2016: כריס כריסטי נגד הילרי קלינטון. אולי

בחירות של ״רבע-קדנציה״ בארה״ב הניבו השבוע דברים והיפוכם, אבל העמידו ללא ספק את המושל ״הגדול מן החיים״ של ניו ג׳רזי בעמדת זינוק למועמדות הרפובליקנים לנשיאות. יש הרבה זמן עד אז, אבל בארה״ב מתחילים מוקדם מאוד. האם הבולדוזר מניו ג׳רזי יוכל למנוע את  נשיאותה של האשה הראשונה?

כותרת שנונה ב׳סטאר-לדג׳ר׳ של ניוארק, הגדול בעתוני ניו ג׳רזי: ״עוד ארבע שנים*״, כאשר הכוכב מפנה את הקורא להערת שוליים: ״אלא אם כן המושל כריסטי יחליט להתמודד על הנשיאות״. קשה להאמין שלא יחליט. יש לו יתרונות גדולים מאד במפלגה הרפובליקאית, אבל אין שום בטחון שהם יספיקו לו לזכות במועמדותה. אם יהיה המועמד, הוא יהיה חזק לאין שיעור משני הרפובליקאים הקודמים שניסו את כוחם, ג׳ון מקיין ומיט רומני

כותרת שנונה ב׳סטאר-לדג׳ר׳ של ניוארק, הגדול בעתוני ניו ג׳רזי: ״עוד ארבע שנים*״, כאשר הכוכב מפנה את הקורא להערת שוליים: ״אלא אם כן המושל כריסטי יחליט להתמודד על הנשיאות״. קשה להאמין שלא יחליט. יש לו יתרונות גדולים מאד במפלגה הרפובליקאית, אבל אין שום בטחון שהם יספיקו לו לזכות במועמדותה. אם יהיה המועמד, הוא יהיה חזק לאין שיעור משני הרפובליקאים הקודמים שניסו את כוחם, ג׳ון מקיין ומיט רומני

(נכתב בישראל)

מה שהיה יכול לקרות אילו התממש חזונו של יגאל ידין. ב-1976, כאשר הכריז על רצונו להיות ראש הממשלה, פרופ׳ ידין מנה כמה מעיקרי תכניותיו לשינוי פניה של ישראל. אחד מהם היה ביזור של מוסדות השלטון, והאצלת סמכויות למושלים מחוזיים. הארכיאולוג הגדול של ימי המיקרא שאל בשביל המושלים את המושג ״שרי פלך״ (מן הרפורמות של נחמיה, לאחר שיבת בבל).

בחזון ידין עמדו להיות כנראה שרי פלך לגליל וליזרעאל, לכרמל ולשרון, לדן ולבאר שבע, מי יודע כמה. התכנית לא התקרבה כלל לקרום עור וגידים, גם לא לאחר שידין נעשה שר-הלא-פלך בממשלת בגין הראשונה. אגב, עמוס עוז כתב אז מאמר מר כלענה נגד ידין, ותיאר את רצונו לתקן את סדרי הממשל כ״זעיר בורגנות״, לא פחות.

קשה לדעת אם שרי פלך היו עוזרים לישראל, אבל מותר לנחש שהם היו משנים את סדריה הפוליטיים. ממשל מקומי, או פלכי, היה הופך קרש-קפיצה אל הפוליטיקה הארצית. כמו בארה״ב, בגרמניה, בצרפת; כמו גם לאחרונה בהודו, ואולי ביפאן; כמו בברזיל ובארגנטינה, קצת בניגריה (אם כי, מה משונה, לא בקנדה ובאוסטרליה הפדרליות). מושלי ״פלכים״ הופכים את נסיונם המקומי קרדום לחפור בו. ה״פלכים״ נקראים בדרך כלל ״מדינות״, לפעמים ״פרובינציות״ או סתם ״אזורים״. מושליהם נעשו נשיאים וראשי ממשלות, או לפחות היו מועמדי האופוזיציה לכהונות האלה.

בישראל, לעומת זאת, הממשל המקומי הנבחר מוגבל לעיריות. ראשי ערים בדרך כלל לא עשו חיל בפוליטיקה הארצית, במידה שניסו. נסיונו של עמרם מצנע בחיפה עזר לו אמנם להיבחר ליושב ראש מפלגת העבודה, אבל לא הציל אותו מן התוצאות של מפלה אלקטורלית בבחירות לכנסת. רק אהוד אולמרט עבר בעיריה בדרך לראשות הממשלה, אם כי (וזה כמעט סיפור פיות), גולדה מאיר היתה מועמדת מפא״י לראש עיריית תל אביב ב-1955. אילו ניצחה, לא היתה הופכת לשרת החוץ, והיתה כנראה מסתפקת בתואר החלוצי ״האשה הראשונה בעולם בראש עיר גדולה״. ממשל מקומי דווקא היה חממה לכשרונות מבטיחים בתנועת החרות, אמו-הורתו של הליכוד, בשנות ה-60 וה-70. דויד לוי, משה קצב ומאיר שטרית עלו משם.

