דגל אדום על בית לבן

סוציאליסט מוצהר מתמודד עכשיו על נשיאות ארה״ב, והוא אינו קוריוז מבדח. אדרבא, הוא מדאיג את הטוענת העיקרית לנשיאות במידה הדוחפת גם אותה שמאלה. אמריקה חיה בתקופת דמדומים, כותב חוקר ימני, המתכוון להיפך מסוציאליזם. אבל הוא אומר שהתנפצה ״ההסכמה ההיסטורית״, המכוונת את אמריקה זה 70 שנה. זה הזמן לבחור הסכמה חדשה, ואחדים חושבים שהיא תהיה שמאלית יותר בענייני כלכלה וחברה

סימן הקריאה ב salon.com, אחד-עשר ביולי, הוא מקור ההשראה של כותרת הרשימה הזו. הם קרצו, גם אנחנו קורצים. אבל האם כל זה קלוט לחלוטין מן האויר?

סימן הקריאה ב salon.com, אחד-עשר ביולי, הוא מקור ההשראה של כותרת הרשימה הזו. הם קרצו, גם אנחנו קורצים. אבל האם כל זה קלוט לחלוטין מן האויר?

רוב האמריקאים הם סוציאליסטים סמויים, המוכנים לזנק מן הארון בכל רגע, וּלהניף דגל אדום על בית לבן.

סליחה? האם אפשר לחזור על החיווי הזה? האם יש צורך לחזור עליו? מאיזה אויר הוא קלוט? איזה סם בדיוק הוזרק לוורידי המשמיע?

אין כנראה עוד מקום אחד בעולם, שבו ריחו של עצם המונח ״סוציאליזם״ הובאש כמו בארה״ב. אמנם שם המציאו את ׳אחד במאי׳, אבל שם גם מעולם לא חגגו אותו. מחוץ לכמה שנים ברבע הראשון של המאה ה-20, מועמדים סוציאליסטים לא התקרבו אפילו לדגדג את אמריקה לעת בחירות.

גזר דין מוות פוליטי ממתין לנאשם, אם לא ימהר להתנער מן התווית ׳סוציאליסט׳, או ׳סוציאל דמוקרט׳, או ׳עבודה׳. בשעה שהתוויות האלה מוסיפות לשמש מפלגות פוליטיות מרכזיות בדמוקרטיות של מערב אירופה (כולל מפלגות שלטון בצרפת, בשוודיה ובנורווגיה), בארה״ב הן מוצמדות לכל היותר לארגונים שוליים. ל״סוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה״ יש בערך 10,000 חברים, ואת דף הפייסבוק שלהם אהבו לפי שעה קצת יותר מ-17,000. ברק אובמה כמעט הפסיד בבחירות לנשיאות ב-2008, מפני שנשמע משתמש במלים ״לחלק את העושר״ (spread the wealth around).

אף על פי כן, סוציאליסט מוצהר קורא עכשיו תיגר על הילרי קלינטון בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. הדעת נותנת שאין לו כל סיכוי — לגבור עליה, או להגיע לנשיאות — אבל מסע הבחירות שלו התפתח לממדים לא צפויים, הרבה יותר מן הקוריוז החזוי. טכנית הוא אפילו אינו דמוקרט. שמו ברני סאנדרס, יהודי בן 73, שנולד וגדל בברוקלין, ניו יורק, ומכהן זה שמונה שנים כסנאטור מטעם מדינת ורמונט הזעירה, בצפון מזרח ארה״ב בואך קנדה. הוא נבחר לסנאט כ״עצמאי״, אם כי לצורך שיבוץ בוועדות הוא חובש את הספסלים הדמוקרטיים. (להלן ציוצי עם ממצאי סקר גאלופ, המראה זינוק של סאנדרס בטבלת האהדה הציבורית לעומת ירידה של קלינטון. היא עדיין נהנית מיתרון עצום בין המצביעים הדמוקרטיים).

