הודו בוחרת משיח

הבחירות הגדולות והארוכות ביותר בהיסטוריה הנחילו נצחון עצום ממדים למנהיג הימין, נַרֶנדרַה מוֹדי. זה מזכיר את עליית רונלד רייגן בארה“ב, ב-1980. אמריקה היתה זקוקה לאביר על סוס לבן שיחלץ אותה ממשבר קיומי. גם הודו. רייגן זוהה עם ”הימין הקיצוני“, גם מודי. רייגן שינה את מהלך ההיסטוריה, ומודי עומד לנסות בכל כוחו הניכר

הודו ידעה זה זמן מה שהימין ינצח. אבל היא לא שיערה שנצחונו יגיע לממדים כאלה. הכותרת הראשית בעתון ההודי הזה היא משחק מלים על שמו של ראש הממשלה הבא, נרנדרה מודי, הידוע בכינוי NaMo (צירוף ההברה הראשונה בשמו הפרטי ובשם משפחתו). בזמן מערכת הבחירות דיברה התקשורת על ״גל מודי״. הגל היה לצונאמי

הודו ידעה זה זמן מה שהימין ינצח. אבל היא לא שיערה שנצחונו יגיע לממדים כאלה. הכותרת הראשית בעתון ההודי הזה היא משחק מלים על שמו של ראש הממשלה הבא, נרנדרה מודי, הידוע בכינוי NaMo (צירוף ההברה הראשונה בשמו הפרטי ובשם משפחתו). בזמן מערכת הבחירות דיברה התקשורת על ״גל מודי״. הגל היה לצונאמי

הם מחכים לך, NaMo. בחזית המטה של מפלגתו, במרכז הנאה והמטופח של ניו דלהי, נתלה בששה-עשר במאי כרטיס-ביקור ענקי של מודי, והודים הוזמנו לכתוב עליו את ברכותיהם. הכרטיס התמלא במהירות מסחררת, כל הגילאים חתמו, אבל בייחוד צעירים. הם עוצרים את נשימתם, ותולים בו את כל תקוותיהם. לצפות בצילום מוגדל, הקישו-נא כאן (צילום: יואב קרני)

הם מחכים לך, NaMo. בחזית המטה של מפלגתו, במרכז הנאה והמטופח של ניו דלהי, נתלה בששה-עשר במאי כרטיס-ביקור ענקי של מודי, והודים הוזמנו לכתוב עליו את ברכותיהם. הכרטיס התמלא במהירות מסחררת, כל הגילאים חתמו, אבל בייחוד צעירים. הם עוצרים את נשימתם, ותולים בו את כל תקוותיהם. לצפות בצילום מוגדל, הקישו-נא כאן (צילום: יואב קרני)

נצחון הבחירות הגדול של מנהיג הימין הדתי-לאומני בהודו מזכיר מאוד, אם גם באופן שטחי, את נצחון רונלד רייגן בבחירות לנשיאות בארה“ב, ב-1980. כמו ההודי, גם רייגן, הסתער על הנשיאות ממה שנחשב אז לקוטב הימני. מלכתחילה, יריביו במפלגה הדמוקרטית הגיבו על מועמדותו לנשיאות בשמחה לאיד. הוא יהיה טרף קל, הם חשבו, ממש כפי שחשבו מנהיגי מפלגת הקונגרס של הודו.

גם בשעה שהובאש ריחו של הסדר הפוליטי הקיים, אלה גם אלה הניחו שהמצביעים לא יפנו אל משהו מסוכן, לא-רציונלי, לא מאוזן; איש שֶכּרוּתה לו ברית עם הימין הדתי הקנאי, הרוצה להחזיר את הגלגל אחור. הם לא ימסרו את ׳הכדורגל הגרעיני׳, בימי השיא של מלחמה קרה (עם ברית המועצות מכאן, עם פקיסטן משם), לידי מישהו הלהוט ללחוץ על הכפתור.

אשר למצעו הכלכלי של כל אחד מן המנצחים, אפילו בתוך מפלגותיהם הם עוררו לגלוג. יריבו העיקרי של רייגן, איש ששמו ג‘ורג‘ בוש (האב), קרא לתכניות האלה ”כלכלת כשפים“ (voodoo economics).

רייגן הביס ללא קושי את הנשיא הדמוקרטי ג‘ימי קרטר. זו היתה הפעם הראשונה זה 48 שנה, שנשיא מכַהן הובס בנסיון לחזור וּלהיבחר. ואיזו תבוסה: המועמד הרפובליקאי לנשיאות כבש 43 מ-50 המדינות של ארה“ב. בהודו, מפלגת הקונגרס השלטת עומדת להתכווץ לרבע מגודלה בפרלמנט הקודם.

