היום שבו נפתחו שערי הגיהינום

התפרסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 2 ביולי 2004

מה מעטים הם הרגעים, שאפשר לומר עליהם כי הם שינו את מהלך ההיסטוריה. יריה אחת, השבוע לפני 90 שנה, בעיר מחוז מנומנמת בשוליים הדרומיים של אירופה, טרפה את כל קלפי המאה העשרים. עולם חדש בקע ממנה, לטוב ולרע, בדרך כלל לרע. כמעט כל מה שהננו הוא תוצאה ישירה או עקיפה של היריה ההיא.

ב-28 ביוני 1914, יורש העצר של קיסרות הבסבורג ביקר בסאראייבו, בוסניה. הדוכס הגדול פרנץ פרדיננד נסע לשם בהפגנת ידידות כלפי החלק המרדני ביותר של הקיסרות, הסלאבים הדרומיים. דודו, הקיסר פרנץ יוזף, סיפח את בוסניה רק שש שנים קודם, למורת רוחם של לאומנים סלאביים שרצו לאחד את כל הסלאבים במדינה אחת, בהנהגת סרביה.

לדוכס הגדול היו דווקא רעיונות ליברליים. הוא כנראה התכוון להפוך את הקיסרות המשפחתית משותפות זוגית – אוסטריה והונגריה – לשותפות משולשת. הסלאבים נועדו להיות הצלע השלישית. רק שנתיים הפרידו בין הדוכס הגדול ובין ייעודו. הדוד הזקן ימות ב-1916. אבל היריה ההיא בסאראייבו, מלועו של אקדח שהחזיק סטודנט סרבי, סיימה את דרכו של פרנץ פרדיננד.

ההידרדרות לא היתה מסחררת. איש לא היה בטוח איך להגיב. פרנץ יוזף הזקן לא היה מאוהב באחיינו, ולא הצטער עליו ביותר. במשך כמה ימים קפאה אירופה על מקומה. רק ארבעה שבועות אחר כך התחילו האולטימטומים להתעופף, צווי גיוס כלליים הוצאו, הרכבות התחילו לנוע, ובאירופה נשמע הרקווייאם.

באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. היא היתה בראש ובראשונה מלחמת אזרחים אירופית. היא היתה אקט של התאבדות קולקטיבית. היא היתה חסרת פשר ולא מובנת מעיקרה. מי היה צריך אותה? למי מיוזמיה היא הועילה?

“מדוע יבשת משגשגת, במרומי הצלחתה, בהיותה מקור של עושר גלובלי ושל עוצמה, באחד השיאים של השגיה האינטלקטואליים והתרבותיים, בוחרת לסכן את כל מה שהשיגה, ואת כל מה שֶיָכלָה להעניק לעולם, בבית הימורים של מלחמה זדונית בין איש לאָחִיו”? שואל גנרל ג’ון קיגאן בספרו על מלחמת העולם הראשונה.

והוא מוסיף ושואל מדוע היה על הצדדים הלוחמים “להתמיד במאמציהם הצבאיים, להתגייס למלחמה טוטלית, ובסופו של דבר להשליך את מלוא הַכַּמוּת של צעיריהם אל בית המטבחיים הזה, שהיה מיותר מעיקרו”?

ערב כניסתה של המאה העֶשׂרים, רוּדיארד קיפּלינג הִרהֵר ברצינות גמוּרה בַּמַשָּׂא הכבד המוּטָל על כתפי “האדם הלבן” לצָרֵף את שאר העולם אל הציוויליזציה. בשאלה ההיא היתה כרוכה ההנחה, שהאדם הלבן, זאת אומרת האדם האירופי, נידון לשלוט בעולם. רק לפני מאה שנה לא היו לאירופה מִתחָרים של ממש, אפילו כאשר היא נהגה להפחיד את עצמה מפעם לפעם ב”סכנה הצהוּבָּה”.

שתי מלחמות עולם, שתיהן מידי אירופים ונגד אירופים, שָׂמוּ קֵץ לעליונותה של אירופה, בוודאי באופן שבו תפס אותה רודיארד קיפלינג. במובן הזה, ספק אם אירופה תתאושש אי פעם מבית המטבחיים שפתחה ב-28 ביוני 1914.
 
