלאכי לבחירתו לנשיא. בדרך הוא דילג על שורה של משׂוּכוֹת, כולל חברות בממשלה. קצת קשה אפוא לדבר כאן על קפיצה מפוליטיקה מקומית לפִסגת הפוליטיקה הארצית.

      עצם הדוגמא של קצב, לצד דוגמת מאיר שטרית ביבנה, מעניינת. שניהם מרדו בבכורת מפא״י, לאחר שנדחו על ידיה, וּשניהם ייצגו דור חדש של פעילים מקומיים מזרחיים שבשעתם תוארו כהתחלה של שינוי דורי. לא בדיוק יצא, אבל הדוגמא בעינה עומדת.

      אני כתבתי לפני 11 שנה רשימה על דמות בדיונית, ״ברק פחימה״ הצעיר, שמִניתי בטוּבי לראש מועצת שלומי, ודיברתי על לבו ללכת בעקבות ברק אובמה, ולדלג מן המועצה למנהיגוּת ארצית, מפני שאין זמן לחכות להבשלתו.

      ברק פחימה קצת הזדקן, אבל הוא עדיין יכול לנסות.

  4. יאיר דקל הגיב:

    קראתי ונהניתי.

    תיקון קטן: עמרם מצנע (לא עמירם)

  5. דני פ הגיב:

    מפלגת העבודה עושה רושם שהיא גוֹועת, אבל הציבור שעמד פעם מאחוריה עדיין חי וקיים, גם אם דמוגרפית הוא נחלש באיטיות, וּבבחירות האחרונות הצביע לכחול-לבן, שקשה לקרוא לה ׳מפלגה׳ בהיותה ברית בין שתי רשימות פרסונליסטיות.

    מעניין שבישראל מפלגות שאינן אידאולוגיות (כמו מרצ, המפד״ל או איך שהם קוראים לעצמם היום, וגם הליכוד) אינן מסוגלות לקיים איזשהו סוג של דמוקרטיה פנימית.

    במפלגות אידאולוגיות יש תככנות ואפילו שחיתויות, אך יש מספיק חברי מפלגה שנותנים מרכז אידאולוגי שלא נותן לעסק להתפרק, כפי שקרה לד״ש, ׳שינוי׳, ׳קדימה׳, וכפי שמפלגת העבודה מוכיחה פעם אחר פעם.

    מפלגות המרכז חייבות להתנהל כדיקטטורות. דמוקרטיה פנימית הפילה את ׳שינוי׳ של טומי לפיד, אבל ׳יש עתיד׳ של יאיר היא גוף יציב. בהתחשב בזה שבשיטת הבחירות הישראלית חֲסָמֵי-הכניסה אינם גבוהים במיוחד, לא בטוח שזו בכלל בעיה.

    יש בעייה ברעיון של התקדמות דרך המישור המקומי: מפלגות אינן עוד גורם מרכזי ברוב הערים בישראל, ההצבעה היא לרוב פרסונלית לגמרי – עושה רושם שזה לא המצב בטורקיה.

    עם זאת, אפשר להרים גבה מדוע רון חולדאי בכל שנותיו המוצלחות בתל אביב לא פנה להנהיג את מפלגת העבודה המידרדרת (סיבותיו עִמו, ככל הנראה). יבוא יום והוא יפרוש, אולי מי שיירש אותו (או תירש אותו) ירצה תפקיד פעיל יותר בזירה הארצית.

    בניגוד להרצאתו של בַּרבֶּר, יש עדיין הרבה היגיון במדינת-הלאום – מעיריות אנו רוצים שירותים, אבל ממדינות לאום אנחנו רוצים שהם יָגֵנו עלינו. שני הצרכים הם לגיטימיים. משחר ההיסטוריה (ובהיסטוריה שלנו מאז שמואל א׳ פרק ח׳) אנשים התאגדו במסגרות גדולות יותר ממה שנדרש מבחינה כלכלית כדי להתאחד מול אויבים משותפים. קשה להאמין שמוטיבציה זו תיעלם בקרוב.

  6. גיל הגיב:

    בדיונים על ראשי עיר בישראל, שווה להזכיר את גולדה מאיר שהייתה אמורה לכהן כראש עיריית תל אביב ב1955, אבל רק בגלל מיזוגניה דתית בחרו בחיים לבנון במקומה. מי יודע איך ההיסטוריה שלנו הייתה משתנה אילו כיהנה כראש עיריית תל אביב.

    • יואב קרני הגיב:

      אכן, גיל, זה תרחיש הפך-עובדתי שהעסיק אותי בעבר.

      התשובה המוסמכת, לאחר נסיעה במנהרת הזמן:

      הערך של גולדה בוויקיפדיה היה מתחיל במלים, ״האשה הראשונה שנבחרה לעמוד בראש עיר בישראל. היא כיהנה בראש העיר תל אביב בין 1955 ל-1975, עם פרישתה מן החיים הפוליטיים. שימשה גם שָׂרַת העבודה בממשלות בן גוריון ושָרֵת. דחתה הזמנה להצטרף לממשלת פינחס ספיר ב-1969, לאחר מות לוי אשכול, כשׂרה בלתי תיק. אמרה אז, ׳אין שום דבר בחיים המיניסטריאליים שיִשוֶה לעונג שבהוספת כיתה לבית ספר יסודי׳.״

      ב-1970, פינחס ספיר היה מתחיל משא-ומתן להחזרת סיני למצרים. הסכם אי-לוחמה היה נחתם בינו לסאדאת באוקטובר 1973. ספיר היה מכהן עד 1980. יגאל אלון היה מחליף אותו. מפלגת העבודה היתה יורדת לבסוף מן השלטון ב-1992, לאחר תבוסה למערך ליברלי-מרכזי.

      הבו לי קַו-זמן שבו גולדה מאיר היתה נבחרת לראש עיריית תל אביב ב-1955.

Leave a Reply