רמז עבה על תוצאות החצי

בהיעדר ״שרי פלך״, הבחירות היחידות של אמצע-קדנציה בישראל הן לעיריות. זה מעניין, אבל לא מספיק כדי לבחון לאן נושבת הרוח הארצית. מה שלא כן בארה״ב.

השבוע היו שם בחירות של ״רבע-קדנציה״, שנה אחת לאחר בחירת נשיא, שלוש שנים לפני הבחירה הבאה. בניגוד לאמצע-קדנציה, כאשר נבחרים עשרות מושלים וסנאטורים וכל צירי בית הנבחרים, רבע הקדנציה כוללת רק שני מושלים. אבל הנסיון מצדיק התחשבות מיוחדת בשבשבת הרוח החלקית הזו. בעבר, תוצאות הרבע רמזו רמז עבה על תוצאות החצי, ולפעמים גם על תוצאות הגמר.

השבוע היו בחירות בווירג׳יניה, המדינה הדרומית שליד וושינגטון הבירה, ובניו ג׳רזי, הצפון-מזרחית, סמוך לעיר ניו יורק. שתיהן מדינות בינוניות-אוכלוסיה, עם קצת יותר משמונה מיליון תושבים בכל אחת. בשתיהן לא היו הפתעות: הפייבוריטים של סקרי דעת הקהל ניצחו. אבל בשתיהן, הנצחונות היו משופעים בלקחים לזירה הארצית, כפי שיוסבר להלן.

היו גם בחירות לשורה של ראשי ערים. הסנסציונית מכולן התקיימה בניו יורק. ניצח בה מועמד דמוקרטי, בפעם הראשונה זה 20 שנה; לא סתם דמוקרטי, אלא שמאלי, שמאלי מאוד. על בחירתו אני כותב ברשומה נפרדת.

אחת סגולה, השניה כחולה כהה

הנה מה שקרה בבחירות למושלים:

  • בווירג׳יניה ניצח המועמד הדמוקרטי, בהפרש קטנטן, קטן בהרבה ממה שחזו הסקרים — אבל השלים בזה את השתלטות המפלגה על שלוש הכהונות רבות-הכוח ביותר במדינה, ואלה בוודאי חדשות טובות לדמוקרטים. עד זה לא כבר, רגלי וירג׳יניה עמדו איתנות במחנה הרפובליקני. בשתי הבחירות האחרונות לנשיאות היא ערקה לברק אובמה, בייחוד בגלל שינויים דמוגרפיים: משקלה של האוכלוסיה בצפון וירג׳יניה גדל מאוד, וצפון וירג׳יניה אינה אלא פרוור אחד גדול של וושינגטון. מתגוררים בה עובדי ממשלה ואנשי טכנולוגיה עלית (=הייטק). היא אינה טיפוסית לווירג׳יניה משכבר הימים. בשל התמורות האלה יש עכשיו לווירג׳יניה מושל דמוקרטי ושני סנאטורים דמוקרטיים.
  • בניו ג׳רזי חזר ונבחר, ברוב עצום, המושל הרפובליקני המכהן. ניו ג׳רזי היא מדינה דמוקרטית לעילא ולעילא. רפובליקן המסוגל לזכות ברוב כזה במדינה ״כחולה כהה״ (הדמוקרטים הם ״הכחולים״ במפת אמריקה, הרפובליקנים ״אדומים״) הוא בעל פוטנציאל מבטיח בשביל מפלגתו. ואף אמנם, המנצח בניו ג׳רזי נחשב עכשיו טוען מרכזי לנשיאות.
טרי מקוליף נוחל נצחון דחוק על קוצ׳ינלי בבחירות למושל וירג׳יניה. נושא כליהם הוותיק והנאמן של בני הזוג קלינטון היה מועמד לנצחון הרבה יותר גדול, אבל נראה שחוסר הפופולריות של ברק אובמה היתה בעוכריו. העמוד הראשי של ׳ריצ׳מונד דיילי דיספאץ׳, המופיע בבירתה ריצ׳מונד

טרי מקוליף נוחל נצחון דחוק על קוצ׳ינלי בבחירות למושל וירג׳יניה. נושא כליהם הוותיק והנאמן של בני הזוג קלינטון היה מועמד לנצחון הרבה יותר גדול, אבל נראה שחוסר הפופולריות של ברק אובמה היתה בעוכריו. העמוד הראשי של ׳דיילי דיספאץ׳, המופיע בבירתה ריצ׳מונד

התה רתח, רתח מאוד

פרשת וירג׳יניה מסובכת ומורכבת. המועמד הרפובליקני המובס לכהונת המושל הוא אחד הכוכבים הזוהרים של הימין הרדיקלי, זה המזוהה עם תנועת ״מסיבת התה״. מסיבי התה עשו שמות בדמוקרטים ב-2010, והעבירו את בית הנבחרים לשליטת הרפובליקאים. אבל הם הזיקו למפלגה ב-2012, הקלו על הדמוקרטים לתאר אותם כקיצונים, קנאים וחסרי אחריות. כך ניצח אובמה בבחירות לנשיאות, כך נשמר באופן לא-צפוי הרוב הדמוקרטי בסנאט.