היא הילארי, אבל הוא אינו ברק

מה גדול הפיתוי להשוות את סאנדרס עם ברק אובמה, סוף 2007, מול הילרי קלינטון הבלתי-מנוצחת. הרוב הגדול של המשקיפים אינם מתייחסים להשוואה כזאת ברצינות. סאנדרס אינו נהנה מהילת הראשוניוּת (אם ייבחר, למועמד המפלגה או לנשיא, הוא אמנם יהיה הודי הראשון מאז ומעולם; אבל ראשוניוּת יהודית אינה גורמת אותה התרגשות. יהודים משמשים בפוליטיקה הבכירה במספרים גבוהים בהרבה מחלקם היחסי). הוא אינו מבורך בכריזמה משיחית, ואינו מעורר השתאות כללית כאשר הוא נכנס לחדר.

יתר על כן, קלינטון למדה את הלקחים. אחד הלקחים הוא טאקטי: בעונת הבחירות המקדימות היא צריכה להעמיד בראש מעייניה את הגרעין הקשה של מפלגתה, לא את הבוחר הממוצע שיצביע בנובמבר 2016. תורו של הממוצע, או ׳העצמאי׳, יבוא אחר כך.

עניין רגיל הוא אצל טוענים לנשיאות להתיישר בכיוון הרעיוני המנוגד לזה של מפלגתם, לאחר שהבטיחו לעצמם את מועמדותה. רפובליקן פונה ימינה במקדימות, וּשמאלה בכלליות; דמוקרט פונה שמאלה במקדימות, וימינה בכלליות. זה החיפוש רב השנים אחר שביל-האמצע הנכסף: המקום שבו ממתינים, ללא סנטימנטים ועם מעט מאוד אידיאולוגיה, אלה המכוּנים ׳עצמאים׳. זה המקום שפניו סולדים אנשי הגרעין הקשה. לפני עשרים שנה, פעיל דמוקרטי ידוע מטקסס כתב ספר שנתן לו את השם הלא-משתמע-לשתי-פנים ׳לא תמצאו שום דבר באמצע הדרך מחוץ לפסי-הפרדה וארמדילים מתים״ (There’s Nothing in the Middle of the Road but Yellow Stripes and Dead Armadillos)

לפני שבע שנים, קלינטון היתה כה בטוחה בעצמה, עד שהתחילה להתיישר ימינה הרבה לפני הכלליות. היא קוממה עליה את האגף הפרוגרסיבי של מפלגתה, ושלחה מתנדבים ותורמים לזרועותיו של אובמה. היא גמרה אומר שלא לחזור על הטעות הזו. את הסוציאליזם המוצהר של סאנדרס היא מקדמת בשורה של מסרים עם תוכן סוציאלי ברור. בשבוע שעבר היא הציעה הקלות-מס למעסיקים, אם ישתפו את עובדיהם ברווחיהם (750 דולר מס לכל 5,000 דולר רווחים).

״היא עומדת להפתיע בקשיחותה״

בנאום החשוב הראשון שלה על ענייני כלכלה, לפני עשרה ימים, היא האשימה טוען רפובליקני אחד לנשיאות, הסנאטור מרקו רוביו, שרפורמות המס שהוא מציע נועדו ״להיטיב עם העשירים״; על טוען אחר, מושל מדינת וויסקונסין, סקוט ווקר, היא אמרה כי הוא ״רומס את זכויות העובדים״. הטוען הרפובליקני המוביל לפי שעה, ג׳ב בוש, ״לא פגש הרבה פועלים בחייו״, היא לגלגה.

כלכלן בכיר, אלאן בליינדר, לשעבר המשנה לנגיד הבנק המרכזי של ארה״ב, ראה את תכניותיה של קלינטון להגברת הפיקוח על הבורסה ועל הבנקים. ״היא עומדת להפתיע במידת קשיחותה כלפי וול סטריט״, החמיא לה פרופ׳ בליינדר.

אלה קווים רעיוניים, שהיא תתקשה לסגת מהם בבוא מערכת הבחירות הכלליות, בעוד שנה. אל נכון, קלינטון מאמינה שהיא תוכל להגן עליהם; שהיא תוכל לקרוא להעלאת המסים על בעלי-האמצעים מבלי להיכוות. בעלה נעשה נשיא, לפני 23 שנה, וחזר ונבחר, לפני 19 שנה, לאחר שנמלט בכל כוחו מפני כל חשד שהוא תומך בהעלאת מסים (אף כי הוא אמנם העלה אותם בשנה הראשונה של נשיאותו; ורוב הכלכלנים מסכימים שהוא צדק, וגם הועיל).