הַקַלוּת שֶבָּה היתה
 
ספק אם היתה עוד מלחמה אחת שהניבה יותר ספקולציות הֵפֶך-עוּבדתיות, מה שקוראים באנגלית counter-factuals, תרחישים של “מֶה היה קורה אילו”.  לתנובה הזו יש שתי סיבות עיקריות: הַקַלוּת שֶבָּהּ המלחמה היתה יכולה להימנע, וממילא הקלות שבה היו יכולות להימנע תוצאותיה הדרמטיות ביותר.

אילמלא נורה יורש העצר בסאראייבו, הדעת נותנת שקיסרויות גרמניה ואוסטריה-הונגריה היו קיימות עד עצם היום הזה. הקיסרות הרוסית, גם אם היתה מתמוטטת, לא היתה מַפנֶה את מקומה לדיקטטורה קומוניסטית. בהיעדר מלחמת העולם הראשונה לא היתה מלחמת העולם השניה, לפחות לא באירופה (אמריקה ויפאן היו כנראה מוצאות זו את זו בזירת האוקיאנוס השקט). בהיעדר מלחמה, ארה”ב לא היתה מגיעה לעֶמדַת בכורה פוליטית וכלכלית. בהיעדר מלחמות עולם, מעצמות אירופה היו מוסיפות לשלוט ברוב חלקי אפריקה ואסיה.

אפשר גם להציג שאלה הֵפֶך-עובדתית אחרת: מֶה היה קורה אילו מלחמת העולם הראשונה פרצה, אבל בריטניה לא היתה מצטרפת אליה? את השאלה הזו הציג באופן משכנע למַדַי ההיסטוריון הבריטי נַיַאל פֶרגֶסוֹן (בספרו  The Pity of War). הוא טוען כי שני אנשים הוליכו את בריטניה אל המלחמה, נגד רצונה ונגד השֵׂכֶל היָשָר: שר החוץ שלה, אדוארד גרֵי, ושר היַמִיָה, ווינסטון צ’רצ’יל. גם אם לבריטניה היה אינטרס במניעת הגמוניה גרמנית, הנה ברור שבסוף המלחמה, ואף כי נחלה נצחון, מעמדה באירופה ובעולם נחלש במידה דרמטית.

האם נצחון גרמני ב-1914, או ב-1915, היה כל כך נורא?

אמנם כן, גרמניה היתה מיליטריסטית, שואפת התפשטות ויהירה – אבל היא היתה רציונלית. אירופה בהגמוניה גרמנית ב-1914 לא היתה כאירופה בהגמוניה גרמנית ב-1940. אילו הקדימה גרמניה לנצח, מיליונים לא היו נקטלים, מהפכות לא היו פורצות – ופשיזם, בולשביזם ונאציזם, שלוש המְאֵרוֹת הגדולות של המאה העשרים, לא היו מתעוררים.

האם הוד רוממותו זוכר?
 
מֶה היה קורה ליהודים? קודם כול, רובם היו נשארים בחיים. וארשה היתה העיר היהודית הגדולה ביותר בעולם, לפני ניו יורק. גם לפני תל אביב? כן, וזה מביא אותנו אל התוצאה ההֵפֶך-עובדתית המסוּבּכת ביותר: תל אביב, אם בכלל, היתה שכונה קטנה של יפו. בארץ ישראל היו רק קומץ יהודים. מדינה יהודית לא היתה בה כלל. הציונות היתה מגיעה פחות או יותר אל קיצה, לאחר ששליטיה הטורקיים של ארץ ישראל היו מחליטים לסגור את שעריה אי שם בשנות העשרים.

אמנם אחדים מיהודי גרמניה היו מפצירים בקיסר להתערב (“האם הוד רוממותו זוכר את פגישתו עם הרצל”? לא, הוד רוממותו דווקא לא זכר), אבל לגרמניה לא היה איכפת. גרמנים דווקא הוסיפו להתיישב בארץ הקודש. מושבות גרמניות נאות היו עומדות במרכזי ירושלים וחיפה וסמוך ליפו, והיו מתפשטות להן לאיטן על פני חלקים אחרים של הארץ. הטורקים היו חורקים שיניים, אבל מה היו יכולים לעשות. גרמניה היתה מצילה אותם שנה אחר שנה מפשיטת רגל.

בַּעֲצַת גרמניה ואוסטריה-הונגריה-יוגוסלביה, טורקיה היתה משנה את מִבנֵה קיסרותה, והופכת את הערבים לשותפים שווים. דמשק היתה הופכת לעיר הבירה השניה של הקיסרות, עם פרלמנט ערבי מרכזי ועם ממשלה ערבית.