הלקח לא נלמד בווירג׳יניה. המפלגה הרפובליקאית המקומית, הואיל ונפלה תחת שליטת הימין הרדיקלי, בחרה למועמדה למושל את קן קוצ׳ינלי, התובע הכללי של המדינה (כמעט בכל מדינות ארה״ב, התובע הכללי נבחר בחירות כלליות). קוצ׳ינלי מתנגד לכל העלאת מס, מכחיש את השינויים באקלים העולם (לתכלית הזו הוא ניצל את כוחו כתובע כללי, כדי לנסות ולהתנכל לחופש המדע באוניברסיטת וירג׳יניה), שולל את זכות האשה להפלות מלאכותיות, ומתנגד לשיווי זכויות ההומוקסואלים. הוא היה צריך להיות טרף קל לטרי מקוליף (Terry McAuliffe), איש עסקים עשיר, עסקן רב נסיון של המפלגה הדמוקרטית, בעל ברית קרוב של בני הזוג קלינטון.

מקוליף אמנם ניצח, אבל הפרש נצחונו היה קטן מאוד. משקיפים מייחסים את קוטן ההפרש למורת הרוח, שמעוררות רפורמות הבריאות של הנשיא אובמה. שורה מביכה, אולי מבישה, של מעידות טכנולוגיות שיבשו את השקת הרפורמות, בחודש שעבר. קירבת התקלה ליום ההצבעה החזירה רפובליקאים תועים הביתה, גם כאשר היו להם הסתייגויות ניכרות מקוצ׳ינלי.

מה אפשר ללמוד מזה? דבר והיפוכו. עצם הנצחון מראה שגם בנסיבות כאלה, כאשר הפופולריות של הנשיא צוללת, הדמוקרטים מסוגלים לנצח במדינה ״סגולה״ (במפת הצבעים הפוליטית, המדינות המתנדנדות צבועות בסגול). מצד שני, רפורמות הבריאות, שעלו לדמוקרטים בשליטתם בבית הנבחרים לפני שלוש שנים, מוסיפות להיות אבן-ריחיים על צווארם. יום הדין עשוי לבוא בדיוק בעוד שנה, בבחירות אמצע-הקדנציה. אם בנובמבר 2014 יעבור הסנאט לידי הרפובליקאים, הנשיא אובמה יאבד כמעט כל סמכות בענייני פנים. לפחות יהיה לו פנאי להשכין שלום בין ישראלים לפלסטינים.

המורד מניו ג׳רזי

המושל שחזר ונבחר בניו ג׳רזי הוא כריס כריסטי, לשעבר תובע פדרלי, שהנהיג מרד לפני ארבע שנים נגד מושל דמוקרטי יהיר ומנותק. כריסטי התאים מלכתחילה לתבנית הקלישאית האמריקאית של ״גדול מן החיים״ (כן, ציידי קלישאות יקרים, יש קלישאות בעולמנו). הוא גדול מהם גם בגלל מזגו וסגנונו, וגם בגלל נפחו. הוא מחזיק ללא קושי בתואר הפוליטיקאי הבכיר השמן ביותר באמריקה, אם לא בעולם כולו. הדמוקרטים ניסו להכותו מתחת לחגורה לפני ארבע שנים, כאשר השוו את הפרופיל שלו עם זה של יריבו הדמוקרטי חובב אימוני-הכושר (ראו את תיבת יוטיוב להלן). לא עזר להם.

[youtuber youtube=’http://www.youtube.com/watch?v=zOrP3vqEdzM’]

כריסטי קיבל לידיו מדינה על סף התמוטטות פיננסית. הוא עשה סדר בתקציבה, אם כי בזמן האחרון התפתה לכמה טריקים של ניהול חשבונות, שאולי עוד ייפקדו עליו. הוא גם אסר מלחמה על האיגודים המקצועיים של המורים, שהיו המחסום העיקרי לרפורמות של מערכת החינוך. באותה השעה הוא נקט עמדות ליברליות יחסית בשאלות חברה ובשאלות של זכויות הפרט.