הרוב המכריע לטובת ״הרעיונות הגדולים״

מה אנחנו יכולים ללמוד על אמריקה משינוי הערכים הזה, אם אמנם הוא מתחולל? אתר-הרשת השמאלי הפופולרי salon.com מספק את התשובה הסנסציונית. ״אמריקה מוכנה לסוציאליזם! רוב מסיבי תומך בדעותיו של ברני סאנדרס — וסולד מפני דונלד טראמפ!״

טוב, מוטב לחשוד קצת ברצינותו של כל כלי תקשורת, המשבץ סימני קריאה בכותרותיו, אבל עצם טענותיו של ׳סלון׳ ראויות לעיון. הוא מסתמך על סקר, שעשה עוד בתחילת השנה ׳המכון לשינוי פרוגרסיבי׳. משתתפי הסקר, המתוארים כ״מצביעים סבירים״ (זאת אומרת, סביר שיואילו להגיע אל הקלפי), התבקשו להגיב על שורה ארוכה של ״רעיונות גדולים״. אולי היה מוטב לקרוא להם רעיונות ״קונקרטיים״. הקורא מוזמן להציץ בקישורית, ולספור בעצמו את הרעיונות.

הנה כי כן, רוב עצום של האמריקאים, יותר מ-70%, מחייבים התערבות ממשלתית בקביעת מחירי התרופות, בהורדה דרסטית של הרבית על הלוואות לסטודנטים, בהוספת פעוטונים לחוק חינוך חובה, בהגבלת הסכמי-סחר חופשי כדי להבטיח זכויות עובדים, בהחמרת הפיקוח על המס שמשלמים תאגידים גדולים, בהגבלת התרומות שתאגידים מרימים למועמדים פוליטיים, בתכנית רחבה (ואינפלציונית) לשיקום התשתית של ארה״ב, בהגדלת מענקי הביטוח הלאומי, ביצירת מיליוני מקומות עבודה בתעשיות ״ירוקות״.

כמעט 60% תומכים בהפקעת חצי הכנסותיהם של העשירים, ובהבטחת מינימום הכנסה לכל האזרחים. 58% תומכים בפירוק הבנקים הגדולים.

״הרבה, או לפחות משהו״

סקרי דעת קהל בולטים יותר מזה המצוטט כאן העלו תוצאות דומות. זה של ה׳ניו יורק טיימס׳, בסוף מאי, הראה כי 74% מייחסים השפעה מופרזת לתאגידים הגדולים על חיי אמריקה ועל הפוליטיקה שלה (http://tinyurl.com/poll-nyt-equality). 60% בסקר של מכון פיו (Pew) חשבו, ש״השיטה הכלכלית בארצנו מעניקה העדפה לא-הוגנת לעשירים״; 65% חשבו, שהפער בין עשירים לעניים גדל בעשר השנים האחרונות, ו-69% חשבו שהממשלה צריכה לעשות ״הרבה, או [לפחות] משהו״ לצמצום הפער (http://tinyurl.com/pew-poll-gap).

סקרים חוזרים וּמראים תמיכה ניכרת בצעדים לצמצום הפליטה של גאזים רעילים לאטמוספירה, בהחמרת הפיקוח על יחסה של המשטרה לבני מיעוטים, בהצרת צעדיהם של משקיעים גדולים בבורסה, וכו׳.

אף אחת מן ההשקפות האלה, או אפילו צירופן, אינה הופכת את בעליה למרקסיסט, אבל בהחלט מקרבת אותו אל הסוציאל-דמוקרטיה האירופית. יתר על כן, העמדות האלה, כשלעצמן, אינן חדשות. היסטורית, זה מה שחשבו רוב האמריקאים, פחות או יותר, מאז מלחמת העולם השניה. כל השנים האלה היתה אי-התאמה בין השקפותיהם על עניינים קונקרטיים וּבין הצבעתם. ההשקפות העמידו את רובם שמאלה מן המרכז; הצבעתם (כשהם הצביעו) העמידה אותם ימינה מן המרכז.