”האומה הצעירה ביותר בעולם“

בארה“ב, זו לא היתה סתם עוד תבוסה מעגלית. היא העניקה את הבית הלבן לרפובליקאים ל-12 השנה הבאות. היא העמידה אותם בעמדת קפיצה להשתלטות על גבעת הקפיטול. יתר על כן, היא שלחה את הדמוקרטים למיגננה רעיונית ופוליטית, שרק ההתמוטטות הפיננסית הגדולה של 2008 שׂמה לה קץ. לשון אחר, כמעט ארבעים שנה של בכורה רפובליקנית נפתחו ב-1980. אין זה כלל מן הנמנע שמשהו מעין זה יקרה גם בהודו, עם תוצאות לא-חזויות.

רייגן הגיע לשלטון מפני שנדפה ממנו אופטימיות. פשטנותה עוררה את לעגם של מבקריו מן השמאל, מפני שאיך ”שחקן הוליוודי מדרגה שניה“ יכול להנהיג את העולם החופשי. אבל הם לא הבינו את הֶקף הפחד שאחז את האמריקאים בימים ההם.

”האומה הצעירה ביותר בעולם“ היתה מוכנה להשליך את עצמה לזרועותיו של הנשיא הזקן ביותר בתולדותיה (שבעים פחות שבועיים בהיכנסו לבית הלבן). הוא קיבל ארץ במצב רוח קודר, עם אמון עצמי מתערער, עם ממשלה מקרטעת, עם אינפלציה דוהרת ושערי רבית גבוהים במידה חסרת תקדים. ללַמֶדכם מה הוא עשה לטובת אמריקה, ארבע שנים אחר כך הוא ניצח ב-49 מ-50 המדינות של הברית, וקיבל יותר נציגים בחבר האלקטורים מכל נשיא אמריקאי לפניו.

”שטחית“, הקדמתי והעדתי על ההשוואה הזו. מה להודו ולאמריקה, מה לארץ עניה ונחשלת, שליותר מחצי תושביה אין אפילו גישה לבית-שימוש ולמעצמה הכלכלית הגדולה ביותר בתולדות האדם?

הקשר הוא בדינמיקה, ובכמה צדדים של דמיון.

אנחנו יודעים שהודו שוב אינה ”עניה ונחשלת“ במובן שבו חשבו עליה בני הדור הקודם. כיום היא ארץ שבערך 250 מיליון מ-1.2 מיליארד תושביה שייכים למעמד הבינוני. אמנם 800 מיליון מוסיפים להתקיים על חקלאות, ונאחזים בציפורניהם כדי שלא לטבוע.

אבל סך כל המאוויים והציפיות, וּממילא גם האכזבות, שונה בתכלית ממה שהיה לפני עשרים שנה, כאשר התחילו הרפורמות הכלכליות, או 67 שנה, כאשר הודו נולדה (ממש נולדה, בתור שכזאת היא מעולם לא היתה קיימת).

”לא תינתן לכם הזדמנות שניה“

חמישה שבועות נדרשו להשלמת ההצבעה, שהשתתפו בה שני שלישים מ-815 מיליון בעלי זכות הבחירה. עוד ארבעה ימים נדרשו להשלמת הספירה.

רק ביום ו׳ בבוקר התחילו לזרום תוצאות-האמת, ומייד התחוורה התוצאה המדהימה: נצחון עצום ממדים של הימין. הנצחון כשלעצמו לא הפתיע, כל סקרי דעת הקהל חזו אותו במשך חודשים, אם כי צריך לזכור שסקרים בהודו חזרו וטעו בשנים הקודמות. אף אחד מן הסקרים לא חזה את גודל הנצחון. המפלגה שבמרכז המערך הימני, BJP, היא לבדה, קיבלה רוב מוחלט של המושבים בפרלמנט. ֿ

מפלגת הקונגרס השלטת התכווצה לממדי סיעה פרלמנטרית כל כך קטנה, עד שיתכן כי לא תוכל אפילו לתבוע את הכהונה של מנהיג האופוזיציה. בלשונו של אחד ממנהיגיה,

״התוצאות גרועות אפילו יותר מן התרחיש הפסימי ביותר ביותר שהיה לעינינו״.

זה ארבעים-וארבע שנה לא משל פוליטיקאי יחיד בכיפת הבחירות במידה שמשל בה נרנדרה מודי (Narendra Modi). הוא ראש הממשלה בן ה-63 של גוּג‘ראט, מדינה בצפון מערב הודו. דומיננטיות כזאת הפגינה בפעם האחרונה אינדירה גאנדהי, ב-1980, אבל הודו היתה ארץ אחרת, עם סגנון פוליטי אחר, ואינדירה עמדה בראשה, בהפסקה לא ארוכה, מאז אמצע שנות ה-60. אינדירה היתה שייכת לקלאן המייסדים, נקשרה בה הילה של גיבורת מלחמה (היא הובילה את הודו לנצחון גדול במלחמת בנגלדש, 1971). היא היתה שייכת לשמאל.