הצלחותיו היחסיות בענייני תקציב ובענייני בתי ספר חיבבו אותו מייד על פעילים רפובליקאים בכל ארה״ב. שמו הוזכר אפילו כמועמד אפשרי לנשיאות ב-2012, אבל זה היה מוקדם מדיי בשבילו. בכלל, פוליטיקאים שוחרי-נשיאות מעדיפים שלא להתמודד נגד נשיא מכהן מן המפלגה היריבה, אלא לחכות לסיום כהונתו השניה. ההמתנה העניקה לכריסטי את ההזדמנות לנהל את פעולות ההצלה בניו ג׳רזי לאחר סופת ההוריקן ״סאנדי״, שהיכתה אותה שבועות אחדים לפני הבחירות לנשיאות.

לא כל כך מהר, כריס

קשה לחשוב על אוסף מבטיח של תכונות ״נשיאותיות״ בשביל פוליטיקאי יותר מאשר איש ביצוע/מנהל טוב/אינו נבהל מפני קבוצות כוח ומפני ״אינטרסים מיוחדים״. מפלגות אמריקאיות מזילות ריר, כאשר מועמדים כאלה נקרים בדרכן.

המפלגה הרפבוליקאית תציין ב-2016 שמונה שנות גלות מן הבית הלבן. בדרך כלל אפשר לסמוך על הבוחר האמריקאי שיחליף מפלגות מקץ שמונה שנים. רק פעם אחת מאז 1948 נשארה אותה המפלגה בבית הלבן לאחר שנשיא משורותיה השלים שתי כהונות (נצחונו של ג׳ורג׳ בוש האב ב-1988). אבל הימים האלה אינם ככל הימים. הבחירות של 2012 גילו שלרפובליקאים אין נוסחה גיאוגרפית ואתנית מתקבלת על הדעת של נצחון.

נושא הדגל שלהם בפעם הבאה יצטרך להתייחד בתכונותיו, וגם לסטות מן התכונות הרפובליקאיות התקניות, בייחוד כאשר הילרי קלינטון נחשבת למועמדת הסבירה ביותר של הדמוקרטים. מאחר שאי-אפשר להתחרות בברק-הכוכבים שלה, או בפוטנציאל הראשוניות ההיסטוריות שלה, צריך להציב מולה איש בעל יכולת מוכחת לטלטל ממסד פוליטי מאובן.

לא כל כך מהר. המצביעים במקדימות הרפובליקאיות לא הרשו לשום מצדד של הפלות מלאכותיות לעבור את המשוכה המקדימה בדרך אל הנשיאות. הרקורד של כריסטי בשאלות חברה עשוי להיות לו לרועץ. ״מסיבת התה״ אמנם מתעניינת פחות בהפלות ויותר בפיננסים ובהגירה לא-חוקית. אבל יש לה מועמדים רדיקלים ממנו (הסנאטור ראנד פול מקנטאקי, בנו של רון פול מן הסיבוב הקודם, יקירם של כל הליברטריאנים; הסנאטור טד קרוז מטקסאס, האיש המוכן להשבית את הממשלה הפדרלית בשביל הפואנטה). כמובן, למועמדים כאלה אין כמעט סיכוי להיבחר. לא פעם נדמה שפרגמטיות ומתינות הוצאו אל מחוץ לחוק במפלגה, שאמריקאים מכנים ״הגדולה הזקנה״ (GOP, בראשי התיבות האנגליים), ואולי ראויה גם לתואר ״סקלרוטית״.

המסך עדיין לא הורם על 2016, אבל השבוע הצצנו בכמה שניות של חזרה כללית. כריס כריסטי הוא מעכשיו מועמד לכל דבר. סקרי דעת קהל יתחילו לברר מה יקרה במירוץ ההיפותטי קלינטון-כריסטי. למרבה העניין והאירוניה, סקרי יציאה של בוחרים בניו ג׳רזי השבוע הראו, שהם דווקא יעדיפו את קלינטון על פני כריסטי בשיעור כמעט דומה לזה שבו העדיפו את כריסטי על פני האשה הדמוקרטית שהתמודדה נגדו באופן כמעט-סמלי, מי בכלל זוכר את שמה.

כריסטי, משקל כבד

עליית כר היא צירוף של שכל ושל מזל, תנאי הכרחי בשביל כל הצלחה פוליטית. הוא בן 51, והיה פעיל פוליטי מנעוריו הרכים. אבל לא כהונה נבחרת, אלא מינוי פוליטי הוא שהעניק לו הזדמנות. ב-2002 מינה אותו הנשיא בוש הבן לתובע פדרלי בניו ג׳רזי. הוא אסר שם מלחמה על ענף היצוא ההוליוודי המפורסם של המדינה: פשע מאורגן. מה לכם תווית מעוררת תשומת לב יותר מאשר ״האנטי-סופראנו״.

לרוע מזלה, ניו ג׳רזי שקעה בשנים ההן במשבר משילות, עם שערוריות אישיות ועם חשדות לשחיתות כמעט בכל פינה. מערכת החינוך שלה פירפרה, והפיננסים היו בכל רע, אף כי איל-הון מוול סטריט היה המושל שלה. כאשר כריסטי החליט להתמודד נגד המושל, ב-2008, נחשבו סיכוייו למבוטלים. ניו ג׳רזי נוטה להעדיף דמוקרטים. עצם נצחונו בבחירות ההן הזניק אותו בן-לילה אל רשימת הפוליטיקאים האמריקניים הראויים להתבוננות.