על הפרדוקס הזה נכתב הרבה, לרוב מן השמאל, בדרך כלל בדרגה של אבדן עצות. פעילים וּפרשנים לא הצליחו להסביר לעצמם, או לזולתם, מדוע מיליוני אמריקאים חוזרים ומצביעים ״נגד האינטרסים של עצמם״, כאשר הם מעדיפים את ״מפלגת העשירים״ (על היהודים אמרו את ההיפך, איך זה שהם ״חיים כמו אפיסקופלים, וּמצביעים כמו פוארטו-ריקאים״. זה היה בזמן שהאפיסקופלים, זרם פרוטסטנטי קטן, הקרוב לכנסיה האנגליקנית, החזיקו בעמדות השפעה מפליגות במערכת הפוליטית, חברה ובכלכלה. בקצרה, היהודים האמידים הצביעו כמו עניי העניים, במקום להצביע לטובת עשירי העשירים).

אובמה המאואיסט, אובמה הסוציאליסט. כרזות שנפוצו באמריקה בימי-זוהרה של תנועת ׳מסיבת התה׳, במערכת הבחירות של 2010

אובמה המאואיסט, אובמה הסוציאליסט. כרזות שנפוצו באמריקה בימי-זוהרה של תנועת ׳מסיבת התה׳, במערכת הבחירות של 2010

comrade_obama

מצב הרוח הלאומי

השאלה היא אפוא אם משהו יסודי משתנה עכשיו. הבחירות של 2012 אמנם הראו אפשרות של שינוי. על פי חשבונם, הרפובליקנים היו צריכים לנצח בבחירות ההן. אבל זה שתואר בפי הרפובליקנים כ״נשיא הגרוע ביותר מאז ומעולם״, או כ״נשיא הסוציאליסטי הראשון״; זה שכפה רפורמות בריאות רדיקליות ושנויות במחלוקת, וחשב שהממשלה צריכה להתערב בדיאטה של אזרחיה, היה מועמד טבעי להפסיד. מה קרה, אם כן?

מדף הספרים האמריקאי מציע רמזים למצב הרוח הלאומי. ״החברה המעמדית החדשה: היה שלום, החלום האמריקאי״ (2013); או ״סגירת פער ההזדמנויות: מה אמריקה צריכה לעשות, כדי להעניק סיכוי שווה לכל ילד״ (2013); או ״תנועות חברתיות ושינוי חברתי גלובלי: הנחשול הגואה״ (2014).

הספר המסקרן ביותר של הזמן האחרון (לא קראתי אלא את הביקורת) הוא הקונצנסוס המנופץ: עלייתו ונפילתו של הסדר הפוליטי באמריקה, זה הסדר שקם לאחר מלחמת העולם השניה. המחבר, ג׳יימס פיירסון (Piereson), אינטלקטואל ימני, חושב שהקיץ הקץ על ההסכמה הרחבה, אשר ״האצילה על הממשלה המרכזית את האחריות להבטיח תעסוקה מלאה, וּלפקח על העולם לטובת הדמוקרטיה, הסחר והבטחון הלאומי״.

הוא כמובן חושב שהסכמה חדשה תפטור את הממשלה מן הציפיות האלה. זה ההיפך מכל מה שאמרנו למעלה, אבל אולי לא. פיירסון משווה את תקופת הדמדומים שבה אנחנו חיים לשני הצמתים שוברי-הקונצנסוס החשובים ביותר בתולדות ארה״ב: 1860 (שחזרה והגדירה את משוואת-הכוחות הפדרלית לרעת האוטונומיה של המדינות היחידות) ו-1933 (שחזרה והגדירה את תפקידה של הממשלה הפדרלית במשק לטובת יתר פעילות).

אפשר להסכים עם הדיאגנוזה של פיירסון מבלי להסכים עם הפרוגנוזה, זאת אומרת אם הוא צודק, ואם ההסכמה החברתית בת 70 השנה מסתיימת והולכת, אפשר לכל הפחות לשקול את ההנחה שאת מקומה תתפוס הסכמה תובענית עוד יותר: הממשלה המרכזית תידרש להגדיל את תפקידה בהכוונת הפעילות הכלכלית. זה רעיון שימלא כל שונא סוציאליזם ממוצע חיל ורעדה. זה רעיון שאינו מתיישב עם התפיסה הקלאסית של אמריקה. אבל, מי יודע, אולי באה שעתו.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

7 Responses to “דגל אדום על בית לבן”

  1. גיל הגיב:

    סאנדרס מקבל הרבה תשומת לב כי כלי התקשורת מחפשים בכוח משהו אחר לדבר עליו מהילרי. זה אולי ישתנה אם ג’ו ביידן ירוץ לנשיאות אבל בינתיים המירוץ דל מדי. אני חושב שהרבה אנשים תומכים בהילרי כברירת מחדל לא מלהיבה כי היא מייצגת עדיין את את האינטרסים של בעלי ההון שאליהם היא מקורבת.