מודי והגמדים על העמוד הראשון של העתון ההינדי ׳גַ׳גרַן׳, שבעה-עשר במאי 2014, עם היוודע התוצאות בבחירות הכלליות

מודי והגמדים על העמוד הראשון של העתון ההינדי ׳גַ׳גרַן׳, שבעה-עשר במאי 2014, עם היוודע התוצאות בבחירות הכלליות

הימין ההודי לא ראה כדבר הזה אי פעם. מפלגת העם אמנם עמדה בראש הממשלה במשך שש שנים, אבל ממשלתה התנהלה באוירת צוות. הפעם התייצב בראשה מנהיג, מה שההודים מכנים ׳נֶטאג׳י׳ (נֶטַה=מנהיג, גִ׳י=תוספת של כבוד). המפלגה נעלמה מאחורי כתפיו הרחבות (״חזה של 56 אינץ׳״, הוא חזר והעיד על עצמו בהפגנת מאצ׳יזמו; כמה מאנשי הקונגרס ניסו לגמול לו ברמזים על ״אימפּוֹטנטיוּת״. הוא אינו נשוי ואין לו ילדים).

הביוגרפיה שלו, קשריו רבי-השנים עם ימין לאומני דתי מיסטי, אחריותו (הלא-מוּכחת) לרצח מוסלמים, סגנון הדיבור שלו (יריביו הם ״טרמיטים״, ויש ״לטהר את הודו״ מנוכחותם), קשריו הענפים והדיסקרטיים עם בעלי הון גדולים — כל אלה עוררו מידה ניכרת של אי נוחות, לפחות בין משכילים ליברליים, בהודו פנימה וּבפזוּרה ההודית הגדולה מעבר לים. הם טעמו במודי את טעם הדמגוגים של הפשיזם האירופי משנות ה-30 של המאה שעברה.

בזרועות הימין הדתי: מודי מתחבק עם רַמדֶב בַּבַּה, יוגי מפורסם, שאחת מתרומותיו לרב-שיח הציבורי בהודו היא הקריאה לוותר על חינוך למניעת איידס (מודעת נצחון ב׳ג׳רגן׳, שבעה-עשר במאי)

בזרועות הימין הדתי: מודי מתחבק עם רַמדֶב בַּבַּה, יוגי מפורסם, שאחת מתרומותיו לרב-שיח הציבורי בהודו היא הקריאה לוותר על חינוך למניעת איידס (מודעת נצחון ב׳ג׳רגן׳, שבעה-עשר במאי)

”הודו הזוהרת“

ההודים לא התעניינו בתוויות שענדו האינטלקטואלים. הם התעניינו, לעומת זאת, במסר העיקרי, שמודי חזר והשמיע במאות עצרות בחירות בשנה האחרונה, באוזני קהל שהגיע לפעמים עד חצי מיליון ויותר. הוא פנה אל המצביעים הצעירים, בני 18 עד 24, בערך 212 מיליון בני אדם. הוא אמר להם,

”אין לכם זמן, לא תינתן לכם הזדמנות שניה, מה שלא תשיגו עכשיו לא תוכלו עוד להשיג בחייכם“.

זה מסר מבהיל בפשטותו, ומרשים במידת האפקטיביות שלו.

איזה הבדל בין המסר הזה וּבין המסר של ממשלת הימין האחרונה, בבחירות של 2004. אז, עטורת תהילה של צמיחה כלכלית מרשימה, מפלגת העם ההודית (BJP) העמידה במרכז מסע הבחירות שלה את הסיסמה ”הודו הזוהרת“. היא שכחה את השיעור הלא-אחיד שבו הודו דהרה למעמד של ”נמר אסיאני“. גם בשעה שמעמד בינוני פרח בערים הגדולות, הכפרים ושכונות העוני נשארו הרחק מאחור.

יהירותה של מפלגת העם החזירה את מפלגת הקונגרס של משפחת גאנדהי אל השלטון. במשך עשר שנים, הקונגרס חילקה מחדש את המשאבים, והזרימה הון עתק לכפרים, בתכניות תעסוקה, מזון וחינוך. היא ציפתה לתמורה אלקטורלית. לתדהמתה, היא לא קיבלה אותה.

המסר הפשוט, או הפשטני, של מודי התיישב לחלוטין עם הפסימיות של בני הדור הצעיר. חרדה ועצבנות הם נחלתם. מספר גדל שלהם אינם מסוגלים לצאת מבתי הוריהם, מפני שמשכורות מגוחכות ממתינות להם בשוק עבודה רווי, ומפני ששכר-דירה בערים הגדולות נמצא הרחק מעבר להשג ידם (כן, זה יישמע מוכר להרבה צעירים ישראליים).

הוסיפו לזה פשיעה מסיבית, בייחוד כלפי נשים; שחיתות גרוטסקית לחלוטין, שבה פוליטיקאים טובלים את מלוא זרועותיהם בצנצנות הדבש, וגונבים מכל הבא ליד כמו היתה זו זכותם הטבעית; וקנחו-נא בתחושת הזכאות של משפחת גאנדהי, הסבורה שהשלטון בהודו צריך לעבור בירושה מסבא לבתו, לנכדיו ולניניו. צירוף כל המרכיבים האלה מניב את נוסחת הנצחון של נרנדרה מודי.