כריסטי הוא בנו של אב ממוצא אירי-סקוטי, ושל אם ממוצא סיציליאני. הוא קתולי, נשוי לעורכת דין, אב לארבעה ילדים. יש לו תואר דוקטור במשפטים מאוניברסיטת סיטון הול בניוארק, ניו ג׳רזי, והוא משמש עורך דין מאז גיל 25.

יהיו מעלותיו הפוליטיות אשר יהיו, משקלו הפיזי זכה במידה ניכרת, אולי מופרזת ולא-הוגנת, של תשומת-לב. על פי פרסומים בעתונות, כריסטי שוקל כמעט 160 ק״ג, קצת פחות ממה ששקל לפני שנה, כאשר עבר ניתוח להצרת הקיבה באמצעות טבעת (ניתוח ״בריאטרי״). הוא עצמו הודה שהוא שוקל ״יותר מדיי״, אבל הוסיף שמצב בריאותו ״תקין באופן כללי״.

אחדים טענו, שהמשקל יעמוד לו לרועץ בבוא הבחירות לנשיאות. האגודה האמריקאית של בעלי משקל יתר תקפה את הקביעה הזו בכל התוקף. ״בלתי הולמת, בלתי צודקת, שגויה״, אמרה האגודה על הקביעה.

בניו-ג׳רזי חוסר-שלמות דווקא מועילה לפוליטיקאים. הפוליטיקה שלה מחוספסת מאוד, על אף הקירבה לכמה אוניברסיטאות מעודנות, ועל אף נוכחותם של כמה אצילי-ממון. כאשר מת ג׳יימס גונדולפי, שחקן הקולנוע שייזכר לעד על תפקידו כ״טוני סופראנו״, ציווה המושל כריסטי להוריד את הדגלים על בנייני ציבור לחצי התורן.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

Tags:

11 Responses to “2016: כריס כריסטי נגד הילרי קלינטון. אולי”

  1. גיל הגיב:

    לדעתי לכריסטי אין הרבה סיכויים לקבל את המועמדות הרפובליקאית. יש שם גורמים שממש שונאים אותו, בייחוד מה שמצטייר ביניהם כהתקרבותו אל הנשיא ערב הבחירות בעקבות סופת ההוריקן סנדי. אגב, הוא עבר ניתוח לקיצור הקיבה, כך שמשקלו הרבה יותר נורמלי עכשיו.

    לגבי 2014 עוד קשה לדעת. הבחירות השנה רזות מאוד, ולדעתי מאוד קשה לייחס להן מגמות. אני חושב שהפשלה עם של קריסת אתר הרשת לביטוח-הבריאות והפרכת הבטחתו של אובמה שכל אחד יוכל לשמור על הביטוח בריאות שלו אם ירצה בכך, פגעו בדמוקרטים; אבל לאחר שהדברים יסתדרו וייכנסו לשגרה, ואנשים יראו את היתרונות של הביטוח הממלכת,י אז זה לא יהיה פקטור בבחירות אמצע-הקדנציה.

    • יואב קרני הגיב:

      אם תחזור ותציץ בטקסט, תראה שכתבתי על הניתוח של כריסטי. אבל טעות בידך — וטעות היתה בידיי, בטקסט המקורי שפרסמתי במהדורה המודפסת של ׳גלובס׳: הניתוח לא היה לקיצור הקיבה, אלא להכנסת טבעת לקיבה, שמקטינה את יכולת הקיבול שלה. קורא חד-עין הבחין בטעותי, על קיצור הקיבה, והאיל לתקן אותי בצירוף מראה מקום, מאתר הרשת של העתון סטאר-לדג׳ר, בעיר ניוארק, ניו ג׳רזי. אתה מוזמן לבדוק.

      אשר לשאר, יתכן שאתה צודק. אבל מוטב לזכור שרק מיעוט של האמריקאים יצביעו בבחירות של אמצע-הקדנציה, וחלקם של רדיקלים ימניים יהיה גדול בציבור הזה יותר מחלקם היחסי באוכלוסיה. זו על כל פנים ההנחה הקונבנציונלית. הם לא שכחו את התנגדותם המרה לחוק-הבריאות של אובמה; לא שכחו, ולא סלחו.

      • גיל הגיב:

        אכן, אתה צודק. הניתוח של הטבעת נעשה מקובל יותר היום כי הוא כנראה בטוח יותר רפואית.