    אצל הרפובליקאים זה הקיצוניות השנייה. קרקס שלם שקשה לצפות אותו. אני מחכה כל העת שטראמפ יתרסק בסקרים אחרי עוד אמירה שטותית שלו אבל בינתיים זה לא קורה. הרפובליקאים בבעייה אם לא יהיה להם מועמד עד לחודשים מאוחרים בשנה כי זה יאפשר להילרי לצבור מומנטום וכסף.

  2. יואל נץ הגיב:

    אולי יסקרן אותך שירו ברוסית של אלכסנדר מטלין, מהגר מרוסיה, לרגל בחירתו של אובמה לנשיא ארה”ב. הנה, תרגומו של השיר בעברית:

    אלכסנדר מַטְלִין

    היי שלום, אמריקה!
    תרגום: יואל נץ

    שָׁלוֹם לָךְ אֶרֶץ נֶהֱדֶרֶת!
    הֱיוּ שָׁלוֹם אַרְצוֹת הַבְּרִית!
    הַסּוֹצְיָאלִיזְם יְפָאֵר אֶת
    שְׁמֵי הַהֹוָה וְהֶעָתִיד.

    מִפְלוֹרִידָה עַד מִינֶסוֹטָה,
    מִמֶרִילֶנְד עַד סָנְטָה קְרוּז,
    עוֹלָם סוֹבְיֶטִי שְׁלֹט יִשְׁלֹּט עַל
    אַרְצוֹת הַבְּרִית כְּמוֹ עַל פְּנֵי רוּס.

    הָלְאָה קַפִּיטָלִיזְם, עֹשֶׁק!
    בְּלִי לְהַסֵּס, כְּבָר בַּהֹוֶה
    נָשׁוּב וּנְחַלֵּק הָעֹשֶׁר
    בֵּין הַבְּרִיּוֹת “שָׁוֶה-שָׁוֶה”.

    שָׂכָר אָחִיד לְכָל נִתֵּן; הוּא
    יַשִׂישׂ כָּל נֶפֶשׁ לְהַפְלִיא!
    לֹא עוֹד עָשִׁיר וְדַל אֶצְלֵנוּ:
    הַכֹּל שָׁוִים – כֻּלָּם דַּלִּים.

    לִקְרַאת הַיַּעַד לִבְלִי הֶרֶף,
    שֶׁכֶם אֶל שֶׁכֶם, אָח אֶל אָח,
    גְּדוּדֵי Acorn יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ,
    הִנֵּה, הֵם צוֹעֲדִים בְּסַךְ.

    הָאוֹת מַגִּיעַ: נוּעַ, נוּעַ!
    הָעָם מֵרִיעַ: Yes, we can!
    וְהוּא עָנָיו בִּלְבוּשׁ צָנוּעַ
    עֲוָלוֹת עָבָרוּ יְתַקֵּן.

    אֵין לְהַרְהֵר, אֵין לְשַׁנֵּן – הוּא
    מוֹבִיל לִקְרַאת הַגְּאֻלָּה.
    נוֹשִׁיטָה יַד לִידִידֵינוּ
    לְהוּגוֹ צַ’אבֶס, חִיזְבאַלָה,

    גַּם לְחַמַאס, לִצְפוֹן-קוֹרֵיאָה,
    לְקוּבָּה, לַאֲרָצוֹת אִסְלָם:
    “אנא, סִלְחוּ!” וּלְמַפְרֵעַ
    הֵם יִמְחֲלוּ לָנוּ – כֻּלָּם.

    נַאֲכִילֵם, נָסִיר כָּל עֶצֶב,
    עוֹלָם לְלֹא אוֹיְבִים נָקִים.
    אָז יאֹהַבוּנוּ לְלֹא מֶצֶר
    כָּל מְזֵי רָעָב וְחֵלכָּאִים.

    קָדִימָה צַעֹד! מִשּׁוּם שֶׁפָּסוּ
    דְּרָכִים לָשׁוּב, מִן הָעוֹלָם.
    הֵא רְפוּאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף
    לִבְרִיאוּתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם.