מסע הבחירות של מודי היה מתוחכם לאין שיעור ממודעת-טקסט בעתון. אבל המסר נשאר פשוט, יהיה הכלי אשר יהיה: מקומות עבודה. למטה, באותיות הקטנות, בא הציון ״בחרו-נא ממשלה יציבה״. הקשר בין מקומות עבודה ובין ממשלה יציבה עומד במרכז ההסבר לשיעור נצחונה של BJP. המודעה הקונקרטית הזו התפרסמה בימים האחרונים של ההצבעה, מאי 2014

מסע הבחירות של מודי היה מתוחכם לאין שיעור ממודעת-טקסט בעתון. אבל המסר נשאר פשוט, יהיה הכלי אשר יהיה: מקומות עבודה. למטה, באותיות הקטנות, בא הציון ״בחרו-נא ממשלה יציבה״. הקשר בין מקומות עבודה ובין ממשלה יציבה עומד במרכז ההסבר לשיעור נצחונה של BJP. המודעה הקונקרטית הזו התפרסמה בימים האחרונים של ההצבעה, מאי 2014

טריוויה רחוקה ואקזוטית

האם כל זה צריך לעניין ישראלים? אני חושב שכן, ומצטער להיווכח עד כמה לא.

כמובן, השמות אינם ניתנים להיגוי או לִזכירה; העובדות הפוליטיות שייכות לעולם של טריוויה רחוקה ואקזוטית; כמעט שום דבר אינו מעורר אסוציאציה (מכאן גם הנסיון לעורר אותה באמצעות ההשוואה הפותחת עם רונלד רייגן, או עם משבר הדיור בישראל); כל רשימה על הודו מוכרחה לכלול עובדות בסיסיות, על חשבון הלא-בסיסי.

אבל הודו ראויה בהחלט לעמוד הראשון. היא עומדת עכשיו על סף פרק חדש, נועז, רב-סיכויים ועתיר-סכנות. היא עוברת לשלטונו של איש חזק מאוד, לא-סובלני מאוד, עם רקע מסובך, שנשם ואכל פוליטיקה כמעט מיומו הראשון. ממש כמעט. הוא התחיל להשתתף בעצרות פוליטיות בהיותו בן שמונה, והיה בלדר ונושא כלים מנעוריו המוקדמים ביותר.

הוא אינו איש משכיל, יש לו צדדים אנטי-אינטלקטואליים מובהקים; הוא מעורר חשש ואפילו פחד אצל המיעוט הדתי הגדול ביותר בהודו, המוסלמים. הם מתקשים לשכוח טבח של מאות מבני דתם בעיר הגדולה ביותר בגוג׳ראט, ב-2002, כאשר מודי היה כבר בשלטון. תחת שלטונו, המשטרה המקומית היתה מעורבת בחיסולים-ללא-משפט (המכונים בהודו faked encounters, גם בלשונות המקומיות) וּבציתותים לא-חוקיים.

שורה של ארצות במערב, בראשן ארה“ב, אסרו במשך שנים ארוכות את כניסת מודי לתחומיהן בגלל הפוגרום של 2002. בשנתיים האחרונות, בזו אחר זו, נשרו כל המחרימות. שגרירת ארה“ב בהודו סרה אל משרדו של מודי בחודש מארס, בפעם הראשונה מאז ומעולם. זמן קצר אחר כך נודע שהיא מסיימת את כהונתה. עתונים בהודו עשו ספקולציות, שממשל אובמה רוצה לשלוח לדלהי מישהו שחשד של איבה למנצח המיועד לא דבק בו. ג‘ון קרי מתכנן מסע קרוב מאוד לדלהי, כדי לפגוש את המנהיג החדש.

שגרירת ארה״ב אצל נרנדרה מודי, אז עדיין ראש ממשלה (צ׳יף מיניסטר) במדינת גוג׳ראט. מותר לנחש שלא היה קל לשגרירה לעלות לרגל אל מודי, שארה״ב החרימה זה עשר שנים. אבל לא היתה לה בררה, כפי שמסבירה הכותרת למטה. ישראל מעולם לא החרימה, וגם שגריריה, גם הקונסולים הכלליים שלה במומבאיי, ביקרו אצל מודי (׳מייל טודיי׳, ארבעה-עשר בפברואר 2014)

שגרירת ארה״ב אצל נרנדרה מודי, אז עדיין ראש ממשלה (צ׳יף מיניסטר) במדינת גוג׳ראט. מותר לנחש שלא היה קל לשגרירה לעלות לרגל אל מודי, שארה״ב החרימה זה עשר שנים. אבל לא היתה לה בררה, כפי שמסבירה הכותרת למטה. ישראל מעולם לא החרימה, וגם שגריריה, גם הקונסולים הכלליים שלה במומבאיי, ביקרו אצל מודי (׳מייל טודיי׳, ארבעה-עשר בפברואר 2014)

רשימה בעמוד האדיטוריאלי של עתון הודי חשוב מכריזה, ללא חמדה, ״ארה״ב מקבלת שעליה לכבד בחירה דמוקרטית״. זאת אומרת, לא על אמריקה לבחור את ממשלת הודו, או כל ממשלה אחרת. (The Telegraph, קולקאטה/לשעבר כלכתה, ארבעה-עשר בפברואר 2014)