        לגבי בחירות אמצע הקדנציה ב-2014, סביר שהרפבוליקאים ישמרו על כוחם, ואולי אפילו יחזקו אותו קצת. כמו שאמרת, לא רבים המצביעים ובנוסף, מחוזי הבחירה של בית הנבחרים נתחמו היטב בשנים האחרונות כדי לשרת את הרפובליקאים. חוק הבריאות כנראה ימלא תפקיד משמעותי יותר בבחירות הבאות לנשיאות, כי אז אפשר יהיה לראות ביתר בהירות אם הצליח או נכשל.

  2. דני פ הגיב:

    מבנה פדרלי אינו אפשרי בישראל בצורתה הנוכחית מכיוון שיש רוב ערבי בגליל. קשה להעלות על הדעת מצב שבו רוב ערבי ומיעוט יהודי יחיו במסגרת פוליטית משותפת, המאפשרת לערבים לנצח בבחירות.

    נקודה מעניינת על כך שבארצות מסוימות תפקיד המושל הוא קרש-קפיצה להנהגה הארצית ובאחרות לא. ההבדל הוא כמובן בין מדינות עם משטר פרלמנטרי למדינות עם משטר נשיאותי. במדינות עם משטר פרלמנטרי מי שהופך לראש הממשלה הוא ראש המפלגה וראש המפלגה תמיד יושב בפרלמנט, ואינו פנוי להיות מושל של פרובינציה. החריגה היא גרמניה, שבה מושלים יושבים אוטומטית בבית העליון (במונחים אמריקאים, מושלים הם גם סנטורים) ושם יצא שהיו מנהיגי מפלגות (כמו בראנדט, שטראוס, שרודר). בארצות האחרות זה לא נפוץ. בהודו עומד עכשיו נארנדרה מודי בראש ה-BJP, אבל זה מצב חריג, שנובע מהואקום במפלגה והדומיננטיות של מודי.

    • יואב קרני הגיב:

      מחשבה מעניינת. אכן, שלטון עצמי בגליל יהיה תחילת היפרדותו ממדינת ישראל. אם אינני טועה אתה הבעת פעם את הדעה, שזה לא יהיה כל כך נורא, ומדינה יהודית קטנה לאורך החוף, שפניה מערבה במקום מזרחה, יכולה לפתור את הסכסוך. אני מתנצל כמובן אם אני שם בפיך דברים שלא אמרת.

      כללית, ישראל קטנה מדיי כנראה בשביל פדרליזציה. טריטוריאלית, זה בערך כמו להציע פדרליזציה של ניו ג׳רזי. פדרליזציה על יסוד אתני היא הזמנה להתפרקות. זה אפילו סטאלין לא הבין, והוא ידע דבר או שניים גם על משטרים וגם על לאומים. הרפובליקות הכמו-אוטונומיות שיצר בברית המועצות לא נועדו להיות אלא כסות למשטר אולטרה-צנטרליסטי. בסופו של דבר, גבולותיהן השרירותיים הפכו לגבולות בין לאומיים, לפעמים גם לחזית מלחמה. האוטונומיות האתניות המגוחכות שכפה על גרוזיה מולדתו הקטנה הסתיימו בפירוקה. הבדיחה של נגורנו-קרבך, המובלעת הארמנית בתוך אזרבייג׳ן, רק שבעה ק״מ מגבול ארמניה, הפכה לטרגדיה רבת-ייסורים.

      ממשל עצמי לסקוטלנד מקרב אותה עכשיו אל פרישה מבריטניה. בקטלוניה מתנהלת מערכה רצינית לטובת עצמאות. למרבה העניין, בהודו אין בעיה כזאת. מחוץ לבעיות אתניות לא פשוטות בחלק הצפון-מזרחי המרוחק, אין בהודו מגמות בדלניות בשום מדינה. כאשר הודו החליטה לעבור שלב בפדרליזציה, ולפרק מדינות-ענק כדי לכונן מדינות פחות או יותר הומוגניות (אין כמובן בהודו הומוגניות בשום מקום) מבחינה לשונית, חוקר אמריקאי ידוע חזה את התפרקותה לגורמיה. לא קרה. מכר הודי הסביר לי, ברצינות, ש״השחיתות מחזיקה את הודו. מנהיגים מקומיים יודעים שהם יוכלו לעשות הרבה יותר כסף״ כחלק מהודו מאשר במדינה אתנית קטנה יחסית. אני מקווה שיום אחד אצליח להבין את זה.

      נוטה להסכים עם ההסבר שהצעת למיעוט מושלים בפוליטיקה הארצית בדמוקרטיות פרלמנטריות, אם כי יחידים הגיעו לעמדות מנהיגות ללא רקורד פרלמנטרי, למשל בוב הוק, אשר כיהן שמונה שנים כראש ממשלת אוסטרליה (1991-1983), אף כי נכנס לפרלמנט רק שלוש שנים ופחות לפני שנעשה ראש הממשלה. הפופולריות האישית הפנומנלית שלו כיסתה על היעדר רק פרלמנטרי. כיוצא בזה, פייר טרודו נעשה ראש הממשלה הפופולרי ביותר בתולדות קנדה לאחר שלוש שנים בלבד כחבר פרלמנט. בשתיהן, קנדה ואוסטרליה, יש שיטה פדרלית מפותחת, אבל אם אינני טועה אף אחד מראשי הממשלות של המדינות האוסטרליות ושל הפרובינציות הקנדיות לא נעשה ראש הממשלה הארצית. זה כמובן רק קוריוז, לחובבי טריוויה.