רוב יהודי העולם היו מוסיפים לחיות במזרח אירופה, רוּבָּם בתנאי עוני מחפירים. פוגרומים היו מתחוללים ברוסיה, בפולין וברומניה, ומעוררים גל מסיבי של הגירה אל דרום אמריקה. עד סוף המאה העשרים’ מספר היהודים בארגנטינה ובברזיל היה מגיע לשלושה מיליון. בסוף המאה העשרים, מספר היהודים בפולין היה מגיע לששה מיליון, ומפלגות אנטישמיות פרועות היו קוראות לפתרון פיזי של “השאלה היהודית”. אבל פולין היתה גרורה גרמנית, והגרמנים לא היו יכולים להרשות לעצמם פרעות ביהודים. (הם גם היו מונעים את טבח העם הארמני בידי הטורקים.)

פוֹל אנדרסון כתב פעם סיפור נפלא על עתיד שבו יהיה אפשר לנסוע במרחבי הזמן. הואיל וכך, בני העתיד נמנים וגומרים למנוע נסיונות לשַנוֹת את העבר. הם מקימים “סיירת זמן”, עם סניפים בכל מאה.

יום אחד יוצאים סוכני המאה ה-20 לִמשׂימַת-שיטוּר בָּעֵת העתיקה. כשהם רוצים לחזור הביתה, לניו יורק, הם מוצאים עיר אחרת, עם אנשים אחרים ולשון אחרת ובניינים אחרים, שבה אין לאיש מושג על מה הם מדברים. עד מהרה מתברר להם, כי בהיעדרם מישהו התערב במהלך ההיסטוריה, ושינה “משהו”. הם מגלים בסופו של דבר, כי כמה הרפתקנים נסעו באופן לא חוקי למאה השלישית לפני הספירה, הופיעו בשדה קרב בין רומא לקרתגו, והרגו קצין רומאי זוטר ששמו סקיפּיוֹ, במהלך קרב עם קרתגו במאה השלישית לפני הספירה. סקיפיו המת לא יכול היה לגדול לפֶלֶא, ולהביס את חניבעל. רומא אינה עולה, הלטינית גוֹוַעַת, אין אירופה, אין נצרות ואין יהדות ואין איסלאם, יש רק ויקינגים ופיניקים ואינדיאנים.

אם תחזרו יום אחד מחופשה בעת העתיקה, וּתגַלּוּ שבמקום מגדלי עזריאלי יש תיאטרון גרמני קטן עם גג רעפים אדום, דְעוּ לכם שמישהו הצליח להגיע לסראייבו ביוני 1914, ולהטות את ידו של הסטודנט הסרבי גברילו פרינציפה שניה אחת לפני שהוא כיוון אל פרנץ פרדיננד. נסו-נא אז לגייס את שיירי היידיש כדי לדבר עם שכניכם. אנגלית תספיק לכם רק באמריקה ובאוסטרליה. אולי.

6 Responses to “היום שבו נפתחו שערי הגיהינום”

  1. dh הגיב:

    <<< גרמניה היתה מיליטריסטית, שואפת התפשטות ויהירה – אבל היא היתה רציונלית. האמנם? זה נושא שבמחלוקת עמוקה מאד, עד כמה האופי הגרמני נושא מתחת למעטה הרציונליות זרעי הרס ותשוקות אובדן. בפרט, עד כמה עמוקה וייחודית האנטישמיות הגרמנית (ע"פ גולדהאגן, האנטישמיות החיסולית שאפיינה את גרמניה אי אפשר היה שלא תתפרץ, כמובן יש רבים שחולקים עליו). כדאי להתבונן בדוגמה מקצה אחר של העולם: יפאן של 1900. גם היא מדינה ריכוזית מיליטריסטית, שעמה מתאפיין בצייתנות, בדיוק, ביכולות טכנולוגיות ובנכונות להקרבה למען הכלל. אפילו המנגנונים הסמי-דמוקרטים דומים, ולא במקרה. (ואפשר להפליג ולומר שגם היחס העמוק וכבד הראש לאמנות וליופי דומה, אבל זה מחוץ לעניין). יפאן יכולה להוות מודל חליפי לגרמניה שלא השתתפה במלחמת העולם ה 1 או טוב יותר, שניצחה במלחמה מהירה נגד צרפת. ניצחון כזה, כמו נצחון יפאן ב 1904, היה רק מעצים את תאוות הכח וההתפשטות, ואת כוחו של הצבא, ומחליש את היסודות האזרחיים המתונים ושוחרי הרפורמות. תאוות ההתפשטות הפאוסטית אינה יכולה לבוא על פורקנה. היא מוליכה ממלחמה למלחמה. סופה היה שתתנגש בבריטניה, בארה"ב או ברוסיה. בהיסטוריה האמיתית, רק תבוסה מוחצת והרסנית ריפאה את יפאן והטתה את מרצה וכוחה לאפיק הכלכלי. אני משער, שרק תבוסה כזו יכלה לעשות זאת לגרמניה. החזון בכללותו נראה לי אופטימי מאד. למשל העות'מנים. כמה מדינות דואליות של ממש קיימות או התקיימו בעולם? אני יכול לחשוב רק על בלגיה. אפילו צ'כוסלובקיה לא החזיקה. הסיכויים הם נגד מדינה כזו, ובמיוחד כשהיא אמורה להגיח מתוך אימפריה מרכזית השרויה בניוון עמוק, כאשר גם למרכיב השני באיחוד המוצע יש בעיות פנימיות עמוקות. בקשר לרוסים, נראה שגם ללא המלחמה היה גורל הצאר נחרץ, והיה סיכוי לא קטן להשתלטות הקומוניסטים על רוסיה, וסיכוי טוב מאד שהקומוניזם היה מצליח להשתלט על מדינה או גוש מדינות כלשהו – ולשקוע במהירה (כמו צרפת המהפכנית) במלחמה חיצונית נגד העולם הלא קומוניסטי. אשמח להתייחסותך. תגובה נוספת תעסוק בציונות, בהמשך.

  2. יואב קרני הגיב:

    אני משתדל להִשתַמֵט בדרך כלל מִדִיונים דטרמיניסטיים ב”אופי הלאומי”. זה מכלל מה שסוציולוגים מודרניים מכַנים “אֶסֶנציאליזם” (אם אינני טועה התרגום לעברית הוא “מַהוּתָנוּת”), נסיון לייחס את התנהגותה של קבוצה, או של יחידים באותה הקבוצה, לִתכוּנוֹת מַהוּתִיוֹת, המכתיבות את ההתנהגות או הופכות את ביטוייה ל”לא-נמנעים” (אני מתנצל, הניסוח הוא טֶנטַטיבי).

    גם אם נניח שהיו בגרמנים “נטיות חיסוּלִיוֹת”, הן לא יכלו לבוא כלל ביטוי אלא בנסיבות קיצוניות ביותר, כמו מלחמה טוטלית וּוִיתוּר על כל נורמות של התנהגות ציווילית. הם עשו כן בשלטונם בדרום-מערב אפריקה (נַמיבּיה של היום), בשנים הראשונות של המאה העשרים, כאשר השמידו את רוב עם ההֶרֶרוֹ, אבל לא עשו כן בימי מלחמת העולם הראשונה. כאשר הם חשבו שנוכחותם של אזרחים — יהודים או אחרים — מסכנת את קווי האספקה שלהם או את אזורי החזית, הם גירשו אותם לאזורים מרוחקים מן החזית. איש לא העלה על דעתו לחסל אוכלוסיות שלמות ל”צורכי בטחון” (“חיסול פרטיזנים ואוהדיהם” היתה התווית שהאֶס-אֶס ענד לרצח היהודים בחודשים הראשונים של הכיבוש הנאצי בביילורוסיה ואוקראינה,ב-1941).

    גרמניה לא היתה להוטה להרוס את אירופה. היא רצתה להנהיג אותה, להפיק ממנה תועלת כלכלית, לאַחֵד אותה תחת השפעתה (כפי שאנחנו יודעים ממטרות המלחמה הגרמנית, שנותחו בהרחבה). גרמניה היתה חברה פלורליסטית, עם מפלגות פוליטיות עֵרוֹת, שהממשלה היתה אנוסה להתחשב בדעתן. אילו גרמניה ניצחה, לא היה צורך בדיקטטורה צבאית. ברור שיוּקרַת הצבא היתה עולה פְּלָאים, והצבא היה משפיע על המדיניות, אבל הצבא היה שמרני, לא לאומני ולא פרוטו-נאצי.

    אינני בטוח שהדוגמה היפאנית מלמדת אותנו משהו. היפאנים עברו תהליך טרנספורמציה במחצית השניה של המאה ה-19 שהיה מלאכותי וּמֶכאני. הם סיגלו לעצמם טכנולוגיה כלכלית וצבאית מבלי לשנות את רוב הרגליהם. גרמניה עמדה בעיצומם של שינויים עצומי ממדים. היא לא עמדה להפוך לדמוקרטיה פרלמנטרית מלאה, אבל המוני החיילים החוזרים מן החזית היו מחייבים אותה להיות דמוקרטית יותר, וממילא רציונלית.