רשימה בעמוד האדיטוריאלי של עתון הודי חשוב מכריזה, ללא חמדה, ״ארה״ב מקבלת שעליה לכבד בחירה דמוקרטית״. זאת אומרת, לא על אמריקה לבחור את ממשלת הודו, או כל ממשלה אחרת. (The Telegraph, קולקאטה/לשעבר כלכתה, ארבעה-עשר בפברואר 2014)

מונטאז׳ משני עתונים הודיים. הם מדווחים על מסעו של שגרירי ישראל בהודו, אלון אושפיז, לגוג׳ראט, לפגוש את מודי, בסוף ינואר 2013. מודי הזמין את ישראל להצטרף אל קונסורוציום המתעניינים בעשיית עסקים עם מדינתו. האירופים והקנדים כבר שם, האמריקאים עדיין לא קפצו. ישראל בהחלט מעוניינת, אמר השגריר (צילום מודי מופיע בידיעה מ Mail Today, שלושה בפברואר 2013, צילום אושפיז -- בידיעה מ Indian Express, מהדורת גוג׳ראט, שלושים-ואחד בינואר 2013)

מונטאז׳ משני עתונים הודיים. הם מדווחים על מסעו של שגרירי ישראל בהודו, אלון אושפיז, לגוג׳ראט, לפגוש את מודי, בסוף ינואר 2013. מודי הזמין את ישראל להצטרף אל קונסורוציום המתעניינים בעשיית עסקים עם מדינתו. האירופים והקנדים כבר שם, האמריקאים עדיין לא קפצו. ישראל בהחלט מעוניינת, אמר השגריר (צילום מודי מופיע בידיעה מ Mail Today, שלושה בפברואר 2013, צילום אושפיז — בידיעה מ Indian Express, מהדורת גוג׳ראט, שלושים-ואחד בינואר 2013)

השגריר אלון אושפיז אצל נרנדרה מודי, 30 בינואר 2013. הצילומים מופיעים באתר הרשת של מודי, שאולי לא יוסיף להתקיים בצורתו הנוכחית לאחר שיושבע לראש ממשלת הודו בשבוע הבא

השגריר אלון אושפיז אצל נרנדרה מודי, 30 בינואר 2013. לצדו עומדת הקונסולית הכללית במומבאיי דאז, אורנה שגיב. הצילומים מופיעים באתר הרשת של מודי, שאולי לא יוסיף להתקיים בצורתו הנוכחית לאחר שיושבע לראש ממשלת הודו בשבוע הבא

אינרציה — וטלטלה גדולה

אין כל ספק שהודו זקוקה לטלטלה גדולה. היא נתקעה, כלכלית וגם מנטאלית.

היא תצטרך להתחיל סדרה של רפורמות, למשל במערכת הבנקאית; היא תצטרך לטפל בצוואר הבקבוק החמור ביותר שלה, הלוא הוא הפיגור הרה-האסון בפיתוח תשתיות; היא תצטרך לטפל בזיהום מסיבי של הסביבה, המעניק לדלהי מקום ראשון בליגת הערים מזוהמות האויר ביותר בעולם, ומסכן את שלומם של אוכלי ירקות המושקים במי נהרותיה של הודו.

היא תצטרך לפתור שתי בעיות קריטיות לחלוטין של בטחון פנים: התקוממות מאואיסטית, העושה שמות באזורים כפריים מרוחקים של שמונה מדינות הודיות, אשר הביטוי האחרון שלו, בשבוע שעבר, היה הריגה של שבעה שוטרים מיחידה מיוחדת נגד טירור; וטירור איסלאמיסטי, שהביטוי האחרון שלו, בתחילת החודש, היה בפיצוץ על רכבת בדרום הודו.

האינרציה של השנים האחרונות הסבה נזק כבד להודו. היא התרחקה ממימוש פוטנציאל ההתקדמות שלה, שעורר זמן מה את הרושם שהיא נושמת בעורפה של סין. לא ברור אם היא זקוקה לדמות כמעט-משיחית כדי להשתחרר מן האינרציה. אבל בנסיבות הקיימות לא היתה לה בררה אלא לבחור בין דשדוש וּבין משיח. היא בחרה משיח, והעניקה לו רוב היסטורי בפרלמנט, אם כי מוטב לזכור שרק 32% הצביעו בעד מפלגתו (שיטת בחירות אנגלו-אמריקאית של ״מנצח מי שמגיע ראשון״).

נרנדרה מודי עומד להתייצב בשורה הראשונה של מדינאֵי העולם. הוא מיעט לעסוק בענייני חוץ, אם כי אנחנו יודעים כמה דברים בסיסיים עליו, כולל זה שהוא פרו-ישראלי, כמו מפלגתו. אבל הוא ילמד מהר. תהלוכה של מנהיגים תצטופף בדרך העולה אל הקסרקטין הענקי של ראש הממשלה, בשדרת איצטדיון המירוצים בניו דלהי. הם ירצו לשמוע למה בדיוק מתכוון האיש האומר, ”הודו תחילה, אומתנו תחילה“.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.

הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

15 Responses to “הודו בוחרת משיח”

  1. יובל הגיב:

    פעמיים התייחסת לשנות השמונים כאילו היו לפני ארבעים שנה, בעוד בפועל הן היו לפני שלושים… הזמן טס 🙂

    כמו כן, לגבי נצחונו של רייגן — האם התכוונת להטמיע את *תבוסת* הנשיא המכהן? כי מכהן *הפסיד* רק ארבע שנים קודם לכן – פורד לקרטר.

    • יואב קרני הגיב:

      חזור ובדוק מה כתבתי: כשלונו של נשיא מכהן לחזור ולהיבחר. פירושו של דבר שהוא נבחר לתקופה הראשונה. ג׳רלד פורד, שאליו אתה רומז, לא נבחר לשום כהונה ארצית, וירש את ריצ׳רד ניקסון באמצעות מינוי.

      עד מלחמת האזרחים האמריקאית, תקופת כהונה יחידה היתה הנורמה, לפחות מ-1836 ואילך. אחריה התפתחה מסורת של שתי כהונות. מ-1896 ועד 1980 הפסידו רק שני נשיאים נבחרים בנסיון לחזור ולהיבחר מחדש.

      מסכים אתך, בכל מקרה, שהדיוק חִייב להטעים את הנקודה הזו. אבל לפעמים אין זמן לאנציקלופדיזם. מה טוב שאני יכול לסמוך על נוקדנים כמוך להסיר מכשול מלפני עיוורים.

      אגב, אולי שמת לב שכתבתי על הודו 🙂

  2. אמנון מ. הגיב:

    יואב, אמנם לנו, הישראלים, יש נטייה לחשוב שהעולם סובב סביבנו – ולא היא, ובכ”ז אי-אפשר להימנע מהשאלה: האם נצחון הימין בהודו יפיח רוח גבית בסביבתו הקרובה של נתניהו, המחפש תדיר שותפים לדרכו? אם כן – באיזה אופן?

    • יואב קרני הגיב:

      מודי ינעם לנתניהו, או לכל ראש ממשלה ישראלי, יותר מקודמו. זה בטוח.

      מפלגת הקונגרס אמנם יזמה את פיתוח היחסים עם ישראל. היא שכוננה קשרים דיפלומטיים מלאים, ב-1991. בהנהגתה התרחבו היחסים הבטחוניים לממדים בלתי שגרתיים. הודו היא השותפת האסטרטגית החשובה ביותר של ישראל מחוץ לארה״ב.

      אבל ממשלת הקונגרס — גם בגלל מסורתה הפוליטית האוהדת לארצות-אחיות בעולם השלישי, גם בגלל תלותה ב״קול המוסלמי״, יהיה אשר יהיה — נהגה בישראל כמעט כפי שנוהגים בפילגש.

      ראש ממשלה ישראלי ביקר כאן באחרונה ב-2003, אריאל שרון, בשעה שבראש ממשלת הודו עמד אטאל וג׳פאי, שידידותו לישראל מגיעה עוד לשנות ה-40 של המאה שעברה. שר חוץ ישראלי לא ביקר כאן, נדמה לי, מאז 2007. נסיון להסדיר ביקור של נשיא המדינה לא עלה יפה.

      השר הישראלי היחיד שהגיע לכאן בשנתיים האחרונות היה נפתלי בנט, ונהגו בו יפה, הוא התקבל אצל שר האוצר, ושר התקשורת נאם בארוחת ערב לכבודו. אבל כאשר שר הבטחון ניסה להגיע לכאן, אמרו לו שאולי פעם אחרת. זה אגב לא הפריע לקצינים בכירים בצבא ההודי לבקר באופן שגרתי למדי בישראל.

      [להלן צילום שעשיתי במהלך ביקורו של בנט במרכז מצוינות שישראל בנתה לחקלאים הודיים, כשעה וחצי נסיעה מדלהי, במדינת פנג׳אב]

      נפתלי בנט בפנג׳אב

      בקיצור, מערכת היחסים רבת תוכן, ומשתלמת לישראל (וגם להודו) עד מאוד.

      אני נוטה להאמין שיהיו יותר ביטויים פומביים לידידות הזו. אני מניח שנראה את נתניהו בדלהי. נראה שר חוץ הודי בישראל (איננו יודעים מי יהיה, או אולי תהיה). אולי אפילו מודי יתייצב בכנסת ישראל.

      בלהיטותו לאשראי, ראש הממשלה ידבר אל-נכון על עידן חדש ביחסים. אבל היחסים טובים והדוקים ורבי משמעות גם בלי הפומביוּת, גם בלי הכיבודים.

  3. Dhyan הגיב:

    אני מאד רוצה לקוות שהעמידה במקום הכי גבוה באולם רחב היידים תמתן את מודי מעט.