      בארה״ב, מושלי מדינות הם הרזרווה הגדולה של הנשיאות. נסיונם האקזקוטיבי מדבר בעדו, אבל על חוסר נסיונם בחיים הפרלמנטריים של וושינגטון ארה״ב נוטה לעתים קרובות לשלם מחיר יקר. הנשיא האפקטיבי ביותר בענייני חקיקה פנימית אולי מאז ומעולם היה לינדון ג׳ונסון, מחוקק משחר נעוריו הפוליטיים, עם נסיון ענף בבית הנבחרים ובסנאט. הוא היה הקרוב ביותר להיות ראש ממשלה (רב-כוח מאוד) בדמוקרטיה פרלמנטרית. הערגה למושלים הניבה כמה תוצאות מצערות, כמו נשיאויות בוש הבן וג׳ימי קרטר; אבל גם תוצאות מהוללות, כמו טדי רוזוולט ופרנקלין רוזוולט; ובימין יוסיפו את רונלד רייגן.

  3. אורי הגיב:

    ה “כרישצ׳ן סאיינס מוניטור” מונה 14 מועמדים פוטנציאליים למרוץ מטעם הרפובליקאים. ממש קלאסי לומר פה עוד חזון למועד.

    במרוץ הקודם הטענה היתה שהילרי קלינטון קרה ומתנשאת, איך יכול גבר לבן להצביע עבורה בלי להרגיש קור מתחת לחגורה.

    אם הבחירות יוכרעו בוויכוחים, יש לרפובליקאים מספר מועמדים גבריים ובעלי יכולת רטורית גבוהה שקל יותר להזדהות אתם. קראתי טענות (THE WEEK), שנסיון להתמתנות מצד המועמד הרפובליקאי במטרה לקבל קולות מיעוטים יתקזזו עם אבדן קולות קיצוניים ולכן המחשבה שמועמד מתפשר עדיף לרפובליקאים מוטעית. מה שיקבע הוא מה יכול מועמד רפובליקאי להציע בצורה משכנעת. בהנחה שהמצב הכלכלי רק יחמיר בשלוש השנים הבאות יש לרפובליקאים סיכוי טוב וכדאי שהם יחזיקו בסינאט ובקונגרס כי מגיעה הסופה המושלמת. ב 2008 היה ברור כי ייבחר מי שייבחר, הוא עומד לאכול חצץ מהכלכלה ועדיף לחכות עד שהמשבר יעבור, וכעת נראה שהמשבר הכלכלי עדיין בדרך.

    • יואב קרני הגיב:

      אורי, אתה מפחד מפני נשים חזקות? בחיים? בפוליטיקה? ״קור מתחת לחגורה״? ממה אתה מפחד, שאשה חזקה תסרס את הגברים שסביבה, או לפחות תנחיל להם אימפוטנציה?

      אני אגב אינני זוכר תלונה כזאת על הילרי קלינטון מן הבחירות של 2008. אדרבא, אני זוכר שגברים לבנים במדינות כמו פנסילווניה, אוהיו, קנטאקי, מערב וירג׳יניה העדיפו אותה על פני אובמה — אם כי כמובן מותר להניחש הם העדיפו את צבע עורה על פי צבע עורו.

      מועמדים שאתה מכנה ״גבריים״ אינם יכולים עוד לנצח באמריקה. איש אינו יכול עוד להיבחר בלי תמיכה מסיבית של נשים. הבחירות של השבוע שעבר בווירג׳יניה המחישו את זה. המועמד הדמוקרטי המנצח הפסיד את קולות הגברים למועמד הרפובליקאי ה״גברי״ — אבל הביס אותו בהפרש של אחד-עשר אחוז בין נשים. הפרש נצחונו בין נשים לא-נשואות היה גדול פי ארבעה. ראה-נא את הקישור הזה (ארה״ב קצת השתנתה מאז חיית בה, מה לעשות…)

      אשר לתחזיותיך הכלכליות, קודם כול אינני יודע מנין לך שהמצב הכלכלי יחמיר בשלוש השנים הבאות. אבל גם אם יחמיר, מהגיונך אין בררה אלא להסיק, שמפלגות פוליטיות אינן צריכות לשאוף לשלטון בזמן משבר. זה היגיון מעניין.