    לעניין הפיכתה של הקיסרות העוסמנית למלוכה דוּאַלית בנוסח אוסטריה-הונגריה: כן, אני מסכים, זו הערכה מַזקיפַת-גַבָּה. אבל אינני חושב שפְּריכוּתָהּ קשורה בכשלונן של חֲבָרוֹת דוּ-לאוּמיוֹת במקומות אחרים. קודם כול,אוסטריה-הונגריה החזיקה מעמד 60 שנה, והיתה אל-נכון מוסיפה להתקיים אילמלא ההבסבורגים הובסו במלחמה. שנית, הלאוּמיוּת, שהתפעמה באירופה וחזרה וסירטטה את גבולותיה מאמצע המאה ה-19, היתה ידועה הרבה פחות במזרח התיכון. היא היתה, אם בכלל, בחיתוליה. סמכותו הרוחנית והדתית של הח’ליף באיסטנבול היתה מקוּבֶּלֶת, לפחות נומינלית. אינני חושב שהיתה מגמה רצינית אצל הערבים להיפָּרֵד מן העוסמנים. היתה לעומת זאת טינה גוברת כלפי הרגלי השלטון שלהם.

    בַּתַרחיש החֲלוּפי שלי לא תיארתי מדינה עוסמנית מאוּחדת וחזקה, אלא מדינה עוסמנית מבוּזֶרֶת, שהזרוע הטורקית שלה נחלשה מאוד, וַאזוֹרֶיהָ הערביים השיגו מידה גדולה מאוד של אוטונומיה: הם אמנם מַכּירים בסולטן הרחוק כריבּוֹן — אבל באופן המזכיר דומיניונים בריטיים ביחס למלך/מלכה יותר מאשר נתינים קלאסיים במדינה אוטוקרטית. נדמה לי שסידור כזה — עם ממשלה משלהם, עם פרלמנט, עם סמכות של גביית מסים ושל ארגון צבא — היתה מאפשרת לערבים להישאר במדינה העוסמנית הרב-לאומית מבלי לעבור את הפרַגמֶנטאציה האירופית (בַּתַרחיש הזה ממילא לא היתה מתחוללת פרגמנטאציה כזאת, מפני שגרמניה ואוסטריה-הונגריה היו מנצחות).

    חן-חן.

    אגב, אני אשמח לשמוע ממך, ומאחרים, תרחישים חלופיים לַחלוּפה שלי, לא רק ביקורת על הערכותיי (שאני מקבל כמובן ברצון).

  3. מיכאל הגיב:

    אין רגע או מאורע,ארוע,מעשה או אקט חד פעמי שמשנה היסטוריה
    .
    המעניין בהיסטוריה כמו גם ברוב המדעים שהכל נבנה
    בתהליכים על פני רצף של הזמן
    ארוע חריף כמו רצח יכול לזרז או לעכב או לשנות במעט מאד
    תהליכים שהחלו לפני וימשיכו אחרי
    .
    אני מאמין ש
    There are no revolutions only evolutions.
    הנטיה של עמים קטנים מתחילת המאה העשרים ועד היום היא להגדרה עצמית,לשמירה על השפה ולשמירה על היחודיות
    בעיקר באירופה וגם אצלנו
    עם התמוטטות ברית המועצות תהליך זה כמובן שקיבל תנופה רבה
    .

  4. דני הגיב:

    אני לא חושב שהיה סיכוי רציני למונרכיה דואלית תורכית-ערבית. ראשית כל, כפי שאתה מציין, התנועה הלאומית הערבית היתה בשלבים מאוד ראשוניים לקיומה – לא היה לחץ רציני להקמתה של מדינה דואלית כפי שאתה מתאר.