    נֹאהַב רֵעֵנוּ; לִבְלִי רֶתַע
    אוֹתוֹ נֹאהַב וּנְמַנֵף.
    לְמַעַן טֹהַר הַפְּלָנֵטָה
    לֹא עוֹד נִשְׂרֹף פֶּחָם וְנֵפְט.

    כִּי לְהַמְשִׁיךְ מִשְׁטָר פִיסְקַלִי-
    קַפִּיטַלִיסְטִי לֹא נַסְכִּים!
    נַחְסֹם הֶמְשֵׁךְ חִמּוּם גְּלוֹבָּלִי –
    פְּשַׁעֵי אֶנֶרְגְיַת עֲסָקִים.

    הַטַּף יַרְבֶּה לִרְעֹש לִרְגֹשׁ, עֵת
    אַהֲבָתוֹ לוֹ יַעֲנִיק,
    עַל גִּיל יַלְדוּת שֶׁל גִּיל וְאֹשֶׁר,
    הוּא יהַלֵּל אֶת הַמַּנְהִיג.

    הַדָּת הִיא אוֹפְּיוּם, כַּיָּדוּעַ.
    לֹא יִסְגְּדוּ עוֹד בְּנֵי אָדַם,
    חוּץ מֵאַחַת שֶׁיְּכַבְּדוּהָ:
    הַדָּת שֶׁלּוֹ, דָּת הָאִסְלָם.

    עַל דָּת מֹשֶׁה, עַל דָּת שֶׁל יֵשּׁו,
    נִקְרָא תִּגָּר; וְכִדְבָעֵי
    לְבֵית הַדִּין חִישׁ יִתְבַּקֵּשׁ, הוּא
    קָן הַשְּׁרָצִים הַ-CIA .

    אַחַר כָּךְ נַעֲרֹךְ רֵבִיזְיָה:
    אֵת הָאוֹיְבִים נִרְדֹּף בְּאוֹן –
    שֶׁהִתְמַקְּמוּ בְּטֵלֵוִיזְיָה,
    שֶׁהִתְחַפְּרוּ בְּפֶנְטָגוֹן.

    כָּל חִלּוּקִי דֵּעוֹת מִכָּאן הֵם
    מְבֻטָּלִים כְּבָר בְּתַכְלִית;
    יִהְיוּ כָּל הַרֶפּוּבְּלִיקַנִים
    לְסוֹצְיַלִיסְטִים, וּלְתָמִיד.

    הָאֹשֶׁר עַל הַכֹּל יַחֲלֹש, אֶת
    הַהִתְפָּרְצוּת כְּבָר אֵין לִכְלֹוא.
    וּמִי שֶׁלֹּא יָשׂוּשׂ בְּאֹשֶׁר –
    הָרֵי זוֹ בְּעָיָה שֶׁלּוֹ.

    הַחֹשֶׁךְ מִשְׁתַּלֵּט בְּבַעַת,
    עַל הָעוֹלָם יוֹרֵד הַכְּפוֹר.
    הָאֵין עֵצָה – נִשְׁאַל בְּרַעַד –
    אֶת הַטֵּרוּף אֵין לַעֲצֹר?

    כְּכָל שֶׁנִּתְחַבֵּא, נָנוּעַ –
    מִפְלֶצֶת סוֹצְיָאלִיזְם כָּאן.
    כָּל-כָּךְ מֻכָּר, כָּל-כָּךְ יָדוּעַ…
    לִבְרֹחַ שׁוּב? אֲבָל לְאָן?

    אוקטובר 2009
    ניו גרסי

    • יואב קרני הגיב:

      אלוהים אדירים! תודה על התרגום המצוין. התוכל לשלוח, שלא לפרסום, את הנוסח הרוסי?

  3. דני פ הגיב:

    יכול להיות שלסוציאליזם בארה״ב יש עתיד, אבל אינני חושב שסנדרס מתאים לגלם את השינוי הזה. הסיבה לכך היא, כמו כל נושא אחר בארה״ב, היא גזע. הסוציאליזם של סנדרס הוא סוציאליזם שואב מהמחצית הראשונה של המאה ה-20 ובו נושא על שוויון בין-גזעי תופס עמדה משנית למאבק החברתי-כלכלי. בתור הקבוצה הענייה ביותר בארה״ב היו השחורים אמורים לתמוך בו – אבל זה לא המצב. להיפך, ההתעקשות על סנדרס לדבר על נושאי כלכלה במקום על במאבקים שחורים ספציפיים (כמו ברוטליות משטרתית) מרחיקים אותם ממנו.