  4. אורי ו הגיב:

    ההערה לגבי אי-התפרקותה של הודו מהדהדת. הנה מחשבות דומות למדי, שהיו לי במהלך שהייה ארוכה במדינת קארנאטאקה [בדרום הודו, שבנגאלור היא עיר בירתה] בשנה שעברה:

    מבחינתו של ההודי הממוצע יש מעט מאוד תשומות פדרליות, שמצליחות לחדור דרך אין-סוף השכבות ההטרוגניות והשחיתות, ולהגיע עד אליו. באותו אופן, גם די ברור לאדם ברחוב שלראש הממשלה הכל-הודית (או ל״בנה של האיטלקיה״, ראהול גאנדהי) אין כמעט שום עניין בנושאים מקומיים.

    להערכתי, בסופו של דבר, הודו מוחזקת כפדרציה בלי להתפורר בעיקר בגלל שלהנהגה הארצית אין יכולת אמתית לפעול בצורה שמעוררת קונפליקטים מול האדם הפשוט, תרבותו, מנהגיו ואורחות חייו ובראש ובראשונה כיסו. לא רק שלממשלה הארצית אין עניין או רצון לעסוק בכך, אלא שגם אילו רצתה, כל החלטה ביצועית תתמוסס ותושחת לחלוטין עד שתגיע לביצוע בשטח.

    הצלחה משמעותית במלחמה בשחיתות, כמו גם עוד עשור או שניים של צמיחה כלכלית חזקה, יגרמו להתחדדות הקונפליקט בין האינטרס המקומי והארצי. לדוגמא, גביית מיסים נרחבת מעושר שיווצר במדינות החזקות, כדי לטפח את המחוזות הכושלים. כשזה יקרה – הודו תתפורר.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה על התובנות המעניינות מאוד, אורי.

      מחזקת אותן העובדה שבשורה של מדינות מרכזיות, מפלגות מקומיות הן המרכיבות את הממשלה. זה עשרים שנה ששום מפלגה ארצית לא ניהלה את אוטאר-פראדש, הגדולה במדינות הודו (200 מיליון, כגודל ברזיל). כיוצא בזה, ביהאר (השלישית בגודלה, גדולה בהרבה מגרמניה), טאמיל-נאדו (השביעית בגודלה). היו זמנים בהודו, כאשר מפלגת הקונגרס שלטה כמעט בכל המדינות, והממשלה המרכזית היתה מפטרת ממשלות נבחרות כלאחר יד ולעתים מזומנות. לא עוד — אם כי דווקא בקארנאטאקה ראינו באחרונה את היקף התערבותה של מפלגת השלטון הארצית, כאשר סוניה גאנדהי (״האיטלקיה״) היא שהחליטה מי יהיה ראש ממשלת קארנאטאקה (Chief MInister), לאחר שהבחירות הנחילו נצחון למפלגתה. משאושר, הצ׳יף החדש היה צריך להגיש את הרכב חברי ממשלתו לאישורה של סוניה. לא פדרליזם במיטבו.

      אתה כותב, אני חושב בצדק, שלהנהגה הארצית ״אין יכולת אמתית לפעול בצורה שמעוררת קונפליקטים מול האדם הפשוט״ וכו׳. ובכן, בשבועות האחרונים דווקאו ראינו משהו מעין זה: החלטתה של מפלגת הקונגרס לפרק את מדינת אנדרה-פראדש (החמישית בגודלה, עם אוכלוסיה גדולה מזו של טורקיה). כאן ההחלטה נוגעת למחייתם של מיליונים וגם לגאוותם. מאז, אנדרה-פראדש נמצאת בתסיסה בלתי פוסקת, של הפגנות ושל מחאות, של שביתות רעב ושל איומים. יהיה מעניין לראות איך זה יסתיים.

      בימים האלה מתנהלות בחירות בחמש מדינות הודיות (בימים האלה, פשוטו כמשמעו, התוצאת ייוודעו רק בשבוע השני של דצמבר). אחר כך, במאי, יבואו הבחירות הגדולות, לפרלמנט הארצי. הרבה, הרבה עומד לקרות. האפשרות הסבירה מאוד שראש הממשלה הבא של הודו יהיה ראש הממשלה הנוכחי של מדינת גוג׳אראט הקטנה יחסית (עשירית בגודלה, בערך כגודל איטליה) תשפיע בוודאי על תפיסות פדרליות. היא אולי תתחיל מגמה היסטורית חדשה של גיוס ההנהגה הארצית מן הפרובינציה, ובמובן הזה דווקא תחזק תחושות פדרליות. נראה.

  5. […] כוח, פחות פיקוח ופחות אפשרויות יירוט?). אתמול קראתי אצל יואב קרני שפרשנים מייחסים את הנצחון הדחוק (ממש זעום) של […]

  6. אסף ברטוב הגיב:

    תודה רבה על רשומה מעניינת מאוד, וגם על ההרהורים על הודו. אני מודאג מאוד מן האפשרות שמודי יצבור כוח נוסף.

Leave a Reply for יואב קרני