    מעבר לכך, הקמת המונרכיה ההבסבורגית היתה עקב קיומה של תנועה לאומית הונגרית חזקה ובעלת שורשים עמוקים. שנית כל, וזו הסיבה החשובה יותר, התרבות המוסלמית היא נעדרת התרבות הפוליטית הדרושה על מנת לאפשר קיומה של ממלכה דואלית, או אפילו מבנה פדרלי שהוא, שיהיה בר-קיימא, לא אז, וגם לא היום. התרבות האירופית קמה על בסיס השיטה הפיאדולית, אשר הורישה לאירופה מערכת של זכויות יתר, שהפכו ברבות הימים לזכויות אזרח, היא הורישה מונרכיה המוגבלת ע”י הווסאלים שלה, שהפכה למונרכיה המוגבלת ע”י פרלמנט וחוקה, היא הורישה הפרדה מוסדית בין דת למדינה – כל אלו אינם קיימים באיסלם. אירופה ידעה תמיד שלטון עצמי בצורה של מעמדות (estates) – באיסלם לא היה קיים שלטון עצמי מעל רמת הכפר, המונרכיה היתה “עריצות מזרחית”. מאז סוף המאה ה-17 עד ראשית המאה ה-20 ספגה האימפריה העוסמנית מפלה אחר מפלה למדינות אירופיות שקודם לכן היו נחותות ממנה; אני לא רואה סיבה שהאימפריה היתה מצליחה להתחדש – אתאטורק עשה זאת, אך רק על-ידי ביטול האופי האימפריאלי והמוסלמי של תורכיה, והעמדת המדינה על בסיס לאומיות תורכית. העולם הערבי, שהיה הרבה פחות מודרני מתורכיה, לא היה מוכן לאדם כמו אתאטורק.

    אני נוטה לחשוב שעם העלייה בחשיבות הנפט, ארצות המערב לא היו עומדות בפיתוי, והן היו מנסות לנגוס בחלקים הערביים של האימפריה העוסמנית. ייתכן שבנקודת זמן זו היה נפתח חלון הזדמנויות לתנועה הציונית (אם כי ייתכן גם שלא).

    אני מסכים עם מיכאל שהדינמיקה שעיקרית בהיסטוריה האירופית אז (דינמיקה שקיימת גם היום) היא רצונם של כל עם להגדרה עצמית. המונרכיה ההבסבורגית היתה רעועה – סביר שמשבר פוליטי אחר היה מזדמן שהיה גורם להתפוררותה.

  5. יעקב הגיב:

    ההנחה שניתן היה למנוע את מלה”ע ה-I, על ידי מניעת ארוע בודד נראת לי מקלה מדי. יתכן והמלחמה היתה נדחת לעוד מספר שנים אולם בסופו של דבר נראה לי כי המתיחות בין צרפת לגרמניה היתה פורצת למלחמה באופן אחר וגוררת, עקב הסכמי ההגנה ההדדיים בין המעצמות, את כל אירופה למלחמה כוללת.
    המשברים הדיפלומטיים שפרצו בין גרמניה לצרפת על השליטה במרוקו (1905, 1911), התאצמות הצי הגרמני בשנים שלפני המלחמה והאיום שחשה בריטניה עקב כך, המשבר בין רוסיה לאוסטרו-הונגריה עקב סיפוח בוסניה וכו’. במישור אחר ניתן לראות לראות את ביטויי הלאומנות הגוברת בצרפת (החל מפרשת דייפוס וכלה ברצח JUARES, ממש לפני פרוץ המלחמה), כהקדמה למשהו שקשה לעוצרו (מה קורה למשל אילו במקום פואנקרה מתמנה ראש ממשלה חדש ומסית את ההמונים לנקום את תבוסת 1871?)
    לבסוף, מה היה קורה אילו מלחמה לא היתה פורצת ב1914 אולם המתח היה נשמר עד למשבר הבא ברוסיה הצארית, האם החלשותה לא היתה גורמת לסיפוח שטחים נוסף על ידי גרמניה או אוסטרו הונגריה, מה שבסופו של דבר היה גורר מלחמה (או לחילופין, מהפכה סוציאליסטית בצרפת וניצול חולשתה על ידי גרמניה).

  6. אודי הגיב:

    מאז סוף המאה ה-19 חיפשו הגרמנים דרכים לשמור על הדומיננטיות שלהם מול רוסיה ובריטניה, והאוסטרו-הונגרים דרכים לשמור על שלמות האימפריה השבירה וההטרוגנית שלהם.
    שתי המדינות, ביחד עם רוסיה שעברה תהליך של תיעוש מואץ, גררו את אירופה למירוץ החימוש הגדול ביותר בתולדותיה עד אז. השאלה הנכונה צריכה להיות “איך זה לא קרה קודם”.
    אני ממליץ על ספרו המצוין של דיוויד פרומקין “הקיץ האחרון של אירופה”.

Leave a Reply for מיכאל