    אבל אני חושב שלפחות בשלב ההתפתחות יתכן כי מה שהודו צריכה זה מישהו חזק, כמעט כול-יכול, מעט דיקטטורי, על מנת להניע את הגלגלים קדימה.

    הפחד שלי נובע מעשרות תהלוכות של לובשי הכתום ברחובות צרים. לא מחזה נעים גם אם הם פרו ישראלים.

  4. נדב הגיב:

    אולי אנלוגיה אחרת שתתאים כאן (ואולי אקטואלית יותר) היא לארדואן בטורקיה. גם כאן מדובר במנהיג בעל סגנון פופוליסטי שמשדר מסרים פשוטים (שלא לומר פשטניים), פורט על נימי הזהות הלאומית הדתית (איסלאם בטורקיה, הינדו בהודו), ומנצל את הפילוג ותחושת העייפות בשמאל החילוני (הקמאליסטים בטורקיה, הקונגרס בהודו).

  5. דני פ הגיב:

    באמת ניצחון מדהים. זוהי מפת הניצחון. ניצחון כמעט מוחלט על האיזורים דוברי ההינדי בצפון, וגם על מערב הודו. בשאר הודו – בעיקר מקומות שבהן אין ל-BJP אחיזה כלל, ניצחו מפלגות אזוריות (ופה ושם גם מפלגת הקונגרס). הסיפור הכי גדול הוא כנראה הניצחון במדינה הגדולה ביותר, אוטאר פראדש, שבו קיבלו 71 מתוך 80 מושבים. אין לי כוח לבדוק את זה עכשיו, אבל כנראה שעברו 30 שנה מאז שמישהו השיג תוצאה כזו. בדרך לניצחון, נמחצה לחלוטין מפלגת ה-BSP (היא מייצגת את קאסטת הטמאים). למרות שגרפה את מספר הקולות הרב ביותר לאחר ה-BJP והקונגרס היא לא זכתה אפילו במושב אחד (תוצר של שיטת בחירות אזורית). לפני מספר שנים לא רב דיברו על מפלגה זו ככוח העולה בהודו…

  6. לק”י

    התפלאתי שאינך רואה את המובן מאליו — האנלוגיה שבין משה פייגלין לבין מודי.

    בעוד שלוש שנים יוביל פייגלין את הליכוד ואת הימין בכלל לניצחון היסטורי בישראל כמו מודי בהודו.

    אנחנו עובדים על זה בכל כוחנו.

    אליצור

    • יואב קרני הגיב:

      כן, אולי מוטב להיזכר באפשרות שעוד בימי חיינו תקום הרפובליקה של יצהר.

      אגב, אליצור, מודי קיבל רוב מוחלט בפרלמנט עם 31% מקולות הבוחרים. עדיין לא יתכן בישראל, אם כי כמובן בעוד חמש רוויזיות של ״חוק המשילוּת״, כאשר יונהגו עשרה אחוזי חסימה, גם 31 יספיקו.

  7. לק”י
    מי שכל הזמן מנסה לדחוף בחירות אזוריות בארץ הם אנשי שמאל – כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה, שההצלחה האחרונה שלהם היתה חוק הבחירה הישירה הזכור לרע.

    אשר לחוק המשילות האחרון – דעתי עליו כדעתך.

    לשיטת הבחירות בישראל יש חולשות משלה.

    לטעמי הדרך הנכונה היא בחירות אישיות מעין שיטת הבחירות הפנימיות בליכוד.

    היינו שכל בוחר יסמן חמישה עשר נבחרים וכן את המועמד שלו במחוז וכן ייבחר מועמד לראשות הממשלה.

    בכל מקרה, בשיטת הבחירות הנוכחית עם אחוז חסימה אפס, פייגלין ישיג לליכוד ששים מנדטים.

    ואגב, אם לא ידעת הוא גר בנוה עליזה בקרני שומרון לא ביצהר.

    אליצור
    .

    • יואב קרני הגיב:

      מעניין מאוד.

      הייתי שמח לשמוע מפיך איך מפלגה יכולה להשיג ששים מנדטים בלי אחוז חסימה. זה יהיה השג שיצטרך שינון בכל מחלקה למדע המדינה בכל אוניברסיטה בעולם. ברצינות.

      אחוזי התמיכה במפלגות הגדולות ביותר במערכות רב-מפלגתיות בדמוקרטיות המערביות עומדים בסימן ירידה בלתי פוסקת.

      בדקתי וּמצאתי שבהולנד, למשל, 1982 היתה השנה האחרונה שבה מפלגת שלטון הצליחה להגיע ל-35% מן הקולות.

      בבריטניה, מפלגת הלייבור קיבלה 35% מן הקולות בנצחונה האחרון (2005), מה שהספיק לה לרוב יציב (55% ממושבי הפרלמנט) לרגל שיטת הבחירות.

      מפלגת השלטון הנוכחית באיטליה קיבלה 29.5% מן הקולות, רק ארבע עשיריות האחוז מיריבתה הקרובה ביותר, אבל זה העניק לה רוב מוחלט אוטומטי בפרלמנט מכוח חוק משילות ברברי (שכמותו קיים גם ביוון). לשם השוואה, גילגול קודם של המפלגה הזו נשאר באופוזיציה בבחירות של 1976, עם 34.5%.