    עד היום ההיסטוריה הלא-מפוארת של הסוציאליזם האמריקני היתה באזורים שהם לבנים באופן מוחץ במערב ובמערב התיכון (אגב, בקנדה הסוציאליזם צמח באזורים דומים, אם הצלחה גדולה יותר, אם כי פחותה מאשר ברוב מדינות המערב) . במחצית הראשונה נשלטה מילווקי במדינת וויסקונסים ע״י סוציאליסטים. אך הסוציאליזם לא היה יכול לשרוד את ההגירה המסיבית של שחורים. כיום מילווקי היא העיר הגרועה ביותר עבור שחורים בארה״ב. אגב בוורמונט, למעט סנדרס, אין היסטוריה סוציאליסטית וותיקה. מדינה זו היתה המדינה הנאמנה ביותר למפלגה הרפובליקנית כמאה שנה, מהקמתה לפני מלחמת האזרחים עד שנות השישים ועלייתו של האגף השמרני, הדרומי, במפלגה. תוך זמן קצר פנתה וורמונט שמאלה, ונראה לי שעלייתו של סנדרס כמועמד עצמאי התאפשרה כאשר המפלגה הדמוקרטית במדינה היתה בשנות ה-70 וה-80 חלשה מאוד.

    ב-2043 יהפכו לבנים לא-היספנים למיעוט בארה״ב. מתישהו לאחר מכן היספנים ושחורים יהפכו לרוב. אם פיירסון מחפש איזשהו שינוי פרדיגמטי בהיסטוריה האמריקאית, זהו השינוי עליו ניתן לדבר. ייתכן ששתי קבוצות יעשו יד אחת ויעמדו בראש גוש סוציאליסטי מוצהר. ארה״ב הופכת ליותר ויותר דומה בדמוגרפיה שלה לברזיל וונצואלה – בהחלט יתכן שהפוליטיקה שלה תלך לאותו כיוון (עדיף ברזיל).

    • יואב קרני הגיב:

      אלוהים אדירים! תודה על התרגום המצוין. התוכל לשלוח, שלא לפרסום, את הנוסח הרוסי?

  4. דני פ הגיב:

    מדינת וורמונט היא בעלת רוב לבן מוחץ (מעל 95%) היא גם כפרית מאוד. שיעורי הפשיעה שם נמוכים באופן יחסי. תושבי וורמונט מרבים לעסוק בציד, ולעתים מתגוררים הרחק מתחנות משטרה ולכן, למרות שמדובר במדינה שמאלנית, הם אינם תומכים בהגבלות על כלי נשק, וכך גם הסנטור שלהם. לאור שיעורי הפשיעה המפלצתיים בקרב השחורים, אי-תמיכה בהגבלה על אחזקה בכלי נשק גובלת מבחינת הקהילה השחורה ברישעות לשמה. זהו נושא נוסף שבו האג׳נדה של סנדרס והקהילה השחורה, לא רק שאינן מתחברות, הן מתנגשות.

  5. עמית הגיב:

    סוציאליזם באמריקה עבורי הוא סצינה אחת ,מצחיקה עד דמעות , בסרט “מוסקבה על ההדסון” של פול מזורסקי – רובין ויליאמס הוא נגן סקסופון במופע קרקס רוסי שנמצא במסע הופעות בניו-יורק. במהלך שופינג שעושה הלהקה בסניף של “בלומינגדלייס” הוא מחליט ,לאחר לבטים רבים ,לערוק אל החופש. המאבטח (השחור) בסניף אוסף אותו לביתו עד שימצא מקום משלו וכאות תודה העריק מבקש לגמול ולעזור בקניות בסופר . “תביא קפה” , אומרים לו . הוא ניגש לסופר השכונתי ושואל איפה הקפה ? , הוא מגלה לתדהמתו מעבר שלם המוקדש כולו לקפה ורק לקפה , ואז הוא מתעלף -:)
    הנה הקישור ביוטיוב :
    https://www.youtube.com/watch?v=VHIcmoY3_lE

Leave a Reply for יואל נץ