      בארץ, ההצטמקות של מפלגת השלטון מתמידה מאז 1969, כאשר המערך של מפלגות השמאל הציוניות (העבודה-מפ״ם) קיבל 46%. בבחירות האחרונות קיבל הליכוד 23%.

      אם מר פייגלין יוביל את הליכוד ל-50% ממושבי הכנסת, הוא יהיה ראוי לערך ארוך מאוד אפילו במהדורה הטמילית של וויקיפדיה.

      • לק”י

        יואב –

        פשוט מאוד:

        כדי לקבל ששים מנדטים ללא אחוז חסימה צריך לקבל חמשים אחוז מהקולות – זה יושר וזה אמת – בלי שום זיופים וקומבינות.

        אני בטוח שמשה פייגלין מסוגל לזה.

        הסיבה להצטמקות מפלגות השלטון היא לא טכנית אלא מהותית.

        הפוליטיקאים לוקחים את קולות המצביעים למחוזות שהבוחרים לא רוצים ולא התכוונו להם.

        בבחירות תשנ”ב, כאשר מפלגת העבודה קיבלה 44 מנדטים, הליכוד פרסם סרטון שבו רואים את רבין לוחץ יד לערפאת. מפלגת העבודה הגישה תלונה לוועדת הבחירות, והיא פסלה את הפרסום, ואפילו לא אפשרה לליכוד להכניס משהו במקום זה אלא משבצת ריקה. כולנו יודעים אם הסרטון היה נכון או לא.

        לפחות היה על רבין ללכת לבחירות לפני ההחלטה לשוחח עם ערפאת, כי זה נגד את הבטחתו לבוחרים.

        כך היה עם שרון, שניצח בבחירות בסיסמת דין נצרים כדין תל אביב – והתוצאות ידועות לכולנו: ללא שום הליך של בחירות או משאל-עם הוא החריב את כל גוש קטיף.

        לעומת זאת דה גול הלך למשאל-עם על עצם השיחות באלג׳יר, ואחר כך על משאל-עם על ההסכם.

        זו דמוקרטיה.

        זו הסיבה שהבוחרים איבדו אמון – בגלל שדברים שרואים משם לא רואים מכאן – אז בשביל מה בכלל להצביע, ואם מצביעים, מצביעים למפלגות שמבטיחות לתת כסף מזומן ביד ומיד.

        כאשר לציבור תהיה האפשרות להצביע לפוליטיקאי אשר תוכו כברו, ואם ישנה דעותיו הוא יציג את עצמו מחדש למבחן הציבור, רוב הציבור יבחר בו, ללא שום קומבינות והתחכמויות…

        ומשה פייגלין הוא פוליטיקאי כזה.

        אליצור

        • יואב קרני הגיב:

          אף כי ברור שתהום פוליטית מפרידה בינינו, אני מסכים עם עיקרי ביקורתך על המפלגות הפוליטיות. גם כתבתי כדברים האלה עוד לפני שנים, למשל ברשימה מי צריך דעת קהל, אמר יוסי ביילין, שהופיעה בדצמבר 2001.

          סליחה שאני מצטט את עצמי, אבל רק בקיצור נמרץ

          יצחק רבין היה גיבור דורנו, אבל לרוע המזל הוא היה שותף לפירוש היהיר […] של מנהיגות בחברה דמוקרטית. ביקורת מעולם לא עוררה אצלו הרהור שני. במידה שהיא הביאה אותו לשנות דרך, אין זה אלא מסיבות טקטיות. מבקריו היו “קשקשנים”, או “פרופלורים”. הוא לא ראה את עצמו מחויב לבקש את הסכמת העם, רק מפני שהוא לא עמד בהסכמה הקודמת, שעל יסודה נבחר […]

          אהוד ברק לא למד שום דבר מנסיונו של רבין. הוא הקרין אותה יהירות, והונחה על ידי אותו בוז כלפי ביקורת. גם הוא חרג באופן דרמטי מן ההסכמה שהעלתה אותו אל השלטון, ולא חשב שהוא זקוק לייפוי כוח חדש. גם בעיניו, מנהיגוּת הגיעה אל שיאה כאשר המנהיג החשיב את הכרתו האסטרטגית יותר מאשר את רצון העם.

          אני מסכים שהחריגה הדרמטית מן המנדטים, ומן ההסכמה הלאומית, הגבירה את הציניות. אבל אני מתקשה לראות מדוע כנותו של פוליטיקאי, היא לבדה, תשכנע אנשים לתמוך בו, אם אין הם תומכים בדעותיו. הוא יצטרך תחילה לשכנע אותם שהוא צודק, לפני שיוכיח להם כי ״תוכו כברו״. זו תהיה משימה קשה ביותר.

      • אסף פ. הגיב:

        פה הקצר בתקשורת ביניכם. אחד מדבר על דמוקרטיות מערביות — והאחר על פייגלין.

Leave a Reply for יובל